לא מוצאת שם טוב לפוסט

היה לי סופשבוע עצל במיוחד, על אף שתי הריצות שהצלחתי לדחוף איכשהו. זה עשוי להיות ממכר, גם הריצות וגם העצלות. 10 שנות הורות אינטנסיבית במיוחד והנה כבר שנה וקצת שאני מגלה עד כמה גיחה קצרה מתוך היומיום משפרת את החיים. זה התחיל שבנזוגי פוטר מעבודתו והתחלתי לקחת לי זמני ריצה קבועים תוך סימון ריצת הלילה של תל אביב כיעד. תמיד הייתי טיפוס ספורטיבי ואז פגשתי אותו, את בנזוגי שרעיון הכושר מחליק ממנו כמו ביצה על טפלון ולא נדבק וספורט אקסטרים זה רק ב- Playstation או עם הילדים ב- wii. ולחזור לרוץ, לתחושה של הגוף כשהוא מתאמץ, לאמונה בעצמך וביכולת שלך, לסיפוק, לאנדורפינים זה היה כמו לחזור לעצמי (פאוזה של התלוצצות עצמית על הקילוגרמים שנשררו בדרך לגילוי המחודש. נגמר).

ריצת הלילה בתל אביב עברה מצוין והוכיחה לי שאני לא בנאדם שאוהב תחרויות, שלהתחכח ביד מיוזעת, מסוקסת ככל שתהיה, יכול לעורר בי רצון להקיא שבוע ושלרוץ זה הכי כיף לבד, מקסימום עם חברה. התמכרתי וגיליתי שתמיד אפשר למצוא לזה זמן אפילו בתוך האינטנסיביות האינסופית של ההורות. וזה עוד בלי להביא את הסאב-קונטקסט של מה שזה עושה לילדים, ממש דוגמא ומופת. 

אבל העשייה העצמית ומציאת הזמן לא נגמרו כאן - הם המשיכו עם התנדבות לועד הבנין (טעות. טועים. טעיתי.), ואז בחירה ליו"ר ועד השכונה (אין לי תרוץ, פעם שניה מורה על איתגור בתחום הפקת לקחים. סתם - אני רק לא רוצה להיכנס להסברים על האמונה שלי בדבר העשייה הקהילתי וגם שוב למצב את עצמי כנותנת דוגמא לילדים זה מתחיל להישמע מייגע). ואז התחלתי למצוא זמן לכתיבה ואז התחיל הבלוג ופתאום יש זמן להכל. אמא שלי כל הזמן חששה שאלך לאיבוד בתוך החינוך הביתי, מעולם לא אבדה לי דרכי אבל כנראה שמבחוץ זה היה נראה לא משכנע. כולם חשבו שאין יותר קרן, נשארה רק אמא. לא הלכתי לאיבוד ועוד שלושה שבועות אני אפילו נוסעת עם בנזוגי לראשונה לחו"ל לבד. 

מה שגיליתי פתאום זה שבעשר השנים האחרונות, בהן לפחות בעיני הרשויות אני עקרת בית, למדתי יותר מאשר בכל 20 שנות השכלתי הפורמלית (בלי להחשיב גנים), שיכללתי את עצמי בהמון אופני וחלקם יצירתיים במיוחד ובכלל לא הלכתי לאיבוד, רק התפתחתי. ומתוך זה אני יודעת היום שהמשימה לגדל את ילדיי בבית לא העלימה אותי, שש אותיות קדימה ובמקום ל' צ' והנה מה שקרה לי התעצמתי (ולא רק בגלל שאני חזקה יותר עכשיו שאני רצה. הקטנוניות). 

אז מה עכשיו? עכשיו כשאני יודעת שיש זמן להכל, החלטתי על פרוייקט חדש - יש לי סיפור ילדים שמאס בישיבה בכונן המחשב והוא רוצה לפרוץ החוצה. הסנונית הראשונה שאולי תביא ליציאתם מהכונן של עוד חברים. ומה שנותר לי לפצח זה איך לעשות את זה. בכל מקרה נראה לי שזה ערב של תחילת שבוע חדש אפילו יותר משעשע מקודמו. ודרך אגב, התוכית אלברטה מתאוששת ומוסרת ד"ש.

החוק היבש לא נרטב אף פעם

היה לי רעיון על מה יהיה הפוסט הבוקר ואז חברה העלתה כתבה על משפחה בחינוך ביתי בגרמניה שהתעוררה אתמול, התחילה את יומה ואז כמו בסרט הוליוודי נחות מצאה את ביתה מוקף בשוטרים ואנשי יס"מ שבאו לקחת את ארבעת הילדים בגילאי 7-14. אל דאגה זה לא סיפור מעורר פלצות על הורים מתעללים או מזניחים, הם גם לא שייכים לתא טרור. אז למה? כי גרמניה היא המדינה היחידה בעולם המערבי שבה החינוך הביתי הוא מחוץ לחוק (נותנת לכם פאוזה לצחוק על גרמנים וחיבתם למערכות. לא משתתפת. ממשיכה). במדינה שמרימה בגלוי את קולה בנושאי זכויות אדם, זכות אדם כל כך בסיסית של הורה להחליט עבור ילדיו אינה קיימת.

שופט חתם על הצו להוצאת הילדים מחזקת ההורים והממונה על החינוך אמר שההורים לא יזכו לראות את ילדיהם למשך הרבה מאוד זמן. אבל האם אחד מהם חשב איזו טראומה האקט האלים הזה השאיר על הילדים וההורים? איך הילדים הרגישו במהומת האלוהים שהתרחשה בביתם בעוד אביהם, שלא התנגד ופתח את דלת הבית הוחזק על כיסא על ידי שוטרים באיומים? ואיך הם הרגישו כשידיים זרות ניתקו אותם מהוריהם והכניסו אותם לניידות? וכמה הם היו מפוחדים ואי הוודאות והכאב? ומי חשב על כמה הילדים האלה צריכים עכשיו את החיבוק של אבא ואמא שלהם. מה עבר לאנשים שהשתתפו בפיאסקו הזה בראש. 

החוק היבש בגרמניה אכן ברור ואין ספק שההורים עברו על החוק. אבל איך מגיעים למצב שבו מדינה מכתיבה להורים מה לעשות עם הילד שלהן כאשר לילד בבירור לא נשקפת כל סכנה? איך ניתן להעדיף תהליך חוקי שפוגע פגיעה אנושה בנפשם הרכה של ילדים על פני ילדות בריאה שלא מזיקה לאף אחד? איפה היה שיקול הדעת של כל אחד מהמבצעים? הקפדנות והדקדקנות הגרמנית גברה כאן על כל שיקול אחר, נשכחה המהות, נשארה פרוצדורה. ככה קר, ללא רגשות והכי נורא ללא כל שיקול דעת. יש לקחים שכנראה פשוט לא נלמדים.

אלברטה

יש לנו תוכית במשפחה. היא היתה המתנה שהגדול רצה ליומולדת 9. קנינו לו תוכי קוקטיל, צהבהב וחמוד. אלברט. כי אלברט איינשטיין הוא אחת הדמויות האהובות על הגדול שגם גילה שאנחנו קרובי משפחה שלו ובכלל מאז נסקו מניותיו (כן  מהצד שלי ולפני שאתם מתלהבים  זה רק מנישואים). בהתחלה לא היה לי פשוט. למדתי לתרגל בוקר חרא - ניקוי כלוב חתול, ניקוי כלוב תוכי, ניקוי כלוב אוגרים, ניקוי אקווריום ותוסיפו לזה שלושה חדרי שירותים. למדתי להסתגל שיש תוכי שעף בבית - לא לסגור דלתות לפני שוידאת שאין שם תוכי, לתת לה לאכול ספגטי מכלי משלה בארוחה משפחתית, להיות נונשאלנטי כשאתה מצחצח שיניים ופתאום נוחת עליך תוכי ועוד. ופתאום תוכי היה חלק מתרגולת משפחה. דווקא נחמד. ואלברט התגלה כתוכי מקסים, חברותי וחכם. זימרר אלינו ברגע ששמע אותנו מחוץ לדלת, התפנק וביקש אהבה. נאלצתי להודות שהוא חמוד. 9 חודשים היה לנו תוכי ואז - אז הופיעה הביצה הראשונה ופתאום היתה לנו תוכית בבית, מה שיצר חיזוק מגדרי נשי בבית (תוסיפו לזה שהאוגרים והדג מתו בינתיים). 

נקבה נוספת בבית הצריכה תרגול מחודש כל חודש הוטלו אחר כבוד ארבע ביצים, והיא הכמירה לב בדגירה והאהבה האינסופית שהרעיפה עליהן, עד שנמאס לה והיא חזרה אלינו. וככה כל חודש, היא בכלוב בעוצר דגירה, אחר כך שבועיים של משחק והנאה ושוב הטלה. אבל היום, היום אלברטה חירבנה פתאום דם, באינטרנט היה כתוב שחייבים ללכת לוטרינר. ועכשיו. שישי בלילה, איתמר איתה, מצלמים אותה והיא צורחת ולמרות שאני לא שומעת נשבר לי הלב. הילדים הלכו לישון בדמעות מרוב דאגה וגם אני כבר די לחוצה. מדהים, איך ציפור קטנה וצהובה הפכה את הבית ליותר בית וממלאת את הלב באהבה. מחזיקים לך אצבעות, גוזל אהוב, מחכים לך בידיים שרק רוצות ללטף ולפנק. תוכית. מי היה מאמין...

לקום בתשע וחצי

בוקר של שישי הוא בוקר של המון פעילות, טונות של דברים שרוצים להספיק, רשימות ארוכות וכאלה. בקיצור כמו שאני אוהבת - בוקר ממש יעיל שממשיך למין יום שכזה. ואז לפעמים אתה מתכנן המון דברים ומתעורר בתשע וחצי ופתאום כל הדברים שהיית צריך לעשות מתגמדים. ואז הכל מתארך וחצי מהדברים שרצית להספיק כבר לא נעשים אבל זה לא כל כך נורא כי קמת בתשע וחצי.  

