חפש בבלוג זה

יום שני, 31 במרץ 2014

אל תקראו, אין לי מה לחדש, לכם אין חשק ובתכל'ס די מייאש

זו לא תהיה הפעם הראשונה שאתוודה שרבים מחבריי לא קוראים את הבלוג שלי, הסיבות הן רבות ומגוונות ובוודאי אין צורך למנות אותן. הסיבה שבאמת מכאיבה לי היא שיש כאלה שמעדיפים לא לקרוא אותי כי זה עושה להם רע, כי אין להם כוח לשמוע על כל מה שרע כאן ולרוב אני לא כותבת על משהו טוב, כי כמעט הכל אצלי פוליטי וגם ככה במדינה הזו הכל פוליטי. עזבו אתכם מהכל, הנקודה היא שהם צודקים. אני לגמרי לא לוקחת את זה אישי. לחיות פה זה לפעמים לגמרי מדכא גם בלי לקרוא את זה שוב ושוב- 

מי רוצה לקרוא בזמן הפנוי שלו על המשא ומתן אחרי/לפני שהוא כל היום עבד/יעבוד? ושמע/ישמע על זה ברדיו? וקרא/יקרא על זה במשך היום? ושמע/ישמע אנשים מדברים על זה סביבו?

מי רוצה לקרוא עוד על זכויות אדם? ההתנחלויות? כפיה דתית? איבוד מוסר? כיבוש? ייהוד? התכווצות הדמוקרטיה? אי שוויון מגדרי? אונס? הטרדה? שנאת מהגרים? שנאת עובדים זרים? גזענות? קריקטורות בבה"ד 1? מוסריות? גיוס? העברות כספים? משילות? שחרור אסירים? הסתה? פרטנר? גז? יהודית ודמוקרטית? אירופאים מעודנים? סיורים בחברון? מורשת? שליחותו של קרי? יום האדמה?

מי רוצה לקרוא יותר על בנט? נתניהו? לפיד? ליברמן? יעלון? אקוניס? לוין? אולמרט? שולה זקן? תשובה? איזשהו דנקנר? מישהו מהטלויזיה? זמר מפורסם? 

ברור שאף אחד לא רוצה בשעות הפנאי שלו לקרוא את זה, הבעיה העיקרית היא שכנראה אין לנו בעיה לחיות עם זה. עובדה הנה אנחנו חיים. עוצמים עיניים ומתרכזים במה שחשוב נכון? בואו נמשיך עם עצימת העיניים הזאת כי היא בטח תעזור. תכף יהיה כאן יותר טוב, רואים, זה ממש משתפר.

עזבו אתכם היום מלקרוא אותי.      אין לי מה לחדש.         המצב לא טוב.

לאף אחד אין כוח לזה. 

ככה זה אפילו קצת יותר מייאש.

מחר. 

אופטימיות זהירה? אולי, אבל לא בגלל שיהיה פה יותר טוב. אלא שיהיה לי כוח לכתוב על זה. 


יום ראשון, 30 במרץ 2014

לא שיח של תרבות אונס, שיח של גבולות ושל שוויון שלא מסתיים בקריצה ונפיחה באולפן טלוויזיה

מוצאי שבת, זמן לימבו שכזה שבו כבר אומרים שבוע טוב אבל בתכל'ס יש עוד ערב ולילה שלמים לפני שהשבוע מתחיל. אולי זה מה שעושה אותו זמן טוב לסיכומים, קצת כמו נשימה אחת טובה לפני שמתחיל הבלאגן. יפה המשחק במוצאי שבת בין הנינוחות של סוף השבוע והדריכות של השבוע שמתחיל, בין סיכומים להחלטות, בין מנוחה והתכוננות, או אולי רק כוננות.

השבוע המרכזית חוגגת 8, צילמתי אותה לפני כמה שעות בפארק, היא כבר לא ילדה. כלומר היא כן, אבל היא מתחילה להשיל מעליה את הילדה. בלילות הקרובים, אשב ואכין לה כרטיס ברכה. אני יודעת מה אצייר, אבל אני מבולבלת מעומס הדברים שאני רוצה לכתוב לה מול ההכרה שהיא רק בת 8 ובעיקר צריכה ברכה מאושרת ולא מניפסטים. אבל בשבוע כמו השבוע האחרון והוא אינו הראשון, כאשר השיח החברתי מוכיח שלא הגענו רחוק, אני מוצאת את עצמי מדוכדכת מהמחשבה שלתוך האוירה הזו אני מגדלת עוד אישה (אבל זה בסדר כי במקביל אני גם לא מאושרת מלגדל כאן שני גברים לעתיד, אז רמת הדכדוך מאוזנת מגדרית, שנאמר שוויון בנטל).

פתאום הבנתי שהחשש שידעתי שיגיע כבר כאן. החשש האמיתי להסיר ממנה את המבט ולו לרגע, כי יש בעולם כל כך הרבה רוע ואינך יכולה לדעת מאיפה הוא צץ. רוצה לגונן עליה מדברים שהיא עלולה לשמוע, מצמרמורות של פחד, מרגעים של השפלה, מתחושת חוסר אונים, מהניסיון לבדוק את עצמה בגלל חרא של אנשים אחרים. והיא כל כך מדהימה ובוטחת, מדלגת מאתגר לאתגר ולא בא לי בכלל מתישהו (אל דאגה, בטח לא עכשיו) לדבר איתה על אתגרים שצופן לה עצם המגדר. היא גדלה בידיעה של שוויון ואין שום סיבה שמתישהו מישהו בכלל יגרום לה להטיל בזה ספק. 

הדיווח על האונס של הילדה בת ה- 13 על ידי מספר לא מבוטל של ילדים בני גילה פחות או יותר, העלה בעיה חברתית חמורה שנמצאת מאחורי כל אונס שכזה. הראיה המקלה שלנו את הגברים האנסים, את הנטיה החברתית הלא ממש סמויה אך מקובלת שלנו למצוא את התשתית שיצרה הקרבן לתקיפתה. יש לנו בעיה אינהרנטית בתוך כל השיח הזה של אלימות מינית (ודי כבר לקרוא לזה תרבות האונס, זה הופך לנבואה שמגשימה את עצמה, אונס הוא לא חלק מהתרבות. נקודה) כי בתוך חברה מצואיסטית כמו שלנו, לא השכלנו למתוח את הקו האדום לפני שנעשה קצת מאוחר מדי. לא צריך להיות ויטגנשטיין כדי להבין את משמעות השפה והשיח וחילחולם להתנהגות החברתית וקביעת נורמות. שימו לב לראיונות עם הורי התוקפים ואחרים מטעמם שבעודם קוראים לתוקפים ילדים, קראו לקרבן נערה וזו לא סמנטיקה. נערה מתוחכמת הרבה יותר מילדים תמימים. איזה איפון שפתי מחריד - הרי אם היא נערה, קל וחומר שתוקפיה נערים, אך אם הם ילדים קל וחומר שהיא ילדה. כשהשיח הציבורי משנה את ההקבלה הזו, נוצר סוויטצ' ולו גם קטן בתוך הסיפור הזה והסוויטצ' הזה אסור לו שיקרה. 

בעידן של גבולות כל כך רופפים, לשיח הציבורי יש משמעות נורמטיבית וערכית חשובה, לא רק מבחינת תכנים אלא גם ברמה המילולית. המילים שאנו בוחרים להכניס או להדיר מהדיון הן במידה רבה מושפעות מנורמה. אין שפה מקלה לתוקף בעבירות מין ושפה אחרת לקורבן. לא ייתכן שהתוקף הצעיר יזכה לשיח של תיקון עוד בטרם נענש, בעוד שאת נפשה של הילדה המותקפת מי יודע אם אפשר יהיה לתקן והמילים שאחרי לא נחסכות ממנה ואף מזיקות עוד יותר? השיח היום הוא עדיין במידה רבה גברי וסחבקי. מעשים מגונים והטרדות מיניות הם קו אדום, אבל הם משהו שגברים יכולים קצת לצחוק עליו ואיכשהו כאן נוצר איזושהו טווח אפור די רחב ולגמרי לא נכון. 

כשהשבוע ישב לו ירון לונדון ונפח את דעתו לחלל האויר בנושא פרשת התלונה על ההטרדה המינית נגד סילבן שלום, הבנתי כמה לא התקדמנו. אני מודה שהעיתוי לא נראה טוב והוא בטח משחק לידיהם של המלעיזים, אבל זו ממש לא הנקודה. אנחנו שופטים בלי שנבין מה אנו שופטים. אבל התנהגות כמו זו של לונדון צריכה לגרום לנשים להבין שלא משנה כמה זמן עבר, כל מקרה של הטרדה מינית צריך להיות מדווח. הכוח שלנו נמצא במקום שבו זה יוצא החוצה וכבר אי אפשר להחביא את זה. הכוח שלנו לא נמדד ביכולת שלנו להתמודד עם זה לבד ולהתקדם הלאה, למרות ההישג האישי שבזה כי יש לנו חובה חברתית. כי אם לא נתלונן ולא נעלה את זה לסדר היום, אנחנו משאירות את החברה מאחור, במקום שבו נשים לא מתלוננות על זה וגברים לא מתלוננים שנשים מתלוננות עליהם כי פשוט שותקים ונותנים לזה להמשיך הלאה. ואפילו צוחקים על זה. בטלוויזיה. השתיקה הנשית נגד העוולה הזאת לא יכולה להימשך, בייחוד לא מול ניסיונות הגחכה שכאלה. השתיקה והנכונות לקבל את השיח הכל כך גברי הזה (וסליחה על הכללה) רק מכין את הקרקע לקורבן הבא. תגובות כמו של לונדון מוטב להן שלא יהיו בשיח הציבורי גם אם התלונה הספציפית הזו תתגלה כשקרית. 

אכן לא כל הטרדה היא הטרדה וכבר הבנו שיש שופטים שבטוחים שיש נשים שזה הקטע שלהן, וכבר הבנו שאנחנו צריכות לשים לב ללבוש שלנו ולשמור על הכוס שלנו ולא ללכת לבד וכל הזמן לקחת אחריות כי אי אפשר כנראה לסמוך על גברים שיעשו את זה. אבל אנחנו כן יכולות לשנות את השיח. לשיח מעצים ומחנך שמותיר לבנות שלנו אדמה בטוחה יותר לדרוך עליה ולבנים שלנו את לקיחת האחריות. בהקשר הזה דחקות שכוללות מילים כמו מציצות וקולות של פלוצים יוצרות בועה של תרבות אונס, זה שיח שלא צריך להיות לו מקום שכן הוא מתיר את הפגיעה באישה הבאה. ירון לונדון התגלה כאירופאי מעודן בערך כמו שרה נתניהו. אבל ירון לונדון פה הוא רק המשל, קצת מפליץ אולי אבל מה זה חשוב? 

יום שישי, 28 במרץ 2014

10 ימים - מאזן אישי קצרצר

11 לילות ו- 10 ימים בנהזוג בחו"ל, קלי קלות. התכנון היה שהכל יתקתק כרגיל.

10 ימים יכולים להישמע כנצח או כרגע חולף. הכל שאלה של ספירה. 

כי 10 ימים הם גם (רשימה בסיסית בלבד): אינסוף ספרים להקריא, מאות הודעות טקסט טראנסאטלנטיות, מינימום 100 כוסות למלא רק לקטינא, 91 ארוחות ביתיות, מינימום 60 פעמים של פיקוח צחצוח שיניים, 30 נסיעות לפחות ליעדים משתנים, מינימום 20 פעמים לעזור לקטינא להתלבש, מינימום 30 מקלחות ילדים, 10 פוסטים, 20 אימוני נגינה, זמני לימוד, זמני יצירה, 8 שיעורי קפואירה, מינימום 7 מכונות כביסה (בהנחה שהחתול לא מקיא), ואפרופו חתול גם 6 ניקיונות של חול ועוד פעמיים לתוכית, 5 ריקוני פח, לקחת לחברים, לארח חברים, מינימום 7 אסיפת שיער לקוקו, 6 שיעורי מוסיקה, 3 שיעורי בלט, 2 שיעורי שחמט, 2 סיורים, שומרי הגן, מבוכים ודרקונים, שיעור היפ-הופ, קניות ואם אפשר 3 שיעורי התעמלות שלי ומינימום 3 ריצות.

10 ימים בנהזוג בחו"ל, יכול להיות קלי קלות אבל זה תלוי גם בנתוני הפתיחה. כאן היה הפספוס הראשון כי אני בכלל עוד סחבתי כאב אוזניים בשלהי מתקפת סינוסיטיס. ובאחת אתגר פשוט הפך לאתגר למתקדמים.

מחר בנהזוג חוזר וזה הזמן לסיכומים:

הטיפול בילדים היה משביע רצון כמעט שבוע ימים, עד שקטינא התעורר בלילה ה- 9 במתקפת שיעולים נבחנית שהדבר היחיד שהביא להרגעתה היה נשימות איטיות ומרגיעות בתוך הפריזר כשאמא מהווה מגן מפני הקור. בבוקר ה- 10, בעודי מנסה להתאושש מ- 3 שעות שינה ולהפשיר את הגב תוך שיחה ערה עם מזכירת הרופאה, החלה המרכזית לחוש מחושים בגרון. קפיצה קלה לרופאה ולה יש דלקת קלילה, לו יש זיהום במערכת הנשימה. לא אשמתי, מודה, אבל בכל מקרה אני לא מחזירה את הילדים באותו מצב בו הם עברו זמנית לחזקתי הבלעדית לפני 10 לילות. עמידה ביעדים? חלקית - 49.95% (היינו שליש חולֵה ושישית חולַה), נחשב? מצד שני, אם הבריאות היא לא פקטור, אז לגמרי שיחקתי אותה עם הילדים.

החתול לא עמד ביעדים, אבל כן בציפיות, והקיא (3 פעמים, אבל רק אחת על המיטה - אז למה להתלונן?)

התוכית לא הטילה בינתיים שום ביצה - שזה בכלל לא רע, אפילו מעל המצופה. 

