נאמר כבר הכל - מאום באו"ם

תחושת רעננות

אני מתחילה עם פוליטיקה, אבל צפוי יום עמוס עם מקטעי כתיבה ספוראדיים אז אני לא מתחייבת לגבי איך זה ימשיך. ביננו אם לא היה מאום (כך במקור שלי) נתניהו אתמול, אז וודאי הייתי מתעכבת על הכמעט-קרירות בוקר הנעימה שמשתלבת לי נהדר עם הקפה והשקט של הבוקר שהתגעגעתי אליה כמו שמתגעגעים לקפה של בית אחרי חופשה ארוכה (אני לא מהז'אנר שמתגעגע לחבר ותיק - סליחה). לא ממהרת להספיד את הקיץ, הוא עדיין כאן רק במתכונת נסבלת ולמרות שהקיץ בישראל הוא סוג של דרמה קווין שמתעכבת בכוונה ביציאה, הידיעה שהסוף קרוב היא כבר מנחמת. זורמת עם זה לא באה בדרישות, אבל מתחילה לחוש את עיקצוצי העונג שמלווים את מותו הארוך של הקיץ. כזאת אני - רוקדת על הדם.

עוד תמונה שאפשר להציג באו"ם
הצד הישראלי של המציאות
אפרופו יש גם קייטנות צבא בשטחים

כך או אחרת, אתמול נאם נתניהו באו"ם. במרבית העולם הנאום הזה לא עורר עניין ודי בצדק. אני יכולה להעיד רק על עצמי שהסיבה העיקרית שרציתי לשמוע את הנאום זה לדעת אם צדקתי בניחושים שלי - כן, זה תמיד אני ואני ואני. הבעיה שבסוף לא ראיתי כי למי יש זמן לשטויות? כשכבר סופסוף הקדשתי מזמני לנאום, כבר לא היה לי כוח לספור אם צדקתי במספר האיזכורים שהימרתי לכל נושא. היה שם כל מה שציפיתי שיהיה, אם כי אותי הוא הפתיע כשדיבר בגנות האו"ם - ללמדכם שתמיד יש הפתעות בחיים. גם ידעתי שהוא בוודאי יעלה עם עזר גרפי כלשהו, אבל התמונה הזו הצליחה להפתיע אותי (ונראה שגם את נתניהו שלרגע קל לא הסתדר איתה) בעיקר כי לא היה לתמונה הזו שום ערך מוסף - אז בשביל מה? אלא אם כן זה מרענן את נתניהו כי בכל זאת לא קל לשאת את אותו נאום שנה אחר שנה.

שקוף
גם יצא יפה עם הירוק שלמעלה

תכל'ס זה די עצוב שנתניהו כל כך שקוף שכולם יודעים על מה הוא ידבר, זה לא הספויילר משלשום שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם וחייליו גיבורים (שהיה צפוי גם אם נתניהו לא היה מכריז, רק אומרת), זו העובדה שהוא צפוי. אני לא חושבת שזה חלק ממהלך מבריק שנועד להרדים אותנו ושבסוף תצא ממנו איזה נתניהו surprise, נתניהו פשוט מיצה את עצמו. אין לו עוד שפן להוציא מאמתחתו, הוא לא מתכוון להגיע להסכם, הוא רוצה לשמור על האופציה פתוחה - גם למראית עין וגם למקרה שבאמת משהו פתאום יתגלגל לפתחו, ותוך כדי לחזק את מה שהוא מאמין בו - ישראל גדולה (ויהודית!) כולל גושי התנחלויות. זה ראש הממשלה שייצב הלכה למעשה את המשפט הארעיות היא אם כל דבר שקבוע. נתניהו רוצה להנציח את הכיבוש, זה נוח לו, אחריו המבול.

