המאבק על עמוד שדרה אידיאולוגי והומני

בדמוקרטיה אמורה להתקיים תחרות פוליטית בין אידיאולוגיות שונות. לכל אחת פתרון שונה, אבל כולן מבוססות, לפחות בתיאוריה, על מכנה משותף דמוקרטי, שכולל הבנה עמוקה לחשיבות עקרונות כמו סבלנות, פלורליזם, שלטון החוק, הפרדת רשויות ועקרונית גם מוסר מדיני משותף. בתקופות מסוימות במאה ה-20 קיבלנו תשובה לשאלה מה קורה כאשר גם מוסר הופך להיות יחסי, או מה קורה כאשר מתפתחים ערכי מוסר מתחרים ואפילו מנוגדים. במקרים כאלה, הדמוקרטיה נשענת בעיקר על פרוצדרות ומה שאמור לגשר על הפערים המוסריים הוא עקרון שלטון החוק, או נכון יותר - הציות לחוק. ההיסטוריה מלמדת שזה לא עובד.

אם ניקח את המאבק בעבדות, הרי שגם לאחר ההצהרה הנשיאותית על אמנציפציה (ינואר 1863) והעברת התיקון ה-13 לחוקה (ינואר 1865), הצפון היה מוכן לקבל סהסכמה שבשתיקה את ההפרדה הגזעית בדרום והעוולות והפשעים שההביאה עימה בשם האחדות ושלטון החוק. 100 שנה קיבלה ארצות הברית את העוול המתמשך כמעט בהכנעה. מחאת שנות ה-50' וה-60' במאה ה-20, המצעד לוושינגטון ואפילו לאחר חקיקת חוק זכויות האזרח (1964) וחוק זכות ההצבעה (1965), אמנם הקטינו בגדול את הפער המוסרי, אך עיננו הרואות שארה"ב עדיין מתמודדת עם גזענות ולאומנות והימין הפופוליסטי הטרמפיסטי היה אך עוד גל מאבק בין שתי העמדות, זו הדמוקרטית המאמינה בערכים אוניברסליים וזו השמרנית, הלאומנית והגזענית. 

ההיסטוריה מספקת עוד לא מעט דוגמאות, גם בתוך ארה"ב מול קהילת ה-native Americans וגם מול תיאוריית המוסר השמרנית-דתית, וגם ברפובליקת ווימאר, או ברוסיה טרום-מהפכת אוקטובר או בתקופת סטאלין הרצחנית (אלא שאז לא ניתן לטעון שהיתה דמוקרטיה), בספרד של פרנקו ובאיטליה של מוסוליני. מה שמשותף בכולן הוא ההיעלמות של קבוצות ערכים אלטרנטיביות. העלמות קבוצות מתחרות מתרחשת לרוב בשל שלוש סיבות עיקריות, או שילוב שלהן: צמצום במספר האנשים שמחזיקים בה, הסתרת עמדות בשל פחד להחזיק בהם בגלוי, העלמה מכוונת של אנשי הקבוצה.

תוצאות כל חמש מערכות הבחירות האחרונות הוכיחו שישראל נמצאת איפשהו שם, במקום בו אין קבוצות ערכים אלטרנטיביות. המרכז ימין מדבר בשפה משותפת, למרות הדקויות והבחירות הלפני אחרונות הוכיחו שגם העבודה ומרצ מקבלות את התנאים האלה. למעשה לולא נתניהו, יכול היה הליכוד להרכיב ממשלת רוב מבוססת ימין-מרכז, גם ללא הציונות הדתית והחרדים. המשמעות ברמת עמדות אידיאולוגיות מתחרות היא אחת - יש רק עמדה אידיאולוגית אחת והיא שמה את האינטרס היהודי מעל לכל אינטרס אחר ומקבלת עליונות אזרחית ולאומית יהודית על פני שוויון אזרחי או זכויות אדם. אג'נדת שמאל, מדינית, כלכלית או חברתית אויינה לחלוטין בתוך החברה היהודית.

הבחירות האחרונות השאירו מפלגת שמאל אחת בכנסת, חד"ש, אך לא רק שזו נציגות דלה בוודאי אם מדובר באלטרנטיבה, גם אם אידיאולגית בלבד ולא שלטונית, היא סובלת מדה-לגיטימציה בקרב רוב הציבור היהודי, למרות שמדובר במפלגת השמאל היחידה שגם מקיימת שותפות ערבית-יהודית.

למעשה מאז הקמתה סבלה ישראל מבעיות בחוט השדרה הערכי שלה ומעולם לא הייתה באמת דמוקרטיה, זה אולי היה החזון העתידי, אך מאז ומעולם שוללת ישראל זכויות אדם ובעקביות מתעלמת מהפרות בוטות אלה ומתייחסת לפן הדמוקרטי ממנו נהנים למעשה באופן מלא רק יהודים, מאז ומעולם. חוט שדרה הומניסטי וליברלי מעולם לא התפתח פה, למרות ניסיונות חוזרים ונשנים לעשות זאת, החל מהציונות ההומנית דרך ברית שלום ועד לר"צ והתארגנויות חוץ-פרלמנטריות כיום.

לו היתה כאן דמוקרטיה, היינו אמורים לראות פה מאבק בין שתי תפיסות ערכיות מנוגדות. האחת הומנית, אוניברסלית ושמאלית המדגישה את ערכיה המהותיים של הדמוקרטיה ובתוך כך לוקחת אחריות על עוולות עבר בדרך לתיקון ושוויון והשניה שמרנית, לאומית המשתמשת בכלים דמוקרטיים כדי לייצר מציאות לא שוויונית, המקדמת ערכים יהודיים ומכפיפה את הדמוקרטיה ליהדות. אך המאבק כבר בעצם הוכרע כל עוד כל מי שתופש עצמו כשמאל לא פועל יחד לקידום עקרונות משותפים. 

איך שלא נהפוך את זה, אם עד לבחירות הבאות לא יווצר שיתוף פעולה שמאלי של כל הגופים, המפלגות, המפלגות לשעבר, הארגונים החברתיים, האקטיביסטים, האינטלקטואלים, והיחידים שמאמינים בשוויון, בסיום הכיבוש והפסקת משטר ההפרדה ובאג'נדה סוציאל-דמוקרטית, המאבק האידיאולוגי על דמותה של ישראל הוכרע. זה הזמן לאמץ את הרדיקליות ובאותו הזמן גם להאמין באמונה שלמה שאין דרך אחרת להשמעת אג'נדה שמאלית למעט באמצעות שיתוף פעולה. מול הגל השמרני-לאומני-יהודי שמביא עלינו נתניהו בקואליציה המתגבשת, אין למאבקים נקודתיים יכולת להשיג את מה שיכול להביא מאמץ משותף.

מעבר לשאלת שיתוף הפעולה ההכרחי, יש דבר נוסף שיש לתת עליו הדעת - גבולות המוסר. בעוד שהציות לחוק ושלטון החוק חיוניים, הציות לחוק לא מוסרי הוא השתתפות בפגיעה בדמוקרטיה. זה בדיוק המקום של כל אזרח ישראלי לשאול את עצמו, האם למשתמע מההסכמים הקואליציוניים יש תוקף מוסרי. ככלות הכל השאלה אף פעם לא יכולה להיות רק פרוצידורלית-אינסטורמנטלית, כשמעקרים את המהות המוסרית, מוותרים על בלמי החירום. 

בעוד חברי הקואליציה זועקים כי יש לכבד את שלטון החוק, הם שוכחים דבר אחד - המוסריות שנדרשת לחובת הציות לחוק. בעוד השמאל, באופן עקרוני לו היה ביטוי שמאל פוליטי למעט 5 מנדטים בקושי, אינו מחזיק בערכים שמצמצמים זכויות אדם ואזרח לשום קהילה, לעומתו הימין דורש חובת ציות לחוקים שהמוסריות האובייקטיבית שלהם בספק והפגיעה שלהם בזכויות אדם נמצאת מעל כל ספק - יחי ההבדל הקטן. 