אבל יש נקודות בונוס - פעמיים ים, קרקס, מוזיאון, תפירה של דברים שכבר הייתי צריכה לתפור מזמן, תשלום חשבונות, וגם להתחיל להתארגן על יום ההולדת של המרכזית שיחול בשבוע הבא. אבל הכי טוב - הבית נקי. הבית לגמרי נקי. לדעתי מגיעות פה נקודות על יוזמה ונחישות, חוצמזה שהפאנלים סייעו בהפשרת הגב... 

מה שכן ברמת העמידה ביעדים אישיים - טוב פה אני מקבלת נכשל, 33.3% (ריצה אחת, שיעור אחד). אבל כן כתבתי כל לילה, או בוקר הכל כל כך מטושטש, אז אולי נסכם על עובר. 

אז מה אנחנו לומדים מכל זה? שהכי חשוב שבנהזוג יהיה כאן בשבילי, עזבו אתכם מילדים מתגעגעים, מזמן איכות עם אבא, מזמן איכות עם בנהזוג. שיבוא כבר ואפשר יהיה לחזור לעשות ספורט. (כן, בכל צחוק יש שמץ של אמת, אני יודעת)

10 ימים שהבנזוג בחו"ל מסתיימים מחר, נראה לי שבבוקר עוד נצליח לדחוף עוגה לתנור לפני שניסע לשדה התעופה (נקרא לזה שיעור בישול כמובן). נחזור, נכניס כביסה למכונה, נושיב את כולם לאכול ת'עוגה ואני אצא לריצה. מזל שהבנזוג חוזר, אני אומרת לכם... 

יום חמישי, 27 במרץ 2014

מגמת הייהוד מחריפה - כשחינוך מיני הוא בסיס לחיזוק היהדות, אין ספק שהבעיה עם האונס הבא זה whatsapp

טוב, כתבתי אתמול על כפייה דתית, מחקתי,לא בגלל שלא היה טוב, אלא לא היה שם שום דבר שלא אמרתי קודם. למה התעצבנתי הפעם? כי ארגון דתי, שמנצל פרצות והיעדר קריטריונים ברורים מטעם משרד החינוך לפעילות גופים חיצוניים, נכנס לבתי ספר ממלכתיים, באישור המנהלים, ומעביר לתלמידי כיתות ז'-י"ב סדנאות שונות, בין היתר גם בנושא "בינו לבינה". 

OK, אז יש פרצות ואין קריטריונים ומי שקיבל אישור לעסוק בתכנים תורניים יכול להכפיף הכל תחת עולה של תורה, אבל מה עם שיקול הדעת של המנהל/ת? אני מניחה שכמו רבים מהציבור הישראלי גם לשיקול המנהלים "עוד קצת יהדות בטח לא מזיק" והתירוצים בלתי נגמרים - מה רע בקצת חזרה לערכים? זה לא מזיק וכו'. אין לי ספק שלא מזיק ללמוד יהדות, גם לא מזיק לדעת תנ"ך, אבל בדיוק בשביל זה מוקדשות במערכת השעות דקות מרובות - שיעור תנ"ך ושיעורי תרבות ישראל ומורשתו, גם שיעורי היסטוריה רבים, חלק משיעורי אזרחות, ובעצם גם חלק משיעורי הספרות ואפילו שיעורי חברה וכל זה עוד איכשהו בסדר, אבל תוסיפו לזה שלאורך כל תקופת בית ספר יסודי סיפור הבריאה הוא הסיפור שמספרים לילדים שלנו ותוסיפו לזה את כל סיורי חיזוק המורשת ואת כל הפעילויות לפני חגים - כבר יש די הרבה, לא? אז עכשיו תוסיפו לזה גם שעות העשרה של ארגונים ועמותות ומה קיבלתם? חינוך ממלכתי יהודי לעילא ועילא לכל מי שבחר במערכת חילונית.

סדנאות "בינו לבינה"? סדנאות על זוגיות יהודית? ז"א מסיונריות שנכנסת בדלת הראשית, בואו לא נשלה את עצמנו שמדריך דתי יכול להעניק קלט כלשהוא לילדים חילונים בני 12, שגם יכול באמת להתאים לחיים של המתבגר/ת החילוני/ת. אין השקה בין הדברים, לא במובן של חינוך, לא במובן של מין, לא בשום מובן. חושבים שהילדים צריכים ערכים? מצוין, גם אני, דעו לתת להם אותם ממקום של כבוד ושוויון. אם יש ערכים שצריך לחזק זה את כבוד האדם, קבלת האחר, סבלנות, על זה אמונה מערכת החינוך ועל זה אמונים אנחנו ההורים (אבל תסלחו לי אם לא אדון באחריות ההורית היום למרות חשיבותה). אבל כשהורים עושים out-sourcing לבית הספר, ובית הספר עושה out-sourcing לגופים חיצוניים ועמותות דתיות מסובסדות על יד משרד החינוך, אז את השאיפה לחנך אותם לערכים אתם כבר די יכולים לזנוח. אה בעצם, היא כבר די נזנחה ממילא.

לצערי, חינוך לערכים של שוויון וכבוד לא יכול להגיע משום דת, לכן דת צריכה להיות בתחום הבחירה במרחב האישי. אין קשר בין מהות יהודית של אישה מדליקה נרות ואופה חלות וגבר מקדש עליהן ועל היין, גם אם אלה ערכים מופלאים, כדי לייצר שיח של מין וזוגיות בעידן של פורנו קשה על מסכים והודעות בין חברים שנראות כמו סנאף. אחר כך מתפלאים על בני נוער שאונסים בשישי אחר הצהריים, אבל חוזרים הביתה לקידוש ושמים כיפה. ילד נורמטיבי, מקדש וגומר הכל מהצלחת. לא צריך שיפנה את השולחן, אמא יכולה, שיחזור להודעות הטקסט שלו ב- whatsapp. שזה, בהערת אגב, מסתבר בגורם מספר אחד לאונס קטינות. אז אולי בכלל ששיעורי חינוך מיני יתוגברו על ידי עמותות שמתעסקות בטכנולוגיה סלולארית?

מה שזה זה מסיונריות, המדינה כולה עוברת למצב "ייהוד". הייהוד היה כאן מזמן אבל הוא הולך ומתרחב. ישראליות - out, יהדות - in. עובדת הלאום יהודי כנראה לא מפריעה ליותר מדי, וזה נידון כבר שנים בשולי השיח הישראלי. וכבר עברנו גיוס נשים, הדרת נשים, מיהו יהודי ועוד ועוד. אבל לאחרונה הדגש על יהדות הפך לאגרסיבי הרבה יותר. זה כולל את מנהלת הדת, את פרוייקט המדריכים הרוחניים לבתי הספר, את כל טיולי הנחלת היהדות והמורשת, את רכזי היהדות הישוביים, את מערכת החינוך, את הצבא, את השיח הציבורי, את הזרמת הכספים להתנחלויות שיוצרת מעמד בינוני אחר מעבר לקו הירוק (על חשבון כולנו) וכמובן את הדרישה להכיר בישראל כמדינה יהודית במסגרת המשך המשא ומתן הפלסטיני. הדרישה נראית לחלקים בציבור הגיונית ולגיטימית, אבל מה השתנה? אם מדינת ישראל היא ביתו של העם היהודי בהגדרה מה פתאום נעשה כל כך חשוב לבקש הכרה יהודית? אז ברור שאפשר רק לפתור את זה בהסבר של ספין על המשא ומתן שראש הממשלה לא רוצה לקדם. רק שזה לא נגמר כאן, זה ממש לא נגמר כאן. כי הדרישה הזו אומרת שמדינת ישראל היא רק הישג ביניים בדרך למדינה תיאוקרטית יהודית. כזאת שהאזרחות היחידה שיכולה להתקיים בה הלכה למעשה היא יהודית בלבד. בשביל זה צריך לייהד את כולנו כי אם אין משא ומתן לשלום מוטב שכולנו נשנן הלכות ונתחזק באמונה כי הרבה עתיד פה לא יהיה אז לפחות שנגיע לגן עדן.

מדיניות הייהוד והעובדה שהרוב החילוני עובר על זה לסדר היום  יוצרים מצב של עליונות הערכים היהודיים על פני כל ערך דמוקרטי אחר, רק שאנחנו שוכחים שלולא היתה פה דמוקרטיה, החיים פה היה עוד הרבה פחות נוחים וכבר עכשיו זה לא תמיד משהו, תודו. מה שמבטיח את קיומנו פה הוא הדמוקרטיה, אך המדיניות הנוכחית מעקרת מהמילה דמוקרטיה את כל המהות ומשאירה אותנו עם פרוצדורות שכמעט את כולן יש צורך להכשיר כדי שיהיו דמוקרטיות לפחות על פניהן. זו לא בעיה להשתמש בדמוקרטיה כדי לצמצם אותה, הבעיה היא שלרוב הקריסה העצמית לא מאחרת לבוא. דמוקרטיה אמורה להתרחב, לא להצטמצם, אבל אצלנו בתוך מערכת החינוך אסור לערער על הצבא או על האמונה וגם אסור להפסיק לפמפם את נושא השואה, כי יהודי הוא נרדף באשר הוא אבל במדינה שלו, ואם זה מזכיר לכם משהו זו בטח העובדה שגם נאצי עוד מעט אסור יהיה לומר פה. אם מערכת החינוך נוקטת קו מצמצם, צפו לטור הנדסי של אזרחים לעתיד שהבנתם את המושג דמוקרטיה היא ברוח היהדות בלבד.

תגידו סטטוס קוו? אין סטטוס קוו - יש שיטת סלאמי, יש מצב שבו החילונים מכילים את הדת ונותנים לה מקום וכבוד ואילו על עצם החילוניות יש להתנצל. אין צורך להתחשב בחילוני, צריך להתחשב בדתי - הוא שומר, הוא מאמין, לא צריך לפגוע וכו'. אין לי בעיה עם זה, אבל זה צריך לפעול בשני הכיוונים. זה לא יכול לפעול בשני הכיוונים במדינה יהודית (ודמוקרטית), זה רק יכול לפעול במדינה דמוקרטית. אני לא מנופפת בדגל ה"אין אלוהים" שלי אבל בדגל ה"בעזרת השם" מנופפים לי כל הזמן ודוחפים לי כשרות מכל עבר. אם היה סטטוס קוו מקובל, הרי שהיום כל דרישה חילונית היא פגיעה בססטוס קוו וכל דרישה דתית היא בגדר עדכון המצב. רק שהמצב מתעדכן לשני הצדדים אך מעודכן רק לצד אחד.

הבחירה בחילוניות היא לא הבחירה לא להיות דתי, יש הבדל עצום בין שני הדברים. לכן על המדינה הזו להכיל את החילוניות שלי כפי שהיא מכילה את יהדותו של אחר. אבל על מי אני עובדת? המדינה הזו לא תכיל את החילוניות שלי כפי שהיא לא תשכיל להכיל את המושג דמוקרטיה עד שיהיה מאוחר מדי, לגרמנים לא נשכח אבל לעצמנו כנראה שכן.  

יום שלישי, 25 במרץ 2014

נשברתי היום, אני מודה. בין סופר-אמא ולוחמת פמיניסטית לרצון להיות ולו רק פעם אחת עלמה במצוקה...

יום לא פשוט. ב-3 בבוקר, כשפירסמתי את הפוסט, נזכרתי מחדש כי מחסום העייפות הוא לא מושג ערטילאי כלל וכלל. אז מקלחת וספר וכשכבר סופסוף הרגשתי את השינה מגיעה, אזעקת האש של הבניין התחילה לפעול. שלושה ילדים ישנים ו"נא לפנות את הקומה". דילמה - קמים ויורדים למטה כדי לבדוק את הנושא ולנטרל את האזעקה? נשארים עם הילדים? מעירים את הילדים? אם הבנזוג היה בבית זו לא בעיה, אבל 3 ילדים לבד? בעודי חושבת (והמוח מתחיל שוב לדהור - ואולי זו חבורת גנבים שתתקוף ברגע שאפתח? ומה אם ארד למטה וזו באמת אזעקת אש? ומה אם זו לא אבל אני ארד והילדים יתעוררו?) אני עומדת ליד הדלת, לא סגורה על עצמי ושומעת את השכן יוצא לנטרל את האזעקה. דילמה נפתרה. אפשר לישון. 

9:40 אני מתעוררת, הגדולים כבר מחוץ למיטות, אני תחת הרושם שעדיין מוקדם. מסתבר שיש לי עשרים דקות לצאת מהבית ולהגיע עם הילדים לפעילות ביער. נחמד שהיום היחיד שאף אחד לא מעיר אותי הוא היום הכי לא נכון. "אבל אמא", אומר הבכור המופלא בכנות מתוקה, "כשלא התעוררת נתתי לך לישון כי חשבתי שאת זקוקה לזה". הייתי צריכה לתת לו מדליה, אני מניחה שיותר הוא לא יחשוב ככה (מגיע לי, אשכרה מגיע לי). בוקר כזה והכל מתהפך. כל התיכנונים הקולינריים התפוגגו באחת ויש צורך בתוכנית ב'. לא הכנתי כזאת, אבל היא מתגבשת. 2 פיתות במיקרו מספיקות בדיוק להתלבש ולצרוח הוראות כאחוזת אמוק והילד כבר מתחיל לפקפק בזה שצריך בכלל לפרגן לי משהו. סבב שני של פיתות - שטיפת פה ונעליים. מורחת ובינתיים ממשיכה לחלק הוראות. שתיה לילדים וקפה לקחת לי. חותכת ירקות, ילדים אורזים תיקים, הם קצת רועדים, אולי זה בגלל שהם אף פעם לא עבדו כל כך מהר תחת אש. יוצאים. מסבירה שהפעם לא אשאר ביער, אני צריכה להתקלח. הם מהנהנים, אולי זו הבנה ואולי רק הפחד. נסיעה עצבנית ומהירה בלי מכונית ספורט ועל כבישים ישראליים. מגיעים ליער בקצת איחור והמדריכה של הגדול מזכירה לי שהיום ההורים איתם במחנה. השפה התחתונה שלי מתחילה לרטוט ואין לי קפה לדרך חזרה. המדריכה מסתבר מחבקת גם עצים אבל גם אנשים, "הרבה הורים לא יוכלו להגיע", היא מנסה לנחם. אבל ברגע זה בדיוק, אצלי כלום לא פועל חוץ מרגשות אשם. הגדול מנסה להיות אמיץ, אני לא מוצאת מילים וממלמלת שבשבוע הבא אני אהיה איתם כל הפעילות. מחבקת ומתנצלת ושולחת ילד ממש עצוב לפעילות הורים בלי הורים בדיוק כשאבא עדיין בנסיעה.