אין לראות בזה יציבות, כי אין דבר יציב כאן אלא אם כן אתם גרים בהתנחלות, זה ראש ממשלה זחוח, נרקיסיסטי וסטגנטי שעסוק בהישרדות. לא שהיו לי ציפיות שהוא יביא עימו תוכנית שתרעיד את סיפיו של האו"מ, אבל כמה נפלא זה היה לו אל דוכן הנואמים היה עולה נתניהו נמרץ שמדהים את כל העולם עם איזו אמירה ברורה לגבי העתיד. לו דווקא מול מליאת או"מ ריקה ועולם משועמם הוא היה הפעם מפיל פצצה ולא מחזיק איזה משהו ביד, אבל לנתניהו ביד יש רק תמונה, ובשביל התמונה של נתניהו אפילו לא צריך 1,000 מילים. אז ברור שתמיכה בהכרת האו"ם במדינה פלסטינית היא לא הבשורה שלו - אבל לגלגל את תפוחי האדמה הלוהטים אל מצרים, סעודיה וירדן? שנאמר come on. נאום באו"ם, שוין.

הנסיעה של נתניהו עלתה לנו
110,850 שטרות כאלה בחישוב גס
לפי שער הדולר של היום

פרשנים טובים ממני דיברו וידברו על ציר החמאס-דאעש-איראן המקושקש שנתניהו ניסו לרקום יחדיו במעשה רוקם לא מיומן ודי לי לומר שאני לא חושבת שיש מישהו שבאמת מקבל את קישקוש הציר הזה שלו, כלומר למעט אנשי הימין בישראל, חלק מיהודי העולם וציבור הנוצרים האוונג'ליסטים בעיקר. אלה הם גם האנשים אליהם דיבר אתמול נתניהו, כי הוא לא דיבר אל העולם, העולם קצת התעייף מלשמוע אותו, תדמית מר ביטחון לא עובדת (למעט כאן - ט.ל.ח.).

אני חושבת שהבנתי נגד איזו סכנה אמיתית כיוון נתניהו אתמול - נתניהו העביר מסר אל אנשי הממשלה ואל כל יריב פוליטי אפשרי. למעשה, היה זה נאום בחירות ראשון, רק באנגלית - עם אינו כובש בארצו היה קריצה לימין, הרצון בפשרה כוון למרכז הפוליטי, הצבא המוסרי כוון למי ש"קודם כל ישראלי" והקינוח היה אבו-מאזן כי הוא דיבר לא יפה קודם. לכן אין לי אלא להניח שנתניהו בכלל נסע לאו"מ כדי לדבר אל יריביו, חברי הממשלה שלו, הציבור בישראל שעוד מוכן לשמוע וגבירי היהדות האמריקאית שניציגהם באו לתמוך מקרוב. כל הסיפור הזה עלה לנו מיליון וחצי דולר. היה שווה? ולחשוב על כל הדברים שבאמת אפשר היה לעשות.

סיסמאות

עמוד או שמא נקודת מפגש?

אם הבנתי נכון זה שכתבתי על פוליטיקה השאיר אתכם לרגע נבוכים כי כבר התרגלתם לפוסטים אישיים והנחתּי עליכם פוליטיקה בלי אזהרת טריגר. אני מתנצלת. לא, זה לא ישתנה, אני כותבת את מה שמרגיש לי באותו רגע או מה שמתבשל ימים. לפעמים זה אישי וחושפני, לפעמים פוליטי ולפעמים משהו אחר. בהתחלה, כשרק חזרתי לכתוב, חשבתי, טוב על מי אני עובדת? בהתחלה לא חשבתי על כלום, רק כמהתי לכתוב. אבל תקופה, די ארוכה יש לציין, עוד תהיתי לאן ואם בכלל להתכוונן בכתיבה. התחלתי אישי, המשכתי פוליטי ולקח לי זמן עד שהבנתי שאני כותבת לעצמי ולכן אני לא מוגבלת. ברגע שהבנתי את זה, הפסקתי לתהות ולהתכייל ופשוט הנחתי לעצמי להוציא. מבחינתי השם של הבלוג הזה הוא בגדר אזהרת טריגר קבועה ועומדת. אני לא מתחייבת לכתוב על שום דבר באופן אבסולוטי ואין לדעת מה יביא איתו היום (או הימים, כי לאחרונה אני לא מספיקה לפרסם בכל יום). זאת אומרת שמה שאני מנסה לומר פה זה "היו נכונים", אל תצפו אף פעם וכך גם לא תהיו מופתעים. אז הנה אנחנו על אותו עמוד. אפשר להמשיך.