לאורך ההיסטוריה הישראלית, היו לשמאל לא מעט הזדמנויות להתעשת ולהבחין בכיוון אליו נושבת הרוח. עד לבחירות הבאות לשמאל יש הזדמנות אחרונה לייצר התנגדות ולהתחיל במסע הצמחת עמוד שדרה הומני, אוניברסלי, סוציאלי וסביבתי, אחר כך יהיה קשה הרבה יותר וכשקבוצה ערכית אחת נעלמת, לרוב מתחילה תקופה חשוכה הרבה יותר, לפחות זה מה שמלמדת ההיסטוריה, לפעמים שווה ללמוד ממנה.

הלינץ' ביפהפיה: סיפור היסטורי שאסור שישכח

ציור ההוצאה להורג, אפילו בכותרת נכתב "אישה מקסיקנית" ולא הוזכר שמה 

מזמן כבר לא היה בבלוג סיפור היסטורי ולפני שזה יירשם כטעות היסטורית, הגיע הזמן לתקן. גיבורת הסיפור שלנו היום היא אישה צעירה ויפהפיה בחודש השלישי להריונה, שחיה עם בן זוגה בדאונויל, עייירת מחפשי זהב בקליפורניה של אמצע המאה ה-19, בת כ-5,000 תושבים. הוא היה דילר בקזינו והיא מלצרית שם - המציאות לא קלה, הפרנסה בדוחק, אבל כל החיים לפניהם, אלא שלגורל יש תכניות אחרות. 

מלחמת מקסיקו-ארה"ב הסתיימה ב-1848, קליפורניה התקבלה כאחת המדינות, אבל האוכלוסייה המגוונת של המדינה החדשה לא הגיעה בלי מחיר - גזענות ובעיקר סנטימנט שלילי לכל מה שהוא מקסיקני. למעשה מקסיקנים נתפסו לא רחוקים מאפרו-אמריקאים, האדם הלבן ראה בהם נחותים לו, או כפי שתיאר זאת מתיישב לבן בראיון מאפריל 1850: "אין למקסיקנים מה לחפש בארץ הזאת (הארץ בה נולדו, כן? - רק מבררת שאנחנו על אותו עמוד) [...] הגברים נועדו שנירה בהם והנשים שנעשה בהן כחפצנו." זה מתאים גם לאופן בו נכתבה ההיסטוריה של קליפורניה, מתוך אמונה אדוקה של המתיישבים הלבנים בתחושת שליחות וגאולת הקרקע ותפסו עצמם כאדוני הארץ. למרות שלפי ההסכם בין מקסיקו לארה"ב נקבע מפורשות שמי שאזרחי מקסיקו שנכבשו על ידי ארה"ב יישאר בביתו אחרי שנה, יקבל אזרחות אמריקאית, זה לא באמת סייע לקבלתם כחלק מהחברה - לא ממש. אפשר לתת כדוגמא, רק כדי לא להתיש, את החוק שעבר בשנת 1850 שמנע מ"זרים" לחפש זהב על ידי הטלת מס חודשי של 20$, הון עתק באותה תקופה, על זרים בלבד שביקשו לקבל רישיון לחפש זהב. הפגנות שאורגנו נגד המס דוכאו על ידי מילציות לבנות מקומיות.

והנה אנחנו ב-4.7.1851. חגיגות העצמאות בדאונויל מתחילות במצעדים ונאומים והעיירה לובשת חג לכבוד חגיגות העצמאות הראשונות במדינה. חבורת כורים לוקחת את החגיגות קצת יותר מדי ברצינות ואחרי יום שלם של סביאה, הם יוצאים בלילה לעיר ודופקים על דלתות בתים ומשתוללים. אחד מהמובילים הוא ג'ו קאנון, גבר גבוה וחזק שתואר כ"הרקוליאני", שהיה אהוד מאוד העיירה ובקהילת הכורים. 

הגיבורה שלנו בבית לבד, בן זוגה בקאזינו עובד כדילר. אין עדים למה שהיה שם ויש לפחות שתי גרסאות. גרסא אחת טוענת שג'ו וכמה חברים מגיעים לביתה במטרה לאנוס, אבל בנחישותה ובזכות שכרותם, היא מצליחה להבריח אותם ולמנוע את האונס המתוכנן. אבל מוקדם מאוד בבוקר ג'ו מגיע שוב לביתה, לא ברור אם כדי להתנצל או להשלים את ביצוע את זממו. הוא מנסה להיכנס לביתה, היא שולפת סכין ודוקרת אותו בלבו. 

גרסא שנייה מספרת שהוא פשוט היה ממש שיכור ויחד עם כמה חברים הסתובב בעיר, נשען על דלת ביתה, אבל משום שהיה שיכור, מסת המשקל שלו פשוט שברה את הדלת. חבריו עזרו לו לקום, הוא ניסה לקחת בגד שלה, אבל חבריו הורו לו להחזיר אותו. הם הניחו את הדלת ליד המשקוף, צחקו צחוק שיכורים והלכו. בוקר למחרת, לא ברור אם ג'ו הגיע בכוונה לביתם להתנצל או שלא, או שאולי היה בדרכו לרופא כדי לטפל בהאנגאובר הנוראי שהציק לו. כך או אחרת, בן זוגה ניגש אליו ותבע את עלות תיקון הדלת, ג'ו התעצבן ונבכסוך הלך והדרדר. היא התערבה וניסתה להכניס את בן זוגה הביתה, ג'ו לא מרפה ונכנס לביתם, תוך קריאה בשמות גנאי ואיכשהו בלהט המריבה בבית, היא שולפת סכין ונועצת אותו בלבו.

כך או אחרת, הוא מת במקום. היא נבהלת ובורחת לקאזינו.

זו עיירה קטנה, רובם ערים מאירועי אמש והשמועות על הרצח עוברות במהירות ובשניות כל העיר כמרקחה (נו, רק חיפשתי סיבה להכניס את הביטוי היפהפה הזה). מחפשי הזהב שומעים שהיא ברחה לקאזינו ולמרות שהמהמרים שם מנסים להגן עליה, כמה איומים מפורשים על המקום ועל חייהם והם מוותרים על הרעיון ומוסרים אותה ואת בן זוגה לידי מחפשי הזהב. גרסא אחרת היא שלבית מיד הגיעו אנשים ובני הזוג נעצרים על ידי ההמון. הציבור דורש נקמה. כמה אנשים בקהל טוענים שחייבים לערוך משפט ומיד מתארגן במקום משפט שדה. בינתיים היא נחקרת ומודה בדקירתו של ג'ו בחזה, אך מתעקשת על הגנה עצמית כמובן.

המקום כיכר העיר - עד לפני כמה שעות מרכז חגיגות העצמאות ועכשיו בית משפט שדה של מחפשי הזהב, שהוקם ברגע וכולו זלזול ובדיחות הדעת. בראש בית המשפט עמד חקלאי מקומי ידוע - ג'ון רוס. השמועה מתפשטת וכבר כ-2,000 איש ממלאים את הכיכר. גופתו של ג'ו הוצגה לציבור, בעיקר כדי לזעזע ולפרוט על רגשות נקמה. היא המשיכה לטעון כי פעלה מתוך הגנה עצמית. כל מי שהכיר אותה וניסה להגן עליה, אוים על ידי הקהל הזועם. 

רופא העיירה ניסה לדבר בזכותה, הקהל בתגובה קרא להרוג גם אותו, לבסוף ניתנו לו כמה שעות לעזוב את העיר. עורך דין מסן פרנסיסקו שהיה בעיירה, עולה על חבית ברחוב ומציע להגן עליה למען משפט צדק, הציבור בועט בחבית, מגלגל אותו ברחוב ופוקד עליו לעזוב מיד את העיר. לחבר המושבעים המפוברק, שכלל 12 גברים לבנים כמה מהם חבריו של ג'ו, לא לקח יותר מכמה דקות לקבוע את אשמתה ולדון אותה למוות בתלייה. נתנו לה שעתיים כדי שאפשר יהיה לארגן את פלטפורמת התלייה. לבן זוגה הורו לעזוב את העיר מיד ולנצח.

