חפש בבלוג זה

יום שישי, 18 באוגוסט 2017

סטיב ביקו - הנר שלא כבה

הוא נולד ב-18.12.1946, הוא מת כעבור 31 שנים, ב- 12.9.1977 ובכל זאת כמעט 31 שנותיו הפך לאחד מסמלי המאבק של דרום אפריקה. אולי נתחיל מהסוף? הרי ממילא הוא ידוע. ב12.9.1977 הוא נרצח. סטיב באנטו ביקו נמנה על הפלג שדגל במאבק לא-אלים בדרך לעצמאות דרא"פ. זה לא עזר.
סטיב ביקו (צילום מאושר לשימוש ציבורי)

היום לפני 40 שנה הוא נעצר במחסום דרכים ועל פי התקנות לשעת חירום הוא נעצר, נחקר, עונה קשות ובמצב אנוש, כפות ועירום הועבר מרחק של 700 ק"מ לטיפול רפואי בפרטוריה. שם מת. הרשויות ניסו לטייח וטענו שמותו נגרם משביתת רעב. עיתונאי עיקש אחד הצליח לחשוף את סיבת המוות: דימום מוחי שנגרם ממכה, או מכות, שניפצו את הגולגולת. ניסיון הטיוח של השלטונות יצר מהומה רבה והעיתונאי שהתעקש על נתיחה שלאחר המוות, בנימין פוגרונד, היה סגן עורך הראנד דיילי מייל ומאוחר יותר עלה לישראל.

במותו הפך סטיב ביקו לסמל עוד יותר משהיה בחייו, ובתרגום חופשי של מילותיו של השיר של פיטר גבריאל – "אפשר לנשוף על נר, אי אפשר לנשוף על אש. ברגע שהלהבות מתחילות לתפוס, הרוח תישא אותן גבוה יותר" . תגובתו של המשפטים של דרא"פ דאז, "איני חש שמחה או צער בהתייחס למר ביקו. אני שווה נפש" רק הוכיחה לעולם את האכזריות הגזענית והשרירותית בדרא"פ. בסופו של דבר איש לא נענש על חלקו ברצח של ביקו.

אבל איך הסיפור הזה מתחיל? ובכן, ובאופן צפוי למדי, אחרת. סטיב ביקו היה ילד שלישי מארבעה. אביו היה שוטר שלמד בהתכתבות עריכת דין אך לא הספיק לסיים את לימודיו לפני שנפטר וסטיב בן ארבע בלבד. כשהיה בן שנתיים עברה המשפחה לגינסברג, שם הצליחו בסופו של דבר לרכוש בית פרטי. אחרי שאביו נפטר, החלה אמו לעבוד כטבחית בבית החולים המקומי. הוא החל את לימודיו בבית הספר בשנת 1952 ולמרות שאף אחד לא ראה אותו לומד נחשב לאחד התלמידים המבריקים בכיתה, הוא קפץ כיתות וב-1960 החל את לימודי התיכון, באחד מבתי הספר היוקרתיים של הקהילה השחורה, שנתיים אחרי קיבל תעודת הצטיינות על 10 שנות לימוד. התחנה הבאה היתה קולג' לובדייל, שם למד אחיו הבכור שהיה מעורב בפוליטיקה כחבר בקונגרס הפאן-אפריקאי (PAC). אבל כבר באפריל 1962 הוא נלקח למעצר כשהמשטרה בכלל חיפשה אחרי אחיו.

שני האחים נשלחו לקינגסטאון, שם הואשם אחיו בחברות בפוקו, הזרוע החמושה של ה-PAC. סטיב שוחרר, הוא עזב את ביתו, אך המשיך בלימודיו. אך המשטרה לא הניחה לו, הוא סומן כ"פוליטי" ובסופו של דבריו סולק מבית הספר, שנים אחר כך הוא יתאר את התקופה הזו כתקופה בה צמח כעסו כלפי המשטר, או הסמכות הלבנה. אחיו סיפר שמה שהוא לא הצליח במשך שנים לעשות, כלומר לגרום לאחריו להתעניין בפוליטיקה, הצליחה המשטרה ביום אחד."

ב-1964 עבר את טקס הבגרות המסורתי, וגם סיים את לימודיו בסנט פרנסיס. ציוניו הגבוהים אפשרו לו להתקבל לבית הספר לרפואה בדורבן בתחילת 1966, שם התגורר במעונות הסטודנטים הנפרדים. התודה הפוליטית שלו מתעצמת, בעיקר על רקע עצמאות רודזיה. באותה תקופה לסטודנטים השחורים היתה נציגות סטודנטיאלית עצמאית אך מסונפת לאגודת הסטודנטים הכללית של דרום אפריקה. כבר בשנה הראשונה שלו באוניברסיטה נבחר לנציגות הסטודנטים ואף השתתף בכינוס הלאומי של התאחדות הסטודנטים (NASUS). זו היתה תקופה סוערת בה נחלקו הדעות אם לשתף פעולה עם איגוד הסטודנטית, שנשלט ברובו על ידי לבנים או להקים ארגון מתחרה. ה- African National congress היה בעד שיתוף פעולה, אך לא ה-PAC. באותה תקופה ביקו היה מעורב בהמון דיונים והחזיק בדעה שיש לשתף פעולה ולו משום המשאבים שניתן להשיג משיתוף פעולה זה.