מנוע של בואינג

אז,לצערי, יש להודות, מהבוקר מסתובב איתי, נתניהו, שאמר טרום עלייתו למטוס, בעוד רעשי מנועי הבואינג בו טס לניו יורק משמשים כרקע, שהוא עומד לספר לעולם על גבורתם של חיילי ישראל ועל צה"ל, הצבא המוסרי בעולם. ברור לי שאתם מצפים ממני לכתוב למה אני חושבת שזה לא ממש נכון, אבל אני אפתיע אתכם, אני ממש לא מתכוונת לדון בזה וגם לא בפער האינהרנטי בין צבא למוסר והצורך התרבותי-חברתי שלנו לחבר בין שני המושגים. מה שכן מעסיק אותי זה שנתניהו לא מסוגל להגיד צה"ל בלי להגיד אוטומטית גם את רצף המילים "הצבא המוסרי בעולם". ביננו זה מדאיג. כשמשהו הופך לסיסמא, אנטנת הסקפטיות שלי מיד מזדקפת. זה בערך כמו שכבר אי אפשר לשמוע את נתניהו אומר ישראל בלי להזכיר שזו מדינה יהודית. אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני לא צריכה כל הזמן תזכורות עם שמות תואר. כאשר שמות מתחילים להופיע עם שמות תואר, אני מתחילה להילחץ שמישהו מאוד רוצה לשכנע אותי. כשמישהו מאוד רוצה לשכנע אותי אני לרוב נוטה להאמין שהוא לא ממש מאמין במה הוא אומר ורק רוצה שעוד אנשים יסכימו איתו כדי להרגיש יותר בטוח במה שהוא אומר. 

זה מדבר בעד עצמו, אני חושבת

נתניהו הוא איש של סיסמאות, ככה הוא הופך את השיח לרדוד יותר ומצליח להשיג את המטרות שהוא מציב לעצמו, ואם תהיתם - לדעתי, המטרה הראשונה של נתניהו זה להישאר ראש ממשלה. דרך אגב, למרות שלא שאלתם, אני חושבת שמטרתו השניה היא לא להיות מופתע. לכן, המהלך משבוע שעבר של סער מטריד את נתניהו הרבה יותר ממה שנדמה כי הוא לגמרי נתפס עם המכנסיים למטה וזה לא קרה בצורה כל כך מובהקת מאז פרשת הקלטת ואז נתניהו עוד היה טירון, היום הוא כבר לא. הבעיה העיקרית ששנות שלטונו של נתניהו כל כך הרגילו אותנו לסיסמאות שהציבור מקבל אותן כעובדות גם כי נוח לו מאוד עם העמדות האלה וגם כי הן נותנות מענה סתום לכל תהיה שיכולה לבוא. תנסו את זה - זה עובד גם על הכאילו טיעון של "מדינה יהודית" (וזה מפתיע עד כמה זה פורט על נימים עדינים אצל מרבית הציבור) ועובד אפילו טוב יותר עם "הצבא המוסרי בעולם".


