שמאלנים? הצביעו שמאל

לקראת הבחירות – כמה מחשבות של אזרחית, אבל שמאלנית

אסטרטגיית ה"געוואלד" אומצה השנה בערך על ידי כל המפלגות וזה עושה המון רעש ולא בהכרח מדרבן להצבעה. ייתכן שהסיבה היא שמרבית המצביעים בישראל תוהים בינם לבין עצמם אם המפלגה לה הצביעו בבחירות הקודמות בכלל שווה את המאמץ. ספוילר: המאמץ שווה ולא בזכותן, אלא משום שהאפשרות של עליית קואליציית ימין בקונסטלציה הנוכחית משמעותה צמצום הזכויות הקיימות והמחיר של ערעור טוטאלי של המערכת הקיימת כבד הרבה יותר ממחירה של התחושה הסיזיפית שבוחרים שוב ושוב וזה לא מגיע לכלום.  

מנסים לספר לנו שזה לא קל להחליט במי לבחור, מוכרים לנו רעיונות בשם אסטרטגיה וטקטיקה, אבל האמת הבסיסית היא שבחירות שמשקפות את עמדות הציבור דורשות רצון כן של הבוחרים לבחור במפלגה שמייצגת אותם באופן הטוב ביותר. לרוב לא תמצא מפלגה שתתאים כמו כפפה ליד, אבל השאלה היא מה הפרמטרים החשובים ובהתאם להם להחליט.

מקובל להתייחס למערכת הפוליטית במושגים של ימין ושמאל, אבל הם לא הולמים את המציאות הישראלית. למעשה, דיון פוליטי-ציבורי בסוגיות שמאל בכלל לא קיים. בתחום הכלכלי אין ערכי שמאל, אפילו לא סוציאל-דמוקרטיים, כי מדיניות הימין הקפיטליסטי מחליקה בקלות גם למצביעי מרצ השבעים. בתחום הרווחה אנחנו בתוך מודל היברידי מוזר של תשתית סוציאל-דמוקרטית ומדיניות ימין שלא מצמצמת פערים ולא מקדמת רווחה. המפלגה היחידה בפוליטיקה הישראלית ששפתה היא שפת השמאל הכלכלי היא חד"ש, אם בנושאים כמו זכויות עובדים, המאבק בהפרטה , יוקר המחיה וקידום חקיקה חברתית.

שמאל וימין בישראל הם בעיקר מדיניים, אך קואליציית "רק לא ביבי" יצרה ציר ציוני-יהודי, שמתעלם מזכויות פלסטיניות ומאפשר אפילו למרצ לחסות בצילו. הדיון הפוליטי היהודי הוא דמוקרטי/לא דמוקרטי, אבל בסופו של דבר ובשם נסיבות, כל המפלגות היהודיות מוכנות לוותר על הדמוקרטיה לכולם לטובת דמוקרטיה ליהודים. בשמאל הישראלי רק חד"ש נותרה איתנה במאבק בכיבוש, חתירה לשתי מדינות לשני עמים ולא פחות חשוב – שוויון אזרחי. חד"ש היא המפלגה היחידה שלא התפשרה על שוויון אזרחי ובצדק, רק שבאופן מצער למדי נותרה די בודדה במערכה. העובדה שאין שוויון אזרחי וכמעט כל המפלגות מוכנות לשתף עם זה, ארהיב ואומר לקבל אותו כמודוס אופרנדי, הופכת את חד"ש לחשובה יותר מאי פעם, לפחות למי שחפץ בדמוקרטיה.

