ידיעת גבולות היכולת, ההורה כאדם ולא כגיבור על

אני מתכוונת לכל מילה כשאני אומרת שההורות זה האתגר הכי גדול שלי אי פעם, זה גורם לי לבחון את עצמי, לעבוד קשה ולנסות כל הזמן להשתפר. לפני שאני אתחיל, סביר להניח שהרבה תובנות שלי ביחס להורות הן תוצר הבחירה בחינוך ביתי וההורות האינטנסיבית שהיא מתנה מעצם הבחירה, אבל אין בכך משום אמירה שיפוטית, הבחירה בחינוך ביתי היא לא נכונה לכל אחד, יש הרבה דרכים להיות הורה ואני לא חשובת שלמישהו ניתנה את הזכות לבקר כל עוד אין פגיעה בילדים. אני בטח לא חושבת שהיא טובה יותר, אני רק יכולה להעיד שהיא טובה לי. כל מה שאכתוב, הגם שמגיע מאמא בחינוך ביתי, לא קשור לבחירה הזו; להפך, בעיניי חינוך ביתי מקל במידה מסויימת על ההורות. קשה יותר לג'נגל הורות יחד עם עבודה, זה הגיוני ואנושי - זמן הוא ניסיון, פרקטיקה. זה תקף בכל מקצוע, ולמרות שהורות זה לא מקצוע, זה תקף גם כאן.

הורות היא הדבר שאתה בא אליו עם כל הרצון הטוב ופעמים רבות מוצא את עצמך מתוסכל וחסר אונים, דווקא בדיוק במקום שבו אתה הוא זה שאמור "לנהל את העיניינים". זה נורא מתסכל להתמודד עם זה. אני לא יודעת מה המתכון להורות טובה, אני גם נורא נגד טרנדים, אני כותבת את מה שנכון לי ומקווה שתדעו לקחת את מה שנכון לכם, אם בכלל מצאתם אמת כלשהי בכתוב. ובכל זאת זה פוסט על הורות, על ההורה שאני ולא יותר. אולי זה נכון, אולי זה ממש לא, אבל זה לא נסמך על מקורות, רק על תובנות שלי, ואולי הן גם לא תובנות.

הבכור נכנס עכשיו לתחילת גיל ההתבגרות, אני לא ממש מרגישה מאויימת, להפך אני מאוד מתרגשת לקראתו, כי כמו כל גיל יש לו את היופי שלו וגם משום שזה שלב מאתגר שבו אני צריכה להפגין הורות הרבה יותר מתוחכמת. אני עוד רק בצעדיי הראשונים שם, אני לא יודעת מה צופן העתיד, רק בטוח שזה לא יהיה מפתיע אם אכתוב על זה. מה שאני כן יודעת, במסגרת הניסיון הרציונאלי לצמצם את אי הוודאות, זה במה אני מצויידת ועל זה אני מתכוונת לכתוב. בניגוד לתיק הלידה הראשון שלי שהיה מלא בהמון דברים שלא היה לי שום צורך בהם (כאילו, מה חשבתי לעצמי - מיץ ענבים אורגני?!), הפעם אני מגיעה ללא מטען עודף ולמען האמת ללא שום חפץ פיזי. נראה לי שלמדתי משהו במרוצת השנים. מה שכן, אני מגיעה מוכנה הרבה יותר להתמודד עם אי הוודאות הזה, ובעיקר אני מנסה להגיע משועשעת ולהיות הרבה פחות רצינית.

אני מתחילה עם גבולות, במפתיע דווקא לא הגבולות שאנחנו שמים לילדים, אלא הגבולות שאנחנו שמים לנו. אני לא מתכוונת לגבולות הברורים שאנחנו שמים לעצמנו שכוללים בעיקר כללי עשה/אל תעשה, בין אם קוד התנהגות חברתי מקובל ובין אם כאלה שהם אינדיבידואליים. אני דווקא מדברת על הגבולות שאנחנו שמים לעצמנו ברמה של לעצור לפני שאנחנו מגיעים לקצה גבול היכולת. פעמים רבות אנחנו יוצאים מגדרנו לעשות משהו עבור הילדים, אינהרנטית אנחנו מצפים לתגובה חיובית של הילד וכשהיא לא מגיעה - מגיע תסכול, שגם אם אינו בא לידי ביטוי מיידי, הוא עוד ימצא את דרכו לצאת, אם על הילדים ואם על מישהו אחר. כמו בכל מערכת יחסים, יש פה מערכת ציפיות שהיא גדולה יותר מסך משתתפיה - יש ציפיות שלנו מעצמנו, מהילדים ומהסיטואציה עצמה. כשמשהו משתבש בדרך, התסכול יהיה גדול, לרוב כגודל האכזבה וההשקעה שקדמה לה. אם עשינו משהו שאנחנו מרגישים שהיה סוג של מאמץ גדול או אפילו קורבן, הרבה יותר קשה לנו כשהילד לא משתף פעולה או כאשר התוצאה היא לא מה שדמיינו שתהיה. 

זה יכול להיות בדברים קטנים כמו אוכל, כשילד מבקש משהו ואת מתאמצת ומאיזושהי סיבה מטופשת, לא רק שהילד לא אוכל, הוא גם לא מרוצה. אם לא היית מתאמצת כל כך הרבה יש להניח שרמת התסכול היתה נמוכה הרבה פחות. אבל בגלל שהשקעת והשתדלת, הציפיה לתגמול חיובי היא אפילו יותר גדולה. לכן, אולי מלכתחילה לא היה נדרש מאמץ כל כך גדול ומשפט כמו: "ילד היה לי יום עמוס, עכשיו אני רק יכולה להכין חביתה או טוסט" יכול היה לפתור את כל הדרמה שאחר כך. לכן, עם כל הרצון לעשות את מה שהילד רוצה ולמרות שזו כוונה מאוד יפה ומסמלת את המוכנות לעשות יותר ולהתאמץ במיוחד, אולי זה בדיוק הרגע של "דע את גבולותיך". הרבה יותר בריא לילד, הורה שאומר לו את האמת ולא מפתח תחושה קצת קורבנית ("רק תראו את כל מה שאני עושה למענו") והרבה יותר נכון להורה, והרבה יותר שקט בתא המשפחתי, דווקא אם לפעמים לא הולכים את ה- extra mile. זו דרך מצויינת לצמצם את רמת הציפיות ולהבין שיש גבולות לכל אחד. ההורות שלי נעשתה הרבה יותר קלה שהתחלתי להנהיג את הגעתם לאזור הספר של אמא, עכשיו הולכים על קצות האצבעות שלושה צעדים לאחור. כי במקום הזה שהתפנה עם ה"צעדים לאחור", יש מקום לחיוך וזה עושה קסמים, הרבה יותר מלהגיש את מנת היום המבוקשת. נעים הרבה יותר לשבת ליד השולחן עם טוסט ואווירה טובה, מאשר מול מנה מפוארת שבסוף הילד כלל לא רוצה לאכול.

עקרונית, היכולת להבחין מתי מתקרבים לאזור שבו רמת הכעסים עולה היא קריטית בהורות. בשלב הזה אתה עוד יכול להרחיק את עצמך מ- ground zero בטרם היו נפגעים. לדעת מה גבולות היכולות שלך ולהיות כן עם עצמך ועם הילדים בנושא, זה סוד של מתכון פלאים שעוזר לי כשאני מפעילה אותו וגורם לי להצטער על זה כשאני לא. "דע את גבולותיך" עוזר לא רק למנוע את הלחץ שמופעל עליך כהורה והכניסה לשדה מוקשים פוטנציאלי, הוא גם דרך מצויינת לדוגמא אישית להתנהלות. אני שמה לב שכשאני מסבירה לילדים, כשאני מראה להם את המגבלות שלי בסיטואציה מסויימת, לא רק שהם רואים בי אנוש רגיל (ובעיניי, זה חשוב שילד יכיר בהוריו כאנושיים ולא על-אנושיים), הם גם רואים את ההתמודדות, אני חושבת שזה דבר ששני הצדדים לומדים ממנו הרבה. באופן עקרוני אני חושת שצריך לעזור לילדים להבין שההורה הוא אדם ולא גיבור על. הדברים שהורה יכול וצריך להעניק לילדיו - אהבה, נחמה, שלווה, ביטחון, חמלה, צחוק - הם לגמרי אנושיים ומצויים בכל אחד, אלה גם מניעים את העולם והם בהחלט כוחות-על אנושיים ובוודאי לא כוחות על-אנושיים. 

בכלל מצאתי שכשמדברים עם הילדים בצורה כנה על דברים, בהנחה שכבר למדת לקצר ולתמצת (מודה שבמקרים קיצוניים של הורה קשקשן, כמוני לדוגמא, דרושות שנים לתרגל את נושא התמצות,אבל זה חשוב), זה מאוד מסייע לקשר, מפחית לחצים ויוצר שותפות מיוחדת. כאשר אני מתארת לילדים שלי מאבקים שמתרחשים בתוכי בצורה פשוטה וקצרה, הם נוטים להבין את המאבק ואפילו לאט לאט הם לומדים לסייע. השיחה מראה להם במידה רבה את ההערכה שלנו אליהם כאל בני אדם תבוניים, יש בזה מסר אדיר דווקא בסבטקסט, מה שלא נאמר אלא נעשה בפועל. בה במידה, ומבלי להפחית בכוח השיחה - גם היכולת לפעמים לשמוע דברים ולהתעלם מהם או לשים אותם בצד מתוך ההבנה שתגובה הורית כרגע עלולה להעצים את העימות היא חשובה והיא גם היא חלק מידיעת גבולות היכולת של עצמך. לא תמיד טוב להכות בברזל בעודו חם, לעיתים מתוך מהירות התגובה נגלה שלהכות בברזל בעודו חם יוצר יותר כוויות ולא מביא תוצאות. לא על כל דבר צריכה להיות תגובה מהירה, לפעמים בהעדר התגובה יש הרבה יותר כוח.

לדעת לצחוק על הסיטואציה
זה בריא

ועוד דבר שלמדתי ואני מוכרחה לציין, למרות שכבר הארכתי, למדתי ואני עדיין לומדת לא לעשות דרמה, אם אפשר בכלל לא. הייתי רוצה להגיד שזה כבר טבע שני, אבל זה לא יהיה נכון, זה בתהליכי רכישה מתקדמים. למה אני מתכוונת - נניח לסיטואציה בה הילד שפך את ספל הקפה שהיה כל כך מוצדק. מבאס. זה הכל, זו אנקדוטה שולית. פשוט יותר לנגב את הקפה ולהתקדם הלאה. הרי ברור שהילד לא עשה את זה בכוונה, ברור שהקפה הזה היה מקור של נחמה, אבל גם ברור שאפשר לעשות חדש. מה שאי אפשר לעשות חדש זה את הפגיעה בילד, שבאמת לא התכוון וקיבל על זה קיטור של צעקות ועצבים. יש דברים שצריך לבלוע ולהמשיך הלאה והכי טוב, אם אפשר לצחוק על זה. זה לא פשוט, בהתחלה זה אפילו מנוגד לאינסטינקטים, אבל זה בין היכולות הנכונות ביותר שאנחנו צריכים לסגל כהורים. 

 

אז אני מגיעה לשלב הזה של ילד בגיל ההתבגרות, מצויידת אך מצטיידת בו זמנית. לומדת להכיר את השטיקים, את הגבלות והיכולות שלי. אבל בעיקר אני מתרגלת כל יום להתייחס לילדים שלי כאל בני אדם ולא כאל כפופים לי. הפריבילגיה של להיות איתם כל היום ולהכיר אותם טוב כל כך על כל הניואנסים, בהחלט עוזרת לי ואני מניחה שהיא  בכל זאת מקילה על העניין. אני גם מודה שהעובדה שהם לא הולכים למערכת מקטינה את ההשפעות הזרות ולעיתים אף מזיקות ואני מברכת על זה. ברור שלא הכל זורם, פעמים רבות יש דברים שהילד המתבגר אומר או עושה והם מדגדגים לי את הרצון לצרוח או למות או סתם לברוח באמוק מהבית רק לא להתמודד, אבל אני יודעת שאם רגע אניח אותם בצד ואקח את הזמן או אסביר, הוא ילמד גם איך להתמודד עם מה שמעצבן, גם שלוקחים אותו ברצינות, גם לתעל כעסים בצורה פרודוקטיבית וגם יבין שהפתרון נעוץ בשינוי דפוסים גם אצלו. מזמן הבנתי שאני לא יכולה לצפות שהילדים יתנהגו כמו שהייתי רוצה מבלי לתת בכל יום דוגמא וכלים.

אני לא חושבת שזה יגרום לגיל ההתבגרות להחליק עלינו משל היינו טפלון, ברור לי שיהיו המון התמודדויות, אבל כבוד הדדי, הקשבה, תשומת לב, הבחירה לפתור דברים שלא כחלק מעימות, הבנת הגבולות, אינסוף אהבה וגם קצת ציניות בריאה, הן דרך מצויינת לחיות את החיים ויש בהן הרבה תקווה לעבור את כל המכשולים שעוד בדרך בקלות יחסית או שמא פשוט תוך מזעור לחצים. לא יודעת איך יהיה, אבל אני מאחלת לחיילת בהצלחה, יש לי תחושה שהיא תצטרך את זה... 

יהודי, ישראלי, ציוני- תחום החיתוך המסוכן

הסיפא של הפוסט משלשום נשאר מעט פתוח. לו הייתי מקפידה על כללי כתיבה נכונה, וודאי לא הייתי צריכה להוסיף בסיום עוד נקודה ולא לתת לה את המקום הראוי. מן הסתם, לו הייתי עובדת במקום מסודר זה לא היה קורה, למרות שעם איכות הכתיבה והעריכה היום אי אפשר לדעת את זה בוודאות. מאידך איזה מקום עבודה מסודר היה מציע לי עבודה? לכן, לא נותר לי אלא לשמוח ולעלוז שזה בלוג עצמאי ולכן אני יכולה לעשות כרצוני.

