הנוקם

גיבור הסיפור הבא אינו דמות מארוול, הוא שען יהודי שחי בפאריז שהיה משורר רוסי, שירת בצבא בצרפתי והרוסי ויום אחד במאי 1926 החליט לעשות מעשה ומאז נודע בכינוי "הנוקם"

תכירו - שולום שוורצברד

זה היה יום שלישי, ה- 25.5.1926, יום אביב פריזאי, שעת הצהריים ברח' ראסין בואכה שדרות סן-מישל, ליד חנות הספרים, לא רחוק מהמסעדה, היה שקט מהרגיל. שתי דמויות הולכות ברחוב והמפגש הקצר והדרמטי ביניהן ירעיש את העולם. האחד, גבר משופם כבן 40, השני, גבר בהיר בסוף שנות ה-40 נשען על מקל, אחרי חילופי דברים קצרים, אחד הגברים ישלוף אקדח וירה באחר 5 כדורים. הפצוע יובהל לבית החולים, שם ימות מפצעיו, היורה יישאר במקום עד שהמשטרה תעצור אותו כעבור כמה דקות.

מי היו? היורה, הגבר המשופם, היה שולום שוורצברד, שיוודע בכינויו "הנוקם". הנרצח – ובכן שוורצברד היה די בטוח בזיהוי, אבל עד שלא הגיעה ההודעה מבית החולים לתחנת המשטרה הוא לא ידע לבטח – סמיון פטליורה, ראש הממשלה האוקראינית הגולה, סמל לאומי אוקראיני אבל עבור יהודים, ויהודי אוקראינה בפרט, האחראי לכשליש מהפוגרומים שהתרחשו באוקראינה בשנים 1918-1921, בהם נרצחו בין 35,000 ל-50,000 יהודים (ויש הערכות גבוהות מאלה) בתקופה שבין 1918 ל-1921.  

הסיפור שלנו אמנם רק מתחיל עכשיו, אבל הוא מצריך רקע ואני מבטיחה לקצר.

סמיון פטליורה

סמיון פטליורה נולד ב-1879, מגיל צעיר התחבר לחוגים הלאומניים של אוקראינה, הצטרף למפלגה המהפכנית האוקראינית ובעקביות נטה להסתבך עם השלטונות. כשהיה בן 24 עבר ללבוב שבמערב אוקראינה שם עבד, תחת שם בדוי מחשש למאסר על ידי השלטונות, כעיתונאי וככותב במספר עיתונים, חלקם עיתוני מחתרת לאומניים. אחרי שבסוף 1905 הוכרזה חנינה כללית, הוא עובר ב-1906 לסנט פטרבורג שם הוא מתחיל לכתוב עבור עיתון בשם "אוקראינה החופשית". כשהשלטונות מוציאים את העיתון מחוץ לחוק הוא חוזר לקייב, שם הוא עובד במשך שנתיים עבור מגזין ועיתון. ב-1909 הוא חוזר למוסקבה שם הוא עובד כעיתונאי וגם מתחתן ומ-1912 ועד 1915 הוא משמש כסגן עורך של העיתון ברוסית שנקרא בתרגום חופשי "חיים אוקראינים".

ב-1917 הוא אחד מהנציגים בקונגרס הכל-אוקראיני ובסופו של דבר נבחר לראש הוועדה הצבאית הכללית האוקראינית וכאשר מוקמת ביוני מועצה אוקראינית מרכזית הוא ממונה לשר הביטחון. די מהר הוא פורש ומקים זרוע צבאית עצמאית ובאפריל 1918 הוא נעצר ל- 4 חודשים. מלחמת האזרחים באוקראינה מקצינה ואחרי שחרורו הוא מצטרף לפוטש ומקבל לידיו שוב את תיק הביטחון. אחרי נפילת קייב ויציאתו לגלות של הנשיא הוא הופך למנהיג אוקראינה. הוא נלחם נגד הבולשביקים אבל גם נגד הכוחות "הצבא הלבן" האנטי בולשביקים ואוקראינה נקרעת תחת המלחמה והקהילה היהודית? קרבן של כל הצבאות כאחד, גם של צבאות פטליורה. בחורף של 1919 מצליח פטליורה לאבד כמעט את כל שטחה של אוקראינה, מול הצבא הלבן הוא נוחל הצלחה, לא כן מול הבולשביקים. בינתיים הוא פועל לחיזוק התרבות האוקראינית ואף במאי 1919 מודיע סגן שר יהודי בממשלתו על מתן זכויות שוות ליהודים.

עם זאת, הפוגרומים בקהילות היהודיות (למעלה מ-1,200 אירועים שונים) נמשכים, אמנם לא נערכו בלעדית על ידי הכוחות האוקראינים, עם זאת הם אחראים על למעלה משליש מהם. המגנים על פטליורה טוענים שהפוגרומים לא היו ביוזמתו אלא התאפשרו משום שכשל מלשלוט על כוחות הצבא ולא הצליח למנוע אותם. הנוהל הפך קבוע – גדודי צבאו של פטליורה היו מגיעים לעיירות, מאשימים את היהודים בתמיכה בבולשביקים, תחילה היה נגבה מס כבד ולאחר מכן היה ניתן האות ומתחיל הפוגרום. ההיסטוריון היהודי רוסי, שמעון דובנוב ציין כי פניה של נציגים יהודיים לפטליורה לעזרה נענתה בתשובה שאינו יכול להרשות לעצמו להסתכסך עם הצבא. 

בדצמבר 1919 הוא נסוג לפולין, שם הוא כורת ברית עם הממשלה הפולנית ולמרות הצלחה חלקית בקרבות הראשונים הם נוחלים תבוסה מול הבולשביקים. ב-1921 הוא חותם עם ז'בוטינסקי על ברית שכוללת גם הקמת פלוגות הגנה יהודיות וההסכם מעורר המון זעם בקרב הציונים, אבל זה סיפור אחר, אם כי עובדה זו שימשה את התובעים במשפט של שוורצברד. הפולנים מסייעים לפטליורה לברוח לוורשה ומשם יעבור בסוף 1923 לבודפשט ומשם לוינה וג'נבה עד שיתיישב עם אשתו ובתו בפריז ב-1924 ויתחיל לערוך עיתון באוקראינית שהקים וניהל את פעולות ממשלת אוקראינה הגולה.

שולום שוורצברד נולד ב-1886 בבסרביה, ככל הנראה ביום הברית שלו הצטוו יהודי האזור לעזוב והמשפחה עקרה לבאלטה. אבל המעבר לא עשה להם טוב, ביתם נשרף, אחרי שעברו דירה והתמקמו, הם נשדדו ולא הרבה אחרי האם נפטרה. בתחילה שולום למד בחדר אך בגיל צעיר הפך לשוליית שען. אחרי 3 שנות "התמחות" התגלה כי למעשה שימש כמשרת בלבד. הוא מצטרף לקבוצת מהפכנים למנגינת לבו של אביו וב-1905 אחרי שחוזרים החיילים הרוסים ממלחמת רוסיה-יפן, הוא עד לפוגרום, אבל בניגוד ליהודים אחרים, שולום וקבוצתו מחליטים להשיב מלחמה שערה והם אוספים נשק חם וקר ומגיעים מוכנים למפגש עם הפורעים. מחשש לתגובת השלטונות שוורצברד מחליט לברוח וניצל ממש ברגע האחרון. הוא בורח לאוסטריה, עובר דרך שוויץ ובסוף מגיע לפריז ב-1910, אל אחיו היחיד. שם הוא גם נושא לאישה קרובת משפחה.

אחרי הרצח של ז'אן זורס שוורצברד מחליט להתגייס ללגיון הזרים ונשלח לאלג'יריה ומשם למערכה בגליפולי. אחרי שנשארו רק 900 מבין 500 המתנבדים בגדודו, מקבל שוורצברד הצעה לעבור לגדוד צרפתי והוא מסופח לגדוד רגלים לא רחוק מהגבול הגרמני. במרץ 1916, בעת ניסוי פצצות חדשות הוא נפצע ויוצא מבתי החולים רק לקראת סוף השנה וחוזר לפריז עם יד שמאל משותקת חלקית ועיטור גבורה  - צלב המלחמה (Croix de guerre). 

אלא כשבמרץ 1917 יוצאת הקריאה להתגייס למען המהפכה הבולשביקית, שוורצברד לא מסוגל לוותר על ההזדמנות ומתנדב. באיזשהו שלב הוא מגיע חזרה לבאלטה, הקהילה היהודית מתוחה מאוד וזה מתבטא בתשלומים לחיילים כדי שיימנעו מלתקוף יהודים. שוורצברד כמובן מתקומם והופך לשותף פעיל בהקמת מיליציה מקומית בעיקר של נוער להגנה מקומית. זה פועל לא רע איפה שזה מצליח, הבעיה היא שיש יותר מדי מקומות בהם זה לא והמראות קשים. הוא ממשיך לקייב וכל העת הוא כותב פזמונים ביידיש על הפרעות והתקומה (אגב שם העט שלו היה "בעל החלומות"), עד שבדצמבר 1918 הוא מחליט לחזור לפאריז.

