מלחמת העולם הראשונה בזוית אישית

אתמול לפני 100 שנה, פרצה מלחמת העולם הראשונה, זאת ששינתה את פני העולם לעד, עד שבאה מלחמת העולם השנייה והגדילה עשות ונטלה את תהילתה ולא בטוח שבצדק. אבל בכל מקרה כאן אסור להשוות ובראי הישראליות אין מכוננת כמו מלחמת העולם השניה, העולם היה ונשאר משני לאתוס הישראלי. היום הוא 3651 יום לרצח הפוליטי ששינה את הסדר העולמי כמו ששום דבר לפני כן לא שינה. נכון, זה הרי לא בלוג היסטורי, אם אתם רוצים היסטוריה אתם מוזמנים לקרוא את הכתבה המרתקת של אבינרי בהארץ בסוף השבוע, אז מה פתאום אני מעלה את זה ככה ועוד בלי הכנה מוקדמת? עזבו את זה שאני סאקרית של היסטוריה ועוד יותר של אירופה מתחילת המאה ה- 20, ועזבו את זה שהסופרים הגרמנים, והאירופים בכלל, המועדפים עלי הושפעו מהמלחמה הזו והספרים שלהם מלווים אותי תמיד, מלחמת העולם הראשונה היא המלחמה שהותירה את אומה (סבתא בגרמנית) שלי יתומה מאב והשאירה אותי מסוקרנת לחלוטין לגבי סבא רבא שלי ומשפחתו שאפילו ארכיונים גרמניים לא ממש מספקים לי תשובה עליו. וביננו זה די מאכזב כי אם כבר ארכיון גרמני, אתה מצפה שבשם הסדר והיעילות תמצא שם תשובות. אז הצלחתי לדלות קצת תשובות, והרחבתי טיפונת את הידע ובכל זאת אני מדמיינת אותו יותר ממה שאני יודעת עליו. כנראה לכל אחד יש את האניגמה שלו, סופה של שלי שתתפצח.

פעם כל מה שידעתי עליו הסתכם בזה שהוא נפטר ב- 1917 ושקראו לו וולף (קיצור של וולפריד) ועל שמו נקרא דודי - זאב, שכבר נפטר, כנראה ששם זה נידון במשפחתינו לחיים קצרים. אומה שלי בעיקר סיפרה לי על המשמעות של מותו על חייה וחיי אמה (שקראו לה אמה והיא נרצחה במלחמת העולם השניה), האלמנה שנותרה עם 3 בנות והיתה חזקה כמו לביאה. 

בשנת 1880, קרו הרבה דברים - הוצב עמוד תאורת הרחוב הראשון, הושקה ספינת הקיטור SS Colombia, ד'יזראלי הפסיד בבחירות לראשות הממשלה לגלדסטון, צרפת סיפחה את טהיטי, הסתיים השיפוץ של הקתדרלה בקולון, החלה סופת הקור של 1880, גרפילד מתמנה לנשיא ארה"ב, נרשם הפטנט על הקופה הרושמת הראשונה, וחוץ מזה ב- 8 במאי נולד וולפריד הייסר, בנם של יצחק ויסה. איני יודעת דבר על חייו או מתי ואיך פגש את אמה, אהובתו. הוא הקים עימה משפחה בעיר הוף, ליד קאסל, הוא התגייס לצבא הגרמני כשאמה היתה בהיריון עם ביתם השלישית (אומה שלי). הוא נלחם בחזית ורדן, הוא קיבל את צלב הברזל (הסגול), הוא נלקח בשבי הצרפתי והוא מת ממגפת השפעת.  סיום די טראגי של חיים כל כך קצרים, אם אתם שואלים אותי. כבר שנתיים שאני יותר מבוגרת מסבא רבא שלי.

זו התמונה היחידה שיש לי שלו.

אומה שלי לא דיברה הרבה. אתם מכירים יקים מהתקופה הזו שהיו דברנים גדולים? אני נולדתי 5 ימים לפני שמלאו 38 שנים לעלייתם לפלסטינה של אומה ואופה שלי שנפגשו בלוכסמבורג, התאהבו, התחתנו ועלו על אוניית הפטרייה בדרכם לישראל ואף גילו שהם קרובי משפחה רחוקים מהצד הוורטהיימי של המשפחה. מהזמן שאני ממש זוכרת אותה אקטיבית, היא כבר היתה בארץ יותר מ- 40 שנה, העברית שלה לא היתה טובה (כן, בלשון המעטה), המבטא הגרמני שלה הלך לפניה, אפילו יותר מהחזה של דולי פרטון, בהתייחס לדולי פרטון כמובן לא לאומה שלי. כל הסובבים אותה היו מהמולדת הישנה, והיא ואופה (סבא) שלי התנהלו כאילו הם פשוט העתיקו את גרמניה לישראל, מינוס מזג האויר ועוד אי אלו סממנים מובהקים אחרים. אני שאלתי המון, היא דיברה מעט. כשהיא דיברה, היא דיברה בעיקר על שנות ילדותה, על אמה רבת התושייה שתפרה ובישלה לאחרים ועבדה ללא לאות לתת לילדותיה סיכוי בגרמניה הפטריאכלית וקשת היום של אחרי מלחמת העולם הראשונה. כשהייתי קטנה לא הבנתי הרבה, היום אני מבינה שגיבורת המלחמה האמיתית היתה סבתא רבתא שלי. ללא בעל, בתקופה כלכלית כמעט בלתי אפשרית, אחרי שהעולם שלה נקרע מעליה ומשפחתה לא סייעה, היא בנחת הפשילה שרוולים וגידלה 3 בנות לתפארת ואף הרגישה בחושיה מתי לשלוח אותן מעליה כדי שלא ישארו בגרמניה הנאצית. אומה אמה, כך אני קוראת לה, היא הגיבורה האמיתית של חיי. 

חזרה אל וולפריד, למעלה משלושים שנה כל מה שידעתי עליו זה מה שסיפרתי לכם קודם. לפני 5 שנים בערך התחלתי להתעניין בגניאולוגיה. אמא שלי פתחה עץ משפחה ברשת ואני כל כך נסחפתי לנושא שלבסוף מצאתי כמה עצי משפחה ואיחדתי אותם יחד והתחקינו אחרי תולדות משפחתי בגרמניה עד ל 1700. אחר כך עברתי לשלב הבא של למצוא את קרובי ורחוקי המשפחה אונליין וניצלתי את הרשתות החברתיות בלי שום הגבלה כדי למצוא אותן (יש על זה אפילו כתבה בניו-יורק טיימס). לגרמניה לא יכולתי לנסוע מאין ספור סיבות (בעיקר הילדים ונושא התקציב, אבל למען הסר כל ספק לא בגלל המלחמה, אני מהישראלים שאוהבים את גרמניה ואני נושאת את אזרחותי, שניתנה לי בזכות ולא בחסד, בכבוד). לאט לאט הרחבתי את מעגל המחקר, הגעתי לארכיונים ולהיסטוריונים ובעבודת נמלים הרחבתי את היריעה המכונה ההיסטוריה המשפחתית שלי. 

מעט מאוד דברים אני יודעת היום על וולפריד, אני יודעת מי היו הוריו, אבל לא ממש יותר מזה, אני יודעת שסבו היה האופה של האזור ושמעו יצא באיזור כולו. כל כניסה שלי למטבח מלווה על ידי שניים, סבא רבא-רבא-רבא שלי וסבתא רבתא שלי - מדמיינת איך הגנטיקה שלהם פיעמה עד אלי ומסבירה לעצמי את אהבת המטבח בתורשה. זה אולי לא נכון, אבל לי זה עושה טוב, להמשיך אותם איכשהוא בכל דקה שלי שם. אני יודעת על אחיו, אך לא הצלחתי להתחקות אחריהם או אחרי צאצאיהם. אני לא בטוחה שאני יודעת במה עסק, יש השערות אך הן לא בטוחות. אני יודעת שהמסע שלי אחריו לא יסתיים עד שלא אגלה עוד פרטים. אני לא יודעת אם התגייס לצבא הגרמני רק משום שהיה מוכרח או שבאמת האמין שהוא חייב את זה למולדת. לא יכולה לדמיין לעצמי אותו עוזב את אהובתו ההריונית, את שתי בנותיו הקטנות ועולה על הרכבת בדרך למלחמה. אין לי ספק שהיה אופטימי ושהוא יחזור. לא יודעת אם כתב מכתבים מהחזית, לא יודעת על מה קיבל את עיטור הכבוד. אבל אני מדמיינת אותו רבות במחשבתי ונושאת אותו איתי לכל מקום. 

כשאמא שלי נסעה לטיול שורשים, היא גילתה אנדרטה לזכר הנופלים במלחמת העולם הראשונה בעיר הקטנה שלו. לצד שמו היה צלב. היא תיקנה את זה. היום לצד שמו מופיע מגן דויד. אנחנו לא יודעים אם הובא לקבורה. מדמיינת אותו בתוך תלאות המלחמה הנוראית הזו, שבוי על ידי הצרפתים ובסוף המוות הקטן והנוראי הזה - למות במלחמה ממחלה. הרחק מכולם. אני מניחה שלפני שהזיות החום טרפו את חושיו, הוא הבין את המחיר שישלם והמחיר הנוראי שיהיה מנת חלקה של אשתו, שתשאר בודדה ללא מקור הכנסה וללא עזרה, אני מניחה שמליבו הדווי הוא דיבר אליה ואל בנותיו ודמותן חלפה בראשו עד לרגעיו האחרונים. האם נתנו לו מורפיום לכאבים או שמא הוא דעך לאיטו ביסורים מתמשכים? האם זה חשוב? אני משערת שלא. האם זה קורע את הלב? כן כמו עוד הרבה דברים אחרים. כמו כל מלחמה. סבא רבא שלי היה גיבור מלחמה, לא סתם מלחמה, מלחמת העולם הראשונה. והדבר העיקרי שאני לוקחת מזה הוא עד כמה המלחמה מיותרת ועד כמה הגיבורים האמיתיים בהיסטוריה, יהיו מבחינתי תמיד אותם אלה שעשו ככל שביכולתם להימנע ממלחמה. גבורה אמיתית נמדדת בהיותך בן אנוש, חפץ חיים ומכבד חיים.

צלב הברזל של סבא רבא שלי היה במשפחתינו שנים רבות עד שהגיע האדיוט שבמקום לשמור עליו מכר אותו. אבל למרות שהייתי רוצה לגעת בצלב הברזל הסגול של סבא רבא שלי ולהרגיש לרגע חיבור פיזי אליו. אני מעדיפה לגדל את ילדיי ללא ממורביליות שכאלה. בלי שום סממן של סגידה למלחמה או לגבורה במלחמה. מלחמת העולם הראשונה, שינתה את העולם לבלי הכר, מבחינתי יותר מכל היא שינתה את חייה של אישה אחת שנולדה יתומה, לאבא שיכול היה להיות שם ולחבק.  

כוונות טובות ואי הבנות גדולות

נכון שלכל דבר יש פעם ראשונה? אז הנה - זו הפעם הראשונה שאני מתחילה לכתוב פוסט ויש לי כותרת. אין לכם מושג כמה פעמים ישבתי עם פוסט גמור ושלם (מבחינתי לפחות) והתחבטתי באשר לכותרת. פעמים רבות נתתי כותרת של "אין ברירה צריך לתת כותרת וזה הכי טוב שיש", פעמים פירסמתי והכותרת באה רק אחרי הפירסום והיא היתה טובה יורת מזו שנתתי, אבל אני אשת עקרונות ולא שיניתי. אין לי ספק לכותרת יש חשיבות גדולה ובכוחה לעיתים להביא עוד קוראים, לייצר עניין ותנועה, אבל אני עדיין מתפתחת. יש כנראה איזשהו מדרג אבולוציוני בכתיבה, כך שיש לי עוד לאן להתפתח ולשאוף. אולי זה המקום להודות לכם שאתם בכלל ממשיכים לקרוא ולמצוא פה ושם ניצוץ של פוטנציאל (לא, לא ניסיתי לדוג מחמאות, הלאה). אז הנה יש לי כותרת ואני כבר מלהגת על הכותרת ומהותה במקום להיכנס ישר לעובי הקורה. ייתכן שכדאי שאמשיך עם מנהגי לכתוב קודם ולכתר אחר כך כי אחרת עוד אגרום לכם לקטר, או חד וחלק לברוח. 