היא מבקשת לחון אותה בתואנה כי היא בחודש השלישי להיריונה, אך בית המשפט החליט לא להאמין לזה, למרות שגם הרופא אימת את דבריה. תוך מעט זמן נבנה פיגום לעמוד התלייה על גשר ג'רזי שעל נהר היובה. 

כאשר הביאו אותה לפיגום, היא לא הראתה אף לא סימן קטנטנן של פחד. להפך, היא הורידה את הכובע שלראשה, הידקה את חצאיתה והחזיקה את חבל התלייה בידיה. כשנשאלה אם יש לה משהו אחרון לומר, היא אמרה שאין לה דבר לומר למעט שהיתה עושה זאת שוב לו נאלצה וביקשה שינהגו בגופתה בכבוד. אז, כרכה את חבל התליה סביב צווארה לבדה ואמרה "Adiós Señores". 

ארבעה ימים לאחר מכן, פורסם הלינץ' המחריד הזה לראשונה בעיתון Daily Alta California, בלי ציון שמה, היא כונתה "האישה הספרדייה, בפירסומים אחרים נתנו לה את השם חואניטה, שם מקסיקני גנרי מבחינת עורכי העיתונות האמריקאית הלבנה. שמה היה חוספה סגוביה. אמנם מרבית העיתונים היו מזועזעים מהרצח, מעולם אף אחד לא תבע את צדקתה, למעט בן זוגה, חוזה, שמרישומי בית המשפט עולה שב-1868 תבע את המדינה על רצח אשתו, אך הפסיד. אגב אחד האנשים שצפה בלינץ שלה הוא מי שרץ באותו זמן לסנאט, ג'ון בי וולר ויש שטענו שהשתתפותו בלינץ', גם אם "רק" כצופה סייעה לבחירתו במרוץ לסנאט.

לו היתה לבנה, יש להניח כי דבר לא היה קורה לה, כבודה של אישה לבנה לא היה דבר של מה בכך בארה"ב של המאה ה-19. במרבית הכתבות הזכירו את יופיה, בלא מעט מהן ניסו לרמוז על "פריצות", אם כי כולם הסכימו כי דמה הכתים את ימי ההיסטוריה הראשונים של קליפורניה.

סיפוריים מקומיים על הרוח שלה שרודפת את גשר ג'רזי המשיכו לחיות אחריה, אך שמה כמעט לא מוזכר בהיסטוריה. היא היתה אישה ועוד ממוצא מקסיקני, מול טביעת האצבעות של ההיסטוריה הפטריארכלית לא נותר לה אלא להישכח, אלא אם כן יהיו אנשים שימשיכו להזכיר את הלינץ' הנוראי של האישה היחידה שהוצאה להורג בקליפורניה על לא עוול בכפה, רק משום שנולדה לגזע ולמין הלא נכון בהיסטוריה שנכתבת בהתאם לנרטיב של גבר לבן. זה סיפור שאסור היה לו לקרות, אך מרגע שקרה את העוול היה צריך לחשוף ולתקן, אבל יש להניח שכמעט אף אחד לא שמע עליה. זה בדיוק מה שקורה שמשתרשת הפרקטיקה של הם ואנחנו, העוול נגרר גם להיסטוריה ששוכחת את ה"הם" כש"אנחנו" משכתבים את ההיסטוריה. תיקון העוול מתחיל בהבנה שאין הם ואנחנו, יש בני אדם.

אחרי הלינץ' שלה, פרידריק דאגלס אמר כי יש להני שלו היתה לבנה, התנהגותה היתה זוכה לשבחים והיא לא היתה נתלית בגללה. אמר וצדק.

מתוך מהומת האלוהים הזו צריך לצמוח שמאל חדש

 כשיצאנו מהקלפי, אחרי שהבכור הצביע בפעם הראשונה, הוא תהה מתי יתפרסמו תוצאות הבחירות ובעצב אמרתי שזה לא באמת משנה, הכיוון הוא למטה. תוצאות הבחירות הרשמיות עוד לא התפרסמו, אך מספירת למעלה מ-85% מהם, די ברור שמשימת הרכבת הקואליציה תוטל על נתניהו והפעם הוא לא יתקשה במשימה. זה לא היה תסריט בלתי מתקבל על הדעת, להפך, אפילו די צפוי למרבה הצער. תוצאות הבחירות בסך הכל מדגימות את מה שאפשר היה לראות כבר מזמן, הדרדרות מוסרית, ערכית, פוליטית וחברתית, שנאמר מי אמר תהליכים (אני – עוד לפני יאיר גולן) ולא קיבל?  

המציאות מורכבת ולא מעט תהליכים מתרחשים במקביל. כל מערכות הבחירות והאחרונה ביתר שאת, מגבירה את הבדלנות והניכור – גם בפוליטיקה וגם בציבור. אם נתניהו יקים קואליציה עם המפלגות החרדיות וסמוטריץ'-בן גביר, הניכור והבדלנות רק יחריפו. יותר מזה, מעגלי הפגיעה בזכויות אדם של קבוצות שונות באוכלוסייה עלולים להתרחב. את התיקון לא ניתן יהיה לבצע דרך פוליטיקה של זהויות, אלא רק תחת מטרייה אחת – המאבק לזכויות אדם לכולם. בסופו של דבר זה אמור להיות אינטרס משותף כל שוחרי הדמוקרטיה.

אם מסתכלים על אחוזי ההצבעה לתעל-חד"ש, בל"ד ומרצ, מקבלים 14 מנדטים שהיו יכולים ללכת למפלגה סוציאל-דמוקרטית משותפת, לו היתה שותפות כזו במקום בו אמור היה להיות השמאל הישראלי. יש להניח שלו שותפות כזו היתה קיימת, לא רק שהיתה נוצרת אלטרנטיבה, גם אפשר היה להילחם ביחד עבור ערכים משותפים ובוודאי עבור שוויון אזרחי וצדק חברתי ולשנות את פני הדברים. זה לא יקרה, כי מפלגות השמאל היהודיות לא הולכות עם ערכים אוניברסליים עד הסוף וגם עבורן האינטרס הציוני, יופמיזם לעליונות יהודית, גובר על כל עקרון דמוקרטי או אוניברסלי.

מפלגת שמאל משותפת סוציאל דמוקרטית, שלא נושאת את מטען המפלגות הישנות ומן הידועות שכל המפלגות מיוחדות בדרכן, אך כל מפלגות השמאל מתפרקות בדרכיהן שלהן, יכולה לייצר שינוי. אם מתוך החורבן האלקטורלי הזה רוצים תקומה, צריך לקום כאן שמאל שיתופי וחילוני שרואה את הפריפריה ומייצר תכנית ביצועית כלכלית-חברתית לצמצום הפערים בין מרכז לפריפריה, שנאבק בכיבוש ופועל למען זכויות אדם לכל אדם באשר הוא אדם, שלא מפחד מהפרדת דת ומדינה באופן שיעניק חופש דת וחופש מדת, שיציג תכנית כלכלית להורדת יוקר המחיה וחיזוק הביטחון התזונתי, שידבר על משבר האקלים – שמאל שבעיקר ייקח אחריות לטווח הארוך. נתניהו הוא איום קצר מועד ואילו הכיבוש, חוסר השוויון האזרחי, האפליה המבנית, חוסר מוכנותה של ישראל לעתיד ואתגריו והפגיעה העמוקה בדמוקרטיה, הם אתגרים הרבה יותר גדולים ובלי להתייחס אליהם נידונו להגיע אליהם פחות מוכנים ממה שאפשר לשער.

זה לא הזמן לחפש אשמים, זה הזמן לקרוא את הכתובת על הקיר והיא ברורה כבר שנים – אם לא יקום פה שמאל שלא מפחד מהצל של עצמו ומתייחס לבעיות של ישראל יחד עם תוכניות פעולה, הרי שיהיה פה הרבה יותר רע לפני שישוב הסיכוי שיקרה כאן משהו טוב. אף פעם לא נוח להיות בשמאל, בוודאי לא בתוך גלי לאומנות ועמוק בשסע לאומי ודתי, אבל פוליטיקה היא לא מקום נוח. היא נעשית נוחה יותר ונטולת דיסוננס כאשר נשארים נאמנים לערכי הליבה ושומרים על ערך נוסף - סולידריות. שמאל שלא נאמן לערכים אוניברסליים שאמורים לייצג אותו, לא יכול לבקש את אמון בוחריו וזו אחת מהבעיות של מרצ בכל אחת ממערכות הבחירות האחרונות, גם בזו האחרונה, שאולי גם תהיה האחרונה.