בנסיעת הרכבת, בדרך לכינוס התאחדות הסטודנטים הכללית של דרום אפריקה בשנת 1967, החליטו נציגי הסטודנטים לתמוך בפרישה אם תחליט ההתאחדות לקבל את חוקי האפרטהייד ולשכן את הנציגים השחורים בנפרד. ההתנהלות של מארגני הכינוס הוכיחה להם שחששותיהם היו מוצדקים. הם שוכנו במרחק נסיעה ממקום הכינוס, בעוד שאר הסטודנטים שוכנו במרחק הליכה קצר, גם ארוחותיהם הוגשו בנפרד משאר הסטודנטים. בכירים ב-NASUS גינו את החלטת האוניברסיטה להפריד בין נציגי הסטודנטים על בסיס גזע, אך למעשה הם ידעו על התכנון עוד לפני פתיחת הכינוס.

למחרת כשנפתח הכינוס, ביקו נעמד להציג את דוח המחוז שלו ועשה זאת בשפתו כדי להדגים את הניכור בתוך אגודת הסטודנטים ובין היתר הציע להקפיא את הכינוס משום שמארגניו ידעו על הסידורים המפלים מראש. בסופו של יום זו היתה נבואה שהגשימה את עצמה, ביקו וחבריו חשו שאין להם באמת מקום ב-NASUS  ועזבו.

הוא חובר לבארני פטיאנה מתומכי ה-University Christian Movement (UCM) וכאשר באסיפה של הארגון ב-1968 נציגי השחורים עוזבים לפני שחלפו 72 שעות כדי לא לעבור על החוק שמאפשר שהיה של עד 72 לשחורים בסביבה לבנה, הוא מבין שהוא צריך לקחת יוזמה וכן נזרעים הזרעים שיביאו להולדתו של גוף סטודנטים עצמאי, שלימים יקרא – South African Students Association (SASO). ביקו עדיין האמין בשיתוף פעולה עם NASUS, וקיווה שמהלכיו לכיוון היפרדות ייצרו עמדת מיקוח טובה יותר לייצוג קהילתו באופן שווה יותר ומתוך מטרות משותפות.

לקראת הקונגרס של NASUS  ב-1968, הבטיחו המארגנים מאוניברסיטת וויטס, שם הכינוס עתיד היה להיערך, שהלקח נלמד. הכינוס עבר על מי מנוחות על פני השטח, בפועל אחרי שנציג מחוז לבן הקריא את הדו"ח שלו באפריקנס, בזה אחר זה עלו נציגי מחוזות אחרים וקראו את הדו"ח בשפתם. עם זאת, יו"ר האיגוד שנבחר היה דאנקן אינס, חבר קרוב שנתפס כ"לבן רדיקלי" בקרב הציבור הלבן בדרום אפריקה, שביקו אף הכריז על מועמדותו. אבל בדצמבר 1968 הוא מקים את SASO. בכינוס הראשון, ביולי 1969, נבחר ביקו לנשיא הראשון של הארגון. בנאומו הראשון הסביר ביקו שאת דרכה של SASO  סללו אנשי האמצע, בין "השחורים המיליטנטיים" ובין "לבנים" שדחו את הרעיון הליברלי והבין-גזעי. הוא הבהיר שארגונו אינו רוצה להחליף את הארגון הקיים, אלא להשמיע קול ולהתנגד לדיכוטומיה בין ההלכה למעשה, לצביעות שמתבטאת בקריאות לפעילות משותפת כשבפועל סטודנטים לא לבנים נפגעים במצבים רבים.

בתקופה הזו הוא מתאהב ברמפלה ממפלה, אולם למרות שהיא הוקסמה ממנו היא בחרה לעמוד בהתחייבויותיה כיון שהיתה ממש לפני חתונה. ביקו נותר שבור לב ויוצא למסע לגיוס תמיכה ב-SASO בקמפוסים האפריקאיים כחלק מניסיונו לעורר את התודעה השחורה, אבל אל חשש הם עוד יתאחדו אחרי גירושיה ויביאו לעולם שני ילדים שלא במסגרת נישואין.

במקביל ובהחלט גם בהשפעתו של ביקו, מנהיגי NASUS מובילים קו מיליטנטי ורדיקלי הרבה יותר מאשר של מרבית הסטודנטים הלבנים בדרום אפריקה. ניסיון למסד את הקשר בין NASUS ל-SASO בכינוס ב-1970 יוצר משבר כשבשיאו אחת הנציגות מתיישבת בהפגנתיות בחיקו של ביקו למרות האיסור על ניהול יחסים בין גזעיים בחוקי האפרטהייד בדרום אפריקה. ביולי הוא מתמנה ליו"ר SASO  ומתחיל לפרסם מאמרים תחת פסבדונים – פרנק טלק ושם הוא כתב טורים לא מצונזרים ומלאי ביקורת על "הנשמות השחורות בעור הלבן" ומתח ביקורת על השמאל והליברלים שלמעשה אינם מודעים לגזענות הפנימית שבתוכם. בחייו האישיים, בדצמבר 1970 הוא מתחתן עם נציקי משלאבה, בנם הבכור נולד ב-1971. 