אולי כל הפוסט הזה נועד להיות אודה ליקיצה מאוחרת. אודה למי שלא יודע זה שיר הלל יווני. אבל אני לא יודעת יוונית ואני קמתי בתשע וחצי. טרילילי טרללה. אפילו לכתוב אודה אני לא ממש יכולה, אבל ברור לי שכל היום תתנגן בי מנגינה, מזל שהכנסתי לפחות מכונת כביסה שנייה. הו כמה נפלאה הבטלה.

אבל עכשיו זהו נגמר - לוקחת את עצמי בידיים והולכת לעשות סופר ואחר כך הרשימה עוד ארוכה... טרילילי טרללה

גירוש לא מתכווץ בכביסה

לא בא לי שהבלוג הזה יהיה פוליטי, כלומר כבר קצת נגעתי ואני לא מבטיחה שלא יהיו נגיעות פוליטיות. אבל באמת שאני משתדלת שהבלוג יהיה בפוקוס על חוויית ההורות שלי וגם עלי, נו טוב זה תמיד אני ואני ואני. אבל אם הילד שלי ישאל אולי עוד לא הרבה זמן למה לא כתבתי על הגירוש המחפיר שלפתחנו, מה אני אגיד לו? הצטדקות נוסח זה לא בלוג פוליטי היא התעלמות והתעלמות אומר שלא אכפת ואם כבר לא אכפת אז בעצם בשביל מה? אל תדברו איתי על התייפייפות שמאלנית כי זה לא העניין, העניין הוא בני אדם שסובלים מרדיפה פוליטית בארצם תוך חשש אמיתי לחייהם ומדינה שמפרה בזלזול תהומי את המחוייבויות שלה ואזרחיה שמסבירים שבסך הכל אין שום בעיה עם גירוש הפליטים כי ממילא הם כולם רק אנסים.

בחייכם, ואני באמת אנסה להימנע מאיזכורי שואה, גם אם ישראל לא הייתה חתומה על סדרה של הסכמים שאוסרים עליה לגרש אנשים למקום בו חייו של אדם או חירותו יהיו מאויימים (והיא חתומה), הרי הדעת האנושית נותנת שיש לקדש את חייו של אדם. ועוד לקרוא לזה עזיבה מרצון. מחזיקים אנשים כלואים במצב בלתי אפשרי, מסרבים להכיר בהיותם פליטים ואז מתפתלים איכשהו תחת מעטה של "עזיבה מרצון" וחושבים שאף אחד לא רואה את הבלוף. אם הייתי מספרת לכם על אנשים שברחו ממדינתם כדי להציל את חייהם, ביקשו מפלט ממדינה אחרת והיא בתמורה שלחה אותם חזרה מרצון הרי שהייתם מתפחלצים. אבל בישראל אוכלוסיית המהגרים עברה כזו דמוניזציה שמרבית האזרחים דווקא לוקחים את זה בסבבה. הקומץ שמתקומם נחשב הזוי וזכויות אדם נרמסות ביד גסה בלי טיפה של מחאה. זה לא נראה טוב פשוט כי זה לא טוב זה נוגד כל אמת מוסר אנושית וזה עוד בלי לדבר על היעד - אוגנדה. אז היה לנו הרצל, והיה לנו יוני נתניהו ואידי אמין ועכשיו יש לנו נתניהו וסער שבלי למצמץ הפכו את אוגנדה לחלום ביעותים מחודש לכל כך הרבה אנשים "שעוזבים מרצון" כי וואלה למות באוגנדה כנראה נשמע ממש טוב במכבסת המילים שלנו.  

איוורור

כן, כן, פוסט שני ברצף בלי שממש יעבור זמן בין אחד לשני וכל זה למה? כי הזדמן לי לקרוא היום ברכה (שמטרתה הראשונית היתה אישית) של אבא לילד שלו שאני מניחה שריגשה רבים ואותי היא דווקא עיצבנה. ולא בגלל שהיא לא הייתה יפה, היא הייתה יפה על פניו ושנונה וצוחקת קצת על עצמה ומלאה ברגישות ואפילו עם חיבור בין ההתחלה התמוהה והסוף והיה בה קורטוב ממה שמלחלח לרוב הציבור את העין. אז מה עיצבן? יפה, ובכן שני דברים בעיקר ואני ממספרת אותם כדי לא לסטות מהנושא: 1. היא בסופו של דבר לא נכתבה לילד שגם אם הוא גאון ויפה מבפנים ומבחוץ זו ברכה שעוברת מעליו, הרבה הרבה מעליו. היא נכתבה למתבונן המבוגר מבחוץ ורק הוצגה כברכה אישית. 2. המסר שלה (והיו הרבה סאב קונטקסטים בברכה הזו, הכותב מוכשר מאוד, ברצינות) - מה היה המסר שלה? שבית הספר לא מלמד כלום אבל העיקר שיש בו חברים, בגלל זה הילד נשלח לבית הספר וזה מה שמצופה מבית הספר. 

עכשיו, אני קוראת את זה ושואלת "וואלה?" אני מוכנה לשאול שוב אם זה לא ברור. ובכן, חברים יש בכל מקום וגם חברה' ונכון חברים זה סופר חשוב ונכון יש תהליכים חברתיים וכישורים חברתיים שמתפתחים הרבה יותר מהר אצל הילדים בבית הספר. אבל השורה התחתונה של הברכה הזו היתה שההורה לא מאמין שבית הספר יתרום במשהו לילד חוץ מהחבר'ה. אז אם המוסד פשט את הרגל ואנחנו הצרכנים שלו למה אנחנו ממשיכים לפקוד את המוסד הזה? למה ברגע שחברת הסלולאר מעדכנת מבצעים אנחנו על הקו שעות כדי לעבור חבילה וכשאנחנו שולחים יום יום (טוב למעט חופשות) את הילדים למסגרת זה בסדר גם אם המסגרת מועלת בכל התפקידים שלה חוץ מ"החבר'ה"? אני כל כך עצובה מזה שדומני שיכולתי לכתוב מגילות שלמות, מסמך אנושי נוקב אבל למעשה הכל מתמצא בשאלה אחת "איך אנחנו לא מתעוררים?"

בוקר עם נגיעות של סרט אימה

טוב. מעניין. עוד לא היה לי שקט לגבש ואני שופכת כאן חומר לא מעובד ראו הוזהרתם. יום כזה של תיכנונים לחוד ומעשה לחוד. אכן קמתי בשש והצלחתי להדוף בגבורה את מחשבות הכפירה שקראו לי לשוב למיטה לעוד קצת. יצאתי לריצה, שמש אדומה ויפה ועד לא לגמרי חמה הפציעה וזה היה סימן טוב. כנראה שלא כי היה סבבה עד שבקילומטר השישי איזו הולכת רגל קפצה לי למסלול והברך שלי זזה בצורה מאוד לא טבעית. הלכה הריצה, התחיל הדידוי עד הבית. מים, קפה, מקלחת והעוד כולם ישנים יצאתי לרופאה. היה מגניב עכשיו גם יש לי שם של תסמונת אוטו-אימיונית במקום סתם תת פעילות של בלוטת התריס אבל הכל תקין ומסתבר לאחר מישוש שהבלוטה חלקה. הגאג של ההקאה עיוות לי מעט את החיוך אבל הרופאה לא התרשמה מהניסיון. חזרה הביתה. להפתעתי ילדים ערים, בנזוג מתפקד ולא סתם הם כולם לבושים ומוכנים לקבל את היום.

אז התחיל הקרב על השוקו, אבל לא נראה לי שהיו עושים מזה פרסומת. להפתעתי, בלי לבקש רגע לדבר על זה (ואולי החשש מזה שנדבר על זה) והגדולים מצאו פתרון. הו, גאולה. ואז צלצול בדלת ונכנס צוות הטלוויזיה שבא לראיין אותנו בבית ופתאום יש שני ילדים קטנים מוצפים ולא מסוגלים למצוא מנוחה ורק בכור אחד שחי למען אור הזרקורים. החלטנו לאפות עוגת שוקולד. אם חשבתם ששוקולד זה מילת קסם מסתבר שלא. צריך היה לריב על הכיסא ועל הקנווד ועל השוקולד המריר ועל הערבוב ועל שבירת הביצים (טוב, אולי עדיף שאביא את המתכון כי לכל שלב היה ריב). עכשיו ברור שבדרך כלל לאפות עוגה זה אחד הדברים שהם הכי אוהבים וזה עובר ללא תקלות, נכון? אז האנרגיה הקוסמית המופלאה הביאה אלינו ריב ומדון ואמא נבוכה. תודה לאלוהי עוגות השוקולד שיצר עוגות קלות להכנה כי אחרת זה יכול היה להיות אפילו יותר כאוטי. עם הכנסת העוגה לתנור היתה ציפיה לשקט כי הרי הגיע שלב ליקוק הלקקנים (דרך אגב לרוב זה שלב פוטוגני ומלא באושר). לא עבד. צפוי.

או אז המרכזית התאפסה על עצמה והחליטה לצייר. נשמע טוב. לא עבד. גם הקטן רצה ובדיוק את אותם הצבעים ואז החל הריב על מגירת הצבעים. אז ניסיתי לגמור את זה בהמון דרכים, ניסיתי להצחיק אותם והבאתי סרט מדידה כדי לוודא שהמגירה בדיוק באמצע. באמת שהשתדלתי, לא עבד. הצוות דיבר על הסבלנות שלי ואילו אז הפציעה המרכזית, שבאמת חוש ההומור שלה מופלא, ואמרה שכן אבל אמא גם מתפוצצת. צודקת. הסברתי שזה משהו שאני מאוד משתדלת לא לעשות והילדים יודעים כמה אני עובדת על זה. הבכור ישר פירגן והמרכזית? המרכזית אמרה כן אבל אמא מתפוצצת. האמת שהפעם אמא נקרעה מצחוק. לאחר ההפוגה הקומית, המשיכו העיניינים להסתבך. ואז צלצול בדלת.