הנקודה הזו, שלא הרחבתי בה, היא דווקא זו שאותה אני מנסה לנסח כבר הרבה זמן ועוד יותר ביומיים האחרונים. אני תוהה איך הכל יוכל להיכנס לפוסט אחד ולא מייגע, בכל זאת לא זאת הבמה לדוקטורט. אבל אני לא יכולה להשאיר אותה פתוחה. אולי בגלל התגובות השונות לפוסט מאנשים שאני מעריכה ששאלו אותי מה הבעיה עם כל הנושא הזה של היהדות, הוא מה שהכי מפריע לי. כי זה עוד הוכחה שהערבוב הזה של יהדות וישראליות הוא כבר כאן להישאר. אז מכאן אני אתחיל להסביר ואשתדל לקצר ואף להגיע למסקנות.

הציונות, שאגב ואני לא מחדשת כלום, לא היתה תנועה הומוגנית, אבל באופן גנרי הרי שזו תנועה לאומית שמטרתה הקמה של מדינה דמוקרטית ויהודית בשטחי ישראל. עקרונית מרגע שהושגו מטרותיה, אין עוד סיבה לקיומה,אבל לא זה המקרה עם הציונות. המטרה הראשונית והעיקרית של הציונות - הקמת המדינה - אכן הושגה, אך היא לא פינתה את מקומה ועדיין מצויה עמוק בציבוריות הישראלית, בשיוך ובמרחב האישי. 

אולי הציונות כמו חוקי ניוטון, שנשארו רלוונטייים למרות שנתגלו כלא מדוייקים אפילו אחרי קבלת תורת היחסות הפרטית (אח"כ גם הכללית) של איינשטיין שהוכיחה את התלות במערכת הייחוס. כנראה שגם בחיים, מערכות לא תמיד פועלות לפי חוקים סגורים, אלא מתקיימות באמצעות מערכות ייחוס. והציונות היא כנראה הגדרה שחברתית עוד לא ניתן לוותר עליה והיא יוצרת מרחב ייחוס כמו גם ניכוס. הציונות עדיין מהווה נדבך חשוב בהיסטוריה היהודית מאז המאה ה- 19 ועד היום. לכן,למרות הגשמת המטרות הראשוניות שלה (אם כי ניתן להתפלסף בנוגע לביסוס הדמוקרטיה), הרי שתחום הייחוס של הציונות התרחב ולכן המושג שמיש ואף הפך לכלי שרת בפוליטיקה כמו גם בתעמולה.

בישראל יש ערבוב וגם ניסיון לניכוס של שלוש הגדרות - ישראלי, ציוני, יהודי. שלוש הגדרות נפרדות ועדיין תחום החיתוך ביניהן הוא גבוה יחסית. במרבית הארצות אדם יגדיר עצמו מבחינה אזרחית בהתאם ללאום - אוסטרלי יגיד שהוא אוסטרלי, ואותו כנ"ל אמריקאי או צרפתי, לעיתים יתווסף גם שיוך דתי, ישראל היא כמובן יוצאת דופן. יש לזה כמובן המון הסברים והתשובה תלויה בנשאל כמובן. מה שכן עובדת היות הלאום יהודי היא לגמרי לענייני פנים ולכן ראוי להתייחס אליה. אין ישראלי שנשאל ללאומיותו בשפה אחרת, אולי לבד מעברית, והוא יגיד יהודי, התשובה היא תמיד ישראלי, אולם בתעודת הזהות אם הוא יהודי כך גם לאומיותו. זה נשמע פרט שולי, אבל מבחינתי זה סוג של מחולל תודעה, עוד סיבה לעירבוב המיותר. אם תרצו, הפלונטר לדעתי שאנחנו מצויים בו כעת. כי הערבוב הזה הוא לא סמנטי והוא לגמרי מסבך לנו את החיים.

כמובן שהציונות מעולם לא היתה מקשה אחת וכבר למן ביסוסה כתנועה היו בה פלגים וזרמים, גם היום יש ניסיון לנכס את הציונות לפלגים שונים - המחנה הלאומ(נ)י-ציוני, ומחנה השמאל הציוני, אבל הזרם המרכזי בתנועה הציונית היה זרם חילוני, כזה שלא התכחש כמובן ליהדותו ושאב את מקורותיו בהיסטוריה של העם היהודי. אני נאלצת לקצר, אולם ההתעוררות הציונית החלה עם עידן הנאורות באירופה, שהביא לאימוץ של ערכים מודרניים, אוניברסליים וחילוניים (תנועת ההשכלה). החזון הציוני כלל הקמה של מדינה דמוקרטית חילונית שתאפשר חירות מדינית ודתית לעם היהודי. 

העליה לישראל לא היתה ל"טרה נולה", לא היתה זו אדמה נטולת מתיישבים, נכון שהעם היהודי כל שנותיו שמר על זיקה חזקה לארץ ישראל, אך ארץ ישראל לא נותרה שוממה בתקופת הגלות. "גאולת הקרקע" אמנם נעשתה בדרכי שלום בתחילה, אבל נוצר צורך להצדיק את המהלך הזה שהלך והתרחב. האמירה שמיוחסת לישראל זנגביל תואמת את רוח הדברים "ארץ ללא עם לעם ללא ארץ". אלא שהיו כאן תושבים, רק שלאלה עוד לא נתגבשה זהות לאומית כי לא היה בה צורך עד לעלייתם של יהודים לישראל. אי אפשר לספר את סיפור התחזקותה של התנועה הציונית בדרך למדינה ללא הבנה כי לבד מהנרטיב הציוני, יש גם נרטיב של עם אחר, שגיבוש זהותו הלאומית הגיע באיחור לעומת התנועה הציונית וראה איך האדמה שהוא ראה בה שלו הולכת ונגזלת מתחת לאפו, בלי קשר לקיומה של לגיטימציה לפעולה או להעדרה. אבל מה שכן נוצר מזה הוא צורך לחזק יותר האתוס והחיבור ההיסטורי והדתי ליהדות שהיה כנראה בלתי נמנע, אך הוסיף עוד נדבך נוסף לפלונטר הזה של היום. 

המאבק הלאומי הזה הצריך הבניה של אתוס שנחיצותו אך גברה עם קום המדינה, הצורך בצידוק ובהוכחה היסטורית, יחד עם תנאים פוליטיים, יצר שעטנז מעניין וכמעט בלתי אפשרי בין דת, תנועה לאומית ומולדת רוחנית והיסטורית. בניגוד לתנועות לאומיות אחרות, בהן הדרישה להכרה בלאומיות היתה על בסיס טריטוריאלי, במדינת ישראל ההצדקה היתה קודם כל דתית והיסטורית.הציונות מעולם לא יכלה להתקיים במנותק מהיהדות, היא נוצרה מתוך העם היהודי דרך רעיונות חילוניים, אך תמיכה בה אינה מחייבת להיות יהודי ועם זאת כבר למן ההתחלה היה עירוב חד משמעי בין היהדות לציונות כתנועה לאומית.

העירוב הזה בין המושגים עובר כחוט השני לאורך כל השנים מהרגע בו התגבש הרעיון הציוני, דרך הקמת המדינה ועד ימינו. התחקות אחר כל השנים יחסי הגומלין בין המושגים: יהודי, ציוני וישראלי מצריכה ספר ולא פוסט יחיד. עובדת קיומו של העירוב בין המושגים מורגשת בחיים של כולנו, בעיניי היא מבשרת רעות. חוסר היכולת של מדינת ישראל לבדל בין המושגים, כמו גם אי הפרדת דת ומדינה, יוצרות בעיות חברתיות ואף מדיניות. בעיני ההפרדה ברורה - יהודי זה שיוך דתי בלבד, ציוני הוא כל אדם האוהב את ישראל ללא קשר לשיוכו הפוליטי, ישראלי - אדם בעל אזרחות ישראלית.ניתן להיות יהודי לא ציוני ואזרח ישראלי כמו שניתן להיות מוסלמי, ישראלי וציוני. אבל אם אתה יהודי זה לא אומר שאתה ישראלי וזה לא אומר שאתה ציוני, יש בידול בין שלוש ההגדרות האלה. הבידול הזה הוא קריטי להמשך ההתפתחות הדמוקרטית של ישראל, כי אחרת אנו דנים את עצמנו להקצנה וללאומניות-דתית מסוכנת שמשפיעה על הלוך הרוחות ובהתאמה גם כמובן גם על מדיניותה של ישראל, על סוגיית ריבונותה ושטחי ריבונותה של ישראל ולכן מקרין לא פחות על עתידה.  

במידה רבה זה אחד מחולאיה המרכזיים של המדינה היום, זאת אחת הסיבות למשבר הערכים שקיים בחברה ולאי הבנה מהותית את המושג דמוקרטיה וזכויות אדם. למעשה השילוב הזה מחזיר אותנו במידת מה לזמן של משבר אמיתי ביחס לזהותה של המדינה ולשאלה האם ישראל תוסיף ללכת כאשר הדמוקרטיה חוסה פיסחת תחת כנפי היהדות. אם רק היו אבות המדינה משכילים לייצר ישראליות כלאום ולא יהודיות כי אז היו נחסכות מאיתנו הרבה צרות. זה לא שחלון ההזדמנויות נסגר, אבל הוא הולך ומצטמצם.

67 שנות עצמאות ישראלית הן הוכחה מצויינת לקיומה של ישראל, מגילת העצמאות וחוק השבות נותנים את העדיפות המשתמעת בישראל ליהודים מעצם היותה ביתו הלאומי של העם היהודי. מששני הנדבכים האלה הם עובדה מקובלת בעולם כולו, זה הזמן של ישראל לעבור לשלב הבא - ביסוס הדמוקרטיה, הייתי אומרת גם הפרדת דת ומדינה, אבל זו התחלה טובה.

ישראלי אוהב קידוש?

רבים שואלים אותי למה עוד לא כתבתי על הקמפיין של "שישי ישראלי". אתם לא באמת קונים את הפתיח הזה, נכון? הא לכם כמה סיבות:

א. אף אחד לא באמת שואל אותי על מה אני כותבת או למה אני לא כותבת על משהו

ב. אין מצב שהייתי פותחת ברצינות איזשהו פוסט ככה, אני סתם חושבת שזה מצחיק

ג. לא רבים קוראים את הבלוג שלי ולכן בוודאי שרבים לא ישאלו אותי

ד. קוראי הבלוג שלי הם אנשים איכותיים וסובלנים

תראו, תראו, גם הצלחתי לשעשע את עצמי וגם להחמיא לכם, אני את שלי עשיתי, אפשר לסיים עם הפוסט.

צודקים. זה לא אמין - איזה פוסט אני אסיים בלי איזה 1200 מילים?

רציתי להתעלם מהקמפיין הזה רק בגלל שלא כל קמפיין להעלאת מודעות באמת צריך התייחסות. אני גם מנסה לתרגל את שריר באופן יומיומי את שריר ה"חיה ותן לחיות". אם חיים באשליה של דמוקרטיה, הרי שהנה עוד תרגיל בחופש ביטוי ששווה לתרגל. אבל הבוקר הסעתי את הבכור לחבר ודיברנו על הקמפיין הזה. בבגרות הוא אמר לי שהוא מנסה להתעלם מהקמפיין הזה כי מה שעושה אנשים טובים זה לא קידוש אלא פשוט להשתדל להיות טובים. צודק.

אז לא, אני לא אוהבת את הקמפיין הזה. אני לא אוהבת שטקסים דתיים נתפסים טובים יותר מטקסים אחרים. אני לא אוהבת את העירבוב הזה בין יהודי לישראלי. אני לא אוהבת את הצורה בה נתפסית משפחה חילונית. אני לא אוהבת שמתערבים לי בערכים. אני לא אוהבת דעות קדומות. אני לא אוהבת את שלילת האחר. אני לא אוהבת קונצנזוס מזוייף. אני לא אוהבת שמנסים לשכנע אותי. אני לא אוהבת תעמולה. אני לא אוהבת סטריאוטיפים חלולים. אני לא אוהבת חד ערכיות. ואני לא אוהבת את הקמפיין הזה שמסמן את כל זה. 

אני יכולה לפרוט את זה לפרוטות, למשל שזה לא סוד שבמרבית המשפחות בשישי בערב (זה הגיוני הואיל ובשישי לא עובדים, או עובדים ומגיעים מוקדם ולמחרת יום חופש) יש התכנסות לארוחת שישי משפחתית (הרגע הזה שדו"ח העוני של ארגון לתת לא נותן מנוח ומזכיר כמה הרבה משפחות בישראל לא יכולות באמת לעשות את הארוחה הזו וכמה הכסף שהושקע בקמפיין הזה יכול היה לעזור להן) והן לא כוללות ניתוק משפחתי וניכור. אני יכולה לדבר על ארון הספרים החילוני, על המסורות שאנחנו יוצרים מדי יום, על ערכים אוניברסליים ויופיים. אני יכולה לדבר על הסטריאוטיפ המכוער, על מראית העין, על רעיון שמקורו יפה אבל תכל'ס הוא מפלג ומפריד, אני לא אעשה את זה.

אני גם לא אקרא לקמפיין נגדי נוסח העגלה החילונית המלאה. במסגרת חופש הביטוי אני יכולה להתמודד עם קמפיינים כאלה ולא להיגרר לקמפיין נגדי. אני מספיק בטוחה בתכנים שממלאים את חיי כדי לא לאפשר לקמפיין כזה לערער אותי או לעורר אותי.