בתקופה שבין 1969 ל-1971 מוקמים גרעיני סטודנטים אפריקאים שמתנדבים לטיפול במצב בקהילות, מקימים מרפאות, מלמדים קרוא וכתוב, מסייעים בחיזוק החקלאות ועוד כשמטרת הפעילות היא לא רק העלאת רמת החיים, אלא גם החדרת מודעות והעצמת תחושת ההגדרה העצמית, השתייכות. זהו חלק מהרעיון שבירו ממוביליו של תודעה שחורה. הפרויקטים הללו נחלו הצלחה במשך שנות פעילותם. מתוך גרעין הפעילות הזה צומח ה- Black People's Convention (BPC), תפקידו של ביקו – רכז הנוער, אהובתו לשעבר ממפלה רמפלה היתה אחת מסגניו, אז ניצת ביניהם שוב הרומן.

בינתיים דרום אפריקה מבעבעת ואירוע רודף אירוע. בדצמבר 1972 מתכנס הBPC ומגדיר את מטרתו  - להיות תנועה פוליטית שחורה שתשאף לשחרור פיזי ופסיכולוגי מהדיכוי. ב-1973 רשויות החוק מתחילות ללחוץ על הפעילים, חלקם נעצרים, על ביקו מוטלות מגבלות תנועה והגבלות נוספות כמו איסור הרצאות פומביות, איסור על ציטוט בתקשורת ועוד. הוא חוזר לעיר הולדתו, קינג וויליאמס טאון. במקביל הוא מסולק מבית הספר לרפואה, כיוון שפעילותו הפוליטית גרמה לו לפספס כמעט את שנת הלימודים כולה.
ביקו מקים סניף של ה- BPC בקינג וויליאמס טאון ואחר כך גם בגינסבורג, הוא חשב שזה מעבר זמני, בסופו של דבר הוא נשאר קבוע. הוא מייצר שם פעילות קהילתית ענפה בתחומי רווחה, בריאות, לימודים וחיזוק הקהילה.

הגענו ל16.6.1976, היום בו פרצו המהומות בסווטו. הפגנת התלמידים נגד ההחלטה ללמד אפריקנס בביה"ס המקומיים הפכה לשדה קטל בשל אלימות משטרתית. כתוצאה מהמהומות, המשטרה שוברת את פעילי הBC וה-ANC יוצאת וידה על העליונה כגוף מוביל במאבק נגד האפרטהייד. ביקו נעצר לבידוד ל-101 ימים ומשוחרר בדצמבר 1976. כשהוא יוצא שורת פוליטיקאים מהעולם ממתינה לפגוש אותו. במידה רבה הוא הופך לאחד הקולות החשובים שיוצאים מדרא"פ.

זו תקופת זוהר בחייו האישיים והוא חי חיי לילה סוערים, שלא הפריעו לו בניסיונו לחבר בין כל הארגונים לעצמאות בדרא"פ והוא גם מתמנה לנשיא כבוד של הBPC. המשטרה לא עוזבת אותו והוא נעצר שוב במרץ 1977 והוא לא היחיד, המשטרה מנסה לפרק את גורמי הכוח המקומיים. בלילה בין ה-17 ל-18 באוגוסט ביקו יוצא לכיוון קייפ-טאון בסתר לפגישות פולטיות, כשהן לא מתאפשרות הוא עושה את דרכו חזרה ובלילה של ה-18 באוגוסט, מעט לפני עיר הולדתו ולמרות היותו מחופש, הוא נעצר במחסום דרכים, מזוהה ונעצר.

יותר לא יראה אור יום. בתא המעצר הוא הופשט, נכבל ועונה לפני שהועבר למשטרה החשאית בפורט אליזבת. כחלק מהעינויים נאסר עליו לשבת, הוא מסרב לשתף פעולה ובתגובה למכות הוא החזיר מלחמה. בלילה בין ה-6 ל-7 בספטמבר חוקרי המשטרה היכו אותו במשך שעות, במהלכן נחבל בגולגולת. בסופו של דבר הוא נשלח למרפאה והרופא לא מצא דבר יוצא דופן. אתם יכולים לתאר שלא נדרשה הכשרה רפואית כדי למצוא את כל יוצאי הדופן, מומחה אחר הציע להעבירו לטיפול רפואי. המשטרה בהתחלה מתנגדת אבל ב- 11.9.1977 הוא נשלח לפרטוריה. את הנסיעה העביר ערום וכפות, מקציף מפיו ובקושי בהכרה. כשהגיע לשם טופל אך כבר היה מאוחר הרבה, הרבה, יותר מדי. הוא הועבר לתא וב-12.9.1977 נקבע מותו.


