שיחה גדולה ושיחות קטנות

בבוקר האתמול ישבתי לי במרפסת וכתבתי. היה שקט יחסי כזה שיכול היה לגרום לי רגע להאמין שאני לא כאן, זאת אומרת החום והשיחות שהגיעו מהפארק לא ממש סייעו לאוירה ההולנדית שניסיתי להשיג אבל זה היה הכי קרוב שיש. הניסיון הפסטורלי לדבוק באמונה שאני באמסטרדם ויש לי את כל היום לעצמי בשקט הולנדי מלטף כתיבה, הועם מעט לאור הידיעה שיש לי שעתיים עד למסיבת יום הולדת שכוללת המון ילדים וחום בלתי נסבל. אז אם לסכם - רציתי לחשוב שאני לבד אבל ידעתי שהם תכף מתעוררים, רציתי אמסטרדם אבל שמש ישראלית במרפסת לא ממש מאפשרת את זה ורציתי קפה בעיקר אבל לא היה חלב ולהתחיל בוקר עם אספרסו אחד זה ממש לא כמו להתחיל אותו עם רצף מינימלי של שלוש כוסות קפה עם חלב. אבל למה להיות קטנוניים? יכולתי לדשדש בכל מה שאין אבל החלטתי לא לשקוע במירמור אלא להנות בכל זאת ולהשלים את כל מה שאין בעזרת הדימיון.

פלנקטון

בעודי נכנסת מטאפורית לתוך המטאפורה שבניתי בעמל רב הגיע הבכור. מכיון שעוד  לא נכנסתי לדמות ההולנדית נטולת הילדים, זכרתי מי הוא. אמר מה שאמר, לקח שניה זמן עד שקלטתי את המצב. ניתוח מהיר ותובנה. זה הזמן - כולם ישנים, הוא ואני לבד, בדיוק הסנריו שבניתי לשיחת ההתבגרות הראשונית. זה מרגיש לי אסור לספר לכם מה היה שם, קצת כמו בגידה באמון ולכן אאלץ להיכנע לתכתיב. אבל היתה שיחה קצרה יותר ממה שחשבתי, קולית ונינוחה עם משפטים מבריקים שלו שככל הנראה ישארו חקוקים אצלי לנצח, נראה לי שאחד אפשר לשחרר: "אז בעצם זרע זה קצת כמו פלנקטון, לא?" תכל'ס. אבל יש מצב שאסור להשוות.

רצועת טיימינג

בכל מקרה שמחתי שהחלטתי להפוך את "השיחה" למספר שיחות קטנות. השינויים של גיל ההתבגרות הם לא רק פיזיים, הם גם נפשיים והאיזון ביניהם, בטח בתחילת התהליך הוא עדין מאוד. פעמים רבות השינויים הפיזיים מקדימים את השינויים הנפשיים ולכן השיחה צריכה להיות מתואמת עם מה שעובר על הילד. לפעמים כל מה שהוא צריך לשמוע זה פשוט למה כל השינויים האלה קורים ולהבין את ההתפתחות בלי שום "בקרוב" של מה עוד עומד לקרות, בלי חשיפה מיותרת  כשתכל'ס נפשית הוא עוד בכלל לא שם. ושוב מצאתי את עצמי מברכת שהילדים שלי בחינוך ביתי ויש להם את הליווי שלי בהתאם לדרישה שלהם, שאין להם את התחושה של לבד, שתשומת הלב נמצאת בפרטים הגדולים, הקטנים ובהתאם לצרכים. ילד צריך שיראו אותו, הוא גם צריך לבד וצריך עצמאות, אבל כל אלה נבנים כל כך הרבה יותר טוב כאשר ניתן ללוות אותו בצעדים האלה שלו. לא פשוט להיות בחינוך ביתי, צריך גם לשים לב לצורך של הילדים להיות גם בלעדיך ולהסתדר לבד או בחבר'ה. צריך לדעת לשים גבולות לעצמך מתוך הצורך לראות את מה שהם באמת זקוקים לו ולדעת לייתר את עצמך כשצריך.

ילדים - אי אפשר להיות עם ולהרגיש בלי

חינוך מיני הוא דוגמא מצויינת, בעיקר כי ההתפתחות של כל ילד היא שונה. המערכת לא יכולה להסתכל על כל ילד באופן פרטני, היא מוכרחה להכליל. ודווקא פה יש צורך במינון עדין. בנושא של חינוך מיני, המערכת לא התאימה את עצמה גם לא בתקופה שלי. היום זה הרבה יותר בולט כי המערכת כבר לגמרי לא מסונכרנת עם הילדים, הלקוחות האמיתיים שלה. היום יש שילוב קטלני של עובדות שחוברות זו לזו ומייצרות חשיפה מוגברת של ילדים לתכנים לא נכונים מגיל צעיר והיא משולבת בהיעדר פנאי של ההורים להתייחסות לילדים ובמערכת שבאמת לא יודעת לשים דגש על צרכי הילדים, בתוך כל זה ילדים רבים הולכים לאיבוד. כן, הם יסתדרו, כן הם יתבגרו, כן זה ישפיע עליהם לכל החיים ולא בהכרח לטובה. כשיש כל כך הרבה ילדים שרואים סדרות שאין שום סיבה שהם יכירו, הם נחשפים לעולם שלם שהם לא היו אמורים להכיר עדיין ותוסיפו לזה היעדרות הורית, פורנו בהישג יד ואנחנו מקבלים ילדים שכאילו יודעים אבל תכל'ס הם מאוד מבולבלים. הם כאילו בעלי ידע, אבל הם לא ואנחנו כאילו שם אבל אנחנו לא באמת.

מבוכה

השלב ההתחלתי הזה של שינויים גופניים, לא מלווה בדרך כלל גם בהתבגרות מנטלית, הגוף מקדים את הנפש ויוצר את ההכנה הנכונה. השינויים האלה הם איטיים, מדורגים ומאוד מבולבלים והורמונליים. כהורים וכבעלי ניסיון, אנחנו צריכים להבין את זה ולהפוך את החוויה הזו לחוויה מעצימה לילדים שלנו, שמלווה בהיכרות שלהם עם הגוף שלהם, עם התהליך והשינויים. כזו שהופכת את הנושא לטבעי ולא למביך או מוצל. כזו שהייתה אולי קצת חסרה לנו כשאנחנו עברנו את השינויים האלה. לכן שיחה גדולה כזו, היא משהו שאנחנו כהורים מנסים לדחות כמה שרק אפשר. משום החשיפה הזו שמרבית הילדים עוברים, כל דחייה שלנו מאפשרת להם לפתח תודעה בנושא שהיא לא כל כך מתאימה ובסופו של דבר מגחיכה את קיום השיחה. כי איזו שיחה אמיתית אפשר לנהל במצב בו יש הורה נבוך וילד שבעצם כבר יש מאחוריו קילומטרים של סרטי פורנו בהם הוא כבר ראה הכל? ובעצם לא בטוח שהבין את מה שצריך היה שיבין... מעבר לזה זה גם נורא מגוחך - המחשבה הזו של הורה שמתפתל בין מה שהוא מרגיש שהוא צריך להגיד ומה שהילד שלו כבר ראה ויודע...