במצב בו העבודה ומרצ, שנחשבות מסורתית מפלגות מרכז-שמאל ושמאל בהתאמה, מכוונות כל הזמן קצת ימינה מעמדותיהן המסורתיות כחלק מרעיון עוועים המכונה בחיבה "פרגמטיות", לבוחר משמאל זה פשוט לא אמור להתאים. "אסטרטגיה" זו לא משיגה את מטרתה, עיינינו הרואות שהן מתנדנדות על אחוז החסימה. אבל הבוחר הרציונלי לא יכול שלא לשים לב שככל שהוא מוכן להתפשרות הערכית של המפלגות, כך הן מתפשרות יותר ושום דבר לא נשאר סטטי והמערכת נוטה יותר ימינה מבחירות לבחירות. לכן הדבר הנכון לעשות לבוחר שמאלני הוא לכוון למי שבאמת נמצא בשמאל, אומר ועושה.

בעוד שאת השנה האחרונה בילו מרצ והעבודה בחיקה הלא נוח של הקואליציה והן חתומות על חוקים אנטי-דמוקרטיים, מוכנות "לנהל את הסכסוך" ומדיניות ימין דורסנית כמוה לא היתה במחוזותינו, חברי הכנסת של חד"ש נלחמו על ערכי שמאל ודמוקרטיה, למרות ההכפשות של פוליטיקאים, פרשנים וכותבי דעות שניסו להפוך אותם למשתפי פעולה של נתניהו.   

חד"ש אינה נטולת בעיות, אבל בתחומים שהכי משפיעים על החיים באזור ובמדינה, הם הכוח היחיד שמדבר ופועל מתוקף ערכי שמאל. חברי כנסת כמו איימן עודה ועאידה תומא סלימאן הם בדיוק הנציגים שאני רוצה לראות בכנסת, כאלה שמייצגים את התקווה שיכול להיות פה טוב יותר והיא מתחילה באמונה הבלתי מתפשרת בשוויון אזרחי ובצדק חברתי במובן העמוק שלו.

מי ששוקל להצביע למפלגות שמשמאל ללפיד, צריך לזכור שאחרי הבחירות הן מתייצבות לימינו והופכות לחותמת גומי בשם סיסמא חלולה שעניינה "רק לא נתניהו". זה אולי תואם אינטרסים ספציפיים ונראה הגיוני לחלק מהמצביעים להן, אבל זה איננו שמאל ובוודאי לא מסמל מדיניות כלשהי. זה בהחלט מסייע נגד הרעה החולה של ממשלת ימין בראשון נתניהו, אבל זה לא מוביל לתפיסות שמאל בשום תחום מדיניות וגם לא לחיזוק הדמוקרטיה, בוודאי לא לאורך זמן. יום אחד, כשנתניהו לא יתמודד, הקואליציה לא תישען על מפלגות שמאל ואז לא יהיה אלא להצטער שבזמן שיכולנו לחזק את השמאל, בחרנו אסטרטגית לחסל אותו. כדי לייצר כוח פוליטי משמאל, הבוחר השמאלני צריך להפסיק לחפש אסטרטגיה ולחזור לבסיס הכי פשוט – אידיאולוגיה. שמאלנים – הצביעו שמאל, ככה פשוט.

היאוש לא נעשה יותר נוח

אם מצב החברה הערבית היה מעניין את הציבור היהודי כמו שיעור ההצבעה בחברה הערבית, דברים היו נראים אחרת לגמרי, אבל הוא לא. אף אחד בחברה היהודית, שעסוקה בהדרת ערבים על בסיס יומיומי, תומכת בחוק הלאום שהופך אותם לאזרחים סוג ב', האפליה הממוסדת אליה עיוור מרבית הציבור היהודי, לא מאפשרת סיכוי שווה ורואה בהם אויב מבית, לא יכול לצפות שבנתונים הללו יש תמריץ כלשהו להצבעה, להשתתפות או אפילו לתקווה.