מאוכזבת מעצמי אני נכנסת לאוטו, אכולת רגשות אשם שלא בדקתי מייל בבוקר, שלא הייתי מעודכנת. לא צריך לספר לי שיש אכזבות קשות מאלה בחיים או שהילד ישרוד זו לא הנקודה. הוא כל כך חיכה לפעילות הורים זו ואני איכזבתי. כן הוא ישרוד, כן מה שלא הורג וגו'. אבל בנושא ההורות שלי והציפיות שלי מעצמי - אני מצפה מעצמי לא לאכזב, בטח לא בדברים הכל כך פשוטים. כל הקלישאות, נכונות ככל שיהיו, על זה שאנחנו רק בני אדם זה נכון, זה גם נכון שזה לקח שכל אחד מאיתנו לומד בחיים. לגמרי לא קשור. למדתי להתקדם הלאה, אבל זה יושב לי על הלב. יושב לי על הלב שפעלתי לא נכון היום. זה מותר וזהעובר. ואם אלמד מזה מה טוב. נקווה שבפעם הבאה שיתנו לי לישון עד מאוחר לפחות אני אצליח להגיד תודה לפני שאבלע לתוך ההמולה.

מכאן ואילך היום שלי השתפר, וזה יפה כי לא נראה היה שיש לזה סיכוי. ועזבו את כל ה"היה יכול להיות יותר גרוע", באותו רגע זה היה הכי גרוע ואף אחד לא היה שם להחליף אותי. לאורך היום ניסיתי להבין את המקום שלי בתוך הסיפור הזה וקלטתי את מה שכבר ידעתי מזמן. אני לא יודעת להיות עלמה במצוקה. אני תמיד בסדר. אף פעם לא צריכה עזרה, תמיד בשליטה, תמיד מתמודדת ויכולה להתמודד אם יזרקו עלי עוד משהו. מה זה אומר השיריון הזה שעטיתי על עצמי? הצורך הזה בלהוכיח שאני תמיד יכולה? האם זה המילכוד הפמיניסטי שלנו? הוי לו יכולתי לרגע להיכנס לדמות של עלמה במצוקה, לקרוס לזרועות הנסיך שלי ולדעת שהוא יעשה את הכל. יש נסיך, הוא יודע לעשות את הכל, אני לא רואה אותי מתרגלת אזעקות של עלמה במצוקה. 

אני מניחה שלקחתי את זה לכיוון המגדרי כי זה גם מה שליווה אותי כל היום ברקע של החיים החיצוניים. קמתי בבוקר לגלות ידיעה שעיריית רחובות מעניקה את הזכות לעובדות (נשים בלבד, כן?) לקחת ביום מרוכז אחד חצי יום חופש לצורך הכנות לחג ולעבוד או בבוקר או אחה"צ לפי בחירתן. טוב, מה אתם מתפלאים זה ברור? הרי זו הדילמה של כל אשת קריירה. עכשיו פירגנו לנשים זמן כדי שיוכלו לנקות ולהתארגן לחג ואתן מתקוממות? הראיה הפטריאכלית והגברית שובניסטית הזו היא לגמרי חלק מהסאב-טקסט של להיות אישה בישראל. אין שוויון - יש נשים אמונות על הבית וכל הכרוך בזה וכל עוד המטלות המוגדרות שלהן לא נפגעות, הן גם יכולות לנסות לעבוד קצת מחוץ לבית, מה רע? אפשר לשחרר להן חבל.והנה המשחק הדואלי הזה בין "איך היא עושה את כל זה?" מול הטבעיות החברתית בראייה שאלה אכן תפקידיה של האישה.

אבל לא רק זה, גם 30 ארגוני נשים איחדו כוחות לקמפיין משותף שמטרתו להכניס יותר נשים לשיח המדיני ביטחוני, כי בשיח הזה כמעט ואין קול נשי, בטח לא בתוך מקבלי ההחלטות, וגם לא בגופים המייעצים. והנה שוב המשחק הדואלי הזה בין ההצהרות למצוי. בין דה יורה - תיקון חוק שוויון זכויות האישה לבין המצב דה פקטו - אין ייצוג שוויוני של נשים. נשים מודרות מהשיח הזה, כי הן שוות, אבל הן לא. כי זה מוכיח שהדרך ארוכה והמאבק הוא מאבק של כולנו, בטח לא רק של נשים. כל עוד זה המצב בשטח, כל עוד אני נספרת כחלק מבית אב בעיניים רשמיות (בכלל הטרמינולוגיה הזו שבד עליה הכלח), כל עוד אני אוטומטית עקרת בית אם אינני עובדת אבל אם אתה אינך עובד אתה מחוסר תעסוקה (תקראו לזה גם מאותגר עבודה מבחינתי), כל עוד אני נכנסת עדיין בחוגים מסויימים תחת קטגוריות ה"בנות" (והאימוץ הנשי של המושג לא מעניק לזה את העוצמות שהעניק האימוץ מחדש של הכינוי -Nigger בקהילה השחורה בארה"ב), כל עוד נשים לא מיוצגות (ובטח לא בהתאם לכוחן באוכלוסיה) במקום שבו מתקבלות ההחלטות החשובות ביותר, אז אין שוויון, יש שיח של שוויון והוא עדיין בשוליים. ממש כמו העובדה שנשים שמהוות מחצית מהאולוסיה ונספרות כמיעוט.  

אבל לא רק זה, כל הסיפור המחודש של הטרדה מינית שהיתה או לא היתה לפני 15 שנה שמרגישה כמו סיכול פוליטי מחד (כמה כבר אפשר לדבר על העיתוי?), אך מאידך אם אכן זה קרה... ומה זה אומר אם המשטרה לא תפתח בחקירה (כפי שמסתמן)? זה קרה? זה לא קרה? זה קרבן פוליטי? זאת קרבן הטרדה? כל השיח הציבורי שנע בין לחרוץ את דינו או לפקפק בגירסתה. בין אם זה נכון ובין אם לא, ואני מניחה שדיון ציבורי אמיתי צריך להתקיים כאשר רב הנגלה על הנסתר, שוב עולים מחדש כל הקולות המצקצקצים על "הטרדה מינית - הכצעקתה?" היחס המזלזל שעולה בנושא כלפי נשים שבאמת היו קורבן להטרדה מינית (ולא באמת ניתן לכמת אותה כי מה שנראה לאחת כמו הטרדה בוטה יכול להיראות לאחרת כמו משהו שפשוט צריך להתעלם ממנו) ויותר מזה לפי כמות העדויות ברשת החברתית כנראה שמרבית הנשים יחוו הטרדה מינית בשלב כלשהו של חייהן. הוא בלתי נסבל. אני אומרת את זה כי גם אני בחרתי בשתיקה כבר לפני 18 שנה וגם לי היא יושבת על הלב למרות שהמשכתי הלאה וגם אני רואה אותו מדי פעם וגם את אשתו ואני נושכת שפתיי וממשיכה (סיבותיי עימי). נשים, מסתבר, שותקות כי הן מתגברות על מכשולים ומתקדמות הלאה. אבל לפעמים גם מותר להן להחליט לעשות מעשה. תהא החלטתה של האישה אשר תהא, חברה שוויונית אמיתית תדע לקבל את העובדה שלפעמים כל מה שצריך זה טריגר אחד. ומה שהתיישן בחוק, לא תמיד מתיישן בנפש. 

איך הגעתי לכאן? כן, הגעתי לזה בגלל שלפעמים גם להיות רק סופר-אמא זה בלתי אפשרי. הבחירה שלי נראית אולי לאחרים מהצד כמו בחירה קלה באיזשהו אופן. כמה זה כבר יכול להיות קשה להיות בבית עם הילדים כל היום? מעולם בחיי, גם לא בתקופות שעבדתי בשלוש עבודות והייתי סטודנטית, לא עבדתי כל כך קשה ולא נאבקתי על הוכחת השוויון (ומעבר לו) כמו בתקופה הזו שאני רק וטוטאלית אמא. לפעמים, למרות שאני יכולה לתקן את הפנצ'ר (עם וסט זוהר) בזמן שאני מקריאה לילדים (שבתוך האוטו) סיפור (לכל מקום אנחנו נוסעים עם ספרים) ועוד בקולות מתחלפים (ולא בגלל המאמץ), להגיע הביתה לבשל ארוחה, להעביר שיעור במורס, לעשות ניסויי חשמל, ללוות את הילדים בפסנתר בזמן שהם מתאמנים, לקלח, לארגן, לצייר, ולהיות רעננה לארוחת ערב, דווקא פתאום כשהילד שלי הולך לפעילות הורים ואני לא מצטרפת, מכל הדברים האחרים שקורים, אני נשברת. אחר כך אני אוספת, מתאפסת וחוזרת להיות סופר-אמא וכשהם הולכים לישון, אני נזכרת שחוץ מהכל, אני גם כותבת. 

יום שני, 24 במרץ 2014

יש לנו ארץ נהדרת? אולי אבל מצב האומה נראה לא טוב אבל זחוח (צחוקים עם ראש הממשלה)

ואז בדיוק כשלא ידעתי על מה אכתוב היום, צצה לי "מצב האומה" עם הפרק הערב בהשתתפות בנימין נתניהו ולמרות שחשבתי שיהיה בוגר יותר ללכת לישון, נפנפתי מחשבות כפירה שכאלה.

בהחלט אפשר לשתוק על ההופעה של נתניהו ב"מצב האומה", אבל למה? יש כאן הרבה חומרים טובים וחבל לתת להם לרדת לטימיון.

הכי טוב אולי להתחיל עם מה שאין כאן, זה ממש קל. אין כאן שום אמירה. נתניהו בא מוכן ואמר את מה שיש לו להגיד, ואת מה שיש לו להגיד הוא נתן כנראה לכותב ההומוריסטי המוכר לנו כל כך מנאום איפא"ק (באדוויזר מישהו?) כדי שישכתב לו. במסווה של דאחקות, נתניהו היה במקום מאוד נוח. לא מול חבורת עיתונאים שמחפשים לתקוע לו, אלא בחברת אנשי תקשורת שמחפשים לתקוע דאחקות. כמה פעמים אפשר היה לדחוק אותו לפינה? אינספור, אבל לא היה שם מי שיעשה את העבודה. לכן נתניהו בא, זה גם שירת את המטרה להצטייר כנאור, כאחד שיכול לצחוק על כל הדברים שמעלים נגדו, גם הוא יכול להיות ציני, לפחות כמו בנט. ואתם יודעים למה? בואו, אני אספר לכם למה (זה שטיק שלמדתי היום מנתניהו, נראה לי שזה מה שמחליף את "זו לא השאלה") כי הוא לא מתעסק בזוטות - הוא מתעסק בדברים האמיתיים ומשאיר לשאר את הזוטות ("זה חלב שהחמיץ" - זה נשמע כמו אמירה בוגרת, אך למעשה זה נועד למזער את הנושאים) - הוא מתעסק בביטחון שלנו והוא גאה שזה מה שהוא עושה 18 שעות ביממה ונהנה לעשות את זה 24/7, 365 יום בשנה, הוא שומר עלינו. לכן הוא יכול לצחוק על פיטום וחלב ונרות נשמה, גם במשמרת שלו. ואתם זוכרים מה הוא עושה במשמרת שלו, נכון? שומר על כל אחד ואחד (אפילו על אלה שבאולפן). אבל לא רק באולפן גם בבית אני בטוחה שהוא צוחק, אולי ספק מתמוגג, ספק תוהה איך עדיין הוא מצליח למכור, משל לא עברו שנים מאז עבודתו כמנהל שיווק ב'רים'. 

אני מדמיינת את נתניהו בבית, יושב עם שרה בסלון (תודו שציפיתם לבדיחה על קפה עם חלב מקרטון, אבל לא), רואים יחד את מצב האומה. הנה זה מתחיל. "תראי שרה איזו קבלת פנים עשו לי", הוא אומר אחרי שליאור שליין מכריז על בואו, ילדים מנופפים בדגלי הלאום (בעצם בדגלי ישראל כי הלאום שלנו הוא יהודי, לא?) ותזמורת וכפיים (כן, אפילו בלי מרירי רגב - הבהרה שלי). "ואת רואה שרה עם מה אני מתחיל? אני מתחיל איתך, שרה, את... טוב תכף תראי מה אמרתי" אם הוא יגיד את זה עוד פעם או ש- א. יתבלבל, ב. ישתנק וולונטרית, ג. יגיד משהו לא נכון ויכעיס את שרה. כך או אחרת הצליח לו בטלוויזיה - כדאי לשתוק.

ואכן נתניהו ה"אדם" מתחיל את התוכנית עם האישה של חייו (שלי זה נראה קצת כמו אסטרטגיית "הקם להורגך השכם להורגו"), "היא לא נטל" הוא אומר בגבורה, "היא מקור הכוח שלי..." טוב היא לא כבדה, היא האישה שהוא אוהב... שזה משמח לשמוע, אבל זה לא אומר כלום. א. כי זה נשמע שהיא באמת לא הנטל שלו, משלמים בבית ראש הממשלה לאנשים אחרים כדי שהיא תהיה הנטל שלהם. ב. פעמים רבות אנחנו ממשיכים לאהוב למרות כל כך הרבה דברים. הוא יכול לבנות לו מציאות שלמה, על כמה משחירים את האישה שאיתו, אולם ההתנהגות הנהנתנית של שני בני הזוג שנעשית אגב אורחא כאילו זה מגיע להם בתוספת הדלפות כל כמה שנים מעובד אומלל כזה או אחר של משפחת נתניהו, מאירים את הגברת הראשונה באור די קפריזיונרי ונטול מעצורים. ועם כל הכבוד לראש הממשלה שמנסה לקחת את הדברים האלה מהזוית האנושית, לאשת ראש הממשלה יש תפקיד ייצוגי ואם ככה היא מייצגת אותנו, יש לנו בעיה. אז יפה שנתניהו עסוק בהכרזות אהבה, אבל זה נועד ליטול את העוקץ מכל בדיחת שרה אפשרית ולמען האמת הפארסה הזו היא לא בדיחה.