לא פשוט לגדל ילדים, הרבה יותר קשה לגדל אותם קצת בשלט רחוק ועם הרבה מיקור-חוץ. אני לא מאשימה, אני לא חושבת שככה זה בכל המשפחות, אבל כשאני מסתכלת במבט רוחבי אני מזהה בעיה כללית. אני יכולה תכל'ס לדבר רק על עצמי - אני בטוחה שגיל ההתבגרות הוא לא כזה נורא ולמען האמת מהקצת שאני רואה, אני לגמרי לא מפחדת מפני הבאות. להפך, אני אני רואה אותם גדלים ומתעצבים ומפתחים את עצמם זה עושה לי טוב והדבר היחיד שאני רוצה שהם ידעו זה שאני שם בשבילם ושאין דבר בעולם שהם יכולים לשאול עליו ושאני אהיה מובכת. העובדה שאני איתם מאפשרת לי לשים לב לפרטים הקטנים, לבנות מערכת שלמה של אמון הדדי ובעיקר כהורה גם מכינה אותי לכל הניואנסים הקטנים שיכולים להיתפס מביכים כשפתאום אתה מבין שהילדים שלך כבר לא ממש קטנים. למשל כשאת יושבת במרפסת בבוקר ופתאום מגיע הבכור ומספר לך משהו שלא ממש היית מוכנה אליו, אבל אז את מגלה שבעצם כן...

בלוג הוא לגמרי מאונך

במסגרת החיפוש אחר אימאג'

הפוסט הזה התגנב על קצות האצבעות והפתיע גם אותי. זה התחיל בפוסט על האמת שבכלל לא התכנס לאישי כי הוא כל כך התארך ונדמה היה לי שהוא דורש שאכתוב פוסט אישי יותר. אז כבר יומיים אני משחקת במילים על האמת שלי, ברמה הכי אישית. גם אם לא ממש כתבתי הצלחתי בכל זאת לייצר תובנה - אחרי שנה של כתיבה הצלחתי להבין שאין סיבה לייסר את עצמי לנוכח העובדה שלאחרונה אני לא מפרסמת כל יום, כי בעצם אני לגמרי נהנית מהתהליך, הרעיון, הבחינה שלו וההתאספות שלו אלי כתיבה. העובדה שאני כבר חושבת אוטומטית בשני אופנים, גם במבט אישי וגם קצת מהצד - מנתחת, מנתקת, מנסה לבחון את התהליך באופן מעט יותר אובייקטיבי ותוך כדי מחדדת את הרעיונות, מפנימה תובנות ומקציעה את המקומות המהוקצעים פחות. מכתיבה דרך מודעות ליישום. זה דווקא נחמד.

אם כבר, אצלי, שורפים קלוריות

ביומיים האחרונים הסתדרו להן מחשבות בנושא אמת אישית והדבר שמצא חן בעיני יותר מהכל הוא ההבנה שכל יום (כמעט) אני כותבת את האמת שלי. הכתיבה היא האמת (שלי), אני כותבת כמו שאני נשמעת, חושבת, מרגישה ומאמינה, מגישה לכם אותי ללא תיבול ממסך וללא חומרים משמרים, חומרי טעם וריח. כן, יש דברים שלא אכתוב, אבל לא כחלק מניסיון להסתיר אלא מתוך רצון לא לפגוע באחרים. גם במציאות יהיו רגעים שאעדיף לשתוק, אבל בכתיבה זה קריטי יותר כיון שאני מביאה רק את עצמי, מהמקום שלי ומתוך פרשנות אישית לתוך חוויה שאחרים יכולים לראות אחרת. לא מתיימרת לתת לכם נקודת מבט של אחרים, אבל כן מגישה את זה הכי ספרותי שאני, לכן זו תמיד תהיה הגרסא המקוצרת שמקדמת רעיון מסוים. הכתיבה רק מעלה על הכתב את דעותיי הידועות, אלה שנאמרות וללא שמץ של היסוס, טוב היסוס לפעמים. לרוב לא, אני מהירה לענות. זה לא תמיד טוב. מודה.

אנך

בכל מקרה, בלוג אישי זה מעולם לא התיימר אלא להיות לגמרי סובייקטיבי, לא להציע שום דבר מלבד דעה אישית ולרוב די נחרצת. גם השם שלו (כבר הבטחתי מזמן את הסיפור) מקורו בסיפור אישי (ראו גם: פיסקה הבאה. כן זה מסוג הדברים שמצחיקים אותי), אין יותר אישי מזה, אין. ואצלי אישי תמיד מתערבב עם אמיתי, וכמה פעמים עוד אני אוכל לספר לכם על מסכות ומה טבעי בעיני? (קוראים חדשים: ע"ע פוסטים אחרים נניח זה) לכן נורא מצחיקים אותי אנשים שאומרים לי שאני לא מציגה נקודת מבט מאוזנת. מי מצפה מבלוג אישי להיות מאוזן?אם כבר, בלוג הוא לגמרי מאונך, כי לרוב הוא מגיע ממקום נורא אנוכי. לבד מזאת, אם יש מישהו שרוצה להאשים אותי בעוד סוג של חוסר איזון, מוטב שזה יגובה בחוות דעת מומחה.


אז לפני סיום סיפור השם וזהו ומחר אפשר לכתוב את כל מה שעוד רציתי היום (כן, יש הרבה). כשלמדתי לתואר שני באוניברסיטה, היה פרופסור אחד שהחליט להשתעשע בעתידי האקדמי, באחת מעבודותיי הוא כתב לי שעבודתי מצויינת. נוסף לזה לא היו הערות. הציון שקיבלתי היה 85. לא שזה לא ציון טוב בעיני היום, אבל אז מבחינתי זה היה משול לנכשל. כשעירערתי הסביר המרצה שחירותו האקדמית מאפשרת לו להוריד לי נקודות גם ללא הסבר מניח את הדעת. אז ברור שנלחמתי בחירותו האקדמית עד שסומנתי כמרדנית אך אהודה בכל המחלקה, אבל מאז היה משהו בשילוב הזה חירות אקדמית שהצית בי הרבה אנרגיה, קצת כמו סדין אדום לשור זועם מאוד. משום מה כשפתחתי את הבלוג פתאום היה ברור שזה השם, אבל לא חירות אקדמית, כי תכל'ס - אני אגיע לדוקטוראט מחדש רק עוד הרבה שנים אם בכלל - ולכן הצלחתי למצוא שם שידרוך על יבלות, אבל בקטנה.


בכל מקרה לילה ומאוחר ואם אני אכתוב עוד מילה אחת כבר ישתפך מפה הפוסט של מחר. אז מחר

גבירת האמת החמקמקה

האמת היא בעלת גבולות מטושטשים

יש לה קהל מעריצים והיא נישאת בפי כל והיא בעיקר בודדה ועירומה, היא נדמית אובייקטיבית אבל המשמעות שלה לנצח תהיה סובייקטיבית במגע יד אדם. אומרים שהיא ניצחית, אבל זה כנראה כיוון שהיא מצליחה לשנות את צורתה ועם זאת לא את תכונותיה. היא תשתנה, וגם לא, ברגע שאכתוב עליה וזה עניין של הסתכלות.

ואני יכולה להמשיך כך עוד שעות אבל יש מצב שאיבדתי אתכם עם הפתיחה הפואטית משהו הזו. פתיחה כזו לא שגרתית וקצת פומפוזית מוכרחה להישאר ואפילו להיבדל, אם לומר את ה - אמת. גם כי האמת ביצבצה כנושא בפני עצמו בשולי הפוסטים האחרונים וגם כי הוגרלה במסגרת תוכניתנו "מצא את הנושא".