אם ראש הממשלה לפיד לא היה מגיע לנצרת ואומר "האזרחים שלכם", אלא אזרחי ישראל, הוא היה משנה אפילו במעט את הטרמינולוגיה של "הם" ו"אנחנו", שכל כך נדרש לשנות אותה. אם הוא, כמו פוליטיקאים רבים אחרים, לא היה מציע הפחדה, אלא תקווה – מי יודע מה אפשר היה לעשות פה? רק דמיינו שראש הממשלה לפיד היה אומר במקום: "אני רואה את האדישות ברחוב הערבי וחוסר הרצון להצביע, הוא מגיע מאבדן התקווה שאפשר לשנות. אבל אפשר וצריך לשנות. לכן אני מתחייב שהמפלגות הערביות יהיו חלק מהקואליציה אם אני אהיה זה ירכיב אותה", במקום לנסות להתחבב על בוחרים יהודים ולהפחיד ערבים במילים כמו: "אם האזרחים שלכם לא יצאו להצביע, הם צריכים להבין שגם מה שניתן בשנה האחרונה יילקח מהם".

הניסיון להפחיד את החברה הערבית כדי להניע להצביע, לא באמת יכול לסייע לכלום. אי אפשר להפחיד את החברה הערבית באמצעות בן גביר ונתניהו כי האמת היא שעבור מרבית החברה הערבית אין הבדל בינם ובין מה שכונתה מוקדם מדי "ממשלת השינוי". אפילו את התקציבים שהצליח מנסור עבאס להשיג, החברה הערבית לא התחילה לראות. מה שמכונה ה"שותפות" בעגה היהודית, היה בעצם מוכנות לקבל את חוסר השוויון ולהשיג משאבים בתמורה לשיתוף פעולה. זה שאנחנו קוראים לזה שותפות לא עושה אותה כזו ואם זו ה"שותפות" שלפיד מציע, אין שום סיבה לחברה הערבית באמת לצאת להצביע.

תוסיפו לזה את הפיצול של הרשימות הערביות והסטגנציה בתוכן, את העובדה שגם מי שמשתף פעולה לא רואה דיווידנדים בנכונותו זו ושמי שמבקש שוויון זוכה לכתף קרה ולתיוג "תומך טרור", את חוסר הנכונות של השמאל הישראלי לעמוד בצד של זכויות אדם ואת הפעולות הצבאיות שיוצרות מתיחות וזה עוד בלי לדבר על התנאי המקדים של וויתור על המאבק בכיבוש כי ישראל עברה ל"ניהול הסכסוך", יופמיזם לנירמול הכיבוש והסיפוח. כאין אמונה שאפשר להשפיע, כשהמצב רע ואין אפילו תחושה של ביטחון אישי, רבים בחברה הערבית לא מאמינים בתקווה הקלושה שאפשר לשנות.

גם אני תוהה לא מעט זמן אם אפשר לשנות, אני כבר כלל לא בטוחה שבכלל אפשר להאט את התהליכים האנטי-דמוקרטיים שעוברת ישראל וזו תחושה מאוד מייאשת. זו הסיבה שאני מבלה שעות, בלילה וביום עם שותפים ערבים ויהודים, בניסיון לייצר שינוי, להחזיר את התחושה שעוד יש כאן מכנה משותף אנושי שיש בו די לתחזק את האמונה שעוד יכול לצמוח פה משהו דמוקרטי, שוויוני ושיתופי. אני לא בטוחה שאני יודעת איך עושים את זה, אני גם לא יכולה להבטיח הבטחות, אני רק יודעת באמונה שלמה שרק מחנה דמוקרטי משותף יכול לייצר את השינוי.

באין גוף כזה להצביע לו, מה שאני יודעת זה מה יכול לקרות אם לא נצביע בבחירות הקרובות לברירות המחדל הקיימות. מה שיקרה זה צמצום חלון ההזדמנויות לשינוי, שממילא הולך ונסגר בכל יום שעובר. ברור לי שלא אהיה מרוצה מתוצאות הבחירות, אבל שהן בוודאי יהיו גרועות יותר אם לא נצא להצביע. אני גם יודעת שלא להצביע אומר שוויתרנו על התקווה, ולו גם הקלושה ביותר, שאפשר לשנות. אין לנו את הפריבילגיה להיכנע, לא לפחד ולא לאדישות, זה בדיוק מה שמזרז את כל התהליכים המפחידים שמתרחשים פה. גם זו התפוררות דמוקרטית מפחידה.