הפוסט הזה מתחיל בכלל מהסטטוס הזה בפייסבוק: 'אני לא אוהבת משפטים בומבסטיים נוסח "לטעות זה אנושי, לסלוח אלוהי", למרות נכונותו. לא רק בגלל שאינני נמנית על המאמינים, אלא בעיקר משום קלישאיותו, מה לעשות לא אוהבת קלישאות, קחו אותי לכיכר העיר (כבר קיבלתי הצעות גרועות יותר לאחרונה ואני לא מחפשת מוות אלים וכמו כן סוריה אינה יעד טיולים מועדף עלי - תודה). אבל לפעמים אנשים פועלים עם המון אהבה, בתום לב וללא הבנה והם שוגים או פוגעים בטעות. זה קורה, אלה אי ההבנות הקטנות שמהן ניתן לצמוח. הן מותירות אותך לעיתים ללא אויר, ללא חיבוק וללא מרגוע. אי ההבנות הקטנות האלה מקורן לרוב בהמון כוונות טובות, הן יכולות כמו קלישאה אחרת להוביל אותך לגיהנום. הן יכולות להיות מקום אחר, טוב יותר, יפה יותר. הן יכולות להשאיר אותך חסרת מנוחה, בלי שתשימי לב שבעצם מישהו הציע לך כרית להניח את הראש ואת רק החלטת לא לסלוח. אני מטבעי מעדיפה להשאיר מקום ולקוות לצמוח. נראה לי שמצאתי רעיון חדש לפוסט. השעות הקרובות עוד יעידו. לילה טוב בינתיים ואל תשכחו שהרבה יותר טוב לראות דברים בצורה חיובית גם כשנראה שהכל די רע. לילה והחשיכה יודעת לסדר מחשבות'.

אז הפעם החשיכה לא ממש סידרה לי את המחשבות, כתבתי, מחקתי, ישנתי מעט, חשבתי הרבה ואני בכלל מעדיפה הפוך. עבר יום שלם בו היו אינסוף דברים לעשות, חוויות לחוות ותוכניות לשנות. ושוב התיישבתי לכתוב ושוב לא יצא. והכל מבולבל בכתיבה ולא סדור. והרי אנחנו היקים אוהבים כשמסודר, אבל כנראה שלפעמים הגנים הרוסיים שלי צריכים קצת לבלגן בכוונה, בכל זאת רוסיה תמיד היוותה יעד כיבוש וזה אף פעם לא צלח. אז אני מדשדשת בשלג כרגע וסטלינגרד מעולם לא נראתה רחוקה יותר. אבל אני בכל זאת אנסה לעשות כאן סדר, לפחות עם עצמי.

טוב, בעצם - קבלו תיקון, שום דבר לא התחיל עם הסטטוס חוץ מאשר הרעיון לפוסט. אהה, כמעט תפסתם אותי על חם עם אי הבנה נוספת. הכל התחיל מאי הבנה. הרבה סיפורים מתחילים מאי הבנה, זה חומר טוב לקומדיה או טרגדיה, זה חומר אנושי מהמשובחים. לאחרונה היו לי כמה אי הבנות ואני לא חושבת שזה עניין של דיקציה. זה גם לא עניין של אנשים שמכירים אותי פחות זמן מאחרים. זה משהו שקורה לכולנו והרבה. אולי הבעיה עם אי הבנה זו הפרשנות שאנחנו נותנים לה, אנחנו יכולים להבין לא נכון ולכעוס ואנחנו יכולים להבין לא נכון ולסלוח. כל התשובות בתוך הסקאלה הזו, והיא רחבה עד מאוד, הן קבילות, הן אנושיות ודורשות הבנה. אם מאי ההבנה צומחת הבנה, נוצר תיקון ומתאפשרת צמיחה מה טוב, אם אי ההבנה יוצרת גדיעה זה עשוי לפלח ולהשאיר תחושת החמצה לתמיד. אי ההבנה היא מהות הטרגדיה, אפשר לצחוק עליה, אפשר לצחוק איתה, אפשר גם לחדול.

פעם הייתי הרבה יותר כועסת, פחות מקבלת, יותר בועטת, אי הבנה פעמים רבות היתה מביאה לסגירה מוחלטת. היום אני אחרת, בעוד שאצל אחרים זה עשוי להיתפס כניו אייג'יות מעצבנת, הרי מי שמכיר אותי יודע שאני מתרחקת מתיאוריות כאלה כמו מאש. ההתבגרות והאימהות  לימדו אותי להרחיב את הלב ולבטל גבולות במקום שבו אני אוהבת. לאהוב את מי שאני אוהבת ולהיות מוכנה לספוג במקום שפעם במקרה הטוב הייתי ממרפקת. אם פעם הייתי סוגרת את הספר, רק לא בספרים אמיתיים כי עוד לא נולד הספר שלא אתחיל ואגמור גם אם כל שניה היא סבל, היום אני מדפדפת. אולי כי פעם נכנסו לחיי המון אנשים והיום הם מעטים. מי שנכנס לחיי והופך עצמו לחלק, הוא גם מי שאני רוצה שיישאר שם, לכן אני מוצאת את עצמי מוכנה לוותר, לא כמו אסקופה נדרסת אלא כמו אדם אוהב. כי אי ההבנה היא רק טיפה בים, עוד משוכה שיש לעבור ולצאת ממנה חזקים יותר. לפעמים המוכנות הזו שלי מתקבלת באהבה, לפעמים היא מתקבלת כעוד פיצ'ר של אמא שתהיה מוכנה לעשות הכל ולתקן ובמקום להתמסר לה היא יוצרת אנטגוניזם וכעס. "די להיות הפסיכולוגית/די להיות האמא/די להכיל/די עם הלתקן כל דבר". אבל אני לא יכולה להפסיק, אני מוותרת רק כשזה לא חשוב או כשברור לי שהצד השני לא רוצה ואין טעם להשקיע אנרגיה כשמישהו לא רוצה. כאדם שידע אכזבות וכעסים, שידע פעם לבעוט ולצעוק, אני בוחרת היום במוסיקה אחרת, ואני יודעת שזה יכול לעלות על העצבים - זה סיכון שאני מוכנה לקחת.

אי הבנה היא, כמו כל דבר החיים, בחירה. אפשר לבחור להתכנס בה כמו גם לצאת ממנה. אני פוקחת את העיניים, משתדלת להיות ברורה ועם זאת אי הבנות נוטות להגיע תמיד, במוקדם או במאוחר, במנות גדושות או אחת לכמה זמן. השאלה היא אם אנחנו יודעים למוץ את הבר מן התבן, לבדל בין הדברים, לבחור בתמונה הגדולה. כן לטעות זה אנושי, גם לסלוח זה אנושי, זה עניין של בחירה. האם אני נמדדת באי ההבנה או נמדדת במי שאני, על כל הרע (ויש) ועל כל הטוב (אפשר לקוות)? אני כותבת ופינק פלויד מתכתבת איתי ברקע. 

So, so you think you can tell Heaven from Hell,
blue skies from pain.
Can you tell a green field from a cold steel rail?
A smile from a veil?
Do you think you can tell?
And did they get you to trade your heroes for ghosts? 
Hot ashes for trees?
Hot air for a cool breeze?
Cold comfort for change?
And did you exchange a walk on part in the war for a lead role in a cage?

זו תמיד בחירה, לפעמים לרגע צריך לשפשף את העיניים. להכיר במציאות בה שני אנשים עשויים לראות סיטואציה אחרת ולהחליט אם זו רק סיטואציה או שמא זה גדול הרבה יותר. עם האנשים שאיתי אני מעדיפה את האפשרות הראשונה, עם אלה שמסביבי - נו אז באמת למי אכפת? אי הבנות יכולות לשטוף אותך כמו גשם, בגשם אני אוהבת לצאת החוצה ולפרוש ידיים ופשוט להירטב ולדעת שאחרי כן גם אפשר להתנגב. כנראה בתוך האדם הציני שאני, כל הזמן, עמוק בפנים נמצא לו אדם אופטימי שגם מחזיק מגבת

להתבונן במטוסים מלמטה

לא כותבת היום על פוליטיקה. נו די, שומעים את אנחת הרווחה שלכם עד לכאן ולא, זה לא משעשע אותי וזה גם לא גורם לי לחשוב פעמיים אם להמשיך לכתוב. כי התשובה היא ברורה. שנים דיכאתי את החלק הזה שבי שחי ונושם פוליטיקה כדי להתמסר כל כולי לגידול הילדים, אבל שני דברים קרו: א. המצב הדרדר בעשר השנים שעברו מאז התכנסתי בתוך בועתי, ב. השד הפוליטי שלי השתחרר ומה ששוחרר כנראה לא יוחזר. הבנתי יותר מכל שאי אפשר לשתוק, זאת אומרת מעולם לא הצטיינתי בשתיקות ואני מניחה שאחת הסיבות שילדיי קשקשנים מטבעם זה כי אבולוציונית הם הבינו שאם הם לא ידברו הם ייבלעו בקשקשת שלי, אבל למעשה הבנתי שהשתיקה שלי לנוכח מה שקורה היא קבלה וזה כידוע לא יכול להיות מקובל עלי. אני שוברת שתיקה ושוברת מסורת של עשר שנים של שתיקה ואני לא מתכוונת לסגת. אבל היום אתן לכם הפוגה. 

תהיתי על מה לכתוב, הבטחתי פוסט על תעודות, אני יודעת וכמובן שאקיים. ייתכן שכדאי שקודם אכתוב את התעודות של השנה בטרם אכתוב על זה, ככה תוכלו להנות מתמונות מצורפות ולהכיר בכשרון הציור המוגבל שלי. בינתיים הימים כל כך עמוסים עם כל הקונצרטים, ההופעות והחזרות, אבל כל מי שהילד שלו נמצא בחוגים יש לו עכשיו אינסוף שכאלה, כך שאני לא באמת ייחודית והתלונה היא תלונה קולקטיבית. אבל הילדים מאושרים אז הלאה. בואו נזרום עם זה, ממילא כולנו בישורת אחרונה והסיכוי שהילדים יחזרו עם עוד פתק על עוד שיעור פתוח או הופעה כבר נמוג, תכף אפשר יהיה לנשום. וברור שרק אעצבן אתכם אם אומר שבעיני כל זה מרגש. אולי קל לי יותר בגלל שבדיוק הערב כל ההופעות מאחורי וגם הקונצרט האחרון לעונה נגמר עם 2 קטעים מנוגנים להפליא על ידי הטרומבוניסט הצעיר שלי, אבל שוב אני גולשת (נוט טו סלף: אולי מחר פוסט אחרון על הופעות ומוזיקה). ואז, אתם בטח סופרים טוב ממני, יתחיל החופש הגדול וזו כבר אופרה אחרת לגמרי. 