אחת הבעיות עם המיקוד הפרסונלי בנתניהו, ויש הרבה, היא גם חוסר האחריות שבאי-הצגת אלטרנטיבה אידיאולוגית שמאלית, שאין כמוה רלוונטית לנוכח המשבר הכלכלי ומשבר האקלים. מפלגה אמיצה שתציע דרך חדשה להתייחס להווה כמו גם לעתיד ולאתגרים שהם מזמנים ותוותר על מחזור קלישאות. מרצ, תע"ל-חד"ש ובל"ד נתפסות היום כמנוכרות לבוחרים הטבעיים שלהן, בתוך שלל התהליכים שעוברת החברה הישראלית, הן הופכות להיות לא רלוונטיות והן לא מייצרות שום תקווה לשינוי.

יש המון מה ללמוד מהבחירות האחרונות ויהיה עוד מספיק זמן ללמוד אותן, אבל אם לא יצא מזה גוף פוליטי שמאלי שיתופי וחדש, יש להניח שהעתיד הקרוב והרחוק עומדים להיות כואבים הרבה יותר ושום שינוי לא צפוי. החורף מתקרב והכסות הדלה של זכויות אדם שעוד יש בישראל מאיימת לנשור ולא רק בגלל אלה שמאיימים עליה, אלא גם בגלל שעבור אלה שאמורים להילחם עליה, חשוב יותר לייצג מפלגות שנס לחן מאשר בוחרים שמחפשים בית דמוקרטי בתוך מהומת האלוהים הזאת המכונה הפוליטיקה בישראל. 

שמאלנים? הצביעו שמאל

לקראת הבחירות – כמה מחשבות של אזרחית, אבל שמאלנית

אסטרטגיית ה"געוואלד" אומצה השנה בערך על ידי כל המפלגות וזה עושה המון רעש ולא בהכרח מדרבן להצבעה. ייתכן שהסיבה היא שמרבית המצביעים בישראל תוהים בינם לבין עצמם אם המפלגה לה הצביעו בבחירות הקודמות בכלל שווה את המאמץ. ספוילר: המאמץ שווה ולא בזכותן, אלא משום שהאפשרות של עליית קואליציית ימין בקונסטלציה הנוכחית משמעותה צמצום הזכויות הקיימות והמחיר של ערעור טוטאלי של המערכת הקיימת כבד הרבה יותר ממחירה של התחושה הסיזיפית שבוחרים שוב ושוב וזה לא מגיע לכלום.  

מנסים לספר לנו שזה לא קל להחליט במי לבחור, מוכרים לנו רעיונות בשם אסטרטגיה וטקטיקה, אבל האמת הבסיסית היא שבחירות שמשקפות את עמדות הציבור דורשות רצון כן של הבוחרים לבחור במפלגה שמייצגת אותם באופן הטוב ביותר. לרוב לא תמצא מפלגה שתתאים כמו כפפה ליד, אבל השאלה היא מה הפרמטרים החשובים ובהתאם להם להחליט.

מקובל להתייחס למערכת הפוליטית במושגים של ימין ושמאל, אבל הם לא הולמים את המציאות הישראלית. למעשה, דיון פוליטי-ציבורי בסוגיות שמאל בכלל לא קיים. בתחום הכלכלי אין ערכי שמאל, אפילו לא סוציאל-דמוקרטיים, כי מדיניות הימין הקפיטליסטי מחליקה בקלות גם למצביעי מרצ השבעים. בתחום הרווחה אנחנו בתוך מודל היברידי מוזר של תשתית סוציאל-דמוקרטית ומדיניות ימין שלא מצמצמת פערים ולא מקדמת רווחה. המפלגה היחידה בפוליטיקה הישראלית ששפתה היא שפת השמאל הכלכלי היא חד"ש, אם בנושאים כמו זכויות עובדים, המאבק בהפרטה , יוקר המחיה וקידום חקיקה חברתית.

שמאל וימין בישראל הם בעיקר מדיניים, אך קואליציית "רק לא ביבי" יצרה ציר ציוני-יהודי, שמתעלם מזכויות פלסטיניות ומאפשר אפילו למרצ לחסות בצילו. הדיון הפוליטי היהודי הוא דמוקרטי/לא דמוקרטי, אבל בסופו של דבר ובשם נסיבות, כל המפלגות היהודיות מוכנות לוותר על הדמוקרטיה לכולם לטובת דמוקרטיה ליהודים. בשמאל הישראלי רק חד"ש נותרה איתנה במאבק בכיבוש, חתירה לשתי מדינות לשני עמים ולא פחות חשוב – שוויון אזרחי. חד"ש היא המפלגה היחידה שלא התפשרה על שוויון אזרחי ובצדק, רק שבאופן מצער למדי נותרה די בודדה במערכה. העובדה שאין שוויון אזרחי וכמעט כל המפלגות מוכנות לשתף עם זה, ארהיב ואומר לקבל אותו כמודוס אופרנדי, הופכת את חד"ש לחשובה יותר מאי פעם, לפחות למי שחפץ בדמוקרטיה.

במצב בו העבודה ומרצ, שנחשבות מסורתית מפלגות מרכז-שמאל ושמאל בהתאמה, מכוונות כל הזמן קצת ימינה מעמדותיהן המסורתיות כחלק מרעיון עוועים המכונה בחיבה "פרגמטיות", לבוחר משמאל זה פשוט לא אמור להתאים. "אסטרטגיה" זו לא משיגה את מטרתה, עיינינו הרואות שהן מתנדנדות על אחוז החסימה. אבל הבוחר הרציונלי לא יכול שלא לשים לב שככל שהוא מוכן להתפשרות הערכית של המפלגות, כך הן מתפשרות יותר ושום דבר לא נשאר סטטי והמערכת נוטה יותר ימינה מבחירות לבחירות. לכן הדבר הנכון לעשות לבוחר שמאלני הוא לכוון למי שבאמת נמצא בשמאל, אומר ועושה.

בעוד שאת השנה האחרונה בילו מרצ והעבודה בחיקה הלא נוח של הקואליציה והן חתומות על חוקים אנטי-דמוקרטיים, מוכנות "לנהל את הסכסוך" ומדיניות ימין דורסנית כמוה לא היתה במחוזותינו, חברי הכנסת של חד"ש נלחמו על ערכי שמאל ודמוקרטיה, למרות ההכפשות של פוליטיקאים, פרשנים וכותבי דעות שניסו להפוך אותם למשתפי פעולה של נתניהו.   

חד"ש אינה נטולת בעיות, אבל בתחומים שהכי משפיעים על החיים באזור ובמדינה, הם הכוח היחיד שמדבר ופועל מתוקף ערכי שמאל. חברי כנסת כמו איימן עודה ועאידה תומא סלימאן הם בדיוק הנציגים שאני רוצה לראות בכנסת, כאלה שמייצגים את התקווה שיכול להיות פה טוב יותר והיא מתחילה באמונה הבלתי מתפשרת בשוויון אזרחי ובצדק חברתי במובן העמוק שלו.

