אהרן מה?

לאהרן בר, Aron Burr, מגיע יותר מאשר להיזכר רק כסגן הנשיא שפצע אנושות את המילטון בדו-קרב וגרם למותו, אבל כנראה שההיסטוריה תלויה בבחירות שאדם עושה לאורך כל הדרך ובמי שנשאר לספר את הסיפור. עוד סיפור על האבות המייסדים האמריקאים, זה כבר קצת מריח כמו סדרה

אהרן בר בציור של ואנדרלין, שהיה בן חסות שלו לאורך תרופה ארוכה

לא על הרבה אנשים ניתן להגיד שהקריירה הפוליטית שלהם הסתיימה דווקא עם מותו של פוליטיקאי אחר, אבל על גיבור סיפורנו בהחלט ניתן לומר את זה. הוא היה מבריק, עורך דין, פוליטיקאי, קצין, עשיר ואהוד, בגיל 48 היה לסגן הנשיא השלישי של ארה"ב ואז ב-11.7.1804 הוא עשה את טעות חייו כשבדו-קרב לא חוקי ירה באלכסנדר המילטון, שמת יום אחרי. עקרונית, בסיפור של המילטון הוא האיש הרע, אבל, כרגיל, החיים אינם שחור ולבן. ולכן נפנה לסיפור הצבעוני של אהרן בר, למרות שנציג אותו שחור על גבי לבן (קלישאה מתבקשת).

בר הוא זה שבאופן טראגי זוכרים כסגן הנשיא שירה בהמילטון ומיטיבי הלכת אולי יזכרו לו את משפט הבגידה שלו. אבל זה מאוד מקטין את דמותו שהיתה מעניינת הרבה יותר מזה. בר היה חלק מחבורת המייסדים אבל אף אחד לא זוכר אותו ככזה וייתכן שחלק מזה זו הסיבה שפחות או יותר הצליח לעצבן את כל החשובים ובסופו של דבר, ממש כמו השיר במחזה – ההיסטוריה נכתבת על ידי מי שמספר את הסיפור שלך. הוא התחיל מזהיר, אבל דעך לסופו והסיפור שלו יכול היה להיות אחר.

ילדותו המוקדמת היתה טראגית, אם תשאלו אותי. הוא נולד ב-6.2.1756 בניו-גרז'י, בן למשפחה משכילה, אמידה ושתמיד היתה מעורבת בפוליטיקה. אח לסאלי ובן לאהרן בר, כומר פרסביטריאני ואקדמאי, שהיה גם הנשיא הראשון של הקולג' בניו ג'רזי (לימים פרינסטון), ואסתר לבית אדוארדס, משכילה ממשפחה משכילה, שאגב ניהלה יומן שמעניק תמונה מרתקת על חייה של אישה אמידה במושבות האמריקאיות באמצע המאה ה-18. הכל היה יכול להיות נפלא לולא אביו מת בפתאומיות כשהיה בן שנה וחצי, ככל הנראה שילוב של מחלת חום ועומס עבודה. סבו, אב אמו, בא לסייע וגם להחליף את האב בתפקידו כנשיא הקולג'. חודש לאחר מינויו, האיש שבריאותו היתה רופפת, החליט לתת דוגמא ולהתחסן נגד אבעבועות שחורות, אך משהו שם הסתבך והוא מת. בתו, אמו של בר, נפלה למשכב כחודש אחרי ומתה כעבור כמה ימים ממה שככל הנראה היה אבעבועות שחורות.

בן שנתיים וחודשיים אהרן וסאלי, אחותו בת הארבע, נשלחו לאפטרופוס ואחרי כשנה אומצו רשמית ע"י דודם, טימות'י אדוארדס, אחי אמם, שהגיע לבגרות. שנה אחרי הדוד מתחתן והם עוברים לאליזבת', ניו ג'רזי, שם יכיר את החברים שילוו אותו כל חייו, אהרן ומתיאס אוגדן, האחים של אשת דודם, וג'ונתן דייטון, אגב כולם לימים יהיו פוליטיקאים.

בגיל 11 בר מנסה להתקבל ללימודי שנה ראשונה בניו ג'רזי קולג' (זה שאביו, ואח"כ סבו, ניהלו), למרות ייחוסו הוא נדחה בשל גילו הצעיר ולא בשל העדר יכולות או כישרונות, אך מתקבל כעבור שנתיים. הוא לוקח את לימודיו ברצינות, למרות שדבק בו הכינוי "בר הקטן", בכל זאת הוא היה צעיר בארבע שנים ממוצע התלמידים, מצטרף לאגודת הוויגים, שם מתגלה כנואם מוכשר, ומסיים בהצטיינות בגיל 16. אז הוא עוד הושפע ממורשת אביו והוא מתחיל ללמוד תיאולוגיה. ב-1775, בגיל 19, הוא משנה כיוון ומתחיל ללמוד משפטים. אלא שאז מתחילים הקרבות נגד הבריטים ובר מחליט להפסיק את לימודיו ולהתגייס לצבא הקונטיננטלי. במחזמר של המילטון בר מוצג כאחד שמעדיף לשבת על הגדר ולראות לאן נושבת הרוח לפני שהוא מחליט, אבל זה די רחוק מהמציאות. בר מלא בתשוקה פוליטית ואהבת מולדת, הוא גם לרוב מאוד ברור בהשקפותיו ובנושא הזה המחזמר חוטא למציאות.

הוא נמצא במסצ'וסטס ובספטמבר 1775, הוא בין 1,100 המתנדבים למסע לקוויבק של בנדיקט ארנולד שהיה תכנית גרנדיוזית להגיע לקוויבק מצדה השני ולתקוף את הכוח הבריטי משני כיוונים. תכנית שוושינגטון תמך בה, אך נתן את אישורו רק לאחר שזה אושר על ידי מייג'ור ג'נרל סקיילר (חותנו של אלכנסדר המילטון). זה היה מסע מפרך, שספק אם באמת היה שווה את המחיר (לפחות 500 הרוגים), אבל בר יצא ממנו עטור שבחים ותהילה על תפקודו לאורך המשברים השונים שפקדו את הכוח. הוא נשלח ללוות את הגנרל מונטגומרי וזוכה לחיבתו של מונטגומרי, העלאה בדרגה ובתפקיד מטה. בסופו של דבר יקנה את שמו בהפגנת אומץ לב תחת אש בניסיון, שלא צלח, לחלץ את גופתו של מונטגומרי בקרב על קרלטון. סיפור בולט על רקע הכישלונות הרבים בקרבות הקנדיים, אם כי היסטוריונים שהביעו ספקות לגבי אמיתות הסיפור הזה.

באביב 1776 הוא מצטרף לאנשי המטה של וושינגטון במנהטן, אבל בר לא רוצה להיות איש מטה, כל הגבורה והאקשן הם בשדה הקרב ותוך חודשיים הוא חוזר לקרבות, תחת פיקודו של גנרל פטנאם. כאן אולי תחילת המשבר עם וושינגטון, כאשר בר בכוונה עוזב את המטה, בניגוד לעצתו של וושינגטון אך בהסכמתו. הוא עושה חיל אפילו ברגעי משבר, למשל בניו יורק אופן ניהול הנסיגה באזורו הציל חיים של רבים. אך ההצלחה מלווה שתחושת חמיצות כאשר וושינגטון לא דיווח על גבורתו בפקודת היום שאחרי. לכן, בר מעולם לא קיבל אות כבוד ויש האומרים שזו הסיבה למערכת להחרפת הקרע ביחסים עם וושינגטון.

ביולי 1777 הוא מקבל דרגת סגן אלוף ונמצא בעיקר באזור ניו ג'רזי. בקרב מונמאות', אותו קרב שבו גנרל לי כושל, הפלוגה שלו סופגת אבדות בעיקר בשל גל החום (כמעט 40 מעלות) וגם בר סובל ממכת חום. אחרי שהוא מחלים הוא נשאר באזור ניו ג'רזי והוא משמש כסקונד של גנרל לי בדו קרב מול ג'ון לורנס ויחד עם המילטון, הסקונד של לורנס, מצליח לעצור את הסבב השני. במרץ 1779, אחרי כארבע שנות שירות הוא חוזר לניו יורק ומחדש את לימודי המשפטים, אם כי הוא ממשיך לבצע משימות, בעיקר מודיעיניות, שמטיל עליו וושינגטון. ב-1782 הוא עובר את בחינות הלשכה וכשהבריטים יעזבו יתחיל לעבוד בניו יורק, אבל חוץ מזה הוא גם מתחתן.