צוק איתן? צוקים שפחות

כבר יותר מחודשיים שהנושא הזה של אמת ברמה הלאומית יושב לי על הלב וכרגיל הוא לא יושב רק על מיתר הלאומי אלא נוגע במישרין גם במיתרים אחרים, האישי, ההורי, האנושי. זה התחיל בחטיפה, עם המבצע המטורף של צה"ל בגדה שנראה חסר פורפורציות עוד כשאנחנו לא ידענו שהממשלה יודעת שהם לא בחיים ובעצם מעולם לא דרשנו דין וחשבון מהממשלה על ההתנהלות ועל המחדל ועל השקר. ממשלה שהתפתלה מול הציבור והסתירה את האמת מכולנו כדי לרכב על גל של לגיטימציה לפעולות שלה שגלשו לצוק איתן. יש המון שאלות שיש לשאול, אך אם לזכך את המחשבה ולמקד אותה הרי שמבחינתי השאלה העיקרית שיש לשאול היא - האם היום אחרי כל ההרוגים שהמבצע הזה גבה, האם עדיין שחרור האסירים וישיבה למו"מ עם ממשלת הפיוס הפלסטינית נראים מחיר גבוה מדי? כי לדעתי, 4 חודשים אחרי אפריל ובתכל'ס אנחנו נמצאים במקום גרוע יותר, הרוגים, פצועים, פליטים, מפונים, מחיר של מלחמה, פגיעה בכוחו של אבו מאזן ותדמית זוועתית של ממשלת ישראל וכל זה למעשה כדי להגיע לשקט (שאין). פתאום המחיר של המשא ומתן באפריל נראה אחרת, לא? ומה שעצוב הוא שתכל'ס זה כבר חמש וחצי שנים של נתניהו והמחיר רק עולה ביחס ישיר להיצרותו של חלון ההזדמנויות. התחושה שלי היא שהאמת שאנחנו דבקים בה, גם אם כל העולם לא ממש שותף לה, לא מוכיחה את עצמה אבל אנחנו רק הולכים ומתחפרים בה. וככל התחפרות, הסכנה היא בהישארות במקום לאורך זמן תוך הידרדרות בתנאים.

בסוף בחרתי בתמונה הזו כי
מופיע בה תאריך יום ההולדת
שלי - מודה

השנים האלה הן שנים מצויינות לבחון את התעמולה שמואבסת לקרבינו. הצלחתה של התעמולה הזו היא ביצירת אמת חדשה, אמת אינסטנט שמבוססת על זיכרון קצר ופורטת על נימים של סולידאריות ופטריוטיות ומהר מאוד מאומצת כך שהיא מתאימה את עצמה משל היתה חתיכה בפאזל האינסופי של בניית האתוס הלאומי. והרי זה מגוחך כל מי שקראו לי בוגדת וצקצקו בלשונם כשאמרתי ולא הייתי היחידה שאין טעם במבצע ושהמחיר שלו כבד, נחלקים היום לשניים - אלה שמאמינים בהסכם הפסקת האש ואלה שחושבים שהמבצע פוספס כי לא חיסלנו את עזה ו/או כבשנו אותה מחדש. מה שבטוח הוא שאין באמת אנשים מרוצים מצוק איתן- מעצם קיומו או מאופן סיומו. הפסקת האש, כמו שנראה עכשיו, היא רגעית ולכן למעשה לא השגנו דבר, לא מול החמאס, לא מול הפלסטינים, לא מול העולם ובוודאי לא מול ארה"ב וגם לא בתוך עצמנו. ההישג היחיד הוא שיצאנו למלחמת ברירה שלשמה הצליח נתניהו להשיג סולידריות ישראלית כמעט גורפת וכמעט נטולת ביקורת. במובנים של הישג זה הישג עם הפסד בצידו, עוד הוכחה באמונה בהפגנת כוח לא מידתית בשם ערכים ישראלים שבסופו של דבר מייצרת דינמיקה מאוד לא דמוקרטית קודם כל ברמה הפנימית שלנו כמדינה. אנחנו כל כך שבויים בתוך אמת האתוס שלנו שהיא מאפילה על היגיון ועל מוסר. וזה שכלום לא הושג ואנו עומדים מול שורות של מתים הוא ההוכחה הכואבת ביותר לשימוש הציני של "האמת" בדרך להשגת כלום.

העם הנבחר הוא סינדרום שילווה אותנו לנצח

אבל זה יותר מזה כי המבצע במידה רבה זימן לנו הזדמנות לראות מה יקרה כאן בשנים הקרובות אם מערכת החינוך תמשיך להיות מוזנחת וערכים כמו דמוקרטיה וזכויות אדם לא יהוו נדבך חשוב בתוך מערכת הלימודים. במעין צירוף מיקרים, אנחנו מקבלים במקום את התוכנית של פירון להרחבת לימודי השואה שנכנסת השנה לתוקף ומדגימה מצויין את סוגי הנרטיב המוטמעים במערכת וכן, עם כל כמה שהם חשובים הם לא חשובים יותר מדמוקרטיה וזכויות אדם. חוסר הסבלנות הציבורית למתנגדים למבצע בזמן המבצע הוא אכן נורה אדומה שדורשת התייחסות ולא זו לא קלישאה, זו אבחנה. שנים שאנחנו מגדלים ילדים, על כמה שונאים אותנו בעולם, על היסטוריה יהודית כמנותקת ממה שקורה בעולם. האמת ההיסטורית שהילדים שלנו שומעים היא כל כך בועתית וחד מימדית וממנה יוצאים ילדים דוגמטיים - שונאים אותנו בעולם מאז ומתמיד, אין לנו ברירה אלא לצאת מנקודת הנחה שכולם ימשיכו לשנוא אותנו ולכן צה"ל הוא התשובה ועימו גם האמונה בהיותנו עם נבחר והנה זו האמת שעל ברכיה גדלים ילדינו. זה לא שאין בזה אמת היסטורית אבל לגדל ילדים רק לאמת חלקית יש מחיר ובמידה רבה המחיר הוא שהלקח ההיסטורי לא נלמד ובעיקר - אם נמשיך לראות אך ורק את הצד שלנו לא נצא לעולם מהסכסוך הזה, גם לא אחרי עוד 100 מבצעי "צוק איתן".

נזק היקפי

זו הבעיה במושג הלכאורה פשוט הזה אך תכל'ס חמקמק. אמת היא מחד טענה שתואמת את המציאות אך אינהרנטית טמונה כאן בעיה כי תפיסת המציאות היא לעולם סובייקטיבית והיא גם השקפת עולם שזו בוודאי סובייקטיביות טהורה ועם זאת בעצם קיומה יש הנחה אובייקטיבית בדבר מהי האמת. לאמת יש גם סדר טענות והאופן שתארגן את סדר הטענות שלך גם ישפיע על ראיית האמת שלך. הנה דוגמא ברורה שהשתקפה בצוק איתן - הרג ילדים תמימים בעזה כ"נזק היקפי" יכול מסתבר להיות מקובל על אנשים (על הספקטרום מ"זה לא מזיז לי" ועד "זה עצוב אך אין ברירה"), בעוד שיש אנשים שמאמינים שחייבת להיות דרך אחרת ושהרג ילדים יביא רק להעצמת העימות. והנה לכם דוגמא לאמת ועד כמה היא קיימת אך לא קיימת. הכל שאלה היא מה האמת שלפיה אתה חי. במידה רבה האמת היא תוצר ההגדרות שלך, צוק איתן הבחין בין מי שקודם כל ישראלי ומי שקודם כל אדם ואלה שתי תפיסות שונות בתכלית ולכל אחת אמת אחרת, לא פחות אבסולטית מסתבר. זה לא חדש שהבנה היסטורית היא מוטה מיסודה על אף שפעמים רבות כל העובדות ידועות, כי אמת היסטורית חלקית תביא למסקנות אחרות לגמרי מהתמונה הכללית. לא סתם התרגום של המילה היסטוריה מגרמנית היא Geschichte "סיפורים", ההיסטוריה היא המכלול של העובדות אך ההיסטוריה האנושית היא אסופת סיפורים המתלכדים לכדי נרטיב שיכול למשוך בני אדם, ממש כמו דת, ממש כמו כל אידיאולוגיה, ממש כמו כל דבר שטוען לאמת.