הוא מתחיל לעבוד כשען ומנסה לחזור לחיים, אבל המראות לא מרפים, אולי בגלל שגם ההודעות על קרובי משפחה שנרצחו מתחילות להגיע – יותר מעשרים מבני משפחתו נרצחו. ככה עוברות השנים עד שב-1924 הוא שומע שפטליורה הגיע לפריז. המחשבה שפטליורה פשוט יכול להמשיך בחייו מטריפה אותו והוא מתחיל לחפש אחריו אלא שאינו יודע כיצד הוא נראה או איפה לחפש. במכתבים שהוא כותב ניכר בו הרצון לנקום את נקמת משפחתו ועמו, אם כי יש לציין כי שוורצברד חילוני גמור, נהנה מחיי נישואין טובים ומהצלחה יחסית בעסקי השענות. בסופו של דבר הוא מוצא תמונה של פטליורה, מכאן נרקמת תוכנית - הוא משיג נשק ומתחיל להבין היכן פטליורה מתגורר עד שיום אחד הוא נתקל בו באקראי, אך משום שפטליורה טייל עם אשתו ובתו, שוורצברד נסוג בו מכוונותיו, אבל מתחיל במעקב. ב-25 במאי 1926 מגיעה ההזדמנות ושוורצברד, כאמור, מנצל אותה. הוא משאיר לאשתו פתק, בו הוא מבקש ממנה להבין שפעל בשליחות עמו ומתנצל בפניה, ויוצא בידיעה שהיום יטול את חייו של פטליורה. 

**

"פטליורה?" שאל שוורצברד עת ידו כבר נשלחה אל האקדח. "אתה סמיון פטליורה?" בעוד האצבע סחטה את ההדק, ניסה פטליורה להרים את מקלו משל ממנו יבוא עזרו. חמש יריות, פטליורה נופל ועוד 2 יריות על הקרקע בעודו שוכב על המדרכה, האם נפל רק אחרי הירייה החמישית? העדויות סותרות. היריות הפרו את דממת הרחוב שחיש מהר נקהל אנשים והשוטרים שהגיעו בקושי הצליחו לחלץ את שוורצברד מההמון הזועם שהחל מכה את שוורצברד. הוא נלקח לתחנת המשטרה ולמרות המכות היה כשיר לחקירה. כשנשאל את מי הרג, סיפר שהרג גנרל אוקראיני כנקמה על חלקו בפוגרומים של 1919 והחל לספר את סיפור הפרעות באוקראינה. עוד לא נגמרה החקירה הראשונית וכבר טלפון ממשרד המשפטים – כל העולם כמרקחה, כולם רוצים להבין את הרצח הפוליטי שזה עתה התרחש בפריז.

הוא נלקח לביתו לחיפוש, שם אשתו המבוהלת והמיוסרת שניסתה להבין את פשר הפתק שהשאיר לה האיש שלה שלא חזר וכשסופסוף חזר הגיע אזוק ובלוויית שוטרים. הוא מוחזר לתא המעצר. השוטרים שממשיכים לחקור את שכניו וחבריו מקבלים תמונה של איש הגון (נו, מתבקש לומר נורמטיבי). תמונות ועדויות דולפות לתקשורת שמאוד מתעניינת במקרה והמשטרה מואשמת על לא עוול בכפה שנהגה באלימות עם שוורצברד. הידיעה על זהות הנרצח מעלה את פרעות אוקראינה לכותרות ויהדות העולם נחלצת לטובת שוורצברד, שבינתיים מועבר עד למשפט לקונסיירג'י (כן, כן איפה שהוחזקו עד לגיליוטינה לואי ה-16 ומארי אנטואנט ואחר כך גם רובספייר), שם שוורצברד מגלה על המהומה שהוא חולל בעולם.

החקירה נמשכת, הקהילה היהודית נרתמת לעזרה אגב גם חיים וויצמן בין התורמים והמתרימים למטרה, גם כלכלית וממונה לשוורצברד סניגור – אנרי טורס, שנחשב מוח משפטי מבריק, יהודי במוצאו ואגב סבו היה עיתונאי וממקימי הליגה להגנת זכויות האדם והאזרח בזמן משפט דרייפוס. בינתיים לשוורצברד ניתנת ההזדמנות להסביר את עצמו והוא אומר כי הרצח היה תיקון וניצחון לחירות וכי אסור שפושעים יסתובבו ללא עונש רק משום שקורבנותיהם מושתקים וכי בעיניו פעל לפי דין ואף נהג ברחמים כלפי פטליורה, בניגוד לקורבנות היהודים באוקראינה שנטבחו באכזריות.

החקירה והשלבים המקדימים למשפט ארכו 17 חודשים, המשפט עצמו רק שמונה ימים והכרעת חבר המושבעים חצי שעה בלבד. בטרם נפתח המשפט, עשרות יהודים בעלי שם, לאון בלום, ג'וזף קסל ואלברט איינשטיין, שבאותה תקופה היה הכי סלבריטי שניתן לדמיין, התייצבו לטובת שוורצברד ולא רק יהודים גם אישים לא יהודים בולטים, כמו מקסים גורקי. הכסף שנאסף משמש את טורס לנסיעה לאוקראינה לגביית עדויות ואף להבאת עדים. בין קווי ההגנה שהוצעו לטורס היה לטעון לאי שפיות או לחלופין, ולאור עברו של שוורצברד, לטעון שפעל בשליחות הרוסים. טורס דוחה מכל וכל את ההצעות.

שוורצברד עומד משמאל וטורס יושב מתחתיו - בבית המשפט, אוקטובר 1927

המשפט מתחיל ביום שלישי, ה-18.10.1927, בלוח העברי זה נופל על שמחת תורה. בתל אביב, תחת המנדט הבריטי, נערכת הפגנה לזכר 100,000 הקורבנות באוקראינה משולבת בשמחת תורה וקצות ספרי התורה נכרכו בשחור לציון אבל. המשפט נפתח, שוורצברד כפר באשמה ולא הביע חרטה. ביד אומן מוביל טורס את המשפט, משום ששוורצברד הודה במעשה עצמו ולא עשה שום ניסיון לברוח מזירת הפשע, הופך טורס את השאלה המרכזית במשפט לשאלה – האם פטליורה אשם, מוסרית ומעשית בפוגרומים. בעיקר משום שבחקירה שוורצברד מספר למשטרה על החיפוש המכוון אחר פטליורה בפריז, השגת הנשק והתכנון  מה שהופך את המקרה למקרה ברור של רצח בכוונה תחילה. התביעה ניסתה לטעון שהרצח היה מכוון ובשליחות רוסיה הבולשביקית והשקיע מאמץ ניכר להטיל ספק באחריותו של פטליורה לפוגרומים.

הסיקור בתקשורת הצרפתית למשפט אוהד, למעט בעיתוני ימין כמו לה-פיגארו, ודעת הקהל הצרפתית, כמו במקומות רבים אחרים בעולם, נוטה לטובת שוורצברד (מה גם שלא ניתן היה לפספס את צלב הגבורה שענד בכל אחד מימי המשפט). טורס מזמן מעל 80 עדים, ביניהם חיה גרינברג, אחות וניצולת פוגרום חמלניצקי (בשמה אז פרוסקורוב), בו נרצחו כ-1,800 יהודים, נשים ונערות נאנסו באכזריות וכ-3,000 ילדים נותרו יתומים) שנתנה את עדותיה גם על קורותיה וקורות משפחתה וגם על המטופלים שעברו תחת ידיה. עוד עולה על דוכן העדים ההיסטוריון אליהו צ'ריקובר שתיעד את הפרעות ממקור ראשון ועמד בראש המחלקה ההיסטורית של ייווא (המכון למחקר יהודי) שהיה אז האקדמיה למדעי היידיש והיהדות וגם בראש צוות חוקרים שחקרו את הפוגרומים. צ'ריקובר טען שהתבטאויותיו של פטליורה בעד יהודים נעשו מהפה לחוץ כדי שיוכל הלכה למעשה להמשיך את הפוגרומים ובכך להבטיח "שקט" מהצבא ושבעצם לא ניצל את כוחו כדי למנוע את הפוגרומים ולכן אחראי לקיומם.