הידיעה על מות מייסד התודעה השחורה התסיסה את דרא"פ, גם את הקהילה הלבנה. למרות ניסיונות הטיוח, הלחץ התקשורתי והעולמי עשה את שלו והאפרטהייד שוב התגלה במלוא כיעורו קבל עם ועולם. הלווייתו נערכה ב25.9 וכ-20,000 ליוו את ארונו, ביניהם גם 13 דיפלומטים מארצות מערביות וכמה פוליטיקאים לבנים. הלוויה ערכה כ-6 שעות והסתיימה בהנפת אגרוף והקריאה "כוח". כבר ב-17 באוקטובר המדינה הוציאה מחוץ לחוק 18 ארגונים, המאבק עוד רחוק מלהסתיים. עד 1994 יעברו עוד 17 שנים ארוכות של מאבק. נלסון מנדלה אמרה עליו: "הם היו חייבים להרוג אותו כדי להאריך את חיי האפרטהייד". לזכרו של לוחם חירות אמתי

יום שישי, 11 באוגוסט 2017

75 שנים אחרי ואז הגיע טראמפ

ב-9 באוגוסט 1945, 3 ימים אחרי הפלת הפצצה על הירושימה, הגיעה תורה של נגסקי. הפעם פצצת פלוטוניום ולא אורניום, משקלה יותר מ-4 טון.

טרומן מעולם לא נתן הוראה ישירה להפצצת נגסקי, אולם את ההחלטה לא להפציץ שוב את יפן, כי תכל'ס תוך שבוע ניתן היה להטיל פצצה שלישית, נתן טרומן ועמה ההוראה המפורשת כי אין הפצצות בלי אישור נשיאותי.

לפני נגסקי, אנחנו עדיין באי טיניאן, המקום שבו ממוקמת טייסת מגש הכסף. צ'ארלס סוויני, הטייס בן ה-25, שמאחוריו 5 טיסות אימון להפלת הפצצה והיה גם טייס המשנה במטוס התמיכה והפיקוח כאשר הופצצה הירושימה, היה הטייס שנבחר למשימה. המשימה להפציץ את קוקורה בה היה מרכז תחמושת, נגסקי היתה יעד חלופי, תוכננה בכלל ל-11.8 אבל תחזית מזג אוויר בעייתית הביאה להקדמת המשימה וגם להחלפת מטוס. בכלל נגסקי לא ממש היתה ברשימה המקורית, ובפקודת המבצע ניתן לראות שהיא הוספה בכתב יד.
באופן רגיל סוויני הטיס את "האטרטיסט הגדול", אבל בגלל השתתפותו בהפצצת הירושימה, המטוס היה מלא בציוד, לכן נוצר צורך להשתמש במטוס אחר, גם הוא מסדרת "מגש הכסף" של ה- 29B. ה"בוקסטאר", על שם הטייס הראשון שהטיס אותו – פרידריך בוק והיום מוצג במוזיאון חיל האוויר האמריקאי בדייטון, נבחר. הטענת הפצצה, כזכור, לקחה שעות ונחשבה מסוכנת ביותר.

ב-7 באוגוסט מתפוצץ מפציץ B-29 בהמראה וזה מוסיף לחץ לסיטואציה. ב-8 באוגוסט, בבוקסטאר אובחנה תקלה במשאבת הדלק הנוספת. מה שאומר שיש פחות מ-2400 ליטרים של דלק למשימה ויותר מזה: 1. שאי אפשר להוציא את הדלק ולכן לא רק שלא יהיה שמיש, הוא יכביד על המטוס ויזלול דלק. 2. שתיקון המשאבה ייקח שעות ועיכוב משמעותי לא בא בחשבון. 3. העברת פצצת האטום "איש שמן" למטוס אחר אינה אפשרית, היא גם מסוכנת וגם תיקח שעות. סוויני לוקח את ההחלטה להמשיך עם הבוקסטאר. כפי שתיאר זאת אחד המדענים בטיניאן "כולנו הזדקנו ב-10 שנים עד שהבוקסטאר המריא מהאי".

ב-3:49, לפנות בוקר של ה- 9.8.1945, הבוקסטאר ממריא ממסלול ההמראה בטיניאן וזה לא מתחיל מוצלח. תנאי מזג האוויר לא היו טובים וגובה השיוט נקבע על 5,200 מטר, במקום 2,700, מה שכמובן הגדיל את צריכת הדלק. 15 דקות אחרי ההמראה, הפצצה כבר חיה ומוכנה להפעלה ועליה מסרים שונים של אנשי הצוות כמו "נשיקה שנייה להירוהיטו (קיסר יפן)" וגם JANCFU, ראשי תיבות של  Joint Army-Navy-Civilian Fuckup, ויש שיגידו אחר כך שזה היה סימן מבשר רעות.