אני רואה שכבר הארכתי ועוד לא הגעתי לאמת שלי, לא רק הפוליטית אלא גם בחיי היומיום ובעצם לזה רציתי להגיע. רק שעכשיו, אני חוששת לאבד אתכם וכרגיל מוצאת את עצמי מסבירה שתמיד אפשר להמשיך בנושא גם בפוסטים אחרים. אבל אני לא באמת רוצה לסיים. התחושה הזו שאני אמורה לחוש את האמת שנדמית מקובלת בציבור הישראלי היום, יוצרת אצלי בעיקר זרות וניכור במקום שבו הייתי אמורה להרגיש "הכי בבית". הזמן הזה הוא זמן של הרבה שיחות נפש עם עצמי. בעיניי אמת היא משהו שכל הזמן נבחן, אני לא רק ספקנית, אני מגבשת עמדות ואני מנסה להעמיד את המציאות מול המערכת האמונות שלי באופן קבוע ולא להישאר מקובעת. מול קריאות הבוגדת ושאר הנאצות והאיומים מצאתי את עצמי עושה חשבון נפש נוקב. יש המון תובנות שהבנתי, אחת מהן, שהיא רלוונטית כאן יותר מאשר בכל מקום אחר, היא שככל שאמיתות שלך יותר ספציפיות ופחות רחבות כך האמת שלך היא יותר סובייקטיבית. מערך האמונות של מי שקודם כל ישראלי מביא אותו לאמת סולידרית אחת, מערך האמונות של מי שקודם כל אדם מביא אותו להתנגד לסולידריות הזו הנשענת על פרשנות פרטנית. העניין הוא שככל שאמת מצומצמת יותר היא בגדר פרשנות וככל שהיא רחבה יותר היא אמיתית יותר אך חמקמקה יותר ובעצם לאמת הרחבה אין משמעות אמיתית בהיסטוריה האנושית ללא הפרשנות האישית. הרי אם היינו משאירים את הפרשנות האישית - הדתית, הפילוסופית, האידיאולוגית בתוך המרחב האישי ובמרחב הציבורי היינו מחזיקים בתפיסות רחבות יותר וחופשיות יותר היה כאן עולם נעים יותר לחיות בו, הבעיה היא שאם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו הוא שזה לא באמת עובד וכל מה שנשאר הוא לדמיין, לקוות אבל לדעת שזה לא באמת יקרה אלא אם כן תתחולל פה קטסטרופה אמיתית.


אבל אני נשארת פה עם ההבנה החמקמקה שהאמת כנראה אמורה לשקף מציאות, אך המציאות היא רק כאילו אובייקטיבית כשלמעשה כל עוד הסובייקטיביות שולטת גם המציאות נתונה לעיוות וכמוה גם האמת. אכן אמת היא במידה רבה אבסולוטית, אך אולי כמו כל ערך אבסולוטי, נניח זכויות אדם, אנחנו לא יכולים לקבל אותה ללא נרטיב מובנה שמייצר מצידו אמת חדשה שקצת סוטה מהאמת ובכל זאת נתפסית כאמת. אמת, מסתבר היא התעמולה הכי אובייקטיבית, בין אם היא נעשית ברמת הפרט ובין אם ברמת הלאום. ואמת גם תמיד יכולה להיות רק הדרך בה לא נאמרים שקרים וזה גם סוג של אמת, ביננו.

פסיעה ראשונה לעבר גיל ההתבגרות

לו בזה זה היה נגמר

באחד הימים, כשבנהזוג היה בחו"ל, הבכור התעורר ואמר איזה משהו. אני לא יכולה לפרט ולומר מה, אבל הדברים יתבהרו בהמשך, לפחות הקונטקסט - מבטיחה. בכל מקרה, הנקודה בעצם היא לא מה שהוא אמר אלא התהליך שהמשפט התמים שלו יצר. זאת אומרת, הוא קיבל תגובה לעניין שלא ממש יצרה מקום בשבילו להתעכב עליו, אבל אני נשארתי עם הקפה שלי ביד תוהה איך בדיוק הגעתי למקום הזה. מסתבר שהילדים גדלים ממש מהר וזו לא קלישאה, שזה בעצם להגיד שלמרות שהשגרה יכולה להיות מסטיקית בטיבה ושוחקת, תכל'ס הנער הזה שמולי היה לפני רגע גופיף קטנטן וקצת מתלונן שחיבקתי בזמן שהרגליים שלי עדיין רעדו מהמאמץ של ללדת אותו. וזה קטע, כי מהר מאוד את מוצאת את עצמך בסיטואציה הזו שתמיד ציחקקת בה בסרטים, הסיטואציה הזו שבה יש להסביר חלק מעובדות החיים. זאת שידעת שתגיע והיא תופסת אותך בלתי מוכנה במודע. בעיקר כי ראית את זה מול העיניים ואת לא באמת מופתעת. כך או אחרת במקרה שלי, כנראה שאלות הגורל חשבו שאני זקוקה גם לתמרור אזהרה. לא מתלוננת, מתכוננת. סה"כ זה לא באמת מכה אותך כרעם ביום בהיר, זה רעם שהתכוננת אליו רק שלא היה סינכרון ביחידות הזמן. 

בייבי, זה העפר שלי
שאת אוכלת

זה לא רק הידיעה שזה יקרה, כי הרי זה תהליך שממש אפשר לראות. זו הידיעה שיש מצב שדווקא את השיחות ה"קטנות", בניגוד לשיחת "הסקס" הגדולה, אני אמצא את עצמי מנהלת כי בנהזוג וודאי יהיה בחו"ל או משהו. זה הפך לי ברור כשלפני הנסיעה האחרונה של הבנזוג צפינו בפרק הראשון בעונה הרביעית לדעתי של shameless וזאת היתה הכתובת על הקיר שלי. שורה תחתונה (אולי עדיף פה דווקא תכל'ס, בכל זאת תחתונה-תחת-תחתונים) - הייתי רוצה להיזכר בהיסטוריה האנושית כאמא הכי קולית בשיחה הזאת עם הבן שלה. כזו שהבכור ייזכר בה בחיוך כשהוא יהיה מבוגר. העניין הוא שלא התכוונתי שזה יקרה מהר יחסית ותיכננתי שיהיה לי זמן לבנות איזה שלד רעיוני ולשלב כמה "שליפות שנונות" ספונטאניות ומדוייקות ובעיקר שיהיה לי זמן להתכונן. ואז האמירה התמימה שלו קיצרה את הטווחים. עכשיו אני במצב טוב ברמה הקונספטואלית, ברורים לי הנושאים ואני צריכה לעבוד על כמה משפטי מפתח, אבל תכל'ס יותר טוב לילד שאני לא אספיק לגבש חידודי לשון. זו בעיה עם ילד שנון, כל מה שאתה אומר לו אכן ישומש נגדך על בסיס יומי ויחגג בתרועת ניצחון, לעיתים בליווי טרומבון. בקיצור זה היה נבון יותר לא להיות שנונה מדי וקצת מבוכה קלילה כנראה לא תזיק, אם כי בטח לא תהיה. מלכת הקרח, אני הנמסיס שלך וכן, משווה ומעלה. 