המשפט מעורר סערת רגשות באולם בית המשפט, בקרב המשתתפים והצופים כאחד וכמובן שגם מחוץ לבית המשפט. לכבוד המשפט ולראשונה בפריז מותקן בבית המשפט חדר תקשורת עם שירותי טלגרף. הניו יורק טיימס אפילו מפרסם את תוצאות פסק הדין בכותרת הראשית. ביום השמיני למשפט, מבקש אב בית הדין מחבר המושבעים, בן 12 המשתתפים, להכריע ומבקש מהם לנות על חמש שאלות: האם שוורצברד אשם בפציעתו של פטליורה? האם פציעות אלה גרמו למותו? האם הוא התכוון לגרום למותו? האם הוא פעל במחשבה תחילה? והאם עשה את מעשהו במארב?

טורס שולח אותם להתדיין לא לפני שהוא מזכיר להם שעיני האומה נשואות אליהם על מנת שישמרו על שמה הטוב של צרפת. הם לא נזקקו ליותר מחצי שעה כדי לחזור עם הכרעה – זכאי. "קריאות "ויו לה פרנס" הרעידו את בית המשפט לאחר סיום המשפט. ברחבי צרפת נערכו תהלוכות שמחה ספונטניות לרגל הזיכוי

עקרונית כאן מסתיים הסיפור שלנו, אבל לא של שוורצברד. 

למרות הזיכוי, פריז, שהיתה מלאה בגולים רוסים ואוקראינים, הופכת עבורו למקום מסוכן ומלא אויבים. הוא מגיש בקשה לסרטיפיקט כדי לעלות לארץ ישראל אולם השלטונות הברטים מסרבים לבקשתו. שוורצברד בטוח שהאישור עוד יגיע ובינתיים פונה לפרוייקט הבא שלו – אנציקלופדיה יהודית ביידיש. לשם כך הוא נוסע בינתיים לדרום אפריקה אלא שהוא ימצא את מותו בקייפטאון, כמה שבועות לאחר הגעתו לעיר. הוא מת מהתקף לב ב- 3. במרץ 1938 והוא בן 52. הוא נקבר בבית הקברות היהודי והלוויתו היתה ההלוויה היהודית הגדולה ביותר בקייפטאון. את בקשתו להיקבר בישראל הצליחו למלא רק ב-1967 ואפרו הובא לקבורה במושב אביחיל, המצבה בבית הקברות בקייפטאון עדיין קיימת. ואם אי פעם יצא לכם להיתקל ברחוב בשם "הנוקם", עכשיו אתם מכירים את סיפורו.

מבשרי הציונות

שאלה של הבכור בנוגע לחומר הלימודים בהיסטוריה הביאה אותי לכתוב קצת על מבשרי הציונות המוקדמים בלי שום קשר לפוליטיקה, אחרי סדרת טקסטים על האבות המייסדים של ארצות הברית, הגיע הזמן לפחות לסקירה תמציתית על נושאי הבשורה הציונית שאפילו לא ידעו שהם כאלה

ירושלים בתחילת המאה ה-19

מקובל להתייחס ל-1896 כשנת הולדתה של התנועה הציונית, אבל הציונות לא התהוותה פתאום, והתגלגלותה לכדי רעיון מדיני לא נבעה פתאום מעצם הקשר בין הדת היהודית לארץ ישראל שלא נותק מעולם. הכמיהה הדתית מעולם לא פסקה, אך גם מעולם לא היתה קטליזטור לרגש לאומי, תקומה היתה הגאולה הצפויה עם ביאת המשיח, לא היה בה משום שאיפה לאומית. מבשרי הציונות היו אלה שקישרו לראשונה בין ההתעוררות הלאומית שהתרחשה באירופה, תנועת ההשכלה והכמיהה הדתית יהודית לארץ ישראל ועשו זאת עוד לפני חיבת ציון והעליה הראשונה (1881) ועוד בטרם נולדה הציונות. 

אם אנסה לסכם את מה שקורה באותה תקופה באירופה באופן כללי ביותר (וסליחה מראש על חוסר הדיוקים מפאת קיצור), הרי שבמאה ה-19 חלים שינויים באירופה מבחינה פוליטית, חברתית וכמובן גם כלכלית והם אינם פוסחים על היהודים. בתחילת המאה ה-19 מרבית היהודים באירופה גרים בעיירות ובכפרים ולא בערים, אשר ברובן נאסרה עליהם הישיבה. מרביתם עוסקים במקצועות מסורתיים, בעלי מלאכה זעירים, מסחר מקומי או עוסקים בדת והם אינם מצויים בחוגים הפוליטיים, האקדמיים או החברתיים המובילים (מנדלסון ורוטשילד, כדוגמאות בולטות ליהודים משפיעים, חריגים בנוף).

התפתחות רעיון הזכויות מביאה יהודים, בעיקר במרכז ומערב אירופה לקבל זכויות אזרחיות ומתחיל תהליך ניעות חברתי. ביטוי מוחשי לזה ניתן לראות בגידול המסיבי של יהודים בערים הגדולות ובהשפעתם ההולכת וגדלה בתחומי הרוח, המדעים והפוליטיקה. הליברליזציה הזאת מחד מביאה להשתלבות בחברה הכללית וזניחת הדת או מציאת דרכים ליישוב הסתירות שנוצרות (לדוגמא: "היה יהודי בביתך ואדם בצאתך"), ומאידך יוצרת תנועת נגד של הקצנת האורתודוקסיה. ההתעוררות הלאומית באירופה מחייבת במידה מסוימת את היהודים שלא מוצאים את מקומם להחליט על שייכותם, או על זהותם. כך מתפתחים רעיונות המשלבים את רעיונות ההשכלה והלאומיות יחד עם הזהות היהודית, והם מתבטאים גם בקריאה לתחיית השפה העברית. ראוי להבין שהפתרונות האלה מתפתחים בראש ובראשונה כתוצאה ממשבר זהות.

מקובל להתייחס למספר "מבשרי ציונות" מוקדמים, אך הם אינם קבוצה הומוגנית - חלקם הוגי דעות, חלקם רבנים, חלקם מיהדות אשכנז וחלקם מיהדות ספרד והמזרח. עם זאת, כולם, בצורה זו או אחרת, חולקים מחשבה משותפת אחת שמהותה תקומה יהודית ועצמאית בארץ ישראל והקריאה שלהם היא בתחילה בת קול חלושה ומעוררת התנגדות. כמובן שחוקרים חלוקים ביניהם מי ראוי להיכנס לקטגוריה ומי לא, אבל אציין את הבולטים שבהם: הרב יהודה אלקלעי, הרב צבי קלישר, הרב יהודה ביבאס ומשה הס.

אין לכל אחד מהם השפעה שווה, דרכיהם של חלקם מצטלבות, אבל כולם חלוצי רעיון חדש שנבע מתוך כורח, או מתוך אכזבה מההבנה שהרעיון הליברלי של שוויון זכויות אינו פתרון קסם, או מתוך משבר זהות. לפתרון שהם מציעים, השיבה לארץ ישראל, לא רק שאין הרבה קונים, הוא מייצר הרבה התנגדות מכל הכיוונים, או בתרגום לשפה שלנו - זה לא ממש תפס.

מעטים היו מבשרי הציונות ומעטים יותר היו מבשרי ציונות מתוך הזרם האורתודוקסי שהאמין שסיומה של הגלות תלוי בידי שמיים ויבוא עם תיקון עולם וביאת המשיח. לכן, הרב צבי קלישר והרב יהודי אלקלעי היו יוצאי דופן, שניהם האמינו בעליה לארץ ישראל והתיישבות בה וראו בה התחלת הגאולה ועשו נפשות למען המטרה.

הרב צבי קלישר

הרב צבי קלישר נולד ב-1795 במערב פולין בחלק שעבר לידי פרוסיה, הוא היה רבה של העיר טורון. 

התיעוד מועט אולם ב-1836 הוא כותב אגרת למאיר אנשל רוטשילד (מתחיל השושלת הבנקאית וסבו של הברון אדמונד רוטשילד) בו הוא שוטח למעשה את משנתו לגבי גאולת ישראל ואמונתו בצורך בחידוש עבודת הקורבנות להחשת הגאולה ומבקש ממנו לקנות את ישראל מהמושל המצרי. קלישר האמין שהגאולה תגיע בשלבים ותחילתה בעצמאות העם בארצו וראה בפיתוח חקלאי עצמאי של הישוב מטרה חשובה שתייצר עצמאות כלכלית ליישוב היהודי שנסמך רובו ככולו על כספי החלוקה. את הצעתו לרוטשילד הוא שולח שלוש שנים אחרי גם למשה מונטיפיורי.