מי? נכון, הגיעה המפקחת. אוי הברוֹך. באמת שמזל שהיא אישה מקסימה. הצלחתי לארגן אפילו שתתראיין לכתבה. נראה לי שצוות הטלוויזיה יצא קצת מאוכזב. לנו יצא יום הכי לא שגרתי בעולם ולכי תוכיחי אחר כך שהם באמת החברים הכי טובים ולרוב הכל זורם. היה לגמרי אותנטי וממש לא מה שתיכננתי. 

הצוות הלך, המפקחת ואני עוד קישקשנו על הא ועל דא ולא ממש על חינוך ביתי. למדנו כבר להכיר אחת את השניה, והיא גם באמת קוראת את הדוחות שאני שולחת לה. ועכשיו סיימתי לאכול עוגת שוקולד חמה וממש טעימה עם הילדים והבדיחה שהתגלגלה פה זה "ואמא מתפוצצת". העיקר שהכל נגמר בצחוק. מחומר הגלם שיצא מפה יכולות לצאת אלפי כתבות שונות, מעניין מה יצא בסוף.

ביקור המפקחת

מחר מגיעה אלינו מפקחת מטעם משרד החינוך, היא כבר הייתה פה פעם וזרמה בנינו כיף של שיחה, אני לא מודאגת. התקשרה היום, אמרה שלא צריך יותר מחצי שעה וממש ניתן היה לשמוע את השמחה בקולה כשאמרתי לה שלא שכחנו אותה. אבל אני גם לא שוכחת את המפקחת הראשונה שנשלחה אלינו כשעברנו לרחובות. הגיעה הביתה, שאלה את המרכזית עשר פעמים לשמה ולא הצליחה לזכור, לא קראה מילה מהבקשה שכתבתי ורק ניסתה להבין למה הגנים "שלה" לא מתאימים לי. שום קבלה של דרך חיים אחרת, שום ניסיון להתעניין בילדה. המרכזית הציעה לה לבוא ולראות את חדר הלימודים החדש שהקמנו "זה לא חשוב לי", הייתה התשובה הכנה והכל כך בוטה. מעניין למה הגנים "שלה" לא מתאימים לי. מפתיע.

אבל מחר באה המפקחת שנעים לדבר איתה, שלא מתחקרת את הילדים ובאמת מסתכלת על מה שקורה מסביב. בתוך כל הכאוס הזה שמקים משרד החינוך כדי "למסד" (או שלא) את החינוך הביתי. טוב נתקעתי, לא למסד, לאשר. אז בתוך כל הכאוס הזה פתאום נפגשים עם אנשים שבאמת מסתכלים על דברים מתוך פתיחות ומנסים לראות את טובת הילד גם אם הם חושבים שטובתו אחרת. 

כשאני חושבת על הביקור הראשון ראשון שלנו כשרק הבכור נזקק לאישור. כמה לחץ היה מסביב שהכל יראה מושלם ונקי ומסודר ונכון. ועכשיו? עכשיו אני כותבת פוסט ומתכננת ארוחת ערב וכנראה לא יהיה לנו בית מבריק כי בבוקר אני ארוץ ויש לי תור לרופאה ואחר כך לילדים ולי מתחיל היום בבית ולאיתמר בעבודה. וככה אנחנו חיים, ואנחנו גם מזמינים לבקר אבל בלי לשים מסכות כי זה מה שיש. ואני יודעת שיהיה בסדר ונקבל אישור כי כנראה שאת האישור האמיתי לא מקבלים ממפקחת, מקבלים מבפנים.

אל תרכיבו משקפיים

אם עד עכשיו מקריאה בבלוג זה, עלתה תמונה ורודה במיוחד של הורות וחיים בחינוך ביתי זה עניין כנראה תודעתי ולא כי הכל ורדרד מתקתק וסוגה בנצנצים. הורות בכלל היא תפקיד לא קל, סבוך, שכרוך בחוש אחריות מפותח במיוחד והרבה ביקורת עצמית. לכן, כמו כל דבר בחיים, גם היא כרוכה בשכלול כשרונות ועבודה קשה ולא תמיד נעימה. אחד הדברים הראשונים שנאלצתי להבין זה שהשינוי לא יתרחש מהערות לילדים אלא טמון בי ובצורה שאני מתנהלת, זה לא שאני לא מעירה אבל עם יד על הלב כדי שדברים יזוזו אני צריכה לשנות אצלי ואז כל המערכת מתכיילת. 

צעקות זה אחד הדברים שאני הכי שונאת. זה היה נתון בלתי משתנה לאורך שנים רבות מחיי עד שמצאתי זוגיות אחרת שבה שומעים גם בשקט אפילו כשלא מסכימים. עד אז חייתי בדיסוננס של מצד אחד להיות מחונכת ושקטה ומצד שני כל בעיה הייתה נגמרת בטונים רמים והרבה בכי, שלא לדבר על הדרמות. בכל פעם שיוצאת ממני צעקה משהו בי מתכווץ. זו הייתה ונשארה משימה מספר אחד למצוא דרך לא לצעוק והיא לאט לאט מתממשת כי זה מה שאני רוצה. זה לא מצליח לי כל הזמן אבל זה עוד יגיע. זה לא בגלל שהורה צריך להיות מושלם, להפך הורה הוא לא מושלם. זה בגלל שגם הורה כל הזמן לומד וגדל וזה תהליך לא קל. לכן אני משתפת אותם בתהליך ומסבירה את הקושי וזה גם נותן לי את הדרך להתגבר ולהצליח וזה לא עניין של מה בכך. אני אדם, אני טועה ואני עובדת על עצמי כל הזמן, הדרך פתלתלה ולא פשוטה וככה זה בחיים. אני מקווה שהדבר נתפס אצלם, אני לא יודעת. אני כן יודעת שכל פעם שאני נופלת בפח וצועקת אחר כך העבודה עוד הרבה יותר קשה. לא מרכיבה משקפיים, לא ורודות ולא שחורות, מסתכלת בעיניים, בעיניים פקוחות. ומוסיפה לזה שרוולים מופשלים, קורטוב של ביקורת והרבה אהבה. 

קטינא הולך לקפואירה

היום היה החוג הראשון שהקטן הצטרף אליו. כבר שנה וחצי שכל מה שהוא רוצה זה חוג קפואירה וסוף סוף הגיע היום. הוא התרגש מזה כבר כל השבוע והיום במיוחד. הגדול והמרכזית (להלן החונכים, כן גם בקפואירה) ליוו אותו יחד איתי לחוג. עמד נרגש לפני הדלת, חיכה בקוצר רוח למדריך. ואז הוכה קצת בהלם ולא ממש מצא את עצמו. כל כך הרבה ילדים והוראות וכללי התנהגות. והוא כזה קטן, גם בגיל גם בגודל אבל עושה מה שבא לו ועוד לא לחלוטין סגור על מה שקורה סביבו בעצם. לאט לאט עם התקדמות החוג, הוא התחיל לתפוס את הקטע בעוד החונכים הנרגשים מנסים לעזור לו בקריאות מרחוק. המדריך מסמן להם עם כדור מתי לרוץ לקראתו ומתי בחזרה והוא עושה הכל ובכל זאת מוצא את עצמו מרוח על הרצפה כי דהרו עליו. המדריך מציע לו לעבור לחלק פחות צפוף והוא קורא לי מהצד השני של החדר כדי לבדוק עירנות. חמוד כזה, כולם מתחילים מצד אחד והוא הולך לצד השני ואז מבין שהוא הפוך ומנסה שוב. קולט שיש כללים שהאחרים מכירים ומנסה בעצמו להבין. מתחבר וגם לא, בודק ובעיקר נהנה. ואני יודעת שהוא ימצא את עצמו אבל לראות את הדרך בחיוך ולתת לו למצוא אותה לבד אבל ממקום מלא כל כך בביטחון עצמי זה פשוט מקסים. אז זהו ככה חומר גולמי, לא יודעת איך לעבד אותו בעצמי.

קשר קלוש לתחילת שנת הלימודים

אני אמביוולנטית לגבי קימה לפני חמש בבוקר - מצד אחד עדיין לגמרי חושך ולקום בחושך זה מעט נוגה, אבל תחושת העשייה והעירנות כל כך מתאימה לעודף האנרגיה שכל מה שיוצא זה דיסוננס קוגניטיבי. תוסיפו לזה את הנהמות החייתיות שיוצאות מהמרכזית והקטן ואני לגמרי מרגישה בממד אחר. וכמו איש קדמון שהלך לצייר על קירות המערה, אני חורטת על קירות המערה הוירטואלית שלי... 

בכל מקרה, קמנו בבוקר. התגברתי על הנהמות. המרכזית התרצתה ולבשה מכנסיים וחולצה למרות שהעדיפה להישאר במיטה. הקטן התעורר בשעה ששלפתי אותו ככה מהמיטה וברגע שהצליח להחזיק עפעפיים פתוחים ליותר משנייה התחיל לבכות ולרטון שהבאתי עוגת פרג ולא בראוניס ושהוא מעדיף סנדלים על קרוקס. הגדול רק הרים מדי פעם מבט מצועף מקונסולת המשחקים הניידת. ואני ניסיתי שישימו לב לשמש שמבקיעה קרניים בוהקות בתוך האפלה המתבהרת. מסתבר שדימויים רומנטיים על הבוקר לא עובד עליהם. לא מפתיע, אבל שווה ניסיון. הדרך עברה בשלווה ועם ביטלס וכשהגענו התברר שהקטן בשביתה ועכשיו הוא לא הולך עם הקרוקס שזה במילים אחרות אולטימטום יעיל יותר מכל אולטימטום שארה"ב יכולה להטיל על מדינה אחרת ומצריך פעולה מיידית ונונשאלנטיות כפוייה כדוגמת נשיאת ילד עם עוד שני תיקים כבדים (כי צריך לסחוב הכל, על כל מקרה) וחיוך שאומר לי לא משנה. זורמת.