ובבית נתניהו: "תראי איך הצחקתי את הקהל" ממשיך נתניהו ואומר בעוד לפיתתה של שרה נעשית אימתנית יותר, "זרקתי פאנצ'ים על ימין ועל שמאל. קלטת את ה"זה חלב שהחמיץ"? גם לא עניתי לה וגם התבדחתי כדי להקטין את כל העלילה הזו". טוב, אני עוזבת כאן את הזוג נתניהו, בעודו מגחך לו בנחת כי יש להניח שזה יימשך לאורך כל התוכנית וזה מייגע והרשימה מתארכת.

אז בואו נדלג על פינת העצות לשליין כמועמד לתואר אשת ראש הממשלה, וכמה "אנחנו מרוצות ממירב מיכאלי" והפתרון למצוקת הדיור ולשלב הבא בזוגיות של מיכאלי ושליין. שאלתם את עצמכם כמה פאנצ'ים מהוקצעים יכול נתניהו לזרוק בדקה ללא הפרעה? לא ספרתי, אבל אין לי ספק שהוא בחר בתוכנית הנכונה בשביל זה וכן, אם להיות רציניים יש בעיה של יוקר המחיה אבל נתניהו צריך להתעסק במה שחשוב, ואתם יודעים מה חשוב? כי אם לא נתניהו יגיד לכם - החיים.

אני לא מבינה למה נתניהו מתכוון שהוא אומר שהוא מתעסק בחיים? ההתנהלות שלו (וכבר למדנו להכיר אותו לאורך השנים, אלפי ציין שהוא תכף עוקף את בן גוריון) מעידה עד עכשיו שהחיים שלנו ואיכותם זה בטח לא מה שמעסיק אותו (אולי זה כי מה שאנחנו מוציאים על החיים האמיתיים לא מספיק לו לביזבוזים, למי יש זמן להתעסק בבוטנים?). האם הוא מתכוון שבזה שהוא מזרים כספים להתנחלויות, לצה"ל ולתקיפת איראן (מצא את המשותף) ולא מאפשר לאלה החיים בתוך הקו הירוק להתקיים בצורה מכובדת, ולא מאפשר תהליך שלום ולא מאפשר סדר עדיפויות לאומי נורמלי - בכך הוא מקדם את החיים? יש לי תחושה די ברורה שאם היינו מוותרים על ההתנחלויות, יוצאים באמת למשא ומתן (וסליחה, אבל מספיקה לי הכרה במדינת ישראל) ומנסים למנוע את המלחמה הבאה היינו מצליחים לדאוג טוב יותר לחיים של הישראלים והפלסטינים באזור וגם היה אפשר להזרים כספים למקומות הנכונים כמו רווחה, חינוך ובריאות, שראוי שיהיו בראש סדר העדיפויות, ובכך מקדמים אף יותר את החיים בישראל. אבל אני כנראה טועה. כי מסתבר זה הזמן לשלוף את איראן.

ואז באה איראן, אני יכולה לצחוק על זה אבל "אירן זה לא צחוק". אתם יודעים למה? "כי זה כאילו הייתי מתבדח על צוררים אחרים בהיסטוריה שלנו. לא הייתי מתבדח. את זה אני לוקח ברצינות... היכולת לזהות סכנה בזמן ולהתארגן נגדה זה המבחן של קיום של גוף כלשהו. העם היהודי לא הצטיין בראיית סכנות בזמן, פעם אחר פעם הפתיעו אותנו. זה לא יקרה תחת ההנהגה שלי.. אני רואה סכנה אני מתארגן להדוף את הסכנה זה מה שהעם היהודי מצפה ממני, זה מה שאני עושה." נראה לי שעלינו פה על שלאגר לא פחות מרובוקופ משתבט עם ואן דאם, כי "כשנתניהו בשטח, היהודים לא במתח". הנה תראו, יושב לפניכם אסטרטג, האסטרטג שדורות שלמים של יהודים ייחלו לו, ממש נפש לציון הומיה, כי מבנימין (נתניהו) ועד בנימין (נתניהו) לא קם כנתניהו. אתם יכולים להיות רגועים. יש איום והוא גדול אבל יש גם מושיע.

או ואז מגיע הרגע על המשא ומתן ונתניהו מצליח להחזיר את זה לנושא החשוב - אירן, המדינה והמחוייבות של נתניהו לחיים של כולנו (בזה הוא עוסק 24/7, 365 יום בשנה, זוכרים? לכן הוא גם לא מתרגש מכל השרים הלא מוצלחים שלו "אתם בחרתם אותם" הוא מגלגל את תפוחי האדמה אלינו, ודי בצדק בפעם הראשונה והאחרונה). "אני לא רוצה מדינה דו לאומית אני לא רוצה שאנחנו נצא משטח ושאירן תיכנס לשטח עם באי כוחה... אני מוכן לאפשר להם להקים מדינת לאום שלהם ואני רוצה שיכירו במדינה הלאומית שלי... הם מבקשים מאיתנו להכיר במדינת לאום פלסטינית למה הם לא מוכנים להכיר במדינת לאום יהודית?... אנחנו פה כבר 4,000 שנה, לחכות עוד 4000 שנה? ... זו דרישה כל כך פשוטה - כל אחד צריך לשאול את עצמו למה הם לא מוכנים לעשות את זה? כי זה שורש הסכסוך, הם עדיין לא הסכימו לעובדה שאנחנו כאן, יסכימו לזכותינו לחיות כאן, נתחיל לפתור את הסכסוך..." טוב, זו טריטוריה שמוכרת לנתניהו, הוא הביא את מודל המדינה היהודית, הוא מצא אבן נגף שנשמעת הכי בנאלית, אבל גם הוא יודע טוב מאוד שהכרה במדינת ישראל היא מספקת. הוא ידע את זה בהסכם וואי ובהסכם חברון, שאותם הוא הביא כדוגמאות מצויינות להסכמים נפלאים שהוא הביא... כן, הוא בונה על זה שאנחנו לא עברנו את השלב של להבין כמה זה 1+1, ובינתיים אנחנו לא מראים לא שהוא טועה. אבל, דעו לכם שאם גורי אלפי מצליח להביא את עבאס, נתניהו בפנים ואם צריך יעופו ראשים (נתניהו עולה על קונספט חדש של ריאליטי לישראלים "המרוץ לשלום".)

אבל אחרי האיום הפלסטיני והאירני צריכה לבוא ארה"ב - אז קודם כל להזכירכם נתניהו מכיר אותם ממש טוב, הוא הנמבר וואן מן שלנו לענייני ארה"ב והוא בקשר טוב עם כולם - מנשיא דרך הקונגרס ועד לאזרח הבודד, ככה זה נתניהו. אבל עם כל האהבה, אפשר גם לבד ומה שחשוב זה מה שנאמר בחדרי חדרים וגורי אלפי מוזמן לשמוע. "כולנו מבינים שהקשר עם אמריקה, ארצות הברית הוא חשוב. יש לו צדדים מוכרים, יש לו צדדים פחות מוכרים... אנחנו מדינה ריבונית שומרים על עצמנו להגן על עצמנו בכוחות עצמנו..." שנאמר, אובמה בטח לא צופה ב"מצב האומה" אבל אם הוא כן, אז נצא בסדר.

וברשותכם רק עוד שני דברים - א. רציתי להביא לידיעתכם הפרה גסה של עקרון הפרדת הרשויות שלא נשמעה כמוה בשום דמוקרטיה (ועם יד על הלב לא ידעתי שזה אפשרי) אבל עיתון בישראל מציע חוקים שגם עוברים [וגם כשקמה המדינה היה רק עיתון אחד "העיתון נגד" (אנא שימו לב לשמו המעודכן של "הארץ" בפי ראש הממשלה) - ראש הממשלה לא שמע נניח על דבר... - תגידו שאני קטנונית. הנה פאוזה. תגידו.] "יש עיתון אחד, שהוא תמיד נגד, והוא בתשלום, יש אחד שהוא יותר מאוזן, ובחינם, העיתון שבתשלום, שהוא נגד, מציע עכשיו הצעת חוק  'בואו נסגור את העיתון שבחינם', אני לא מכיר עוד מדינה שאוסרים בחוק לחלק עיתונים בחינם.  ואם כבר הולכים בכיוון הזה אז ראש הממשלה מסיט לכיוונים לא ברורים, אבל בתעמולה כמו בתעמולה זה לא משנה אם זה נכון או לא והנה המשוואה דמגוגית של רוה"מ להערב: "אבל אם כבר הולכים בכיוון הזה - גוגל בתשלום, פייסבוק בתשלום, טויטר בתשלום, סלפי בתשלום..."

אבל אני אקנח דווקא בדובדבן - רוכן נתניהו אל שליין באינטימיות ואומר לו: "אני שואל אותך - איפה יש זמן לנהנתנות?" ומה הוא עונה לשאלה הרטורית? "אין זמן.. אני שמח שאני מבלה כל כך הרבה זמן בהגנה על כל אחד ואחד מכם". אני רק השערה - האם ראש הממשלה חושב שנהנתנות זו פונקציה של זמן? אולי נתניהו מתכוון שהוא היה יכול להנות יותר לולא היה ראש ממשלה? זה ברור (אגב גם בלונדיניות נהנות יותר). ולמען האמת יש לי תחושה שגם אנחנו היינו נהנים יותר. רק אומרת.


יום שבת, 22 במרץ 2014

פוסט לעצמי א-לה-"יומני היקר" אבל לא. אין פוליטיקה, יש מחשבות, אנליזה עצמית קצרצרה לסופשבוע

משהו מסרב להיכתב, אני רק לא יודעת מהו. בחמישי לפנות בוקר פירסמתי את הפוסט האחרון. לא פשוטה הכתיבה לתוך הבוקר, אלה השעות שאני אוהבת במיוחד והן נעימות ושקטות לכתיבה ויותר מכל ברורות וחדות, אך בצער משולבת בהן הידיעה שהבוקר מתקרב. אין תירוצים בבוקר, אי אפשר לפעול על אוטומט כדי לשגר את הילדים ליומם ואותי ליומי. בבוקר אני צריכה מלאי שלם של אנרגיה וסבלנות, בעיקר לעצמי. אני לא טיפוס חברותי בבוקר, לגמרי מתפקד זה נכון אבל קצת מיזנטרופ. היה לא פשוט להפוך את עצמי לחביבה ומכילה על הבוקר כשכל מה שאני רוצה זה שקט מופתי, אבל עם הילדים גם באה אחריות ודוגמא אישית ועוד כל מיני כאלה. אם אני רגע מתעכבת על זה, הנה רגע בוננות - בעצם מזל שהבנזוג הוא לא טיפוס שמתעורר בקלות בבוקר, לרוב עד שאני הופכת לסנוז האנושי (ובחיי שזה לעיתים תהליך של שעות [רציתי לכתוב אלוהים עדי - אבל החלטתי להדירו מאמרות שגורות שמייצרות לו נוכחות פיקטיבית]), יש לי בכל זאת זמן התאוששות שמספיק תמיד לקפה וחבירה איטית לנורמות אנושיות מתקבלות על הדעת. אפשר היה רק לתאר מה היה קורה אם הייתי צריכה להעיר אותו בטרם. עם הילדים זה לא ממש ככה, אבל עם הילדים גם אין לי ברירה, מה שחסר זה שבבוקר תקבל אותם האישה הזאת שבא לה לדבר עם בני אדם כמו שמתחשק לה חוקן פומבי בערך. הבחנתי בכל זאת בתהליך של שיפור ויש מצב שעד שהילדים יצאו מהבית עוד אקבל את פניהם כמו שילגיה בשירה המלווה בציוצי ציפורי השיר על כתפי, אבל בלי הסרט האדום - עד כאן. 

כך או אחרת, בשני בלילה טס הבנזוג, ואני נותרתי עם שלושה ילדים, חתול, תוכית וכאב אוזניים בעיצומה של מתקפת סינוזיטיס. לא פשוט. כל יום עמוס ורווי פעילויות וכל לילה, אחרי הסידורים, הופך לילה לבן. מן לילה שמקבל את צבעו מרקע המסך ולא מהמילים המוקלדות - בהיר ושקט ושלי. ושוב בא הבוקר, סוחבת ככה כבר שבוע של מקסימום 4 שעות שינה בלילה וימים עמוסים. עד חמישי בלילה עוד עמדתי בקצב של כתיבה יומית (שרק אני מכתיבה לעצמי - שיהיה ברור את מי להאשים). בחמישי כתבתי, אבל למשהו שעושה אמא עמיתה בחינוך ביתי ולא יכולתי להביא את עצמי לכתוב יותר. רציתי ועייפתי ופרשתי לקרוא. והיום יום שישי, חצי עצל אבל לגמרי מתוקתק, עם פעילות ילדים, נקיונות, כביסות, ארוחות, קניות, קפיצה לחנות חיות, ספרים, קצת ים, הרבה משחקים ובלי זמן כתיבה. והכתיבה שהפכה לשגרה פתאום נתקעה. לפעמים צריך מנוחה כדי להתקדם, אני אומרת לעצמי ויודעת שזה חסר תקנה.