אז נכון, אין כאן דמוקרטיה, אבל לא להצביע הוא הוויתור על האפשרות שתהיה. אני לא יודעת מה יהיה אם ננסה, אני כן יודעת שיהיה יותר גרוע אם נרים ידיים, אם נוותר על התקווה שאולי נוכל לייצר שינוי. אמנם כהרגלו מגיע מה שנשאר ממחנה השמאל לבחירות האלה לא מאורגן נכון, אבל המאבק הוא למען עתיד דמוקרטי ביום מן הימים. הסכנה שהמפלגות הערביות לא יהיו מיוצגות אחרי הבחירות הבאות היא הרבה יותר גרועה ממצב של מפלגות ערביות שלא מצליחות להשפיע.

כאשר הייאוש אוחז, כבר באמת לא נותר דבר. לא להצביע הוא הכניעה לייאוש הזה וזה יהפוך את החיים פה לקשים הרבה יותר, לא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות. יש לנו שבוע להמשיך להאמין, אבל זה לא פותר אותנו מהצורך מתישהו לעזוב את מחוזות האמונה ולהתחיל לעשות למען קיום דמוקרטי משותף בחלקת הארץ הזאת.

Enough with the self-imposed disengagement

The last Hebrew post translated by Sol Salbe

The tendency to look specifically at the here and now is very human, especially when facing a dangerous situation, or one perceived as such. In Israel, where one incident follows another, everyone: the public, the politicians and the media are constantly focused on what is happening at the very moment. So usually no one considers the underlying processes or attempts to broaden the perspective. Commentators and advisers drive the immediate responses telling us how to think, a bit like marketers who look at numbers and trends without considering substance, or consequences.

When the matter at hand is specific, there is no difficulty in focusing on [Jewish Power politician Itamar] Ben Gvir without noticing that there are so many other politicians who are not really far from him but are completely in the mainstream. Ben Gvir may speak more bluntly, but in terms of policy there is really no difference between a government formed with Ben Gvir and the last government formed with Shaked, Sa'ar and Lieberman, it may be the tone that makes the music, but they all have the same music score in front of them.

In fact, and the outgoing government is but a wonderful example (with Zehava Galon's promises that Meretz will be in the next government being the icing on the cake) that all the Jewish parties have proven that Jewish-Zionist interest outweighs any democratic value for them. The only Arab party that agreed to these clearly undemocratic rules of the game is Ra'am [United Arab List], the other Arab parties seek civil equality and are therefore illegitimate from the point of view of the Jewish public. Anywhere else, this inequality would be outrageous, in Israel it has become an accepted reality for the Jewish public and is accepted by the Arab citizens who understand that this is the best they will get given the "no democracy". But, what do you know, the real problem is Ben Gvir.

When the focus is so pin pointed, it is impossible to see the big picture, simply because at the distance from which we observe, it is impossible to get a perspective, but that does not mean that there are not even bigger problems. Therefore, it is possible to act as if only Netanyahu endangers democracy and not understand that there are actually quite a few other risk factors that must be addressed, as well as that climate change, urban and rural planning problems, or vital systems that are starved of resources and should not be ignored. But seeing everything in isolation does actually best serve the interest of politicians who do not have the courage to face the required necessary changes of this magnitude.

When looking at everything on a point-by-point basis, it is often difficult to connect the dots. If we take for example the "practical insight" that the public is moving to the right and therefore it is smart to wink at the Centre and not to express Leftist positions, its result is the nullifying of the Left. Today, left-wing voters in Israel do not have a social-democratic party, certainly not a common one, to vote for, and they are forced to look for other, not surprisingly, "strategic" solutions. Are they strategic? I don't think so, after all, a strategy is designed to achieve goals and if the goals are left-wing values, voting for someone who does not express them will not lead to them – and that is a problem.