הבעיה מתחילה בזה שלומר משהו שוב ושוב לא באמת הופך את זה לנכון. ויש כאן מילכוד כי אם תאמר משהו המון פעמים והוא יהפוך לחלק מהשיח במידה רבה המילה כן יצרה מציאות. במקרה של צה"ל הצבא המוסרי בעולם כבר הגענו למצב שהציבור בישראל יוצא מנקודת הנחה שאין צבא מוסרי ממנו. בואו גם נניח לשם הדיון שזה נכון, אבל מה קורה בצבא המוסרי בעולם כאשר נעשים בו לפעמים, לעיתים הכי רחוקות, נדירות, מעשים לא מוסריים? אם אנחנו יוצאים מנקודת הנחה שזה הצבא המוסרי בעולם ואין בלתה הרי שאין בנו מקום לבחון רגעים פחות מוסריים, אלה נמצאים בשטח המת של זוית הראיה. הם הופכים להיות בטלים בשישים כביכול, היוצאים מן הכלל שמעידים על הכלל. אבל אם בתוך משהו שנתפס כטוב (ושוב עלי לעמוד על הדיסוננס האינהרנטי היות ומוקד הדיון הוא צבא) מתקיימות התנהגויות לא טובות והן "מוחלקות" הרי שנפתח פתח מעשי למעשים לא מוסריים. אבל יותר מזה, מה הופך משהו למוסרי? והאם אנחנו מדברים על מוסריות אבסולוטית או יחסית. הקביעה כי צה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם מתיימרת להיות אבסולוטית בעוד היא למעשה מאוד יחסית ויתרה גם במקום ששום השוואה לא עושה לה טוב תכל'ס. וכשאנחנו מגדלים ילדים (ראו פרשת אדם ורטה) ילדים שמאמינים אבסולוטית שצה"ל הוא הצבא המוסרי בעולם, הם לא יפעילו שיקול דעת ולא יפעלו כדי להוכיח שצה"ל אכן כזה, הם יפעלו מתוך אמונה ולא מתוך מחשבה. וככה אפילו לא נחים על זרי דפנה (בהנחה שהיו כאלה), ככה פשוט מחליקים בלי לשים לב. 



ואז נפל לי האסימון, אני לא יכולה לבלוע סיסמאות.אני לא דבקה במנטרות, אני מעדיפה מטרות ברורות, זה כנראה הנון שלי (כן, תרתי משמע). זה לא עובד לי, לא במישור האישי ולא במישור הציבורי. סיסמאות ומנטרות הן בדיוק הדברים שאני מנסה להימנע מהם כל הזמן ולצערי אני ממשיכה לגלות אותן בכל מקום אליו אני פונה. היכולת לאמץ סיסמאות שכאלה מבלי לבדוק אותן היא בדיוק ההפך מהסקפטיות שטבועה בי. דווקא במקומות שאני הכי אוהבת, אני מסתכלת תמיד דווקא על הפגמים, אבל לא כדי להתקטנן, כדי לאהוב, להכיל ולשפר אותם. אם אני אגיד שאני האמא הכי טובה בעולם, זה לא יעשה אותי כזו גם אם כל אחד מילדיי יפנה אלי כך בכל משפט שלו. אנחנו יכולים להמשיך ולדבר על צה"ל כצבא הכי מוסרי ולהביא שלל דוגמאות. כל עוד לא נשים לב איפה אנחנו שוגים, זה ישאר ריק מתוכן. וכל עוד הדרג המדיני משאיר את צה"ל במקום הבלתי אפשרי ככלי להנצחת הכיבוש שום מכבסת מילים לא תשנה את הפגיעה המתחייבת דווקא במוסריות של צה"ל. זה מעגלי. אני בעד צה"ל מוסרי, אבל אני לא אגיד את זה כשזה לא נכון. אבל אני בעיקר ארצה שחיילים בצה"ל לא יאמינו בעיוורון שצה"ל הוא הכי מוסרי, אלא שיפקחו עיניים ויבחנו את מעשיהם בגלל שהם רוצים שצה"ל יהיה מוסרי ופה יש הבדל עצום.


אז נתניהו שוב יעמוד באו"ם והפעם ידבר על חיילי צה"ל, בניו של העם היהודי ששרד בשואה (תוזכר לפחות פעמיים) מול טרור החמאס ואיך מול הפונדומנטליזם האיסלמי ניצבת ישראל המוסרית וכל מה שהוא יעשה זה יבנה עוד מעטה של תדמית שנועד להסוות את הסדקים מתחתיו. ואנחנו נקשיב לו ולמרות שאנחנו מרגישים את הסדקים מתחת לרגלינו, נעדיף להאמין למה שהוא יצייר כי כמו כל טובע אנחנו נאחזים בכל שביב קש שמוצע לנו. בינתיים המחיר שנידרש לשלם מאמיר. כל סיסמא עולה לנו יותר. נתניהו אולי לא יהיה פה ביום שיוגש לנו החשבון, אבל הילדים שלנו כן ועם סיסמאות לא משלמים חשבונות, גם לא הולכים למכולת, גם לא מצליחים לקיים מדינה.