הבוקסטאר התחיל את העליה לגובה השיוט עוד לפני ההגעה לנקודת המפגש, למרות בעיית הדלק. סוויני הונחה שלא לחכות יותר מרבע שעה בנקודת המפגש לפני הטיסה אל היעד. בסופו של דבר הוא חיכה חצי שעה יותר, בינתיים מטוסי מזג האוויר (הפעם האנולה גיי ולאגינ' דרקגון) דיווחו שבשתי המטרות מזג האוויר מספק לתקיפה.

קוקורה היתה במרחק חצי שעת טיסה, אלא שבינתיים האוויר התמלא עשן בשל תקיפות של חיל האוויר האמריקאי על העיר יאוואטה יום לפני והשריפות שבאו אחריהן, שהסתיר מעיני הטייסים את המטרה. בתוך כל הדיון על האטום צריך לזכור שבקיץ 1945 הפציצה ארה"ב כ- 70 ערים יפניות, כחצי מיליון יפנים נהרגו בהפצצות ולמעלה מחמישה מיליון איבדו את בתיהם.

3 פעמים חג המטוס מעל קוקורה, תוך סיכון אדיר ובזבוז המון דלק ולא הצליח ליצור קשר עין עם המטרה, והאש היפנית מהקרקע כבר החלה להתקרב. בהחלטה במקום, הצוות מסתובב לכיוון נגסקי. 20 דקות טיסה והם שם, אבל מה, גם שם הראות לא טובה, ואז מחליטים שמפילים את הפצצה בעזרת רדאר. חור בין העננים משנה את החלטתם והם מפילים את הפצצה. השעה 10:58. 43 שניות אחר כך בעצמת פיצוץ השווה ל-21 טון חומרי נפץ, בגובה 500 מטר ובמרחק של כקילומטר וחצי מהיעד, מפעל התחמושת של מיצובישי, מתפוצצת הפצצה "איש שמן" מעל נגסקי.

דווקא בנגסקי היו די הרבה מקלטים, אולם התושבים למדו להתעלם מהאזעקות וכך 35,000 איש נהרגו מידית ועוד כ- 60,000 נפצעו, בסופו של דבר כ- 74,000 איש מצאו את מותם. 44% מהעיר נהרסו, העבודה שהפצצה התפוצצה במרחק מהיעד תחמה את היקף הנזק ובך סייעו גם הגבעות מסביב לעיר. בניגוד להירושימה השריפות המועטות שפרצו כובו במהירות ולא הצליחו לייצר נזק היקפי בעיקר בשל תעלות המים הרבות בעיר עצמה, רשת הרכבת המשיכה לעבוד, אך שירותי ההצלה המעטים שנותרו לא הצליחו לעמוד במספרים הרבים של הפצועים והנפגעים.

עמוד העשן מאחוריהם וחמשת גלי ההדף לא היו הסכנה המיידית לצוות המטוס, שלא נותר בו מספיק דלק כדי לחזור לנחיתה באיוו ג'ימה והם מחליטים לנחות באוקינאווה. הצוות מתחיל לשקול אפשרות של נטישה ואחד מאנשי הצוות כותב ביומנו "מעניין אם מי הפסיפיק קרים". מעל אורינאווה הם חגו 20 דקות בניסיון ליצור קשר עם מגדל הפיקוח, אך ללא הצלחה. הם מניחים שהרדיו לא עובד וסוויני מחליט לנחות ללא אישור עם טנק דלק שמספיק לנחיתה אחת בלבד. הם מתחילים לשגר איתותי מצוקה, מנוע אחד שובק חיים, הם מתקרבים למסלול במהירות של 50 קמ"ש יותר מהרגיל, כמעט מתנגשים במטוסים אחרים בהאנגר, מגיעים לסוף המסלול כששני הטייסים עומדים על הבלמים ועושים סיבוב של 90 מעלות כדי לא להגיע לסוף המסלול. כשהם מגיעים לעצירה, המנוע השני שובק חיים, במיכל נותרה כמות דלק שמספיקה אולי עוד לחמש דקות.


6 ימים אחרי ויפן נכנעת, הממשלה מתפטרת ושר ההגנה מתאבד. האם יפן היתה נכנעת בכל מקרה? כן, קרוב לוודאי שזה היה קרוב. האם 200,000 קורבנותיהם המיידים של פצצות האטום אכן הצילו מספר גדול יותר של אמריקאים ויפנים? זו ספקולציה הגיונית, כי היפנים קיבלו הוראות לא להיכנע במקרה של פלישה אמריקאית ולהילחם עד המוות (ממש כמו באיוו ג'ימה). האם פצצות האטום הן אלה שסיימו את מלחמת העולם השנייה? התשובה היא כן, אבל הן גם היו תחילתה של המלחמה הקרה, העידן החדש אליו נכנס העולם. 75 שנים, מעולם לא נעשה ניסיון נוסף להשתמש בפצצות אטום במלחמה או במסגרת צבאית, ואז הגיע טראמפ.