תכירו את אהבת חייו – תיאודוזיה בארטוי פריווסט, אשת (ולימים אלמנת) קצין בריטי אתו התחתנה בגיל 17, אם לחמישה, מבוגרת ממנו בעשר שנים. איך הם הכירו, ובכן תיאודוזיה שגדלה וחונכה ע"י אביה החורג שהיה קצין בריטי, היתה אישה יפהפייה, אינטליגנטית, חדת מחשבה, מלאה באידיאלים ומוכשרת, שמחליטה שהיא וילדיה לא יעזבו את המולדת כאשר בעלה נשלח להודו מטעם הצבא הבריטי. היא פטריוטית ומאמינה גדולה בעצמאות האמריקאית וכבר בתחילת המלחמה היא יוצרת קשר עם וושינגטון ומציעה את האחוזה שלה בניו ג'רזי כמפקדה, הצעה שנענית בחיוב. זו הצעה שמצריכה המון אומץ לב בתקופת המלחמה בשלטון הבריטי ובטח עבור אם חד-הורית, למרות שעומדים לעזרתה קשריה הטובים בשני הצדדים. היא נפגשת עם בר לראשונה ב-1778 בניו יורק, מערכת היחסים שלהם הולכת ומתחממת כי יש להם המון במשותף, בין היתר הם חולקים השקפת עולם פמיניסטית.

זה מתקדם לרומן סודי עד שב-1780 הסוד הופך ידוע לכל. אחרי שתיאודוזיה מקבלת הודעה על מות בעלה, הם מתחתנים ב-1782. שנה אחרי הם יחבקו את בתם המשותפת היחידה, שנקראה על שם אמה, שנקראה על שם אביה – תיאודוזיה. הדבר היחיד שמעיב על אושרם הוא בריאותה הרופפת משהו של תיאודוזיה, האם והרעיה, ואכן אחרי 12 שנות נישואים היא מוצאת את מותה מסרטן, אבל זה אחר כך.

אגב, בר לוקח על עצמו את האחריות גם על בניה הבוגרים של תיאודוזיה ובמשך חייו גם יוולדו לו לפחות 3 ילדים לא חוקיים מנשים אפרו-אמריקאיות, שניים מהם אגב יהיו מתנגדי עבדות ואחד גם יהיה הסופר האפרו-אמריקאי השני לפרסם ספר בארה"ב. לתיאודוזיה הצעירה הם מעניקים חינוך שמקביל לחינוך שהיה מקובל בזמנו לבנים בלבד. היא למדה לקרוא ולכתוב בגיל 3, למדה לטינית, יוונית, איטלקית וצרפתית, היסטוריה וגיאוגרפיה, אבל גם למדה מחול ורכיבה על סוס. יתרה בעוד שבר הביע רעיונות רדיקליים לגבי שוויונה האינטלקטואלי של האישה, היה זה דווקא המילטון שיצא נגדו וקרא לו גודוויניסט, ע"ש בעלה של מרי וולסטונקרפט, אבל זה יהיה רק ב-1801.

ב-1784 בר נבחר לאסיפה של ניו יורק ושוב בשנה שאחרי, הוא ממשיך להיות מעורב פוליטית עד שב-1789 הוא מתמנה לתובע הכללי של ניו יורק. ב-1791 הוא מחליט לרוץ לסנאט והוא מתמודד נגד הגנרל סקיילר, חותנו של המילטון, ומנצח אותו. יש שטוענים ששם מתחיל הקשר בין השניים, שהיה ידידותי בסך הכל, להפוך ליריבות. בבחירות הבאות לסנאט, אם זה מעניין אתכם, הוא יפסיד לפיליפ סקיילר ויאשים את המילטון.

ב-1792 הוא מקבל הצעה להתמנות לנשיא בית המשפט העליון של ניו יורק ולמרבה הצער הוא מסרב. בר היה איש של עקרונות ובעל תפיסה מאוד ליברלית, הוא התנגד לעבדות, היה בעד שוויון מגדרי, זכויות מהגרים, זכויות מיעוט ועוד. לו רק היה מקבל את המינוי יש להניח שהיה מצליח לייצר הרבה יותר השפעה חיובית בימי חייו, אבל לבר היו שאיפות פוליטיות ובמבט היסטורי זה די חבל.

בר מחליט להתמודד בבחירות לנשיאות ב-1796. כזכור, אז ההצבעה נעשתה בשני פתקים ושני הזוכים הראשונים היו מתמנים לנשיא ולסגנו בהתאם לתוצאות. בר מגיע רביעי וזה אמנם מפתיע אותו אך לא מרפה את ידיו. בהתחלה הוא מנסה לחזור לצבא, אבל וושינגטון, שהתמנה לרמטכ"ל-על, לא לוקח אותו. ב-1797 הוא מצליח למנוע דו קרב בין המילטון למונרו. הפרשה מתחילה כאשר מתפרסמת שערוריית רינולדס שהמילטון היה בטוח שכבר מאחוריו. המילטון בטוח שמונרו הוא המדליף וזה מגיע לדו קרב, מונרו בוחר בבר לסקונד שלו ובר מצליח בהרבה דיפלומטיה למנוע את הדו-קרב.

ב-1798 הוא רץ שוב לאסיפה של ניו יורק ובעצם בכל כל הזמן הזה הוא מעורב בפוליטיקה הניו יורקית ויש שיגידו שהוא היה האיש הכי חשוב במדינה. בר הוא גם אופורטוניסט, אחרי המגפה הצהובה בניו יורק, הוא מקים את החברה למען מנהטן ותכליתה לטענתו היא פתרון בעיות המים בעיר, הוא אפילו מצליח להשיג את תמיכתו של המילטון. אלא שבר, בעורמה, הצליח להוסיף גם בנקאות פנימה למנדט של החברה וברור שבסוף שום חברת מים לא נוסדה ואגב זה בהחלט פגע בתושבי ניו יורק והביא לעיכוב בפיתוח מערכת המים, אבל זה סיפור אחר.

ב-1799 הוא מקים את הבנק של החברה של מנהטן, שלימים יתמזג לתוך בנק צ'ייס מנהטן. באותה שנה הוא מוצא עצמו בדו-קרב עם ג'ון צ'רצ', שאשתו, אנג'ליקה, בתו של גנרל פיליפ סקיילר ואחותה של אלייזה המילטון (לחדי האבחנה, אכן אתם צודקים - אנג'ליקה כבר הוזכרה לא רק בסיפור של המילטון, אלא גם באלה של ג'פרסון ולאפייט ועכשיו גם בר). צ'רצ' מאשים אותו בלקיחת שוחד, בדו הקרב שניהם מפספסים בירייה הראשונה ובסוף צ'רצ' חוזר בו וטוען שאין לו שום עובדות מוצקות נגד בר והם לא ממשיכים לירייה השנייה אלא נפרדים בלחיצת יד. אבל למעשה צ'רצ' לא היה רחוק מהאמת, בר השתמש בבנק שלו למטרות פוליטיות לטובת הרפובליקאים ונגד הפדרליסטים.

ההצלחה הבנקאית של בר שוברת למעשה את המונופול הבנקאי של הפדרליטסטים בעיר. ואגב הבנק הזה שהיום הוא למעשה חלק מJP Morgan Chase שעדיין מחזיק את האקדחים המקוריים בהם בר והמילטון השתמשו בדו קרב.

בקרע שייצור את שתי המפלגות, בר מזוהה עם הרפובליקנים-הדמוקרטיים. בבחירות של 1800, הוא רץ שוב והפעם הוא חובר לג'פרסון ומבטיח בתמורה את הקולות של ניו יורק. ניו יורק היתה יותר מחשובה בבחירות האלה ושני הקמפיינרים החשובים היו המילטון, שמגייס תמיכה לפדרליסטים, ובר. בר מצליח להביא לבחירת רפובליקני לאסיפה של ניו יורק ומפעיל את כל התותחים הכבדים ומצליח בעורמה להטות את הכף לטובתו, היריבות בינו ובין המילטון מגיעה לשיאים.

