הקונספציה האמיתית שקורסת היא שיש למציאות שלנו שני צדדים, האחד הוא טוב מוחלט והשני רשע מוחלט ולמען האמת, זה שקר גס
השבוע נתקלתי לגמרי בטעות בטור של קובי אריאלי לדעתי, עמכם הסליחה שלא אטרח לברר, שכן הכותב אינו הנקודה. הטור היה על המשפט המצמית של רומי סוויסה בת ה-6, שעברה בשעתיים בערך את כל מדורי הגהנום "אתם של ישראל?" השאלה הכי הגיונית של ילדה ישראלית ששכלה את שני הוריה מול עיניה ולקחה על עצמה את האחריות על אחותה הפעוטה, הפכה בידי פובליציסט עם יכולת ניתוח של ילד בן 4 להוכחה שאין כמו ישראל, הצד הטוב היחיד.
לאמיתו של דבר, עבור כמעט 4,500 ילדים מתים בעזה בסבב זה (לפי נתוני משרד הבריאות עזתי) השאלה "אתם של ישראל?" מגלם את כל מה שרע בסיפור הזה. עבורם, במעט ימי חייהם, ישראל אחראית לגורלם המר מרגע לידתם ובוודאי במותם והם לא בחרו במקום, בצד ובזמן בו נולדו. דורות רבים מדי, משני הצדדים, גדלים לתוך שנאה וסכסוך שמזינים את עצמם ואת תעשיית הנשק.
לפני שאתם מסבירים לי שרצח ילדים פנים אל פנים הוא נורא יותר, אשאל מי ערך את הטבלה שמדרגת ילדים מתים? כל רצח של ילדים הוא בלתי מוצדק וברברי, גם זה שנעשה בלחיצת כפתור ומרגיש כמו "מכה בכנף". ארהיב ואומר שכל רצח של אזרחים הוא בלתי מוצדק וברברי וארהיב עוד יותר ואטען שגם מלחמה היא ברברית. כל כך הרבה שנות היסטוריה ועוד לא הבנו ששום דבר טוב לא קורה מעוד מלחמות.
בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר מדברים על קריסת קונספציה, אבל כרגיל מבחינים רק בקונספציה שמתחת לאף, רק זו שהביאה ישירות למחדל הנוראי שעלה בדם אזרחים רבים כל כך וב-239 חטופים. אבל היא נשענת על הקונספציה האמיתית שקרסה, אותה אחיזת עיניים שמוביל הליכוד בראשות נתניהו כבר משנת 2009 ותסלחו לי אם אמשיך ואטען את שטענתי בעבר (זה בסדר, גם אני יודעת שאני חוזרת על עצמי כבר שנים, פשוט כי זה עדיין נכון) – ממשלת "השינוי" לא שינתה אותה בפרומיל.
למעשה, אם ממש רוצים לדקדק בציציות, לא מעט מממשלות ישראל, בוודאי מאז 1995, היו על ספקטרום הקונספציה. קונספציה שמחייבת קבלה מוחלטת של אקסיומה, שזועקת בהעדר ההיגיון שלה ומחייבת אימוץ של תפיסת מציאות בינארית, בה יש רק שני צדדים – טוב ורע, ואם נמשיך להאמין בה למרות העדר תקפותה, הרי שאנחנו דנים את עצמנו לחיות לנצח על חרבנו ומדהים שעשרים שנים של אסקלציה עוד לא הפילו את האסימון הזה.
המוכנות הכמעט גורפת בישראל לקבל פגיעה בחפים מפשע כהכרח, היא במידה רבה השינוי שהתמודדות מול ארגוני טרור נוסח החמאס, הביאו על החברה היהודית בישראל – יחסותו של המוסר. יחסיות זו הורסת את החברה היהודית מבפנים כבר שנים ומביאה עימה הקצנה, אלימות, תוקפנות, גזענות וחוסר סובלנות. אני חוששת שהניצחון הכי גדול של כל אויב, הוא היכולת להפוך את הצד השני לדומה לו. להקצנה, שניתן לראות בצד הפלסטיני, יש תהליך מקביל בצד הישראלי.
השאלה החשובה באמת היא מה אנחנו עושים כדי להבטיח חיים בטוחים לדורות הבאים ולאור העובדה שמסבב לסבב, המצב נעשה רע יותר מכל בחינה. התשובה היא שהדרך הנוכחית בוודאי אינה הפתרון ושהמציאות מורכבת ואין שום צד שיש לו בלעדיות על הצדק או על הסיפור. אם יש משהו שעולה מפורשות הוא שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את השקר הזה יותר.