סוג של אוקסימורון
טאטולוגי בהכרח

אז אני מוכנה. שזה להגיד שמסתבר שהייתי מוכנה גם כשחשבתי שאני לא מוכנה, כי כנראה זה משהו שצריך לבוא בטבעיות וזה הגיוני כי זה גם טבעי והנה לכם טאוטולוגיה שבכל זאת במציאות היא מקבלת תפניות מביכות לעיתים. אם תרצו אוקסימורון טאוטולוגי, כן אין דבר כזה, לא, אני אפילו לא אחפש. כך או אחרת, בחברה שלנו, פיתחנו המון דפוסי פעולה שהם חלק מקוד התנהגות ברור. המרחב האישי שלנו הפך ךחשוב בסדר העדיפויות ואנחנו ממדרים פעמים רבות את הילדים משם, תוסיפו לזה את העובדה שאנחנו באופן עקרוני לא מבלים את רוב שעות היום עם הילדים ושזה עוד הולך ויורד עם הגיל ותקבלו מצב מביך בו אין לך למעשה את היכולת לדבר עם הילד שלך על הדברים שצריכים להיות הכי טבעיים וזורמים. אז חשבתי על זה ושמתי לב שבבית שלנו, אנחנו מטפטפים את זה לאורך היום בצורה לא מתוכננת מראש, את היחס לגוף, שינויים של גיל ההתבגרות, התייחסות טבעית לגוף, כבוד הדדי ומרחב אישי ואז הבנתי שאני לא צריכה בעצם ליזום שיחה. אלא להתייחס לדברים כשהם קורים, כי גם הילדים ממש כמוני מוכנים לשינויים ומרגישים אותם ואז באמת השיחה יכולה להיות בעלת דרגת קושי נמוכה יחסית ותוך חשיפה הדרגתית ובקצב אישי. פשוט כל פעם להתייחס בהתאם למקרה, אלא אם כן את נשאלת שאלות ועליהן, אין ברירה בעיני, אלא להשיב בכנות מרובה.


אבל לפני שהגעתי לתובנה הזו, שבינתיים היא עברה את מבחן הדאודורנט וזה רק נשמע לכם פשוט, אבל יש את כל הקטע הזה של הריח שמקבל תפניות בדמות אחים קטנים שמתפקעים ממבוכה כי לא חשבת לפני כן שדאודורנט הוא נושא בעייתי ומסתבר שכן. כך שלקח אחד נלמד - צריך לדבר עם כל ילד בנפרד, לקח שני והוא שסבבה לחלק את הנושאים וזאת אכן שיטה טובה, שיטת הסלאמי הזו. בכל מקרה מכיון שמרבית הדרך עוד לפניי ונושאים סבוכים מזיעה בגיל ההתבגרות עוד צפויים, הרי שכל מה שאפשר לעשות זה לקוות שזה באמת יעבור בהכי פחות מבוכה. ודווקא יש לי תחושה מצויינת בעניין. בכל מקרה לפני כן החלטתי לעשות חיפוש באינטרנט לפי נושאים שילד מתבגר יכול לחפש ותכל'ס די נחרדתי על הסקאלה שבין אשכרה full blown פורנו לבין רבנים אורתודקסים שמנסים להפחיד בני נוער מדעתם עם דיונים שלמים על השחתה וגו'. ובאמצע בינhהם אין הרבה בכלל, אם נורא תחפשו תוכלו למצוא את האתר של שפ"י אבל אין מצב שמתבגר/ת יכנסו אליו ואם הם יכנסו אליו שהם באמת יקראו. זה די עצוב שזה מה שמניב חיפוש פשוט. אם הילדים שלנו מחפשים תשובות באינטרנט משני צידי הסקאלה הזו הם יקבלו תשובה די מעוותת ובאמצע כמעט אין שום דבר. השאלה היא לא אם אני בעד או נגד פורנו, השאלה היא אם פורנו צריך להיות מעצב דעת הנוער באשר לסקס ותפיסת מיניות והתשובה היא לא, פורנו לא יכול להיות מדריך הנוער בנבכי הסקס, תקראו לו העשרה אם תרצו. ולגבי אתרי הדת, ובכן תשובתי ברורה. 

תמונה שממצה את כל מה שרקוב
אם תחשבו על זה - סקס, מגדר יו ניים איט

כן, אני יודעת, אין באמת מה להסיק מזה ולא זה לא אומר כלום, אבל זה כן אומר. זה אומר כי הילדים שלנו התרגלו לחפש את הדברים שמעניינים אותם ברשת ואם אלה התכנים שהם יחשפו אליהם שום דבר טוב לא יצא מזה. אז קודם כל בואו ניקח כנקודת מוצא שהם יגיעו בכל מקרה לסוג המידע הזה, ולכן יש חשיבות מרובה לעובדה שהרשת לא תהיה מקור הידע העיקרי שלהם. אני לא יודעת מה הייתי עושה אם הילדים שלי היו בבית הספר. כי בסופו של דבר נושאים סקסיים עוברים בין התלמידים עוד לפני הגיעם לרדאר של המורה ובעצם יוצרים לפעמים רצף של פרשנויות המעוותות תפיסות. יש משהו שהוא רקוב נורא ולא תקין בכל כך הרבה רמות בחשיפה של ילדים לחומרים  וגם לסאבטקסט מגדרי ברור, שגוי ולרוב לא שוויוני ומבזה שיוצרת תפיסה מעוותת ולא נכונה של מה זה סקס ואני לא מאחלת לשום ילד שמרבית השכלתו בנושא תגיע מפורנו וגם לא של שותפותיו/שותפיו העתידיים. 


אני לא יודעת מה זה אומר כשאנחנו מעבירים את האוטומציה של התהליכיים החברתיים מידיים אנושיות לידי הטכנולוגיה ואמצעי מדיה שונים, אבל אני סקפטית לגבי התקדמויות חיוביות, שזה קצת כמו להגיד שזה לא מבשר טובות. שורה תחתונה מבחינתי היא שהילדים שלנו זקוקים ליותר זמן איתנו. זו מסקנה שעולה אצלי מתוך המון נושאים והיא נראית לי חיונית ומתבקשת. הילדים שלנו צריכים אותנו נוכחים בחיים שלהם, מתפקדים זה פשוט לא מספיק. אנחנו רוצים להאמין שבכל דבר הם יבואו אלינו, אבל ספק אם הם באמת יעשו את זה. אני יודעת שאני לא הרגשתי שאני באמת יכולה לבוא לאמא שלי ולספר לה כל דבר והיו דברים שלא סיפרתי לה, יש מצב שהיו יותר דברים שלא שיתפתי מאשר שיתפתי. הייתי רוצה למצב את עצמי בעיני ילדיי כאדם שאליו הם תמיד יכולים לפנות אליו אם הם רוצים בכל נושא שהוא.יותר מזה, אני רוצה לדעת שהענקנו להם יסודות בריאים בנושאים כמו תפיסת העצמי, מרחב, שוויון וגם סקס. 