בכל הזמן הזה הוא עושה, אם בכתיבה ואם בהרצאות, למען מטרתו ומצליח לשכנע עוד רבנים כמו גם לייצר פולמוס שלם, בעיקר סביב נושא דחיקת הקץ וההתערבות במעשי האל וסביב נושא הקורבנות שקלישר חשב שיש להתחיל. אבל הוא מאמין גדול ביישוב הארץ ובקיום יישוב עצמאי. ב-1860 הוא מארגן כינוס בטורון למען יישוב ארץ ישראל ומכינוס זה יקימו בפרנקפורט הרב אליהו גוטמאכר, ד"ר לוריא ועוד, את החברה ליישוב ארץ ישראל (דומה לזו שמקים הרב אלקלעי בלונדון ב-1852). ב-1862 הוא מפרסם את "דרישת ציון" ספר, שנכתב בעברית, הפורש את משנתו במלואה שם הוא מדבר על קירוב הגאולה ועל הצורך בעבודה חקלאית. אחרי פרסום הספר, שתורגם לשפות רבות, פתח במסע לעשות נפשות לרעיונו. בין היתר מיוחסת לו השפעה על ההחלטה של ארגון כל ישראל חברים להירתם לפיתוח החקלאות בארץ ישראל ולהקמת בית הספר החקלאי מקווה ישראל. כל חייו הוקדשו למטרה, אך רצונו לעלות לארץ ישראל מעולם לא הוגשם והוא נפטר בטורון ב-1874 והוא בן 79.

הרב יהודה אלקלעי

הרב יהודה אלקלעי נולד בסרביה ב-1798 ועלה לארץ ישראל כשהיה בן 11 ובגיל 27 הוא חוזר לסרביה, שם מונה לרבה של זמלין, שהיום היא חלק מבלגרד. הוא נחשב לאחד הרבנים הספרדים הראשונים שהאמינו ביישוב הארץ. אמנם זמלין היתה בשטחה של האימפריה האוסטרו-הונגרית אך שכנה על גבולה של האימפריה העות'מנית ואלקלעי נחשף לפליטים סרבים ויהודים, כמו גם למלחמת העצמאות היוונית (1821-1832) ולגאות הלאומית בבלקן. אצל אלקלעי מתפתחת ההכרה בצורך בגאולה יהודית לאומית בארץ ישראל, אבל אין לראות בו ציוני, אלקלעי מאמין כי יישוב הארץ הוא מהלך הגאולה הראשונה והוא יחיש את הגאולה, אולי כאן המקום לציין בקצרה שהיה קבליסט.

ב-1839 הוא נפגש עם הרב יהודה ביבאס (רבה של קורפו), וב-1843, אחרי עלילת הדם בדמשק, הוא מפרסם את ספרו "מנחת יהודה" בעברית, שם הוא קורא לעלות לארץ ישראל, לקנות אדמות, להחיות את השפה העברית, לפתח חקלאות ולהקים מועצה מנהלת. אלקלעי מאמין בכוחן של המעצמות וטוען כי יש לשכנע את אומות העולם בצדקת הרעיון. אם זה נשמע מוכר, הרי שיש עוד הרבה דמיון בין משנתו של אלקלעי למשנתו של הרצל ויש הטוענים שהרצל נחשף לכתביו משום שסבו השמש בקהילתו של הרב אלקלעי בזמלין. הוא כתב המון בנושא (דרכי נועם, גורל לה', שלום ירושלים ועוד), בהתחלה בעיקר בלדינו, אך לא הצליח לייצר הרבה אהדה לרעיונותיו, למרות שפנה לאישים חשובים כמו מונטיפיורי וכרמיה (שר המשפטים הצרפתי ואחד ממייסדי כל ישראל חברים). ב-1852 הוא יוצא לאנגליה, הוא לא נוחל שם הצלחה גדולה אך מייסד את החברה ליישוב ארץ ישראל, בעיקר בתמיכת נוצרים. הוא פונה גם לקהילות הגרמניות ואף מסייע לד"ר לוריא בהקמת החברה לישוב ארץ ישראל בפרנקפורט. בגיל 73 הוא יוצא לסייר בארץ ישראל ושלוש שנים אחר כך, הוא ואשתו מחליטים לעלות לארץ ישראל ואחרי ארבע שנים, בגיל 80, נפטר ונקבר בהר הזיתים.

הרב יהודה ביבאס נולד ב- 1789 למשפחה ספרדית ממגורשי ספרד בגיברלטר, בנערותו עבר לליבורנו, איטליה, שם רכש את השכלתו, הדתית והכללית, ככל הנראה למד רפואה וידוע שידע ארבע שפות על בוריין: איטלקית, ספרדית, אנגלית ועברית. לאחר תקופה קצרה בלונדון, שם הכיר את משה מונטיפיורי, חזר לליבורנו וב-1831 מתמנה לרב של הקהילה בקורפו. אפרופו מונטיפיורי, ביבאס התנגד למדיניות של קניות קרקעות ללא הביטחון להחזיק בהן. הוא אחד הרבנים הבולטים של יהדות ספרד ופוסק גדול. ביבאס האמין לא רק בגאולת אדמת ארץ ישראל, אלא אף בכיבושה מידי העות'מנים באמצעות חקלאות ואף בכוח. בעיני ביבאס הגאולה תגיע אחרי התעוררות של מטה.

בין 1839 ועד 1840 הוא יוצא למסע באירופה ומסתובב בין הקהילות היהודיות השונות בקריאה לעלות לארץ ישראל וככל הנראה היה בין הרבנים הראשונים שיצאו בקריאה שכזו. באופן כללי, הוא לא נחל הצלחה גדולה אבל דבריו לא נפלו רק על אזניים ערלות, והתעוררותו של הרב אלקלעי היתה במידה רבה בעידודו. למרות שהיה רב אורתודקסי הוא קורא להתיישבות בארץ, פיתוח חקלאות, מדע וצבא ואף מבחין בצורך לעשות רפורמות שונות, חלקן אף מרחיקות לכת. ב-1852, שנה לאחר שהתאלמן, הוא עולה לארץ ישראל ומתיישב ביפו ולא הרבה אחרי ממשיך לחברון, לשם הוא גם מעביר את ספרייתו שהכילה ככל הנראה למעלה מ-1,500 כתבים ונהרסה בפרעות תרפ"ט, אך הוא נפטר בטרם חלפו חודשיים מעלייתו לארץ.  

משה הס

משה הס חי חיים מרתקים שנעו בין תיאוריות אוניברסליות ובין יהדותו, הוא לא היה רק מאבות הסוציאליזם האירופי, סופר והוגה דעות, אלא נחשב לאחד ממבשרי הציונות. הוא נולד ב-1812 בבון בגרמניה שהיתה אז תחת שלטון צרפתי, בן להורים חילונים. את מרבית ילדותו עשה אצל סבו שהיה יהודי אורתודוקסי ונתן לנכדו חינוך יהודי. הס התרחק מהדת והיה חילוני גמור ואף השתמש בשמו הגרמני - מוריץ, הוא החל ללמוד פילוסופיה באוניברסיטה אך לא השלים את לימודיו. המסה הראשונה שהוציא בגיל 25 היתה עיונים על שפינוזה שמהם הגיע אל רעיונותיו הסוציאליסטים.

הס היה קודם כל ולפני הכל הומניסט, ספרו הראשון שיצא ב-1835, ההיסטוריה הקדושה של האנושות, הוא ספרו הסוציאליסטי הראשון. ב-1841, בגיל 29 הוא מוציא לאור את העיתון הסוציאליסטי הראשון בקלן, ששנתיים אחרי בעודו כתב העיתון בפריז, נאסרה הוצאתו על ידי השלטונות בשל הביקורת הנוקבת על השלטון שפורסמה בו. הוא התחתן עם סיביל פש, אישה עניה וקתולית, שאגב יש טענה שאולי ניהלה רומן עם חברו, פרידריך אנגלס, בזמן שהבריח אותה מבלגיה לצרפת ב-1847 כדי שתתאחד עם בעלה. ב-1846 הוא עובר לבלגיה ומצטרף לברית הקומוניסטים, הוא נודד שוב לפריז אך נאלץ לברוח לשוויץ, משם לבלגיה ואז הוא חוזר שוב לפריז, שם ישהה מרבית חייו. עוד לפני פרסום המניפסט הקומוניסטי ב-1848, מתגלע קרע בינו ובין מארקס ואנגלס בנושאים שונים ובעיקר משום סירובו לבחון הכל על רקע כלכלי ומאבק המעמדות וראה בדיכוי על רקע גזעי, לאומי או דתי גורם היסטורי חשוב. משנות ה-50 ניתן לראות שינוי גדול בדעותיו, עם התגברות האנטישמיות מחד והתגברות הלאומיות מאידך ובעיקר אחרי שחרור איטליה.