תשע"ה מתחרז עם מהפכה

כל השוב "ראש השנה הזה", מה זאת אומרת שוב? זה קבוע, זה קורה כל שנה. עברה שנה, בדיוק בשביל זה יש יומן. רק אומרת שזה לא היה צריך להפתיע מישהו. וזה שזה הפתיע או נראה למישהו קצר זה כי הוא עדיין לא הפנים שככה זה בחיים, יו נואו תפיסת הזמן שלנו היא לא קבועה אלא משתנה, למרבה האירוניה - היא משתנה עם הזמן. הימים חולפים. אתם מכירים את השיר:

הימים חולפים, שנה עוברת

אבל המנגינה, אבל המנגינה,

אבל המנגינה לעולם נשארת

שזה מצחיק כשחושבים על זה כי המנגינה נשארת, אבל גם יכולה להיות אחרת, אבל גם אחרת היא מנגינה כך שזה תמיד נכון. 

לחן עממי, אפרופו מנגינה

קסם. תמיד אחיזת עיניים

וכרגיל כל הסיכומים, עונת הסיכומים והשאיפה לאופטימיות. אפרופו עונה רק רציתי לציין שעדיין קיץ, אפילו לא עברנו ל"מוריד הטל", רק שזה כבר אפרופו יהדות ואין כמו ראש השנה ליהדות. גם נפש ערלה וצינית שכמוני יכולה להתפס מודה ביופי של זה. יש משהו יפה בציפייה האנושית כל כך לשנה טובה יותר. רובנו, בין אם בסתר ובין אם תחת מספר משתנה של שכבות, מאמינים בשאיפה לטוב וזו בתורה מכילה תקווה. רק שבסופו של דבר אם זה נשאר בגדר ציפיות זה נותר פאסיבי ואילו התגשמות, מטיבה, אינה תלויית נס או צרוף מקרים או קארמה או התערבות אלוהית ו/או איך שתקראו לזה. זה נחמד הדיבורים האלה של מחשבה מכוננת, אבל כמו שסבא שלי אמר "כישרון זה לא מספיק!" ואיך זה קשור? ובכן כי בשני המקרים צריך לקחת חלק אקטיבי ובאמת להתאמן, לפעול, להיות אקטיבי. 

זאת הסיבה שאני לא ששה לסכם את השנה הבאה. ביננו זה גם קצת מוזר לי לסכם בראש השנה, סיכומים תמיד נראים לי של סוף שנה וזה קצת סוף רבעון שלישי כזה. אבל אני לא מדירה את עצמי מהכלל (לפעמים הקונפורמיזם מגיע עד אלי) ואני יכולה להתחבר לאישי שלי, למרות שלאחרונה אני עושה את זה כל הזמן. כתבתי על התוכניות שלנו לשנה הבאה ואני בטוחה באתגרים שקבעתי לעצמי וביכולת שלי לפעול על פיהם. אני נכנסת גם לשנה הזו עם אמונה בבחירות שלי ואני נכנסת אליה מחוזקת אף יותר מבשנים עברו; שלמה יותר עם הבחירות שלי ועם מי שאני, אופטימית לגבי המשפחה הגרעינית שלי, אוהבת, סבלנית ומוכנה יותר מבעבר ואפילו וותרנית וסלחנית יותר. מצוידת באלה השנה הזו נראית סבבה. אבל אני לא ששה לסכם את השנה שהיתה ברמה הלאומית כי אני יוצאת מזה בתחושה כל כך ברורה שרק הולך להיות כאן יותר רע.