כמו בנושאים של דמוקרטיה ומדינה, של חשיבה וביקורתיות, של ערכים ואמונות, כך גם בנושא כל כך טבעי כמו התבגרות וסקס, אני רוצה זה לתת לילדים שלי את הכלים שבסופו של דבר יעשו אותם מודעים לעצמם, לאחרים וגם בני זוג טובים יותר. לא צריך להסתתר תחת ציחקוקי מבוכה או לאקוניות, פשוט צריך גם בנושא הזה לדאוג שהחשיפה שלהם תהיה מבוקרת. מבוגרים הם אנשים של הרגלים, אבל כדי להקנות אותם, אנחנו צריכים לשים לב למינונים. ילדים הם בעיקר תולדה של מינונים נכונים ויאמר לכם כל מורה לשיקויים שהדיוק הוא חיוני וביננו כל ילד (כמעט) הוא קסם בפני עצמו


עכשיו מה שהכי הגיוני שיקרה, זה שתחושת האופוריה הזו שאני יודעת מה לעשות תימשך עד שיעבור מספיק זמן ואז השיחה הזו שוב תתפוס אותי לא מוכנה. ובגלל שפירסמתי את זה עכשיו לא יהיה לי בפני מי להתלונן. אבל יש להנח שזה לא ימנע ממני להתלונן בכל זאת. בכל מקרה, ההחלטה האופרטיבית שלי היא לא להתרגש מגיל ההתבגרות. נראה כמה זמן זה יחזיק מעמד. אדווח 

האמת של הכבשה השחורה שלא פועה

בעיית הסוואה רצינית

זה בוער בי ולא ממש מרפה, זה יוצא בהמון צורות, וזה נבלם תמיד. הנושא הזה שרוצה להתפרץ ואני לא נותנת לו. מרשה לו להיכתב אל עצמי בלבד ואף פעם לא אל העולם. לא כי העולם לא יבין, לא כי אני אצטער, אלא כי זה יביא למשבר וגם ככה במשפחה שלי, אצלי במשפחה, כמעט כל דבר שאני כותבת יוצר צרה צרורה. וזה מצחיק לאור העובדה שמרבית המשפחה שלי בכלל לא קוראת כי "אמנם את כותבת נפלא, אבל מה שאת כותבת נתקע בגרון". אז אני הכבשה השחורה שנתקעת בגרון ולרוב זה גם לא נוח כי הצמר נוטה להתקע בשיניים. אבל זה בסדר, אני באמת מבינה אותם ורואה בזה את הצד המצחיק. אני יודעת שאוהבים אותי כמו שאני וזה יפה כי אני לא ממש קלה. 

דווקא יין אדום מורידים עם יין לבן,
עוד דרך אפשרית - אלבוהול

הדעות שלי על העולם, פוליטיקה, מוסר, חינוך, הורות ומשפחה בכלל לא קונבנציונאליות, מעולם לא התמחיתי בלהיות קונבנציונאלית. קונבנציות עושות לי להתגרד. אני גם לא טובה בהסוואה, יש לי קטע כזה עם להיות נוכחת ולומר את האמת. שום דבר שאני כותבת כאן, בבלוג שלי הוא לא בגדר חדשותי למי שמכיר אותי מעבר לחיים הוירטואלים. הבלוג זה אני ואני זה הבלוג, רק שהבלוג מצונזר ולא נוגע בהכל. אמא שלי שאלה אותי פעם בעקבות פוסט שכתבתי על המשפחה למה אני מכבסת כביסה מלוכלכת ברבים. התשובה המיידית שלי היתה, מלבד הברור מאליו שאין טעם לכבס את הנקייה, שאת הכביסה המלוכלכת באמת אני ממש לא מכבסת מול כולם וזה נכון תכל'ס כי מן הידועים שכתמים עקשניים בכלל דורשים השרייה. אבל זה יותר מזה, המציאות והבלוג שלי הם אני ולכן הם בדיוק כמו שהם, אני. זה עלול לא למצוא חן, הייתי רוצה להיות נרקיסיסטית ולהגיד גם ממכר אבל ריאליטי צ'ק יו נואו, מי שנשאר יודע מה הוא מקבל. נושא עליו אכתוב הוא נושא שעלה מתוכי ונכתב בעצמי והביא אותי לשם בלי מסיכות, בלי לנסות ולהתחבב, לכתוב כדי לרצות להיכתב.


אני לא אוהבת מסכות, משום סוג שהוא, הן מרגישות לי כמו דרך של אדם לא להתמודד עם מה שבאמת מפריע לו. אני משתדלת להגיע כמו שאני, לא לשחק את המשחק לפי תפקיד שאותו צריך למלא. משתדלת לקבל את בני האדם שסביבי כמו שהם מבלי לנסות לשנות אותם בצורה אקטיבית ומודעת, כי תכל'ס שינוי זה חלק מדינמיקה, הפנמה של למידה. כל כך התרגלתי לטבעי שהשבוע, אחרי שהמצבר הלך כי אמרתי לילדים לא להשאיר את האור דולק אחרי שהם מסיימים לקרוא בנסיעות בחושך משום שיום אחד המצבר ייגמר והם היו זקוקים לבחון את זה וככה זה כנראה עם למידת חקר ובגלל זה מצאתי את עצמי מחפשת כבלים ואז גם קורבן להתנעה וכולי התמלאתי בגריז (שזה אחרת לגמרי מלהתלכלך מפבלובה בחניון, רק מרפררת), ובכן אז השבוע בגלל שלא ירדו כל כתמי הגריז מרחתי לק ובכל היומיים האחרונים בכל פעם שהיד שלי (כן, שלי) עברה בקו הראייה, חוויתי שנייה של דיסוננס ועוד אחת של אוריינטציה. לא שזה לא מצא חן בעיני באיזשהו אופן, אבל זה הרגיש כמו מישהי אחרת. עד לא מזמן גם לא צבעתי את השיער כידוע, דווקא לזה הצלחתי להתחבר, מצחיק שדווקא לי הרגיש יותר נוח דווקא עם המסיכה של הצבע מאשר בלי ואולי זה רק עניין של אגו כי עכשיו כולם חושבים שאני יותר צעירה ממה שאני באמת ותכל'ס זה נורא מחמיא.



אין סיבה לשפוט מסכות של מראה אנושי, זה עניין כל כך אישי, אני אולי לא מתחברת אבל לגמרי מבינה איפור, צבע, לק, מריטות, ניתוחים, הקטנות/הגדלות, הסרות וכאלה. לגיטימי שאנשים יעשו מה שנוח להם כל עוד זה לא תוצאה של לחץ סביבתי. אבל המסכות ההתנהגותיות, איתן לא קל לי. אני לא מדברת על קודים של התנהגות או גבולות, אלא על העמדת הפנים ובעיקר זו המעמידה פנים שהכל מושלם, דווקא כשהכל כל כך סדוק ונוטה להתפרק. לרוב אלה גם האנשים שמאמינים בפתרונות של שרביטי קסם. למעשה מסרבים להבין שהפתרון נעוץ לא רק בכוונה טובה אלא בהקשבה, קבלה ועבודה אישית ומשותפת. קשים לי האנשים האלה כי הם אנשים שלא לומדים. רואים את העולם דרך הפילטרים שלהם ובטוחים בתמונת העולם האישית שלהם ובעוד הם בטוחים שהצד השני מוכרח להבין את תפיסת העולם שלהם, את תפיסת העולם של הצד השני הם לא מוכנים לקבל, אפילו עובדות נוטות שלא לבלבל אותם. להיות סובייקטיבי זה בסיסי לחלוטין, העניין הוא להכיר לא רק באמת של האדם שמולך אלא גם להכיל אותה כחלק מהחבילה.