It is clear that the situation is much more complex and the reasons for the nullifying of the left are much more numerous, some are related to the Left and some to the general public, some are structural, and some are fundamental. The shift of the left-wing parties to the centre and the dimming of left-wing values ​​conveyed quite a few other negative messages, such as self-imposed withdrawal from politics, but also to a certain extent confirmed the process of delegitimisation of the Left led by Netanyahu. The Left has to begin to fight for its very existence and try to justify it, instead of continuing to fight for its values ​​that provided meaning and justification for its existence.

The expected low voting rates within the Arab community have received a lot of attention, not because the political views of the Arab citizens of the country are of interest to anyone, but because they can tip the scales one way or the other. But the truly substantial issues, such as inherent discrimination of non-Jewish citizens, inequality, equanimity in relation to the dramatic increase in the crime rate within the Arab community, and the drying up of budgets within the boundaries of the Green Line are not counted at all, as if they were not related to anything at all, when in fact, needless to say, they are the main reasons for the reluctance to go out and vote.

Bottom line, all the parties on the Zionist spectrum operate under the assumption of democracy for Jews and accept civil inequality as a given, either from the assumption that it is somehow logical or from the "hope" of envisaging future change, but one way or another they all cooperate with it. However, you can't be a democrat and accept this assumption, it just doesn't work together and no matter what story we try to tell, civil inequality and democracy are not in the same company.

My grandmother used to say that as long as there are people willing to buy bollocks, there will always be someone willing to sell it. In the end, we are all comfortable thinking that the upcoming elections are a choice between Netanyahu and Ben Gvir or the anti-Netanyahu bloc, but that is not really the question. Democracy can be destroyed through various means, through corruption, through degrading the gatekeepers, degrading the separation of powers, reducing the powers of the legislative authority, increasing the power of the executive authority, degrading the independence of the judiciary, but also through accepting civil inequality and discrimination as a given situation, not to mention the normalisation of the Occupation and the creation a racist Apartheid regime. To preserve democracy, you have to fight on all these fronts and not just on some. That's exactly the point, observing the disengagement, leaves us disengaged. The advantage of examining things in isolation holds as long as it is limited, certainly not for everything and all the time, because in reality everything is connected, even if it is more convenient for us to disconnect

אומרים הכל, רק לא את האמת

שבועיים לבחירות, שום מפלגה לא אומרת משהו חדש שהיא לא אמרה לפני כן, למרות שהמציאות משתנה כל הזמן. כל מפלגה מספרת למצביעים שלה את הסיפור שהם רוצים לשמוע, כל הפרשנים מדברים על ציוותים קואליציוניים אפשריים ואחוזי חסימה ומרבית הציבור מודאג מהשאלה איך יגמור את החודש. לא משנה איך נהפוך את זה, התוצאה האמיתית ואת זה כבר אפשר לומר עכשיו, היא שלא משנה מה יהיו תוצאות הבחירות, שום דבר מהותי לא ישתנה. הדיון הפוליטי עוסק כל הזמן ב"עכשיו", ללא הסתכלות עתידית, ללא התייחסות לאינטרס ישראלי משותף וללא מהות או תוכניות מעשיות.

למעשה זה כבר לא מעט מערכות בחירות שמפלגות ישראליות מכוונות להגיד את מה שהן חושבות שהציבור, לפחות שלהן, רוצה לשמוע. זה לא מוכיח את עצמו, אבל גם לא מנדנד את הסירה. בלהט המציאות נדמה שקצת שכחנו וחשוב להזכיר שמפלגות אמורות לייצר חזון וליזום, על מנת לקחת חלק בניווט הספינה ולא לנוע עם הזרם. היסטורית למפלגות יש תפקיד חשוב בעיצוב דעת קהל, כשהן לא מנסות לייצר תודעה פוליטית מהותית ועשייה – הן חוטאות לתפקידן.