הבחירות לנשיאות מסתיימות בשוויון בין ג'פרסון לבר (ההצבעה עדיין בשני פתקים) ובית הנבחרים צריך להכריע מי מהם יהיה הנשיא ומי סגן הנשיא. בר מבין את הסיפור ומנסה לזכות בתמיכת הפדרליסטים, עד שהמילטון מחליט ללכת ראש בראש. כזכור מהסיפור של ג'פרסון, המילטון מחליט לתמוך בג'פרסון רק משום שבעיניו הוא פחות גרוע מבר, הוא פותח בקמפיין אינטנסיבי ולטיעון שלו, שבר הוא אדם שיפעל למען עצמו בעוד ג'פרסון יפעל למען הכלל, בוודאי השפיע לטובת ניצחונו של ג'פרסון.

אולי בהשפעת המילטון ואולי גם לא, כי בכל זאת אז התפקיד היה מאוד אנמי, ג'פרסון ממדר את סגן הנשיא שלו מכל נושא חשוב. בר בכל זאת מצליח לעשות אי אילו דברים בין היתר הוא פועל לעצמאות בית המשפט העליון, הוא גם יושב בראש הדיונים להדחת שופט העליון, סמואל צ'ייס, ומנהל אותם באופן מזהיר, מה שיסלול גם את הדרך לאחד מפסקי הדין החשוב בהיסטוריה המשפטית האמריקאית – מרבורי נגד מדיסון, שיצר את הבסיס לביקורת שיפוטית, אבל גם זה סיפור אחר. אין הרבה מה לציין לגבי כהונתו, לבד מהעובדה שתוצאות הבחירות הובילו לתיקון ה-12 לחוקה.

לקראת בחירות 1804 היה ברור שעם ג'פרסון זה כבר לא יעבוד, אז מה בר עושה? חוזר לניו יורק ומחליט לרוץ לתפקיד המושל. להפתעתו הוא מפסיד את הבחירות למועמד כמעט לא ידוע, הוא מאשים גם את המושל הקודם וכמובן תמיד יש לו את המילטון, להאשים כמובן. כאשר מתפרסמת בעיתון באלבני ידיעה בה פיליפ סקיילר וצ'רלס קופר מסתמכים על חוות דעתו של המילטון שבר הוא אדם מסוכן ועוד אי אילו דברים, בר מיד כותב מכתב להמילטון לשאול "הכצעקתה?" תשובתו של המילטון מעט מתחמקת, בשורה התחתונה הוא טוען שאינו אחראי לפרשנות של קופר וסקיילר לדברים שהוא אמר או לא אמר ואולי הוצאו מהקשרן. זה מוביל לחליפת מכתבים זועמת בין השניים עד שבר דורש מהמילטון הודאה בכתב שמבטלת כל סוג של ביקורת, שעלולה להתפרש כפוגעת בכבודו של בר, של המילטון על בר בחמש עשרה השנים האחרונות. המילטון כמובן סירב, גם כך אחרי פרשיית מריה ריינולדס לא נשאר לו הרבה מרחב תמרון. בר מציע  דו קרב, מנהג שבניו יורק הוכרז כלא חוקי.

מהסיפור על המילטון אתם כבר יודעים שהם קבעו ב-11.7.1804 בניו ג'רזי, שם דו קרב לא היה חוקי אבל אף אחד לא אכף את זה והענישה היתה מופחתת יחסית לניו יורק במקרים הבודדים שכן נתפסו. המילטון הוא זה שמביא את האקדחים והסוף הטראגי ידוע. אחרי מותו של המילטון הרוחות, בעיקר בניו יורק, סוערות. בר הואשם ברצח ועוד מספר עבירות גם בניו יורק וגם בניו ג'רזי אך למעשה מעולם לא הועמד למשפט. כל זה ובעצם בר נשאר סגן נשיא עד מרץ 1805, הוא אמנם בורח מיד אחרי הדו-קרב, אבל בסופו של דבר חוזר לוושינגטון ולתפקידו.

לא נותרו עדויות מנאום סיום התפקיד שלו אלא רק קטעי דברים, אך בר היה נואם מצוין וככל הנראה לא השאיר הרבה עיניים יבשות. אבל בר מפחד ממשפט ומחליט לעשות את דרכו דרומה. אגב, בר מעולם לא הביע חרטה על מותו של המילטון, וזה בניגוד לגרסת המחזמר (מוקדש לאוהבי הדיוק ההיסטורי). מכאן בר קצת מאבד את זה, אם תשאלו אותי.

הוא חוכר אדמה, אבל בעיקר מוטרד ממלחמה אפשרית עם ספרד, הוא מארגן מיליציה של חקלאים ולמעשה מתכנן מלחמה נגד מקסיקו, מתוך כוונה להשתלט על אדמה ולהכריז על מונרכיה שבר עומד בראשה. בסופו של דבר של מלחמה לא מתרחשת בימי חייו, המלחמה בטקסס מתחילה רק בשנה שבה בר מת. אבל ההתארגנות הצבאית שלו והתוכניות להקמת מדינה נוספת לצד ארה"ב מובאת לידיעת הנשיא ג'פרסון ועולה לו במחיר של מעצר בחשד לבגידה. הוא מובא למשפט בעוון בגידה, הדיון מנוהל ע"י נשיא בית המשפט העליון, ג'ון מרשל. זו היתה שעת מבחן לבית המשפט ולעקרון הפרדת הרשויות, בעיקר אם נביא בחשבון את העובדה שהנשיא ג'פרסון האמין בכל לבו שבר אשם וניסה להביא לאישומו. אבל בר לא נמצא אשם ולו משום שלא היתה עדות תומכת אחת. השורה התחתונה היא שבר מזוכה, אבל הקריירה הפוליטית שלו נופצה סופית, ללא אפשרות לשיקום.

בר לוקח פסק זמן ועוזב לארבע שנים לאירופה בהן יתגורר בעיקר בלונדון, שם יסתובב באירופה בניסיון אחרון לעשות נפשות לרעיון המדינה המלוכנית במקסיקו, אבל זה לא יעזור לו. הוא שב לניו יורק אחרי בזנב מקופל בין הרגליים אחרי שהורחק מלונדון ובעיקר עני. בניו יורק הוא משנה את שם משפחתו לאדוארדס, שם נעוריה של אמו, וחוזר לעבוד כעורך דין עד למותו. אגב הוא לא חוזר לבד, אלא עם תינוק שנולד ב-1808 בפריז ונושא את שמו. ב-1814 הוא יאמץ עוד ילד, שכנראה הוא גם אביו הביולוגי. אגב בצוואתו יתגלו עוד שתי ילדות (שנולדו ב-1829 וב-1833 משתי נשים שונות) שהוא היה אביהן. אבל בשנות ה-30 של המאה ה-19 בר בעיקר מחוסר כל ונסמך על עזרתם של חברים ועבודה משפטית מקרטעת.

אגב בגיל 77, בשנת 1833, מתרחשים שני דברים – הוא מאבד את בתו תיאודוזיה שככל הנראה מתה במהלך מסע בים, ומצד שני הוא מתחתן בשנית, הפעם עם אליזה ג'ומל, אלמנה עשירה וצעירה ממנו ב-19 שנים. תוך 4 חודשים היא מבינה שהונה מתדלדל בשל בר והיא מתגרשת. מי עורך דינה? אלכסנדר המילטון ג'וניור, עורך דין מצליח ובנם השני של אלכסנדר המילטון ואליזבת (אלייזה) סקיילר. הגירושים יכנסו לתוקפם ב-14.9.1836, במקריות מופלאה זה יהיה גם יום מותו של בר.