גם על החופש הגדול כתבתי עוד אכתוב, אל דאגה. אבל הפעם החופש הגדול פורט לי על נימים אחרים. לא על חום, לחות, ילדים בבית, אלא דווקא על חופש. מה שמוביל אותי לחשוב על חופשה. אולי כי הילדים שלי לא מפסיקים לדבר על טיסות וכמה הם היו רוצים שוב לטוס להולנד, וגם לגרמניה ("למרות ששם אין חינוך ביתי, אמא"; "זה בסדר ילד, אין בעיה עם חופשה") וגם לארצות הברית (רשימה חלקית). זה נפלא בעיני שהם התאהבו בהולנד, כך הם חולקים את אהבתנו המשותפת, של בנזוגי ושלי, לארץ שאין דומה לה על פני האדמה. מה שמוביל אותי, אסוציאטיבית שכמותי, למטוסים. 

יש משהו מדהים במטוסים. בכלי הכבד הזה, המלא בבני אדם ורכוש ותקוות, שמצליח למרות כובדו לפלח את השמיים בחינניות שובת לב, לנסוק בין עננים ולעבור ממקום למקום בתוך שקט סואן. מאות אנשים בתוך כלי מתכת אחד, כבד יותר מהאויר ומצליח להתרומם, חותך את האויר ומשתמש בו כדי להתקדם, מסתכל על כוח הכבידה מלמעלה ומשתמש בו לטובתו. מופלא עד כמה התקדמנו ב- 111 השנים שעברו מטיסתו הראשונה של המטוס הממונע ועד היום. זה היה אך ברור שנהפוך כלי שמוכיח יותר מכל את ניצחון הרוח והמחשבה האנושית לכלי כל כך דואלי, כזה שמשמש לתקשורת בהטיסו בני אדם ממקום למקום, כזה שמשמש למלחמה וריגול, כזה שמשמש למדע. מטוסים מעוררים בי יראה מהולה במחשבות רומנטיות, הרבה יותר מרכבות. 

מטוסים היו הדבר הראשון שהפך את העולם הגדול לדי קטן, כאילו הכניס את העולם לפרופורציות, כוכב קטן בתוך מערכת השמש, שנדמית ענקית אבל היא כלום בתוך החלל הגדול שמעבר. אבל לא בחלליות עסקינן. מטוסים, לא טרמינלים, שגם בטח להם מגיע איזה פוסט של נפש רומנטית. מטוסים. אולי בעצם מטוסים הם בכלל עוד איזה סמל פאלי, גברי שלא לומר מצו'איסטי, של ציפור כסופה המפלחת את השמיים והנפש הרומנטית שלי רק מתלהבת מהקסם שבטיסה, מהנסיקה לשמיים ממאיר אריאל בשורות הפותחות של טרמינל שמתנגנת לי בקולו המחוספס 

"עת השתחררתי הרופאים המליצו לי 

ביקור חודשי בנמל התעופה 
זה באמת עושה לי טוב לראות מטוס גדול 
ממריא דרך דמעה שקופה 

אחר כך כבר יותר קל הלחץ על העין השטופה"

ואולי זה בכלל כל אותם אנשים בקופסת המתכת שבטח סיפורי חייהם שזורים באנקדוטות מעניינות ומרגשות. והם טסים לאנשהו שאני לא יודעת, מהמון סיבות שאני לא יודעת וזה מצית לי את הדימיון. מסתכלת עליהם למטה ותוהה במחשבות שנושאות אותי הרחק. אולי זה פשוט המבט בשמיים.

אני מסתכלת על השמיים שעם כל יום קיץ עובר נעשים נמוכים יותר ועייפים יותר וחולמת על העננים באירופה שאף פעם לא נראים כאילו השמיים מאיימים ליפול על ההולכים על האדמה. על השמש ששוקעת כל כך מאוחר בעוד אצלנו בשמונה בערב כבר חשוך. אני מסתכלת בערגה על מטוסים שממריאים מפה, תוהה במוחי לאן פניהם מועדות. מנסה לדמיין את היושבים בתוכו, את שלל הרגשות - את ההתרגשות של טיסה, את בכי התינוקות, את עצב הפרידה, את מונוטוניות הטיסה של מי שמורגל, את החוויה הראשונית של מי שלו זו פעם ראשונה, את הלחץ של אחדים, את הרומנטיקה של מסע בין עננים, את הארץ שהופכת כל כך קטנה מלמעלה. אני מתבוננת על מטוסים מלמטה ומרגישה כל כך קטנה. לפעמים אפילו קצת אבודה. רק שאז אני מסתכלת סביבי ונזכרת שגם אני יכולה להמריא קצת למעלה, אם לא במטוס אז לפחות בדימיון.

ממבצע צבאי לחינוך וחוזר חלילה, העיקר להיכנס בעוצמה

זה לא שלא קורה כלום בחיים שלי. זה ברור שאני יכולה למלא דפים שלמים על ימים מלאי אנקדוטות, על הורות, אהבה, עניינים שבלב, חינוך וכיוצא באלה. הרי אני יכולה לכתוב עכשיו דפים שלמים על בערך כלום, פעם היינו אומרים מצב החסה בשטחים, אבל מאז שצה"ל החליט שהוא נכנס בכל מה שירוק, חסה זה כבר לא בון-טון ובכלל אני אלרגית, אז לא ניכנס לזה. אבל המיליטריזם הגואה הזה של המבצע הצבאי והאתוס הישראלי הגברי המתפרץ הזה מוציא אותי מכליי. 

אתמול עוד שיחקתי ברעיון לכתוב על למידה אצל ילדים אחרי שיחה מעניינת עם חברה בתוך יער שלו, בעוד הגדולים בחוג ואני מנדנדת את קטינא "עד לשמיים ומהר-מהר". התחושה שזה הנושא שראוי שאכתוב עליו התגברה עוד יותר אחרי שהמרכזית קיבלה תעודת סיום בקונסרבטוריון שהיתה יבשושית עוד יותר מיום קיץ צחיח במדבר. לא ברור לי למה מורים נוטים למלא תעודת במילים סתמיות. אל תבינו לא נכון, אני גאה בה. רק למה התעודות הללו צריכות להיות כל כך שבלוניות? הנה עוד רעיון לפוסט, כזה על תעודות. למזלי היא היתה השניה לנגן כי קטינא, הידוע בכינוי האנרכיסט הקטן לא הצליח ממש לשבת בשקט (לא בכיסא שלו, לא על אבא שלו, לא עלי), הוא גם לא ממש עמד בשקט ולכן נאלצתי לצאת איתו החוצה ולשחק (בשקט). היא ניגנה מקסים, חצי שנה של לימודים והנה היא עומדת בלבוש קונצרטים רשמי, מחזיקה את הכינור ומנגנת מתוך אהבה, נחישות, שקידה והרבה התרגשות. מחמם את הלב, אבל לא בזה עסקינן.

אז חזרה לנושא החינוך, הרעיון בגדול שלי היה שילדים, בטח בגיל בית הספר היסודי, צריכים ללמוד לא מתוך חוברות ולא כל נושא בנפרד, אלא מתוך שילוב של דיסיפלינות יחד. נושא צריך להילמד מכל הכיוונים וההקשר צריך להיות ברור. ילדים צריכים שיעוררו בהם מחשבה, הם צריכים להתעניין ולכן שאלות שמכוונות לשפיכת חומר נראות להם לא לעניין והם משתעממים. מהחדווה איתה הם הגיעו לבית הספר בכיתה א' לא נשאר הרבה בסוף יסודי וזה עצוב. בעידן שבו יש כל כך הרבה ידע, אינטרנט, אפשרויות מחקר, תערוכות, מוזיאונים, הצגות וספריות, הם נכלאים בכיתה אחת, המון תלמידים, מורה אחת והם נדרשים להצליח במדדים כל כך לא נכונים. דוחפים לגרונם את הידע ומבקשים שיקיאו, זה לא משאיר הרבה מקום לדברים אחרים.

כהורים למדנו לחיות עם זה, אנחנו שולחים את הילדים לבית הספר ומקווים לטוב. אבל אני לא ממש מרוכזת כי המבצע, שלמדנו לחיות איתו, כמו גם עם מבצעים אחרים, אמנם נרגע מעט, אבל הוא מהדהד בי בלי סוף ומעיב על חיי. אני לא מניחה אותו בצד וממשיכה כי המחשבה שזה מתרחש מדכאת. כל משפט שאני כותבת על חינוך מעורר בי אסוציאציות למצב כאן ועכשיו. בעוד שאנחנו חיים את חיינו בנחת או בלחץ או איפשהו באמצע, מאות אלפים חיים עכשיו בתוך אזור קרב. אנחנו נכנסים בכוח בגדה ובעזה, לא משאירים אבן לא הפוכה, אבל הופכים לבבות שיכלו להאמין בשלום ללבבות שמאמינים יותר באבנים מאשר בבני אדם. מה שפרשננו הלומי הכוח ומבושמי הצבא מגדירים כמבצע הכרחי הוא לא הכרחי. העיתונים מלאים בשירי הלל לאחיזת העיניים הצבאית הזו. כולנו רוצים שישובו הנערים ובשם המטרה הזו אנחנו הורגים ילדים של אחרים, הורסים תשתיות של חיים ומוכיחים מעל כל צל של ספק שדו קיום הוא לא אפשרי.

העיקר שהמילים שמככבות אצלנו הוא בכוח, בעוצמה וכל מה שקשור לערי הגדה נצבע בצבע של טרור. דעת הקהל עברה ספין זה כבר לא יש טרוריסטים, זה כבר לא טרוריסטים פועלים בתוך אוכלוסיה, זה כבר רק פלסטינים = טרור, זו המשוואה. אם מטרת המבצע היתה למצוא את החטופים זה כבר לא חשוב. מטרות העל של המבצע הצליחו:
חינוך הישראלים לטרמינולוגיה הממשלתית נוסח בנט - צ'ק.
פגיעה בתשתיות החיים הפלסטיניים - צ'ק.
הגדלת תקציב ההתנחלויות - צ'ק.
הגדלת התקציב הצבאי - צ'ק.

עכשיו תגידו לי מה יוצא לנו מכל זה?   

כן, תסבירו לי שדו-קיום הוא לא כשחוטפים לנו ילדים, תסבירו לי שאין ברירה אחרת וזו לא אנחנו זה הם. תקיאו מתוככם את כל הקלישאות שלימדו אתכם ואתם מתורגלים לשננן מתוך שינה ותחת הפצצה. זה לא עובד עלי. זה גם לא יעבוד, אני לא אשתכנע. בנשק לא מייצרים שלום, בנשק מלבים שנאה, משני הצדדים. איך יגדל ילד פלסטיני שרואה את אבא שלו נלקח על ידי קבוצת חיילים למעצר בעוד לאב אין קשר למתרחש? איך יגדלו בנים של נשים שעוצרים אותן כך סתם? איך יגדלו אחים שאחיהם נורה ונהרג על ידי כוח צה"ל? אתם יודעים את התשובה, וכולנו יודעים שמעגל דמים מוביל למעגל דמים יותר גדול. אבל תזרקו לי את האין ברירה. ואני שואלת עם כמה עוד דברים כאלה תסכינו לחיות? כל מבצע כזה משאיר גם לילדים בצד שלנו אדמה חרוכה. הם גדלים לחשוב שאין ערבים טובים ושאין פלסטיני שלא רוצה להרוג את כולנו. אנחנו מגדלים ילדים לתוך שנאה ואז הם הולכים לצבא, מתוך תחושת עליונות, בורות וגזענות הם ממלאים פקודות. הם יצאו מהצבא ויגדלו ילדים בדמותם וצלמם והדבר היחיד שניתן ללמוד הוא שאין להם כאן עתיד. עתיד לא נבנה על מלחמה מתגלגלת בהפוגות. 