בחיי שתיכננתי שהילדים ירדמו הלילה ואני אדליק טלוויזיה, אחרי שבועות שהיא סגורה (בשעות שהילדים ישנים ז"א), אולי קצת אלכוהול ונישנוש, סופסוף לגמור את הספר וללכת לישון מוקדם. נרדמו הילדים, הסתיימו הסידורים ובמקום זה אני שוב על המקלדת. לא מתלוננת (ולא, זה לא בגלל שיש במקרר חלב בקרטון [סליחה, שרה, הייתי חייבת]). הכתיבה היומית הזו, גם באישי וגם בפוליטי, נותנת לי קול שני שהיה לי אולי קצת חסר. אני כותבת גם כשאני לא על המקלדת ונוצרת לי זוית ראיה שהיא מנותקת מהסיטואציה, קצת פחות כבולה לרגשות ולכאן ועכשיו. אני שמה לב שזה גם הולך ונכנס לי להורות ולמען האמת זה מוצא חן בעיני. ברגעים של תסכול, אני רגע עוצרת. כותבת את עצמי בעל פה תוך כדי ופורטת את זה בתרגום לילדים (מצונזר, בכללי [מסתבר שלילדות בירושלים יש תוצרי לוואי של פה די מלוכלך, או שאולי זו רק אני]), זה פתאום מאיר את הסיטואציה באור אחר, מעניק פרופורציות ומוציא מתוך הקושי את המקום להתקדם. זה דווקא לא רע, לא יודעת הרבה על הורות מקרבת או לשחרר ילדים או כל תיאוריה אחרת (לא אדם של אידיאולוגיות גורפות ומיני תורות שכאלה), אבל ילדים (ממש כמונו, אגב) צריכים שנסביר להם, לא באריכות, לא בפטרונות אלא את הדברים כמו שהם, אשכרה. גם הם צריכים לדעת מה תרשים הזרימה בסיטואציה הזו כי כדי לא לעשות משהו שוב (ושוב, ושוב) הם צריכים להבין למה וזה שמישהו כועס בגלל זה זו לא סיבה להפסיק, זו סיבה להביע צער בצורה מכנית ולכן זה גם מתכון מובטח שזה יקרה עוד פעם (ועוד, ועוד). 

אבל נראה לי שבדרך כלל אנו נוטים להתפרץ ברגעים של חוסר אונים (אולי בגלל שדברים קורים שוב?), אבל אם דווקא ברגעים האלה אתה עוצר להסביר לצד השני את הקושי שלך, במידה רבה כבר שיחררת חלק מהתסכול. נשמע אבסרטקטי? ניו אייג'י משהו? אז הנה דוגמא, שעובדת על קטנים (נניח בני ארבע) שהם החלק היותר חמקמק בתיאוריה הזו. מצב היפותטי - לילה שלושה ילדים הולכים לישון בחדר ההורים כי אבא בחו"ל, הקטן מתחיל לנשוף בקול ולהקיש עם הלשון (כן אחרי כל הטקס של החלפת הברכות של לפני השינה שהוא ארוך כמו טקס הדלקת המשואות) ולמרות שביקשתם ולמרות שהסברתם שזה מפריע ולא נעים, הוא ממשיך להרעיש בזמן שאחיו מנסים לישון ואמם המותשת נותנת פוש אחרון בדרך לאור בקצה המנהרה והשעה התאחרה (סיפור אמיתי מ"חברה"). מסתבר שלומר בטון סמכותי ושקט "אני ביקשתי שתתחשב ואתה לא, עכשיו יש לנו שתי אפשרויות להמשיך את החיבוק ולא להפריע ולהירדם בכיף או שאתה תעבור לישון בחדר אחר. עכשיו תחליט אבל אם אתה נושף, אתה עובר." עובד, לגמרי עובד. הנה עובדה, אני כותבת (אופס הלך הסיפור כיסוי של ה"חברה"). זה עובד עוד יותר עם הגדולים, זה בטח עובד יותר טוב מעימות ואפילו מצליח להבנות להם תמונת עולם רחבה יותר מזוית של מישהו אחר וזה לגמרי חשוב, אני חושבת, זאת אומרת כבר קראתי את זה קודם.

אז זהו היו לי ימים עמוסים ומה שקורה במדינה הזו די יצא לי מכל החורים, אבל התנהגתי באיפוק אירופי ושתקתי קצת, בסך הכל לא היה הרבה זמן ואתם לא ממש התגעגעתם. לא כתבתי, כנראה הייתי די מוצפת, אז קיבלתם בקטנה איזה דף מיומני היקר של אמא עם תיאוריה לא מוכחת אך בעלת הילה מוארת. זה זמן טוב לקוות שמחר אכתוב יותר טוב, זה זמן טוב ככל הנראה לסיים. לילה טוב

יום חמישי, 20 במרץ 2014

הגבירה האירופאית והשרת המרוקאי - צהלולים על פכים קטנים של אושר באוניה הישראלית הטובעת

צהלולי פתיחה. שומעים? יופי. פשוט כי אתמול הודיעו מי יהיו מדליקי המשואות בערב יום העצמאות ולתפארת מדינת ישראל. אז דעו לכם כי תהיינה 14 נשים שתדלקנה את המשואות, פשוט כי הטקס השנה הוא במסגרת "זמן נשים". ברור שכאישה עלי לתמוך בצעד הכל כך חיובי והמעלה תודעה ציבורית, כי הרי זה העניין מצוינות נשית, אך לצערי אינני רואה בזה צעד פמיניסטי שמוביל אותנו קדימה. ממש כמו יום האישה הבינלאומי, גם כאן אם יש העצמה נשית היא לגמרי בכאילו, כי למעשה כל מה שזה מוכיח זה שעדיין אין שוויון. בכל טקס (לפחות אלה שאני זוכרת, מודה שהחיפוש באינטרנט אחר רשימה שכזו היה קצר ולא מקצועי), "פסיפס הישראליות" שניסו ליצור במדגם המייצג של מדליקי המשואות הכיל מינון כזה או אחר של נשים וגברים כאחד (לא נכנסת כרגע לנושאי קיפוח אחרים). שוויון מגדרי אמיתי מתקיים כאשר מדליקי המשואות משני המינים. השנה, שרת התרבות מעדיפה להסביר שהגיע זמנן של הנשים. אכן הגיע הזמן אבל לא למדליקות משואות, אלא זמן לפרוע את חובה של הממשלה לציבור הנשים בישראל שתעמוד בחוקיה שלה ותקפיד לפחות מצידה על שוויון מגדרי. אם יש פה משהו זה הצלחתן של הנשים האלה כנגד כל הסיכויים בתוך החברה הגברית-מיליטריסטית שלנו, והן עושות את זה בזכות עצמן, בטח לא בזכות מדינת ישראל. פעם ב- 66 שנה להקדיש את הדלקת המשואות לנשים בישראל לא מצליח לכסות את הערווה של אי שוויון מגדרי בישראל, אם כבר זה מאיר אותו באור זרקורים ועושה ממנו הילולה (צהלולי סיום). 

אז בלי להציק לכם יותר בעינייני מגדר אעבור הלאה ברשותכם, כי את זה התחלתי לכתוב בבוקר ובינתיים קרו הרבה דברים ונקודת המגדר הובנה. הפריט ברשימה שלי הוא כמובן פרשת הרפז ומעצרם של וינר ובניהו היום. זה לא שיש הרבה מה להוסיף, אבל כאשר ראשי הצבא מתנהלים לכאורה (כמובן) כמו ארגון פשע, האמירות בדבר מוסריותו של צה"ל נראות עוד יותר תלושות מהמציאות מאי פעם. כאשר ראש הפירמידה רקוב, נטייתו המיידית של הרקב, בניגוד לחרא שצף מעלה, היא להמשיך ולהרקיב, מראש הפירמידה ניתן רק לרדת.  דובר צה"ל לשעבר ועוזר הרמטכ"ל לשעבר נעצרו היום על עבירות כבדות משקל, ייתכן שבסוף הכל יתמוסס (אולמרט, איל גולן וכו') אך זה לא יהפוך את אי חוקיותן של הפעולות שלכאורה נעשו לבסדר וזה בוודאי מעיד לא רק על הפרסונות המעורבות, אלא גם על הארגון עצמו. את בניהו כינה היום נציג המשטרה "מסוכן לציבור", מצבור ראיות מעיד כנראה על שלל פעולות שיש לתת עליהם את הדין החל משיבוש מהלכי משפט, השמדת ראיות, מרמה והפרת אמונים ועוד ואנחנו מדינה כל כך מתוקנת שכולם לוקחים בחשבון שיש מצב שהם יצאו מזה והסיכוי אכן גדול שכן. כי זה להיות ריאלי במדינה שלנו, את המחיר לא גובים ממפורסמים ומקורבים, הם שווים בפני החוק, אך איכשהו מצליחים תמיד לחמוק מהעונש שלא כמרבית בני התמותה, בעגה צבאית נראה לי שקוראים לזה מכה קלה בזנב. ואם אתם רוצים שגם אקשור את זה לנושא המגדר מהפיסקה הקודמת, אז הרשו לי לצייר קו מטאפורי בין אחזקת המסמכים והעברתם לגורם לא מסווג של בניהו לבין אישומה של ענת קם ותראו אתה ההבדל בין ההתייחסות לנשים להתייחסות לגברים (צהלולים).

אבל מה אני ממשיכה לקשקש? הפיסקה הראשונה נכתבה בבוקר, הפיסקה השניה בצהריים ובינתיים כבר לילה. יום שני לנסיעת בנהזוג, הימים לא יכולים להיות אינטנסיביים יותר ממה שהם. שעות השינה שלי הולכות ומתקצרות, אך עם זאת היכולות שלי בהפעלת הילדים שלי הולכות ומשתפרות. ובישראל? יש כל כך הרבה דברים לדווח עליהם כמו שראש הממשלה ושר הביטחון (ששוב מתנצל בפני האמריקאים) הנחו את צה"ל להמשיך להיערך לתקיפה באיראן ב- 2014, היערכות שתעלה לנו לא פחות מ- 10 מיליארד שקל. אז ברור שאוכל לצחוק על יעלון או לחלופין להסביר כמה הוא מזיק לנו בהשתלחויותיו והתנצלויותיו ושזה לא משחק קביל כשאתה שר ביטחון או כאדם בוגר באופן כללי. אך כבר יש נושאים נוספים וזמננו קצר כי הלילה הזה מאיים להסתיים. ההנחיה לנושא איראן של נתניהו ממשיכה את הקו ש"הוא לא יתן לישראל להגיע לסף הכחדה" וש'ישראל לא תיתן למפלצת האיראנית להשתלט עם העולם בעזרת הגרעין, גם אם זה הדבר האחרון שישראל תעשה' ששני אלה הם אולי מאותו צד של מטבע התוקפנות אך השני בהחלט יכול להוביל לראשון וזה דווקא מה שלא רצינו להוכיח (לפחות אני לא). אם במישור המדיני נתניהו החליט על הפצצה המתקתקת הקרויה "מדינה יהודית" כדי לפוצץ את המשא ומתן, בזירה הגרעינית מציב נתניהו את ישראל כשחקן הלא ראציונאלי שילך עד הסוף גם אם הסוף הוא פטריית עשן. אם לא נוכל לחיות על סלע קיומנו נמות על סלע קיומנו רק כדי לא להיכחד בידי אחרים. אמרתי ואומר זאת שוב, המחיר של התנהלותו של נתניהו הוא עלינו.

אבל במסגרת המחירים של נתניהו, איך אפשר להמשיך ולדבר על האיראנים אחרי שהערב נודע כי אב הבית לשעבר תובע את ראש הממשלה? הרשת כמובן כבר חוגגת ואיך אפשר שלא עם הפנינים המופלאות כמו אמירתה הנאורה של הגברת נתניהו: "אנחנו אירופים, אנחנו עדינים, לא אוכלים הרבה כמוכם המרוקאים..."? הנה הוכחה מוצקה להצלחת מדיניות כור ההיתוך, כי על מה זה מעיד אם לא היכרות עמוקה המושתת על חיבה בין עדות ישראל? או הסיפא של הפנינה: "אתה מפטם אותנו ואחר כך כשמצלמים אותנו בחו"ל אנחנו נראים שמנים". טוב כי בארץ כבר יש כל כך הרבה מרוקאים מפוטמים שהגברת נתניהו לא בולטת, אבל בחו"ל זה מצטלם לא טוב. (מי היה מאמין שצהלולי הפתיחה שלי יהיו גם אקורדי הסיום?)

וזה לא שאין לי מה להגיד אבל מה זה באמת משנה, פה זה לא ארמון האליזה וחבל, כי שם מחליפים פרחים כל יום ולא ע"י איזה מרוקאי שעבר לגור במודיעין עם הילדים שלו והוא לא רואה אותם רק כדי לרצות את הגבירה, אלא על ידי מעצב פרחים אמיתי שאולי קוראים לו ז'אן-בפטיסט אבל בטוח לא מני. והוא לא תובע את המעסיקים שלו, מה פתאום? הוא אירופאי, הוא עדין... הוא מעריך את זה שניתנה לו ההזדמנות לחסות בצילם של מנהיגים. איך המרוקאי עדיין לא הבין שאסור להסתבך עם הגבירה האשכנזיה? עכשיו, מני, לפני שאתה הולך ואתה יודע איפה הדלת, לך תביא נרות נשמה ואל תסתכל בתיקים החסויים, הם שמורים רק לאשכנזים בעלי שיעור קומה שאוהבים לצייר קווים אדומים. ואתה, חביבי, חצית אותם. next

יום רביעי, 19 במרץ 2014

כן, אדוני השר - קצת מייגע כשזה לפיד ולא האקר, ופלוג ולא סייר האמפרי אבל עדיין שווה צחקוק

אז לפיד מנסה למכור לכם דירה ראשונה מקבלן בעלות של עד 1.6 מיליון ש"ח ב- 0% מע"מ? אכן אבל זה לא לכולם - אם אתם זוג נשוי (אופס, נפרדנו מקהילת הלהט"ב וגם מרווקים, גרושים וכל מי שלא התחתן דרך הרבנות או לא הצהיר על חתונה אזרחית בחו"ל), ואם אחד מבני הזוג שירת בצבא (אופס, נפרדנו מערבים ומחרדים), אם יש לכם ילד אחד לפחות (אופס, ככה נפרדנו ממי שעוד לא רוצה ילדים, מי שמנסה להביא ילדים וגם ככה הטיפולים עולים לו הון, אבל לעומת זאת מצבת כוח האדם העתידית של צה"ל מובטחת), אם במקרה קניתם כבר דירה אז אכלתם אותה כי לא מגיע לכם (בישראל לא צריך לשפר דיור, זה לא חשוב כנראה). ואם כבר עניתם על כל הקריטריונים וגם עמדתם בתנאים לקבלת משכנתא (כי צריך מקורות מימון, לא?!), אז לא תשלמו מע"מ אבל תתחייבו להחזיק בנכס 5 שנים. אחרי כל ההתקזזות הזו בעצם לא נשארנו עם הרבה כל כך מ"אנחנו" אזרחי מדינת ישראל, נכון? 