בר מת אצל בן דודו שגר בסטטן איילנד אחרי שב-1834 חטף שבץ שלאחריו סבל משיתוק. הוא נקבר בפרינסטון, ליד אביו. זה סיפור על אדם שהחזיק בדעות הנכונות אבל לא תמיד ידע לבחור את ההחלטות הנכונות ובסופו של דבר הוא נזכר כהערת שוליים מעט הזויה בהיסטורית האמריקאית והוא לא לגמרי היה כזה, אבל ההיסטוריה היא שופטת אכזרית.

מנהיגות בעידן אחר

אחרי אלכסנדר המילטון, המרקיז דה לאפייט, ג'ון לורנס, הרקולס מאליגן, ותומס ג'פרסון, מתבקש שאכתוב על וושינגטון. אבל אני אתחיל דווקא מהסוף, או כמעט הסוף, מדברי הפרידה שלו כנשיא שהתפרסמו בספטמבר 1796, אם כי הוא פרש מהנשיאות במרץ 1797. ולמה דווקא משם? ובכן, מהטעם הפשוט נאום הפרידה שלו מזכיר את כל החומרים מהם עשוי מנהיג, 

שלד דברי הפרידה שפרסם וושינגטון בספטמבר 1796, למעשה הונח אצלו במגירה 4 שנים לפני, אחרי שוושינגטון ומדיסון חברו יחד לכתוב סיכום כי וושינגטון כבר רצה להתפטר. אלא שכידוע בסוף וושינגטון שוכנע לרוץ לכהונה נוספת. אבל ביוני 1796, וושינגטון כבר לא יכול יותר, אין בכוונתו לרוץ שוב. הנאום נשלף מהמגירה, מדיסון כבר פחות חביב על וושינגטון, ולכן הפעם מתייעץ עם יד ימינו האהוב - המילטון. וושינגטון אמנם פורמלית כיהן כנשיא 2 קדנציות אבל כבר מ-1775 הוא בפועל רמטכ"ל והוא כבר בשנה ה-45 בשירות ארצו. 

ב-1796 הוא בן 64 והוא כבר תשוש. 7 השנים האחרונות היו ניסיון פיוס מתמשך שדרש ממנו להיות המבוגר האחראי, האומה הצעירה נשאה עיניה אליו והתחושה הכללית היתה שארה"ב זה וושינגטון ולהפך. למרות הביקורת נגדו, והיתה, כולם חששו להיכנס לנעליו. מה שמוביל את וושינגטון זו הידיעה שהוא חייב לייצר תחושה שראוי וצריך שהוא ירד מהבמה ושהמדינה הצעירה תוכיח לעצמה שאפשר גם בלי וושינגטון. 

אי אפשר להאשים את האמריקאים שחששו מרגע הפרידה, וושינגטו נפתס ובצדק כאבי האומה. הוא היה הרמטכ"ל שניצח את הבריטים, שהביא להקמת המדינה, תפקיד הנשיא עוצב לפי דמותו ובסופו של דבר הוא יצר שלטון מרכזי יציב ובעיקר הוא היה המנהיג שלכולם היתה הערכה עצומה אליו. אי אפשר גם להאשים את וושינגטון שכבר התעייף מכל זה ורצה לנוח (לא שזה ממש קרה).

דברי הפרידה של וושינגטון, שגם הפכו למסורת, הם מסמך רפובליקאי (לא המפלגה) מרתק, שבמידה רבה גם נותר לאורך תקופה ארוכה מסמך מכונן. כשוושינגטון מחליט שדי לו סופית, הוא מרענן ועורך את הנוסח שכתב עם מדיסון ואז הוא פונה להמילטון, האיש והקולמוס הנובע. הם קוראים את הטקסט ווושיננגטון מבקש ממנו לערוך אותו מחדש. המילטון מתקומם נוכח החלטת הפרישה אך משתכנע בצדקת דבריו של וושינגטון ומקבל על עצמו את המשימה. 

יסודי כדרכו, המילטון מתחיל בלעשות סדר ולבנות שלד מהודק יותר. את כל התהליך הוא מעביר דרך וושינגטון ובלי לגעת במקור. הפינג פונג ביניהם מדהים (בעיקר בהתחשב בעובדה שאין מעבדי תמלילים ואימיילים - לכו תבינו). בסופו של דבר המילטון מגיש לוושינגטון את מה שהוא מכנה הטיוטא הרצינית ואם המילטון קרא לה רצינית, אז דמיינו. אמנם המילטון הודיע לוושינגטון שאפשר לחזור לנוסח המקורי, אבל וושינגטון הסכים אתו שהנוסח החדש מהודק וחד הרבה יותר, רק כרגיל עם המילטון קצת ארוך מדי. וושינגטון עורך שינויים ואחרי אי אילו תיקונים, המסמך מוכן. 

הרעיונות רעיונותיו של וושינגטון והניסוח של המילטון, שיתוף פעולה מושלם. וושינגטון מתייחס שם למספר נושאים ואם תרצו זה מעין מדריך הפעלה לנשיאים אחריו שיש בו איזשהו ניסיון נוגה משהו של נשיא שרוצה להבטיח את עתיד המדינה שהקים, מעין מכתב למטפלת של אמא שרק סיימה חופשת לידה ומתקשה לשחרר, אבל בעיקר עולה משם ניחוח של משהו ששכחנו - אחריות.

את המסמך הזה יש לבחון על רקע המריבות המפלגתיות שוושינגטון לא הצליח לפתור. זו גם הסיבה שוושינגטון בוחר להקדיש את החלק הראשון לאחדות ולחשיבותה מהסיבה הפשוטה הוא חושש שהמשטר הפדרטיבי, שהוא מאמין גדול בו, יתפרק. הוא מזכיר לכולם שהנאמנות הראשונה היא לארה"ב ולא לכל מדינה וזו מורשת אמריקאית חשובה שהנחיל וושינגטון שדוגלת ברעיון שיש לחזק את הרגש הלאומי על פני השיוך המדינתי. 

אפרופו, אחד הדברים שהטרידו את וושינגטון, שכבר הבין שכל דבר שהוא עושה מהווה תקדים, זה שאם ירוץ לעוד קדנציה וימות במהלכה, האמריקאים יסיקו מזה שנשיא הוא מינוי לכל החיים וככה יצר, עוד בחייו, סטנדרט שהחזיק מעמד עד שהפך לתיקון ה-22 לחוקה,שהוא הגבלת כהונה ל-2 קדנציות. 

וושינגטון מרגיש את כובד האחריות המוטלת עליו, לכן כבר בתחילת דבריו פונה להסביר שהמשברים הראשוניים מאחור ושהמדינה צריכה להתפתח מכאן ולכן גם יש צורך במנהיגות חדשה. זה בסדר אם קראתם פעמיים, אכן פעם היו מנהיגים שהבינו שהם חולפים אבל המדינה נשארת. ולפי וושינגטון, במקרה האמריקאי המדינה הזו צריכה להיות מאוחדת מאחורי השלטון המרכזי. 

ניתן לראות בדבריו של וושינגטון אזהרה מפני שלושה איומים: 

1. העדפת השלטון המדינתי על המרכזי

2. מפלגות

3. מדיניות חוץ מתערבת

 בעיני וושינגטון כל מדינה חשובה בפני עצמה, אך כוחה של ארה"ב הוא באיחודה הפדרטיבי ולכן פורט על נימים לאומיים על מדינתיים. אגב, לא צריך להיות פרשן ומחה כדי לראות שהשוני הבין מדינתי בארה"ב נותר אתגר אמריקאי גם בחלוף מעל 200 שנים. 

תשאלו למה להזהיר מפני מפלגות? ובכן, בעוד היום המבנה הדו-מפלגתי מזוהה יותר מכל עם ארה"ב, בימיה הראשונים של הרפובליקה לא היו מפלגות. בעיני רבים הן אפילו נתפסו כמוסדות מפריעים לשלטון. מפלגתיות או סיעתיות נתפסו כקידום אינטרסים פרטניים על פני האינטרס הציבורי. התפיסה הזו כידוע לא החזיקה מים, עוד בקדנציה השניה של וושינגטון כבר הנצו ניצני המערכת הדו מפלגתית עם יצירת סיעת הפדרליסטים של המילטון והדמוקרטים-הרפובליקאים הג'פרסוניים. בתקופת וושינגטון הסיעתיות היתה קשורה קשר הדוק גם ליחסי החוץ, כזכור ג'פרסון תמך בצרפתים גם בתקופת הטרור ואילו המילטון סגר הסכם סחר עם בריטניה ופעל לקירור התמיכה בצרפת ואף זכה לתמיכת וושינגטון בעניין, בעוד ג'פרסון כיהן כשר חוץ, משבר שהביא כזכור להתפטרות ג'פרסון מהקבינט. ואת ביטויה של הפלגנות ניתן היה לראות בבחירות של 1801 ובערך בכל מערכת בחירות מאז.