הגדול היה מאושר, הוא אוהב להיות באור הזרקורים ורק זמזם באושר "שני שוב בטלוויזיה", לא המנטרה שיכולה להרגיע שני זעופי פנים. מזל שהכניסו אותנו לאולפן מהר ואיפשרו לקטן לבזוז ממתקים. התראיינו אצל יואב וגלית בקשת על הבוקר והיה ראיון נעים וזורם. תמיד מרגישה שאני לא מצליחה להעביר את מה שלשמו באתי. לא נחלצת מהשאלות, ולא מסוגלת לומר: "אני לא חושבת שזו השאלה, אני מניחה שמה שצריך לענות עליו הוא..." ספינים כנראה זה לא אני.

עכשיו כבר חזרנו הביתה, אחרי שעשינו את כל "הסידורים", כמו שיונתן הסביר בתוכנית. ואמאל'ה יש לי יום שלם להעביר עם ילדים ממש עייפים. תחילת שנת לימודים מאושרת לכולנו

בולמוס כתיבה

לא ברור מה הבלוג הזה שיחרר בי, אבל אני לא מפסיקה לכתוב. היום סיימתי לכתוב טיוטא לסיפור ילדים, שבניגוד לאחיו שחלקם בספריה הפרטית וחלקם עוד רק על המחשב, את זה אני מתכננת לנסות לפרסם. ככה אני כותבת לי בין רגעים פנויים. זה לא מסובך להבין למה אני כותבת פוסטים וסיפורי ילדים, הם קצרים וניתנים להשלמה גם בהפסקות קצרות. הם גם תמונת מראה להפוגות שיש לי. אולי סופרים אמיתיים יכולים לכתוב בכל תנאי אבל אני לא נמנית על הקבוצה הזו, בכל אופן לא כרגע ולא בעתיד הקרוב ואפשר לקוות שאולי גם זה עוד יקרה. אבל ספר אמיתי זו התחחייבות טוטאלית ובטח לא אפשרית במצב הנתון ולאור לוח הזמנים הצפוי עם תחילתה הברוכה של שנת הלימודים החדשה. 

אצלנו דרך אגב שנת הלימודים היא לא תשע"ד כי אם 2013-14 וגם זה נחמד לי. כמו שלא טבעי לי לשמוע מפי חילונים כאילו גמורים מילים כמו "בעזרת השם" או "ברוך השם", כך גם קשה לי להבין את השימוש בשנת הלימודים העברית. ולא אני לא צריכה הסברים ללמה זה ואני יודעת שזה לגיטימי לא בזה עסקינן. נוח לי בחינוך הביתי עם הטרמינולוגיה שלנו, בלי שנה עברית שמנותקת מההווייה שלי האישית, ללמד וללמוד תוך ביקורת והכנסת תכנים שלנו שהם פתוחים יותר ומקבלים יותר ומתאים יותר לנו. לא בא לי לאכול בכפית את אלוהים, העם הנבחר, ציונות ולאומנות. אני חילונית, אני אדם, אני לא מאמינה, אני ציונית בדרכי מלאת הביקורת ואני נמנעת מלאומנות כמו שאני לא אוכלת חריף (ותעיד אחותי שכנראה אין עוד חריפוב גדול ממני). כנראה שאני צריכה שיהיה לי נוח ולחיות בלי דיסוננסים, יש שיגידו שזו בריחה, יש שיגידו שזו יצירה של עולם בחלקת האלוהים הקטנה. אותי תמצאו עם החבר'ה השניים, שתדעו 

מחר (לא) חוזרים לבית הספר

מחר מתחילים הלימודים, על אנחת ההקלה של ההורים כולם מדברים, אך אנחת ההקלה של המחנכים בחינוך ביתי אינה נשמעת. ואולי הגיע הזמן להשמיע אותה באופן פומבי (גם אם מטאפורי, שוב כי בלוג זה נחבא אל הכלים). אני מלאת ציפיה למחר ולמחרים שאחריו - לשקט של הבוקר ברחובות שמתרוקנים אחרי הפקקים, לתערוכות שתכננו ללכת אליהן וממחר הן תהיינה פנויות, לשגרה הרגילה, לחוגים, למפגשי הבוקר, ללמידה הביתית. 

אל תבינו לא נכון, היה נורא כיף בחופש. באמת שלא עשינו יותר מדי, נחנו ואגרנו כוחות והיינו המון עם חברים שסופסוף לא הלכו לגן ולבית הספר - היה כיף למרות שגם היה דביק, חם ומייגע. אבל הכיף של החזרה לשגרה שלנו, אכן גם לנו יש שגרה, הוא אדיר. משנה לשנה אני מצפה יותר ויותר לתחילת שנת הלימודים. יש משהו בהתאספות הזו לעצמנו, אחרי הקיץ המפוזר והמבורדק. כיול מחדש לתוך השקט.

חינוך ביתי הוא בחירה שסובלת מחוסר ידע ציבורי. אנשים מיד חושבים שהילדים המסכנים נמצאים עם אמא כל היום ובתחילת שנת הלימודים מתיישבים אל מול לוחות צפחה עתיקים וחורטים עליה בגיר עד שיוצאת הנשמה מול אמא קפדנית המחזיקה סרגל עץ גמיש במיוחד (נו טוב, סתם הוספתי דרמה מיותרת). תהליך הלמידה של ילדים הוא תהליך יפהפה ולעיתים חמקמק, כל כך הרבה פעמים חשבתי שאני מסבירה וזה לא נכנס ואז ברגעים הכי לא צפויים זה יוצא מהם כל כך ברור שלמדתי לא לסמוך על עצמי אלא פשוט לסמוך עליהם. הדבר שילדים הכי צריכים זה תשומת לב, תחילת שנת הלימודים בשבילי זה לחזור לשים לב להכל וזה כיף לשים לב לדבר הטוב ביותר שעשית אי פעם. 

אני נכנסת לשנת הלימודים הבאה עם אמונה גדולה יותר במה שאני עושה, עם ההבנה שהבחירה שלי היא לא מקטינה ולא מוותרת, היא מעצימה והיא מספקת. אני נמצאת בחיי ילדיי וחווה את הקסם הכי גדול בעולם ושהוא באופן פרדוקסלי גם בנאלי ופשוט.

כלים שלובים

יש לי תכנונים ללכת לישון מוקדם כדי לצאת לריצה בבוקר אבל לא הצלחתי לוותר על ביקור כאן. אגב ביקורים, שמתי לב שהביקורים שלכם כאן הולכים ופוחתים ואין לי אלא לשער שיתכן שבלוג זה ישאר בגדר יומן קצת פחות אישי כי בכל זאת הוא פומבי וזה אומר שמראש יש כאן סינדול פרטיות, אבל לא משנה. אבל כן הבנתי שאני כותבת בשבילי וזה כנראה עושה לי טוב אם במקום לישון אני עושה עוד שורה (מוידויה של מכורה).

הורות היא הצפה טוטאלית. אתה על המשמר כל הזמן, אפילו מתוך שינה, עסוק בלהכיל וללמוד כיצד למתוח את גבולות היכולת שלך ולדאוג כל הזמן לילדים. ולא משנה כמה תדבר על זה עם בן הזוג או חברים או אנשים מזדמנים שלא התכוונו להקשיב לך, את תהליך העיבוד אתה עושה בעצמך. אני עוד מתגבשת לעצמי עם הבלוג הזה, מניחה למחשבות חצי אפויות למצוא את דרכן וזה חלק ממנגנון העיבוד שלי שכנראה התגעגעתי אליו כבר המון זמן. כי זמן זה כנראה הדבר שהכי לא ידעתי למצוא לעצמי ופתאום זה כבר כאן. דקות קטנות ויקרות מפז שבהן אני מעבדת ומוצאת. כי יש כל מיני אנשים בעולם ויש אנשים שבעיקר מוצאים את עצמם עם מילים. ועכשיו אני קצת כמו ילדה קטנה מחדדת לעצמי לאט את השפה שלי, מחברת, מחסירה, משחקת ממציאה ובעיקר נהנית כי הדף הלבן שמשחיר לו הוא הכלי השלוב שלי שחיכיתי לו כל כך הרבה זמן. כי לפעמים אנשים שכל כך אוהבים מילים שוכחים להקשיב לעצמם. 

פיצוי הורי או פספוס?

השקט של לשבת ולכתוב בשקט במרפסת הופר בגסות ואין לי את היכולת לכתוב בכלל את מה שרציתי כי יש ילדים פה בגינה מתחתיי שלא מפסיקים לקלל אחד את השני תוך משחק. כן, נכנסתי הביתה אבל המילים שלהם מהדהדות בי שזה ממש לא משנה. מתי זה קרה שילדים התחילו לדבר אחד אל השני בקללות? והם אפילו לא רבים, זה חלק ממשחק והם נהנים גם משיחת החולין הזו שכוללת הבחנות על נטיות מיניות, מקצועות ההורים וגם סתם הבחנות אופי שחלקן גבוליות מאוד. איזו חברה עתידית אנחנו מגדלים כאן? הסגנון מעוות, הסבלנות לא קיימת וגם השימוש בקללות עצמן מלמד על חוסר הבנה בסיסי לאור העובדה שמה שהם תופסים כקללה הוא כלל לא קללה אבל הוא כן תעודת עניות לסבלנות שהולכת ונעלמת בתרבות שלנו. אותי זה מלחיץ. שלא לדבר על זה שהעברית שלהם תת רמה והיכולת המילולית שלהם מתחת לכל ביקורת. והקטע הוא שהם כאילו נחשבים ילדים טובים, אבל אני ממש יכולה לראות איך עוד 5 שנים הם ישבו ביום שישי בפארק יעשנו נרגילות, וישתו וודקה מעורבבת ברד בול ויעשו המון רעש.