ב-1862, כאשר הס שהה בגרמניה, הוא נחשף לאנטישמיות וחוזר להשתמש בשמו היהודי – משה. אז גם התפרסם "רומי וירושלים – הבעיה הלאומית האחרונה". בספרו זה קושר הס בין הרוח הלאומית העתיקה לבין רוח הלאומיות המתעוררת, הוא קושר את הפתרון של הבעיות בין יהודים ללא יהודים בהקמת מדינה יהודית וקורא לכינון חיים יהודיים עצמאיים בארץ ישראל, הכוללת רכישת אדמות, ייסוד חקלאות, מסחר וכלכלה. את רעיונותיו ניסה לקדם בחייו, אולם בחברה היהודית הגרמנית באותה תקופה לא היו להם אוהדים. רק לאחר מותו (בשנת 1875) זכה ספרו להצלחה כאשר הכירו בו בקונגרס הציוני הראשון כמסמך מכונן של הציונות. אגב ז'בוטינסקי טען שספרו של הס היה אחד הגורמים שהכשירו את הדרך להצהרת בלפור.

עולם כמנהגו נוהג - ושוכח

הסיפור היום, על אירועי בירמינגהם, שהתרחשו לפני 55 שנים, היה אמור להיות סיפור שכל ילד מכיר, שכל בית ספר מלמד, סיפור על המאבק לשוויון, עם זאת רק מעטים זוכרים אותו. אחת הבעיות בשכחת ההיסטוריה היא שנושא המאבק הופך למובן מאליו וערכו הולך ונשחק. המאבק לשוויון עוד לא בסופו ועם זאת תחילתו, שלפי כל קנה מידה היסטורי היתה רק אתמול, שוקעת באבק הזמן ודור שלא יודע את התקופה בה לא היה שוויון גדל בלי להבין עד כמה העדר השוויון רע. 

במידה רבה, הסיפור הזה הוא המשך כמעט מתבקש לסיפור על רוכבי החופש, הקמפיין נגד ההפרדה בתחבורה הציבורית הבינ-מדינתית, משבוע שעבר למרות שהוא מתרחש כ-18 חודשים אחרי. בשנה וחצי שבין סוף 1961 לאפריל 1963, מצא את עצמו מרטין לות'ר קינג ג'וניור נכנס לתוך עימותים קיימים שמהם לעיתים יצא חבול ופצוע, הקמפיין באלבני נכשל וקינג בצומת דרכים, אם כי ברור לו שהוא צריך למצוא קמפיין חדש ומוצלח. המטרה הבאה פחות או יותר הציגה את עצמה.

תכירו - בירמינגהם אלבמה, העיר שככל הנראה היתה הכי גזענית, בטח הכי מופרדת ומלאה בתאי קו קלוקס קלאן וממילא גם נאכפו בה חוקי "ג'ים קרואו" באדיקות בארצות הברית כולה. את כינויה "במובינגהם" היא קיבלה משום שאחד מ"תחביביהם" של חברי התאים בארגון הלבן, שהיו בחלקם גם עובדי תעשיית הכרייה, היה לפוצץ בתים של משפחות אפרו-אמריקאיות של אקטיביסטים או של כאלה שעברו לשכונות חדשות. מ-1945 ועד 1962, למעלה מ-50 פיצוצים מסתוריים נותרו "לא פתורים". מצבה של האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בעיר היה בכי רע והיא סבלה מהזנחה פושעת, קחו לדוגמא אחוז המובטלים מתוך האפרו-אמריקאי של העיר היה גבוה פי 2 וחצי מאחוז המובטלים הלבנים. במילים אחרות אם היתה עיר שהפרדה גזעית היה שמה השני, זו בירמינגהם.

מרטין לות'ר קינג ג'וניור, 12.4.1963, בית המעצר בירמינגהם
Mugshot of Martin Luther King Jr following his 1963 arrest in Birmingham

מי שהנהיג את המאבק לזכויות אדם בבירמינגהם היה כומר ופעיל זכויות אדם בשם פרד שאטלסוורת', שבאותה תקופה ייחד את עיקר מאמציו לצמצם את ההפרדה, אך כמובן ללא הצלחה. במר לו הוא מבקש עזרה מבחוץ ופונה למרטין לות'ר קינג ג'וניור, שבעברו גם שירת ככומר בבירמינגהם, ומבקש ממנו להצטרף למאבק נגד ההפרדה הגזעית בעיר ובעיקר להתמודד נגד יוג'ין "בול" קונור, הגזען הלבן בעל התפקיד הממשלתי – ראש המשטרה, הממונה על ביטחון הציבור.

תחשבו הכי גזען-דרומי-לבן ולא משנה מה דמיינתם - קונור יותר מזה. הוא האמין שהתנועה לזכויות האזרח היא קונספירציה קומוניסטית, נטה להאשים אפרו-אמריקאים בכל פשע שנאה שכוון נגד אפרו-אמריקאים ולא היסס להשתמש בתפקידו כדי לפגוע באוכלוסיה האפרו-אמריקאית בעיר בכל דרך. אמנם לא הצגתי אותו לפני כן, אבל כבר שמעתם על מעלליו, הוא זה שארגן לאנשי ה-KKK את 15 דקות החסד ללא התערבות משטרתית בפשיטה על האוטובוס הראשון של רוכבי החירות שהגיע לעיר. למה הוא כל כך חשוב כי למעשה הוא לא מקבל את מרותו של ראש העיר הנבחר ויוצר מצב של שתי רשויות בעיר אחת מה שהופך את כל הבלגן למבולגן עוד יותר. אבל רגע, איך זה מתחיל?

שאטלסוורת' כותב ל-MLK שלדעתו תוצאות המאבק בבירמינגהם יכריעו את המאבק באומה כולה ולא ידע כמה הוא צדק. MLK מסכים ומגיע לבירמינגהם ובכך מתחילה אחת המערכות המכריעות במאבק לזכויות אדם. הם מחליטים על שורת צעדים מחאתיים באזור ספציפי של העיר - מרכזה, עם יעדים מוגדרים ומתוך מטרה אחת – להביא את העיר לשולחן הדיונים. יעדי המחאה התמקדו בפעולות לא-אלימות ישירות, כולל: sit-ins, מחאות-שבת לא אלימות במקומות ציבוריים, בעיקר מסעדות שיישמו הפרדה גזעית, מצעדי מחאה והחרמות של עסקים גזעניים. חלק מהפעולות האלה כבר למעשה מבוצעות עוד לפני הגעת MLK לעיר, למשל חרמות נגד בתי עסק בהם יש הפרדה בין לקוחות אפרו-אמריקאים ולבנים, כולל פקחים שמנעו כניסת אפרו-אמריקאים לעסקים מפרידים. בירמניגהם, שמעולם לא ידעה מרגוע, מתחממת והולכת.

שביתת השבת הראשונה שנערכה בכמה מוקדים, מספר מסעדות בעלות מדיניות הפרדה, נערכה ב-3.4.1963. האקטיביסטים מכוונים להביא כמה שיותר מעצרים ובול קונור מבטיח כי לא ינקטו צעדים אלימים נגד המוחים, אלא שלא במפתיע הוא מפר את הבטחתו. אבל הניסיון למלא את בתי הכלא עד לרמה שתחייב ישיבה למשא ומתן לא מתממש. קינג לא זוכה לתמיכה מכל האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בעיר, להפך חלקם חושבים שריבוי המנהיגים מזיק למאבק. אמנם מגיעים מצטרפים חדשים למחאה, אבל היא לא מתקדמת לפי המתוכנן. קונור עושה כל שביכולתו להקשות על המוחים ובין היתר מבקש ואף מקבל צו בית משפט האוסר על כל התקהלות בעיר ללא רישיון. את הרישיונות כמובן יש לקבל, איך לא, מהמשטרה, כלומר מקונור.

יומיים אחרי, ב-12.4.1963, יום שישי הטוב, לות'ר קינג ג'וניור ועוד כמה ממנהיגי המחאה נעצרים בניסיון לקיים תהלוכת מחאה. קינג אמנם היסס בהתחלה אם להוביל את העצרת, כי היה לו ברור מה קונור מתכנן, אך מחליט שכן והוא בין הראשונים להיעצר, עבורו זה המעצר ה-13 (מתוך 29 סה"כ). הוא יוחזק בבידוד עד שחרורו ה-20 באפריל. כזכור, ב-16.4 יכתוב את אחד מכתביו האייקוניים – מכתב מכלא בירמינגהם, תשובה למכתב פיוס פומבי שפורסם על ידי 8 אנשי דת לבנים, שהוברח מהכלא על ידי עורכי דינו ונכתב בכתה החרטומים של קינג על כמה וכמה דפי עיתון. היו שאמרו שהמכתב היה מתוכנן ולא ספונטני, אבל זה לא באמת משנה, הוא פורש שם את עיקרי משנתו וזה מקבל תהודה.