הנושא השלישי מצריך אולי פוסט משל עצמו, אבל באופן כללי וושינגטון כיוון ליחסי חוץ בדלניים וניטראליים, מה שהיה במשך שינוי מסד חשוב במדיניות החוץ האמריקאית. 

עד כאן אזהרות ומכאן וושינגטון מעניק קווים לדמות המורשת שלו כפי שהוא ראה אותה. הוא מדבר על החוקה, הפרדת רשויות, איזונים ובלמים. אחר כך הוא פונה לחינוך ולדת ואגב הוא אינו מאמין בהפרדת דת ומדינה, שנאמר אליך ג'פרסון. וושינגטון מסביר את דעותיו ויוצר דוקטרינה משל עצמו שתלווה את הנשיאים האריקאיים לאורך שנים. ואז מגיע הסיום, שכולו בנימה אישית.

אחרי 45 שנות שירות, וושינגטון פונה קודם כל לטעויות שעשה, רק דמיינו מנהיג שעושה את זה היום, שמצהיר שעשה טעויות ויותר מזה, אף מבקש את סליחתה של האומה על חולשותיו. זה אולי פומפוזי משהו, אבל חשבון הנפש והענווה לא אמורים להיות אופנה חולפת בפוליטיקה ובכל זאת, עובדה שכן. וושינגטון מסיים בשמחתו על חזרתו להיות כאחד האזרחים במדינה החופשית שהקימו ולהנות מפירות הערבות ההדדית, העבודה והסכנות שהיו לכוח המשפיע על החוקים הטובים של הממשלה החופשית. 

אמנם וושינגטון לא הספיק לנוח הרבה בביתו שבמאונט ורנון, וירג'ניה כי הוחזר כרמטכ"ל בפועל, אבל נאומו האחרון היה למסמך לא פחות ממכונן. מדיניות הבדלנות שהציב כמודל ליוותה את ארה"ב שנים, הגבלת הקדנציה הפכה לתיקון ה-22 בחוקה והמפלגתיות אכן הפכה לרועץ, ממש כפי שניבא והיא פוגעת בשלטון הפדרטיבי ויוצרת שיסוע בציבור האמריקאי שאינו מנותק גם מההבדלים הבינ-מדינתיים. אבל יותר מהכל הנאום מאפשר הצצה אל מנהיגות אמיתית, של אדם הרואה בעצמו מכשיר ולא מטרה ומאמין שהפוליטיקה נועדה לשרת את הציבור, קונספט שדומה שלא רק מנהיגים שוכחים, אלא גם הציבור שבוחר בהם.

ג'פרסון - האיש והניגודים

תומס ג'פרסון, מי שנחשב לאחד האבות המייסדים האמריקאים, ממחברי הכרזת העצמאות והנשיא ה-3 של ארה"ב, נולד ב-2.4.1743 (אך עם אימוץ הלוח הגרגוריאני ב-1752 תוקנן התאריך ל-13.4.1743) למשפחה בריטית ואמידה בווירג'יניה. הוא נודע כדמוקרט, ליברל, איש מבריק וכותב בחסד, שבאופן קבוע נתפס על ידי האמריקאים כאחד הנשיאים הטובים ביותר שהיו למדינה. הוא בין 4 הנשיאים בהר ראשמור, כותב הכרזת העצמאות, עורך דין, ארכיטקט, דיוקנו מוטבע על הניקל (5 סנט) וגם על שטר ה-2 דולר כשמהצד השני אחוזת מונטיצ'לו שתכנן בעצמו והיום היא אתר מורשת היסטורי והוא המייסד של אוניברסיטת וירג'יניה. אתם אולי לא יודעים אבל הכיסא המסתובב הראשון? עיצב אותו ג'פרסון. אבל לא הכל מנצנץ ומרשים, כי כמו כל אדם, גם ג'פרסון היה מורכב.

Official Presidential portrait of Thomas Jefferson by Rembrandt Peale, 1800

כמה מורכב? איש שדיבר על שוויון וכתב עליו בלהט ובכל זאת החזיק בכל שנה נתונה בכ-200 עבדים, איש של גינונים פשוטים אך טעם אמנותי משובח ומה עוד? ובכן הסקנדל שליווה את חייב היה מספיק גדול כדי שהאנדרטה שלו באוניברסיטת וירג'יניה תרוסס לפנות בוקר של שישי בשבוע שעבר במילים "גזען" ו"אנס", אור ליום ה-13.4.2018, יום המייסד, היום בו צוין יום הולדתו ה-275. למה? כי הסקנדל הגדול, שלרוב מוסתר ולא ממש עלה לדיון מהותי, נעוץ בעובדה שהיה ככל הנראה אביהם של ילדיה של משרתת אפרו-אמריקאית באחוזתו, כידוע מערכות יחסים כאלה לרוב לא היו בהסכמה. כך או אחרת אין ספק שאת הנקודה הלא פתורה הזו, ארה"ב מתקשה ליישב, אבל בואו נתחיל בסיפור.

הוא היה שלישי מעשרה ילדים, הבן הראשון. הוא למד בבית עד גיל 9 ואז עבר למלמד פרטי שלימד אותו לא רק היסטוריה, פילוסופיה ומתמטיקה, גם שלוש שפות: לטינית, צרפתית ויוונית, כן, כבר מגיל צעיר הוא גילה כשרון יוצא דופן לשפות, אבל גם לאומנות (ציור), מוסיקה (כינור) ומתמטיקה (כי למה לא?). אביו היה בעל מטע ומודד ומת כשג'פרסון היה בן 14, ירושתו חולקה בין שני בניו, שקיבלו את חלקם חוקית רק כאשר מלאו להם 21, כלומר עבור ג'פרסון זה היה ב-1764 והשטח שלו כלל את מונטיצ'לו. על אמו לא ידוע הרבה, היא היתה ילידת אנגליה, בת למשפחת רנדולף שהתגאו בקשרי דם לבית המלוכה האנגלי והסקוטי, שעברה לווירג'יניה בילדותה. ג'פרסון לא הרבה לדבר עליה והיא מתה מספר חודשים לפני שכתב את הכרזת העצמאות, כשהיה בן 33.

בינתיים בגיל 16 החל את לימודיו בקולג' וויליאם ומרי בווירג'יניה, אחד הקולג'ים החשובים בתקופתו, שם למד מתמטיקה, פיזיקה ופילוסופיה והיה בן חסותו של פרופ' וויליאם סמול, שאף הכיר לג'פרסון הצעיר את ג'ון לוק, פרנסיס בייקון ואת אייזיק ניוטון, הכותבים שהשפעתם על ג'פרסון ניכרו בכל כתביו ופועלו. על הדרך הוא למד גם משפטים וסיים את לימודיו תוך שנתיים. הוא קרא ספרים בלי סוף וכאשר ב-1770 נשרפה ספרייתו, הוא שיחזר אותה והכפיל אותה פי חמש תוך שנתיים, אדם כלבבי. אגב כאשר הבריטים שרפו את ספריית הקונגרס ב-1814, הוא מכר את ספרייתו בכ-23,000$ לקונגרס כדי להתחיל אותה מחדש, חלק מהספרים עוררו זעם פוריטני, אבל זה סיפור אחר, בסופו של דבר שני שליש מהאוסף שלו הושמדו בשריפה ב-1851, אבל הלאה.