הדבר היחיד שאני לא יכולה לעשות הוא לחשוב שזה בסדר שמנסים להפוך יהדות וישראליות למילים נרדפות. זו מגמה שנמשכת הרבה זמן, הקריאות שהתחזקו באפריל מצידו של נתניהו על "הכרה במדינה יהודית", בעוד שברור לכל שישראל כמדינה היא ביתו הלאומי של העם היהודי (למעט נושא הגבולות כמובן), הייהוד האינסופי שבנט הוא חלוצו ו"רפורמת הזהות היהודית" דרבנו פירון. אני לא אוהבת את המגמה הזו, אני רואה חשיבות בבידול בין שתי ההגדרות האלה. זה מה שאין בקמפיין הזה וזה מפריע לי ותכל'ס זה צריך להפריע לכולנו. רוצים להדגיש את המסורת? סבבה, אל תקראו לזה ישראלי, קראו לזה יהודי. להיות ישראלי אין משמעו להיות יהודי ולהיות יהודי אין משמעו להיות ישראלי. אלה הגדרות שונות שיש בניהן חפיפה מאוד חלקית וגם היא די מאולצת. זו השתלטות נוראית על השיח הזה והיא מגרדת לי את העור החשוף משל היתה מסרקת ברזל.

המחשבה שגדלים היום ילדים שרואים זהות מוחלטת בין שני המושגים האלה לא פחות ממבהילה אותי. האתנוצנטריות הזו היא לגמרי בעוכרינו. זה ממשיך את סוגיית הלאום, שנושא את השם יהודי, כי אז זה שירת מטרה אחת והיום זה משרת מטרה אחרת. ברור שיש קושי בהתוויה של ישראל כמדינה יהודית וכביתו הלאומי של העם היהודי, כי מראש היא יוצרת חיבור מאוד ברור, ועם זאת דמותו של הישראלי הולכת ומתעצבת עם השנים ודומה שבשנים האחרונות התחזקה מאוד יהודיותו של הישראלי הזה.

קשה לי עם זה, כי אני מתחברת ליהדות שלי ברמה המשפחתית, ברמה ההיסטורית, לתוך זה נולדתי, אולם היהדות הזו פנים רבות לה, היהדות שלי היא על הנייר, כאדם אני משתדלת להיות נטולת זהות דתית. דת היא גורם שמפריע לי לחיות את חיי ובעיקר חוטא לרעיון של שאלות, חקר ופיקפוק. אינני מתכחשת למוצאי, הוא מלווה וילווה אותי כל חיי, אך כמו שאמרתי בעבר כאשר אני מגדירה את עצמי, היותי יהודיה אינו אחד המאפיינים הראשונים. קמפיינים מהסוג הזה מייצרים כמעט מבלי שנשים לב את הזהות המיתוגית בין יהודי לישראלי ואם אנחנו רוצים להיות חברה נאורה, חברה שמאפשרת פלורליזם, חברה שמכירה בשונה, נגד הקמפיין הזה, המדיניות הזו, השיח הזה אנחנו צריכים לצאת. להיות ישראלי זה גם להיות מוסלמי, נוצרי, דרוזי, בדואי, שומרוני ועוד כמה. רוצים קמפיין להעלאת המודעות ליהדות - הפנו אותו ליהודים לא לישראלים ככלל. כל אלה שמסבירים שלא רע לצאת בקמפיין כזה הם גם אלה שהיו צועקים "אנטישמיות" אם קמפיין כזה היה יוצא בכל מדינה מערבית אחרת.

חשבתי להתחיל עכשיו לכתוב על הסיבות שאני רואה לתהליך הזה, בכל זאת עקרונית הציונות מיצתה את הסיבה לשמה נוסדה עם הקמת המדינה, ככלות הכל התבססותה של מדינת ישראל היא הקטליזטור למותה של הציונות. אבל משהו צריך להיכנס לתוך הואקום הזה, המשהו הזה היה צריך להיות הלאום הישראלי, אך כשלנו ביצירת לאום ישראלי, העדפנו לאום יהודי ועכשיו הגולם הזה יקום על יוצרו. ליצוק תכנים לתוך הישראליות זה חיוני, אבל התכנים האלה היו אמורים להיות תכנים חילוניים במהותם. אנחנו כושלים בזה, אנחנו לרוב חושבים שחיזוק השורשים היהודיים יכול רק להניב דברים טובים, העניין הוא שיהדות היא דבר פרטי ולאום הוא הציבורי. אנחנו נכשלים כאן שוב ושוב ולכן לנצח כנראה הדמוקרטית תחסה בצילה של היהדות, רק שבסופו של דבר יהדות, יפה ככל שתהיה היא לא raison d'etre. אבל אז הבנתי שהארכתי מאוד ואולי את כל זה אני צריכה כבר לכתוב בפוסט אחר. בכל זאת להיות בלוגר זה גם לדעת מתי להפסיק.

מניקיון לחנוכה, ממחלה לאירוח - פוסט מעט אסוציאטיבי

תניחי את הסמרטוט והשפריצר
ובואי נדבר על זה

היו המון דברים שרציתי לכתוב היום, אבל זה לא חדש לכם, תמיד יש המון נושאים שאני רוצה לכתוב עליהם וכל כך מעט זמן. חוץ מזה מתארח אצלי כרגע צינון שמאיים להיות סינוזיטיס ואני מצטמצמת לאיטי לפעולות חיוניות בלבד. פעולות חיוניות, כשמן כן הן, נתונות לפרשנות אינדיבידואלית ולכן אל לכם לתמוה אם תראו אותי מחזיקה תכשיר ניקוי (אקולוגי, אקולוגי) וסמרטוט, בעודי משתעלת את ראותיי, לפעמים צריך לנקות משהו כדי להרגיש יותר טוב. לפעמים גם לא, אבל חשוב לא לשפוט. חוצמזה חומץ הדרים כרגע פותח לי את האף ולרגע אני יכולה להריח משהו. יתרה, מחר נארח את המשפחה שלי ומכיון שמצאתי את הדרך בה אני יכולה לבשל לאחותי הדתיה (פירוט בהמשך), אוכל לבשל רק מחר, אך הגיוני לנקות עכשיו. תוסיפו לזה שמפחידה אותי המחשבה שאמא תהיה פה והבית לא יהיה נקי לפחות בסטנדרטים מינימליים של בני תמותה מן המניין (סליחה, אמא, את לא צריכה להגיד כלום כדי שירוצו לי בראש תרחישים אפשריים, זו לא את זו אני).

נקי ומנצנץ

אני רגע סוטה מהנושא, כי לא התכוונתי לדבר על ניקיונות בכלל, אבל הנושא הזה יותר מדי טוב כדי שאפספס אותו. כידוע אני גדלתי בבית יקה, בניגוד לבתים גרמניים רבים בהם ביקרתי שהם לא היו מודל ניקיון, בית יקה הוא בית  בו "נקי" זה אנדרסטייטמנט מטורף. תכל'ס כשאני חושבת על רמות הקרצוף בבית של אמא שלי, זה אפילו פורט על געגוע משועשע, אבל זה בעיקר חומר טוב לצחוק משוחרר.  עזבו לנגב אבק בכל יום, להציע את המיטות, לטאטא, עזבו את זה שאין כלים בכיור והשיש נוצץ. כל עבודת בית אפשרית אני יכולה להעלות ולהשוות בזיכרונות ילדותי - אבק? אפילו על העלים בעציצים לא היה אבק, כי בכל יום שישי מנקים את העלים. נשבעת. מנורות? פעם בחודש מינימום, ואם יש לך זמן פנוי אז למה לא יותר בעצם, כל המנורות בבית היו עוברות צחצוח שנוסף על התרגולת הקבועה של איבוקן (כזה פועל מצחיק לאבק, כזה שעושה לך דחף לתי נשלט להתעטש) במטלית אבק אחת ליום. ואי אפשר היה לעשות חצי עבודה, כי אין דבר כזה. 

מכירים את הבדיחה הזו שמספרים בכל קורס לשיטות ניהול? על ההזמנה אמריקאית ממפעל יפני, בה צוין שביקורת האיכות צריכה לעמוד על סף מינימלי של 80%. בארגז שנשלח מיפן, היו מוצרים תקינים ו- 20% מפורקים בצרוף המשפט: " איננו יודעים מדוע הזמנתם 20% מוצרים פגומים, אך מצ"ב ההזמנה פלוס 20% פגומים." בקיצור, כנראה שכמו היפנים וביעילות גרמנית, גם אצלנו בבית שגדלתי בו, זו היתה רמה. כשהייתי בבית, עמדתי ביעדים ומשום מה אפילו הגדלתי ראש. יש מצב שפשוט נהניתי מהמבט מדושן העונג של אמא, או שניסיתי לחפות על האחות השלישית שהיתה נוער ברדקיסטי בעוד אני הייתי טף ממושמע. כך או אחרת, ככה זה היה ותכל'ס לא רק שהיה לי בסדר עם זה אז, זה מקור לסיפורים לא רעים עכשיו, בעלי אפקט מעגל עיניים כשאני מספרת את זה לילדים.

כשיצאתי לחיים עצמאיים, באופן אוטומטי חל שינוי - היו חוקים שנעלמו והיו שהתעגלו. שעת האיבוק היומי, גיהוץ מגבות מטבח, ניקוי עלי העציצים וכן הלאה היו מנהגים שלא הייתה לי כל כוונה לקיים. עדיין, הדירה שלי עמדה בכבוד בכל סטנדרד ניקיון, מלבד זה של אמא שלי, אבל לזכותה יאמר שהיא לא מאלה שיגידו מילה. העניין הוא שאני כבר היכרתי כל כך טוב שאפילו דברים שהיא לא הסתכלה עליהם, מבחינתי היא פשוט ידעה שאני לא עושה. לא יפתיע אף אחד שמרבית החוקים כבר מזמן ירדו לטימיון, בטח עם כל ילד שנוסף ואם אני מספיקה לנקות את דלתות הארונות פעם בחצי שנה מבחינתי את שלי עשיתי. 

הסדר, ובכן, הוא הכרחי

ברור שאני שומרת על בית נקי ומסודר, פשוט יצרתי סטנדרד משלי. גם ככה כל יום צריך לטאטא את הבית, לשטוף כלים, לכבס ולנקות את השירותים (בכל זאת בית עם רוב גברי - אני לא באמת צריכה להמשיך, נכון?), אז הוספתי לכל יום משימה מיוחדת, שלרוב נעשית עם הילדים. ככה הבית נקי ומסודר אבל בלי סופרלטיבים ובלי להפוך סדרי עולם, בכל זאת ordnung muss sein (כן, זה מצחיק אותי). אני חושבת שחשיבות הניקיון, ואין ספק שהייתה לו חשיבות מהמעלה הראשונה בבית אימי, הוא דווקא מסוג הדברים שלא רע לרכוש בחיים. בפרץ יעילות גרמני הצלחתי פשוט להפוך את כל שריטות הניקיון למוטו אחד שהוא בריא לי - שיהיה בית נקי ונעים לעין. השאלה הנשאלת היא האם זה יוטמע אצל ילדיי או שהם יצליחו ליעל את הסגנון שלי למשהו פשוט עוד יותר, יום יבוא ונדע.

כך או אחרת בכלל לא רציתי לדבר על ניקיון וכבר כתבתי כל כך הרבה. אז אדווח בקצרה שבכל זאת המחלה הכריעה אותי ובמקום לנקות בשבת, ניקיתי רק קצת ובעיקר נחתי. מחר אני מארחת את כל המשפחה אז כנראה שיהיה רק נקי בקטנה, אבל כנראה שהתבגרתי אם אני לא נלחצת מזה. והכי נחמד שמחר, אחרי שאגעיל כלים ותנור ואעמוד בכללים הלא כל כך מסובכים שניתנו לי, אני גם אוכל סופסוף לבשל לאחותי הדתיה ושהיא תאכל את זה ואם יש משהו שמשמח אותי בסופשבוע הזה זו הידיעה הזו. 

לא פשוט לעמוד בשני קטבים כל כך שונים כמו אלה שאני ואחותי הדתייה עומדות בהם ובכל זאת הכבוד והחברות לא נגמרו אף פעם. המעט שאעשה מחר כדי שהיא תוכל לאכול אצלי משמח אותי ובמידה מסויימת הוא גם עונה להגדרה שלי של חג האורים, לא כזה אני נדרשת אליו לפי המסורת, אלא בפרשנות שלי. שכל אחד צריך לנהוג לפי אמונתו, לכבד את האחר ולנסות תמיד לשמור את הלב פתוח. יש מצב שזה גם חשוב יותר מניקיון. 

בנט לא אח, בנט הוא אאוצ'

הרבה דברים הסתובבו לי היום בראש ולא הצלחתי להביא את עצמי לכתוב, קשה יותר לסדר את המחשבות כשאת נאבקת בצינון שמאיים להפוך לסינוזיטיס והראש קודח גם בלי הבליל המטורף של כל המילים. היה לי ברור שלא יהיה מנוס מפוסט פוליטי, אתם אל תאנחו לי עכשיו ואני לא אתנצל. ואין קיו טוב יותר להתחיל את הפוסט הזה מאשר התנצלות, כי הרי מן הידועים הוא ששמאלנים כל הזמן מתנצלים, אז אולי זה לא טוב שאמרתי שאני לא אתנצל? מי יודע? רק לבנט הפתרונים (סליחה, אם העלבתי).