הנשיא קנדי מתערב בשחרורו של קינג, אגב גם הוא וגם אשתו התקשרו לאשתו של קינג שהתאוששה באטלנטה אחרי לידת בתם הרביעי, ובכלל המעצר זוכה להרבה תשומת לב אבל המחאה דועכת. קונור לא בוחל באמצעים לפיזור מהומות (אין מהומות, יש מחאה שקטה, אנשים צועדים או יושבים). אבל האקטיביסטים המקומיים, לא קינג, מבינים שהם לא ממש מצליחים לשתק את העיר ולכן מחליטים על קו חדש – ילדים. ילדים ובני נוער מגוייסים ומתגייסים לקו הראשון של המחאה. מעדויות של נערים מאותה תקופה עולה שהרצון להיות בחזית עלה מהילדים עצמם, יש להניח שהיתה כאן סימביוזה, אבל זו לא היתה החלטה פשוטה, זו היתה החלטה שנבעה מיאוש עמוק. זה העלה חששות בעיקר משום שהיה ברור שקונור לא יחרוג מנהליו, גם לא עבור ילדים והם צודקים בהנחתם. הילדים מתודרכים לא להגיב ולא לנקוט באלימות. בסופו של דבר, התמונות מבירמינגהם יזעזעו את כל העולם עד כדי כך שלימים יגיד JFK שהתנועה לזכויות אדם חייבת את קידומה לקונור לא פחות מאשר לאברהם לינקולן.

ב-2.5.1963 מתחיל Project C, או קמפיין בירמינגהם, נקודת תפנית במאבק לזכויות אדם ושוויון, אולי אם תרצו התחלת הסוף. הוא מתחיל בצעדה של תלמידים שיוצאים מבתי הספר בשירה באמצע היום לעבר מרכז העיר, אליהם מצטרפים עוד מוחים. קונור מגיב במעצרים (כ-600 ביום הראשון וכפול תוך יומיים) וכשלא נותרות עוד ניידות פנויות הוא משתמש בסמכותו להביא כבאיות ואז בסמכותו להפעיל זרנוקים ואחר כך, מול מצלמות הוא גם מוציא את הכלבים, רועים גרמנים שאומנו לתקוף. הילדים והנערים ממשיכים לשיר שירי חירות מול זרמי מים המופנים אליהם בלחץ עצום והם לא מתייאשים. אלה שנכלאים נמצאים הלכה למעשה במכלאות מאולתרות בתת תנאים, כשהוריהם מעברה השני של הגדר. אגב באותו ערב מגיע קינג לבקר ומבטיח שהם עושים היסטוריה שתשנה את ארצות הברית כולה והוא צודק. 

יום למחרת קונור מצפה למפגינים הצעירים עם זרנוקי מים בלחץ גבוה וכלבי רועה גרמני והוא משתמש בהם שוב. צלמים מאותו יום, חלקם צלמים צבאיים, מצאו את עצמם המומים לנוכח הברוטליות המשטרתית כלפי קטינים, המחזות נוראיים והם מגיעים לעולם כולו, אגב גם לסובייטים שמיד משתמשיפ בזה כדי לנסות לחזק את שליטתם באפריקה מול ארה"ב (מלחמה קרה, זוכרים?). זה לא מצטלם טוב, זה מצב בפני ארה"ב את הבעיה מול העיניים, שנים האמריקאים ידעו שזו בעיה שיש לפתור, אבל זה היה בדרום וזה לא היה קרוב מספיק ופתאום זה היה בכל בית. הבבואה הכי שחורה של ארה"ב - העדרו של שוויון, קיומה של שנאה וגזענות והפרדה ב"מדינתם של בני האדם החופשיים" וככל הנראה החופשיים פחות.

Protest observer (Walter Gadsden, 17) in Birmingham, Alabama, USA, on 3 May 1963, being attacked by police dogs during a civil rights protest. 

ההחלטה לשים את הילדים בחזית הניבה המון ביקורת, קנדי קרא להפסקת השימוש בילדים ואמר שילד פצוע, נכה או מת זה מחיר שאף אחד לא מוכן לשלם, מאידך אקטיביסטים רבים טענו שאסור להתחבא מאחורי ילדים. כך או אחרת זה מביא את שני העיתונים האמריקאים החשובים ביותר, הניו יורק טיימס והוושינגטון פוסט להקדיש את העמוד הראשון שלהם לבירמינגהם, יום למחרת, לפחות הניו יורק טיימס כבר יקדיש לסיפור את מרבית עמודיו הראשונים והתמונות של נערים מותקפים בידי כלבים וזרנוקי מים, לעיתים בעודם יושבים על המדרכה יזעזעו עולם שלם. והתיעוד הטלוויזיוני יגיע לכל בית, גם לבית הלבן.

התמונות גם הביאו את האוכלוסייה האפרו-אמריקאית בבירמינגהם סופסוף להתאחד מאחורי לות'ר קינג ג'וניור ויותר מזה להתעוררות בדרישה להביא לחקיקת חוק זכויות האזרח. אלא שהמחאה מתעצמת ומאבדת שליטה וב-5.5.1963 המנהיגים עוצרים בגופם מפגינים שרוצים לסטות מהמחאה הלא אלימה, קונור מגיב כמובן ביותר לחץ, הניסיונות לפיוס לא מתקדמים. ב-6 במאי הצפיפות במתקני הכליאה מחייבת את קונור להפוך את גני התערוכה המקומיים לכלא זמני. המפגינים לא מרפים, אבל התמיכה הציבורית למוחים גורמת לכבאים לסרב להשתמש בזרנוקי המים על המפגינים.

המשבר מגיע לשיאו ב-7 במאי, המצב במתקני הכליאה היה כל כך חמור שנדרשו 4 שעות לחלק את ארוחת הבוקר, אבל קונור לא מפסיק ושוב מופעלים זרנוקי המים ונכלאים עוד כ-1,000 מפגינים. רבנים מגיעים מניו יורק ומשווים כמובן לזוועות השואה, קנדי "מזועזע" והלחץ מהבית הלבן גובר, במקביל עוד ועוד אנשים מצטרפים למוחים ולרשויות העיר ברור שאין להם דרך להתמודד עם המצב. המשא ומתן עם מנהיגי המפגינים מואץ ולפנות בוקר של ה-8 במאי הם מגיעים להסכמות. ב-10 במאי שאטלסוורת' וקינג מודיעים שיש הסכם לביטול הדרגתי של ההפרדה, הרחבת העסקת אפרו-אמריקאים בתפקידי שירות, שחרור עצורים ושנאספו הסכומים לשחרור העצורים, קינג מכריז על ניצחון אדיר. אם הכל היה טוב ויפה כך היה מסתיים הסיפור, אלא שכל זה כמובן לא מקובל על קונור וחבריו.

בבוקר של ה-11 במאי בירמינגהם מתארגנת לקראת לחזרה לשגרה, הכוחות מתחילים להתפזר ולמרות  המודיעין שהקו קלוקס קלאן מתכנן להטמין פצצות, הממונה על הביטחון הציבורי של המדינה סמוך ובטוח שהוא יוכל להתמודד, בטח אחרי שקינג ממריא לאטלנטה, למשפחתו, שבינתיים גדלה בעוד בת, בתו הרביעית והאחרונה שנולדה שבועיים לפני מעצרו. אלא שזה לא כך, באותו יום מתכנסת הנהגת ה-KKK  בדרום ויוצאת בקריאות נרגשות לשמור על ההפרדה גם במחיר דמים. רבע שעה לאחר סיום העצרת מתפוצצת פצצה בבית של אחיו של קינג אחרי שעובר אורח ראה שוטר במדים מניח חבילה על מפתן הדלת. חזית הבית מתפוצצת, א.ד. קינג, אשתו וחמשת ילדיו מצליחים להינצל כי חדרי השינה היו מאחור. ב-23:58 נזרקת עוד פצצה הפעם מרכב נוסע לכיוון חדר 30 במוטל דרכים, לא יפתיע אתכם שזה חדרו של קינג, רק שהוא כבר באטלנטה, כך שלא היו נפגעים.

זה גורם למהומת אלוהים וכמובן שחלק מהאפרו-אמריקאים, בעיקר אלה שנמאס להם מהמחאה הלא אלימה, מחליטים לפעול, שוטר אחד מותקף בסכינים ומתחילה השתוללות. כ-2,500 אנשים החלו חוסמים את אזור המוטל, איכשהו פורצת שריפה בחנות מכולת באזור ואז מגיעה המשטרה עם גז מדמיע. לא ברור מאיפה אבל עדויות מדברות על טנק צבאי אבל מה שבטוח שכוחות פדרליים נכנסים לאזור, חלקם רכובים על סוסים, חלקם על נגמ"שים מצויידים במכונות ירייה.המצב חמור עד שקנדי קוטע חופשה משפחתית כדי לטפל במצב ומחליט על מבצע "עץ אלון" – הטלת משטר צבאי על העיר, לראשונה בהיסטוריה המודרנית של ארה"ב, במטרה ליישם את ההסכם ולהשיב את השקט. המון ביקורת הוטחה בו עם המהלך, כי תכל'ס פעולה כזו כבר עם תחילת הבלאגן, שבועות מראש, היתה מונעת את המצב.

