חפש בבלוג זה

יום רביעי, 22 בפברואר 2017

אלוהים עטוף בנייר עיתון

השיח הפומבי של אלפר וברעם והמקהלה המתערבת מוכיח שהדיון טפל, הפרובוקציה שולטת וקבלת האחר היא מאתנו והלאה, בעצם כל הכשלים של השמאל בנושא אחר

הדיון על קיומו של אלוהים ומהות הדת אינו המצאה חדשה, זה דיון מרתק (בדרך כלל) שלא מפסיק להיות אקטואלי. בעוד תנועת ההשכלה החזירה לדיון אספקט שנעדר ממנו - הטיעון הראציונאלי, 300 שנים אחרי, עיתון הארץ הפך לזירת התגוששות שהטיעון המרכזי בה הוא "האמונה באלוהים היא טמטום". מודה שזה יותר ממאכזב.

אני לא מאמינה בקיומו של אלוהים, אני לא מקיימת שום מצווה וזה לא אמור לעניין אף אחד ובצדק. אני מכבדת כל אדם באשר הוא אדם ומעריכה את אמונתו גם אם היא לא מתיישבת ולו עם דבר אחד מערכיי. כל זה לא נאמר כדי לפתוח צוהר אל חיי הלא מעניינים או לעורר רגש, אלא כי זו המהות של כל מה שאני מאמינה בו ונשמע כמו קלישאה כשהוא נפרט לפרוטות. אינני מתמרמרת על הכבוד או ההתחשבות שאני מפגינה לאחרים זה נראה לי מובנה, אני רק יכולה להצר כאשר אינני מקבלת יחס דומה.

רוגל מתבלבל
השורה התחתונה של אלפר שיש להיאבק באורתודוקסיה כממסד, מעבר להיותה נכונה בעיניי, ראוי שתעלה בשיח הציבורי והיא אינה מושמעת מספיק. אבל יש לעשות את זה לא בשל טמטומם של המאמינים, אלא משום שדת אמורה להיות פרטית ואישית ולא חלק ממדיניות ציבורית. אלפר קורא לזה מאבק בבערות, אך במקור זה אינו מאבק נגד אלוהים או אמונה, אלא נגד חוסר ידע. אמונה אינה נובעת מבערות, אמונה היא בחירה אישית.

הטענה של אלפר במאמרו הראשון כי "על פי אמות מידה מוסריות ליברליות ונאורות, בכל הנוגע לזכויות אדם, הדת האורתודוקסית אכן חשוכה", נכונה. אך בין זה ובין ההנחה שההתעקשות להאמין באלוהים מעידה על טמטום, אין כלום. ובין זה לבין הצורך להיאבק מול האורתודוקסיה, גם אין כלום, למרות שהשורה התחתונה נכונה.  

"אם אלוהים לא היה קיים, היה צריך להמציא אותו"
אנחנו אוהבים להשתמש בציטוט הזה של וולטר כדי להוכיח שאלוהים הוא בדיוק זה – המצאה, אך לא לזה התכוון המשורר, או הפילוסוף במקרה הזה. דווקא וולטר הוא זה שחשב שאלוהים הוא מקור לסדר חברתי. אבל אין צורך בוולטר, כמו שאין צורך בלייבוביץ' הדתי, באיינשטיין האגנוסטי או במנדלסון היהודי בביתו, והרשימה ארוכה. הסיבה פשוטה, זו לא הנקודה. בדיון הזה, קיומו של האל למרבה הפלא אינו חשוב כלל. הזכות להאמין באל שרירה וקיימת והיא חלק בלתי נפרד מהצורך האנושי בחיפוש אחר משמעות, אבל הדיון באמונה, או העדרה, באל היא היצמדות לטפל.

צדיק, 5 דקות להוכיח שאלוהים מת יש לך?
זה אולי מרגיש יופי טופי להוציא את התסכול במילים עוקצניות על גבול הטרוליות הציבורית, אך אין בזה יותר מזה. לנסות לגרום למי שמאמין באלוהים או שומר מצוות "לפקוח את העיניים לאמת הרציונלית" זו מסיונריות אומללה ממש כמו של מי שמבקש לשכנע אותי שיש אלוהים. אם אנחנו לא יכולים לחיות בחברה בה בחירותיו של אדם בתחום האמונה מכובדות, משל כל אמונה מכבדת את בעליה, אז לא רק שאנו חוטאים לרעיון הפלורליזם, אנחנו דורכים עליו במגפיים מסומרים.


ברגע שהדיון הדרדר למה יותר מטומטם לייבוביץ', רוגל אלפר או הדת, לא כולל התוספות של איפה אלוהים היה בשואה (ע"ע אורי משגב), הגענו לעצם העניין. המהות נזנחת, הפרובוקציה שולטת והאוחזים בנאורות מתגלים כחסר סבלנות לכל מה שאינו נאור כמותו. לאן יוביל הדיון אם יש אלוהים ואם הדת מטומטמת? התשובה היא לשום מקום ועובדתית זה גם לא באמת מעניין את הציבור בישראל. הדיון צריך להתמקד בהפרדת דת ומדינה ובזכויות, אבל מי רוצה לדבר על נושאים כבדים כאלה? עדיף לצעוק שאין אלוהים ולדבר על מי הכי מטומטם. זו הבעיה של הדיון ובמידת מה אלגוריה לכשל של השמאל ולכשל של האינטלקטואלים. נקרא לזה תמונת מצב.