תסלחו לי אם אקשור את זה לחוסר מעורבות הורית, אבל אני אקשור את זה. אין לזה קשר לחינוך ביתי, אם כי אני לא רואה תופעות כאלה בחינוך הביתי. בעידן שלנו היום מרבית ההורים שעובדים כל כך קשה, מנסים לפצות את הילדים שלהם. איך מפצים? קניות, מתוך ניסיון לתת לילד שלך את מה שהוא רוצה וגם כאן הרבה הורים מאבדים את חוט השדרה שלהם. אבל זה לא רק קניות, זה גם הניסיון לשחרר את הילדים ולא להתערב עד כמה שאפשר תחת מעטה של הורות מתקדמת. אבל כמה שאנחנו חוטאים למטרה. מה שהם הכי רוצים זה את תשומת הלב שלנו ולמרבה הפלא גם גבולות. ילד צריך גבולות מסויימים בשביל לאפשר לעצמו את יכולת הבחירה. ומה מרבית ההורים עושים? מפצים בכאילו ומפספסים ממש. 

יש לי הרבה חברים שעובדים קשה, אבל הם דואגים שהזמן עם הילדים יהיה זמן איכות, שלילדים יהיו גם גבולות ושהמשפחה תהיה מעורבת אחד בחיי השני ולמרות שזה קשה זה מצליח. ורואים את ההבדל בילדים, בהתנהגות, בשפה בתחומי העניין. יש הורים שמפצים בכל כך הרבה מקומות לא נכונים. ילדים לא צריכים את הסלולארי הישן שלנו, הם צריכים את המבט שלנו, את המגע, את המשחק והצחוק. כנראה שקל יותר לעבוד קשה ולקנות מתנות מאשר לתת להם את מה שהם באמת רוצים. איך הפכנו לכאלה?

בעיני זה עניין של סדר עדיפויות. אבל אני יודעת שלשמוע את זה ממני מבטל את כל הרעיון, הרי אני הלא נורמלית שויתרה על קריירה למען ילדים. אבל אנחנו מאבדים את האינסטינקטיים ההוריים שלנו כשהזמן עם הילדים הופך לבטל ומבוטל ואז אנחנו שוכחים להוציא אותם מהאוטו, וכשהם יורדים לגינה אנחנו לא שומעים את הקללות והמכות אז זה בסדר, וכשהם בבית ספר הם ממילא לא באחריות שלנו. בקיצור הפכנו לכאלה שמקדשים את הרצון לילדים ועושים הכל כדי שיהיו לנו ואז אנחנו במקום לשמוח ולהנות ולהיות איתם אנחנו עושים out sourcing למי לוקח את הילדים בכל רגע נתון. כנראה שאין פלא.

רגע של שקט

כשהייתי קטנה וקראתי את "קטנה-גדולה" לאורלב לא הצלחתי לגמרי להבין איך השקט מציק ונדחף לאוזניים ולא שמעו אותו בכלל. גדלתי בבית לבד, אחיותיי כבר היו גדולות ואצלנו בבית תמיד היה שקט. אפילו כשאכלנו היה שקט מאוד מנומס, מגיל צעיר הבנתי שכלי אוכל לא אמורים לנקוש או לצרום ובכלל אם אפשר כדאי לא לדבר. מכיון שתמיד אהבתי לקרוא, זה היה הפתרון גם לזמן הארוחה. זה לא שלא הייתי קשקשנית, אבל כמו שהבית היה שמור ונקי למשעי כך גם השקט היה שקט מופתי. שקט היה חלק מהנוף הביתי, חלק מהתרבות, חלק בלתי נפרד מהחיים. 

היום, אני כבר יודעת להעריך את השקט, בעיקר בגלל שרוב הזמן אין. אין ממש רגע שקט, אין ממש הפסקה, יש רעש קבוע והוא ממש לא לבן. הרעש הזה כיף לי, הוא אומר שיש כאן שלושה ילדים שנהנים, אבל זה לא אומר שאני לא מעריכה את רגעי השקט. מה שיש לי עכשיו זה רגע של שקט לא מופר של ילדים שיצאו מהבית. יש המון דברים שאני עוד רוצה להספיק עוד לפני שהם חוזרים. אבל הרגע הקצר הזה. סלון, מחשב נייד ושקט לא יסולא בפז. הפסקה. נשימה. עוד רגע  אקום לעשות עוד דברים. אבל הרגע הזה עוד לא הגיע. 

מעבודה יציל רק המוות

שבת היום. יש משהו מאוד יפה בלקחת יום אחד בשבוע ולנוח בו. אני לא ממש יודעת לנוח. זה משהו שאני ממצה מהר מאוד. אני מנסה ללמוד את הטכניקה שתשאיר אותי במצב של מנוחה, אבל מיד אני אמצא משהו שצריך לעשות. זה שהנושא סובל דיחוי לא ממש ממין העניין מבחינתי. אולי זה עניין של אופי ואולי זה עניין של חינוך. אין לי מושג. אבל ברגעים כאלה, אני שומעת את אמא שלי בגרמנית אומרת "מחר, מחר, רק לא היום אומרת חבורת העצלנים". אני לא חברה בחבורת העצלנים. מה פתאום?! שלא נדע מצרות, חבורת העצלנים הם פשוט פושטקים.

לילדים ובן הזוג אני מקדשת את המנוחה, בניסיון נואש לעצור את הרצף הדורי הזה של עשייה. לכן שבתות אצלנו מוקדשות לביחד בלי לעשות יותר מדי ולנסות להתעלם מאמא אחת שכל הזמן נמצאת בתנועה. מה שנראה לאנשים אחרים כמו עכבר מורעל שמנסה את דרכו במבוך הוא למעשה שרשרת פעולות מאורגנות עד מאוד, בה כל פעולה מקדמת את השניה במין תשבץ היגיון. למשל: שבת בבוקר, הילדים משחקים, ה"שיחיה" שלי ישן. הבטחתי למרכזית לאפות עוגיות פרסבורגר פרג והכנו בצק. בחצי שעה שבצק העוגיות במקרר, אפשר לקצוץ בצל ואז בזמן שהבצל מטגן על אש קטנה, לאסוף את מה שצריך למחזר בדרך למרפסת השירות, למחזר ועל הדרך להפעיל מכונת כביסה, בדרך לעצור לנקות את השירותים, להוריד את הכביסה העדינה מהחבל, לקפל אותה ולהכניס לארונות. לעבור במטבח כדי לערבב את הבצל, בדרך להכניס את הכלים היבשים לארונות ולשטוף את הכלים שיש בכיור ולקצוץ ירקות, להוסיף אותם לבצל והופ - הנה עבר הזמן ואפשר להכין את העוגיות. הכל מדוד, מינימום של פעילויות למקסימום תוצאות ומה שמפחיד הוא שהיעילות הזו כל כך משמחת אותי שאני מפחדת לגמרי לספר לאחרים... הידיעה לא פותרת ממבוכה, להפך. הבעיה היא שאפילו המבוכה לא גורמת לי להפסיק.

שבת שלום כולם, לי יש טונות של דברים לעשות.  

אידיאולוגיה בגרוש

אדם ללא אמונה משול לדג ללא אופניים הוא משפט טוב בעיני, לא בגלל שהוא מצחיק או נכון, גם אבל בעיקר, שבעיני הוא מחוסר הגיון ועדיין נכון. האדם, לבד מחיפושו המתמיד אחר משמעות (נניח), מחפש כל הזמן תשובות אינסטנט. זה מתחיל שילד מתעקש בעינים מלאות דמעות שתחליטי בשבילו וממשיך בחיפוש המתמיד אחרי איזושהי אידיאולוגיה שתורה לו איך לחיות ומה לעשות. כמובן שלא כל בני האדם הם כאלה, אבל הנטייה האנושית שלנו היא כזו. עכשיו אפשר לדון לעומק אם זו נטייה חברתית או אנושית אך אני אחסוך את זה בעיקר מעצמי כי אותי זה לא מעניין מספיק כדי לכתוב על זה עכשיו. אם מעניין לכם לחשוב על זה אני לא אעלב אם תפסיקו לקרוא ותחפשו דיון כזה במקום אחר. זה בסדר. אני ממשיכה כאילו נשארתם. 

כמו שברור לי שאין אלוהים (וסליחה אם פגעתי) גם ברור לי שאין שום אידיאולוגיה אחת שאנהה אחריה. בעידן פוסט מודרני של אינדיוידואליזם כמעט קיצוני יש ניגוד אמיתי בין הרצון שלנו למימוש עצמי ובין הצורך שלנו לקבל אישוש למה שאנחנו עושים. זה בא בדמות מדריכים למשתמש - איך להיות הורים, איך להתעשר, איך לעזור לילד שלך להצליח, איך לבחור קריירה ואיך להשיג בן זוג (רשימה לא מלאה, לא מדוייקת ולחלוטין לא סופית). לא ברור  לי ממש איך כל המדריכים והגורואים למינהם מתיישבים עם הרעיון של הגשמה עצמית ואינדיבידואליזם, אבל אולי אני עוד צריכה להתפתח. אם כי יש לי תחושה שאני אשאר עם השאלה הזו פתוחה כל חיי. (אל דאגה, אין בזה משום הטרדה. הבנתי כבר שלא משנה כמה זמן אאריך חיים יוותרו שאלות פתוחות ואני בסדר עם זה. לגמרי. זה אפילו מסקרן). 