אירועי בירמינגהם, וכמובן שלא רק הם, היו בין הסיבות העיקריות שהנשיא קנדי בסופו של דבר מחליט להפנות משאבים לשוויון, חוק זכויות האזרח עובר בסופו של דבר, אחרי פיליבסטר בן 75 ימים על ידי הנשיא לינדון ג'ונסון. בעקבות קמפיין בירמינגהם, מעמדו של לות'ר קינג ג'וניור מתחזק ועוד יותר בקיץ של אותה שנה עם המצעד בוושינגטון ונאום "יש לי חלום". אירועי בירמינגהם היו חוליה בשרשרת של פעולות שהאירה צדדים מכוערים באמריקה שהציבור האמריקאי פשוט לא רצה לראות. שנים הנושא היה ידוע, אבל לראות את הילדים מבירמינגהם עומדים מול זרנוקי המים והכלבים גרם לאמריקה להבין שאי אפשר לחכות עם זה יותר. מעבר לקינג, הילדים שהאמינו שהעולם לא צריך להיות כמו שהוא אלא יכול להיות טוב יותר, אכן הביאו בעצם עולם טוב יותר, אלא שעולם כמנהגו נוהג ועולם כמנהגו - שוכח.

רוכבי החופש

רק ב-1964, כמאה שנה אחרי מלחמת האזרחים האמריקאית וכ-200 שנה אחרי מלחמת העצמאות האמריקאית, נעשה הצעד המעשי הראשון לעבר שוויון אמיתי ומהותי והדרך לשם היתה ארוכה. יש הרבה אנשים שהביאו את השינוי, ביניהם רוכבי החירות. חבורה אמיצה של אקטיביסטים שלא חששו מדרך ארוכה ובפעולות לא אלימות הציבו מראה כואבת בפני ארצות הברית והעולם וסללו את הדרך לשוויון

אספסוף מתקיך את רוכבי החירות במונטגומרי, תמונה שצולמה ע"י עיתונאי שהותקף ומצלמתו נשברה

מלחמת האזרחים האמריקאית נסובה סביב העבדות, עוד לפני סיומה, עם ניצחון ה"יוניון" על הקונפדרציה, כבר החל תהליך של שיקום, או בניה מחדש. תהליך שנועד לטפל ולהפנות משאבים לשיקום המדינה ובעיקר לחיזוק האיחוד ולחיסול העבדות. תהליך זה (1865-1877) בסופו של דבר כשל, אמנם העבדות חוסלה רשמית והפדרציה אוחדה, אולם שוויון לא יושג אלא כמעט 100 שנים מאוחר יותר עם חקיקת חוק זכויות האזרח ב-1964.

התקופה לאחר השיקום במדינות הדרום היתה חשוכה, חיסול העבדות הביא להתפתחות מושג שנקרא "sharecropping", מעין חכירה שבמסגרתה אפרו-אמריקאים קיבלו שטחי אדמה בתמורה לשותפות עם הבעלים, אך למעשה יצרו שטחי מחיה בתת-תנאים לאפרו-אמריקאים במסווה של חירות. בתקופה זו נחקקו חוקים גזעניים שחסו תחת זכותה של המדינה לחוקיה הפנימיים. חוקי הפרדה גזעית אלו, שכונו "חוקי ג'ים קרואו" (כינוי מבזה לאפרו-אמריקאים), גובו במדיניות הפרדה בחסות עלה התאנה "שווים אך נפרדים", מדיניות שנתנה חסות לגזענות הדרומית בדמות הפרדת המרחב בין לבנים לאפרו-אמריקאים.

בשנת 1946, בית המשפט העליון האמריקאי נדרש לעתירתה של איירין מורגן שנסעה באוטובוס בינ-מדינתי וסירבה לדרישת הנהג שתפנה את מושבה לאדם לבן כי היא יושבת בחלק המיועד ללבנים. בעוד שבית המשפט המחוזי ובית המשפט העליון של וירג'יניה מצאו אותה אשמה, מורגן טענה כי חוקי ג'ים קרואו בתחבורה הבינ-מדינתית אינם תקפים. בית המשפט העליון החליט בפסיקה תקדימית שהפרדה גזעית בקווים בינ-מדינתיים מנוגדת לחוקי המסחר הבינ-מדינתיים, שימו לב שלא לתיקון ה-14.

הפסיקה הביאה ל"מסע פיוס" ב-1947, יוזמה של  של שני אנשים ג'ורג' האוזר וביארד ראסטין, בו 16 גברים, 8 אפרו-אמריקאים ו-8 לבנים, נסעו יחד במדינות הדרום, לפעמים זה לצדו שלזה ולפעמים כשהשחורים לפנים, במטרה לבחון את יישום פסיקת העליון. הנסיעה בווירג'יניה עברה בשלום, אך בדרום קרולינה היא התפתחה למהומות ולמעצר האקטיביסטים. מרבית המשתתפים נאסרו ונשפטו, אך יוזמת מחאה לא אלימה זו היתה פורצת דרך. אמנם רק נקודת ציון אחת מני כמה וכמה של מאבק אזרחי שהוביל לשינוי, אבל היא היתה השראה ל"נסיעות החירות". 

אנחנו קופצים ל-1960 לפס"ד בוינטון נגד וירג'יניה. בית המשפט העליון הופך החלטה שהרשיעה צעיר אפרו-אמריקאי, סטודנט למשפטים, בהסגת גבול משום שהיה בשטח ללבנים בלבד במסעדה בתחנת אוטובוס. גם כאן הפסיקה מתמקדת בחוקי המסחר הבינמדינתיים ונמנעת מדיון חוקתי בזכויות אדם. אבל לפסק הדין היתה חשיבות מרובה כיון שהיה השראה למחאה לא אלימה, שהציתה הפעם את הלהבה, הרבה בזכות התקשורת ואם להיות יותר ספציפיים – הטלוויזיה. סיקור המחאה והתגובות אליה עוררו ביתר שאת את הדיון ובסופו של דבר עורר את המחאה שתביא לחקיקת זכויות האזרח, אבל בואו נתחיל.

מה שקורה הוא שבפועל פסיקות בית המשפט העליון לא נאכפו וחוקי ג'ים קרואו נותרים בתוקף במעין סטטוס קוו. מטרת נסיעות החירות היתה לאתגר את המציאות ואת פסק הדין, להוכיח את העדר השוויון וקיומה של גזענות, כמו גם את העדר האכיפה. לציבור האמריקאי היה נוח להפנות עורף להפליה הגזעית, אך פעולות המחאה הלא אלימות הציבו מראה לציבור האמריקאי שקשה היה להתעלם ממנה וחיזקו משמעותית את טענות האקטיביסטים למען זכויות אדם, בעיקר משום שהן גם לא היו פעולות יחידות ועוד יותר משום שהתחילו להגיע לכל בית באמריקה.

הרעיון היה פשוט: קבוצות של פעילים אפרו-אמריקאים ולבנים שיצאו למסע בין מדינות באוטובוסים ולא נענו לחוקי ג'ים קרואו המקומיים. מאחורי היוזמה עמד ה- Congress Of Racial Equality (CORE), שגם היה בין משתתפי מסע הפיוס של 1947. ב-4.5.1961 יוצאים רוכבי החירות לנסיעת החירות הראשונה. בראש הקבוצה הראשונה עמד ג'יימס פארמר, יו"ר CORE, אחד ממובילי קו המחאה הלא אלימה שגם היה שותף למחאה ב-47', ועמו 13 "רוכבים", נשים וגברים מקבוצות גיל שונות, לבנים ואפרו-אמריקאיים. המטרה: לחצות את וירג'יניה, הקרוליינות, ג'ורג'יה, אלבמה, מיסיסיפי ועד ללואיזיאנה, ולהגיע לניו אורלינס עד ב-17.5, אז נערכה שם עצרת לציון 7 שנים לפס"ד בראון נגד מועצת החינוך.  

הקבוצה נחלקה למספר צוותים, בכל צוות היה אחד שנענה לחוקי ההפרדה כדי שיוכל לדווח במקרה של בעיה ואחרים שהפרו את החוקים בדרך כלשהי, אם בישיבה על אותו ספסל או ישיבה של שחור לפני לבן. הנסיעה של כל הצוותים לוותה בהתנכלויות וגילויי אלימות לאורך כל הדרך, אבל ב-12 במאי, בדרום קרולינה, הם נתקלים במתקפה האלימה הרצינית הראשונה. שלושה אנשי צוות, 2 צעירים אפרו-אמריקאים ווטרן של מלחמת העולם השניה מוכים ונעצרים, אך המסע ממשיך.