מי ששוקל להצביע למפלגות שמשמאל ללפיד, צריך לזכור שאחרי הבחירות הן מתייצבות לימינו והופכות לחותמת גומי בשם סיסמא חלולה שעניינה "רק לא נתניהו". זה אולי תואם אינטרסים ספציפיים ונראה הגיוני לחלק מהמצביעים להן, אבל זה איננו שמאל ובוודאי לא מסמל מדיניות כלשהי. זה בהחלט מסייע נגד הרעה החולה של ממשלת ימין בראשון נתניהו, אבל זה לא מוביל לתפיסות שמאל בשום תחום מדיניות וגם לא לחיזוק הדמוקרטיה, בוודאי לא לאורך זמן. יום אחד, כשנתניהו לא יתמודד, הקואליציה לא תישען על מפלגות שמאל ואז לא יהיה אלא להצטער שבזמן שיכולנו לחזק את השמאל, בחרנו אסטרטגית לחסל אותו. כדי לייצר כוח פוליטי משמאל, הבוחר השמאלני צריך להפסיק לחפש אסטרטגיה ולחזור לבסיס הכי פשוט – אידיאולוגיה. שמאלנים – הצביעו שמאל, ככה פשוט.

היאוש לא נעשה יותר נוח

אם מצב החברה הערבית היה מעניין את הציבור היהודי כמו שיעור ההצבעה בחברה הערבית, דברים היו נראים אחרת לגמרי, אבל הוא לא. אף אחד בחברה היהודית, שעסוקה בהדרת ערבים על בסיס יומיומי, תומכת בחוק הלאום שהופך אותם לאזרחים סוג ב', האפליה הממוסדת אליה עיוור מרבית הציבור היהודי, לא מאפשרת סיכוי שווה ורואה בהם אויב מבית, לא יכול לצפות שבנתונים הללו יש תמריץ כלשהו להצבעה, להשתתפות או אפילו לתקווה.

אם ראש הממשלה לפיד לא היה מגיע לנצרת ואומר "האזרחים שלכם", אלא אזרחי ישראל, הוא היה משנה אפילו במעט את הטרמינולוגיה של "הם" ו"אנחנו", שכל כך נדרש לשנות אותה. אם הוא, כמו פוליטיקאים רבים אחרים, לא היה מציע הפחדה, אלא תקווה – מי יודע מה אפשר היה לעשות פה? רק דמיינו שראש הממשלה לפיד היה אומר במקום: "אני רואה את האדישות ברחוב הערבי וחוסר הרצון להצביע, הוא מגיע מאבדן התקווה שאפשר לשנות. אבל אפשר וצריך לשנות. לכן אני מתחייב שהמפלגות הערביות יהיו חלק מהקואליציה אם אני אהיה זה ירכיב אותה", במקום לנסות להתחבב על בוחרים יהודים ולהפחיד ערבים במילים כמו: "אם האזרחים שלכם לא יצאו להצביע, הם צריכים להבין שגם מה שניתן בשנה האחרונה יילקח מהם".

הניסיון להפחיד את החברה הערבית כדי להניע להצביע, לא באמת יכול לסייע לכלום. אי אפשר להפחיד את החברה הערבית באמצעות בן גביר ונתניהו כי האמת היא שעבור מרבית החברה הערבית אין הבדל בינם ובין מה שכונתה מוקדם מדי "ממשלת השינוי". אפילו את התקציבים שהצליח מנסור עבאס להשיג, החברה הערבית לא התחילה לראות. מה שמכונה ה"שותפות" בעגה היהודית, היה בעצם מוכנות לקבל את חוסר השוויון ולהשיג משאבים בתמורה לשיתוף פעולה. זה שאנחנו קוראים לזה שותפות לא עושה אותה כזו ואם זו ה"שותפות" שלפיד מציע, אין שום סיבה לחברה הערבית באמת לצאת להצביע.

תוסיפו לזה את הפיצול של הרשימות הערביות והסטגנציה בתוכן, את העובדה שגם מי שמשתף פעולה לא רואה דיווידנדים בנכונותו זו ושמי שמבקש שוויון זוכה לכתף קרה ולתיוג "תומך טרור", את חוסר הנכונות של השמאל הישראלי לעמוד בצד של זכויות אדם ואת הפעולות הצבאיות שיוצרות מתיחות וזה עוד בלי לדבר על התנאי המקדים של וויתור על המאבק בכיבוש כי ישראל עברה ל"ניהול הסכסוך", יופמיזם לנירמול הכיבוש והסיפוח. כאין אמונה שאפשר להשפיע, כשהמצב רע ואין אפילו תחושה של ביטחון אישי, רבים בחברה הערבית לא מאמינים בתקווה הקלושה שאפשר לשנות.

גם אני תוהה לא מעט זמן אם אפשר לשנות, אני כבר כלל לא בטוחה שבכלל אפשר להאט את התהליכים האנטי-דמוקרטיים שעוברת ישראל וזו תחושה מאוד מייאשת. זו הסיבה שאני מבלה שעות, בלילה וביום עם שותפים ערבים ויהודים, בניסיון לייצר שינוי, להחזיר את התחושה שעוד יש כאן מכנה משותף אנושי שיש בו די לתחזק את האמונה שעוד יכול לצמוח פה משהו דמוקרטי, שוויוני ושיתופי. אני לא בטוחה שאני יודעת איך עושים את זה, אני גם לא יכולה להבטיח הבטחות, אני רק יודעת באמונה שלמה שרק מחנה דמוקרטי משותף יכול לייצר את השינוי.

באין גוף כזה להצביע לו, מה שאני יודעת זה מה יכול לקרות אם לא נצביע בבחירות הקרובות לברירות המחדל הקיימות. מה שיקרה זה צמצום חלון ההזדמנויות לשינוי, שממילא הולך ונסגר בכל יום שעובר. ברור לי שלא אהיה מרוצה מתוצאות הבחירות, אבל שהן בוודאי יהיו גרועות יותר אם לא נצא להצביע. אני גם יודעת שלא להצביע אומר שוויתרנו על התקווה, ולו גם הקלושה ביותר, שאפשר לשנות. אין לנו את הפריבילגיה להיכנע, לא לפחד ולא לאדישות, זה בדיוק מה שמזרז את כל התהליכים המפחידים שמתרחשים פה. גם זו התפוררות דמוקרטית מפחידה.

אז נכון, אין כאן דמוקרטיה, אבל לא להצביע הוא הוויתור על האפשרות שתהיה. אני לא יודעת מה יהיה אם ננסה, אני כן יודעת שיהיה יותר גרוע אם נרים ידיים, אם נוותר על התקווה שאולי נוכל לייצר שינוי. אמנם כהרגלו מגיע מה שנשאר ממחנה השמאל לבחירות האלה לא מאורגן נכון, אבל המאבק הוא למען עתיד דמוקרטי ביום מן הימים. הסכנה שהמפלגות הערביות לא יהיו מיוצגות אחרי הבחירות הבאות היא הרבה יותר גרועה ממצב של מפלגות ערביות שלא מצליחות להשפיע.

כאשר הייאוש אוחז, כבר באמת לא נותר דבר. לא להצביע הוא הכניעה לייאוש הזה וזה יהפוך את החיים פה לקשים הרבה יותר, לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות. יש לנו שבוע להמשיך להאמין, אבל זה לא פותר אותנו מהצורך מתישהו לעזוב את מחוזות האמונה ולהתחיל לעשות למען קיום דמוקרטי משותף בחלקת הארץ הזאת.

Enough with the self-imposed disengagement

The last Hebrew post translated by Sol Salbe

The tendency to look specifically at the here and now is very human, especially when facing a dangerous situation, or one perceived as such. In Israel, where one incident follows another, everyone: the public, the politicians and the media are constantly focused on what is happening at the very moment. So usually no one considers the underlying processes or attempts to broaden the perspective. Commentators and advisers drive the immediate responses telling us how to think, a bit like marketers who look at numbers and trends without considering substance, or consequences.

When the matter at hand is specific, there is no difficulty in focusing on [Jewish Power politician Itamar] Ben Gvir without noticing that there are so many other politicians who are not really far from him but are completely in the mainstream. Ben Gvir may speak more bluntly, but in terms of policy there is really no difference between a government formed with Ben Gvir and the last government formed with Shaked, Sa'ar and Lieberman, it may be the tone that makes the music, but they all have the same music score in front of them.