ב-1767, בגיל 24, הוא עובר את בחינת ההסמכה, אבל הוא גם פחות או יותר אחד מעורכי הדין המשכילים ביותר באמריקה. שנה אחרי הוא כבר נציג בבית הנבחרים של וירג'יניה, בית הנבחרים הראשון בקולוניות, הוא קורא לעצמאות ואמנם אז הוא אמנם לא מתנגד לעבדות, בהנחה שאי פעם ניתן היה לכנות אותו כך, אך אחראי על כמה וכמה רפורמות בתחום העבדות. כעורך דין ייצג עבדים והכניס למשפט האמריקאי את המושג "משפט הטבע", היינו שבני האדם שווים. כעורך דין זה לא סייע לו, אולם הרעיון הזה הפך ליסוד בהכרזת העצמאות האמריקאית.

בינתיים הוא גם מוצא את הזמן לבניית ביתו שבמונטיצ'לו, בראש גבעה החולשת על 5,000 האקרים של מטעים שעכשיו היו בבעלותו. הוא עיצב אותו לבד כי היה ארכיטקט חובב והכיפה במבואה של האחוזה היתה גולת הכותרת של עבודתו. הוא עבר לגור שם ב-1770, עד אז הוא גר אצל אמא שלו. ב-1771 הוא מתחתן עם בת דודה מדרגה שלישית, אלמנה בת 23, עשירה ומוכשרת כמו שד. נישואיהם היו קצרים, רק 10 שנים עד שמרתה מתה, לא הרבה אחרי לידת בתם השישית.

אלה היו שנים מאושרות עבור ג'פרסון ומותה השאיר אותו שבור לב. על מיטת חוליה היא השביעה את ג'פרסון שלא יתחתן והסבירה שמכיוון שכילדה גדלה אחרי מות אמה עם 2 אימהות חורגות, היא לא מעוניינת שלילדיה תהיה אם חורגת. בתם הבכורה, מרתה, נולדה ב-1772, ב-1774 נולדה ג'ין שמתה לפני שמלאו לה 12 חודשים, ב-1777 נולד בנם השני שמת כמה שבועות אחרי לידתו, מרי נולדה ב-1778, לוסי ב-1780 אך גם היא לא הגיעה לשנתה השנייה ואליזבת נולדה ב-1782 אבל מתה ב-1785. למעשה רק מרתה ומארי שורדות את הילדות ורק מרתה תאריך חיים אחרי אביה.

אבל ג'פרסון במרכז ההתרחשויות, בקונגרס החשוב של אמריקה וכאשר ב-1774, בתגובה למסיבת התה של בוסטון, עוברים חוקי הכפייה (או החוקים הבלתי נסבלים) בפרלמנט הבריטי, קורא ג'פרסון ליום של צום משום שלבני אדם יש את הזכות לשלוט על עצמם. ב-1775 הוא כבר אחד הצירים הצעירים בקונגרס הקונטיננטלי השני, במושבות יש מספיק אנשים שחושבים שעדיין ניתן לפתור את המשבר עם האנגליה, התחושה הזו נמשכת גם אחרי הקרבות ההתחלתיים בקונקורד ובלקסינגטון, מצד שני הלכה וגאתה התחושה שהגיע הזמן להכריז עצמאות. על הרקע הזה נפתח המושב הנוסף של הקונגרס הקונטיננטלי השני בפילדלפיה במאי 1775, גם ג'פרסון שם והוא אחד מהצירים הצעירים והבולטים.

ג'פרסון חובר לאדמס וביחד הם משמיעים קול ברור למען עצמאות אמריקאית, בעוד שצירים רבים עדיין חוששים. יחד הם מעבירים את החלטת לי על הכרזת עצמאות וגם את מינוי של ג'פרסון לוועידת החמישה (שכללה את אדאמס, ג'פרסון, פרנקלין, שרמן וליבינגסטון) שנועדה לגבש את הכרזת העצמאות. במקביל, בספטמבר 1775 הוא מקבל דרגת קולונל ומיליציה לפקד עליה, אבל מהר מאוד הוא מועבר מתפקידו כי התגלה כחיוני בגיבוש הכרזת העצמאות וגם בניסוח חלקים מהחוקה וחוקים נוספים.

עד ה-28.6.1776 ג'פרסון מנסח את הטיוטא האחרונה של הכרזת העצמאות האמריקאית. אף אחד מהרעיונות שניסח ג'פרסון לא היה מקורי, הם נעוצים בפילוסופיה הליברלית של התקופה, נטועים ברעיונות של תנועת ההשכלה, ובכל זאת איסופם לכדי מסמך קוהרנטי ורשמי המהווה מסמך מכונן של מדינה חדשה הוא תקדימי. ההכרזה אושרה בהחלטה מיום ה-4.7.1776 ומטבע הלשון "כל בני האדם נוצרו שווים" נצרב בתודעה ההיסטורית של ההיסטוריה האנושית.

בסתיו של 1776 הוא כבר בווירג'יניה, אחרי שהתפטר מהקונגרס ונבחר מחדש לבית המחוקקים של וירג'יניה. ב-1778 הוא מחוקק מחדש את חוקי המדינה כדי שיהוו מודל לחקיקה בהתאם להכרזת העצמאות, וכותב כ-126 חוקים. אחד מהם הוא גם הפרדת דת ומדינה, הוא אמנם לא מצליח להעביר את החוק בהתחלה, אך אחרי 9 שנים הוא נוחל הצלחה ואגב הוא גם הבסיס לתיקון הראשון לחוקה.

ב-1779 הוא נבחר למושל וירג'יניה לתקופה של שנה ונבחר שוב לכהונה שניה של שנה, אלא שכאשר הבריטים מקיפים את ריצ'מונד, לפני שהם שורפים אותה עד היסוד, ג'פרסון מצליח לברוח לפני שהכוחות הבריטים תופסים אותו. למרות שנאלץ לברוח, יריביו הפוליטיים טענו שברח מתוך פחדנות, אגב מחקירת האירוע נמצא שנהג בכבוד הראוי, אך הקלון הזה דבק בו והוא לא העמיד עצמו שוב לבחירה.

ב-1780 הוא מקבל שאלות לגבי וירג'יניה מדיפלומט צרפתי ותשובתו הופכת לספר, שלג'פרסון לוקח חמש שנים לכתוב. זה מסמך שמכיל פרטים רבים על וירג'יניה, אך גם מאפשר הצצה למשנתו של ג'פרסון. הוא יוצא לאור לראשונה בצרפתית ולא הרבה אחרי מתורגם גם לאנגלית בשם "רשימות על מדינת וירג'יניה". שם הוא גם יוצא חוצץ נגד מוסד העבדות, אך הוא גם כותב אי אילו הערות גזעניות באשר ליכולותיהם של אפרו-אמריקאים.

ב-1783 הוא נציגה של וירג'יניה בקונגרס הקונפדרציה והוא פועל במסגרת הוועדה למטבע, במושב השני הוא הוועדה שתפקידה לקבוע את מבנה השלטון ובין היתר קידם חוקים לביטול העבדות. אבל מות אשתו מותיר את ג'פרסון עגום ופזור נפש ואולי זו הסיבה שהקונגרס מחליט לשלוח אותו לצרפת, באוגוסט 1784 הוא מגיע עם בתו פטסי, בתשובה לשאלה אם הוא בא להחליף את פרנקלין, השגריר לצרפת, עונה ג'פרסון: "אני ממשיך אותו, הוא בלתי ניתן להחלפה".

פריז טובה אליו, הוא כובש את הצרפתים ומצליח לעשות למען המטרה האמריקאית וגם למען עצמו. תכל'ס הוא עוסק רק בהסכמי מסחר ולכן יש לו גם זמן להתאהב ב-1786, אלא שהוא מתאהב באישה הלא נכונה – מריה קוסוואי - זמרת אנגליה-איטלקיה, בת 27 ונשואה. הוא גם כבר אלמן 4 שנים וזה מקרוב הגיע אליו הידיעה שבתו לוסי מתה, 2 בנותיו האחרות לומדות הרחק ממנו והוא לגמרי מחפש אהבה, אך הוא מבין שעליו לבחור את הבחירה הפרקטית ולא הרומנטית. מריה חוזרת לאנגליה, אך הם ממשיכים בידידותם לאורך הזמן בחליפת מכתבים די עקבית. אגב, היא גם מכירה לג'פרסון את אנג'ליקה סקיילר צ'רצ', גיסתו של אלכסנדר המילטון וגם איתה הוא ישמור על קשר מכתבים.