אנחנו מסתכלים על הפלסטינים במעין עליונות, מתגאים ב - so called דמוקרטיה שלנו. הנה כמה נקודות למחשבה - 

נער ערבי נהרג אתמול בגבול סוריה - שום נציג ממשלתי לא בא להלוויה ותרשו לי לנחש שלא יוגדלו המשאבים שהממשלה משקיעה בעראבה.

מתגברים את השמירה על ח"כ חנין זועבי - אז עזבו את זה שרני רהב המסביר הלאומי אומר שאין מחילה לדבריה, כאחרון הטוקבקיסטים הוא מציע לא להעניק לה שמירה כדי שתרגיש לא נוח כמו החטופים. להזכיר לכם שבהנחה שהם חיים הם בטח נתונים תחת אלימות פיזית ותחת איום מתמיד על חייהם? חבר כנסת בישראל אמר את דעתו ואנחנו הפכנו לכל כך הזויים שיש לתגבר את השמירה עליו כי אין לדעת איזה "עשב שוטה" ירים את הכפפה, למרות שבוודאי הוא גדל בבית "נורמטיבי".

סתימת פיות והתוויית שיח דמוקרטי מצומצם וכפוף לנרטיבים ביטחוניים - כל שמאלני שמעז לדבר נגד המבצע מוצא עצמו מוקע מעם כי הוא בוגד.

ההצבעה על חוק ההזנה בכפייה אמנם נדחתה, אבל היא עדיין על הפרק.

ובעיתונים שאתם קוראים אתם יכולים להתגלגל (עם המבצע) בשפע הדימויים הגבריים העוצמתיים שרק אנחנו מסוגלים להוציא תחת ידינו. כל דיווח מיועד להגדיר לנו מחדש שאין פרטנר פלסטיני, הפלסטינים מבינים רק כוח. לי נראה שגם אנחנו וזה מפחיד לאין שיעור.

אני יכולה להמשיך אבל זה רק עושה לי רע.

ככה לא בונים דמוקרטיה, דמוקרטיה נמדדת בתקופות לא קלות. היא יכולה לזהור ולהראות כוח עמידה והיא יכולה לדהות ולתת למשתמשים בכליה להפוך את הדמוקרטיה לקצת פחות דמוקרטית, עד שכבר אין צורך באדרת הדמוקרטית, היא הופכת לקליפה, לאבן שאין בה הופכין. אבל אבנים שזרוקות ככה סתם תמיד אפשר להרים - לפעמים כדי להתפעל מהיופי ולפעמים כדי לזרוק שוב.

מקנחת ביהודה עמיחי, ולמרות שמתבק שאכתוב את משפטו האלמותי - "ואל תשכחו שגם האגרוף היה פעם יד פתוחה ואצבעות", לא אקנח בזה, אלא בשירו "בכל חומרת הרחמים" - עלינו, על הפלסטינים ועל מה שעוד צפוי. כי אם נדע את מלוא חמרת הרחמים, אולי נדע לצאת מכל חומרת השנאה. צריך הרבה אופטימיות כדי לחיות פה ולהיאבק להישאר וגם לשמור על צלם אנוש. אני בטוחה שאפשר, צריך רק לשנות את הדרך וזה תלוי רק בנו.

מְנֵה אותם. 
אתה יכול למנות אותם. הם 
אינם כַּחול , אשר על שפת הים. הם 
אינם ככוכבים לרוב. הם כאנשים בודדים. 
בפינה וברחוב. 

מְנֵה אותם. רְאֵה אותם 
רואים את השמים דרך בתים הרוסים. 
צא מן האבנים וחזור. לאן 
תחזור? אבל מְנֵה אותם, כי הם 
מְרַצִים את ימיהם בחלומות 
והם מהלכים בחוץ, ותקוותיהם שלא נחבשו 
הן פעורות, ובהן ימותו. 

מְנֵה אותם. 
מוקדם מידי למדו לקרוא את הכתב 
הנורא על הקיר. לקרוא ולכתוב על 
קירות אחרים. והמשתה נמשך בדממה. 

מְנֵה אותם. הֱיֵה נוכח, כי הם 
כבר השתמשו בכל הדם ועדין חסר, 
כמו בניתוח מסוכן, כשאחד הוא עייף 
ומוכה כרבבה. כי מי דָן ומה דִין 
אלא במלוא מובן הלילה 
ובכול חומרת הרחמים. 

Traitors must be silent, unless they are praying

Silencing. That's what is going on here. We have become the most silencing democracy in the Middle East. Apparently, we're fine with that, if not then pray because praying is the best and then no one will ask you to shut up and await your turn. If you think otherwise and by mistake you're not a believer, even at this time of stress, you're a traitor and advised to move to Judea and Sumeria (Please do not use the term "West Bank" so said MK Ayelet Shaked, it's a traitors jargon) and defend Palestinians and may you also be kidnapped. 

Every sentence regarding the current situation must begin with an expressive heart breaking, yet full of cliches, thoughts regarding the three kidnapped young men; only to prove that the fact that you have other thoughts, and your mind is not one tracked, doesn't make you instantly a traitor that should be sent to Syria, at the very least. If your words do not start with a saying of how your heart goes out to the kidnapped and their families (like a proof of concept), you are marked as inhuman? In fact, if you have any reservations, would should probably shut up. No doubt - democracy. The IDF actions are necessary (remember that the second war in Lebanon was also necessary?), and if you think otherwise - you're wrong, this is the only possible way to return our boys hone. An answer to every doubt, and the answer stays the same - 3 kidnapped boys. The fact that the IDF's extensive actions probably sealed those boys fate and caused an escalation. 

We're shutting our eyes or stick them in a prayer book, while the IDF is implementing a contingency plan and re-occupies the West Bank. News of killing, uncalled for destruction of education institutions, shops, innocents' livelihood, violence and looting. And what do we say? Oh, surely it's all orchestrated to bring the boys safely, the real concern to the fate of the three.Come on, such an extensive and violent operation - how can one "buy" that? How easy it is to incite us? The kidnapping and real concern for their lives are cynically used to justify our actions. How easy it is for us to justify the "necessary" violence cause we're dealing with savages who only understand power, while we thoroughly color the other.   

Collective punishment? Oh, that's quite all right, they are all terrorists/they enable terrorists to work within them - well, please decide are they all terrorists or not? Besides, they say, what other choices do we have? Oh, that's it - there is a difference between closing the area and extensive search and what we are doing right now. I am not a high rank military person or anything, I do not know if this is necessary, but I will agree to assume that Israel is trying to null the possibility of transporting the kidnapped boys (although I must say that The IDF's operation is leading me to believe they act under the assumption that the kidnapped are already dead or that this time negotiating and prisoners release is not on the table this time). What the IDF is actually doing, the arrest of elderly people, uncontrolled shooting, destruction of education institutions, private houses, shops, citizen's livelihood and looting - is surely way beyond necessary even in the current situation. 

And the media? well the media is drafted. No room for any other opinion, oh well maybe except of Ha'aretz, which give a small room for doubt. Israel Today dedicated an awfully long PR article to the first lady, Sarah Netanyahu. What started as a report of her visit to the families of the kidnapped continued as an image building report that shed a light on this rare woman among us, the one the public likes to act but is actually the motherly psychologist the nation truly needs. I cannot stop but to cynically think how comfortable this operation is - just imagine that they'd be asked to explain the whole garden furniture thingy. Not that, God forbid, I am implying that they enjoy the kidnapping, I'm just saying that the wave of public opinion is positive. Sarah worried and Netanyahu hugging the families is far better than Sarah irritated and Netanyahu twisting. 

Alas, everything is a spin. The decision that it's the Hamas who's behind the kidnapping is also a spin. I don't know what organization is responsible, no one really knows. But it's comfortable to blame Hamas, it serves a purpose - it goes to show that Hamas is a terror organization and not a possible partner, and so is the unity Palestinian government. And if eventually turn to be a false accusation, the work on the Israeli public opinion will already be done. Our long term national memory is so short that even mentioning that the PLO was also considered a terror organization not to be recognized by Israel is redundant. 

And what about the Palestinians? Abu Mazen renouncing the kidnapping? Well, not good enough since it's in English and it's aimed to international ears. Abu Mazen renouncing the kidnapping in Arabic? Not good enough, he must show it in actions, not words. Amazingly it's easy to set the bar high on Abu Mazen's side and not the Israeli one. Where is the Palestinian Nelson Mandela? He's is standing right in front of us only his opponent is a well rehearsed actor that will deem everything unsatisfactory and publicly claim that there is no Palestinian partner and only provocations. And what does the Israeli public do? Follow like blind men. There are no doubts, no independent thought, we follow. Being part of the herd is always easier. We keep on asking where humanity was during WWII. Forget history, where are we here and now? 

Palestinian youth killed by IDF's fire? answer - "Where are their parents?" Israeli kids hitchhike in the middle of the night in dangerous zones? answer - "What on earth do you want? boys will be boys they never listen to their parents!" Well it's good that we have things in perspective. Palestinians are bad and they are the worse parents, but we are just fine. Yeah, right.  

The Palestinians are fanatics? Oh, well, here everything is just swell. Religious charlatans are announcing that if all the Jewish women will lit candles on Friday night, good news will come and if we will all pray some miracle will happen. Apparently a good Israeli is not only a right-winger, he also must believe in God. If you believe in human rights and do not believe in God - you have no room here. You are a traitor. We all know what the verdict is for traitors. It is lovely that we can call ourselves a democracy and feel really good about ourselves because autosuggestion is a great cure, especially in times of need. 

בוגדים מצווים לשתוק, אלא אם כן הם מוכנים לשאת תפילה

סתימת פיות. זה מה שקורה פה. הפכנו לדמוקרטיה הכי סותמת פיות במזרח התיכון וכנראה שטוב לנו עם זה ואם לא אז תתפללו כי תפילות זה הכי ואז גם לא תתבקשו להיות בשקט ולחכות לתורכם. אם אתם חושבים אחרת וגם לא מהמאמינים, אפילו לא בשעת דחק שכזו, אתם בוגדים, אז לכו ליהודה ושומרון (אסור להגיד גדה, ככה אמרה איילת שקד - זה ז'רגון של בוגדים) להגן על פלסטינים ואמן שתחטפו.

כל משפט בנוגע למצב הנוכחי מוכרח להתחיל בהשתפכות קורעת לב ומלאת קלישאות לגבי מצב החטופים, רק כדי להוכיח שזה שאתה חושב על עוד דברים, כי המוח שלך לא חד ערוצי, לא הופך אותך מיידית לבוגד שצריך להישלח לסוריה במקרה הטוב. אם לא תתחיל במשפט על ליבך שיוצא לחטופים ומשפחותיהם, אתה מיידית נחשב ללא אנושי כי איך אפשר שלא? ובכלל אם יש לך טענות עדיף שתשתוק. אין ספק, דמוקרטיה. פעילות צה"ל היא הכרחית (זוכרים שגם מלחמת לבנון היתה הכרחית?), אם אתה חושב שהפעילות הזו היא לא הכרחית אתה טועה כי זו הדרך היחידה להבטיח את שובם של הנערים. על כל ספק תשובה והתשובה היא כל הזמן שלושה נערים חטופים. זה שפעילות צה"ל סביר להניח חתמה את גורלם של הנערים ומביאה בבירור להסלמה זה כל כך אסור בתכלית. 

אנחנו אוטמים את עיננו או תוקעים אותן בספר תפילה, בזמן שצה"ל מיישם תוכניות מגירה וכובש בהדרגה את הגדה. ידיעות על הרג, הרס חסר תכלית של מוסדות חינוך ופרנסה של משפחות, ביזה ואלימות. ומה אנחנו אומרים? אה זה כדי להחזיר את הנערים. נו בחייאת, איך אפשר להאמין לזה? כמה קל להסית אותנו? כמה קל להשתמש בציניות בחשש האמיתי לגורל 3 החטופים ובכך להצדיק את ההתנהלות שלנו? כמה קל לנו להצדיק את האלימות ה"הכרחית" שלנו כי הם פראי אדם, בעוד אנחנו צובעים עם שלם. 