In fact, and the outgoing government is but a wonderful example (with Zehava Galon's promises that Meretz will be in the next government being the icing on the cake) that all the Jewish parties have proven that Jewish-Zionist interest outweighs any democratic value for them. The only Arab party that agreed to these clearly undemocratic rules of the game is Ra'am [United Arab List], the other Arab parties seek civil equality and are therefore illegitimate from the point of view of the Jewish public. Anywhere else, this inequality would be outrageous, in Israel it has become an accepted reality for the Jewish public and is accepted by the Arab citizens who understand that this is the best they will get given the "no democracy". But, what do you know, the real problem is Ben Gvir.

When the focus is so pin pointed, it is impossible to see the big picture, simply because at the distance from which we observe, it is impossible to get a perspective, but that does not mean that there are not even bigger problems. Therefore, it is possible to act as if only Netanyahu endangers democracy and not understand that there are actually quite a few other risk factors that must be addressed, as well as that climate change, urban and rural planning problems, or vital systems that are starved of resources and should not be ignored. But seeing everything in isolation does actually best serve the interest of politicians who do not have the courage to face the required necessary changes of this magnitude.

When looking at everything on a point-by-point basis, it is often difficult to connect the dots. If we take for example the "practical insight" that the public is moving to the right and therefore it is smart to wink at the Centre and not to express Leftist positions, its result is the nullifying of the Left. Today, left-wing voters in Israel do not have a social-democratic party, certainly not a common one, to vote for, and they are forced to look for other, not surprisingly, "strategic" solutions. Are they strategic? I don't think so, after all, a strategy is designed to achieve goals and if the goals are left-wing values, voting for someone who does not express them will not lead to them – and that is a problem.

It is clear that the situation is much more complex and the reasons for the nullifying of the left are much more numerous, some are related to the Left and some to the general public, some are structural, and some are fundamental. The shift of the left-wing parties to the centre and the dimming of left-wing values ​​conveyed quite a few other negative messages, such as self-imposed withdrawal from politics, but also to a certain extent confirmed the process of delegitimisation of the Left led by Netanyahu. The Left has to begin to fight for its very existence and try to justify it, instead of continuing to fight for its values ​​that provided meaning and justification for its existence.

The expected low voting rates within the Arab community have received a lot of attention, not because the political views of the Arab citizens of the country are of interest to anyone, but because they can tip the scales one way or the other. But the truly substantial issues, such as inherent discrimination of non-Jewish citizens, inequality, equanimity in relation to the dramatic increase in the crime rate within the Arab community, and the drying up of budgets within the boundaries of the Green Line are not counted at all, as if they were not related to anything at all, when in fact, needless to say, they are the main reasons for the reluctance to go out and vote.

Bottom line, all the parties on the Zionist spectrum operate under the assumption of democracy for Jews and accept civil inequality as a given, either from the assumption that it is somehow logical or from the "hope" of envisaging future change, but one way or another they all cooperate with it. However, you can't be a democrat and accept this assumption, it just doesn't work together and no matter what story we try to tell, civil inequality and democracy are not in the same company.

My grandmother used to say that as long as there are people willing to buy bollocks, there will always be someone willing to sell it. In the end, we are all comfortable thinking that the upcoming elections are a choice between Netanyahu and Ben Gvir or the anti-Netanyahu bloc, but that is not really the question. Democracy can be destroyed through various means, through corruption, through degrading the gatekeepers, degrading the separation of powers, reducing the powers of the legislative authority, increasing the power of the executive authority, degrading the independence of the judiciary, but also through accepting civil inequality and discrimination as a given situation, not to mention the normalisation of the Occupation and the creation a racist Apartheid regime. To preserve democracy, you have to fight on all these fronts and not just on some. That's exactly the point, observing the disengagement, leaves us disengaged. The advantage of examining things in isolation holds as long as it is limited, certainly not for everything and all the time, because in reality everything is connected, even if it is more convenient for us to disconnect

אומרים הכל, רק לא את האמת

שבועיים לבחירות, שום מפלגה לא אומרת משהו חדש שהיא לא אמרה לפני כן, למרות שהמציאות משתנה כל הזמן. כל מפלגה מספרת למצביעים שלה את הסיפור שהם רוצים לשמוע, כל הפרשנים מדברים על ציוותים קואליציוניים אפשריים ואחוזי חסימה ומרבית הציבור מודאג מהשאלה איך יגמור את החודש. לא משנה איך נהפוך את זה, התוצאה האמיתית ואת זה כבר אפשר לומר עכשיו, היא שלא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות, שום דבר מהותי לא ישתנה. הדיון הפוליטי עוסק כל הזמן ב"עכשיו", ללא הסתכלות עתידית, ללא התייחסות לאינטרס ישראלי משותף וללא מהות או תוכניות מעשיות.

למעשה זה כבר לא מעט מערכות בחירות שמפלגות ישראליות מכוונות להגיד את מה שהן חושבות שהציבור, לפחות שלהן, רוצה לשמוע. זה לא מוכיח את עצמו, אבל גם לא מנדנד את הסירה. בלהט המציאות נדמה שקצת שכחנו וחשוב להזכיר שמפלגות אמורות לייצר חזון וליזום, על מנת לקחת חלק בניווט הספינה ולא לנוע עם הזרם. היסטורית למפלגות יש תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל, כשהן לא מנסות לייצר תודעה פוליטית מהותית ועשייה – הן חוטאות לתפקידן.

המגרש הפוליטי הישראלי-יהודי עסוק בעיקר בשאלת נתניהו ורק לא נתניהו ובתווך נכנס גם בן-גביר. אבל זו לא השאלה ולכן ממילא שום תשובה אינה רלוונטית. זה נכון שאפשר למצב את העניינים כמאבק בין מחנה דמוקרטי למחנה לא דמוקרטי, אך ללא המפלגות הערביות ועם מוכנות למשטר הפרדה לא ניתן לדבר על דמוקרטיה, בוודאי לא בפן המהותי שלה. העובדה שזה נעשה, רק מקבעת את התפיסה הלא דמוקרטית של דמוקרטיה ליהודים והיא בשורה התחתונה התפיסה של בן גביר, אבל גם של סמוטריץ', שקד, סער, אלקין, גנץ ונתניהו ועקרונית, כפי שהוכיחה הממשלה היוצאת, היא גם מקבלת תמיכה מהעבודה וממרצ. 

הירידה המהותית ברצון להצביע, או באמונה שההצבעה יכולה להשפיע, היא עוד תסמין של מפלגות שחוטאות לתפקידן והיא ביטוי לתחושה המהותית של הבוחר כי אינו משפיע. ציבור שמרגיש שהוא אינו משפיע, מתרגם גם הוא לחולשה דמוקרטית, בהנחה שיש בישראל אלמנטים של דמוקרטיה תהליכית.

למעשה, מעבר לכיבוש ושלטון ההפרדה שמיושם דה-פקטו בישראל, עוד לא מעט תהליכים פוגעים בישראל מבפנים וכולם שותפים במידה כזו או אחרת להרס פנימי של תהליכים דמוקרטיים. ישראל ניצבת מול בעיית פערים חברתיים-כלכליים חמורה, בעיית תשתיות, מערכת חינוך קורסת, מערכת בריאות מקרטעת, מערכת רווחה לא מתאימה ומשבר אקלים שמביא עמו סכנה לחוסר ביטחון תזונתי, מחסור במים (למרות מערכת ההתפלה) בתוך מערכת שצפויה להיפגע ואינה ערוכה תשתית וכלכלית למשבר. מעבר לנושא האסטרטגי והבטחוני, שגם הוא צריך התייחסות לאור האתגרים הללו, איפה התוכניות וההיערכויות של המפלגות לעתיד הלא רחוק הזה? מדוע אין לכל אלה התייחסות? למה מנהיגים ומפלגות לא מדברים על זה ולמה הציבור לא דורש שידברו על זה? תוך עשר שנים ומול בעיות חמורות הרבה יותר, המחשבה שהתעסקנו בנתניהו ובן גביר תהיה לא פחות משערורייתית, רק שהמחיר שלה יגבה יותר חיים.

