חפש בבלוג זה

יום שני, 30 בספטמבר 2013

סוג אחר של מפגש משפחתי - פוסט שמתחיל בפוליטיקה ונגמר בלי אינטריגות

בדיוק עכשיו סיימתי למחוק את הפיסקה הראשונה והיחידה של הפוסט שהתחלתי לכתוב הבוקר. זה היה פוסט פוליטי, אני מודה, כנראה שאינני יכולה למנוע  מהפוליטיקה לזלוג לי לתוך הבלוג ולחיים, כמו שאינני יכולה באמת להתנתק מאירועי היום כמו שהייתי רוצה. קשה לי להתחיל את היום בבועתינו הקטנה כאשר מסביב הטרוף מתגבר - בין כתבות על חיילים שמתעללים בפלסטיני כפות, לבין ידיעות שהמדינה מפקיעה קרקעות פרטיות במזרח ירושלים ומודיעה קבל עם ועדה ובלי למצמץ שרמיסת הזכויות נעשתה כדי לבלום את הבנייה הפלסטינית ולאפשר בנייה יהודית במקום וראש ממשלה שמבקש לא להקל בסנקציות על איראן ובהתנהגותו והוראותיו האחרונות שם את ישראל ברמה הבינלאומית במקום גרוע יותר מאיראן. בתוך כל הרעש הזה אין באמת שקט וגם אי אפשר להתנתק, מה גם שבדיוק הדברים האלה גורמים לי לגדל את ילדיי בעצמי כדי שמחד ילדותם תהיה תקופה בה הפוליטי לא מוצא את דרכו אל חייהם ומאידך שיגדלו לתוך הערכים שיכתיבו את חייהם - להיות אוהבי אדם, לפעול למען זכויות אדם ושוויון, לשפוט באופן ביקורתי, להיות מוסריים, לדעת לתת אמון ולבנות במקום להרוס. אז מחקתי, אולי גם כאן אצטרך לתת למילים עוד שהות כדי להיכתב, כי כנראה אני אדם פוליטי וההחלטה להוציא את הפוליטיקה מחוץ לבלוג היא כנראה החלטה שרירותית שאמנם אני אחראית לה אך היא גם הנמסיס שלי והקרב ביננו עוד לא החל. 

אז פתחתי את הבוקר בריצה שזו כבר התחלה טובה לחזרה לשיגרה וכשחזרתי הבית היה עדיין שקט ומנומנם שזה בדיוק הזמן למקלחת, קפה וזמן כתיבה. ולמרות שאני אוהבת את ילדיי אהבת נפש, זמן השקט הנפלא הזה הוא כל כך בתולי ומתוק ואין בי שום רצון לחלוק אותו עם אף אחד. לכן, אני עושה הכל בשקט מופתי ומצליחה אפילו לא לשמוע את עצמי, למדתי להיות חרישית, אפילו את ערבוב הקפה אני מצליחה לעבור ללא דינדוני כפית. פתאום צלצול טלפון מחריד את השקט ומאיים לכלות את תוכניותיי ומהצד השני של הקו - אחיו למחצה של אבי. מיד הבנתי שיש אירוע משפחתי שההזמנה אליו עוד לא הגיעה לתיבת הדואר כי הקשר הטלפוני ביננו מתבסס על שיחות לאישור הגעה לאירועים, אפילו על טקסיות שיחת ה"חג שמח" בחגים הגדולים כבר ויתרנו לפני שנים. איש מקסים שהקשר בינינו הוא קשר דם בלבד ולכן מסתכם במפגש אחת לכמה שנים לרגל אירוע רב משתתפים. לו ולאבי יש אב משותף ויחסית למשפחתו המאוד לא משפחתית של אבא שלי הם אפילו די בקשר, אבל מהדור השני ואילך יש אין קשר, שזה אומר שאין ניתוק ואין גם דבק. בעיקר בעצם אין שום דבר חוץ מעץ משפחתי מסועף. ואל תבינו לא נכון, תמיד כיף לפגוש את המשפחה הזו של אבא שלי ולמרות שהלכה למעשה יש זרות כמעט מוחלטת כל מפגש מרגיש כמעט כמו משפחה אחת גדולה, בעיקר משום שגם אין שום לחצים ואין שום ציפיות וכל מה שיש זה באמת מפגש של אנשים שלא התראו המון זמן ונחמד להם רגע לשוחח שיחות לא מחייבות, להתעדכן, להתבונן ואז להניח בצד עד למפגש הבא. מטבע הדברים, המפגשים הללו הולכים ופוחתים, הם מוגדרים רק על בסיס גודלם ולכן שלב החתונות הסתיים ולאט לאט גם שלב חגיגות הלידה ואחר כך לא צפויים אירועים למשך כמה שנים טובות.