ענישה קולקטיבית? אה, זה בסדר גמור, כי הם כולם מחבלים/כי הם מאפשרים למחבלים לפעול בקירבם - תחליטו כולם מחבלים או שלא? חוץ מזה אילו ברירות יש לנו? או אז זהו, יש הבדל בין סגר וחיפוש ומכיון שאינני אישיות בטחונית רמת מעלה ולא בטיח אני לא באמת יודעת אם זה חיוני אבל אסכים להניח שכן בהנחה שמה שהמדינה רוצה זה למנוע את השינוע של החטופים (אם כי אני חייבת לציין שההתנהלות של צה"ל מביאה אותי לחשוב כי צה"ל מניח שהם אינם בחיים או לחלופין החליט שמיקוח ושחרור אסירים זה לא בא בחשבון וכל הפעולה הזו נועדה להוכיח בדיוק את זה). אבל מה שצה"ל עושה, הידיעות על המעצרים הנרחבים כולל של אנשים מבוגרים, ירי לא מבוקר, הרס מוסדות חינוך, הרס חסר שליטה של בתי מגורים וחנויות ואף ביזה - זה בטח הרבה מעבר למה שניתן לקרוא מתבקש גם במצב הנוכחי.

והתקשורת? מגוייסת לחלוטין. אין מקום להשמיע שום דעה אחרת, נו טוב, רק בהארץ עוד ניתן לשמוע ספקות וגם זה בקושי. ישראל היום הקדישו כתבה ארוכה להחריד לטובת יחסי ציבור לשרה נתניהו. מה שהתחיל ככתבה על הביקור של שרה אצל משפחות החטופים המשיך לכתבת תדמית שנועדה לשפוך אור על האישה הנדירה שבתוכנו, זו שהציבור לא אוהב אבל היא למעשה הפסיכולוגית האימהית שכולנו צריכים. אבל אני לא יכולה שלא לחשוב בציניות כמה נוח המבצע הזה, תארו לעצמכם שעוד היה צריך לתת דין וחשבון על ריהוט הגן. לא שחלילה אני רומזת שהחטיפה טובה להם, אני רק אומרת שאם כבר למה לא לרכב על הגל? שרה מודאגת ונתניהו מחבק זה הרבה יותר טוב מנתניהו מתפתל ושרה מתעצבנת. 

אבל הכל עובד על ספינים, גם ההחלטה הישראלית שזה החמאס. אני לא יודעת מי ביצע את החטיפה, ביננו בישראל לא יודעים. אבל נוח לנו שזה יהיה החמאס כי זה יוכיח שאין פרטנר עם ממשלת פתח-חמאס וגם אם יתברר שזה לא נכון, העבודה על דעת הקהל בישראל נעשתה. להזכיר היום שגם באש"ף לא הכרנו זה כל כך מיותר כי מסתבר שהזיכרון שלנו קצר. 

ומה עם הפלסטינים? אבו מאזן מגנה את החטיפה? זה לא טוב כי זה באנגלית וזה נועד לסבר את אוזנו של העולם. אבו מאזן מגנה את החטיפה בערבית? זה לא טוב כי צריך שיוכיח במעשים. מדהים כמה קל להעלות את הרף לאבו מאזן ולהוריד את הרף בצד הישראלי. איפה נלסון מנדלה הפלסטיני? הוא עומד כאן מולנו רק שמולו עומד שחקן מיומן שיהפוך כל דבר לבלתי מספיק ויצעק בראש חוצות שאין פרטנר ויש הסתה פלסטינית. ומה אנחנו עושים? נוהים אחריו כסומא בארובה. אין ספק, אין מחשבה עצמאית - יש נהייה. קל יותר בעדר, קשה מאוד לצאת חוצץ. אבל העיקר שאנחנו שואלים איפה היו בני האדם במלחמת העולם השנייה. עזבו היסטוריה. איפה אנחנו כאן ועכשיו? 

ילדים פלסטינים מתים מאש צה"ל? התשובה - "למה ההורים שלהם לא שומרים עליהם?" נערים ישראלים יוצאים בטרמפים בלילה מהתנחלויות ויש מי שאומר "מה אתם רוצים נערים הם נערים והם לא עושים את מה שאתה אומר להם!". טוב, העיקר שאנחנו רואים דברים ניכוחה. הפלסטינים הם רעים והם הורים לא טובים, אבל אנחנו בסדר גמור. 

הפלסטינים פנאטים? לא כי אצלנו ממש טוב, שרלטנים דתיים מודיעים שאם כל הנשים בישראל ידליקו נרות שבת תגיע בשורה טובה ושאם כולנו נתפלל עוד יקרה כאן משהו טוב. מסתבר שישראלי טוב הוא לא רק איש ימין הוא מאמין באלוהים. אם אתה מאמין חלילה בזכויות אדם, אם אתה לא מאמין באלוהים - אין לך מקום כאן. אתה בוגד. וכולנו יודעים מה דינו של בוגד. איזה מזל שעדיין אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו דמוקרטיה ולהרגיש ממש טוב כי שכנוע עצמי הוא התרופה הטובה ביותר בעיתות מצוקה. 

When all hell breaks loose, standing at the gates of Tartarus

Friday morning, I'm getting ready for yet another Friday - you know - grocery shopping, cleaning, errands, violin rehearsal, hosting, and cooking - the usual. 

In three different places, 3 families' world is shattered - I cannot fathom what is going on there. I can't imagine, nor do I want to. Soon Shabbat will dawn on us. I assume their congregations are landing a hand to help with all the arrangements for Shabbat and the worried mothers are trying to occupy themselves with the little things, turning to auto-drive just not to think and reduce the terrible thoughts going through their minds. It's terrible, but in today's Israel this is the only thing that counts, only those three boys.  

The IDF closed the whole of the West Bank. All entrance permissions canceled -  none was left behind. This is a death sentence for entire families. What is their crime? Being Palestinians, but of course. The IDF is on a rampage. No one should say a word, no one should doubt. In the general public opinion here in Israel, you can't say a word against it, since only the three boys count. Anyone trying to say other wise is considered a traitor. no less.  

Two people were shot, head-shot in Qalandia - here are 2 more families that had their world just shattered.

Mohamad Dudin, 13 years old, shot in the chest and killed - another shattered family.

Many were wounded during the air strike on Gaza, among them are 4 kids, a 10 day old baby, a 7 year old boy - killed - more shattered families. 

The IDF is confident that the three kidnapped boys are in the Hebron area, but 70 people were arrested in Nablus, 21 of them tonight. Some are over 60, shabab (youngsters) of course - need I count more?

The IDF is destroying everything, no stone unturned, a hardware store magically turned to a terror workshop though no evidence found, but the truth is that it just ruined the livelihood of an entire innocent family. From the looks of it, we are way past the phase of search and in the phase of destroying the vital infrastructure of the Palestinians. The whole world realized that by now, and only in Israel we are still backing up the government that has lost it's way. 

Unfortunately I can go on and on, evidence is piling up, only no one wants to hear.

Even the military commentators admit that the kidnapping is used as an excuse to realize the IDF's back-up plans.

The government just approved another transaction of millions for the settlements - there is always enough budget for such purposes. 

Abu-Mazen, at the Arab-League, spoke bravely against the kidnapping, in Arabic no less, calling the kidnappers to release the boys, calling for an unarmed resistance. And what is Netanyahu's response? Let him prove in actions, not words. Is there anyone who is asking what are the Israeli actions proving? Who is the real partner? Well the answer is clear and it's not Israel. 

Meanwhile, Rabbis in Israel say the kidnapping is due to anti-religious legislation - are we out of our minds?

Israel 2014 is led (oops, I meant derailed) by Benjamin Netanyahu. We should flood the streets and say Enough, but instead we are blaming the Palestinians and collectively punishing them all. I know it's not popular, but what we are doing now is far worse. Only the public in Israel is so shifted we just don't care anymore. When will we wake up? Will we stop when Israeli soldiers get killed in this irresponsible operation? MK Ayelet Shaked asked the Israeli government to open the gates of hell and here we are standing at the gate. Happy now?

עומדות היו רגלינו בשערי הגיהנום, ה"עליהום" הזה הוא עלינו

שישי בבוקר, אני מתארגנת לקראת קניות, ניקיונות, סידורים, חזרה של כינור, אירוח, בישולים. אצלי הכל בסדר.

בשלושה יישובים שונים, יושבות 3 משפחות ואין ביכולתי לכתוב מה עובר עליהן. אני לא יכולה לתאר, לא רוצה לתאר. יותר מאוחר תיכנס השבת. אני מניחה שכל הקהילה שלהם מתגייסת כדי להכין את הבית לקראת השבת והאימהות הדואגות מנסות להתעסק בדברים הקטנים, להיכנס לאוטומט כדי לצמצם את המחשבות שדוהרות להן בראש. בישראל של היום רק לזה יש מקום כי רק הבנים שלנו חשובים.

בגדה הוטל חרם כולל. אין יוצא ואין בא. כל היתרי הכניסה בוטלו - כולם. זה גזר דין מוות למשפחות שלמות. מה פשען? ברור, הם פלסטינים. הצבא משתולל. אסור לומר על זה כלום, כי בישראל מותר לדבר רק על 3 הנערים. כל אדם אחר נחשב בוגד.

שני בני אדם נורו בראשם במחסום קלנדיה - הנה עוד שתי משפחות שחרב עליהן עולמן. 

מחמוד דודין, בן 13 נורה בחזהו ונהרג - עוד משפחה שחרב עליה עולמה.

רבים נפגעו במתקפה האוירית על עזה, 4 ילדים בתוכם גם תינוק בן 10 ימים, ילד בן 7 נהרג - עוד משפחות שחרב עליהן עולמן.

הצבא משוכנע שהחטופים באזור חברון, אבל 70 בני אדם נעצרו בשכם, מהם 21 הלילה. חלקם בני מעל 60 - אין ספק שבאב. להמשיך לספור?

צה"ל מחריב הכל, חנות לכלי עבודה הופכת למעוז מחבלים, חלילה לא לומר את האמת - הרסתם פרנסה של משפחה שלמה. מראית העין של החיפוש אחר הנערים עבר כבר מזמן לשלב של הרס תשתיות החיים הפלסטיניים. כל העולם רואה את זה ורק בישראל ממשיכים לגבות.

אני יכולה להמשיך, לצערי העדויות זורמות כמו מבול, רק שאף אחד לא רוצה לשמוע.

אפילו הפרשנים מודים שהחטיפה היא רק תירוץ להוציא לפועל תוכניות מגירה של צה"ל.

הממשלה מאשרת העברה של עוד מיליונים להתנחלויות - כן אין ספק לזה יש תקציב. 

אבו מאזi בליגה הערבית יוצא נגד החטיפה, לא באנגלית - בערבית, קורא לשחרור הנערים, קורא למאבק לא מזוין. התשובה הפורמלית של נתניהו: שיוכיח במעשים. יש מישהו ששואל מה מוכיחים המעשים שלנו? מי לא פרטנר? התשובה ברורה.

רבנים מסבירים שהחטיפה היא בגלל שההוא במרומים לא מרוצה מחקיקה אנטי-דתית, נפלתם על הראש? 