לא יודעת אם יצא לכם לראות את הסרטון שבנט העלה (לינק לא תקבלו פה, באמת סליחה גם על זה). סרטון סטריאוטיפי כזה מזמן לא יצא לי לראות, אולי מאז הסרטון האומלל של שלום עכשיו "כיף להיות ימני" ושוב סליחה, גם כי אני שמאלנית וגם כי הוא היה נוראי לא פחות - הנה עכשיו העלבתי גם מימין וגם משמאל וכנראה שעלי שוב להתנצל. סליחה, באמת, סליחה. אני מניחה שתומכי בנט יחשבו שהסרטון הזה ממש מצחיק ומדגים נקודה, אך אללי (ושוב אני מתנצלת), הדבר היחיד שהוא מדגים זה רמת התעמולה הזולה והנחותה שהבנט עסוק בה ועד כמה התעמולה הזו מתקבלת באהדה בארץ. בנט מצהיר שמהיום מפסיקים להתנצל, כי הרי השמאל ההיפסטרי לא מפסיק להתנצל כל הזמן ומהי גאווה יהודית אם לא האדרת הזיקפה הלאומנית?

תכל'ס בנט הוא פוליטיקאי של הרשתות החברתיות, כל מה שהאיש הזה עושה הוא לנסות לגרוף עוד like ועוד like משל בסוף יש אקזיט. אין שטחים כבושים, יש הבטחה אלוהית, יש מטבעות עתיקים, יש תמונות של מתים יהודים שעוד לא התקררו עטופים בטלית ספוגת דם - בנט הוא איש של מסרים פשוטים שמנגנים על המכנה המשותף הכי נמוך. הוא זיהה את הכמיהה לזקיפות קומה יהודית והוא יעשה הכל כדי לגרוף אותה אליו. פוליטיקאי לא מתוחכם מאחורי פוסטר משווק כדבעי - גם איש הייטק לשעבר, גם חובש כיפה, גם סחבק, גם חובב טיולים בארץ ישראל, גם איש משפחה וגם מאמין בארץ ישראל השלמה. הניגוד של ההיפסטר המתנצל מדרי בתי הקפה ומושבי תל אביב, הנואפת בערי ישראל הטהורות.

בנט שבבחירות הקודמות סימן את ה"אחים", כמו גם את היהדות כמודל הזדהות, כבר הצליח להתחבב על קהל היעד שלו, הוא גם הצליח להזרים הרבה כספים למי שיזכור אותו בקלפי בבחירות הבאות. עכשיו בנט מסתכל קדימה, הוא לא יהיה ראש ממשלה בבחירות הקרובות, אבל הוא סולל את הדרך לשם - בעוד ראש הממשלה חלש (סליחה), ליברמן גם רוסי וגם מזגזג וכנראה שלא יהיה ראש ממשלה אלא רק שותף קואליציוני (סליחה), כחלון הוא בינתיים לא יעד (סליחה) וש"ס הם קהל אחר לגמרי (סליחה), בנט רק צריך לקרוץ לימין החילוני ולמרכז.

תודות לצוק איתן, הדה לגיטמציה של מחנה השמאל (לא חלילה השמאל הציוני) הגיעה לשיאה, בנט בסך הכל רוכב על הגל ומנסה לצייר את השמאל כיותר הזויים מהזויים ועל הדרך להגחיך את עצם המחשבה על להיות שם. הוא הרי לא פונה באמת אל השמאל, הוא רק רוצה שהשמאל לא יהיה אלטרנטיבה. כי השמאל הוא לא אח, השמאל רק מתנצל על דברים שלא צריך להתנצל עליהם. מי שמתנצל כשהמלצרית שופכת לו את האספרסו, הוא גם מי שמתנצל על הכיבוש וכידוע אין כיבוש, עכשיו תוכיחו שגם אין אספרסו. מי שסימן את האחים, מסמן היום את אלה שהם לא אחים ולועג להם. הלעג הזה, במצב הטמטום והנהייה אחרי תעמולה שקופה שיש בציבור עשוי לעזור לו וזה די חבל. אבל יותר מזה, לבנט בעיקר חשוב להיות רלוונטי, רלוונטי זה הרשתות החברתיות - כמו שבממשלה בנט משחק אותה להיות עם ולהרגיש בלי, גם פה בנט משחק אותה סאחי אבל הוא לא (הייתי אומרת שהוא סחי אבל אז אני אצטרך להתנצל. שוב).

הסטריאוטיפ ההיפסטרי שבנט לועג לו, מוכיח שאין לבנט באמת מה להגיד. כבר שנים שישראל לא מתנצלת, כבר שנים שאין שמאל בשלטון, אבל זה לא משנה לבנט, כי בתעמולה לא חשובה האמת, היא אף פעם לא היתה חשובה. האמת ש"ישראל לא מתנצלת", תישאר "ישראל כובשת", תישאר "ישראל עדיין מתמודדת עם טרור", "ישראל לא יכולה לטרנספר או לשטח" ותהיה בסופו של דבר "ישראל שכולה שתלך אחרי עוד ארונות מתים". אז זה לא ישנה מי היה היפסטר ומי חובש כיפה, אבל בנט סומך על הזיכרון הציבורי הקצר. הוא גם לא יתנצל כשיהיו פה מתים.

השמאל לדידו של בנט מתנצל, ועם התנצלויות כידוע אי אפשר להקים מדינה. יש לי שני דברים לומר - א. התנצלות היא במידה רבה הכרה של החזק במגבלות כוחו ובטעויות ולכן אין בהתנצלות דבר בזוי. ב. כבר הקמנו מדינה והיא שרירה וקיימת. רק שבעיני בנט ל"שרירה" אין חשיבות אלא אם כן מפגינים שרירים. בנט "שוכח" את זה כי זה משרת את התעמולה שלו. אבל ישראל לא מוצאת פיתרון כבר 47 שנים, ישראל לא לעולם לא תהיה ישראל השלמה ואם בנט ישאר בקואליציה הוא גם יהיה חתום על זה. וחוצמזה, ישראל כבר מזמן, אבל מזמן לא מנומסת, לא מתנצלת - ישראל מנצלת. ובנט? ובכן בנט גם.

בנט הוא לא אח, בנט הוא אאוצ', כזה שכואב בלי להתנצל. גם אין לאאוצ' של בנט תרופה וגם לא יעזור להגיד שזה כלום וזה יעבור. זה לא עובר זה סממן מדאיג לא של תקופה אלא של מדינה במשבר. תסלחו לי (אני שמאלנית מתנצלת) אבל אין לי בעיה עם נימוס, אפילו במִילְיֶה של בנט יודעים שדרך ארץ קדמה לתורה. אבל מה זה משנה? בתעמולה כמו בתעמולה נדבקים לסטריאוטיפים אומללים, אחר כך לא מבקשים סליחה, גם לא כשמאוחר. מרוב זקפה יהודית מתחזקת, עוד יהיה לנו כאב ביצים, אבל אל דאגה לא נתנצל כי את זה עושים רק היפסטרים שמאלנים.

המקרר

המקרר.

כן. המקרר. מה אתם מסתכלים עליי ככה?

זו הדאגה העיקרית שלי עכשיו, שהמקרר לא יתקלקל ולא יעשה בלאגנים, אלא ימשיך עוד לעבוד. עוד הרבה זמן אם אפשר, כי זה ממש לא בתקציב עכשיו מקרר חדש. זה מעצבן אותי. מעצבן אותי כי המשכורת של הבנזוג גבוהה ובכל זאת בקושי גומרים את החודש. מעצבן אותי כי יש הרבה אנשים שמצבם גרוע משלנו ותכלס אני לא באמת צריכה להתלונן. מעצבן אותי כי עם משכורת כמו שלו בחו"ל מצבנו היה יותר טוב. מעצבן אותי כי אנחנו לא מגזימים עם כלום, לא יוצאים כמעט בכלל, לא מבזבזים בכלל, עושים רק את מה שצריך. מעצבן כי חופש משפחתי פעם בכמה שנים או מקרר פעם ב- 15 שנה לא אמור להיות מותרות.

מעצבן אותי כי אני כותבת את השורות האלה ובלב כל הזמן מלווה אותי התחושה שאסור לי להתלונן כי יש לנו משפחה נהדרת, כי אנחנו בריאים, כי אנחנו לא יודעים מחסור. כי טרדות היום יום שלי הן לא רציניות בהשוואה למי שחולה, או שכול או יודע מחסור או כואב. מעצבן אותי כי בזמן שאני כותבת, האני פוליאנה כל הזמן אומרת אבל יש לנו המון ואין סיבה אמיתית להתלונן, להפך רק לברך על השפע ועל כל מה שיש. זה עוד יותר מעצבן אותי. 

אני יודעת שהנושא הכלכלי מעסיק את כולם, אני יודעת שכולם מנסים להחזיק את האף (הראש זה כבר מצב טוב) מעל פני המים. אני גם יודעת שאם הילדים היו הולכים לבית הספר ואני הייתי יוצאת לעבודה זה לא שהמצב הכלכלי היה משתפר פלאים ועדיין, הנושא הכלכלי מעסיק אותי והעובדה שאני לא מכניסה כסף למשק הבית היא טורדנית. את כל מה שאני יכולה להגיד לעצמי כדי להרגיע כבר אמרתי, אני לא צריכה יותר הוכחות שאני עושה את הדבר הנכון, אבל הקושי הכלכלי הוא אדיר. ברור שחינוך ביתי הוא עניין של סדר עדיפויות, ברור שחינוך ביתי גם גורם לויתורים, ברור שאני יודעת שהבחירה בחינוך ביתי היא פריבילגיה ואני מברכת עליה מדי יום.

אני לא היחידה שמוותרת, אנחנו לא היחידים שמוותרים, אני יודעת שמצבנו הכלכלי טוב, אבל הידיעה שהוא יכול היה להיות יותר טוב מדכאת. והלופ הזה של להתלונן ולהתנצל, גם הוא מעצבן אותי. ברור לי שאם חלילה היה צורך להצטמצמם אז יש מאיפה לצמצם ועדיין. 

אני לא מחפשת את הרכב הנוסף, או את הרכב היוקרתי, גם לא נסיעות חד שנתיות לחו"ל, או קניות מטורפות בלי הכרה, או מסעדות בלי הגבלה. כל מה שאני רוצה זה את מרווח הנשימה הקטן הזה, את הכסף ששמים בצד, קצת בכל חודש כדי שפעם בכמה שנים אפשר יהיה כן רגע להתפנק או לפחות לא לשאת תפילה לאלוהי המקררים או השד יודע מה. מטריף אותי לחשוב שבמצב היום, הבקשה הקטנה הזו נשמעת כמו פינוק. זה לא צריך להיות פינוק.

כן, אני מברכת על זה שאנחנו יכולים לאפשר את החוגים, את הבגדים, את כל הדברים האלה שהם לא באמת טריוויאליים, שאני הולכת לסופר והעגלה מלאה, אני לא צריכה שתספרו לי כמה תכל'ס טוב לי בהשוואה. אבל יוקר המחיה הזה הורג וזה לא צריך להיות ככה וזה בדיוק זה מעצבן אותי. המקום הזה שאני נמצאת בו שתכל'ס הכל בסדר ותכל'ס גם לא ממש. מעצבן אותי הלופ הזה שאני צריכה להודות למזלנו הטוב כי יכול היה להיות יותר רע, כשכל מה שאני מבקשת זה לא יותר ממה שיש אבל רק עם תוספת  של נשימה קלה כי ככה זה צריך להיות במדינה מתוקנת.

אוטוטו בחירות, אין לי תקוות לשינוי, בטח לא שינוי לטובה ולא משנה מי יהיה בשלטון. אני אמשיך להילחץ לפני כל סוף חודש, לחשוב איך עוד קצת מצמצמים, לטכס עיצה איך אעבוד מהבית, לתעדף הוצאות ולהתבאס כי אני באמת לא חושבת שמה שיש לנו לא צריך להספיק. להפך, זה אמור להיות סבבה. 

הבנזוג

אולי זה בגלל שאוטוטו אנחנו חוגגים 14 שנות נישואים וכמעט 17 שנה ביחד, אולי זה בגלל שהוא לרוב לא ממש מקבל פינה בבלוג הזה ואולי זה בכלל משהו אחר. אני לא יודעת, אבל היום אני כותבת על הבנזוג. זה היה או לכתוב עליו, או לכתוב על זה שבכל מערכות החדשות בארץ מחפשים את הפינה הישראלית למצב בני הערובה בבית הקפה בסידני (יש לי לינדט במגירה), או לכתוב על החלטתה של עדינה בר שלום לשבת מבחוץ ולא לתפוס את אור הזרקורים (אבל זו לא הזווית שלי), או לכתוב על היועצים של הרצוג (שאין לי אלא להסיק שהם קוראים את הפוסטים שלי ולכן משווקים אותו כהרצוג, עכשיו אני מחכה לשיעורי פיתוח קול), או על נתניהו בדרך לרומא (אבו-מאזן אשם ויש לי בחירות על הראש). אם כן, זוגיות, אהבה ובנזוג איט איז.

בכלל הכרנו בצבא, כמו כל סיפור טוב זה מתחיל שהוא ראה אותי ואמר לחבר שאיתי הוא יתחתן, ניסיתי לברר אם הוא שפשוט אמר את זה על כל אחת ובסוף זה הצליח (כי סטטיסטית זה עובד) אבל נעניתי במבט של בוז. בהתחלה לא יצאה מזה זוגיות, כאן הסיפור כבר קצת שונה ותלוי בזוית של המספר/ת - אני טוענת שהתחלתי איתו, הוא טוען שהוא התחיל איתי, כך או אחרת זוגיות לא יצאה מזה אבל יצאה מזה ידידות ממש טובה. כל כך טובה שהוא נשמע אומר שלעולם לא אהיה אם ילדיו - הא, הא - קח שלושה כולל חינוך ביתי כעונש על פליטות פה מיותרות - שנאמר - שמעתי, ביטלתי, השוויתי והעליתי. 