המגרש הפוליטי הישראלי-יהודי עסוק בעיקר בשאלת נתניהו ורק לא נתניהו ובתווך נכנס גם בן-גביר. אבל זו לא השאלה ולכן ממילא שום תשובה אינה רלוונטית. זה נכון שאפשר למצב את העניינים כמאבק בין מחנה דמוקרטי למחנה לא דמוקרטי, אך ללא המפלגות הערביות ועם מוכנות למשטר הפרדה לא ניתן לדבר על דמוקרטיה, בוודאי לא בפן המהותי שלה. העובדה שזה נעשה, רק מקבעת את התפיסה הלא דמוקרטית של דמוקרטיה ליהודים והיא בשורה התחתונה התפיסה של בן גביר, אבל גם של סמוטריץ', שקד, סער, אלקין, גנץ ונתניהו ועקרונית, כפי שהוכיחה הממשלה היוצאת, היא גם מקבלת תמיכה מהעבודה וממרצ. 

הירידה המהותית ברצון להצביע, או באמונה שההצבעה יכולה להשפיע, היא עוד תסמין של מפלגות שחוטאות לתפקידן והיא ביטוי לתחושה המהותית של הבוחר כי אינו משפיע. ציבור שמרגיש שהוא אינו משפיע, מתרגם גם הוא לחולשה דמוקרטית, בהנחה שיש בישראל אלמנטים של דמוקרטיה תהליכית.

למעשה, מעבר לכיבוש ושלטון ההפרדה שמיושם דה-פקטו בישראל, עוד לא מעט תהליכים פוגעים בישראל מבפנים וכולם שותפים במידה כזו או אחרת להרס פנימי של תהליכים דמוקרטיים. ישראל ניצבת מול בעיית פערים חברתיים-כלכליים חמורה, בעיית תשתיות, מערכת חינוך קורסת, מערכת בריאות מקרטעת, מערכת רווחה לא מתאימה ומשבר אקלים שמביא עמו סכנה לחוסר ביטחון תזונתי, מחסור במים (למרות מערכת ההתפלה) בתוך מערכת שצפויה להיפגע ואינה ערוכה תשתית וכלכלית למשבר. מעבר לנושא האסטרטגי והבטחוני, שגם הוא צריך התייחסות לאור האתגרים הללו, איפה התוכניות וההיערכויות של המפלגות לעתיד הלא רחוק הזה? מדוע אין לכל אלה התייחסות? למה מנהיגים ומפלגות לא מדברים על זה ולמה הציבור לא דורש שידברו על זה? תוך עשר שנים ומול בעיות חמורות הרבה יותר, המחשבה שהתעסקנו בנתניהו ובן גביר תהיה לא פחות משערורייתית, רק שהמחיר שלה יגבה יותר חיים.

הציבור הישראלי לא צריך מפלגות שמספרות לו את מה שהוא רוצה לשמוע, זה רק מזין מעגל קסמים של בורות מרצון, שמאפשר אמונה במציאות אלטרנטיבית, בה ישראל תמיד צודקת וטובה והחיים פה הכי טובים שאפשר. הציבור הישראלי צריך לשמוע ממי שמבקש להנהיג אותו את האמת והיא מורכבת, זה טבעה של מציאות. היכולת להצליח להתמודד עם המציאות הזאת מתחילה בהבנת המצב, בוודאי לא התעלמות ממנו.