ישראל 2014 מונהגת (אופס, התכוונתי מדורדרת) על ידי בנימין נתניהו ובמקום שנצא לרחובות ונצעק חמס, אנחנו יושבים בבית ומגנים את החמאס. אני יודעת שזה לא פופלארי, אבל מה שאנחנו עושים כרגע חמור הרבה יותר, אבל אנחנו כבר כל כך מוסתים שפשוט לא אכפת לנו. מתי נתעורר? כשיתחילו לההרג לנו חיילים במבצע המתדרדר הזה? איילת שקד רצתה שנפתח את שערי הגיהנום. הנה עומדות רגלינו לפתחם. מרוצים?

ספרים, ילדיי, ספרים

אתמול אחר הצהריים, אחרי יום של אירוח חברים שזרם להפליא (וכן, 11 ילדים בבית אחד בלי לחצים ורווי בפרצופים מחוייכים זה החומר ממנו עשוי אושר), ארזתי את הילדים ויצאנו לנו (ועוד בתחבורה ציבורית) ליריד שבוע הספר שבעירנו הפרובנציאלית. לא התכוונתי להתחיל בזה, אבל מבחינתי העיר הזו היא העיר היחידה מלבד ירושלים ותל אביב בה הייתי ביריד שבוע הספר. זו השנה השנייה שאנחנו כאן ביריד והעירייה אכן עושה הפעלות מקסימות לילדים, עם שחקני רחוב ותפאורה מקסימה של ספרים והרבה פעילויות שלקוחות מספרים וזה מקסים, אבל זה לא שבוע הספר. שבוע הספר זה ללכת בחרדת קודש מדוכן לדוכן ולהרגיש שהגעת לשערי גן העדן וכל מה שאת צריכה זו כורסא גדולה להתרווח בה, להצטנף בנוחות ולקרוא. נוסטלגיה.

אצלנו בעיר יש דוכן ענק של צומת ספרים וזהו. אז נכון שזה הרבה ספרים, אבל זה לא זה, לגמרי לא זה. ולמרות שהילדים נהנים והם קופצים מספר לספר ובוחנים אותו כמו דבורה בשדה פרחי בר, משהו בלב נצבט לי שהחוויה שלהם היא לא ה-חוויה. ונכון, שלכל דור יש את החוויות שלו, ונכון שמה שהתאים פעם לא בהכרח מתאים גם היום, אבל שבוע הספר זו לא אופנה חולפת, שבוע הספר הוא בעצם זיכרונות שנצרבו לשנים. 

בכל מקרה, קטינא יצא ללא עגלה "כי אני יכול ללכת כמו בן-אדם", אמר ולא יסף וגם עמד בדיבורו. בתחנת האוטובוס המשכנו את סיפור ההרפתקאות בהמשכים שאנו ממציאים והילדים הם כמובן הגיבורים הראשיים. האוטובוס הגיע ואין לתאר את האושר שלהם מנסיעה בתחבורה ציבורית. בכל פעם שאני עולה איתם על אוטובוס אני נזכרת בלחץ שלי כילדה מהרגע שתחנת ההורדה שלי תתקרב ואני לא אגיע לחוט האומלל המשתלשל מתקרת האוטובוס כדי לעצור אותו. כל דקות התפילה החרישית שיהיה מישהו שכבר ימשוך בו לפניי והתיכנונים ובחינת הפרצופים של מי מהנוסעים נראה הכי נחמד ושאפשר יהיה לבקש ממנו. נוסטלגיה.

חזרה לזמננו. חדוות הגיל שלהם עם כל טלטול של האוטובוס מאושרות יותר מכל צווחה על רכבת הרים, אבל החיוך מתפשט על פניי כשהבכור לוחש "אמא את נהגת הרבה יותר טובה מנהג האוטובוס". יורדים הישר לתוך פיצריה ומכיוון שיום כיף זה יום כיף, אז הם לא צריכים לעשות הרבה כדי לשכנע אותי לעצור ולאכול תוך סיפור המשך מעלליהם הנועזים. בשולחן הסמוך סבתא ושני נכדים, הם מוקסמים מהסיפור שלנו והסבתא מתחילה לספר להם על תסכיתי רדיו מימי ילדותה. כנראה שזה יום בעל איכויות נוסטלגיות.

מגיעים ליריד הספרים, כל מיני שחקנים מחופשים מסתובבים בתלבושות של דמויות מספרים, אין דמות שהילדים שלי לא מכירים והם מגדילים עשות ומדקלמים קטעים מהסיפור. בשלב מסויים, שחקנית אחת אוזרת אומץ וניגשת אלי "אתם משהו משהו, המשפחה היחידה שעברה כאן היום שממש מכירה את הספרים". מחמאה? כן, ברור אבל הרבה יותר עצובה ממשמחת - לא היו שם דמויות מספרים עלומים ובכל זאת חוץ מ"מעשה בחמישה בלונים", מרבית הילדים לא הכירו את הנפשות הפועלות. עצוב. עאלק עם הספר.

שיחקנו בפינות ההפעלה ולמרות ההנאה לא בטוחה שהבנתי את הקשר הקלוש שהיה להם לספרים ואיך בכוחן לעודד את הילדים לקרוא. בעיקר משום שמרבית הזמן נשמעו קולות כעוסים של הרים המזרזים את ילדיהם להמשיך להפעלה הבאה כי אין זמן או ללכת כי אין יותר מופעים על הבמות. נראה לי שלילדים שלי זה לא היה אכפת, הם נהנו. ואז הגיע השלב האהוב עליהם ביותר - ספרים.

חדוות הגיל כשהם מוצאים ספרים חדשים ואהובים שווה כל רגע. לראות אותם ממששים ספרים חדשים במין אקסטזה דתית ממלא אותי בכל פעם אושר, נו טוב, גם גאווה. כשילדים גדלים באוירה של אהבת ספרים, כשמקריאים להם ספרים, שכשקוראים להם, וקוראים איתם וקוראים לידם ולכל מקום לוקחים ספרים. ובכן, רבותיי, ככה גדלים ילדים שאוהבים ספרים וזו אהבה לכל החיים.

אפרופו גאווה, הספרייה הביתית שלנו. יש לנו שתיים, אחת של מבוגרים בסלון (עיצבתי עם הנגר מקדש של ספרים מעץ, מרצפה עד תקרה והכל מלא בספרים בכמה שורות על כל מדף), אחת של ילדים - 2 כוורות גדולות ועמוסות להתפקע בכל ספר שיצא כמעט, ילדים, נוער, קלאסיקה, חדש ורק קריטריון אחד - בלי ספרי דיסני ותוכניות טלוויזיה, לבית שלנו נכנסים רק ספרים אמיתיים, את השאר אפשר לשאול בסיפריה (אנחנו מנויים לשתיים, אחת אהובה בגבעתיים ושניה סתמית ולא מזמינה ברחובות). וכל הספרים שמורים היטב, אבל רואים שנגעו בהם בידיים אוהבות.

כשהייתי קטנה היה לנו חדר ספריה בבית, עם שתי ספות נוחות והמון שקט, החדר הכי מבודד מהכניסה והרעש. חדר של אושר חסר גבולות. כל רגע פנוי היה עם ספר, בחדר הפרטי והחדש שלי הדבר הראשון שהתקינו היה מנורת קריאה ליד המיטה. הייתי שוקעת לתוך ספר ולא שומעת כלום. אמא שלי היתה קוראת לי וזה היה עובר מעלי. להוציא אותי מעולם הספרים היה רק דרך טילטולים עזים או בהתקלות בעמודי חשמל ברחוב. 

ואז אתמול, בדרך מיריד הספרים, עצרנו ליד כל ספסל ועצרנו לקרוא. ולראות אותם ככה יושבים וקוראים. מה אני אגיד לכם - הרחיב לי את הלב. 

ספרים, ילדיי, ספרים

החופש הגדול

הַחֹפֶש, מַה זֶה?

מילים: לאה נאור

 

- הַחֹפֶש, מַה זֶה? לֹא מַכִּיר.

- תִּשְׁאַל, תִּשְׁאַל, אֲנִי אַסְבִּיר.

- אֵיך הוּא נִרְאֶה?

- אֵין לוֹ צוּרָה.

- הוּא טוֹב?

- כֵּן, בִּכְלָל לֹא רָע.

- קָטָן?

- הוּא דַוְקָא דֵּי גָּדוֹל.

- מָתוֹק?

- מָלוּחַ טַעַם חוֹל.

- כָּבֵד?

- בְּעֶצֶם הוּא לֹא קַל.

- אֲנִי לֹא מֵבִין.

- תִּשְׁאַל, תִּשְׁאַל.

 

- הוּא מְנֻמָּס?

- לֹא, דֵּי חָצוּף.

- לָבָן?

- בְּדֶרֶךְ כְּלָל שָׁזוּף.

- הוֹלִך אוֹ עָף?

- פָּשׁוּט עוֹבֵר.

- לְאַט?

- לְאַט אֲבָל מַהֵר.

 

- הוּא חַי, צוֹמֵחַ אוֹ דּוֹמֵם?

- שְׁלֹשְׁתָּם וְאַף אֶחָד מֵהֵם.

- הַגִּידוּ, אֵיפֹה הוּא הַיּוֹם?

- הוּא פֹּה, הוּא שָׁם, בְּכָל מָקוֹם.

 

- שָׁקֵט?

- הוּא דַּוְקָא מִשְׁתּוֹבֵב.

- רָטֹב?

- יָבֵש אַך מִתְרַטֵּב.

- חָדָשׁ?

- הוּא לֹא כָּל כָּך חָדָשׁ.

- כְּלוֹמַר זֶה חֹפֶשׁ מְשֻׁמָּשׁ?

 

- אוּלַי הוּא קַר?

- הוּא דֵי חָמִים.

- נִמְאָס?

- בְּעֶצֶם לִפְעָמִים.

- אָרֹךְ?

- אָרֹך אֲבָל קָצָר.

- אֲנִי לֹא מֵבִין פֹּה שׁוּם דָּבָר!

- הוּא לֹא מֵבִין! הוּא לֹא מֵבִין!

- הוּא לֹא מֵבִין פֹּה שׁוּם דָּבָר!!!

טוב, זה לא קשור לפוסט באמת, אבל זה שיר החופש הגדול שאני הכי אוהבת, אז הייתי חייבת להכניס אותו. טוב אולי הוא כן קשור, כי יש דבר אחד שאני לא מבינה, לגבי החופש הגדול כמובן - איך יכול להיות שהחופש הגדול מסתמן כמקור אימה מספר אחד של כל כך הרבה הורים?

לפי הרשת החברתית וההתנהגות של החברים שלי, אני מבינה שכולם מריחים כבר את החופש הגדול ומתכנסים לישורת האחרונה של התכונה המנטאלית והפיזית לקראתו, לא, אני לא מתכוונת לאיך תיראו בבגדי ים ואיך מתארגנים על שיזוף, אלא להורים שבין חבריי שהחופש הגדול, הנושף בערפם, גורם לשערותיהם לסמור, לגוום לעקצץ, לבטנם להתהפך ולמוחם לדהור במחשבות ואירגונים. את התכונה לקראת אני לגמרי יכולה להבין, חודשיים שבהם הבייביסיטר המכונה מערכת החינוך לא פעילה זה חתיכת תיק. את הניסיון לארגן קייטנות, להפעיל מערך חברים משוכלל, להעמיד בכוננות סבים סבתות, שכנים ושכנות - אני גם מבינה. אבל יש דבר אחד שאני לא מבינה הלחץ מהימים שבהם נשארים לבד עם הילדים כי "אין סידור". אם הלחץ היה בגלל היעדרות מעבודה עוד הייתי יכולה להבין אותו, את הלחץ הכלכלי אני גם לגמרי מבינה, אבל כשהלחץ הוא מעצם הזמן יחד עם הילדים... ובכן, את זה אני לא יכולה להבין, מזה אני יכולה רק להתעצב עד כלות.