ביוני 1787 מגיעה בתו הצעירה, פולי לפריז והיא מלווה במשרתת אפרו-אמריקאית צעירה, רק בת 16, בשם סאלי המינגס, שאחיה כבר נמצא בפריז על תקן הטבח של ג'פרסון. רבים ממשפחת המינגס היו משרתי הבית של משפחתה של מרתה, אשתו של ג'פרסון, מהסיבה הפשוטה שאביה של מרתה היה אביהם של כמה מהם, סאלי היתה למעשה אחות למחצה של מרתה. מעט העבדים שג'פרסון שיחרר בחייו היו ממשפחת המינגס בלבד. לא ברור עד כמה מערכת היחסים הזו היתה בהסכמה, אבל אין ספק שאחרי 9 חודשים לסאלי נולד בן. אגב, תשעה חודשים לפני לידת כל אחד מששת ילדיה, ג'פרסון שהה איתה באותו בית, בין אם בפריז או במונטיצ'לו, שם חדר השינה שלה היה מחובר לשלו.

אבל חוץ מזה, ג'פרסון גם נפגש עם לאפייט שכבר חזר לצרפת ומשיג בעזרתו הסכמי סחר נחוצים עם צרפת. סלון ביתו הופך לחוג הבית של לאפייט והרפובליקנים וב-14.7.1789, יום כיבוש הבסטיליה, ג'פרסון עדיין בפריז, הוא גם מסייע ללאפייט בניסוח הכרזת זכויות האדם והאזרח.

בספטמבר 1789 הוא יוצא למסע לארה"ב והוא די בטוח שזה זמני ושיוחזר לפריז, אולם בבית מחכה לו זימון מוושינגטון לקחת על עצמו את תפקיד שר החוץ האמריקאי הראשון. הוא מקבל את התפקיד אבל זה לא ממש טיול בפארק – לפניו שני עימותים גדולים: החוב הלאומי וקביעת עיר הבירה. ג'פרסון מוצא את עצמו מול יריב לא פשוט – אלכסנדר המילטון, שר האוצר וחביבו של וושינגטון, שגם נהנה ממוניטין של גיבור מלחמה, מבריק וצעיר מג'פרסון ב-12 שנים. הוויכוחים ביניהם מתישים את שניהם, אם כי עולה הרושם שג'פרסון נהנה פחות. בנושא החוב הלאומי, ג'פרסון מתנגד לתפיסה של המילטון שהחוב הלאומי יהיה פדרטיבי וזה מגיע לעימותים לא פשוטים גם מול וושינגטון ששוקל לפטר את ג'פרסון אבל מחליט שלא, בסופו של דבר ההחלטה נופלת על חוב לאומי-פדרטיבי. גם בנושא עיר הבירה יש מחלוקת בקבינט ורק ב-1790 מגיעים לפשרה מוסכמת שאינה ליד ניו יורק (המילטון) או במדינות הדרום (וושינגטון, ג'פרסון וחברים).

העימותים בין ג'פרסון והמילטון לא נגמרים, המילטון מושך לשלטון פדרטיבי חזק וג'פרסון, יחד עם מדיסון, מדברים על השלטון המדינתי ותפקידו בהגנת האזרח מפני עריצות המשטר הפדרטיבי. בסופו של דבר, מול עיתונו של המילטון, הם מקימים עיתון מתנגד, "הנשיונל גאזט", ואף קוראים למדינות לבטל חוקים פדרטיביים כלא חוקתיים, מבחינת וושינגטון זו קריאה למרד בשלטון המרכזי. ג'פרסון מחד לא מסכים לעמדות של וושינגטון, אך מאידך מכבד את מנהיגותו. לכן, המטרה מבחינתו ומבחינת מדיסון היא המילטון. כאשר הסיפור על הרומן של המילטון מתברר, ג'פרסון מוצא דרך לקנות את מכתבי האהבה של המילטון ומנסה להפיל את המילטון דרכו, רק שהמילטון לא פועל כמצופה, זה אמנם קוטע את הקריירה הפוליטית שלו, אך לא פוגע בהשפעתו של הממשל.

ב-1792 ג'פרסון מתיישב לכתוב לוושינגטון, הוא טוען שהוא רואה פילוג במחנה ומבקש מוושינגטון לפעול לתיקונו. למעשה ג'פרסון מזהה נכון את הקרע שיוביל בסופו של דבר להתפצלות המפלגה לפדרליסטים ולדמוקרטים-רפובליקנים, את ההבדלים בין התומכים בשלטון ריכוזי-פדרטיבי לתומכים בשלטון מדינתי סמי-עצמאי.

עוד לפני שסקנדל המין של המילטון מתפוצץ, כאשר המילטון מביא לחתימת חוזה מול בריטניה שמחזק את הסחר בין הארצות, משווה ג'פרסון בין התחזקותה של בריטניה בארה"ב ובין פגיעה ברעיון הרפובליקני, כאשר ברקע תקופת הטרור של המהפכה הצרפתית, הוא לא חוזר בו מהתמיכה הבלתי מסויגת בצרפת ואף מקשר בין החיבור לאנגליה והעדר התמיכה בצרפת לפגיעה אפשרית ביסודותיה של הרפובליקה האמריקאית.

וושינגטון לא רואה עין בעין עם ג'פרסון, בסופו של דבר בדצמבר 1793 ג'פרסון מחליט לפרוש מהקבינט ואין ספק שלחילוקי הדעות בנודע למדיניות מול צרפת יש חלק בהחלטה. וושינגטון מבין מצוין את כוונתו ולמעשה מהיום הזה ואילך לא יידבר עוד עם ג'פרסון בחיים. התירוץ הרשמי שלו הוא הרצון לחזור לנהל חיים פרטיים, אבל למעשה ג'פרסון מכין את עצמו למועמדות לנשיאות. ואכן הוא רץ לנשיאות בבחירות של 1796, אבל כידוע הוא מפסיד לג'ון אדאמס בלושה קולות וזוכה בסגנות כנציגם של הרפובליקנים במחנה, למרות שהוא מתנגד בפועל לאדאמס - דמיינו.

כסגן נשיא בעל ידע בלתי מבוטל בחקיקה פרלמנטרית הוא דווקא היה יחסית מאוד פאסיבי, עם זאת יש לזכור שבאותה תקופה גם לא ממש היה לתפקידו מעמד כלשהו. השלטון של אדאמס היה מאוד פדרטיבי וזה לא נוח לג'פרסון, זו כנראה שהסיבה שאת מירב מרצו הוא משקיע במה שקורה בצרפת. ואדאמס וג'פרסון מתרחקים מאוד. חוץ מלהיות אופוזיציה, יחד עם מדיסון, מבית, הוא גם לא מפסיק להתערב ביחסי צרפת ואנגליה מכניסה בסופו של דבר את ארה"ב למצב דמוי מלחמה מול אנגליה. כאשר ב-1799 וושינגטון הולך לעולמו, ג'פרסון לא משתתף בהלוויה.

הבחירות של 1800 הן בחירות קשות, למרבה הפלא, או בעצם בגלל שהפדרליסטים של המילטון לא הסכימו לתמוך באדאמס, הן נגמרות בשוויון בין בר לג'פרסון, מי שפועל למען ג'פרסון הוא לא אחר מאשר המילטון, אבל לא מחיבה לג'פרסון אלא מעוינות לבר. כשבית הנבחרים נדרש להכריע בהצבעה מי יהיה הנשיא, התמיכה של המילטון והפדרליסטים מעניקה את הניצחון לג'פרסון. אגב, הבחירות האלה מביאות לשינוי במערכת הבחירות האמריקאית ושני פתקי הצבעה – עבור הנשיא ועבור סגן הנשיא, עד אז נעשו הבחירות בהצבעה משותפת ומי שקיבל הכי הרבה קולות הפך לנשיא והבא אחריו לסגן נשיא.