אז אם לקצר מה שיש לי לומר זה "הלאה עם האידיאולוגיות". פה אתם יכולים לסיים, אני ארחיב. כמו שיש זהות בין כולנו כי כולנו בני אדם, נדוש ככל שזה יישמע אנחנו גם שונים. כן כבר כתבו על זה שאין אף אחד שהוא כמו מישהו אחר ולכן כל אחד מאיתנו הוא יחיד ומיוחד (פה אפשר להפנות לכותבים רבים, ד"ר סוס הוא אפשרות אחת מיני רבות). אבל בדיוק בגלל זה לא לכל אחד מתאים כל דבר. דוגמא: בגלל שאני מניקה למרחקים ארוכים ויש לנו מיטה משותפת כולם הניחו שאני דוגלת בעקרון הרצף. אני יודעת מה זה, מעולם לא קראתי מאמרים בנושא או את הספר. אני לא דוגלת בשיטת הרצף. אני לא דוגלת בשום שיטה חוץ מהשיטה שמתאימה לי והיא בטח לא מתאימה לאף אחד אחר, אפילו לא לחברה הכי טובה שלי. היתה לי חברה שחששה לספר לי שהפסיקה להניק בגיל 6 חודשים. קבל עם ועדה הרשו לי להצהיר: "כן, אני מאמינה בהנקה, נראה לי שזה הדבר הכי טוב לילד שלי ולא אין לי שום בעיה עם הורה שהחליט שהנקה לא בבית ספרו וילדיו יקבלו תחליף עוד בטרם נחתך חבל הטבור. זו זכותו של כל אחד לעשות את מה שנכון לו. לא שופטת. רק רוצה לומר שבעיני אידיאולוגיות זה פאסה. מכיון שאני לא מובילה חברתית הרי שאני משולה לגניחת העגבניה עם קטיפתה מגבעולה. היינו, אף אחד לא שומע וספק אם יש לזה השלכה על משהו חוץ מאייל שני.

זה לא אומר שאין מה ללמוד מניסיונם של אחרים, זה לא אומר שאין לקרוא מדריכים. זה לא אומר שאין מה לאמץ ולהכניס לעצמך לחיים. זה רק אומר שכל אדם צריך להחכים ולהרחיב את ידיעותיו ואז לפעול כמו שנכון לו. הלוואי שהייתי יכולה גם לומר שזה מחסן אותך מפני ביקורת אבל לא בזה עסקינן אם כי בקצרה התשובה היא לא, ביקורת היא אוניברסלית ולא נחסכת מאף אחד אלא אם הוא נכנס למנזר שתקנים ובטח גם שם עושים לו פרצופים. 

זה לא שאין לי מה לכתוב בנושא. להפך. אני גם בטח עוד אחזור לנושא. אבל עכשיו אני הולכת להכין פלאפל ביתי. לציניים שבכם אוסיף שכן, אני אשתמש במתכון ולא, זה לא עניין אידיאולוגי.  

בוקר של לילה לבן

אתמול ערך ועד השכונה ערב לילה לבן לילדי השכונה. רצינו לעשות משהו תמים כזה - משחקי ילדות שלנו, חפש את המטמון, מדורה קטנה, סיפורים לשעת לילה מאוחרת ושינה בפארק שבמרכז השכונה. מודה האירגון לא היה משהו, אבל היה המון רצון טוב. הילדים ואני ירדנו למטה יחד עם חבר הועד שאירגן שהוא גם חבר טוב והילדים שלו חברים ממש טובים של הילדים שלי. הסתובבנו בפארק וקראנו לעוד ילדים להצטרף. הילדים ראו בזה משימה עקרונית. שום ילד נוסף לא הצטרף. ציירנו בגירים, הילדים הפכו את זה לקמפיין וציירו חיצים בערך על כל הפארק כדי להוביל את שאר הילדים אלינו. שום היענות. התחלנו לשחק, קצת משחקי כדור, דג מלוח. שום ילד. 

משיחות אקראיות ששמעתי, הילדים שבאו לפארק חיפשו מפעיל עם רמקול ומתנפחים. שום ילד לא הצטרף למשחקים שלנו. המשכנו בתוכנית כרגיל. הייתה מדורה כיפית ואפינו פיתות. את השינה בפארק לא הצלחנו לקיים. עד 23:45 ישבנו עם הילדים בשקי שינה. הקטנטנן שלי התקשה והפריע, אז כולנו התקפלנו. אבל היה ממש נחמד (כן, כן אני ממחזרת בנוסח כוורת). 

אבל זה הביא אותי לחשוב, אחת ההערות שאני מקבלת לנושא החינוך הביתי היא שיש המון תיווך הורי בסיפור הזה. רוצה לומר שהילדים יודעים שאני נמצאת שם ולכן הם אולי פחות עצמאיים מילדים שיודעים שאין להם למי לפנות וצריכים להסתדר בעצמם. תמיד קשה לי להגיב לזה, כי באיזשהו מקום זה נכון וגם כי אינני יודעת מה היה קורה לולא הייתי שם כי אני תמיד שם. אתמול פתאום הבנתי שאין לי מה להתנצל על זה. כמו כל התפתחות טבעית אחרת, הם לאט לאט מנתקים אותי, בקצב שלהם כמו שזה צריך לקרות להם מתוך ידיעה שכן אני שם כדי לתמוך. אני לא חושבת שיש חשש שבגיל 15 הבכור יפרוץ מחדרו כדי לשאול אותי האם להתנשק עם זו שבחדר או איך לענות לחבר ששלח לו מייל. כמו קריאה או קשירת שרוכים, הם מתקדמים בביטחון איתי ותופסים יותר מקום ומצמצמים אותי וזה נפלא. זה טבעי בערך כמו התרחבות הכתפיים שכבר ניכרת אצל הבכור המתבגר. אתמול התיווך ההורי הזה גרם להם לא לוותר על ערב כיפי ושונה בסביבה הרגילה שלהם. זה גם הביא אותי לחשוב על כמה עצוב שבחברה שלנו ילדים כל הזמן מחפשים ריגושים גדולים יותר ולא ממש יודעים להסתפק בכאן ובעכשיו. עוד לא גמרתי לעבד את הכל. נראה לי שאכתוב שוב מאוחר יותר.

הקוקון והביצה הפוליטית

מאז שאני זוכרת את עצמי, חלק בלתי נפרד מההגדרה של עצמי היה פוליטי. עד להיותי הורה, תמיד השמעתי את דעותיי, התווכחתי, משכתי אש ולא הרפיתי עד שנחלתי הצלחה במאבקי הצודק ושום תבוסה לא עצרה אותי. אמא שלי טענה תמיד שאני כל כך מתרגשת ולוקחת ללב כי אני צעירה ופסקה שהזמן יעשה את שלו. קיבלתי תווית של רומנטית ווכחנית ולקח המון זמן להשיל את התיוג (מזכר לעצמי - לנושא התיוג מגיע פוסט משל עצמו). מהמלחמות בירושלים בשישי בערב מול "מי ומי", הפעילות עם ארנן יקותיאלי ז"ל (מרצ) לבחירות בירושלים (גילוי נאות - עסקתי בזה גם כחיילת), הפגנות "נשים בשחור" בכיכר פריז, העבודה עם יצחק רבין, החברות בתא סלע באוניברסיטת תל אביב, העבודה עם פוליטיקאים וגם הבחירה שהכי עניינה אותי באוניברסיטה מדע המדינה. פוליטיקה, הכל פוליטי. והדעות שלי לא עברו סובלימציה, כמו שאמא שלי ניבאה. להפך, הן נעשו ברורות יותר. התקדמות התארים, הישיבה בכיתה מול פרופ' גד ברזילי, אייל גרוס, מאוטנר, שולמית אלוני ועוד הבהירו לי חד משמעית את המקום שלי שאני מאמינה בו כל יום יותר מתמיד. 

זה הרבה יותר ברור היום, מה שהנחה אותי תמיד היה להיות אדם, לדבוק בזכויות האדם באשר הן ולעולם לא ללכת עם העדר רק כי הוא סולל את השביל. לפקוח עיניים, לבקר ולבחור. הפעילות הפוליטית שלי בירידה תלולה מאז ילדיי נולדו. גם כאן אני מגיחה מהקוקון שלי לאט. כדי לעודד את ילדיי לפעילות קהילתית התנדבתי לועד השכונה (לא מה שחשבתי, אבל אני מתמודדת). אני עושה כל יום כדי ללמד את ילדיי לתת ולצאת נגד מה שלא צודק. הם אולי עוד מבולבלים, אבל הם ימצאו את דרכם. בחגים אני משתדלת לבשל עם הילדים למען נזקקים, אני כותבת פוסטים ברשת החברתית לפחות כדי להשמיע את קולי. אם בדרך אני נתקלת בעוולה, אני מיד מתייצבת ולא מפנה ראש. אני לא עושה מספיק. אני גם קצת לא יודעת איך. כל כך הרבה דברים מרגישים לי זר במדינה שלי. 

בסוריה אתמול נרצחו כל כך הרבה ילדים, אנשים. פה בארץ כל כך הרבה אנשים נעצרו במחסומים, הובאו למעצר ואני אפילו לא יודעת עליהם, מקומות קדושים חוללו. איפה אני הייתי? אני כתבתי על ראיון בטלויזיה ומה ללבוש? החיים כדיסוננס. זו לא הייתה אמורה להיות רשימה פוליטית. אבל הכל פוליטי, לא?

הקשר הגורדי והכל כך מוטעה בין סתיו לחצב

חצבים לא מבשרים את הסתיו ולא אכפת לי מה כולם חושבים. זה נחמד מאוד לראות חצב ולהגיד, וואו הסתיו בפתח אבל זו לגמרי אשליה. כשאומרים שא' מבשר ב' הרי שיש קרבה אמיתית בין דברים ואני עוד מעולם לא הבחנתי בקשר כלשהו בין חצב לסתיו. כן זה חרוז. כן, חצבים מקסימים. וכן, חצבים קמלים לרוב הרבה לפני הגשם הראשון. עזבו את זה שאין ממש סתיו בישראל (גם פה יש בעיה של חלוקת משאבים: 8 חודשים של חום, 3 חודשים סמי-חורפיים וחודש שמחולק לכאילו סתיו וכאילו אביב - חלוקה שלי על סמך ניסיון של שנים). בסך הכל בנוף היבש הישראלי של הקיץ החצב מאוד בולט, אין כמעט פרחים אחרים שפורחים בתקופה הזו ואז מגיע החצב ומתערבב לנו עם ראש השנה ומיד אנחנו צוהלים - הי הסתיו מגיע. בסך הכל כבר כולנו כל כך מיובשים שנאמין לכל דבר שיפסיק את החום הנוראי הזה. אבל החצב פורח בסך הכל כי הוא אגר מיים מהחורף, הוא בכלל לא התכוון להיות סממן של סתיו לא קיים.