סליחה על הדרמה, אבל זה לגמרי מעציב. כל השנה אתם ( כמקיימת חינוך ביתי אני מודרת מהקהל הזה) עובדים וכמעט לא נמצאים איתם, בערבים כאשר אתם בבית רוב הזמן הולך על מנהלות ולחצים ואז כשסוף-סוף יש זמן לבלות יחד, אתם מתנהגים כאילו נקלעתם לתופת ואין לכם דרך מילוט. אני יודעת שאעצבן (שוב) ואני יודעת שיש כאלה שנהנים מזמן האיכות הזה (אז אם אתם כאלה אתם לא מוכרחים להתעצבן ולקרוא), אבל לכל אלה שלא  תגידו מה נסגר אתכם? בשביל מה הבאתם ילדים? הרי ביננו הדבר הכי טבעי הוא להיות עם הילדים, אז בעצם האם ייתכן (ויש מצב שעליתי פה על משהו) שהסיבה היחידה שאתם נטרפים מזה היא שבעצם אתם לא מכירים את הילדים שלכם כמו שאולי הייתם צריכים ולכן הציפיות של שני הצדדים זה מזה לא יכולות להיות מאוזנות וזה עולה בחוסר הבנה עצבים ובריבים? או שמא אתם כל כך מחפשים אטרקטציות ויודעים שהחום והצפיפות יגמרו אתכם שמראש רע לכם וזו נבואה שמגשימה את עצמה?

תהא הסיבה אשר תהא, כל מיני פוסטים עולים לאחרונה בקבוצות הורים שונות שנועדו להפיג חששות ולהציע רעיונות של מה לעשות עם הילדים כי כנראה שאכן זה המצב - הורים חוששים מימים על ימים של להיות עם הילדים (אפילו אם זה רק שבועיים בסוף אוגוסט). אני מצטערת, לא אוכל להבין את זה. הנה לכם אקסיומה בלתי ניתנת לעירעור. רק תנו לי להיות עם הילדים (טוב, אני באמת איתם כל הזמן), גם אנחנו בקיץ בחופש, גם לנו אין כמעט פעילויות, יתרה, אני שונאת לצאת לאטרקציות בקיץ מכל הסיבות המובנות. זה בדיוק הזמן לשחק, לקרוא, לעשות יצירות, לצחוק ולהשתולל. זמן איכות נטו  בלי מטלות, שיעורים, הסעות ושאר ירקות. זמן נטו של כיף.

לא נראה לי שאני יכולה להציע לכם מה לעשות עם הילדים בקיץ, המחשבה על לצאת מהמזגן קשה לי גם ככה, המחשבה לשלם הון עתק על אטרקציות שבהן נדחק בתור עם המון אנשים והילדים לא יפסיקו להתלונן (ובצדק, מיינד יו) עושה לי רע. כשיש תערוכות שבא לי לראות, אני לרוב מנחמת את עצמי שהן יהיו גם ב- 1 בספטמבר ואז נוכל לצאת אליהן בשקט. ואני יודעת שזה משעשע שמשהו כזה בא ממני, אבל אני לגמרי מתענגת על הדברים הפשוטים בקיץ - השהיה בבית בלי שום מחוייבות עושה לכולנו רק טוב ונותנת מנוחה אמיתית. משחקי קופסא שאין לנו הרבה זמן בשבילם ביומיום יוצאים מהארון, המטבח מהווה מקור לא אכזב של הנאות משותפות, לוקחים את הזמן לעשות פרוייקטים שמעניינים אותנו ובעיקר משתדלים לעשות כיף, משותף, רגוע ובלי יומרות. 

אולי זה עניין של state of mind, יכול להיות שאם לא תגיעו לרגע הזה כאילו מצאתם את עצמכם בתוך הסיוט המפחיד ביותר שלכם (כי ככה זה נשמע למתבונן מהצד) ואם לא יהיו לכם יומרות להספיק ולעשות, אלא פשוט להינות, יכול להיות שאז באמת הכל יהיה יותר קל והשבועיים האלה שחרדתם מהם כאילו אין מחר, יעברו בכיף וללא בלאגאן. בתכל'ס, אין היגיון שהשהייה עם הילדים תהיה סרט אימה. זה החופש הגדול god damn, אם רק תקחו אותו בסבבה יש מצב שגם השבועיים האלה יעברו בחיוך. לא, לא צריך מדריך להורה האומלל, לא צריך קבוצת תמיכה, לא צריך לעלות על ריטלין או נוגדי דיכאון, רק רגע לחשוב בנוסח carpe diem ויאללה תנצלו את החופש הגדול, להסתכל בעיניים של הילדים שלכם, לחייך ולהרגיש קצת כמו טוליק, שיושב לו בשקט בחול, יושב ומביט על הים הכחול. אתם יודעים ככה בסבבה, מעביר את הזמן, בלי לחץ ובלי להרגיש שעדיף היה להיות במקום אחר...

לא נוח לי

בשבוע שעבר כתבתי פוסט על ההסתה שהפכה כל כך מיינסטרימית שרבים לא רואים אותה, רוב הקוראים הבינו למה הייתה כוונתי. היו כמה שנאלצו שאחדד את הנקודה שנראתה לי כה מובנת מעליה. הקו שהנחה אותי היה ברור - חברה דמוקרטית אמורה לכבד את מגוון הדיעות, ברגע שדיעות מסויימות נצבעות בגוון לא לגיטימי העקרון הדמוקרטי מאבד את דמוקרטיותו. רוצה לומר שהגענו לנקודה בה הרעיון הדמוקרטי בו מגוון הדיעות הוא לגיטימי הפך ללא לגיטימי; קטגוריזציה בה יש דיעות מקובלות, דעות פחות מקובלות ודיעות בלתי מתקבלות על הדעת, לא מאפיינת את הרעיון הדמוקרטי, שאמור להכיל את מגוון הדיעות ולעודד סובלנות. העדר ההבנה הדמוקרטית הבסיסית הזו הוא בעוכרינו ולא משנה באיזה צד של המפה הפוליטית אתה נמצא.

כשכתבתי שלא בא לי להשתייך למשפחה שלא מוכנה להכיל את הדעות שלי, היו אנשים שהציעו לי ללכת מכאן. זו לא פעם ראשונה, כבר נשלחתי לסוריה פעמים רבות ויש כאלה שהציעו לי דווקא את מדינות המערב או להשתמש בדרכון הגרמני שלי. זה נורא נחמד מצד אנשים לאחל לי חופשות בחו"ל, אבל זו בדיוק הנקודה - אני מעולם לא שלחתי אף אדם למקום אחר - זה לא עלה על דעתי וזה לא לגיטימי. אבל לשלוח שמאלנים לכל מיני מקומות הפך לברכת שלום או שמא לטיעון פוליטי ואלידי. זה ולקרוא לשמאלנים בוגדים, או לאחל להם מוות בייסורים, או סתם שיאנסו אותם/יענו אותם/יעלו אותם על טיל הפכו לחלק אינטגראלי מהשיח הפוליטי. נגד זה אני יוצאת. לא בגלל שאני לא יכולה להתמודד עם הטיעונים התקפים המרמזים על יכולת ויכוח יוצאת מן הכלל ואינטלקטואליות מהסוג הנעלה, אלא בגלל שזה אומר מבחינתי דבר אחד מאוד ברור הדמוקרטיה זולגת לנו מהשיח והופכת ללא רלוונטית. הרבה יותר מדעות ימניות קיצוניות, העובדה שהשיח הדמוקרטי הולך ומצטמצם מפחידה אותי יותר מכל איום אחר. זו היתה המהות של הפוסט, לשם כיוונתי והעובדה שיש אנשים שאפילו לא הבינו את זה היא מדאיגה, חשבתי לתומי שלפחות מי שקורא אותי שותף למחשבה שהשיח הדמוקרטי חשוב יותר מכל דיעה פוליטית לכאן או לשם.

זה הביא אותי לחשוב על המקומות השונים שבהם אני לא מרגישה נוח במרחב הציבורי ואז הבנתי שלכל המקומות האלה יש מכנה משותף שנוגע במקום של מוסריות בסיסית שאמורה להיות משותפת לכולנו ואיכשהו היא לא. הנה כל מיני דברים שלא ממש נוחים לי וגורמים לעקצוץ, בסדר רנדומלי ואסוציאטיבי ולא בהכרח כזה שמקיף את הכל, רק מספר דוגמאות שקשה לי לחיות איתן, אבל כמו כולם, אני כנראה מקבלת וקצת שותקת ומנסה לפתור את הדיסוננס ובעצם מקבעת אותו, בצורה כזו או אחרת, גם אם בתוך ביתי אני מנסה לשנות.

לא נוח לי במקום שבו הגברת הראשונה קונה רהיטי גן למעון הרשמי ואלה מוצאים אם דרכם לביתה שבקיסריה, בעוד הישנים עוברים למעון הרשמי.

לא נוח לי במקום שבו יש אנשים שטוענים שהמתנחלים הביאו על עצמם את החטיפה כמו שלא נוח לי לשמוע על מדינת תל אביב המנותקת.

לא נוח לי במקום שבו בני נוער מזמינים חברים לאנוס, לעשות מעשי סדום, לשבור חפצים ולהרביץ לאישה ספוגת תלאות.

לא נוח לי עם הורים שמגדלים ילדים שעושים דברים כאלה ואחר כך תובעים את הנאנסת.

לא נוח לי עם הסברים על נורמטיביות כשמדובר בהורים ששוכחים את ילדיהם באוטו, שנוטלים את חייהם או "רק" מתנהגים באלימות.

לא נוח לי במקום שבו פירסומות של נשים חצי ערומות נראה טבעי אבל מצקצקים כאשר אישה מניקה בפומבי.

לא נוח לי כשנכנסים לאנשים לצלחת ולא משנה מאיזה צד.

לא נוח לי כשאוסרים על מילים או מחשבות או כשמציעים להחרים/לשרוף ספרים של סופר שאמר מילים לא נוחות.

לא נוח לי עם השקרים של דובר צה"ל שמתקבלים כאורים ותומים על ידי הציבור גם כשיש הוכחות שמפריחות את זה.

לא נוחה לי הזילות בחיי אדם, ולא משנה מי הוא הוא קודם כל אדם.

לא נוח לי עם גירוש, עוצר, מתקפות אוויריות וענישה קולקטיבית.

לא נוחות לי הצדקות מיותרות בשם קדושה מזוייפת.

לא נוחה לי השנאה.

לא נוחה לי משטרת ישראל (שלא לוקחת ברצינות הודעה על חטיפה, שעוצרת בלוגרית שכותבת על שחיתות, שקלה במעצרים ובהפגנת אלימות, שיודעת לתרץ ולא לעבוד).

לא נוח לי עם מי שמגדיר מה נורמטיבי ומה נכון, מה פוליטי ומה לא.

ומה שהכי מדכא אותי זה שהכל קשור לגמרי לחינוך, אבל לא לאינדוקטרינציה ש"מדינת ישראל זה מעל הכל" (כן, אני משווה), אלא דווקא ל"דברים הקטנים" של חינוך לערכים, של מהי דמוקרטיה ומהו מוסר ולעוד קצת זמן איכות שאפשר לתת אבל זה לא בסדר העדיפויות, לא הפרטי ולא הציבורי.

ומה שהכי מדאיג אותי זה שמפה זה עוד עשוי להתדרדר למרות שכבר עכשיו זה נראה כמו תחתית של בור די אפל. לתפארת מדינת ישראל. 