זה בלי לדבר על המשקל העודף שזה מטיל על ציר מרכז -פריפריה, וגם על ההנחה המושכלת שאם תכנס שליפתו זו של השר לתוקף, יכנס ענף הבניה לקפאון ואחר כך, בגלל שהביקוש יגבר אך ההיצע לא, עוד נחווה עליית מחירים. אה, וכמעט שכחתי, זו יוזמה של התאחדות הקבלנים והם די מרוצים ממנה, אולי כי אופציית גילום ההנחה כל כך קורצת? מבריק. הנה לכם עוד שליפה ממשלתית גזענית שמקדמת אפליה. אבל זה כבר לא חדש... אני מניחה שאם אתם זוג נשוי, סטרייטי, צעיר עם ילד/ים, עם בנזוג ששירת בישיבת הסדר ורוצים לקנות דירה חדשה, פרי תנופת הבנייה בשטחים הכבושים - לגמרי שיחקתם אותה. כי הימין הלאומי הפך להיות המרכז החדש.

מה שמדהים עוד יותר בכל הסיפור הזה, כי הגזענות כבר מזמן לא מטרידה כנראה יחד עם מדיניות התעדוף האזרחי והשליפות מהמותן, זו המתקפה על נגידת בנק ישראל קרנית פלוג. לא מוצא חן בעיני לפיד שקרנית פלוג ופקידות האוצר לא מרוצים מהשליפה החדשה שלו? אל דאגה, עדת מעריצות מהמפלגה שלו חותמות על מכתב מלא תמיהה כיצד פלוג לא מצטרפת להחלטה ה"האמיצה של שר האוצר", טוב הן מצפות מפלוג שתעשה כמעשה קול - לא תתמוך בהצעה כי זו הצעה טובה, אלא שתתמוך בגלל יאיר. מה קורה שם ב"יש עתיד"? מה מכניס להם צוות יש עתיד לשתיה שהם כולם מתנהגים כמו חבורה בכת הזחיחות הסוגדת לג'ל ולזה שמחובר אליו מלמטה? 

אבל גם יועץ שר האוצר לענייני דיור תוקף את הפקידות ומסביר (בהמון מילים) שבעצם הם לא עשו את העבודה שלהם כראוי וטוען שמשבר הדיור הוא בגלל הפקידות והיא בכלל הבעיה. אני רגע עוצרת, נותנת לכם גם זמן לקרוא את זה שוב. אני לא בטוחה שהבנתי - פקידות משרד האוצר ובנק ישראל היא הסיבה למשבר הדיור? אני צריכה רגע להבין - אם הבנתי נכון ואני מבטיחה לקצר:  יש חברי כנסת - הם נבחרים בבחירות ארציות ושוות וכו', מתוכם על ראש המפלגה בעלת הסיכויים הגבוהים ביותר להרכיב ממשלה מוטל התפקיד להקים ממשלה ולעמוד בראשה. מו"מ קואליציוני וכו' - יש ממשלה. עכשיו - לממשלה הזו יש מדיניות, לא? הפקידות נועדה רק לייעץ וליישם לא? אז איך הפקידות הזו אשמה בדיוק בבעיות שהמדיניות הממשלתית יצרה? ומי ממנה את הפקידות הזו? והאם לא תפקיד הפקידות הזו להיות אנשי המקצוע שהמדינה סומכת את ידיה עליהם? אז מה לעזאזל פיספסתי פה? אבל אפילו מירי רגב הצליחה לומר היום "כשהשר רוצה אז הפקידים הם לא אלה שקובעים" (ויסלחו אלות הגורל שהשתמשתי בה כדוגמא, אבל אם רגב הצליחה להבין...) זאת אומרת שהפקידות פועלת בתוך המתווה של מדיניות השר. נראה לי שהנקודה הובנה. 

אז לגבי קרנית פלוג המצב ידוע, לפיד בעצם לא ממש רצה אותה מההתחלה, תהליך המינוי שלה היה מבזה עד שלהזכירכם 4 ימים לפני מינויה ישב שר האוצר ואמר בטלויזיה שהיא אדם מצוין שלא תהיה נגיד כמו רבים אחרים. כך שכמו כל דבר תקוע בגרון, כך גם יאיר מקיא אותה מיד, קלי קלות. אבל זה הרבה יותר מזה. הדברים שנשא שר האוצר בארוע הפתיחה של מכון אהרן למדיניות כלכלית זה אך לפני יומיים, מצטרפים לכל הכאוס הממשלתי-פקידותי הזה.

בראשית דבריו מטיל שר האוצר את בעיית יוקר המחייה על ועדת טרכטנברג ומסביר שבעצם המדינה עשתה מיקור חוץ לעצמה - רוצה לומר נתנה את הנושאים שעליהם היא מופקדת לידיים אחרות. אבל זו דמגוגיה, הרעיון של ועדות מקצעיות הוא לשפר את יכולותיה של המדינה בעזרת ועדת מומחים (זה שבארץ זה כבר לא ממש נעשה כך זה נכון, אבל הרעיון עצמו אין בו פסול). הרי פוליטיקאים לא בהכרח מבינים יותר מדי בתחומי העיסוק של המשרדים שלהם. למשל, ניתן לדמיין מצב בו כותב טורים, סופר ומגיש טלוויזיה הופך להיות שר אוצר לא? ואז מה הוא יעשה? יכתוב בפייסבוק כל היום? לא הוא צריך להחליט על מדיניות. ואיך הוא יחליט על מדיניות אם זה לא תחום עיסוקו, הוא הרי רק פוליטיקאי? או, בדיוק בגלל זה יש לו פקידות וגם את האפשרות להקים ועדות מקצועיות. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שהוא לא טיפש והוא יוכל ליישם מדיניות ראויה לאור חוות דעתם של המקצוענים. זאת אומרת שבעצם מתפקידו פשוט לבחון את העניינים הקשורים למשרדו ולהפעיל שיקול דעת. אין ספק שעם הכניסה לתפקיד, כבוד השר ילמד את החומר ויתחיל להבין בו יותר, אבל לכל הצדדים המקצועיים יש לשר קודם כל יועצים. אם כך זהו תפקידו כפוליטיקאי, להקיף עצמו במומחים מטעמו, להקשיב, לשקול, להחליט ולשאת באחריות, רק את הביצוע הוא משאיר לפקידות. אם כך, איך הפקידות היא המקור לכל הבעיות, בהנחה שהיא רק מיישמת מדיניות? ואיך האחריות הפכה לפונקציה פקידותית?

אז עזבו את זה שלפיד מסביר שהוא (ממרום מושבו) צמח כפוליטקאי מההפגנות ברוטשילד (אה-הא, כן. אבל עזבו אם זה נכון או לא כי הזמזום האופורטוניסטי הזה מאוס עלי, הוא גם מגלה את טירוניותו הפוליטית והופך אותה למעין אפוס היסטורי רחב יריעה בעוד ניתן לספור את השנים להתגלמות הפוליטית שלו על יד אחת מבלי להשתמש בכל האצבעות). אבל אחרי שהוא שפך קיטונות על ועדת טרכטנברג הוא הסביר שהוא מסכים למסקנה שיש לקצץ בתקציב הביטחון ולהעביר את התקציבים לשירותים החברתיים, רק שהוא צריך לשאת באחריות. ועל זה אני אומרת - "אוי, אוי, אוי, מסכן לפיד, הוא גם שר והוא גם נושא באחריות... אנשים טובים, קצת רחמים". אני לא מבינה אם הוא פוליטיקאי הוא נושא באחריות לא? ואם הוא נושא באחריות באיזו אחריות הוא נושא? באחריות למדיניות? באחריות ליישום המדיניות? באחריות על כשלון/הצלחת המדיניות? 

בכלל אני לא מבינה את הנאום שלו, כל הנאום שלו מתנדנד בין מצד אחד למצד שני, כמו ספין מקולקל על ה"כן ולא" של פרס (שזה כל כך שנות ה- 80 וגם לא עקבי) - בלי להגיד דבר רק עם הרבה יותר מלל והרבה אפשרויות להסתבכויות מילוליות ורעיוניות. למשל- מצד אחד הוא אומר שלפוליטקאים יצא שם של לא רציניים (מעניין למה? הרגע ביקשת רחמים על זה שאתה צריך לשאת באחריות,... או שאולי נדמה שהם לא רציניים כי הם נראים כמו אופורטוניסטים שרוכבים על גל הצלחה בועתי להחריד המוחזק על ידי טיפות ג'ל שמחליפות אידיאולוגיה ברורה?) מהצד השני הוא פוליטיקאי (מה לא?) אבל הוא מנסה להיראות רציני, בעיקר משום שהוא מנער את האחריות לפתחה של הפקידות - עליה הוא לא אחראי. הוא אחראי על המדיניות - זוכרים?

רוצים עוד מצד אחד? אז מצד אחד, הוא מסביר שפוליטקאים עסוקים בלהיות פוליטיקאים והם לא מנהלים את העסק (לראיה הוא מביא את הירידה של ישראל מהמקום הראשון בעולם בחינוך לאחד האחרונים - א. מתי היינו במקום הראשון? ב. הפוסל במומו פוסל? ג. איפה לעזאזל הוא חי? או מה לחלופין הוא לוקח כי זה נראה לי לא רע), אבל אתה פוליטיקאי ואפילו לא באופוזיציה אז מה בעצם את אומר עכשיו? ומצד שני הוא תוקף את הפקידות כאם כל חטאת ומקור החטא הקדמוני, אבל אם הפוליטיקאים לא מנהלים את העסק, אז מי מנהל? אז על מי האחריות? והאם מדובר על אחריות מדינית או אחריות ביצועית? 

ואז הוא אומר את המשפט האלמותי "יש פוליטיקאים טיפשים, יש פוליטיקאים חסרי יכולת, יש פוליטיקאים חסרי עמוד שדרה וחלשים. אך מה לעשות? כך עובדת הדמוקרטיה...". אוקי, אז אני רק שאלה - על הסקאלה הכל כך חיובית הזו - איפה אתה שם את עצמך? ובתוך זה - האם זו לא ראייה חותכת שיש צורך דווקא בפקידות אם אלה הפוליטיקאים שלנו?

רגע, יאיר לא סיים: "...אם הציבור בחר בהם, הם אלה שנבחרו". קודם כל וואו, איזה מנעד חשיבתי מטורף (!). אם הציבור בחר בהם, הם אלה שנבחרו. יש מצב שלפיד אומר בעצם, שהבעיה שהפוליטיקאים שלנו כל כך חדלי אישים (והוא בתוכם) זה בגלל שהציבור כזה? כך או אחרת כל הנאום הזה לא מאיר אותו באור יפה במיוחד וגם מעורר מחשבות לגבי שכירת כותב נאומים טוב אפרופו שימוש נכון במשאבים. אבל זה כן משאיר אותי עם תמיהה - אם שר האוצר שלנו היה לפני כן כותב טורים אז לא יותר הגיוני שהוא יבין יותר בכתיבת נאומים מאשר במדיניות מוניטרית? אבל אם הנאומים שלו כל כך לא מוצלחים אחרי כל כך הרבה שנים של כתיבה אז איך הוא מתיימר להיות כזה שפיץ בנושאים כלכליים אם בסה"כ עברה שנה ממינויו? לא יודעת, אבל אם אני הייתי שר האוצר הייתי נשענת הרבה יותר על הפקידות ולא הייתי מנסרת את הענף שהפקידות מנסה להחזיק כל כך הרבה זמן בעוד אני יושבת עליו. אבל אולי זו רק אני.

מכל האחריות הביצועית והאחריות המדינית וטיפשותם של פוליטיקאים, הנאום של לפיד, הכל כך אומר הכל ולא אומר כלום הזכיר לי נשכחות. אחת הסדרות האהובות עלי ever היא "כן אדוני השר" והנה קטע קצר בביצוע הרבה יותר טוב משל יאיר על אחריות מדינית ואחריות ביצועית ובעיקר איך באמת מתחמקים באלגנטיות שאין לך מה להגיד ויש לך מה להסתיר. שנינה כזו לא רואים כל יום אז הרי היא לפניכם בלחיצה על הקישור הזה. נראה לי שלפיד יכול ללמוד דבר או שניים בעמימות וחלקות לשון, למרות שבבריטית זה נשמע יותר טוב...

יום ראשון, 16 במרץ 2014

יום שגרתי שכזה - הכל הולך קצת הפוך, אבל סבבה, צוחקים

זה התחיל אתמול בבוקר (שבת, כן?) כשבנהזוג קם וגילה שבעצם הוא צריך לטוס כבר בשני בערב ובכלל אמור להיות בארה"ב עשרה ימים (יום החזרה אף פעם לא נחשב, אבל הפעם הוא חוזר בבוקר). זה כבר הופך את כל השבת כי פתאום זו שבת אחרונה לפני טיסה והופ! הנה הלכו לי 3 השעות השבועיות של רגע שקט לבד, שכבר נלקחו ממני בשבוע שעבר מטעמי אירוח קדחתני ויגזלו ממני גם בשבוע הבא מטעמי טיסה. לא רוצה להישמע אגואיסטית אבל אלה בדיוק הרגעים היחידים שלי לבד ועם כל אהבת הנפש לבנזוגי וילדיי, 3 שעות נטולות דאגה (חוץ מחרדות קלות כמו "הם כבר היו אמורים להיות שם, למה הם לא מודיעים?!" וזוטות שכאלה) הן שעות הכרחיות לשמירה על שלווה. כמו זו שאיפשרה לי היום לקחת בסבבה ואפילו לצחוק על כל מרק העדשים (הטעים באופן אקסרא-אורדינרי) שנשפך על רצפת המטבח והכריח אותי להזיז את המקרר חצי שעה בערך לפני שיעור אינטרוולים...