אני יודעת, אבל לא אספר לכם, איך בסופו של דבר יצאה מזה זוגיות. אבל מהרגע שהיא פרצה לה, שוב לא ביליתי לילה אחד לבד (למעט נסיעות לחו"ל מטעם העבודה). 17 שנים עברו מאז וזה כבר די היסטוריה, שהולכת ונכתבת בכל יום. אם לסכם במשפט אחד, מתקתק להחריד, לא עשיתי צעד טוב מזה בחיים (כן, חמותי היקרה, צדקת - עשיתי עסקה מצויינת). אולי כי מהרגע הראשון הכל היה פתוח וגלוי לעין, אולי כי היכרנו כל כך טוב, אולי כי הוא אהב אותי כמו שאני - בלי איפור, בלי הצגות, הכל כולל הכל. אולי בעיקר כי הוא מעולם לא ניסה לשנות, או להפוך אותי לחצי. אולי בגלל שאנחנו משתלבים כל כך טוב, דומים ושונים. ובתוך כל זה, מאז שהוא איתי, אני אדם הרבה יותר טוב. גם עם הרבה פחות עכבות - רק שזה על זה גם לא אספר לכם, זה שהוא מקבל את זה לא אומר שגם אתם צריכים.

מצחיק אבל דווקא בתוך הזוגיות, למדתי לקבל ולאהוב את עצמי ולעבוד על עצמי בכל יום מחדש. אולי זה איזושהי עבודת בתת מודע, לנסות ולהיות ראויה באמת לסיבה שבגללה אני קמה כל יום בחיוך. זוגיות זה לא דבר קל, צריך לעבוד על זה כל הזמן. אני חושבת, אם הבנתי נכון, שזוגיות זה לא לנסות לשנות את האדם שאיתך ולעצב אותו לצרכיך. זוגיות זה לקבל את האדם שמולך ולאהוב אותו עוד קצת בזכות הפגמים הקטנים שיכולים לעלות על העצבים ולדגדג איפה שמעצבן. דברים שהיקשו על הקשר מבחינתי לפני 17 שנה, הם דברים שהיום במידה רבה אני שמחה עליהם ואוהבת אותם. אם הוא לא היה חרד לפרטיות שלנו, סביר להניח שהייתי כותבת יותר, אבל לזרוק 17 שנים על פיטפוט יתר יהיה ממש חבל. נכון, הוא רגיל, אבל למה למתוח את החבל?

מדהים שהוא בכל זאת רצה להתחתן, אחרי שאפילו את הצעת הנישואים שלו הצלחתי לקלקל ובלי הרבה סטייל. כשאני חושבת על זה, בכל מערכת זוגית שהיתה לי תמיד הייתי עסוקה בלשמור זכרונות, מלקטת עוד ועוד דברים ושומרת בקופסאות. דווקא מהקשר הזה שברור שהוא המשמעותי ביותר בחיי, אני לא אוספת מזכרות, את רוב הדברים אני מנפה, אולי זה כדי לתת עוד מקום לכל מה שיבוא ואולי אני עסוקה בלארוג את פיסות החיים המשותפות שבונות מדי יום את הזוגיות, האהבה, המשפחתיות, את מה שאנחנו. ביחד. 

לפני 14 שנים, התעוררנו בבוקר הזה בבית מלון חביב במינכן, התארגנו, התיישבנו לארוחת בוקר אפופת ריחות של נקניקים. אני שונאת ארוחות בוקר, לא אכפת לי לי שיגידו שזו הארוחה החשובה ביותר ביום. לרוב כל מה שאני צריכה זה קפה ועוד אחד ועוד אחד, אבל ארוחות הבוקר בגרמניה מאז ומתמיד עשו לי את זה. התיישבתי מול הבנזוג ולפניי צלחת אדירת מימדים מלאה בנקניקים, נקניקיות וביצים וחיסלתי את כולה. אחד הדברים שאהבתי מהרגע הראשון זה המבט השמח שלו כשאני יושבת מולו ואוכלת כאילו אין מחר. אף פעם לא הייתי מהנשים שיקחו סלט. אדרבא, שיכללתי את השנאה לסלט ודיאט קולה לכלל שלמות כאשר פיתחתי בגיל צעיר מאוד אלרגיה לעלים ירוקים ומצאתי את הפרצוף המושלם של אני נהנית מהחיים כי חסה זה לא זה. יש מצב שהאלרגיה לחסה היתה קלף מנצח - איפה עוד הוא היה מוצא אישה שפיתחה את השנאה לחסה לאידיאולוגיה?

אחר כך יצאנו יחד, אני והבנזוג לעיריה. שנינו לבד, להירשם לנישואים. ירד שלג, אני התרוצצתי בצעדי ריקוד מאושרים, הוא הלך בחיוך ומבט מודאג, כי בטח הניח שעוד רגע אני אחליק בחינניות על הארץ, בכל זאת יודע צדיק. אחר כך הגיעו 3 ימים רווי אלכוהול ואוכל וכל שאר הדברים שבונים זכרונות מאושרים. השאר זה כבר היסטוריה, כן, כן, כבר אמרתי - ביחד. כלומר אני כותבת, והוא עושה הכל כדי לתת לי גם את זה. זוגיות - הוא בשלו, אני בשלי וביחד כל אחד עושה את שלו על הצד הטוב ביותר. כן זה נשמע קצת קוצי פוצי, לא אכפת לי. תכל'ס. 

צ'ולענט פוליטי

בוקר יום ראשון, הגשם בחוץ יורד ללא הפסקה, בתוך הבית ילדים מתקשים להתעורר ואני כמו צ'ולענט שאחר לפרוח, מעלה את כל מה שהתבשל אצלי בסוף השבוע. והתבשל.

כבר כמה ימים שאני שומעת מאנשים רבים שהדרך להחליף את נתניהו היא דרך הצבעה למפלגות הגדולות, אין לי אלא להניח שהכוונה היא למפלגה בראשות לבני/הרצוג. לוגיקה פשוטה היות והצבעה לליכוד לא תועיל לנושא, יש עתיד אבודה וכחלון הוא יש עתיד חדש. בחיי שניסיתי לשמור על ראש פתוח כשזה עוד היה רק הרצוג, למרות אלפי ההסתייגויות ואדירים עדי שאין משהו אידיאולוגי שקושר אותי למפלגת העבודה (פאוזה לצחוק על אידיאולוגיה - האם בכלל ניתן לדבר על אידיאולוגיה במפלגות שכל הזמן קורצות למרכז כמו העבודה והליכוד, שלא לדבר על מפלגות מרכז כמו יש עתיד או הדבר הזה שעכשיו כחלון מנסה להריץ).

אחר כך חבר הרצוג ללבני, בחיי שניסיתי להעריך את העובדה שהאישה הזו שגדלה על ברכי ז'בוטינסקי ובאמת מאמינה בדמוקרטיה מצטרפת להרצוג ולו רק כדי להפיל את נתניהו, זה לא עבד לי, אבל יכולתי לשחק ברעיון למרות הצמרמורות שזה העביר בי. אני מאמינה שבמצב הנוכחי להפיל את נתניהו זה בהחלט אידיאולוגיה כי האיש הזה מסוכן לכולנו. אז החלטתי למדוד את החיבור ביניהם בעיניים חיוביות - הם החליטו על רוטציה כי הדרך חשובה יותר מהפרסונה (מרענן), היא אישה (סוגיה חשובה), היא דמוקרטית (בעיניי זה חשוב), הם רוצים להוביל לשלום, הם לא נתניהו. כל זה היה חיובי ועוד איכשהו יכולתי לנסות את התרגיל המחשבתי של להצביע להם, אם כי אני מאמינה שמצפונית, בסופו של דבר, לא הייתי יכולה להצביע למי שלא מייצג אותי אפילו לא בשם ה"להפיל את נתניהו". 

אבל אז הם החליטו על השם "המחנה הציוני" - אני לא רואה את עצמי מצביעה למחנה "ציוני", זה מחנה שמדיר את כל מי שלא ציוני וקורץ לכל מי שבמרכז וימינה מעט מהמרכז. זה מסוג הקריצות שלא עושות לי את זה - מודה. אם זה היה המחנה הישראלי עוד ניחא, אבל ציוני מדיר מראש את כל מי שלא יהודי, לי יותר מקשה עם זה. אם כי אני לא באמת משתייכת למחנה הזה, הצורך כל הזמן להוכיח ציוניות הוא תעמולה מיותרת בעיני. אני מאמינה בישראל ולמרות הכל אוהבת אותה, אחרי כל ההגדרות הראשוניות שלי - ישראלית תגיע לפני ציונית. במידה מסויימת החזרה להגדרה ציונית נראית לי מיותרת הואיל ועצם החלטתי לחיות כאן הופכת אותי במידה מסויימת לציונית כמו בהגדרתה המקורית, רק שהגדרת הציוניות היום היא לא משהו שאני יכולה להתחבר אליו. אולי יש מקום לפוסט מהגג על ציונות - לא עכשיו.

יכולתי עוד להבין את כל מי ששוקל להצביע למחנה הציוני הזה כי אסטרטגית זה נכון - חישוב פשוט של מדע המדינה. פיצול ההצבעה הוא בעייתי אם רוצים להחליף את השלטון והדרך להגיע להחלפה הזו היא חיזוק האופציה האחרת. אבל אז הגיעה לבני ל"מצב האומה". כן, אני מבינה שזה לא אולפן שישי, שזו תוכנית סאטירה, אבל אדירים - מישהו שמע איך האישה הזו מדברת? זה היה כמו לראות את מירי רגב, קצת יותר מתוחכמת עוד 10 שנים. לי זה עשה רע ורק קראתי חלק מהטקסטים, לא ראיתי את התוכנית. 

אם זה לא הספיק, הרי שקריאת הבוקר בעיתונים והידיעה שהרצוג ולבני מנסים לצרף גם את מופז וטרכטנברג, כבר הדירה אותי סופית מהמחשבה שלהצביע להם היא אפשרות במקרה שלי. עכשיו אני תוהה אם להסביר כמה זה מקומם ולא לעניין או שאתם מבינים לבד. עם כל הכבוד לרעיון של להעיף את נתניהו ובעיניי זה יותר מנחוץ, לא ייתכן שזו האידיאולוגיה היחידה. עם צוות כזה בתוך ה"מחנה הציוני", מה הדבר הראשון באג'נדה שלהם במידה והם אכן מצליחים? אני מצטערת אבל עם כזה "פאנל" של אישים, אני באמת לא יכולה לתת להם מנדט ליום שאחרי נתניהו. אני אשאר בשמאל הרדיקלי שלי אבל לא אהיה חתומה על הצבעה גושית שכזו. מבינה את הצורך להחליף את נתניהו, אבל לא יכולה להצביע למי שמראש יסנדל את כל מה שאני מאמינה בו, גם אם לא יקראו לו נתניהו.

זה לא רק הבחירות, זה היום שאחרי והרצוג שכל כך רוצה להביא שינוי, לא באמת יוכל להביא שינוי במצב הזה, בסינדול הפרסונלי שהוא הכניס למפלגתו. הפרסונות שעשויות להיכנס למפלגה לא רק קורצות למרכז הן לחלוטין לא החומר האנושי שיכול להישאר נאמן למפלגת העבודה. זו גם לא מפלגת העבודה יותר והמרחק האידיאולוגי ביני ובינה כבר בלתי ניתן לגישור. אז אם לא שינוי, אני כבר מעדיפה להצביע למה שנכון לי, כי המצב כנראה לא ישתפר הרבה ביום שאחרי נתניהו, אם יגיע כזה. זו אני שצריכה להסיק את המסקנות.

חשבתי לדבר רגע על כחלון, אבל אין לי כוח לדבר על עוד "אין עתיד". הקריצה למרכז של כל המפלגות היא כנראה אינדיקציה למצב החמור בישראל ולשבר האידיאולוגי שאנחנו מצויים בו. תכל'ס כיום זה מרגיש שכל המפלגות פשוט מלאות באנשים שבעיקר עסוקים באגו של עצמם. נכון, המחנה הציוני בתוך הרביעיה הזו (מחנה ציוני, ליכוד, יש עתיד וכולנו) הוא האופציה היותר שפוייה, רק שלי אין מקום באף אחת מהרביעיה הזו. היא מתאימה למי שמוכן להתפשר, אני לא מסוגלת, אולי זה פגם שלי, אבל זה מה שיש.

גם אין לי כוח וחשק לדבר על המצב בש"ס או הבית היהודי, אחרים יעשו את זה יותר טוב. אבל אם יש משהו שאיתו אני רוצה לקנח, רק שהוא לגמרי לא מתוק זה גל אוחובסקי. בעין השביעית כבר כתבו על זה לפניי. אני לא יודעת מה איתכם, אבל האלימות הזו שבהוצאת הומואים ולסביות מהארון, צריכה להיות מוקעת. לאף אדם אין זכות להוציא אדם אחר מהארון, להתערב בחייו הפרטיים של מישהו אחר. אני גם לא מצליחה להבין, הקהילה מנסה לקדם שוויון זכויות, כבוד האדם בעיניי הוא פועל יוצא והניסיון האלים הזה להוציא מישהו מהארון הוא בטוה ולא מכבד.

מה יהיה הצעד הבא של אוחובסקי - לחייב ענידת טלאי הקהילה בשם הגברת המודעות? לכל אדם יש את הזכות לנטייה המינית שלו - זה לא עיניינו של אף אחד אחר. די לרוץ על טיקט של הומוסקסואל, אישה, גבר, וכולי. במדינה שוויונית באמת אין לזה כל חשיבות ובמדינה שעדיין לא נמצאת שם האלימות הזאת רק מזיקה. הבעיה שאנחנו כל כך רחוקים מזה ובמידה רבה הניסיון לכפות על חברי הקהילה לצאת מהארון פוגע הרבה יותר מאשר מקדם. ידע הוא לא תמיד כוח, אלא אם כן אנחנו מדברים על העובדה שאנשים בעלי ידע יכולים להשתמש בכוח שלהם כדי לפגוע - לא לזה התכוון המשורר.