הציבור הישראלי לא צריך מפלגות שמספרות לו את מה שהוא רוצה לשמוע, זה רק מזין מעגל קסמים של בורות מרצון, שמאפשר אמונה במציאות אלטרנטיבית, בה ישראל תמיד צודקת וטובה והחיים פה הכי טובים שאפשר. הציבור הישראלי צריך לשמוע ממי שמבקש להנהיג אותו את האמת והיא מורכבת, זה טבעה של מציאות. היכולת להצליח להתמודד עם המציאות הזאת מתחילה בהבנת המצב, בוודאי לא התעלמות ממנו.

אנחנו יודעים שאנחנו חיים בעולם משתנה, העניין הוא שכדי להצליח להתמודד עם האתגרים, צריך להתייחס אליהם. במקום להמשיך ולהגיד כלום כדי לקבל יותר קולות בקלפי, רק דמיינו איזה שינוי מרענן היתה מביאה מפלגה שלא משחקת את המשחק, אלא מתייחסת לחיים עצמם, לצרכי הציבור ולאתגרי הזמן ומציעה חזון בר קיימא, תוכנית פעולה וסדר עדיפויות. אין אפילו מפלגה אחת כזו, אבל כל עוד הציבור מוכן לקבל את זה, אין כל סיבה שזה ישתנה. אבל האמת, גם אם לא תאמר, בכל מקרה תצא לאור, השאלה אם זה לא יהיה מאוחר מדי? התשובה היא שככל הנראה כן.

די לניתוק מרצון

הנטייה להסתכל ספציפית על נקודת הזמן הנוכחית והקרובה היא מאוד אנושית, בעיקר כאשר המצב הנתון מאיים, או נתפס ככזה. בישראל, בה אירוע רודף אירוע, הציבור, הפוליטיקאים והתקשורת מכוונים כל הזמן למה שקורה כרגע ולרוב אין התייחסות לתהליכי עומק, או ניסיון להרחיב את נקודת המבט. פרשנים ויועצים מכוונים תגובות מיידיות מספרים לנו איך לחשוב, קצת כמו אנשי שיווק שמסתכלים על מספרים ומגמות בלי להביא בחשבון מהות, או השלכות.

כשההתייחסות נקודתית, אין שום קושי להתמקד בבן גביר בלי לראות שיש עוד כל כך הרבה פוליטיקאים שלא ממש רחוקים ממנו, אבל הם לגמרי בתוך המיינסטרים. בן גביר אולי מדבר בוטה יותר, אבל מבחינת מדיניות אין באמת הבדל בין ממשלה שתקום עם בן גביר לממשלה האחרונה שקמה עם שקד, סער וליברמן, זה אולי הטון שעושה את המוסיקה, אבל כולם מחזיקים את אותם התווים.

למעשה, והממשלה היוצאת היא אך דוגמא נפלאה עד ההבטחות של זהבה גלאון שמרצ תהיה בממשלה הבאה הן אך הדובדבן שבקצפת, כל המפלגות היהודיות הוכיחו שאינטרס יהודי-ציוני גובר עבורן על כל ערך דמוקרטי. המפלגה הערבית היחידה שהסכימה לחוקי המשחק הלא-דמוקרטיים בעליל האלה היא רע"ם, שאר המפלגות הערביות מבקשות שוויון אזרחי ולכן מבחינת הציבור היהודי הן לא לגיטימיות. בכל מקום אחר, אי השוויון הזה היה מקומם, בישראל הוא הפך למציאות מקובלת עבור הציבורי היהודי ומתקבלת על ידי אזרחים ערבים שמבינים שזה הכי טוב שהם יקבלו בהינתן ה"אין-דמוקרטיה". אבל בן גביר הוא הבעיה, מה?

כשההתייחסות נקודתית, אפשר לא לראות את הדברים הגדולים באמת, פשוט משום שבמרחק שאנחנו מתבוננים ממנו, אי אפשר לראות למרחוק, אבל זה לא אומר שאין בעיות עוד יותר גדולות. לכן אפשר להתנהג כאילו רק נתניהו מסכן את הדמוקרטיה ולא להבין שבעצם יש עוד לא מעט גורמי סיכון שבהם יש לטפל, כמו גם שאין להתעלם ממשבר האקלים, מבעיות התכנון, או ממערכות חיוניות שמשוועות למשאבים. אבל לראות הכל במנותק בלאו הכי משרת פוליטיקאים שאין להם את האומץ להתמודד עם שינויים נדרשים בסדר גודל כזה.

כאשר בוחנים כל דבר נקודתית, לרוב קשה לחבר בין הנקודות. אם ניקח לדוגמא את "התובנה הפרקטית" שהציבור זז ימינה ולכן נכון לקרוץ למרכז ולא לבטא עמדות שמאליות, התוצאה שלה היא התאיינות של השמאל. היום אין למצביעי שמאל בישראל מפלגה סוציאל-דמוקרטית, בוודאי לא משותפת, להצביע לה, והם נאלצים לחפש פתרונות אחרים, שלא במפתיע "אסטרטגיים". האמנם אסטרטגיים? אני לא חושבת, אחרי ככלות הכל, אסטרטגיה נועדה להשגת יעדים ואם היעדים הם ערכי שמאל, הצבעה למי שאינו מבטא אותם לא תוביל אליהם - בעיה.

ברור שהמציאות מורכבת הרבה יותר והגורמים להתאיינות השמאל רבים הרבה יותר, חלקם קשורים לשמאל וחלקם לציבור הרחב, חלקם מבניים וחלקם מהותיים. התזוזה של מפלגות השמאל למרכז ועמעום ערכי שמאל העבירה לא מעט מסרים שליליים נוספים, כמו התבטלות מרצון, אבל גם אישה במידה את תהליך הדה-לגיטימציה של השמאל שהוביל נתניהו. השמאל החל להילחם על קיומו ולנסות להצדיק אותו, במקום להמשיך להילחם על ערכיו שנותנים את הערך וההצדקה לקיומו.  

שיעורי ההצבעה הנמוכים הצפויים בחברה הערבית זוכים להתייחסות מרובה, לא משום שדעותיהם הפוליטיות של אזרחי המדינה הערבים מעניינות מישהו, אלא משום שביכולתם להטות את הכף לכאן או לכאן. אבל הנושאים המהותיים באמת, כמו אפליה אינהרנטית של אזרחים לא יהודים, אי שוויון, שוויון נפש ביחס לעלייה הדרמטית בשיעור הפשיעה בתוך החברה הערבית וייבוש תקציבים בתוך גבולות הקו הירוק בכלל לא נספרים, משל לא היו קשורים לכלום ושום דבר, כשהם בעצם, מיותר לציין, הגורמים העיקריים לחוסר הרצון לצאת ולהצביע.

בשורה התחתונה, כל המפלגות על הספקטרום הציוני פועלות תחת ההנחה של דמוקרטיה ליהודים ומקבלות את אי השוויון האזרחי כנתון, אם מתוך הנחה שזה איכשהו הגיוני ואם מתוך "תקווה" לראות בשינוי עתידי – כך או אחרת כולן משתפות עם זה פעולה. אלא שאי אפשר להיות דמוקרט ולקבל את ההנחה הזו, זה פשוט לא עובד ביחד ולא משנה איזה סיפור ננסה לספר, אי שוויון אזרחי ודמוקרטיה לא נמצאים באותה קבוצה.

סבתא שלי היתה אומרת שכל עוד יש אנשים שמוכנים לקנות לוקשים, תמיד יימצא מי שיהיה מוכן למכור אותם. בסופו של דבר לכולנו נוח לחשוב שהבחירות הקרובות הן על נתניהו ובן-גביר או גוש חוסם נתניהו, אבל זו לא באמת השאלה. דמוקרטיה יכולה להיהרס ממוקדים שונים, משחיתות, פגיעה בשומרי הסף, פגיעה בהפרדת הרשויות, צמצום סמכויות של הרשות המחוקקת, הגדלת כוחה של הרשות המבצעת, פגיעה בעצמאות הרשות השופטת, אבל גם מקבלת אי-שוויון אזרחי ואפליה כמצב נתון, שלא לדבר על נירמול הכיבוש ויצירת שלטון הפרדה גזעני. כדי לשמור על הדמוקרטיה צריך להילחם בכל החזיתות הללו ולא רק בחלק. זאת בדיוק הנקודה, הבחינה במנותק, מותירה אותנו מנותקים. היתרון בבחינת דברים במנותק תופס כל עוד הוא מוגבל, בטח לא על כל דבר וכל הזמן, כי במציאות הכל מתחבר, גם אם לנו נוח יותר לנתק. 