אנחנו יודעים שאנחנו חיים בעולם משתנה, העניין הוא שכדי להצליח להתמודד עם האתגרים, צריך להתייחס אליהם. במקום להמשיך ולהגיד כלום כדי לקבל יותר קולות בקלפי, רק דמיינו איזה שינוי מרענן היתה מביאה מפלגה שלא משחקת את המשחק, אלא מתייחסת לחיים עצמם, לצרכי הציבור ולאתגרי הזמן ומציעה חזון בר קיימא, תוכנית פעולה וסדר עדיפויות. אין אפילו מפלגה אחת כזו, אבל כל עוד הציבור מוכן לקבל את זה, אין כל סיבה שזה ישתנה. אבל האמת, גם אם לא תאמר, בכל מקרה תצא לאור, השאלה אם זה לא יהיה מאוחר מדי? התשובה היא שככל הנראה כן.

די לניתוק מרצון

הנטייה להסתכל ספציפית על נקודת הזמן הנוכחית והקרובה היא מאוד אנושית, בעיקר כאשר המצב הנתון מאיים, או נתפס ככזה. בישראל, בה אירוע רודף אירוע, הציבור, הפוליטיקאים והתקשורת מכוונים כל הזמן למה שקורה כרגע ולרוב אין התייחסות לתהליכי עומק, או ניסיון להרחיב את נקודת המבט. פרשנים ויועצים מכוונים תגובות מיידיות מספרים לנו איך לחשוב, קצת כמו אנשי שיווק שמסתכלים על מספרים ומגמות בלי להביא בחשבון מהות, או השלכות.

כשההתייחסות נקודתית, אין שום קושי להתמקד בבן גביר בלי לראות שיש עוד כל כך הרבה פוליטיקאים שלא ממש רחוקים ממנו, אבל הם לגמרי בתוך המיינסטרים. בן גביר אולי מדבר בוטה יותר, אבל מבחינת מדיניות אין באמת הבדל בין ממשלה שתקום עם בן גביר לממשלה האחרונה שקמה עם שקד, סער וליברמן, זה אולי הטון שעושה את המוסיקה, אבל כולם מחזיקים את אותם התווים.

למעשה, והממשלה היוצאת היא אך דוגמא נפלאה עד ההבטחות של זהבה גלאון שמרצ תהיה בממשלה הבאה הן אך הדובדבן שבקצפת, כל המפלגות היהודיות הוכיחו שאינטרס יהודי-ציוני גובר עבורן על כל ערך דמוקרטי. המפלגה הערבית היחידה שהסכימה לחוקי המשחק הלא-דמוקרטיים בעליל האלה היא רע"ם, שאר המפלגות הערביות מבקשות שוויון אזרחי ולכן מבחינת הציבור היהודי הן לא לגיטימיות. בכל מקום אחר, אי השוויון הזה היה מקומם, בישראל הוא הפך למציאות מקובלת עבור הציבורי היהודי ומתקבלת על ידי אזרחים ערבים שמבינים שזה הכי טוב שהם יקבלו בהינתן ה"אין-דמוקרטיה". אבל בן גביר הוא הבעיה, מה?

כשההתייחסות נקודתית, אפשר לא לראות את הדברים הגדולים באמת, פשוט משום שבמרחק שאנחנו מתבוננים ממנו, אי אפשר לראות למרחוק, אבל זה לא אומר שאין בעיות עוד יותר גדולות. לכן אפשר להתנהג כאילו רק נתניהו מסכן את הדמוקרטיה ולא להבין שבעצם יש עוד לא מעט גורמי סיכון שבהם יש לטפל, כמו גם שאין להתעלם ממשבר האקלים, מבעיות התכנון, או ממערכות חיוניות שמשוועות למשאבים. אבל לראות הכל במנותק בלאו הכי משרת פוליטיקאים שאין להם את האומץ להתמודד עם שינויים נדרשים בסדר גודל כזה.