לי זה מזכיר את הלידה הראשונה שלי. אחרי שעות של צירים וכאבים נטולי הקלה, במשך רבע שעה, רבע שעה (וכן רבע שעה לפעמים מרגיש כמו נצח - תודה אלברט איינשטיין) מחייכת אלי המיילדת ואומרת זה עוד מעט נגמר כבר רואים את הראש. בהתחלה האמנתי לה אבל לא יצא מזה תינוק. רציתי לתפוס אותה בכוח בצווארון ולקרב אותה אלי ולצרוח, אבל גייסתי חיוך ובשקט אמרתי לה: "אורית, תעשי לי טובה עד שהראש לא ממש יוצא אל תספרי לי שרואים אותו". אז ככה גם לנושא החצב. אין לי בעיה לראות אותו, אבל אל תספרו לי שהסתיו בפתח, הוא עוד רחוק. לא רחוק כמו שהוא היה במאי, אבל לא קרוב מספיק כדי לשמוח עליו.

שקט מצלמים

טוב, הצטלמנו לתוכנית. נשמע פשוט? זה התחיל בפיצה ביתית "כדי שהיום יהיה ממש כיף אמא..." אז אמא הכינה, אחת כזו עם קמח כוסמין וקמח פוקאצ'ה כדי שזה לא יהיה ג'אנק מוחלט (שכנוע עצמי עובד אפילו יותר מפרסום ברדיו - מומלץ). ואז הם היו חייבים טורניר wii "כדי שממש יהיה נעים", דקה אחרי – "אבל אם כבר הסכמת wii אז אפשר סתם טלויזיה הרי זה זמן מסך" ?!?!  לפעמים אני חושבת לאן נעלמה המרפקנית שבי שלא נותנת לבולדוזרים לבלדז אותה וגו'. הפכתי לרכיכה פרוקת רגליים. לא נורא ניצלתי ת'זמן כלים, כביסות, קיפולים, חול חתול ומיני שכאלה. אבל מכאן הכל השתפר, כמעט (הכל מקבל פרופורציה אחרת אחרי ניקוי החול של החתול). בעוד שעלי נאסר לעזור לבכור בבחירת הבגדים, הוא לא חסך שבטו ולשונו חסרת הרחמים קטלה כל תלבושת מוצעת. אולי ככה מתחילה הבעיה שלהם עם לייעץ לנשים בבחירת בגדים? מזכר לעצמי – להתחיל לעבוד על התשובות של הבכור לפני שהוא מתחיל לצאת עם בנות, ולצערי זה בטח לא ייקח עוד הרבה, באופן יחסי כמובן, אם גיל 30 נחשב קרוב ל- 10.

לקחתי הכל – ילדים, ספרים, משחקים וכמובן את הטופס החתום על ידי שני ההורים כדי לאפשר לבכור שוחר הקהל עוד דקה של תהילה לפני כיבוש במת העולם (לא, לא התבלבלתי - אני בעלת מערכת ציפיות ריאלית). הנסיעה עברה בקלות, אפילו שכמעט לא נתתי זמן לשחק (גם רכיכות לא חוצות גבול אם מציירים אותו במלח). הגענו, חיכינו, הייתה התרגשות. השארנו את המרכזית והקטן מאחור ועלינו לאור הזרקורים. (כן אפשר לצחוק על זה, זה לא שמעכשיו יכיר אותנו העולם אבל אני כבר מוכנה עם דפים נתלשים ועט – אם בכל זאת תהיה דרישה, לא?) למרכזית ולקטן לא היה אכפת במיוחד לאור העובדה שהם נשארו בחדר אחד עם בחור חמוד וטונות ממתקים וחטיפים ועשו את  המעבר האנושי הראשון מאפליקציה לעולם האנושי של Sugar Rush Saga (כן זו פראפרזה).

היה באמת בסדר. כצפוי, זו לא הייתה הפלטפורמה לדיון מעמיק בחינוך ביתי, אבל זו בכל מקרה היתה עוד חוויה מסך החוויות שהופכות את החינוך הביתי למשהו מאוד מענג. חוצמזה, היה נפלא לפגוש את ניצן הורביץ. בתקווה שיצליח לו כי בהחלט מגיע לעיר הזו ראש עיר כזה עם אג'נדה והמון רצון לעשות. סוף האתנחתא הפוליטית.

הילד שלי זורח ומצר על זה שלא דיבר יותר ובונה תוכניות לתוכנית הבאה שבה הוא יתראיין. כנראה התפקיד שלנו הוא גם קצת ללמד שכשיש משהו שאתה רוצה לעשות פשוט תעשה אותו, גם אם הוא מתחיל בצעד קטן מאוד. ולגבי? לי היה היום צעד גדול מאוד. גם כתבתי שני פוסטים, גם התראיינתי לתוכנית טלוויזיה עם הבכור, אם תשימו לב גם קצת שדרגתי את הדף ועכשיו אפשר גם להיות מנויים, לעקוב ולשתף. אני הולכת להכין ארוחת ערב עם חיוך ענק בלב

התשובה היא - סיר

אולי הדבר הראשון שצריך לעשות זה להתנצל על אורך הפוסט הראשון, אבל הכל התפרץ מעצמו ולערוך את זה היה לחתוך בבשר החי. חוץ מזה, את מי אני משלה – כמה זמן אובייקטיבית יש לי להתעסקות בבלוג הזה? זמן לעצמי הוא בהחלט משהו שחסר באינטנסיביות של חינוך ביתי (לא מתלוננת, אבל מודה בעובדות), אבל הוא משהו שלאט לאט אני מוצאת לו יותר זמן. עד עכשיו לקחתי לעצמי זמן ריצה ועכשיו יש לי בשבוע זמן ריצה וגם זמן כתיבה, האבולוציה של מציאת העצמי בתוך הבלאגן.

בהתייחסות מתוחכמת כאילו לפוסט של אתמול, התשובה היא סיר. אל תגלגלו עיניים – סיר, זה מה שהיה בכיור וזה המרחק בין דוגמנית רעננה בת 16 בפרסומת לסבון פנים ובין אותה דוגמנית 30 שנה אחרי והרבה החלטות שגויות. האם אני מתכוונת לזה ברור שלא, כי בינינו הסיר הושרה במים חמים כל הלילה והשטיפה שלו תארך פחות מדקה, אז בתכלס אני סתם מכורה לפופלאריות זולה ואעשה בשבילה הכל.  אבל אולי הסיר הוא אלגוריה לזה שלכל דבר בחיים יש את הזמן שלו. יכולתי אתמול באחת בלילה לקרצף את הסיר ולסיים, ההשרייה שלו במים תמנע את הקרצוף ותקצר את זמן השטיפה. ועכשיו באקט פילוסופי של גרוש אני אחבר את זה למציאת זמן לעצמי, שעם זה התחלתי ואגיד שמציאת הזמן לעצמי משולה לסיר, במקום להיות באטרף שזה יגיע, השריתי וזה הגיע בזמן שלו. כמה טוב שזה הגיע.

ועכשיו לשאלת היום – מה אלבש לצילומי התוכנית היום? זו שאלה מצויינת. גם פה אורח החיים של חינוך ביתי השפיע רבות. לפני, רוצה לומר טרום ילדים, הייתי לובשת חליפות עסקים ובגדים אלגנטיים, אבל בלי איפור (לדעותי על האיפור כמסכה מגיע בלוג נפרד שהנה עשיתי לו spoiler ), אחר כך הגיע ההיריון הראשון שהפך אותי ללוויתן ולכן בגדיי היו מהסוג הנמתח ונמתח, ואז החלה תקופת ההנקה שנמשכה 5 שנים ברציפות (גדול, גדול ומרכזית ביחד ומרכזית לבד), אז רק חולצות שמאפשרות שליפה מיידית בכל מקום ובכל מצב. עוד היריון, עוד הנקה (שנמצאת בדימדומיה בימים אלה). המון גינה ופעילויות מלכלכות. והבגדים? בהתאם, בעצם גם הנעליים. משנה לשנה עוד זוגות נעליים מושלמות לקריירה מצאו עצמן בשקיות למסירה ויותר ויותר כפכפי בירקנשטוק נכנסו לשימוש יחד עם נעלי ספורט. חזרה לבגדים – בקיצור היום ארוני מלא במכנסיים קצרים, ג'ינסים וחולצות T, יש גם שמלות שעליהן אני לא יכולה לוותר למרות שההזדמנויות שלהן לספוג ויטמין D מצומצמות עד למאוד (גם לנושא היציאות והבילויים מגיע משהו משלעצמו). אז מה לובשים היום? אין לי מושג, אבל נראה לי שגם היום, אני פשוט אבחר משהו נוח. 