לצאת להצביע או להיתקע בין בחירות למלחמה לבחירות וחוזר חלילה

כמעט שלושה חודשים לפני בחירות, ענייני דיומא בשוליים, שום דבר לא חשוב כמו העיסוק האובססיבי במה יהיה, ה"מה שעכשיו" נעזב. כנראה שבאופן טבעי, בעיקר כשהמצב הנוכחי אינו טוב, האשליות לגבי העתיד ממלאות תפקיד יותר ויותר גדול בחיי האדם. התקווה והדחיינות משתלבות נהדר בתקופות מעבר של ציפיה לשינוי. אבל המה שיהיה הוא תמיד תולדה של מה שעכשיו. הפחד הגדול שלי מפני הבחירות האלה הוא שלא יהיה שינוי, שנישאר עם נתניהו לעוד קדנציה וזה כבר כל כך רע עכשיו שהמחשבה שיהיה רע גם אם רק לעוד שנתיים ובאמצע תהיה עוד מלחמה כבר לא יהיה יותר מדי על מה להילחם לבד מהניסיון לשרוד בין מלחמה לבחירות למלחמה.

מהתבוננות במה שקורה עכשיו במערכת הפוליטית, לא ברור לי איך אפשר לשאוב איזושהי נחמה. כבר לפני 2,400 שנה בערך אמר אפלטון שהמחיר שאנשים טובים משלמים על אדישות לענייני ציבור הוא להישלט ע"י אנשים רעים. הוא צדק אז והוא צודק עדיין. האדישות המופגנת כלפי מערכת הבחירות, התחושה שזה לא באמת משנה היא זו שהביאה אותנו לכאן. אם נמשיך להיות אדישים, זה בדיוק המחיר שנמשיך לשלם. מתעסקים בקול של הרצוג, מתעסקים ברוטציה, מוצאים פגם בכל דבר, בעיניי הפגם העיקרי יהיה שאחרי כל זה נתניהו שוב יעלה לשלטון בגלל שהרצוג לא נחשב מנהיג. לא, כי נתניהו ממש מנהיג מצוין - תראו כמה טוב לנו.

אם כבר ניתן ללמוד כמה החברה שלנו חשוכה וסטריאוטיפית. כל הבדיחות על האיחוד בין העבודה לתנועה ועל הרצוג כ"נשי", מוכיחות דבר אחד - עד כמה החברה שלנו לא מוכנה לקבל נשים. עוד לא ראיתי פוליטיקאית, ולא משנה מה הדיעות שלה (כן אפילו כולל שקד וקלדרון, ואדירים שישמור גם רגב) שניתן להגדירה כחלשה ולהדביק לה סטריאוטיפים מהמרחב הנשי המקובל והמוגבל. אבל כאן במדינת השובניזם הביטחוני, להתייחס אל פוליטיקאי כנשי זה כנראה מצחיק (תקשיבו להקלטות המביכות של נתניהו מישיבת מרכז הליכוד) ואישה רק יכולה לשאוף שיקראו לה "גבר-גבר". 

הדברים החשובים באמת נעלמים מהעין במישור הציבורי הישראלי, נשארים בתוך סטריאוטיפים, תקועים בתוך לופ אומלל. לימור לבנת פורשת? נתעסק בתספורות שלה. לבני והרצוג מתאחדים - נתעסק ברוטציה (שמעידה עד כמה דווקא הדרך חשובה ולא הפרסונה) ונצחק על הנשיות של הרצוג ועל התרחקותה של לבני מבית הוריה (במקום שנעריך את הקושי הכרוך בלשנות עמדות מתוך ריאל-פוליטיק). הפכנו להיות המדינה הזו שפוסלת על סמך שטויות, ממש כמו רווקים שמתלוננים על רווקות ופוסלים אפשרויות על שטויות ונתקעים עם כלום, למרות שנתניהו זה הרבה יותר גרוע מכלום.

התלונות האלה בסלון או במרחב הציבורי עוד לא הביאו אותנו לשום מקום, הבחירות הקרובות הן הקרב על האדישות, אם האדישות תנצח יהיה פה יותר רע. דמוקרטיה נמדדת בהרבה דברים, הדמוקרטיה הישראלית רחוקה מלהיות נכונה, אבל אין ספק שדווקא בנושא הבחירות יש לנו חופש כמו בדמוקרטיה אמיתית. הבחירה של יותר מדי אנשים שלא להצביע היא פגיעה אמיתית בדמוקרטיה. ההשתתפות הפוליטית היא קריטית, היא גם אחת הזכויות הבסיסיות ביותר בתוך דמוקרטיה. הגיע הזמן שהמשחק הדמוקרטי ינצח את האדישות ויוביל לשינוי. הבחירות הקרובות הן בדיוק הרוביקון הזה שהחברה הישראלית אסור לה לעבור ומבחינתי, למרות הדרמטיות, היא סוג של תקווה.

אני כותבת המון על הרעיון של דמוקרטיה, על העובדה שהתפיסה הציבורית הגורפת בקרב ההמון הוא שדמוקרטיה היא שלטון הרוב ותו לא. השיח השולט בחברה הישראלית הוא נורא בעיניי, שיח שהפשיט את הדמוקרטיה בישראל מתוך כל המהות שלה. דמוקרטיה עירומה, משומשת לזרא. מסביב טוענים אנשים שזו הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, הבעיה הגדולה בעיניי היא שכאשר עורכים השוואה (benchmark) לא עושים השוואות למתחרים שכבר עברת, אלא לאלה שעוד לא השגת. כל השוואה אחרת לא תוביל אותך להישגים או להצלחות, אני לא מגלה פה את אמריקה. רק שכדי להמשיך ולהילחם פה על הדמוקרטיה, וזה אפשרי, צריך השנה לצאת מהבתים וללכת להצביע. זה בטוח נותן יותר תקווה מאשר לא.

במקרה אתמול ישבתי במרפסת וניסיתי לכתוב. חבורת הילדים הקבועה שמשחקת מתחת לבית שלי, ניהלה דיון שלם על עדתיות. ניסיתי להתעלם, זה לא היה קל. אבל אז, משום מקום, אמר ילד, בערך בן 10, שהוא מתגעגע לאזעקות כי זה אומר שהורגים ערבים וזה טוב. זה גמר לי את רגעי הכתיבה וסתם אותי לגמרי. הדבר היחיד שנשאר לי זה להאמין שחייבים לשנות.

אדם זה אדמה בלי ה'. תרתי משמע

יום זכויות האדם היום, יום שמתבקש שאכתוב עליו, בטח בשבוע בו הכנסת בימיה האחרונים מעבירה את חוק המסתננים, במדינה בה כולנו בני פליטים. בטח בשבוע בו מתפרסם דו"ח העינויים האמריקאי, שמעיד על זוועות בלתי נתפסות, כולל המשך חקירה של אנשים שהוכרו כחפים מפשע. בטח ביום בו השר הפלשתיני אבו עין משתתף בהפגנה, נהדף בכוח ע"י חיילי צה"ל ולאחר מכן מוצא את מותו. בטח ביום בו מותו, נתפס ע"י ישראלים כדבר טוב כי תכל'ס השר הזה היה מחבל. בטח ביום בו נער בן 14 נפגע בראשו מכדור גומי. בטח ביום בו בג"צ מסכים שעונשה של ח"כ זועבי "חריג בחומרתו" אך מאשר את השעייתה ודוחה את עתירתה. בטח ביום בו האגודה לזכויות האזרח מפרסמת דו"ח שמוכיח כי חופש הביטוי בישראל הצטמצם (וההחרפה, הפלא ופלא, התבטאה ביתר שאת בזמן צוק איתן) וכי מצב זכויות האדם בישראל מתדרדר. בטח ביום כזה.

בטח בעולם בו כל הזמן זכויות בני אדם נדרסות לפתחן של סיסמאות כמו ביטחון, דמוקרטיה, מלחמה בטרור, דת. אין לי כוח לכתוב על זכויות בני אדם, כשאני חושבת כמה קל היה לחיות בעולם, לו רק היינו מתמקדים בחיים. אני לא נאיבית, למרות שתגידו שכן. מתבוננת מהצד, בין פריבילגיית השקט שלי כי נולדתי עם נתונים "נכונים" ובין הרצון לצרוח או לבכות או לבכות ולצרוח. האדם בונה והורס בו זמנית. הכל נתון לזוויות ראייה ופרשנות, הכל מתנדנד על הציר בין הניסיון לחיות כיחיד והניסיון לייצר קולקטיב.  

אין לי כוח לכתוב, אולי רק לדמיין.

להאמין שיכול היה להיות יותר טוב, אילו היינו פחות צודקים ומצדיקים, פחות עסוקים בעצמנו, אם היינו פשוט שמים בראש סדר העדיפויות את החיים. במקום דתות, אתוסים, לאומים, כסף, אינטרסים. אילו בראש סדר העדיפויות היה העתיד של ילדינו, יותר עתיד, פחות עבר. יותר אופטימיות.

לא, אני לא חושבת שצריך לאהוב את כולם, להסכים עם כולם, להיות בסדר עם כולם, להכיל את כולם. צריך רק להבין שמשמעות החיים, עוד לפני אלוהים, לפני הדת, לפני המסורת, לפני המורשת, לפני הכסף, הנפט, האדמה. כן לפני האדמה, בא האדם. תורידו מהאדמה את ה- ה' והנה לכם התשובה הנכונה. אדם. קטן ופשוט, גם מורכב, אבל הוא גם בסך הכל אדם.

כן, תחייכו ותקראו לי נאיבית.

כן, תגידו שזה בלתי אפשרי.

אני בוחרת להאמין, שאם רק נעשה מאמץ ואם רק נקדש את החיים.

יום זכויות האדם. עוד יום שמנסה לייצר תודעה בינלאומית. אבל תכל'ס זו תודעה אישית. מהדברים הקטנים שמשנים את התמונה הגדולה.

זה לא יקרה. אני פסימית. ביום זכויות האדם אני מוצאת את עצמי נבוכה. כמה זה קל וכמה זה לא יקרה. 

מחשבה מדכאת. לא רק היום. בכל יום. מלווה אותי ולא מרפה. מנסה לשנות במציאות שלי. כותבת

חיוך פנימי - עוד קצת על עצמי בחינוך הביתי

אחד השינויים שאני הכי אוהבת בהתייחסות לנושא החינוך הביתי מאז שהתחלתי ועד היום זה שפעם היו מסבירים לי שאני מבזבזת את עצמי לדעת ולילדים לא יהיה טוב והיום זה כבר התחלף ב"וואוו, אני לא הייתי מצליח/ה" או "כל הכבוד". ההבדל הזה הוא קיצוני. תהיתי מאיפה הוא מגיע, אם הוא מגיע כי כבר הילדים גדולים ורואים שזה עושה להם רק טוב או כי אני פיתחתי ביטחון בדרכי ואני כבר יודעת שהשנים האלה לא מתבזבזות. כלומר, כן, לא המשכתי את הדוקטורט ולא פיתחתי לי קריירה, אבל אני עושה את מה שטוב לי, מפתחת את עצמי, ויודעת שבחיים האלה אני עושה את המקסימום כדי לקום בחיוך ולא לפספס את החיים עצמם. זה לא שדרך אחרת היתה מבזבזת לי את החיים, אבל אני מאמינה בבחירות אישיות והבחירה האישית שלי עושה לי טוב בלי להגיד דבר וחצי דבר על אחרים.

הדבר שאני הכי אוהבת בחינוך ביתי, ויש הרבה, זה הקירבה הבלתי אמצעית לילדים. כבר כתבתי על זה. בימים האחרונים, בהם מצאתי את עצמי נוסעת כמעט כל יום לאיזה שלוש שעות וסליחה שאינני מסבירה מדוע, שיבשו לנו קלות את החיים. עם זאת, הרגע הזה של הכניסה הביתה בכל פעם עם כל דברי החיבובים, החיבוקים והשמחה, רק הוכיחו לי עד כמה הבחירה בחינוך ביתי היא לגמרי הבחירה שלי במשפחה. מהודקת כזו, חמימה ומוכרת, כזו שתמיד דמיינתי לעצמי שאני רוצה. בכלל, עכשיו משהבחירות מתקרבות, אני חושבת על כמות העבודה שהיתה לי לו הייתי נשארת יועצת פוליטית ואני מבינה שזו בדיוק היתה התקופה שלא הייתי רואה את ילדיי בכלל ורק המחשבה על זה מצמררת אותי. 

היופי העיקרי בעיניי בהיכרות הזו עם הילדים, זו היכולת לעזור להם להתפתח ולפתח את האדם הצעיר שנמצא בתוכם לאט, בסבלנות ובקצב שלהם ובעיקר בלי להאיץ אותם לצאת מתוך הילדות. זה לא שהכל זה פיקניק משועשע ומדוגם כמו בסרטים, הכל זה פיקניק אמיתי מהחיים - עם נמלים וניסיון לברוח מהשמש הקופחת ולהעיף את הזבובים ולנסות להתעלם מהמשפחה המעצבנת שיכלה להתמקם רחוק יותר והטלפונים הסלולאריים שבכל זאת נדחפים, הבורות הקטנים בדשא, העורבים האורבים לאוכל ואין להם עכבות וכל שאר המהמורות הרגילות. ובכל זאת אני חושבת שקל יותר לגדל את הילדים כשאתה מכיר אותם כל כך טוב. אתה יודע להתכוון אליהם טוב יותר ולמעשה גם הם אליך.  