כל עוד נחיה מתוך אמונה שרק אנחנו הטובים והצודקים, לעולם לא נביא מזור לאזור הזה בו אנו חפצים לחיות. השקר הוא החורבן, בעוד שהאמת – יש בה כאב, ויתור, קושי, אבל גם התקווה לעתיד אחר. בלי להכיר בעבר והווה מדממים של שני הצדדים ולקחת אחריות על שלנו, בלי לוותר על הצדקות למעשים לא מוסריים, לא נוכל לחפור יסודות לחיים טובים, אלא לחפור קברים. להחניק את האמת והמוסר, זה להחניק את התקווה, זה לקבל את "לנצח נחיה על חרבנו" וזו שיטה שהוכחה כלא עובדת.
אנחנו יכולים להמשיך ולחזור על המשפט של גולדה, שהתקבע במודעות הציבורית כי הוא שם אותנו בצד ה"טוב" בחלוקה המטופשת והילדותית של טוב ורע, על כך שעד שהפלסטינים לא יאהבו את ילדיהם, לא יהיה כאן שלום, אבל האמת היא שאם אנחנו מחנכים את הילדים שלנו ש"לנצח נחיה על החרב", אז גם אנחנו מחנכים אותם להאמין שצריך לשנוא ולהרוג כי אין ברירה אחרת. במו ידינו אנו מצמצמים את הסיכוי של הילדים שלנו והילדים הפלסטינים לחיות.
מתוך פרצי השנאה הבלתי מובחנים ששוטפים את החברה הישראלית, בעוד כמעט לא נשמע קול של שמאל, שמציע אלטרנטיבה, עולה קולם הכואב והשפוי של לא מעט מקורבנות טבח אוקטובר, אלה שאיבדו את היקר להם מכל, שמבקשים להפסיק את מעגל הדמים. אני רוצה להאמין שלא צריך שכולם יחוו את הכאב האישי הזה כדי להבין שהמחיר יקר מדי.
אנחנו רוצים להאמין שאנחנו לא מפלצות, לכן נדרשים לנו תיאורים מזעזעים ממעשי הטבח, שמשרתים את ההשוואה. אבל כל עוד אנחנו ממשיכים להפציץ את עזה, אנחנו רק מוכיחים עבור הילדים הפלסטינים שחיים שם שאנחנו באמת המפלצות שלהם. ישראל שפועלת יחד עם האו"ם ומדינות העולם למען עתיד טוב יותר לפלסטינים, היא כזו ששום ילד פלסטיני לא יוכל להאמין שעשויה ממפלצות.
מוכרים לנו כבר שנים שהבעיה הייתה באוסלו, אולם אוסלו מעולם לא נוסה עד הסוף. מה שקורס לנגד עינינו, וזה לא שהכתובת לא הייתה על הקיר, הוא מדיניות הימין. המשך הכיבוש, המשך הכחשת הנכבה, עיוורון לאחריות שלנו, דה-הומניזציה של הפלסטינים והתחזקות הלאומנות – כל התהליכים האלה בעלי השלכה ישירה על המצב, על חוסר היציבות הפוליטי ועל מצבה העגום של ישראל נוכח אתגריה, כולל ההפיכה המשטרית שנתניהו מוביל.
אני שותקת כבר שבועות, ייתכן שחודשים – מי סופרת? לספריית הטקסטים שלי נוספו כל כך הרבה טקסטים בלתי גמורים, שברי התחלות. אין לי מה לכתוב שעוד לא כתבתי, אין לי קהל שבאמת מקשיב והדעה שלי מעולם לא הייתה חלק ממיעוט כל כך קטן כמו היום. הכל מסביב גועש שנאה, אנשים שהערכתי "התפכחו" ויש שיגידו "התפקחו", אבל בעצם זו מילה אחרת לשינוי הערכי האדיר שעברו, חציית הרוביקון ההומני והכל בשם מעשים לא הומניים. אם זה לא ניצחון האויב, אינני יודעת מה כן.
האדמה הופכת צרה כל כך, המילים נבררות בקפידה, כי להשמיע קול אנוש בארצי, עכשיו מכונה "בגידה". אין לי כלים למעט האמת והנחמה היחידה היא הדבקות בעקרונות הפשוטים, אמת, מוסר וצדק ובערכים שעושים אותי אדם. היכולת לשמור על ערכים הומניים נמדדת ברגעים הכי קשים, משום שאותם לא ניתן לקחת, הם יכולים רק להינתן מבחירה. הבחירה היא שלנו, שכל אחד יעשה את שלו.