זה לא תהליך פשוט ואם מדברים על טבעי זה נורא קשה לא להיות סובייקטיבי, רק שבתוך הקבוע הסובייקטיבי, אפשר להתאמן בהרחבת אופקים. שמתי לב לזה פחות לפני שהפכתי לאמא, ולאט לאט התחלתי לשים לזה לב, שבני אדם שלא כל כך יודעים לקבל את הצד השני כי אנחנו נורא מחנכים אותם לראות קו מסויים. כהורה, גיליתי שילדים, עד גיל מסויים, הם הקהל שהכי קל לגרום לו ליישר קו, נוסח כי "אני אמרתי ככה". אבל איך הם ילמדו לראות את הדברים גם מהצד השני אם לאורך הילדות שלהם את נקודת המבט שלהם אנחנו רואים פחות? לא שאנחנו לא מנסים לעשות את הטוב עבורם או להתחשב ברצון שלהם אבל בסופו של דבר אנחנו קובעים את הדרך. אם נציב את המשעול שבחרנו כעובדה ולא נסטה ממנו הילדים ילמדו ליישר קו (גם לשבור אותו), אבל מתוך הכמעט דיקטטורה ההורית (וזה לא משנה אם אנחנו לא "מנצלים" אותה), אנחנו יכולים להחליט על הדרך ובכל זאת לשמוע את קולם.


ניקח דוגמא ברורה - ציור על הקירות. יש הבדל עצום בין לומר "אנחנו לא מציירים על הקירות" לבין "אוקיי נניח שנצייר על הקירות, מה אז?" יש להניח שנקבל המון תשובות מ"יהיה לנו ציור על הקיר" ועד להבנה שגם יהיה לנו מאוד קשה לנקות את זה, התוצאה תהיה אותה תוצאה (קרוב לוודאי שמתישהו הם כן יקשקשו על הקירות), אבל היתה כאן דרך של הקשבה - לא נשללה האפשרות (לצייר על קירות), היא נלקחה בחשבון ונמצאה בלתי מתאימה בעליל (את זה שהם בכל זאת ינסו [ויצליחו] נייחס לבחינת גבולות. פוסט אחר לגמרי).  הרעיון ברור אנחנו לא באמת מלמדים אותם להקשיב, בעיקר כי אנחנו חושבים שאין לנו זמן לזה, אבל תכל'ס זה פותר הרבה סיכסוכים ועוזר להם להיות קשובים יותר כבוגרים. יש המון דרכים לפתרון בעיות, חלקו יצליחו וחלקן לא, אבל לחזור עליהן שוב ושוב זה כבר ממש מיותר. צריך לפעמים לקחת רגע ולדעת גם לקבל פרספקטיבה. להישאר על הנתיב שלך אבל לדעת להוביל אותו קדימה.


אני אוטוטו בת 40, עברתי תהליך של זיכוך בשנים האחרונות בתוך הבועה שלי ויצאתי לעולם שוב כשאני יודעת מה אני רוצה. אני לא רוצה מסכות והעמדות פנים ומשחקים, אני לא רוצה להמשיך לשחק את המשחק רק כי אפשר. אנשים שמוכנים לוותר עלי בגלל זה, או לנסות ולהכפיף אותי לקודים מסויימים שנראים להם נכונים, כנראה יישארו בצד הדרך. אני אוהבת את האנשים שסביבי ומוכנה להילחם עבורם ולעשות למענם הכל, כמו שאני בלי לבטל את עצמי בשבילם או לעטות מסכות שיראו יפה מבחוץ. שום מערכת יחסים היא לא מושלמת, את ההתמודדות עם זה אנחנו נוטים להחביא, בעיני הן דווקא משהו שיש לחיות איתו, אולי לא להחצין, אבל בטח לא להסתיר. בקיצור טוב לי להיות כבשה שחורה, אני רק לא הולכת כל היום ופועה.

מסה של מסע

זה היה יכול להיות אירוני אם לא הייתי כותבת היום, חיכיתי ליום הזה, דמיינתי אותו, גם כתבתי אלפי

כעת, זו החיה שאני אוהבת

סקיצות בראש כדי לחגוג את המאורע ועם זאת אני גונבת עכשיו כמה דקות עד שהתנור יתחמם דיו כדי שאכניס אליו את הפיצה הביתית כדי להתחיל סופסוף לכתוב משהו. עכשיו כבר אחרי שבע בערב, שנה שעברה כעת חיה (ביטוי נפלא, תוהה אם להמשיך למדוד אותו, ראו תמונה), הייתי הרבה אחרי פירסום הפוסט ואחרי שעות של תחושת סיפוק עצמי כי כנראה עשיתי את הדבר הנכון במקום הנכון. ואלוהים לא עדי, פשוט כי זה מאיין את הטענה, שלא הרבה פעמים אנחנו מצליחים לעשות את הדברים בעיתוי המושלם להם ולכן יש להעריך את הפעמים הנדירות בהן זה קורה. בעיקר כאשר הפעמים האלה הן לא תוצאה של מיקריות אלא תוצאה של תחושה, צורך ומימוש שהצליחו לחבור בלי שתרדוף אותם איזו קארמה. זו כבר סיבה להרגשה טובה, תוסיפו לזה שנה שלמה של כתיבה וגילויים ותכל'ס אין מנוס מלהודות שזו היתה שנה מצויינת.

עוגת יום הולדת

היום, לרגל יום הולדת שנה לבלוג, קראתי מחדש את הפוסט הראשון. לא יכול היה להיות יום שונה בתכלית מהיום הזה בדיוק שנה שעברה והיום של היום, שעכשיו הוא כבר אתמול ואין מנוס אלא להודות שאת פוסט יום ההולדת פיספסתי. קמתי מאוחר, יחד עם הילדים, בלי בנהזוג, אחרי לילה עם אזעקות, שינה טרופה מלאה בהדי פיצוצים וכיור מלא כלים ועד עכשיו עוד לא ממש כתבתי ואני כבר יכולה לראות את עצמי טרוטת עיניים יושבת עד שעות לא שעות מנסה לסיים את הרשימה הזו. ככה זה כשיש יום מלא פעילות והייתי חייבת למלא את היום הזה למען האמת, פשוט בגלל שאחרת שוב הייתי מוצפת. אין מצב שתמצאו אותי בוחנת עכשיו את השינויים בכתיבה, או את הציפיות שלי לפני ועכשיו. אני כותבת, זה מה שאני עושה כבר שנה. ואני לא יכולה לדבר בשם הבלוג, יכול להיות שהוא היה מעדיף כותבת אחרת אבל הוא בחברה טובה עם הילדים שלי, גם הם תקועים איתי שלא מבחירה (אגב נראה שזה בסדר מבחינתם), אבל אני יכולה להתייחס למשמעות של הבלוג הזה מבחינתי ויותר מזה שהוא כל כך כבר מובן מאליו שאני לא רואה עד כמה כל יום של כתיבה הוא למעשה פלא, שקיק קטן של אושר והתבהרות המחשבה. אני כן עצובה מעט בכל יום שאני לא כותבת, אבל לא מייסרת את עצמי, רק מרגישה בחיסרון, אבל כותבת בראש כל היום.