יום ראשון, 6 באוגוסט 2017

היום של הפצצה

יש שאומרים שפצצות האטום על יפן חסכו הרבה הרוגים, הרף הגבוה באומדן האמריקאי עמד על מיליון הרוגים אמריקאים במקרה של פלישה ליפן, לאור תוצאת ההפצצות זה נשמע יותר מציני. הן בהחלט סיומה של מלחמת העולם השנייה וכניעתה של יפן, שאמנם היתה על סף כניעה ועם זאת מאפריל ועד אמצע יולי 1945 מספר האבדות האמריקאי שווה למספר האבדות בשלוש שנות הלחימה בפסיפיק שקדמו להם, היתה בלתי נמנעת. כאן המקום לציין שכניעה שאולי היתה מתרחשת קודם לכן לולא ההתעקשות האמריקאית על כניעה ללא תנאים, כזכור המסר מוועידת פוטסדאם היה כניעה ללא תנאים או הרס מוחלט (אם כי התנאי של השארת הקיסרות בסופו של דבר, גם אחרי פצצות האטום, קוים). אבל יותר מכל חצו פצצות האטום רוביקון מוסרי, כזה שלא נעשתה שוב מה-9.8.1945 ועד לכתיבת שורות אלה. אם כי גם בזה יש כאן לא מעט היתממות, הרי פגיעה הרסנית באזרחים נעשתה עוד לפני, כבר באירופה וגם אחרי.

פיתוח הנשק האטומי היה חלק חשוב במאמץ המלחמתי והושם עליו דגש רב, מתוך הנחה שכאשר יהיה מוכן יופעל על גרמניה או על יפן, בספטמבר 1944 כבר היה ברור שלא יהיה בכך צורך בחזית האירופית, צ'רצ'יל ורוזוולט מסכמים שאם יהיה צורך היא תוטל על יפן, כשתהיה מוכנה. ב-6.8.1945 הוטלה פצצת האטום הראשונה על הירושימה, יפן לא נכנעה, ב- 9.8 הוטלה פצצת האטום על נגסקי, ב- 15.8 הודיע הקיסר הירוהיטו ברדיו על כניעת יפן, ההסכם עצמו נחתם רק ב- 2.9.1945 על ספינת חיל הים האמריקאי מיזורי.

לפני כשבועיים הזדמן לי לקרוא ולהקשיב לראיונות עם אחד ממדעני פרויקט מנהטן, הוא סיפר על הפרטים הקטנים של כל סוגיה, לבד מאחת – סוגיית המוסר, הממד הנעלם. איינשטיין שהיה אחד מהיוזמים של פרויקט מנהטן לא העלה בדעתו שהפצצה תנוסה על אוכלוסייה אזרחית והפך למתנגד מוצהר. אבל הדיון המוסרי, חשוב ככל שיהיה, בסופו של דבר לא היה השיקול. ניתן להניח במידה גבוהה של וודאות שלו הפצצות היו מוכנות בזמן, אחת לפחות היתה מוטלת על גרמניה. עובדתית גם עצומת מדעני הגרעין לא גרמה לטרומן לפקפק בנחיצות הפצצה. בקרב מקבלי ההחלטות האמריקאים היתה נכונות מלאה לתרחיש כזה, עוד בתקופת רוזוולט, והעובדה שגרמניה היתה בעיצומו של פיתוח נשק גרעיני בפיקוח של פרופסור הייזלברג ולא היססה להשתמש בו בוודאי עזרה לעניין. מכניסתו של טרומן לתפקיד הנשיא, במסדרונות הממשל בוושינגטון השאלה הגדולה היתה לא אם הפצצה תוטל, אלא האם היא תעבוד.

המטרה הראשונה שנבחרה היתה הירושימה, עיר תעשייה, בת 350,000 תושבים שנמצאת מרחק כ-750 קילומטרים מטוקיו. מרכז הפיקוד של המבצע, ממנו יצא המפציץ היה בטיניאן, אי שנכבש כבר ביולי 1944 והיה לשדה תעופה מבצעי. ב- 6.8.1945 יצא ממנו מפציץ בואינג 29B, שכונה אנולה גיי ע"ש אמו של הטייס פול טיבטס, ובבטנו פצצת אורניום-235 מועשר, שהועמסה אליו מתוך בור תת קרקעי שנחפר במיוחד לשם העמסתה. "ילד קטן" little Boy היה שם הפצצה, ששקלה כ-4 טון, כינוי חביב ובלתי מאיים לכלי רצח מתקדם.

פול טיבטס, הטייס, היה בן 30, טיס כבר מגיל 12, התנדב לצבא בגיל 22, שימש כטייסו של הגנרל פאטון, פיקד על טייסת בגיל 27, היה טייסו של אייזנהאור ובספטמבר 1944 מונה למפקד הצבאי של מבצע "מגש-הכסף", המבצע האווירי של פרויקט מנהטן. הוא היה אחראי על כל הצדדים של המבצע האווירי ואף החליט שיהיה הטייס שיטיל את פצצת האטום. הוא מעולם לא הביע בפקפוק במעשה.