יש שיגידו שיש בזה יוהרה ואני יכולה להבין את הפירוש הפרומתאוסי משהו של ליצור אדם מחומר, גם אם אינני מסכימה לפירוש. אני יכולה להעיד על עצמי שהבחירה בחינוך ביתי היא לא כי אני טובה יותר, היא כי אני מאמינה שמגיע לילדים שלי יותר, לא ביחס לילדים אחרים, אלא ביחס של מה מערכת החינוך יכולה לתת לילדים שלי כרגע ואילו בני אדם אני מאחלת להם להיות. זה לא שמערכת החינוך אין בה דברים טובים, אבל יש בה מספיק דברים פחות טובים שאני מעדיפה לא להתפשר עליהם. הבחירה שלי בחינוך ביתי אינה מעידה דבר על מי שלא בחר בחינוך ביתי, זה בסך הכל סדר עדיפויות שונה ואין בזה משום השיפוטיות. לא הייתי רוצה שישפטו את החלטתי, אני לא שופטת אחרים - איש, איש ובחירתו ובכל אחת מהול גם רע בתוך הטוב.

אני לא אמא מושלמת, אני נאבקת בשדים שבתוכי כמו כל אדם. האינטנסיביות היומיומית בלהיות אמא נוכחת ללא הפסקה היא לא קלה, ממני היא דורשת יותר מאשר כל עבודה אחרת. אם כבר לקחתי את פרומתיאוס כמשל, הרי שאני מגלפת את עצמי יותר מאשר את הילדים. לומדת מהשגיאות שלי, ובעיקר אולי מנסה לשנות את ההורות שהיתה לי. אני לא תמיד מצליחה, וכשאני לא מצליחה הכאב הוא גדול. מתוך הכאב הזה, שאני מנתחת לבדי עד דק, אני מצליחה לברוא את עצמי מחדש. אולי זה העבר שלי והכאבים של עצמי שאני מנסה להפיס ולכן יותר מכל אתגר בעולם, אתגר ההורות היה נראה לי כמו הפסגה שאני צריכה לכבוש. תמיד הייתי חובבת אתגרים, רציתי לכבוש את העולם, הספקתי בגיל צעיר לעשות המון, אבל האתגר הגדול שלי הוא להיות הורה נכון. 

במידה רבה הבחירה האישית שלי בהורות כקריירה נראית לאחרים כמו ביטול עצמי, בעיניי היא המאבק עם הקושי הכי גדול. ייתכן שיכולתי להיות אשת אקדמיה מבטיחה, ייתכן שיכולתי להיות יועצת פוליטית מבריקה, כל אלה בעיניי הם אתגרים נפלאים. אבל כל אחד בוחר לעצמו את הפסגות אליהן הוא שואף להגיע, הבחירה בחינוך ביתי היא הניסיון שלי לתיקון, לייצר לילדים ילדות מאושרת, לגדל אותם להיות בני אדם משכמם ומעלה שבוחרים לחיות את החיים שלהם נכון, אבל יותר מכל לתת לעצמי לבטא את עצמי ובאיזשהו מקום לגדול כאדם. יהיו עוד הרבה פסגות לכבוש כשהם יצאו לדרכם העצמאית ולכיבוש הפסגות שלהם, אני לא מודאגת. זה לא בזבוז, זו סוגיה אישית שאין לאף אדם את הזכות לשפוט אותי על פיה, אם כי רבים רואים זאת כחובתם.

השנים האלה של החינוך הביתי מוכיחות עצמן דווקא כשנים שבהן אני מביאה לידי ביטוי את כל הדברים שחשוב לי לבטא ואני צומחת לא פחות מהילדים. כשהם יגדלו הם לא יהיו חייבים לי דבר, אבל אני אהיה חייבת להם המון על האדם השלם שגיליתי בתוך עצמי, על ההבנה שההצלחות שלי לא תלויות בקנה מידה של אחרים על מהם החיים. המשמעויות של החיים הן מגוונות ושונות. אל תשפטו אותי אם טוב, אני לא שופטת אתכם. הבחירות שלי הן שלי והן לא מעידות דבר על אחרים. אנשים בעולם עוברים אתכם, כל אחד אוצר בתוכו מאבקים שאיננו יודעים עליהם דבר. בעיניי הבחירה בחינוך ביתי היא הדבר הטוב ביותר שקרה לי, אל תצפו ממני להתנצל. משנה לשנה אני רואה את פירות ההצלחה של זה, וגם את אלה שעוד צריכים טיפוח, אבל אני קמה כל בוקר בחיוך וגם הילדים שלי ואת זה אף אחד לא יכול לקחת.

אולי החיוך הפנימי הזה, שיש בילדים ויש גם בי זה מה שגרם לשינוי בהתייחסות של אנשים לבחירה ה"מוזרה" הזו שלי, אני לא יודעת. אני רק יודעת שהבחירה הזו מחזקת אותי. כנראה שבשבילי זו היתה הבחירה הנכונה. זה לא אומר שאני לא אמשיך לפקפק ולבקר את עצמי, אבל זו כבר הפריבילגיה שלי. לפחות אני כבר לא שומעת עד כמה אני מבוזבזת או שפשוט פיתחתי כוח על חדש, אני לא מוטרדת ממה שחושבים עלי, אני נאמנה לעצמי וכל השאר מסתדר. ייתכן שפעם חיפשתי תמיכה מאחרים, ייתכן שכאשר אתה נאמן לעצמך אתה פחות מוטרד ממה יגיד האחר. אני לא מוטרדת ממה יהיה בעתיד, אני בוראת אותו בעצמי בכל יום מחדש. אולי החוכמה בחיים זה למצוא את הפסגה שלך ולהמשיך וליצור את השבילים אליה בכל רגע נתון, להסתכל קדימה בחיוך ולהתקדם. בעיניי ההורות היא הדרך ואני לא מחפשת אישור. הנה הוצאתי את זה. תודה

הידישעקייט הלא מסוכן וההבטחה האלוהית הם מסווה מצוין לזאב בעור של כבש

שבוע של תשישות ואין סוף דברים שהעסיקו אותי גרמו להעדר זמן פנוי ולכן לא כתבתי. זו התשובה שלי לשאלה שכלל לא שאלתם לגבי הכתיבה. חשבתי המון על מה אני רוצה לכתוב, התכוונתי לכתוב על חינוך ביתי, אבל שלל דיונים בחיים האמיתיים והוירטואליים הביאו אותי למקום אחר. הבחירות  מביאות עימן המון דיונים, התלבטויות וויכוחים. יש הרבה דברים שמטרידים אותי מעבר ל"רק לא נתניהו", הדיון על העדר מנהיגות שמביא עימו חאפרים שבטוחים שהם יכולים להצליח בכל שנת בחירות מחדש (אם זה יצחק מרדכי ואם זה יאיר לפיד או כחלון בבחירות הקרובות), הנפילה הקבועה לדפוסי הצבעה משוללי חשיבה וביקורת, הדגש הלא נכון על הסיבות להצבעה וההתחזקות האפשרית של בנט. 

שיתחיל להשתמש בסרעפת
עצה שלי

אני חושבת שאנשי השמאל נפלו לקלישאה שאין מנהיגות, סליחה שאני אומרת את זה אבל כל המתיימרים להיות מנהיגים, גם אלה שבפועל הם "מנהיגים" הם יותר מדאיגים ממנהיגים. השמאל שמדבר על מה אין ביצחק הרצוג (סלחו לי שאני לא מחובבי הכינויים - לא ביבי, לא בוז'י, לא בוגי, ולא כל שאר הפוצי מוצי) חוטא לעצמו. אין לו, ליצחק הרצוג, הופעה חיצונית כריזמטית וגם אין לו קול נעים במיוחד (אפרופו, אם יש בקהל מיועצי הרצוג - פיתוח קל יכול לסייע - תודו לי אחר כך), אבל הוא ראש מפלגת העבודה, המפלגה היחידה שיש לה סיכוי להיות בעלת רוב משמעותי בתוך הצד השמאלי יותר של המפה הפוליטית (כי העבודה בעיני היא לא שמאל). לכן, הגיע הזמן להפסיק ליפול בבור הזה של "הרצוג הוא לא מנהיג", הרצוג הוא לא רק חזות חיצונית ובתוך שלל האפשרויות הוא האופציה הטובה ביותר ולפחות בניגוד לנתניהו, לפיד ושאר המרעין בישין, הוא לא אדם המונע משיגעון גדלות, וזה כבר, לפחות מבחינתי, מעניק לו יתרון עצום. שלא לדבר על זה שהוא המועמד היחיד כרגע וזה לא שיש זמן לגדל מנהיגות חדשה. זה הזמן לשנס מותניים ולא להתפלסף.

צילום אילוסטרציה כי אני לא טובה בפוטושופ

אבל הדבר שמפחיד אותי יותר מכל הוא ההתחזקות האפשרית של בנט. אם ישראל תיפול בפח הבנט המצב יהיה עגום. בנט הוא כולו העמדת פנים אחת גדולה, הוא משווק נכון והוא מייצג את הבו(ח)רים שלו נאמנה, העניין הוא שהבוחרים שלו אינם הרוב המוחץ במדינה והשירות שלו לכלל הציבור הוא שירות דוב. אם אפשר היה להוסיף תמונה לביטוי "זאב בעור של כבש", התמונה האולטימטיבית, מבחינתי, היא תמונתו של בנט. האיש הזה מסוכן לכל מה שישראל צריכה ויכולה להיות. כל האיש הזה בנוי על דימוי, הוא "יעני" אחד משלנו, הייטקיסט מצליח, עם כיפה סרוגה קטנה, הוא ציני, איש משפחה, מדבר בשפה "שלנו", הוא בקי ברזי המדיה החברתית ובעיקר הוא מנסה להצטייר כנכון - אלה כל הדברים שעושים אותו מסוכן. הוא מתחבב על הרבה אנשים בניסיון שלו להיות "חבר'מן", אבל בנט הוא לא אח ולא חבר. הוא משרת מצוין את הציבור שלו והוא נתפס כבעל ברית לגיטימי של המרכז וימינה, אבל זהו, שלא.

בנט בעיניי מסוכן לאין ערוך, הוא מחזיק בדיעות לאומניות, לא לאומיות, ארץ ישראל השלמה, ייהוד הארץ וחיזוק האלמנטים היהודיים על פני הדמוקרטיים, הוא נגד משא ומתן ולא מאמין בפיתרון של שלום ואלה קווים שהוא לא יסטה מהם. קל לחבב את בנט, אם אתה מאמין ביידישעקייט ואם אתה לאומני מספיק, כי הוא פורט בדיוק על הנימים האלה. אבל הבעיה היא שכל עוד ישראל נוהה אחרי קווים כאלה, כי "כולנו יהודים" ו"הארץ הזו היא שלנו", המשמעות האמיתית עליה כמובן בנט לא מדבר היא התפוררות הדמוקרטיה מבפנים. דבר זה לא יאפשר, בסופו של תהליך, את קיומה של מדינת ישראל, אלא אם כן נהפוך את ישראל תיאוקרטיה ונשלול מהציבור הערבי את זכויותיו המעטות כאזרחים.

כן, ספרו לי עכשיו שאני מגזימה וזה בסדר כי אנחנו כבר מתורגלים לא לראות קדימה וזה משרת בדיוק את האינטרסים של כבר אוטוטו 14 שנים של שלטון ימין. הרי כולנו יהודים ולכן קצת יהדות זה לא רע, אבל זה לא קצת יהדות, אי הפרדת הדת מהמדינה כבר מיום הקמתה זה לא קצת יהדות, זה המון יהדות. זה שאנחנו לא יכולים בלי התערבות של הרבנות בחיי האישות שלנו (כן, גם אם התחתנו בחתונה אזרחית בחו"ל כמובן, כי בארץ אי אפשר למרות חוק יסוד: כבוד האדם), זה שאי אפשר לקנות בסופר שום דבר שאינו כשר, המימון הממשלתי את הדת בישראל, שעות הדת והמורשת שנוספו למערכת החינוך המקרטעת שלא מלמדת את ילדינו את מה שראוי היה שילמדו וזה רק קצה הקרחון - כל זה, זה כבר המון דת. ובכל זאת בנט רוצה יותר דת והנה לכם מנהלת דת וחוק לאום והצורך בהכרה במדינה יהודית. מהי ישראל אם לא מדינה יהודית? אנחנו לא צריכים יותר דת, אנחנו צריכים יותר דמוקרטיה.

אפשר לטעון שאין כיבוש כי המדינה הזו ניתנה לנו על ידי אלוהים ולהגיד שמי שכופה עלינו מלחמת דת זה הם ולא אנחנו. הדף, המיקרופון, המקלדת, הם סופגים הכל ובסוף גם משנים את התודעה הציבורית, גם אם ללא ביסוס. גם אם היה אלוהים והוא שנתן לנו את כל השטח, עדיין היום בשטח הזה חיים אנשים, זה דורש משא ומתן, זה דורש פיתרון. אין אפשרות לשנע את בני האדם האלה, אין אפשרות להיות ריבון בלי להיות ריבון כל כך הרבה שנים ויש לנו 47 שנים של ניסיון לא מוצלח בנושא. קל להיסחף אחרי דמגוגיה בגרוש שפורטת על נימי ההזדהות הבסיסיים של ההמון, השאלה היא לאן זה מוביל. אין אפשרות לייהד את המדינה יותר בלי שזה יבוא על חשבון דמוקרטיה ואגרגציה של אזרחים, אין אפשרות להמשיך ולשלוט על השטחים (כבושים או לא כבושים זה לא משנה) בלי שבסופו של דבר זה יתפוצץ לנו יותר בפרצוף. בנט מוכר אשליה שמרבית האנשים בישראל היו רוצים להאמין לה, רק שאללי הפיכחון יהיה כואב.