גם מברשת, גם חפירה ארכיאולוגית 

השנה הזו של הכתיבה הייתה בעיקר צעדיו הראשונים של מסע (לא אודיסיאה, אבל תודה על ההצעה), במידה מסויימת הכל מתחיל בחפירה ארכיאולוגית ברמה האמורפית, שהביאה לממצאים בקנה מידה של החוליה החסרה. הייתי צריכה לעבור איזשהוא שינוי, כמו של ממצא ארכיאולוגי נדיר המוברש על ידי מברשת שמסירה אבק, עפר, אולי קורי עכביש שאחרי מאות שנים שוב נחשף לאור. אין להסיק מזה שבשנים שלפני הייתי קבורה כמה מטרים מתחת לאדמה, אבל הייתי מכונסת בעצמי ובילדים עד שלא ראיתי את עצמי. אז הנה הרגע של הספקנים מבין חבריי להגיד שבעצם השנים האחרונות היו שנים של ביטול, אבל זה לא נכון, השנים האלה היו שנים של צמיחה מבפנים ולמידה ובעיקר בחירה בדבר שהכי נכון לי ולמשפחה שלי, במה שהיה קרקע פוריה למסע שלי, במה שיצר את התזמון הנכון להגיע בדיוק לכאן, בדיוק היום. האני שלי שלפני הילדים שהיה במירוץ מטורף לקריירה ודוקטוראט ולא התפנה לראות מי הוא באמת ואיך הכי נוח לו, היה צריך את הזמן הזה של נטו ילדים כדי להירגע ולהשתנות. ובדיוק ברגע הנכון, הפציע לו הבלוג הזה יחד עם עוד מספר גילויים ופעילויות. השנה הזו היא השנה שחזרתי לכתוב, למדתי לייעל את המהות ההורית שלי, נכנסתי לגמרי לכושר, חזרתי להתעסק בפוליטיקה, גיליתי שנוח לי בעיקר במכנסיים קצרים או ג'ינס, טישירט ונעלי התעמלות, גיליתי שהחיים שלי הם תכל'ס חיים מאוד מספקים ועכשיו הם גם הרבה יותר מאוזנים.

חד קרן מנצנץ - עוד לא הוכח שאין

אבל אני גם מוצפת היום. מוצפת כי כבר שנים ראש הממשלה הזה מושך אותנו באף והחודשיים האלה היו חודשי שיא. אין לי חשק לכתוב על המצב, אבל אני לא יכולה להימנע מלכתוב רגע על מוחמד דף. ההחלטה האווילית הזו לנסות ולחסל את מוחמד דף ועוד מתוך מטרה מטופשת שזה ישמח את העם, משל היה קהל צמא דם בתחרות גלדיאטורים מעידה על פגמים רבים בתהליך קבלת ההחלטות. לא ברור לי ההגיון שעומד מאחורי כל הסיפור הזה, הרי היום השייח' אחמד יאסין נראה כמעט כמו דובון אכפת לי מול הניה ודף. אין לי אלא לתהות, ההסבר היחיד שעולה במוחי הוא שנתניהו ושות' החליטו בהסתמך על עקרון ההפרכה המדעי של פופר שעד שלא יקום חד קרן מנצנץ בראש החמאס אין אלא להמשיך ולחסל אלא אם יוכח אחרת וכיון שלא כך היא ניתן להמשיך ולנסות. רוצה לומר - מה היה משיג חיסולו של דף? הוא לא היה משבש את הפעילות של החמאס והיה קם מחליף, כנראה שקיצוני וחדור מוטיבציה עוד יותר. ואילו מה ישיג לנו הניסיון הלא מוצלח? לא יודעת עדיין, מותם הוודאי של אשתו ובנו בוודאי לא יביא לשום דבר טוב. זאת אומרת שתכל'ס יש לנו קבוצת מקבלי החלטות בדרג הגבוה ביותר שאשכרה לא פועלים על פי הגיון כלשהו וביננו, ולא שלא ידענו זה מפחיד ומסוכן.

גוגל ישר הפנה להכחשה,
לא נגעתי

אני אחסוך מכם את דעתי על מסיבת העיתונאים של
נתניהו הערב ועל החידוש הלשוני המיותר וחסר הפשר שלו. רק תוהה מה זו "הכתשה", מבלי להיכנס לדקויות לשוניות, בחינת הפועל ומיני שכאלה, זה בעיקר נשמע כמו "תכל'ס, אנחנו לא סגורים מה בדיוק התוכנית שלנו מול החמאס אבל נתנו לה שם וזה כבר התחלה". לא רוצה לדון בעובדה שנראה שעם ליברמן, בנט ולפיד כשרים בכירים, נראה שמוחמד דף זו פחות או יותר הבעיה האחרונה שצריכה להעסיק אותו והוא יודע את זה. אבל לפחות, בסופו של יום הוא יכול להתרווח על כיסאת הגן ולהרגיש שלפחות זה הצליח לו (מניעת שערוריית ריהוט הגן, למען הסר כל ספק). אין לי כוח ואין לי חשק לתת שוב לתחושה שהדבר הזה מחשיך לאיטו את המחר של עתיד ילדיי. ימים שלמים אני מסתובבת עם התעוקה הזו בשל המאבק בין הרציונאלי שאומר שבקצב הזה לילדיי לא יהיה כאן עתיד כבני אדם חילונים שדוגלים בזכויות אדם ובעליונותה של הדמוקרטיה, ולא רק שלא יהיה לי הרבה להוריש להם, גם אתן להם כבונוס עתיד לגמרי לא בטוח, לבד מזה שהוא יהיה רווי מלחמות ונטול הבטחות שעוד גילמו בתוכן תקווה. מולו עומד לו הרגש, שאוהב להתבטא בעברית, שמרגיש שהוא שייך לכאן, גם אם מתבאס לפעמים בשקט שהגורל לא הגריל לו קלפי אחרים. ומזה אני בדיוק מנסה להתחמק כל היום.


במקור תיכננתי לכתוב על פשר השם הדי תמוה של הבלוג הזה, בכל זאת עברה שנה והגיע הזמן (או שמא כבר חלף לו מזמן) להסביר. אבל האוטוביוגרפיה של החירות האומנותית שלי מרשה לי להשאיר את זה למחר. כבר אחרי שתיים בלילה, אני אכן טרוטת עיניים ואכן פיספסתי את התאריך. אבל לא אשת סימבוליקה אני, סימבוליקה נוטה להתיש אותי בעיקר כי היא קצת משעממת. אם כבר אני אדם של תבניות ושבירתן, תוך יציקת/מציאת תבניות אחרות במקומן. והדבר שגיליתי היום אחרי שנה של כתיבה זה שמצאתי תבנית שעושה לי טוב. לסיום, מכיון שעד עכשיו (כרגיל) דיברתי הרבה על עצמי ולי יש יומולדת רק עוד שבועיים), נשאלת השאלה - מה אני מאחלת לבלוג שלי לשנה הבאה עלינו לטובה (או  לפחות לסבירה)? בעיקר שימשיך להיכתב, שיגע באנשים, שישאר מגוון, חסר כיוון ונטול מעצורים (לבד ממעצורי הצנזורה האישיים) ושישאר המקום הכי טבעי שלי, כי המקום הזה בדיוק כאן בעצם עושה לי ממש טוב (הי, כרגיל חזרתי לעצמי). זהו תמה שנה. וזה בעצם פוסט יומולדת - תרתי משמע - גם אחרי יומולדת וגם פוסט ראשון של השנה השניה.