ההכנות למבצע החלו ב-14.4.1945 כשחלקי הפצצה העיקריים הועמסו על רכבת בדרכם מלוס אלאמוס שבניו מקסיקו למספנות בסן פרנסיסקו ומשם הפליגו לטיניאן. הפצצה הורכבה ועמדה מוכנה לשימוש כבר ב- 1.8. מזג האוויר הכתיב את היציאה למבצע, כל שניה שהפצצה המורכבת נותרה על האי היא היוותה סכנת חיים, המנגנון שלה היה כל כך רגיש שאת הטענתה הוחלט לעשות במטוס לאחר ההמראה ובקרבת היעד.
אחרי קבלת ההוראה להפציץ את הירושימה כיעד ראשון, וכיעדים חלופיים במקרה של בעיה קוקורה כיעד שני ונגסקי כיעד שלישי, הכין טיבטס את הצוות. בשעה 2:15 בלילה הם כבר היו באוויר בדרך להירושימה. מזג האוויר היה מצוין, הירושימה שוכנת במישור מה שהבטיח נזק היקפי רחב בעיר שרובה מבני עץ. מטוס החלוץ שנשלח לבחון את מזג האוויר הפעיל את האזעקה בעיר, אך עם עזיבתו, חזרה העיר להמולתה הרגילה. תוך דקות לא יישאר כמעט כלום מהירושימה. כשיגיע אנולה גיי ויפיל על העיר 60 קילוגרם של אורניום שיצרו פיצוץ השווה לכ-12,00-15,000 טונות של חומר נפץ. אנשים שהיו במרכז הפיצוץ פשוט התאדו, זה היה גיהינום עלי אדמות והיו ניצולים שהעידו שהיו בטוחים שזה יום הדין.

בשעה 8:15 בבוקר, שעון הירושימה, הוטלה הפצצה. לאחר 43 שניות היא התפוצצה בגובה של כ-600 מטר מעל העיר. בשניה ה-44.4, כאשר על הקרקע מוצאים את מותם המידי בין 60,000 ל- 90,000 בני אדם, בגובה 9,500 מטר מעל ובמרחק של כ- 17.5 ק"מ ישב הטייס פול טיבטס בתא הטיס יחד עם טייס המשנה רוברט לואיס וחשו ברעידה במטוס לפני שעמוד עשן עצום היתמר מאחוריהם, או כפי שתיאר את זה מאוחר יותר טיבטס: "אם דנטה היה אתנו במטוס, הוא היה מבועת".

הטמפרטורות באזור הפיצוץ עמדו על כמה אלפי מעלות צלזיוס, רדיוס גל ההדף היה בן כמה קילומטרים ופטריית העשן החשיכה את האזור. מספר המתים המידי עמד על בין 60,000 ל- 90,000 אך במשך חודשים הוא הוסיף לעלות במאות מדי יום. מי שהורשה לצאת מהעיר עם הגיע הכוחות היפניים היו אנשים בריאים בלבד וללא סימני כוויות. מהעיר נותרו אולי כ- 30% מהמבנים. כמה שעות לאחר הפיצוץ החל לרדת גשם שחור, הניצולים המותשים החלו לשתות את המים הרדיואקטיביים ובכך גזרו את דינם למות. אחד המבנים היחידים ששרדו היה "אולם קידום התעשייה" שהיה במרחק 150 מטר ממרכז הפיצוץ נשאר עומד על תילו והיום משמש אנדרטת שלום והנצחה.


טרומן שעלה לשידור כמה שעות אחרי ההפצצה, אישר את דבר הטלת פצצת האטום והבטיח ליפנים כי עליהם לצפות למבול של חורבן מהשמיים אם לא ייכנעו בהתאם לתנאים האמריקאים. 3 ימים אחרי הפכה נגסקי לעוד מדור גיהינום עלי אדמות. 

יום שבת, 5 באוגוסט 2017

1735 - חופש העיתונות כמשל

סיפור על שחיתות, ביקורת, תקשורת, בית משפט וזכויות אזרח? אז בואו נברח מישראל בזמן ובמרחב ונגיע לניו יורק בשנת 1735, קולוניה בריטית. קטנה. שני בתי דפוס, אחד ותיק של הממשלה, בו הודפס גם השבועון המקומי ואחד חדש יחסית של מהגר גרמני, אחד בשם ג'ון פיטר זנגר (במקור יוהן פטר). אותו זנגר, שנולד ב-1697, היגר בגיל 13 לאמריקה, שם מת אביו. הוא נשלח, במסגרת הסכם עם מושל ניו יורק לגבי מתן התמחויות לילדי המהגרים, להתמחות בבית דפוס. ב-1720, הוא פותח עסק עצמאי, שנותן בעיקר שירותי דפוס דתיים, אבל במצבו הרעוע מוכן לקבל כל עבודה. לארגונים אופוזיציוניים באותה תקופה לא רק שלא היתה דרך לפרסם בשבועון המקומי, בית הדפוס גם לא הסכים להדפיס עבורם. הילכו שניים בלתי אם נועדו?