ב-4.3.1801 מושבע ג'פרסון, ע"י השופט העליון מרשל, לנשיא השלישי של ארה"ב וזו ההשבעה הראשונה בתולדות ארה"ב שנערכת בבירה – וושינגטון די סי. ג'פרסון מגיע לטקס ברגל ולא בכרכרה וצניעות זו אפיינה את מרבית כהונתו, אם כי לא את חייו הפרטיים. נאום ההשבעה שלו היה פייסני ובעיקר עסק בזכות לשוויון לכל ובקידום ערכים רפובליקניים. ג'פרסון הוא אחד הדוברים הבולטים לנושא השוויון ועם זאת זה לא מתיישב עם העובדה שהחזיק בעבדים כל חייו, למעשה גם את סאלי המינגס הוא לא משחרר, מרתה מאפשרת לה לעבור לעיר אחרת כאישה חופשיה ב-9 השנים שהיא תחיה לאחר מותו של ג'פרסון.

אמנם תומכיו מסבירים שהיה "מעסיק" הוגן והתייחס לעבדיו יפה, תוך התייחסות לזכויות סוציאליות ושעות עבודה וגם נתן להם להחזיק רכוש ולקבל גינה לשימוש עצמי מה שבהחלט לא היה בגדר נורמה מקובלת, אי אפשר שלא לתמוה מדוע לא שיחרר את עבדיו מעולם ואיפשר להם לבחור לעבוד אצלו כאנשים חופשיים. מה שאפשר לומר להגנתו הוא שמה שנתפס היום כהתנהגות גזענית היה בתקופתו פורץ דרך, עם זאת לא ניתן להגן על הפער בין הזכות לשוויון במילים ובין הזכות לשוויון בפועל. אגב הוא אפילו לא ציווה על שחרורם אחרי מותו וכמעט כולם נמכרו.

הוא ממנה קבינט די פשרני והדבר הראשון על סדר יומו הוא פרימת המנגנון הפיסקלי שיצר המילטון והחוב הלאומי שעמד על 83 מיליון דולר, אגב בתום כהונתו הוא צמצם אותו ל-57 מיליון. אגב, גם על ידי דוגמא אישית – ג'פרסון מוותר על כל ההוד וההדר הנשיאותיים, על הפמליות הגדולות ואפילו על כרכרות – הוא לרוב רוכב לבד על סוסו כדי להגיע ממקום למקום.

בתקופת כהונתו מתרחשים המון דברים, כמו: קיצוץ מאסיבי בהוצאות הצבא והצי, רכישת לואיזיאנה מצרפת של נפוליאון (והכפיל את גדולה של המדינה), הקמת האקדמיה הצבאית הראשונה בווסט פוינט, מימון המשלחת של לואיס וקלארק (שמיפתה את האזורים האמריקאים החדשים), פתר (גם אם זמנית) את המשבר במעבר ספינות אמריקאיות בים התיכון, פתח המדיניות ההטמעה של הילידים האמריקאים, רוצה לומר האינדיאנים – מדיניות שאמנם זכתה ברטרוספקטיבה לביקורת רבה אך הגיעה בזמנו מתוך הרעיונות של תנועת ההשכלה, כך שניתן לומר שג'פרסון לפחות בתחום הזה היה עקבי. המדיניות של ג'פרסון כנשיא לא היתה אנטי פדרליסטית ולמעשה הקו הפייסני עליו הצהיר בתחילת הקדנציה נשמר. הצלחות הקדנציה הראשונה מביאות אותו בקלות לניצחון בבחירות לכהונה השנייה (70% מהקולות, ו-162 מול 14 אלקטורטים).

כהונתו השנייה היא, איך לומר? די גרועה. הוא מנסה להחליף את השופטים, שהיו ברובם פדרליסטים, ולא מצליח. את משבר הסחר מול צרפת ואנגליה, הוא "פותר" על ידי הטלת אמברגו על מסחר עם אירופה שפוגע בעיקר באמריקאים וגם יוביל למלחמה ב-1812, וחוץ מזה יש לו הרבה בעיות מבית. הוא מואשם על ידי אנשים ממפלגתו שהוא נוטה לטובת שלטון פדרטיבי – ריכוזי, למרות שזה הפוך לאמונתו וזה יוצר אדוות פוליטיות שג'פרסון מצליח להתגבר עליהן רק בקושי. בנוסף, ב-1806 אהרן בר, מי שהיה סגנו בתחילת כהונתו הראשונה, שפרש והסתבך בסופו של דבר בדו קרב עם המילטון וברח מחשש שיועמד לדין על הריגה, חוזר. הפעם הוא מארגן מיליציה לצורך מסע צבאי, זה מתמסמס אך הוא מועמד לדין, ג'פרסון רואה במעשיו בגידה, אך בסופו של דבר בר לא מואשם בבגידה וגם לא נמצא אשם. כהונתו השנייה ככלל אינה מוצלחת במיוחד וג'פרסון מבין את זה לבד, בשנה האחרונה הוא יבלה את זמנו בעיקר במונטיצ'לו וייתן למדיסון לקחת את העניינים לידיים.

אגב, ב-1809, אדאמס, שהיה חבר קרוב בשנים הראשונות בפוליטיקה, שולח לו ברכת שנה טובה לשנה החדשה אחרי נתק של שנים וכך מתחילה חליפת מכתבים בין שני הנשיאים לשעבר שהיא כולה דיון פוליטי מרתק. אגב מספרים שלפני מותו אמר אדאמס :"ותומס ג'פרסון שרד", בלי לדעת שממש כמה שעות קודם לכן, גם ג'פרסון מת וכמה סימבולי שגם הנשיא השני וגם הנשיא השלישי מתו ב-4.7.1826, עת המדינה אותה סייעו לייסד חגגה בדיוק 50 שנה לעצמאותה.

אבל לפני שג'פרסון הולך לעולמו, הוא עוד עושה כמה וכמה דברים. הוא אמנם החליט להתמסר לחייו הפרטיים והוא עסוק בשיפוצים במונטיצ'לו, אבל זה לא מונע ממנו ב-1819, בגיל 76, להגשים חלום -  הוא מייסד את אוניברסיטת וירג'יניה. ולא סתם הוא תכנן את מרבית ממבניה הראשונים, היה מעורב לחלוטין במבחר ומבנה הקורסים המוצעים, בחר את הסגל וניהל אותה כרקטור ראשון. הוא הקפיד על שני דברים: האחד, שהיא תהיה אוניברסיטה ציבורית והשני, חילונית. לכן, כארכיטקט הקפיד שהספרייה תהיה במרכז הקמפוס כדי להדגיש את אופייה החילוני של האוניברסיטה ואגב במותו הוריש את ספרייתו לאוניברסיטה. ב-1821 הוא מתחיל לכתוב אוטוביוגרפיה ותסמכו עליו שגם את זה הוא חוקר לעומק. ב-1824 לאפייט מגיע לארה"ב והוא מתארך במשך 11 ימים אצל ג'פרסון. הפגישה היתה נרגשת. את הופעתו הפומבית האחרונה של ג'פרסון הם עושים באירוע מיוחד באוניברסיטת וירג'יניה. ג'פרסון כותב עבור המאורע נאום, אך הוא מבקש שיקראו אותו עבורו.

בשנתו האחרונה בריאותו מתערערת, הוא סובל מכאבי פרקים ובעיות במערכת השתן ומוטרד בעיקר מחובו האישי שלמעשה יותיר את יורשיו בלי כלום ובצדק החוב שלו רק גדל, למרות שהוא מוכר חלק מרכושו בניסיון לסגור אותו. הוא נפל למשכב ב-3 ביולי ויום למחרת מת. גופתו נשרפה ועל מצבתו נכתב לבקשתו: "כאן נטמן תומאס ג'פרסון/ מחבר הכרזת העצמאות האמריקאית, חוקי וירג'יניה לחופש מדת ואביה של אוניברסיטת וירג'יניה". הוא ביקש שהאבן שתוצב על קברו תהיה פשוטה כדי שלא תחולל בשל ערכה, לכן הוצב גוש גרניט על קברו, אלא שהמבקרים פצעו אותה לא בשל ערכה הכלכלי אלא ערכה הסנטימנטלי.