כל החגיגיות של שנה חדשה מסביב, אפילו קיבלנו יום עם מסר בבוקר - פעולת החיסול של שני החשודים בחטיפתם ורציחתם של שלושת הנערים ושי אחה"צ - הצוללת הגרעינית אח"י תנין, נתניהו אמר. זה לא משאיר אותי נינוחה לקראת השנה הבאה. גם אם לא יהיה מבצע ממש בשנה הקרובה, אלא רק קצת אחריה, זו לא תהיה שנת ביטחון וגם לא שנת הסכם. זו כן תהיה שנה שבה יוזנחו אנשי הפריפריה, בכללם כמובן אנשי עוטף עזה, אולם ציבור המתנחלים לא יסבול מיובש בקצב העברת הכספים. אפרופו הפעולה של אתמול בבוקר, אזכיר לכם שאחרי רצח הנערים הרבה כספים הוזרמו להתנחלויות, מישהו בקהל רוצה להמר כמה כסף הועבר לאנשי עוטף עזה? מישהו? אז זו התחזית לשנה הבאה כי עוטף עזה זה אולי טוב לתמונות הסברה אבל מסתבר שההתנחלויות זה סלע קיומנו ונראה לי שאנחנו בסדר עם זה, כי זה ימשיך להתרחש גם בשנה הבאה. זו כנראה גם אחת הסיבות לחיוך הזחוח והתמידי של בנט, הוא כל הזמן שומע קולות "קאצ'ינג!" ברקע. אולי ישנם אנשים שזו נראית להם התנהגות של אח, אבל האח הזה מנשל בכל יום שחולף בדיוק את הציבור שלא תמך בו והקטע שזה עדיין רוב מדינת ישראל. זו השנה הבאה שלנו.

השנה הבאה שלנו נפתחת בעוד סדרה ארוכה של כשלים שמעידים על שנה פחות טובה. היא נפתחת בידיעה הזו לדוגמא על המשטרה שתכל'ס אומרת שמתוך למעלה מ- 11,000 תלונות של אזרחים נגד שוטרים, רק בכ- 800 נפתחת חקירה. אם הייתם צריכים עוד משהו בגדר מסמר אחרון במה שאמור היה להיות ארון הפיטורין של דנינו, אחרי שנה מלאת כשלים, אז הנה לכם והקטע הוא שזה לא יעזור ודנינו לא יפוטר. הוא יסיים את תפקידו וינחת במשרה מרופדת היטב. ומסתבר שזה בסדר. וזה מצחיק כי במאקו בחרו באיל גולן כאיש השנה. חרא עלינו. סליחה. לא התאפקתי. איל גולן שכובס במכבסת ה"קודם כל ישראלי" ששטפה אותנו וחזר להיות מאמי לאומי שממנגל פרגיות. שוב לא התאפקתי. זה דרך אצלי מעלה מיד את ההשפעה החינוכית שיש לזה וזה מחפיר. אבל זה בסדר כי הילדים שלנו בלאו הכי בתוך מערכת שהשנה תתגבר את מדעי השואה, שזה כמובן תנאי הכרחי בכישורי חיים בארץ ה"קודם כל ישראלי" שלנו. אבל אל תצפו שמשהו באמת ישתפר במשרד החינוך, חוץ מהקמפיינים, כי בינתיים לפיד ונתניהו כבר סיכמו על תוספת של 14 מיליארד שקל לביטחון בשנתיים הקרובות. זה בא בד בבד עם האיום החדש השגור בפי ראש ממשלתנו - דאעש.

אני לא מרגישה טוב עם השנה המתרגשת ובאה עלינו, אבל אני עוצרת את עצמי כי אני לא רוצה להעיק. זו תהיה עוד שנה בלי פיתרון מדיני, עם הכבדה כלכלית (כן, למרות ההצהרות) ולו רק בגלל שיוקר המחיה יעלה בד בבד כמובן עם הכסף שלנו שיישחק. עוד שנה שנהיה מרוצים אם יצא איזשהו משהו חיובי מזה שהילדים היו בבית הספר (כן, אפילו אם זה רק חברה). עוד שנה של גזענות אינהרנטית כלפי כל סוג של קבוצה שניתן ליצור. עוד שנה של מרחב תימרון של מחוקק שעוקף ביקורת שיפוטית שזה בעצם אומר עוד שנה של צמצום בפרשנות של זכויות אדם. עוד שנה של תספורות והתחדשויות של טייקונים בזמן שהמעמד האמורפי המכונה בלית ברירה מעמד ביניים נשחק. עוד שנה בה לכל מקום שנפנה נגלה אוזלת יד. השאלה היחידה הנשאלת היא איך אנחנו ננהג? אם נמשיך לקבל או שאולי כבר נדע לצעוק די? כל מה שאפשר זה לאחל לעצמנו זה שתכל'ס נלמד לומר לא ולהאמין שאפשר, צריך וראוי לשנות. אני חושבת שהרגע אמרתי שבעצם אני רוצה מהפכה.