ההיסטוריה מובילה את זנגר להיות סמל לחופש העיתונות ובכלל לא לשם כיוון המשורר, סליחה בעל בית הדפוס, הוא בסך הכל רצה להרוויח כמה גרושים. ניו יורק במאה ה-18 היא מושבה בריטית, אליה מגיע ב-1732 מושל חדש קטנוני ונוח לכעוס ושמו וויליאם קוסבי. האוכלוסיה מונה כ-50,000 נפשות, אך הנמל פורח. ברמה הפוליטית יש הרבה עסקנים, זירת הון-שלטון מפותחת ואופוזיציה מלומדת חסרת השפעה אך משופעת כותבים שנונים ומבריקים שמחלוקת לשתי סיעות עיקריות הטורים והמוריסים.

ג'יימס אלכסנדר, אינטלקטואל בן אצולה סקוטי שהיגר לאמריקה, למד משפטים והיה פוליטיקאי ואף חבר בחברה הפילוסופית שייסד בנג'מין פרנקלין, היה מוריסי והוא הרוח החיה מאחורי העיתון האופוזיציוני הראשון שיצא ביבשת החדשה ב- 5 בנובמבר 1734, The New York Weekly Journal. הוא היה עיתונאי שנון, אם כי לא בהכרח מקורי, את מרבית רעיונותיו שאב מהוגים בריטים ובעיקר מכתבי קאטו של תומס גורדון וג'ון טרנצ'ארד, דיבר בזכות התושבים ונגד הרויאליסטים.

מדי יום שני יצא גיליון חדש מלא בחשיפת שחיתויות, ביקורת ולגלוג ששמה לקלס את השלטונות והרגיז אותם כהוגן. לא היה שום פובליציסט מטעם שיכול היה לתת תשובה נאותה ולכן נתלו בטענה שהפרסום הוא בגדר הוצאת דיבה. המושל ארגן טקסי שריפת גיליונות. אוזלת היד של השלטונות לא נבעה מזכויות כמו חופש הביטוי או העיתונות, השבועון פורסם תחת שמות בדויים של הכותבים כמו גם העורך ולכן לא היה את מי להאשים. מה עושים? עוצרים את בעל בית הדפוס כמובן בעוון "דיבה מרדנית". אגב, הדפסת העיתון לא נעצרה משום שאשתו של ג'ון, אנה, ניהלה אותו בתקופת המעצר, שארכה 9 חודשים כיון שלא היה לו את הסכום לשלם את הערבות.

כך אנחנו מגיעים לאוגוסט 1735, משפטו של זנגר נפתח והוא כבר מעורר המון תשומת לב ציבורית. עד שנפתח המשפט כבר התחוללו אי אילו דרמות קטנות כמו הניסיון להפחית את דמי הערבות והקרב על חבר המושבעים, בהם נחלו פרקליטיו של זנגר הפסדים.

את תפקיד פרקליטו של זנגר לוקח על עצמו אנדרו המילטון, פרקליט ידוע וחבר באסיפה המחוקקת של פנסילבניה. מה שעומד על הפרק זו התפיסה השגויה שביקורת, בין אם נכונה או לאו, אסורה מעצם היותה ביקורת על השלטון. אדרבא, ביקורת אמתית, מבוססת עובדות, נחשבה מסוכנת אף יותר היא נתפסה מסוכנת יותר לשלטון. או כפי שניסח את זה התובע, ביקורת במהותה היא הוצאת דיבה כי ערעור המוניטין של הפקידים יוצר מחלוקת ומעורר שנאה הדדית".

עקרונית המושבעים היו אמורים להכריע בשאלה פשוטה – האם הביקורת אכן התפרסמה בעיתון שהוציא ג'ון פיטר זנגר. במשפטי הסתה כל מה שנדרש באותה תקופה היה להוכיח את זהות המפרסם. המילטון הציע לחבר המושבעים לבחון הבט אחר – האם הפרסומים נכונים או שקריים, משום שאין להעניש עיתון על פרסום אמת. למעשה המילטון שאל את חבר המושבעים, תושבי ניו יורק, מה הם חושבים על התנהלות השלטונות ועורר בהם את הרוח הליברלית שממילא נשבה בקרב המתיישבים ולא היתה אוהדת במיוחד לשלטון ולסגנונו הישן. המילטון אף אומר לחבר המושבעים שהחלטתם לא נוגעת רק לבעל בית הדפוס או לניו-יורק, אלא מהווה קריאה ראשונה לחירות. חירות שמתבטאת גם בחשיפת שלטון שרירותי והוקעתו באמצעות כתיבת האמת.


חבר המושבעים יצא להתדיינות וחזר כעבור עשר דקות עם ההכרעה: לא אשם. אם כי הסיבה שנתנו היתה שהפרסום על ידי זינגר לא הוכח. בסופו של דבר היה הפס"ד לאבן הפינה של חופש העיתונות האמריקאית. מה שכן הפרשה גרמה לג'יימס אלכסנדר לצאת מהצללים ושנתיים אחרי הוא מפרסם ספר על החירות ועל חופש העיתונות והביטוי, שם כתב "חופש הביטוי הוא מעמודי התווך של משטר חופשי. אם מסלקים את התמוכה הזאת, החוקה מתפוררת ועל חורבותיה נבנה משטר עריצות".