כאשר בוחנים כל דבר נקודתית, לרוב קשה לחבר בין הנקודות. אם ניקח לדוגמא את "התובנה הפרקטית" שהציבור זז ימינה ולכן נכון לקרוץ למרכז ולא לבטא עמדות שמאליות, התוצאה שלה היא התאיינות של השמאל. היום אין למצביעי שמאל בישראל מפלגה סוציאל-דמוקרטית, בוודאי לא משותפת, להצביע לה, והם נאלצים לחפש פתרונות אחרים, שלא במפתיע "אסטרטגיים". האמנם אסטרטגיים? אני לא חושבת, אחרי ככלות הכל, אסטרטגיה נועדה להשגת יעדים ואם היעדים הם ערכי שמאל, הצבעה למי שאינו מבטא אותם לא תוביל אליהם - בעיה.

ברור שהמציאות מורכבת הרבה יותר והגורמים להתאיינות השמאל רבים הרבה יותר, חלקם קשורים לשמאל וחלקם לציבור הרחב, חלקם מבניים וחלקם מהותיים. התזוזה של מפלגות השמאל למרכז ועמעום ערכי שמאל העבירה לא מעט מסרים שליליים נוספים, כמו התבטלות מרצון, אבל גם אישה במידה את תהליך הדה-לגיטימציה של השמאל שהוביל נתניהו. השמאל החל להילחם על קיומו ולנסות להצדיק אותו, במקום להמשיך להילחם על ערכיו שנותנים את הערך וההצדקה לקיומו.  

שיעורי ההצבעה הנמוכים הצפויים בחברה הערבית זוכים להתייחסות מרובה, לא משום שדעותיהם הפוליטיות של אזרחי המדינה הערבים מעניינות מישהו, אלא משום שביכולתם להטות את הכף לכאן או לכאן. אבל הנושאים המהותיים באמת, כמו אפליה אינהרנטית של אזרחים לא יהודים, אי שוויון, שוויון נפש ביחס לעלייה הדרמטית בשיעור הפשיעה בתוך החברה הערבית וייבוש תקציבים בתוך גבולות הקו הירוק בכלל לא נספרים, משל לא היו קשורים לכלום ושום דבר, כשהם בעצם, מיותר לציין, הגורמים העיקריים לחוסר הרצון לצאת ולהצביע.

בשורה התחתונה, כל המפלגות על הספקטרום הציוני פועלות תחת ההנחה של דמוקרטיה ליהודים ומקבלות את אי השוויון האזרחי כנתון, אם מתוך הנחה שזה איכשהו הגיוני ואם מתוך "תקווה" לראות בשינוי עתידי – כך או אחרת כולן משתפות עם זה פעולה. אלא שאי אפשר להיות דמוקרט ולקבל את ההנחה הזו, זה פשוט לא עובד ביחד ולא משנה איזה סיפור ננסה לספר, אי שוויון אזרחי ודמוקרטיה לא נמצאים באותה קבוצה.

סבתא שלי היתה אומרת שכל עוד יש אנשים שמוכנים לקנות לוקשים, תמיד יימצא מי שיהיה מוכן למכור אותם. בסופו של דבר לכולנו נוח לחשוב שהבחירות הקרובות הן על נתניהו ובן-גביר או גוש חוסם נתניהו, אבל זו לא באמת השאלה. דמוקרטיה יכולה להיהרס ממוקדים שונים, משחיתות, פגיעה בשומרי הסף, פגיעה בהפרדת הרשויות, צמצום סמכויות של הרשות המחוקקת, הגדלת כוחה של הרשות המבצעת, פגיעה בעצמאות הרשות השופטת, אבל גם מקבלת אי-שוויון אזרחי ואפליה כמצב נתון, שלא לדבר על נירמול הכיבוש ויצירת שלטון הפרדה גזעני. כדי לשמור על הדמוקרטיה צריך להילחם בכל החזיתות הללו ולא רק בחלק. זאת בדיוק הנקודה, הבחינה במנותק, מותירה אותנו מנותקים. היתרון בבחינת דברים במנותק תופס כל עוד הוא מוגבל, בטח לא על כל דבר וכל הזמן, כי במציאות הכל מתחבר, גם אם לנו נוח יותר לנתק.