מרוקנת

                                                                      מרוקנת

קצת כמו בלון שיצא ממנו כל האוויר

רק שזאת קלישאה

לא אוהבת קלישאות

אבל נופלת לתוכן

ממש כמו כולם

                                                                      מרוקנת

אולי אפילו קצת מיותמת

כמו אבן שנבעטה

רק שאבן לא יכולה להיות מיותמת

אבן גם לא יודעת מה זה להיות לבד

שלא כמו בן אדם

בן אדם אומר שהוא יודע

הוא מרגיש

ולפעמים הוא בכלל היה רוצה להיות אטום

כי בלון בלי אויר

לא יודע שהוא כזה

כשהאין הכי מורגש

תמונת אילוסטרציה, יו נואו

כל פעם מחדש מדהימה אותי היכולת האנושית להפנים את הכאב ולהפוך אותו לבלתי מורגש בחיי היומיום. לא כאב פיזי, אם כי ניתן לומר שזה גם, כי אחרת אין להסביר למה הוא כל כך מורגש ונוכח. אני לומדת לחיות לצידו, מוציאה אותי מתוכי כי כבר אין בי אנרגיה לשאת אותו בתוכי כל הזמן, מקטינה ומצמצמת אותו כל כך עד שהוא הופך לכמעט בלתי מורגש. אפילו תדירות הצביטות שהקפיצו את הלב פוחתת עד לאין ומשתנה לצביטה מתמשכת בתדר נמוך. הוא שם, אבל הוא כבר לא מכשול אלא עובדה שלומדים לחיות איתה. הזמן חולף ולמרות שהמחשבה מנקרת בירכתי המוח, מדי יום את מציינת לעצמך בעצב קל, מתוך הכרה באובדן, שכנראה זה כבר לא יחזור. ההשלמה הבלתי נמנעת עם המצב היא סוג של פיתרון, בהנחה שאת שואפת לשמור על איזון הטרפת בחייך, כי השאיפה לנורמליות היא לגמרי יחסית. 

סופי בהחלט

היכולת הזו נפלאה וחיונית אבל ללמוד לחיות עם הכאב זה גם עסק מעציב. הדיסוננס הזה, קשה ככל שיהיה, הוא כל כך מהותי שהוא מחוייב המציאות. כאשר קורה שאחרי ניסיונות אינספור אני מרימה ידיים, ואדירים עדי שזה לא קורה הרבה, אני שמחה על הקבלה הזו כי היא מביאה עימה הקלה, אבל אני גם מוצאת את עצמי מוטרדת ממנה לא פחות. הנטייה הטבעית שלי היא לעקוב אחרי כלל האצבע (ביטוי משונה בעל הסבר מעניין) שכל עוד אפשר לנסות מנסים, מן הטעם הפשוט שלפעמים המאוחר מדי הוא מוחלט. האמונה שיש בכוחך לשנות משהו היא חלק בסיסי ממי שאני והיא מתכתבת עם ההנחה שתמיד יש אינסוף אפשרויות בתוך כל נקודה נתונה. זה גם יושב על המקום הזה בתוכי שחש אחראי על כל מה שקורה מסביב ותמיד מחפש איפה אני יכולה לשפר. כאשר מדובר באנשים שאינם חשובים לי, אני יודעת לנתק. כאשר מדובר במשהו זמני, אני יודעת לתת מרחב. אבל כאשר מדובר באנשים שאני אוהבת הרי שלצאת מנקודת הנחה שמרחק יעשה לי טוב, היא תכלס מחשבה מאוד עגומה. בהנחה שלאהוב מישהו זה להיות קרוב אליו, מה שלא תמיד נכון במציאות.