אוטובוס גרייהאונד שנשרף באניסטון, אלבמה

בבירמינגהם, אלבמה, ציפו ראש המשטרה המקומית וכמה מחבריו בקו קלוקס קלאן להגעתו של האוטובוס הראשון עם תכנית פעולה: הם הצליחו להבטיח לעצמם 15 דקות של תקיפה ללא התערבות משטרתית באניסטון, היעד שלפני בירמינגהם. קבוצת בריונים של הקלו-קלוקס-קלאן מצליחה להתגבר על האוטובוס, לחתוך את הצמיגים ולהביא אותו לעצירה. אז נזרקה פצצת אש שהעלתה את האוטובוס בלהבות. אנשי ה-KKK עמדו בדלתות האוטובוס כדי לוודא שרוכבי החירות לא יצאו בחיים. לא בטוח מה גרם להם להתרחק, יתכן שהיה זה פיצוץ מיכל הדלק. לוחמי החירות הצליחו להשתחרר מהאוטובוס, אבל הוכו נמרצות על ידי האספסוף. רק משטרת התנועה שהגיעה הצליחה לפזר את בריוני ה-KKK  ולמנוע לינץ' ברוכבי החירות. אבל התמונות התפרסמו למחרת בכל המדינה ובעולם כולו, כאן התעוררה התעניינות תקשורתית מקומית, ארצית ובינלאומית.

בערב כשפונו משתתפי התקרית, לא כולם התקבלו בבית החולים ובכל מקרה כולם פונו בלילה מחשש להתארגנות של הקו קלוקס קלאן בניסיון להשלים את המלאכה. קבוצה של אפרו-אמריקאים חמושים הגיעה לבית החולים על מנת ללוות את האקטיביסטים. אותם ואת חבריהם שהגיעו לאניסטון שעה אחריהם והתקבלו על ידי 8 אנשי הקו קלוקס קלאן שעלו לאוטובוס והיכו אותם עד לעילפון. כאשר האוטובוס הגיע לבירמינגהם הם התקבלו על ידי אספסוף והוכו, כולם נזקקו לאישפוז, חלקם לא התקבלו למיון. הפרשה מתגלגלת לפתחו של התובע הכללי, רוברט קנדי, שמחליט להתערב לטובת רוכבי החירות ולהבטיח את מסעם בשלום. אך כל האירועים אינם פוגעים בנחישותם של רוכבי החירות להמשיך במסע.

התכנון היה להגיע למונטגומרי וקנדי אף ארגן ליווי של הרוכבים, אולם ידיעות מודיעיניות דיברו על התארגנות של KKK במונטגומרי ובדרך וחברות האוטובוסים הודיעו שהנהגים אינם מוכנים להסיע את רוכבי החירות. בתגובה, רוכבי החירות מגיעים להחלטה שמסעם עשה את שלו ומחליטים להמשיך ישר מבירמינגהם לניו אורלינס בטיסה, אגב לפני ההמראה הורדו כל הנוסעים בשל ידיעת סרק על פצצה במטוס. שני רוכבי חירות נותרו בבירמינגהם, אחד מהם היה ג'ון לואיס, שמ-1987 מכהן כסנאטור דמוקרטי מג'ורג'יה.

ב-17.5 יצאו 10 רוכבי חירות אחרים, ביוזמה פרטנית מאוניברסיטת נאשוויל, לבירמינגהם. כשהגיעו נעצרו מיד על ידי המשטרה, בדרך ובתא המעצר לא הפסיקו לשיר שירי חירות עד שהוחלט, בצעד לא שגרתי, פשוט להסיע אותם עד לגבול עם טנסי ולהוריד אותם שם. ברור שמיד הם עשו את דרכם חזרה לבירמינגהם.

חזרה לשני הצעירים שנותרו בבירמינגהם, הם כבר לא היו לבד נוספו אליהם עוד מתנדבים, אך כאשר הם מגיעים לתחנת האוטובוס בבירמינגהם, הנהגים מסרבים להסיע אותם. הם נשארים לילה בתחנת האוטובוס תוך התנכלות בלתי פוסקת מהקהל סביבם. בסופו של דבר, ממשל קנדי מתערב, הם עולים על האוטובוס ומשמר משטרתי מבירמינגהם שומר עליהם כל הדרך עד לגבולות מונטגומרי, שם הליווי עוזב ובאופן לא מפתיע, כשהאוטובוס מגיע לתחנה, הוא מותקף. כל רוכבי החירות המותקפים, אבל כמו במקרים הקודמים על הכוונת קודם כל האקטיביסטים הלבנים. במהומה נפגעים עיתונאים וגם פקיד רשמי של משרד המשפטים. נהגי האמבולנס מסרבים לקחת את הפצועים ומי שמציל אותם באומץ לב הם אפרו-אמריקאים מקומיים.

ביום ראשון, ה-21.5, מתאספים כ-1,500 איש בכנסיה במונטגומרי ומרטין לות'ר קינג ג'וניור (MLK), שהגיע באותו בוקר מניו יורק, הוא אחד הנואמים. קהל של כ-3,000 לבנים כבר מחכה להם. כמה מרשלים הוצבו להגנת באי הכנסייה, אך היה ברור שהם לא יוכלו להמון בטח לאור העובדה שמשטרת המדינה והמשטרה המקומית סירבו להתערב. לפעילים לא נותרה ברירה אלא לפנות לנשיא. קנדי מתערב ומאיים על המושל שיכניס את הכוחות הפדרליים ולמושל לא נשארת ברירה והוא מאבטח את האירוע.

MLK בנאום בכנסייה הבפטיסטית במונטגומרי, 21.5.1961

בנאום מבריק מבחין MLK  בין הראש האנושי המגיע לשחקים ויוצר טכנולוגיה אדירה ובין רגליה של האנושות המדשדשות במדמנת הגזענות הברברית. הוא מהלל את רוכבי החירות ורואה בהם מעוררי המצפון הלאומי הרפוי ואומר שיום אחד כל אמריקה תתגאה בהם. יותר מזה, MLK מכיר בזכויות המדינה אך טוען בלהט כי זכויות המדינה אינן מקנות להם את הזכות לעשות רע וסיכם We are for State Rights when they are Right. ואז מגיע אחד הקטעים הידועים יותר של הנאום בו הוא אומר: "אין בכוחו של חוק לגרום לאדם אחר לאהוב אותי, אך בכוחו להציל אותי מלינץ'". הוא מסיים בקריאה להמשך המחאה הלא אלימה ומזכיר שעוד ימים קשים יבואו, אבל המטרה נעלה וכולו תקווה שכוחם הנפשי של הנאבקים יעמוד בכוח הפיזי שמולם.

מסעות החירות חזרו לפעולה מלאה כבר ביום שלמחרת, ממשל קנדי הגיע למעין הסכמה שבשתיקה שהמשטרה הפדרלית תשמור על הנוסעים אולם לא תפריע למשטרה המקומית לאסור את רוכבי החופש על הפרת חוקי ההפרדה. כאשר רוכבי החירות הבינו את זה, הפכה מטרתם אחת – להיעצר ולהביא לגידול משמעותי ובלתי מידתי של אוכלוסיית העצורים והאסורים במדינות הדרום. פעולתם לא היתה מכוונת תחבורה ציבורית וכללה מסעדות, שירותים, חנויות ולמעשה כל מרחב ציבורי שקיים הפרדה. התגובה המדינתית לא איחרה לבוא ותנאי המאסר של רוכבי החירות היו אכזריים. זה לא הצטלם טוב וזה יוצר בעיות לאמריקאים במישור הבינלאומי. ממשל קנדי מציע תקופת צינון, ג'יימס פארמר עונה לו: "אנחנו מצטננים כבר 350 שנה, אם נצטנן יותר ניכנס להקפאה עמוקה".

עד ספטמבר יותר מ-60 נסיעות חופש נערכו בדרום ויותר מ-30 פעילים נעצרו והסיפורים רבים, בסופו של דבר ב-1.11.1961 בוטלה ההפרדה הגזעית באוטובוסים בינ-מדינתיים. אבל ההישג של רוכבי החירות היה גדול הרבה יותר - הם היוו השראה וגרמו לאפרו-אמריקאים רבים דווקא במדינות הדרום להתגייס למאבק, ולמעשה היו עמוד השדרה של המחאה למען זכויות אדם ובין הגורמים שהביאו לחקיקת זכויות האזרח ב-1964 שעשתה היסטוריה אם כי לא סיימה את המאבק.