ידיעה על חטיפה (כן, גנבתי את הכותרת ממארקס)

בשניות אלה מחקתי את הפוסט שהתחלתי לכתוב אתמול ולא הספקתי לפרסם, עניין של תזמון  - כי לפעמים מה שלא נכתב בזמן, נידון לכלייה עוד בטרם שזפה אותו עין אדם אחרת. לפעמים אין שום בעיה לכתוב באיחור, זה לא המקרה הפעם. שבת בבוקר, אצלנו בבועה הכל נעים, תודה ששאלתם. מחוץ לבועה יש מדינת חטיפה ומדינת מונדיאל, קצת כמו ד"ר ג'קיל ומיסטר הייד, הערב מפנה את מקומו ליריד המונדיאל ועד אז ובין לבין אנחנו בשידורים מתפרצים על אירוע עצוב, אבל לא ממש מתגלגל של חטיפת שלושת בני הישיבה. אל תבינו לא נכון, חטיפה זה נורא וברור שאין אדם במדינה שלא מקווה שהבחורים האלה ימצאו וישובו בשלום לביתם. למען הסר ספק, גם אני שמאלנית ישראל שכמוני, רוצה לראות את הבחורים האלה שבים לביתם בריאים ושלמים, אבל כמה הערות בכל זאת והסדר אקראי ולא לפי חשיבות:

א. כן, זה לא נעים להזכיר, אבל מדינת ישראל באופן רשמי, רק מתחת לראדאר, חוטפת צעירים, לעיתים ילדים, בשטחים לחקירות לא חוקיות, בלי להודיע להורים, בלי לאפשר עורך דין, רק מכיון שהם פלסטינים לאף אחד לא אכפת. מסתבר שלא רק הכדור עגול, גם משחק החטיפות הוא עגול. אז כל עוד המדיניות הישראלית חוטפת כנראה שישיבו גם לנו לפעמים באותו מטבע, ככה זה כשמשחקים באש ומי שמשחק במשחק הנוראי הזה צריך להבין שזה פועל לכל הכיוונים. הגיע הזמן שגם הציבור הישראלי יאמר לממשלתו שחטיפות הן לא מעשה לגיטימי, לא כאשר הן מופעלות נגדנו ולא כאשר אנחנו מפעילים אותן. כשאלה 3 בני ישיבות אנחנו יוצאים מגדרנו מרוב דאגה לשלומם, עד שלא נבין שאימהות שחרדות לגורל בניהן יש בשני הצדדים כנראה שלא השכלנו ולא נשכיל.

ב. אין שום סיבה שנישאר בשטחים, השהייה שלנו בשטחים והגברת הבניה בשטחים פוגעת בכל סיכוי לשלום. גם אם שר החינוך ששייך למפלגה שטוענת שהיא בממשלה כדי לקדם הסכם מדיני (יש עוד מישהו שקונה את הבולשיט הזה?) טוען שישראל לא שלמה בלי שכם וחברון (כי אמירות נגד ההישארות בשטחים הן בגידה נוראית ובגדר אמירה פוליטית, אבל לדבר בשבח ישראל השלמה זה לא פוליטי - מה פתאום?). האמירות כאלה, שלמעשה נותנות לגיטימציה להתנחלויות ולהימצאותינו בשטחים, הן פגיעה אמיתית באפשרות שלנו לחיות כאן חיים נורמליים אי פעם. זו מהותה של המשיחיות והיא פוגעת בול במקום בו פיסת אדמה הופכת מקודשת יותר מהחיים עצמם, זו לא התנהגות נורמלית. אנחנו יכולים להגיד שהאמריקאים משיחיים ושהאירופאיי הזויים, אבל אם כל העולם חושב שאנחנו לא ממש בסדר, יש מצב שיש בזה צדק, בגדר משל הברווז, אתם יודעים.  

ג. מדיניות הטרמפים - כן כולנו יודעים שיש המלצה רשמית לא לעלות על טרמפים, כשהייתי חיילת היו נהלים מאוד ברורים בנושא ואחר כך גם היה איסור גורף. אבל בואו לא נשלה את עצמנו, טרמפים בעיקר ביהודה ושומרון זה אמצעי תחבורה ידוע. אין תחבורה ציבורית סדירה ומהירה, אין מספיק אוטובוסים ממוגנים ומי שמתגורר שם מוצא את עצמו בעיקר נוסע בטרמפים, אם אין לו רכב צמוד. אני בוודאי לא קוראת להשקיע עכשיו עוד כספים בתחבורה ציבורית שם או להשקיע בעוד כבישי אפרטהייד בהם הנסיעה מותרת ליהודים בלבד. אני אומרת בצורה ברורה, אין לנו מה לחפש בשטחים, לא צריכים להתגורר שם יהודים, בוודאי לא בהתנחלויות מבודדות. זה עולה לנו המון כסף וזה עולה בחיי בני אדם. אנחנו מזרימים כמויות של כספים כדי להתיישב על אדמה בה אין לאנשים ביטחון (מלבד כמובן בביטחון בעזרת השם, ותסלחו לי, אני לא מהמאמינים) ולא מצליחים לקיים אותם שם בביטחה, ייתכן שלמרות שכבר מאוחר ואת הנעשה אין להשיב, הגיע הזמן שמישהו ייקח את האחריות ויפסיק את הזילות הנוראית בחיי אדם על רקע קדושת האדמה. אין כסף לתחבורה ציבורית שם? זה לא משתלם? אולי שווה להסיק את המסקנות המתבקשות? 

ד. האחריות לחטיפה מוטלת על ראש הממשלה, וכמוהו גם על שריו. המדיניות הישראלית וחוסר המוכנות הישראלית לנהל משא ומתן ולהטיל את האחריות על הפלסטינים עולה במחיר כבד, מחיר שהואמר בליל חמישי והוא יאמיר וילך. חוסר המוכנות של ישראל להידבר והשיא החדש שעליו הכריזו בנט ושקד בחדווה גלויה - הצעת החוק האוסרת על שחרור רוצחים בעסקאות חליפין הם בעוכרינו. תוסיפו לזה את יהירותו העלובה של נתניהו, בעצם גם של ליברמן, לגבי חוסר הלגיטימיות בממשלת חמאס - פתח ומה נקבל? הידחקות לפינה של הרשות הפלסטינית, ניסיונות נוספים של טרור פלסטיני בתגובה לכוחניות הישראלית והנה לכם מתכון משובח לאסקלציה שתוביל לבסוף או לפעולות צבאיות שגויות שלנו או למשא ומתן בו מצבנו יהיה פחות טוב מאשר קודם. בירושלים יושבת ממשלה חסרת אחריות והחטיפה הזו מוטלת על כתפיה. ככל שהציבור הישראלי יתפקח מהר יותר כך ייטב לנו כי ממנהיגנו בירושלים אין מה לצפות. נתניהו אולי נתפס בעיני חלק מהציבור כטוב ליהודים, אך מה שטוב ליהודים לא בהכרח טוב למדינת ישראל והגיע הזמן שנבין את זה. ההתנהלות שלנו מחריפה הסלמה ברשות הפלסטינית, התנהלות אחראית של ראש הממשלה וניסיון אמיתי להידברות היו יכולים למנוע את החטיפה הזו, אבל ההתנהלות שלנו מוכיחה לפלסטינים שאין עם מי לדבר וכשאין עם מי לדבר אין סיבה לא לחזור לטרור.

ה. אמצעי התקשורת מאוהבים בקונספט האומלל של אירועים מתגלגלים, גם אם אין שום דבר מתגלגל לדווח עליו. התקשורת וגם המדינה מכורה לאולפנים פתוחים בהם מגלגלים עד זרא את העובדה שאין על מה לדווח. אין. כן, מדינה שלמה מחכה לבשורות טובות ורוצה שהבחורים יחזרו לביתם בשלום, אבל כמה אפשר ללהג על זה? אנחנו מכורים לפורנוגרפיה התקשורתית הזו שבעצם לא מגלה לנו כלום, מדורת השבט שלנו היא לשבת מול מסכים ולשמוע איומים ולהיכנס ללחץ. זה לא כל ישראלים ערבים זה לזה, זו מדינה משועממת שרק מחכה לאקשן. זה הזמן לשבת בשקט, אלא אם כן אתם נמנים על קוראי התהילים, ולדווח רק כאשר יש משהו ממשי לדווח עליו. ולא, זה שהכתבים הצבאיים והפרשנים למינהם מאוהבים בעוד שניה של זמן מסך זה לא תירוץ טוב.

ו. מסתבר, ודי עצוב להגיד את זה שכנראה המודיעין שלנו הוא די עלוב. אין לנו קצה של חוט ואת מה שיש אנחנו ממוללים שוב ושוב עד שלא נותר דבר.  אם תשימו לב הצבא פתח במבצע מעצרים מטורף בחיפוש אחרי קצה חוט. שלושה בחורים נחטפים ואנחנו פותחים במבצע פגיעה מאסיבית באוכלוסיה שהנזק ההיקפי שלו עצום וכנראה לא יוליד דבר. מה שצריך באמת כרגע זה שראש הממשלה ידבר עם אבו מאזן ויתחיל שיתוף פעולה אמיתי עם הממשלה החדשה מתוך הבנה שזה מה שיש ומתוך אחריות לגורל כל אזרחי המדינה, אבל במקום זה ראש הממשלה מכחיש שיחה עם אבו מאזן (שאם אכן התרחשה למה להכחיש אותה?) והמודיעין שלנו מתרכז בפעולות המוניות. זה לא נראה טוב וגם לא מבשר טובות.  

מה לעזאזל הם מחפשים על המפה, אשמח אם תסבירו לי

ז. הארוע הזה מוכיח שוב - ישראל אוהבת להיכנס לכוננות, אין דבר בעולם שראש הממשלה שלנו יותר אוהב מתמונות יחצנות שלו ושל ראשי מערכת הביטחון סביב מפות וקוים אדומים גם אם אין מאחוריהן כלום.ובל נשכחו כשתגמר סופסוף סאגת החטיפה הזו, אפשר יהיה שוב לחזור מחדש לאיראן. אתם זוכרים זה האיום הגדול ביותר, אלא אם כן אנחנו רוצים שוב לדוש בשאלה למה לא הפציצו את אושוויץ. 

ח. אם נמשיך באותה הדרך, גם אם האירוע הזה יסתיים בבשורות טובות, החגיגה רק מתחילה. לא צריך להיות גאון כדי להבין שהמשוואה פשוטה אם אין משא ומתן יש טרור, פשוט כי אין מה להפסיד. אם לא נתעשת על עצמנו סיפורים כאלה רק ילכו ויתרבו אבל העיקר המנטרה שאוסלו היה רע. אין ספק המדיניות הזו של כלום והזרמת כסף לשטחים לא תעשה לנו טוב וזה מבלי להגיד דבר על שר הכלכלה וההתנחלויות שנדהם השבוע לגלות שבתוך הקו הירוק מרבית המשפחות לא מצליחות לגמור את החודש. אתם יודעים מה? בואו נעשה ניסיון -  בואו נתכנס בקווים שלנו וננסה להגן על האזרחים לא רק ביטחונית אלא גם כלכלית ואז נבחן את האפשרות של שאר חלקי הארץ המובטחת.

ט. יש מצב שלצה"ל עוד יש קצת תקציב, עוד גדוד הוקפץ כדי להשתתף בחיפושים. אל תדאגו את החשבונית עוד נקבל. לחיי תקציב הביטחון (ואני באמת מתאפקת לא להגיד כלום שוב על הכסף שנשפך על התנחלויות, בטח על אלה המבודדות).

י. אחרי שכל זה נאמר אני חוזרת שוב לקוות שהחטופים יחזרו בריאים ושלמים.

יא. לא השמאל לא אשם בזה, אולי תפנימו כבר שהשמאל לא בשלטון שנים רבות...