החופש לכתוב בתוך פרדוקס הזמן

שנים שאני רוצה לכתוב ואיכשהו זה לא יוצא, זאת אומרת אם לא מחשיבים ברכות יום הולדת, ספרונים לילדים, הצגות ליום הולדת או רשימת קניות. שזה הרבה מלל ואפילו הבזקי יצירתיות. אבל זו לא ממש כתיבה, לא מה שתיכננתי. אז קמתי הבוקר, כשהייתי במיטה זה נראה היה כמו תחילתו של יום רגיל – שזה אומר או שאני במיטה שלי מכווצת תחת ידיו ורגליו של הפעוט שלי, שהוא באמת ילד קטן אבל מרגיש לפעמים כמו עדר של ממוטות או שנחלצתי מלפיתתו ואני שבויה במיטה שלו עם עשרות של בובות פרווה שנמצאות בכל מקום כמו מסמרים במיטת פאקירים. אבל הלילה נרדמתי עם הילדים וקמתי רעננה שזה אולי באמת שינוי מאוד רציני, יצאתי מהמיטה, מותירה אחרי שובל של בובות פרווה שדודות. אז התכופפתי והרמתי אותן, כי מישהו צריך להיות בוגר אחראי. מה שכן שום דבר, אבל שום דבר לא הכין אותי באמת לשוס האמיתי – הכיור במטבח היה נקי ומבריק ולא אני אחראית לזה. אין דבר יותר כיפי מלקום בבוקר ולגלות שהכיור נקי בלי שנקפת אצבע כדי לעשות את זה. לפתע הייתי רעננה כמו דוגמנית בת 16 בפרסומת לסבון פנים וזה באמת לא קורה הרבה. חבל, זה באמת נחמד.

ואז שמתי לב שיש המון שקט בבית. שנים שאני אומרת לעצמי שאין לי מספיק שקט כדי לכתוב. ופתאום שקט. מבורך. קפה. חשבתי שיהיה נחמד לשבת במרפסת, וידוי – היה פה גם שיקול פרקטי המרפסת בחוץ ואז אם אהיה ממש שקטה לא יתעורר פה איזה ילד. אז החתול הגיע. החליט לקפוץ על המזנון. אין טעם לתאר את גודלו היחסי של המזנון מול גודלו היחסי של החתול (גדול ככל שיהיה) או להרחיב בנוגע ליכולות הגופניות שלו אל מול המזנון הדומם. אבל כן, החתול הצליח להתרסק על הרצפה. הצחוק הוכנע על ידי הפחד המשתק מפני התעוררות של איזה ילד. מסתבר שאפשר להתגלגל מצחוק גם ממש בשקט. ניצלתי. אז התחלתי לכתוב אבל הילדים התעוררו. זמן התאוששות עם חיבוק וכאלה בסלון. ואז הם התפנו לעשות את מה שהם רוצים ולי לא היו כלים או כביסות או ניקיונות או זמני לימוד כי בכל זאת חופש או פעילות של יום, שוב – חופש. מה עושים עם כל החופש הזה? טוב, כנראה שכותבים. התיישבתי. עוד מעט אצטרך לקום להכין ארוחת בבוקר. אבל בתנור מחכה הלחם הראשון שאפיתי אי פעם, יצא ממש טוב. מכאן שחצי מארוחת הבוקר מוכן. אשכרה בוקר של שקט.

מחר אני מתראיינת לתוכנית טלוויזיה, תוכנית סיום החופש הגדול וכנראה שצריך להראות להורים ששרדו את החופש שיש הורים שמבחירה נשארים עם הילדים כל השנה בבית. אולי מה שאני זה קוריוז הורי על תקן סיפור אימה. מצמרר. אבל זה הביא אותי לחשוב, כי לפעמים בתוך הטירוף של החיים אתה חושב שאתה חושב אבל אתה בעצם נבלע והחשיבה היא רק תהליך אוטומציה מורכב שאתה אפילו לא מודע לרובו. ואז אתה נבלע בתוך כל החיים המטורפים האלה ולמרות שאתה יודע שטוב לך זה לא כל כך מרגיש ככה וגם אם זה מרגיש ככה אתה קצת שוכח. מחר אני אדבר על היותי אמא בחינוך ביתי ויש כל כך הרבה שאלות פילוסופיות קיומיות שמתלוות לזה לבד מהמחשבות היומיומיות שמתרוצצות קבוע וחלקן אפילו נשכחות. ובעצם מחר יהיה בטח מעין יום עיון שלם שמרכז כבר עשר שנות הורות כאלה. אבל יש לי עשר שנות ניסיון בתשובה ובאמת שהצלחתי לשכלל את התשובות שלי. למשל השאלה החיונית, שמשלבת רוחניות שלמימוש עצמי מול פרקטיות של שאלות כלכליות, הקריירה. נראה לי שיכולתי לכתוב כרכים שלמים. כרך א' היה בוודאי – הויתור. כרך ב' – היה הורות כקריירה מספקת, שכנוע עצמי. כרך ג' – הורות האם אני באמת צריכה את זה?! כרך ד' – הקריירה תגיע עכשיו זה זמן ילדים, ההכחשה. כרך ה' – איפה אני בכל הסיפור, החיפוש. כרך ו' – אני עדיין מחפשת. כרך ז' – גילויים של כישרונות חבויים. כרך ח' – אמהות אמנות הרנסנס של העולם החדש. כרך ט' – משבר הלמה לא סיימתי את הדוקטוראט שבדיוק המתממש והייתי מרימה כאן מכון מחקר. כרך י' -  אני סבבה – קוים לדמות ההורה שמתחיל להתאפס על עצמו בדיוק כשהילדים כבר כמעט עוזבים את הבית (נו טוב, הגדול רק בן 10). אז כן, יכולתי להמשיך לכתוב את הדוקטוראט ולעבוד במשרד לייעוץ פוליטי ותקשורתי ולהמשיך לתרגל באוניברסיטה וללמד בבינתחומי. אין לי ספק שגם היה לי טוב ואין לי ספק שעל כל זה ויתרתי. אין בי חרטה, למרות שלחרטט אני יודעת. חברה פעם אמרה לי שזה לא נורא שרעיון הדוקטוראט שלי התממש כי אני לא בן אדם של רעיון אחד. אני לא יודעת אם המשפט הזה נכון, אבל שמחתי לאמץ אותו והוא חוזר אלי הרבה. בעיקר אחרי שבא לי לדפוק ת'ראש בקיר אחרי שהבטחתי שאני לא אחפור לילד שלי בראש וחפרתי למרות כל ההבטחות לעצמי. אבל אציין בסיפוק שאני כבר חופרת פחות, אז אולי יש עתיד, אבל לא המפלגה, שם אין.

אז קריירה. למען האמת משפטים שמתחילים כך תמיד מעוררים בי ספק, אבל לענייננו כן ויתרתי על הקריירה. לשמחתי, יחד עם הויתור גם השלתי אי אילו תכונות אופי שהיו לא רצויות בעליל והרווחתי טונות של כשרונות שאפילו לא ידעתי על קיומם ושיכללתי יכולות ויותר מזה גיליתי שאני יכולה מדי יום לאתגר את עצמי, חינכתי שלושה ילדים ובעל שלאתגר אותי זה רצוי ומאז אני שוברת שיאים חדשים. אני יכולה לצחוק על זה בלי סוף אבל יש בי סיפוק מטורף שלא ידעתי בשום מקום עבודה כזה. יש לי גם בוסים עם דרישות בלתי אפשריות אבל עם הפריבליגיה, שלמרות שאני משתדלת לא לצעוק, אם זה קורה לי (ובואו נודה על האמת כשזה קורה זה חבל מאוד) אף אחד לא מפטר אותי ואני אפילו מצליחה ליצור הטבות של תנאים במקום העבודה שלא נודעו כמותם. אבל אני משתדלת שזה לא יקרה ולכן אני מציקה לעצמי כל יום כדי שזה לא יקרה ויש אנשים שהיו מעדיפים שייסרו אותם בשוטים ועקרבים מאשר לעבור תחקיר עצמי שלי את עצמי ואם בית המשפט הגבוה לצדק היה מכיר את מדיניות החפירה העצמית שלי הוא היה פוסק שזה לא חוקי בעליל. אבל זאת הבחירה שלי ולא ויתרתי על כלום, להפך הרווחתי.

אז זה רק לשאלת הקריירה ועוד לא התחלתי לדון על מה עם לימודים? איך נפגשים עם חברים? את לא רוצה עוד משהו בחיים? או עם השאלה הכי מעצבנת שיש למרות שהיא מגיעה דווקא מהאנשים שאני הכי מסמפטת "מה שאת עושה הוא מדהים בעיני אבל אני לא יכולתי לעשות את זה. איך את עושה את זה?" אנשים, זה נשמע לכם כמו מחמאה אבל זו כזו שטות. אותי לימדו שאם יש משהו שאתה רוצה בחיים אז תעשה אותו. די למשפט הזה, אם הייתם רוצים הייתם עושים. גם אני לא הייתי מסוגלת לעשות את זה ו – hell כבת למשפחה ייקית זה נשמע לי כמו סיפור בדיוני והנה אני אחת מגיבורות סיפור האימה הגרמני על בעיטה במוסכמות וחינוך מחוץ-למערכת. השאלה היחידה שאיתה אני לא חיה בשלום היא השאלה הכלכלית, אבל עם יד על הלב נראה לי שזו שאלה שמרבית האנשים במדינה הזו, לא משנה מה בחירה שלהם, לא חיים איתה בשלום. אפרופו בחירה, אם הם היו מקפידים קצת יותר בבחירות שלהם ביום הבחירות אז אולי אפשר היה למזער את שאלת הכלכלה. ניחא כל אחד עם הבחירות שלו (אין לי כוח לעבור לשנאוצרית לכבוד שרוצר שלנו, אז אני אפסיק).

בינתיים בסלון שלושה ילדים התחילו להקים מהומה ואני צריכה להכין את החצי השני של ארוחת הבוקר. הגדול לא מצליח לעשות משהו ויוצאות ממנו קללות באנגלית. אופס, גם על זה אני צריכה להיקרא לחקירה. פאדיחה. מדהים איך דברים שנראו לנו קולים כשאנחנו עושים אותם, כשהילדים שלנו עושים אותם זה כל כך מביך שלא בא לך לצאת מהבית. כסססס. עכשיו אני קמה. עכשיו.