מה בין בן גביר למשגב?

מן הידועות שהתייחסות לגרמניה בשנות ה-30 גורמות לקוראים לאבד עניין, אבל אין בכך כדי למנוע ממני לכתוב, בטח עכשיו כשחזרתי לבלוג שלי. בערב ראש השנה של שנת 1935, קצת לפני הדלקת נרות החג והשבת, דפיקה נשמעה בבית סבא וסבתא-רבא שלי בעיירה הגרמנית המנומנמת בה חיו. קצין גסטאפו עמד בדלת והודיע שבעוד כמה דקות יבוא לקחת את סבי לחקירה. סבא מילא תרמיל, נפרד מהוריו והחל לרוץ לאורך מסילת הברזל שיצאה מהעיירה לכיוון העיר הגדולה הקרובה. אומרים שמעולם לא רץ מישהו מהר ממנו בעיירה.

בערב החג השנה, אך 87 שנים אחרי, עברנו מתחת לשלט חוצות באיילון ש"ברוח החג" קרא "שיסתלקו אויבינו" לצד תמונותיהם של חברי הכנסת הישראלים איימן עודה, אחמד טיבי ועופר כסיף. את מה שבן גביר מפרסם, לא מעט יהודים ישראלים חושבים, עבורם האוכלוסייה הערבית, ההנהגה הערבית והשמאל היהודי הם לגמרי בגדר "אויבים", לא יריבים או בני פלוגתא, אלא בגדר סכנה מבפנים. ב-1935 בגרמניה, היהודי היה האויב מבפנים שצריך לסלק. שני המקרים שונים, אך הבעיה בשניהם היא שחברה שלא מסוגלת להכיל מגוון זהויות, או סיפור שונה מזה שבקונצנזוס, היא חברה חולה.

הסיפור בקונצנזוס הוא זה שנולד יחד עם לידה של אומה, או לאום ומתפתח איתה. הסיפור הזה מתגבש ועובר מדור לדור כמעט כמו מטען גנטי, מוטמע עד אחרון הנימים בכל חבר באומה. ככל שהסיפור מתארך, הוא מתקצר לראשי פרקים והופך לא רק לסיפור משותף אלא גם לזיכרון, שלא במפתיע הוא סלקטיבי. כאשר הקבוצה מרגישה מאוימת, בן אם האיומים אמיתיים או מדומיינים, מתהדקים קצוות הסיפור ומי שאינו מתהדק יחד איתם, לרוב מוקע ממדורת השבט.

הסיפור של "הם" ו"אנחנו" לא התחיל לאחרונה, הוא נבנה והתחזק לאורך השנים. תחת המנהיגות הרעילה של נתניהו, התחיל ביתר שאת סימון "האויבים מבפנים" – חברי הכנסת של המשותפת הפכו תוך מספר שנים ל"תומכי טרור", כמוהם גם מרבית החברה הערבית ובמקביל השמאל עבר תהליך דה-לגיטימציה, שבעקבותיו השמאל הפוליטי ויתר על ערכיו למען הסיפור הציוני הקולקטיבי. צמצום הפלורליזם הפך למוחשי משום שהשייכות למדורת השבט הישראלי מעולם לא היתה עניין של אזרחות, אלא מידת המוכנות לקבל את הנרטיב הציוני כנרטיב יחיד וצודק שאין בלתו.

רק שבתקופה הזו שום דבר לא נשאר סטטי, קרו עוד לא מעט דברים - קמפיין "אין פרטנר" ו"לנצח נחיה על חרבנו", ההתנחלויות התחזקו, סוליית הכיבוש הישראלי התהדקה עוד יותר על הצוואר הפלסטיני, אפליית החברה הערבית התחזקה בחקיקה (חוק הלאום, חוק קמיניץ, חוק הנכבה), קמפיין דה לגיטימציה של ארגוני זכויות אדם וארגונים חברתיים, עלייה בשיעור הפשיעה בחברה הערבית - רשימה חלקית שלא מתייחסת למבצעים בעזה, לקורונה, לעלייה הדרמטית ביוקר המחיה, משבר האקלים, טראמפ ועליית הימין הפופוליסטי בעולם, חוסר יציבות פוליטי וחמש מערכות בחירות. 

בתוך מהומת האלוהים הזאת, באופן תיאורטי מי שהיו אמורות לחדד את עמדותיהן היו מפלגות השמאל-מרכז, מרצ העבודה. בוודאי בתקופה שנדרשת חשיבה מחדש מול האתגרים הקיימים שבמידה רבה מתאימה לערכי השמאל הסוציאל-דמוקרטי. בפועל, הן השילו מעל עצמן ערך אחר ערך. בעוד מיכאלי רואה כי טוב וממשיכה את דרכה לחיקו החמים של המיינסטרים במרכז הציוני, במרצ נראה שעד הבחירות ידברו שמאל ואחרי הבחירות ובשם אחדות מדומה או אחריות ציבורית, בוודאי יסכימו שוב להיות מגש הכסף של קואליציית ימין. מי שעשה את זה פעם אחת, כבר לא יהסס גם להבא.

באופן לא מפתיע, שמאל "פרקטי" שחושב שהוא משפיע מבפנים, רק חופר את הקבר של עצמו. בסופו של דבר אם השמאל לא מקדם שום מדיניות שמאל ואפשר להסתדר בלעדיו, אז למה לא להסתדר בלעדיו? אם מדיניות המרכז-ימין של לפיד היא בלאו הכי המקסימום שיקבל מי שמצביע מרצ, הרי שהדבר ההגיוני לעשות הוא להצביע לפיד ולא לסכן את יכולתו להרכיב ממשלה. ההתאיינות בהתנדבות של מחוזות השמאל היהודי היא סכנה אמיתית לדמוקרטיה, שבאה בד בבד עם צמצום הפלורליזם.

אם נחזור לשלט מתחילת הטור, הרי שהוא הכתובת על הקיר, או נכון יותר מראה והבבואה המשתקפת בה מכוערת ומטרידה, היא נראית ישרה רק למי שמרכיב משקפיים "ציוניים". היום ישראל היא מקום שבו הצבעה לרשימה המשותפת אינה לגיטימית, שבו שוויון אזרחי וזכויות אדם הם סממן לשמאל "רדיקלי" או שמאל "טהרן", למרות שמושגים אלה אמורים להיות המכנה הדמוקרטי האזרחי המשותף. עם הזמן נעשה פחות ופחות לגיטימי לדבר על מציאות מורכבת או מהות דמוקרטית, כי יש רק סיפור אחד "ציוני" ויהודי והוא קודם לכל סיפור אחר. השייכות לחברה מתחילה במוכנות לקבל את הסיפור הציוני המקובל, כל חריגה ממנו הפכה לסוג של "בגידה".

ההסתכלות הזו היא כבר מזמן נחלת הרוב היהודי, בטור היום בהארץ, שנחשב מעוז השמאל הישראלי בתקשורת, מקונן אורי משגב "לקחתם לנו את הבשר והסקס, תקבלו פאשיזם", כי ברור שהפתרון נמצא בחבירת המחנה הליברל-דמוקרטי לימין השמרני, ככה זה כשפריבילגים נדרשים לבחון את הפריבילגיות שלהם על רקע של עולם משתנה – זה מפחיד אותם ולכן הם מחפשים את הסדר הישן. בעולם שלא למד את לקחי ההיסטוריה, ההיגיון הזה כנראה מסתדר ולכן השלט באיילון מסתדר פה לכולם, מבן גביר, דרך משגב ועד למיכאלי ויאיר גולן. שנאמר – הכתובת על הקיר, אבל הבעיה היא עם מי שלא רוצה לקרוא אותה.