יש מצב שעכשיו סתרתי את הצורך בזמן לבד, נכון? כי אם לקחתי את זה בסבבה בשבוע השלישי ללא זמן לבד אז כנראה שאני בסדר. בטח אם לוקחים בחשבון את השוקו שהמרכזית שפכה על עצמה ועל כל פינת האוכל בבוקר ועוד אחרי שהיא התחפשה, 20 דקות לפני שמתחיל שיעור שחמט, שגם לקחתי בסבבה. כמה סבבה לי. סבבה. אבל דעו לכם שזו הנחה שגויה כי ייתכן שכל הסבבה הזה רק מעיד על רמת נפיצות רצינית ולכן כמו במקרים רבים של ספק, הרי שאין ספק שאני צריכה רגע שקט ואין ספק שזה לא יקרה ב- 11 הימים הקרובים תוסיפו לזה 17 ימים קודמים וקיבלתם 28 ימים של 24/7 אינטנסיביים להחריד ללא יכולת מילוט. עכשיו תחליטו בעצמכם אם זה שווה את זה. טוב, אז זה לא ככה, אבל הייתי שמחה אם כן. 

בכל מקרה כל היום הזה היה יום של הפוך, אולי זה עניין של פורים, לפחות עברנו אותו בחיוך. בבוקר התארגנו מהר עם תחפושות כדי להספיק לשיעור שחמט שבסוף אף אחד כמעט לא זכר להגיע אליו, אחר כך עשיתי את טעות ידועה מראש אך בלתי נמנעת והצלחתי להיכנס ולצאת ממנה בראש מורם. למרכזית היה שיעור שחמט, לבכור, לקטינא ולי היתה שעה וחצי לבזבז עם סידורים מוגדרים בקניון ההומה, הדחוס, המרעיש והמיותר להחריד. זוועת עולם. אני שונאת קניונים, אני סובלת הרבה יותר כאשר הם מלאים לכן אני חייבת תוכנית פעולה ברורה. יצאנו בלי הרבה נזקים, לפחות פחות מהצפוי. חזרנו הביתה. אימון טרומבון וריצה מטורפת להספיק לשיעור. חניה ריקה. כניסה סגורה, כניסה שניה סגורה. כנראה שאין שיעור. קטן עלינו, אבל ליתר ביטחון אנחנו בודקים גם עם המורה לקפואירה. אין שיעור. את נושא ההיפ הופ אנחנו כבר לא טורחים לברר. טוב, לא נציל את היום עם איזו פעילות מהנה של אחר הצהריים בחוץ, נמשיך יום עצל בבית. מגיע חבר.

חוצמזה לכבוד פורים התחלנו משחק גמדים וענקים, אך עוד לפני שהוא התחיל כבר סגרנו על הסדר, לא שזה מנע מהילדים לערוך הגרלה, שנאמר "לפרוטוקול". אז כל יום כל אחד מחברי המשפחה הגרעינית מכין מתנה לאחר. הרבה יצירתיות ואהבה. שפע. שעה לפני שיעור אינטרוולים נפרדנו מהחבר, בכור ומרכזית פרשו לאימוני נגינה ואני פרשתי למשחקים עם קטינא והכנת ארוחת ערב. עוף במרינדה - יש. סלט - יש, פסטה - מתבשלת, מלפפון חתוך - יש. ילדים סיימו אימון ומסדרים שולחן - יש. מחשבה מטופשת שכדאי להכניס את מרק העדשים למקרר והנה יש לנו מרק עדשים על הריצפה ומתחת למקרר. מנקים. רבע שעה לשיעור אינטרוולים. ילדים רעבים, בנזוג עדיין בדרכים. הלך שיעור האינטרוולים? לא. אופטימיות. גם נקי. אפילו מתחת למקרר. אה - צריך מקלחות. חזה עוף נזרק למחבת - קטינא חפוף ונקי. צד שני לבשר - בכור חפוף ונקי. המרכזית מתעכבת. חמש דקות לשיעור. אני עדיין אופטימית. הפסטה עוד לא מוכנה. העוף ממש עוד שניה. לא נורא נתחיל חימום ליד הכיריים ונגיע בחמש דקות איחור. אה הא כן. או שלא. והאוזן כואבת כבר מאתמול. שמן זית חמים לא ממש עוזר, אבל זה מעמעם את הקולות של הילדים. כדאי שאטפל בזה מחר, יש לי 22 שעות להבריא ולצאת לריצה (בכל זאת צריך לפצות על שיעור האינטרוולים) והבנזוג יוצא לטיסה. יום נוסף בשגרה. מחר תחרות שחמט משולבת בתחפושות והבנזוג בערב טס. אני חוזרת על עצמי? אולי בכל זאת אני צריכה עוד קצת זמן.


יש בי מילים והרבה, אבל מנגינה כנראה קצת פחות... בכל מקרה - פוסט על מוסיקה, נגינה וילדים (פוסט ראשון כנראה)

כשהייתי קטנה ניגנתי בפסנתר, אני באמת לא זוכרת אם נדחפתי לזה באלגנטיות או בחרתי בזה במודע, אבל ניגנתי. כיאה וכיאות קיבלתי אחר כבוד גם פסנתר מאומה שלי (סבתא בגרמנית) כי הרי איך תוכל הקטנה להיות עילוי בנגינה אם לא יהיה לה פסנתר משלה? היכולת להפיק צלילים כבשה אותי וההתלהבות הייתה בשיאה. ההתחלה היתה קלה ביותר ולגמרי אינטואיטיבית. פעמיים בשבוע היה מגיע ליאוניד, המורה הגוץ והנמרץ, מקשיב, מתקן, עובר ליצירה הבאה ומפליג בשבחים על הכישרון החד פעמי שניחנתי בו. עברו חודשים טובים וההתלהבות פגה, כל הסיפור הזה כבר התחיל לשעמם, היו כל כך הרבה דברים נהדרים לעשות ובלאו הכי ניגנתי טוב. לא מצאתי שום סיבה ראויה לשבת ולהתאמן שעות ביום, בטח אם כבר בפעם הראשונה ניגנתי כמעט ללא שגיאות. מצאתי לי מוצא - ניגנתי פעמיים בשבוע. בשיעור. בלבד. למרבה הפליאה ההתקדמות שלי כבר היתה הרבה פחות מהירה. למרבה הפליאה אמא שלי לא נשארה אדישה. התחילו ויכוחים מבוקר עד ערב "את לא מנגנת מספיק", "אם את לא רוצה לא צריך, אבל אני לא אוציא על זה כסף", אתם יודעים - היא אמרה את כל מה שהורים אומרים ואני אולי שתקתי, סביר שלא.

פעמים רבות הוחלט על עוד זמן ניסיון, ללא הועיל. באמת שלא ניגנתי כמעט ולאמא שלי זה נמאס. היא החליטה שהשינוי מתחיל במורה. ליאוניד הנמרץ פינה את מקומו לאוולינה הקפדנית והנרגנת. חדוות הנגינה רק דעכה לי עם כל רגע במחיצתה והיא באמת השתדלה להתחבב עלי. אבל אוולינה לא הייתה טיפוס מלבב והיא הצליחה להשניא עלי את הישיבה מול הפסנתר ובינתיים כבר נכנסתי עמוק לבלט ובין חמישה ימים בשבוע של אימוני בלט, למי היה כוח עוד באמת לנגן? בסופו של דבר אמא שלי החליטה שדי, אני נאלצתי לבחור והרומן שלי עם שיעורי הנגינה נגמר. אנחת הרווחה היתה גדולה אבל הצער, שנים אחרי, על כל שנות האין- נגינה המפוספסות היה גדול יותר וקיבל את ההכרה המוצדקת רק שנים אחר כך. אבל הפסנתר כבר עבר אל אחיניותיי כי בשום דירה שגרתי בה לא היה לו מקום. עד שעברנו לדירה הגדולה שלנו. הפסנתר חזר. 

אבל חזר פסנתר קצת עייף ושחוק. הפסנתר שלי הוא לא סתם עוד פסנתר, חלילה. לידיי הענוגות הגיע פסנתר בעל קלידי שנהב מקוריים שנבנה לפני 1900 עם מנגנון שהפסיקו לייצר לפני מלחמת העולם הראשונה. אבל אנחנו לא ידענו מה זה אומר לשמור על פסנתר כזה ולכן היום הוא יפה וחבוט עד כאב. הבאנו את המומחה לענייני פסנתרים שפסק שצריך להחליף את כל המנגנון וזה יעלה בערך כמו פסנתר חדש פלוס דירת חדר באילת. אז יש לנו עכשיו פסנתר מזייף בחלקו, אבל יפה ועתיק ועד לא מזמן בעיקר תופס מקום.

27 שנים אני כבר לא מנגנת. עשר שנים פלוס כבר אמא. שנתיים פסנתר בבית. כלום? מקסימום ביטלס על גיטרה ב- wii? מה עם כל האופרות והקונצרטים וההופעות? מה עם המוסיקה בבית ובאוטו (הכל, הכל - רוק כבד, מחזות זמר, אלטרנטיבי, ג'אז, היפ-הופ, אפילו אסיד-ג'אז)? ה- mp לכל ילד? סדנאות? youtube? ומה עם כל כלי הנגינה הקטנים והקסילופון שנקנה בחנות מוסיקה רצינית. לעזאזל מה עם כל ה- baby Mozart? מה? כמה אפשר לחכות? ואז בגיל 5 הבכור רצה גיטרה. הו, האושר, כל כך צעיר וכבר רוצה לנגן. קיבל, ברור שקיבל. מילה לא אמרתי חוץ ממזל טוב (טוב זה שקר, דיברתי הרבה, אבל שום מילה על נגינה). לא ניגן. רק רצה גיטרה, לא הצהיר שהוא רוצה לנגן. שתקתי. בחרו חוג של טרום- כלי, ראיתי את הרקיע השביעי מלמטה. נהנו. לא ביקשו כלי. איך לא ביקשו כלי זה לא ברור. החוג הוא "טרום-כלי", לא מתבקש שהחוג הבא הוא כלי? לא. כבר חששתי שלא תהיה לי ברירה זה יהיה או לשתוק לנצח או לגרור אותם בועטים וצועקים לקונסרבטוריון ולא לצאת משם עד שעולה עשן לבן יען כי כי נבחרו כלים? שתקתי. באמת לא היה קל. בטח לא עם חברות כמו שלי שכל ילד מנגן על כלי מרכזי ועוד איזה כלי, סתם בשביל הכיף. ואני עם המנטרה שלי "לא דוחפת, לא דוחפת... זה צריך לבוא מהם.. סיבות נכונות... ירצו, יקבלו (וכו')". סבבה, רק שירצו... מה ביקשתי?

או, אז מסתבר שהסבלנות משתלמת. (מילא סבלנות, אבל שתקתי. אני לא אמרתי כלום. רק על זה מגיע לי פרס). לפני חודשיים וחצי הילדים שלי התחילו לנגן (לא על הפסנתר). באה המרכזית ואמרה בנחישות שהיא החליטה לנגן בכינור. וואלה, חשבתי לעצמי זה כל כך מתאים. קבענו פגישה בקונסרבטוריון. באותו רגע הכריז הבכור שהוא רוצה לנגן על הגיטרה. נכנסנו לפגישה, הכינור היה התאמה מושלמת. עם הבכור, המנהלת התעכבה. היא מיד אפשרה לו להתחיל עם גיטרה, אבל ביקשה ממנו רגע לבוא איתה למורה לכלי נשיפה. אחרי שהילד נשף פעם אחת בטרומבון זה היה בלתי נמנע, החיבור היה מיידי וטוטאלי. יצאתי מהקונסרבטוריון עם שני ילדים נרגשים ומאושרים שרק מחכים כבר לשיעור הראשון ועוד ילד קטינא רבע עוף שמכריז שבשנה הבאה הוא מתחיל חצוצרה (עזבו, אמרנו שמתחילים בטרום כלי, לא?).

אני מניחה שכתיבתי המעט מוקצנת במכוון, עלולה לעורר דימוי של אמא הישגית. טוב, אולי זה נכון, אני רוצה שילדיי יהיו הישגיים, לא תחרותיים, אבל שיקבעו לעצם מטרות וינסו לדבוק בהן גם כשקשה, שיחתרו להיות מאושרים ולהתמיד במשימה. הבחירה בחינוך ביתי היא מפחידה גם ברמה הזו של הישגיות, כי תחרותיות אין ממש, כלומר אפשר לחפש אותה אבל היא לא מופגנת או מפורשת ולרוב היא לא קיימת, אבל ההישגיות היא חמקמקה וצריכה להיבנות. מוסיקה בהרבה מובנים מספקת גם את הצד הזה, לבד מכל שאר הדברים. הישגית או לא הישגית, אני לא שואפת לילדי פלא, רק רוצה שיתנסו ויגלו. להבין ולו קצת במוסיקה זה משהו לכל החיים, זה כישרון שהוא תמיד נפלא ברמה האישית. מוסיקה היא עוד כלי, עוד שפה, עוד עולם, עוד מימד. קלישאה, נכון? אז תנו לי להתפייט - מוסיקה היא עוד דרך חשיבה, היא עוד מקור אדיר לידע, היא עונג צרוף, היא אופן ביטוי, היא הקשבה. היא גם לקיחת אחריות והבנה של משמעת עצמית גם בלי להיות ישה חפץ (כינור) או קרטיס פולר (טרומבון) הבא. 