מפתח לחלקים הסגורים שבלב

לאבד אנשים אהובים בעודם בחיים זה לא פשוט, בעיקר כאשר חברתית או מסורתית האנשים האלה אמורים להיות חלק בלתי נפרד מהחיים שלך. כאשר יש ריב גדול או קרע שאיחויו נדמה בלתי אפשרי, אחרי כל הדרמה אתה נשאר כואב וממשיך הלאה. מותיר בתוכך מקום קטן לתקווה שאולי זה יחזור, אבל משאיר את המקום הזה קטן ככל האפשר. זה קרה לי בעבר ושנים רבות חייתי במנותק מקשר שאמור להיות יציב וקבוע. השנים שעברו יצרו השלמה עם המציאות ובמשך שנים חייתי בלי, היו בי געגועים ולמדתי לחיות איתם נעולים בחלק סודי בלב, מבחוץ לא הראיתי דבר. כשהתבגרתי נסיבות שונות הביאו אותי לחדש את הקשר אבל בתוך המון מגבלות והוא קיים היום ומתפקד בעזרת מתקנים שונים שייצרתי ותיכננתי כדי לאפשר את הקשר. לצערי בעיקר למדתי לא לצפות ולהבין את המציאות כפי שהיא, על כל מגבלותיה, ולקבל אותה. 

לפעמים זה מרגיש כמו מדבר

הבעיה מתחילה במצבים שניתנים לגישור ושאפשר למנוע בעזרת רצון משותף משני הצדדים. בעיקר במצבים שאתה מרגיש שהיית הכי גלוי לב ושעשית את זה כדי להושיט יד ואחר כך סולם ואחר כך חבל ואחר כך עוד נתת לקול שלך להדהד מעל התהום הנפערת כדי שעוד משהו ייגע ושום דבר לא עוזר. הצד השני הגיע למקום הכי קרוב שהוא מוכן להגיע ובין המקום שלך למקום שלו יש מרחב כל כך עצום. אם אתה כבר מרגיש שהלכת הכי רחוק שאתה יכול ואין לך את היכולת לצעוד עוד בלי לשלם על זה מחיר שאתה לא מוכן לשלם, אז כנראה שאין ברירה אלא לקבל את המרחק כמצב נתון ואתה לומד את הטכניקות המתאימות כדי להמשיך. לומד להשלים עם המצב הנתון, לוותר על הציפייה, לוותר על התקווה שזה יחזור ולמלא את החלל בדברים אחרים שיסתירו את המקום של זה שהיה שם פעם.

ואז אני מוצאת את עצמי נדהמת שפתאום בתוך כל המגננות שפיתחתי לעצמי, סיטואציה אחת קטנה יכולה להכאיב ולהעיד שבעצם החלל עוד לא נסגר, שלא הכל נעול ושיש עוד עצבים חשופים שרועדים דווקא כשהאין הוא המורגש ביותר. יום הולדת 40 שלי היה סיטואציה כזו ופתאום כל כך כאב לי שציון דרך שכזה לא גרם לצד השני לפתוח את הדלת שציריה כבר לא שומנו מזמן אבל למרגלותיה עדיין הזמנה. מצאתי את עצמי שוב באמצע המדבר המטאפורי של הקשר שלנו חושבת איך בכל זאת אוכל לעשות עוד צעד, ואז חושבת שאם אפילו יום הולדת 40 שלי לא היה מספיק חשוב אז אולי אין טעם. ופתאום הבנתי שהמכונה המשומנת הזו של רגשות לפעמים לא יודעת באמת מה לבחור. לכן לפעמים הכל קצת בלימבו, כמעט מאופסן אבל לא. וזה יכול לייאש, אבל קצת כמו בתיבת פנדורה, אפשר להבחין גם בהיבהוב קלוש של תקווה. לפעמים גם בדיוק לא לדעת זה לא ממש נורא, זה משאיר איזשהו סדק וסדק זה לא בהכרח רע.



כנראה שהפוסט הזה היה צריך להסתיים בסדק, בכל זאת יום הולדת 80 ללאונרד כהן זו עוד סיבה לשמוע את השיר הזה, להצטרף אליו ולפרסם את המילים האלה שנאבקו כבר כל כך הרבה ימים להיכתב.