בנט לא מציע פיתרון, בנט מציע לנו להמשיך להיות יותר יהודיים ויותר לאומניים, אני מבינה שזה נשמע טוב או לא מאיים לחלקים בציבור, אבל בסופו של דבר מה שבנט מציע מעצים את השסעים בחברה הישראלית, ברמה הדתית, העדתית, המדינית והכלכלית ובטח ובטח ברמה הדמוקרטית. ניתן להשתבלל ולמלמל על הבטחה אלוהית וחוסנו של העם היהודי, השאלה היא לאן זה יוביל אותנו. ההיסטוריה מלמדת שעמים אחרים שניסו את זה לא הגיעו רחוק. הגיע הזמן שנושאים אלה בראש המצע לא יזכו לתמיכה רחבה אלא יפנו בדיוק לציבור המצומצם אליהם הוא שייך, בנט צריך להיות תופעה שולית וחולפת. ימים יגידו אם כן.

זה לא פוטש, זה בלוף ולבלופר קוראים נתניהו

אם חשבתם שאשמח ואעלוז כי יש בחירות, אתם טועים. אני חושבת שזה עוד סימפטום שמוכיח את חוסר האחריות המדינית שאנחנו סובלים ממנו כבר כמה שנים טובות ובעיקר בכמעט שנתיים האחרונות. ניסיון להרכיב קואליציה חלופית לא היה מביא חלופה רצינית ובת קיימא, לא היה מחזיק מעמד, בעיקר משום שאת המדיניות והאחריות הנלווית אליה מחליפים אינטרסים פוליטיים ולא חזון מדיני אמיתי. עקרונית, גם אפשר היה לתת את הדעת שהכנסת לא היתה רוקדת לפי החליל של נתניהו ולא היתה מסכימה על פיזור הכנסת, אלא יוצרת כנסת לעומתית שמכתיבה את הטון לממשלת מיעוט. יש מצב, גם אם זה לא נראה לכם, שדווקא זה היה סופסוף יוצר מדיניות אחראית יותר, עם כנסת חזקה שעל הדרך גם חושפת את מערומיו של נתניהו והבלוף הגדול. אבל זה לא יקרה, המפלגות כולן נושאות עיניהן לעוד מנדטים, האופטימיות אוחזת בכולן מקטנה עד גדולה. זה יהיה יותר מעצוב לגלות, ב- 18 במרץ ככל הנראה, שהרבה לא השתנה פה. 

עזרו לנתניהו למצוא את דרכו
הביתה

אין שום דבר אמיתי במה שאמר אתמול נתניהו בנאום ההליכה לבחירות שלו, נתניהו הוא איש מכירות שמוכר בלופים ועושה את זה טוב. אפילו תנועות הגוף שלו, ההזעה והמבטים הוכיחו שהוא עצמו כבר לא מכיל את כל השטיקים שהוא מנסה למכור. "במצב הנוכחי, מתוך הממשלה הנוכחית אי אפשר להנהיג את המדינה" - האומנם? אפשר ועוד איך להנהיג את המדינה, רק שנתניהו אבוד, הוא לא מצליח במה שהוא עושה ומיד מסביר ש"הרצפה עקומה". הוא היה רוצה להיזכר בהיסטוריה כמנהיג שהוביל את ישראל להישגים, רק שהוא פונה שוב ושוב ימינה כדי שבנט לא ינשך אותו בלחי ימין של הישבן.

נתניהו במילכוד 22  - הוא רוצה להיות ראש הממשלה אבל הוא לא מצליח להיות ראש ממשלה. הוא חתום על פירוק הממשלה הזו, אבל הוא מכין את עצמו להיות ראש הממשלה הבא. הוא מודה בחוסר יכולתו להנהיג, הוא מודע לזה שהוא מודה בתבוסתו, אך הוא מנסה להציג אותה כאשמתם של אחרים. הבעיה היחידה היא שבתפקיד הזה שלו הוא אחראי לכל הכשלים, הוא רק מקווה שהציבור מספיק מטומטם כדי להאמין לתירוצים שלו. לצערי יש להניח שהוא צודק, למרות שהייתי רוצה להתבדות. 

"האחריות שלי כראש ממשלה היא להנהיג את המדינה ... אבל בממשלה הנוכחית הרבה יותר קשה לעשות את הדברים למען הציבור" - נו די כבר, בן אדם, זה אתה, אתה יצרת את הקואליציה, אתה אחראי על המינויים, אתה חתום על המדיניות - כמה עלוב האיש הזה יכול להיות? וכל נאום ה"אוי,אוי, אוי" - בחיי! "הרבה יותר קשה, קשה לעשות את כל הדברים האחרים? בחרת להיות פוליטיקאי, אתה עומד בראש מפלגה, בראש מדינה וכל מה שיש לך להגיד זה שזה קשה? no shit- מי היה מאמין?

ההתבכיינות של נתניהו צריכה לעלות לו במחיר כבד  כי לנו היא כבר עלתה מספיק והבחירות האלה רק מעלות את המחיר.
נבחרת? כן, עשית? לא.
אתה צריך להסיק את המסקנות - לא לפטר כי אם להתפטר. הגיע הזמן שנאמר את זה - לנתניהו אין את זה. הוא ידע לדבר, היום כבר לא, הוא יודע לבלף, אבל הוא לא יודע להנהיג. כל העולם רואה את זה והגיע הזמן שישראל תכיר בזה. נתניהו צריך לשלם על החשבון האגדי שהוא חתום עליו. הוא מבקש את אמון העם, הוא רק הוכיח שלעם הזה אין סיבה לתת בו אמון, על זה הוא צריך לשלם, אנחנו שילמנו מספיק + בונוס גלידת פיסטוק וריהוט גן וחשבון מים וחשבון הוצאות ומיטה במטוס ועוד ועוד. 

ולסיום - נושא הפוטש. לא היה פוטש. זה קונץ-פונץ. נתניהו יודע את זה, אפילו הוא לא יכול היה להחניק את החיוך כשדיבר על זה. ונתניהו בעצמו כבר ניסה פוטש בעצמו, רק שאז היה מנהיג שידע להנהיג (גם אם לא לטעמי) והפוטש של נתניהו לא צלח. הפעם אפילו לא היה ניסיון לפוטש, נתניהו הוא זה שהלך לדבר עם החרדים, הוא זה שפיטר את לבני ולפיד והוא זה שקורא לבחירות מוקדמות אבל אם לחזור לג'וזף קלר כנראה שאין מנוס מלהגיד "זה שאתה פרנואיד לא אומר שלא באמת רודפים אחריך", לפעמים זה פשוט אתה זה שרודף אחרי עצמך. אין לישראל זמן למנהיגים רופסים. נתניהו זמנך עבר. נקסט

במקום בו ישרפו ערכים לא תהיה תקומה

לפחות אל תתחילו לתרץ, ואל תתחילו להסביר ולגנות, מס השפתיים שלכם כבר מזמן לא עובד. ההצתה בבית הספר הדו-לשוני בירuשלים היא רק ניצוץ קטן מהשריפה שאוחזת במדינה. ומי שעכשיו אומר מילה או שתיים של גינוי לא באמת פועל ביומיום ליצירת פתרון אמיתי שימנע את ההצתה הבאה. המדינה כבר מוצתת, זה המצב. אלה לא פירומנים, כפי שכינה אותם ניר ברקת, אלה ישראלים חדורי שנאה וגזענות, שלא מהססים לפעול. הם לא עשו את זה כדי לראות איך אש ניצתת, הם עשו את זה כי הם מלאי שנאה והרעיון של דו-קיום מפחיד אותם. יש פירומנים בישראל - הם נמצאים בממשלה. מעשי נבלה שכאלה הם פרי מדיניות ברורה שמגיעה מלמעלה באין עוצר.

אתמול בערב, העלתי ציטוט של אחמד טיבי בנוגע להצתה בבית הספר, אחרי מספר דקות קיבלתי תגובה נזעמת מגזען "קודם כל ישראלי" לדוגמא. שהציע לאחמד טיבי ולי לעבור לעזה כי אנחנו תומכים בטרור. אני כבר מתורגלת בכאלה אז לא נבהלתי, מה שכן העציב אותי שיש אנשים שלא רואים דבר מלבד לשנאה. אמא שלי אמרה לי שכשאין לך משהו טוב להגיד, מוטב שתשתוק. זה כבר מזמן לא עובד ככה. פעם אנשים עוד היססו להביע דעות כאלה בפומבי, היום הם כבר לא מפחדים. אם הייתי מהנוהגים לירוק, הייתי אומרת שלכל מקום שתירק יש סבירות גבוהה שתירק על גזען. ככה זה בישראל 2014. זה לא עתיד להשתנות. 

אין דרך לתרץ ולהסביר שריפה של כיתה וריסוס כתובות גזעניות, מתבקש לומר שהכתובת על הקיר אבל הנפילה לקלישאות מיותרת לחלוטין. גם להשתמש במשפט האלמותי של היינה, נכון ככל שיהיה, "במקום בו ישרפו ספרים, ישרפו גם בני אדם" יחטא למטרה כי עלינו להתפשט מהשוואות ומקלישאות ולהתבונן לאמת העגומה הזו בעיניים וללא שום פילטרים. מה גם שבירושלים כבר נשרפו בני אדם, אבל הוא היה רק נער ערבי. רק שאותו קו מנחה את רוצחי מוחמד אבו ח'דר ושורפי הכיתה, גזענות ושנאה שמתחדדות לאלימות שנעשעת בחושך בלילה כדרכם של פחדנים בני עוולה.

הבעיה היא שמי שעומד בראש המדינה הזו וחבריו לגנון ההנהגה מרוצים מהמצב ולא עושים דבר כדי להרגיע, לא שהיו לי ציפיות. את רוחם של התלמידים, ההורים וצוות המורים בבית הספר "יד ביד" אני מניחה שאי אפשר לשבור, אבל כבר היום הונחו הילדים שלא ללבוש את חולצות בית הספר ברחובות. אני מבינה לגמרי את ההנחיה, קשה לי לחיות איתה. קשה לי להאמין שיהיו אנשים שיפגעו בילדים בגלל שהם הולכים לבית ספר מעורב, אבל אני יודעת שזה נכון ואין נורא מזה. שנאה היא עיוורת ומעוורת והיא בלתי נסבלת. והיא כאן כדי להישאר. וכן, אני תולה את האשם במנהיגי ובמערכת האין-חינוך שלנו.

דמוקרטיה היא לא פריבילגיה שיגיע מקומה אחרי שנגמור עם האינדוקטרינציה היהודית-לאומית. ללא דמוקרטיה אין לנו קיום, ללא הבנה והפנמה של ערכים אוניברסליים לא נוכל לקיים את יהדותה של המדינה. כדי לשמור על המיזם הזה שאנחנו נאבקים לחיות בו, אסור לנו להצטמצמם בתוך בועת היהדות והלאומיות, לא בזה כוחנו. מה שהצליח לנו בשנים הראשונות הוא בדיוק אותם ערכים אוניברסליים שהיו אגב נחלתם של כל מי שעסק בפוליטיקה ולא משנה באיזה צד של המפה. הצמצום ותרבות הטוקבק לא יישארו לעד ואם נמשיך בדרך הזו הרי שאכן תהיה כאן מלחמת דת ומלחמות כאלה אף פעם לא נגמרות בטוב. אם יש דבר שהוכיחה ההיסטוריה היא שערכים אוניברסליים הם אלה שמאפשרים את אהבת המולדת ואילו ערכים לאומיים הם שמביאים לאובדנה.

מס השפתיים של מי שמגנה ואוזלת היד של המשטרה הם תכל'ס רק כסת"ח שמעניק לגיטימציה להישנות של מקרים כאלה. כשראש הממשלה מקדם את חוק הלאום, כאשר פגיעה באוכלוסייה היא רק נזק היקפי (וכמה "התקדמנו" מאז המכה הקלה בכנף של דן חלוץ), כשערבים הם לא שווי זכויות, שראש ממשלה ושרים מדברים כמו טוקבקיסטים חסרי אחריות, כשערכים כמו דמוקרטיה שווים לתחת ורק הגאון היהודי נישא בגאווה חסרת פשרות - זה המצב, זה לא ישתנה.

אני יודעת שהמאבק עקר, אבל אני חייבת לכתוב, אני חייבת לדבר, חייבת להפגין, כי כשהכל יעלה הלהבות כמו כיתת בית הספר הדו לשוני, לפחות אני אדע שלא שתקתי, גם אם לא תהיה בזה נחמה. שריפה, אחים, שריפה, עיירתנו בוערה כולה ועומדים להם ה"מנהיגים" שלנו ומתחממים לאורה. אין תקנה, אין מטף, יש אנחנו עם הבחירה, רק שבחירה היא לא תמיד בהכרח נכונה. לפתחו של כל אזרח ישראלי היום עומדת הזכות לבחור, השריפה בבית הספר הדו לשוני היא מטאפורית, השאלה היא אם אנחנו מבינים שללא דמוקרטיה לא ישאר כאן לאום לחוקק למענו חוקים. השריפה הזו צריכה לפתוח את העיניים של כל מי שמעדיף לעצום אותן. אין לעצום עין, כשעצמים אותם שורפים פה כיתות, שורפים פה נערים ועוברים לסדר היום אחרי שקצת מגנים.

אל תגנו, אני לא רוצה לשמוע את הגינויים שלכם, הם עוד תרגיל ביחסי ציבור. כשזה הולך כמו ברווז, נשמע כמו ברווז ונראה כמו ברווז זה ברווז. זה עובד בדיוק אותו דבר גם עם גזענות. אתם מגנים ואני שומעת גע, גע, גע. לפעמים גע, גע זה רק קיצור לגזענות, רק נשמע יותר נחמד. נו ילד אז איך היה בבית הספר? כבר למדת איך עושה גזענות?