החודש הראשון היה מושלם, הילדים התאמנו ונהנו מכל רגע. גם היום הם מאוד נהנים, כל אחד מהם התחבר לכלי שלו וזה מצחיק עד כמה מהר הוא הפך לחלק מאיך שהם מגדירים את עצמם. בעצם זה נפלא. אבל רואים שהם עוד צריכים להתאמן על הכנסת זמני נגינה לסדר היום שלהם וזה לא ממש טבעי. אני מניחה שצריך פה מעבר הדרגתי מתזכורות שלי ומציאת סלוטים של זמן לאימונים לאחריות מלאה שלהם ושהתהליך הזה לוקח זמן. ברור לי שהתהליך הזה צריך להיות נעים ונטול לחצים, באותה בהירות נהיר לי שבכל זאת נכנסים לחצים. נגינה היא מחוייבות גדולה שגוזלת זמן ומחייבת אחריות לאימונים. איך עושים את זה זו שאלה טובה. אני מניחה שצריך למצוא איזשהו שביל של זהב בין ילד מקטר כי בא לו לעשות דברים אחרים ובין הורה שבכל זאת מתעקש. מוסיקה, כמו עוד הרבה דברים אחרים, הוא לא נושא שצריך לריב עליו. להתעקש עם הילד על זמני נגינה, או זמני שיעורים או כל דבר אחר, זה לקחת את האחריות שלו על הכתפיים שלך. אבל זה בסך הכל מכניס מתחים מיותרים במקום שאין סיבה ללחץ. אך זה תהליך שהוא מחוייב המציאות ולכן כל עוד הוא נעשה נכון, אני מניחה שזה חלק מתהליך הגילוי של המושג הערטילאי אך הכל כך מוחשי הזה שנקרא אחריות.

אני עצמי נורא מצטערת שלא המשכתי עם הפסנתר, היום אני לומדת איתם מחדש, הם על הכלי שלהם ואני על שלי. אני רואה את החדווה בנגינה שלהם ואת האהבה ומנסה כמו לוליינית על חבל דק ללכת בין הטיפות ולהנחות אותם נכון בקצב שלהם בדרך שלהם שהיא לא הדרך שלי וזה עוד דבר שצריך תמיד לזכור אני מניחה.  

יום שבת, 15 במרץ 2014

ילד זה ילד - "טיפול בקטינים פלסטינים" ואנחנו שותקים כמו דג

בבוקר כשעוד היה לי כוח להתעדכן בנעשה בעולם, לפני שאירגנתי ילדים, העמסתי אותם על האוטו ונהגתי בשיטפון הגדול ובערפל לרמת רזיאל, רק בגלל שלילד יש שם חבר כדי להוריד אותו שם, לקחת את השניים האחרים איתי לחנות סידקית לפרטים אחרונים לתחפושת (כי בסך הכל הן צריכות להיות מוכנות מחר - קלי קלות), סופר כדי להתארגן על משלוחי מנות, חזרה הביתה, לפרוק, לחזור לרמת רזיאל, לקחת לשיעור טרומבון. לחזור - ארוחת צהריים מאוחרת, עוגות, עוגיות, בלט, קפואירה וכל הזמן פינישים קטנים של תחפושת (רק לנסר מקל לנינג'ה, לגמור את השריון לת'ור אל הרעם, לתפור כפתור בגלימה של אלבוס דמבלדור וגם לולאה, להכין חגורה לחרבות של הנינג'ה השני, לעשות זקן לדמבלדור ולצייר כתמים למטפחת של הציירת - ספרתם נכון - 5 תחפושות, 3 ילדים - עדיין לא סיימתי), לארגן יצירה של כרטיסי ברכה, לערוך הגרלה של גמדים-ענקים במשפחה הגרעינית, ארוחת ערב, תחפושות (יש לילה שלם לפני), לסיים משלוח מנות, מקלחות, מנהלות וכאלה. אז בבוקר, לפני כל זה, עם הקפה, עוד הספקתי להתעדכן מה קורה. לא הרחקתי לכת כי היתה כתבה שהקפיאה הכל ולו רק לרגע אחד. ב'הארץ' התפרסמה כתבה על חקירת קטין פלסטיני. אתם יודעים ילד בן 15, איום אמיתי לקיומה של ישראל, שצריך לחקור אותו בעודו אזוק ולהבהיל אותו עד מוות בנוכחות החייל שהוא בכלל עד בפרשה שמכוון אליו את נשקו במשך למעלה מדקה. 

אין לי ספק שיהיו כאלה שיסבירו עד כמה זה נחוץ מהטעם הכל כך כאילו לוגי שהנוער של היום הוא המחבלים של המחר, זו טענה שאני לא מוכנה לקבל. לרוב היא תישמע מפיהם של אלה שבעיניהם ארגונים כמו "בצלם" הם אם כל חטאת. אבל אלה אירגונים כמו "בצלם" שמשאירים אותנו קצת יותר "בצלם" והרבה פחות בצל. אני אפילו לא רוצה להתחיל לחשוב מה היה קורה אילו לא היו ארגונים כאלה שמספרים את הסיפור שרובנו מעדיפים לא לשמוע. מעצר קטינים זה לא משהו שארגון חיצוני צריך להזכיר לחברה הישראלית. עזבו אתכם מימין ושמאל, זו האחריות של מדינת ישראל לשמור על זכויות המיעוט, בטח ובטח על זכויות ילדים.

מעצר קטינים בוודאי לא מסייע למנוע טרור, אין לי ספק שהעצורים הצעירים מדי של היום לא יגדלו מתוך אמונה בטבע האדם אחרי חויה שכזו וקלושים הסיכויים לפתח יחסי אמון עם שכניהם "רודפי השלום" ונציגי צבאם "המוסרי בעולם" שעצרו אותם איפשהו בין גיל 5 לגיל 17 ויצקו תוכן חדש לחווית הילדות. איזו ברירה יש לילד כזה אם לא לפחד ולתעב? 

יום שלם (למעשה כבר יומיים) מסתובב לי ילד פלסטיני אזוק בן 15 שנשק מכוון לעברו בחדר חקירות במחזור הדם ולא נותן לי מנוח.

זה לא שלא שמעתי לפני כן וזה לא שלא ידעתי, אבל כנראה זה מנגנון אנושי לבחור להתעלם מעוולות כי איך אפשר בכלל לקום בבוקר ולתפקד בידיעה שהצבא עצר ילד בן 5 נניח? אלה מחשבות טורדניות מכדי לסחוב אותן ביומיום, לכן לרוב הן נדחקות. לא ניתן לחיות כל היום עם הידיעה שבמרחק חצי שעה ממך עוצרים ילד או שילד אחר נאבק בסרטן או שגבר נפצע בתאונת דרכים. הידיעה הזו מייצרת מודעות ופחדים שאנחנו לא מתוכנתים לחיות עימם. והנה גם היום, מחד הילד הזה לא עזב אותי, אך מאידך גם נעלם פעמים רבות בצללי כל הדברים שצריך לעשות. רק שזה לא תירוץ. זה לא תירוץ להשאיר את הנושא הזה מיותם עד לפעם הבאה, שוודאי לא תאחר לבוא. 

בשטחים, ילדים מתחת לגיל האחריות הפלילית (12) נעצרים, לעיתים אף בחשכת הליל. החוק אוסר מפורשות לעצרם גם אם הם חשודים בעבירות וגם אם הם גרים בשטחים. אבל הם לא ילדים יהודים, מבחינתנו הם מחבלים בפוטנציאל. דרך אגב, אם נניח (ואני לא) שזה נכון, הרי שהפוטנציאל הזה עלול להיכנס לפעולה כתוצאה ממעצר בגיל כזה, כך שאפילו את גישת "הפוטנציאל המחבלי" זה לא משרת. תגידו מה שתגידו, גם צה"ל לא מכחיש, רק פותח חקירות ברעש וסוגר אותן בחרישיות ובשקט אומר זה לא טוב להסברה. וואלה? להסברה זה לא טוב, טוב שיש עוד הסברה שצריך לרצות כי זכויות אדם הלא זה התייפיפות.

האלימות הזו בלתי מתקבלת על הדעת, על אחת כמה וכמה כשזה מגיע לילדים. לילדים של כולנו יש את הזכות לילדות מאושרת. אבוי לדיסוננס - כל היום אני טורחת ועומלת על התחפושות ולהפעיל את הילדים תוך כדי והארוחות והמשחקים ומה אם אחד הילדים היה יוצא החוצה ולא חוזר? מה אם אחרי שעות של חרדה וחיפושים הייתי מגלה שהוא נעצר כי אולי הוא יידה אבנים או פשוט היה במקום הלא נכון אבל אף אחד לא יידע אותי וגם לא אותו באשר לזכויותיו? אני לא יודעת מה הייתי עושה, אבל אין לי ספק שכל גֵן לביאתי בי היה מתקומם ואני באמת לא יודעת עד כמה הייתי מרחיקה לכת, אבל אני גם לא מציעה שינסו אותי. היחס שלנו כלפי ילדים פלסטינים הוא סימפטום חולה אחד שמדגים את הזילות שפשטה בנו לגבי חיים של אחרים, במקרה הזה הפלסטינים - טוב זה לא יכול להביא, אבל זה עלול להתדרדר עוד יותר בקלות מרובה.

תוסיפו לזה את הצדקנות הנוכחית לקיומנו האמיץ על האדמה שנתן לנו אלוהים לפני 4000 שנה ואת הנטיה שלנו להעריך את עצמנו מעל לכל שאר דרי האזור ולאמץ את הגישה שהנרטיב שלנו הוא הנרטיב היחיד והרוח הגבית שנותנת לזה מדיניות הממשלה כבר הרבה זמן, כאשר הנטיה הגוברת בשנה האחרונה היא להעמיק את ייהודנו כאן תוך שיכחה מכוונת מייעודנו כאן (בית לאומי לעם היהודי כן אך כמדינת כל אזרחיה יהודים ולא יהודים כאחד). דומה שההתנהלות שלנו בשטחים הפכה מקובלת ומתבקשת ואנחנו לא שמים לב איך היא מסבכת אותנו יותר ויותר כי אנחנו חיים בצד הכיבוש, כובשים ולא נכבשים. אבל הכיבוש לא יכול להימשך, הוא גורר אותנו לאלימות מיותרת שהולכת ומחריפה והעובדה היא שהנורמות הולכות ומתרופפות. שום קוד מוסרי לא יעזור כאן זו מציאות שטיבה להשחית וככל שניפרד ממנה מהר יותר כך ייטב לכולנו. הפרת הזכויות של אוכלוסיה שלמה הפכה לנורמה ודומה שהפרת זכויותיהם של קטינים מחרה-מחזיקה אחריה. זו לא מציאות של אין ברירה זו מדיניות של שיתוק שבוודאי לא מועילה לשום אינטרס אמיתי של מדינת ישראל, בהנחה שאנחנו רוצים לחיות כאן ולאפשר לילדינו עתיד אמיתי לחיים שלווים שאינם נגזרת של אוטופיה אלא של המציאות כמו שהיא היום. 

אני קצת כועסת על עצמי, אבל גם לא יודעת מה לעשות מלבד לכתוב. כי עם הידיעה הראשונה הזדעדעתי אך שתקתי, וכל הידיעות שבאו אחריה לא לימדו אותי לקבל את זה בשוויון נפש, אבל גם לא עשיתי דבר.  אז אולי כתבתי סטטוס ואולי שיתפתי תמונת מחאה או קישור לכתבה, ואולי עוד זעמתי ונחמצתי אחרי, אבל עברתי הלאה. וביולי הלב נשבר כשראיתי את הוידיאו של מעצר הילד בן ה- 5. אבל עברתי הלאה. מודה. היתה לי מסיבת יומולדת של ילד בן 10 לארגן וכמה בקלות אפשר להשכיח את זה מלב. אבל בזמן שאני מנסה להעניק לילדים שלי את החיים הטובים ביותר שאני יכולה, מדינת ישראל מיישמת הלכה למעשה מדיניות שיש בה משום התעללות בקטינים ואני שותקת. השתיקה הזו היא שותפות לדבר עבירה, היא מתן לגיטימציה להבדיל בין ילד לילד. אבל ילד זה ילד זה ילד.  

כמה אפשר להדחיק?

ילד בן 15 בחדר חקירות.
ילד בן 15 בלא נוכחות הורים או עורך דין.
ילד בן 15 אזוק בחדר חקירות. ילד בן 15 אזוק בחדר חקירות כאשר נשק מכוון לעברו.
ילד בן 15 מול נשק של מי שנמצא שם כדי להפליל אותו ואבא ואמא שלו אפילו לא יודעים מה עובר עליו.
שניה אחת
10 שניות
דקה שלמה.
נצח.

פחד אלוהים.

הוא אולי יידה אבנים, יכול להיות שלא - התמונות מאוד מטושטשות. זה באמת משנה? מסתבר שלא.


"טיפול בקטינים פלסטינים" נשמע יותר טוב ב"הסברה". אבל אלה עוד מילים מכובסות שלא נועדו לשמור על שלום הילד אלא על שלום המוניטין המוסרי של צה"ל. אני יכולה לבוא בטענות כלפי חיילי צה"ל, אפשר להגיד שזה נקודתי, אבל זה פועל יוצא של שליטה צבאית ממושכת באוכלוסיה אזרחית. זו המדיניות שצריך להפסיק - מדיניות הכיבוש. אסור לנו להמשיך הלאה בעוד הילדים הגדולים של הצבא שלנו מתעסקים עם ילדים קטנים בשטח שאין עליו אפילו ריבונות ישראלית.

לילדים, שלנו ושלהם, מגיע להיות עוד קצת ילדים. שום ילד לא צריך לבלות את הלילה ער ומבועת לבד באזיקים מול חוקר, ילד צריך לישון במקום שאם יהיה לו סיוט הוא יקבל חיבוק מאדם שאוהב אותו. ילד צריך לגדול בידיעה שלמישהו אכפת. אנחנו צריכים להסביר למדינה שלאזרחי ישראל אכפת. ילד זה ילד, זה ילד.