אפשר להתעצב על העדר הקשר ולדבר אינסוף על התפרקות של משפחה ולהסביר הסברים היסטוריים כיצד התפלגה המשפחה, אבל אפשר גם להסתפק במה שיש. למשפחה יש הרבה הגדרות וגם זה סוג של משפחה ולמרות שעקרונית הצד הזה משתייך למשפחה הקרובה הוא נכנס דווקא לקטגוריית המשפחה המורחבת מאוד. פעם האירועים האלה נראו לי מיותרים לחיי כיון שהם היו כל כך חד פעמיים ומנותקים מחיי ובכל זאת נוכחותי היתה מחוייבת המציאות והמילכוד הזה הציק לי. היום אני אוהבת את המשפחה שלי לסוגיה ונהנית מהמפגשים השונים ומוצאת את יופיים. כי  עם החלק הזה של המשפחה אין לי יחסיי אהבה ופגיעות, חוויות וכעסים, יש בי חיבה אינהרנטית ותו לא. אם הם כאלה או כאלה זה לא משנה כי זה לא באמת אישי, זה לגמרי משפחתי ומורחב ורחוק. 

השיחה הייתה קצרה - נוהל שלומות, הודעה על אירוע, איחולים, הבטחה לחזור עוד היום עם תשובה ושלום. כאילו רק אתמול דיברנו ובעצם מניין החודשים משיחה לשיחה הוא דו ספרתי בהכרח.  כבר בתוך השיחה התברר לי מעל לכל ספק שאני אגיע לאירוע עם הילדים, אבל לא נתתי תשובה היא כי נוכחות בנזוגי לוטה בערפל. ילדיי לא פגשו מעולם במשפחתו של אבי ואם כן הם היו קטנים מכדי לזכור, יש צד שלם שהם אפילו לא מודעים לקיומו, אנשים שחולקים איתם תו כלשהו בפניהם, מטען גנטי, אולי צלצול של צחוק או צורת הליכה, נטיית לב או הרגל משעשע. תחושה שלא היכרתי הציפה אותי, רצון בלתי מתפשר לפגישה - לראות את ילדיי עם המשפחה של אבי, שאולי היא רק משפחה למחצה אבל היא חלק מאיתנו. אין בי שאיפות להתלכדות משפחתית נוסח ביסמארק וגרמניה וכנראה שהמפגש הבא יהיה רק עוד כמה שנים, אבל ביום שישי הזה זה יהיה כאן ועכשיו והאחר כך מעניין הרבה פחות.

יום ראשון, 29 בספטמבר 2013

שגרה וחזרה לחגים במכבסת המילים העכשווית

"אחרי החגים" ו"חזרה לשגרה" הם שני הביטויים הכי שחוקים כרגע ובטח יאריכו עוד לפחות 24 שעות עד שיוחלפו על ידי הדבר החם הבא. אבל שניהם שייכים לאותה משפחה - משפחת המילים המכובסות. הם גם תמיד הולכים יחד - אחרי החגים מגיעה השגרה.

"אחרי החגים" הפך לתירוץ או לשם קוד לזה ששום דבר לא קורה בזמן החגים, אחרי החגים זו הדחייה האוליטימטיבית, זו הדחיה עם הצידוק הלאומי שכמובן זה שווה הרבה יותר ממערכת הצידוקים האישית של כל אחד. זה לא ה"מחר, מחר" הרגיל והאישי, זה "אחרי החגים" הקולקטיבי, זה שכולם מבינים (wink, wink, nudge, nudge) כי כולם בתוך ה"בְרוֹך" הזה יחד. אחרי החגים זו גם התחלה חדשה, "אחרי החגים יתחדש הכל, יתחדשו וישובו ימי החול" במילותיה של נעמי שמר שהצליחה לקדם את מיקום "אחרי החגים" בפנתיאון הלאומי. אבל ההתחדשות הזו היא לא אמיתית, היא מהפה לחוץ, כמו הרבה מהסליחות של יום כיפור שאנשים רק מבקשים שיסלחו להם אך לא עושים שום תיקון אמיתי. אז אפילו בפן ההתחדשותי "אחרי החגים" הוא שחוק ומכובס ובסך הכל אומר "זה כנראה לא יקרה אף פעם". וזה מצחיק שמושג כאילו ברור "אחרי החגים" בעל תאריך תפוגה ידוע מראש הופך לכל כך ערטילאי. אפרים קישון הכניס את צמד המילים ללקונה הפרטאצ'ית הישראלית ולא בכדי. לא מגייסים עובדים עד אחרי החגים, לא יוצאים עם אסטרטגיה עד אחרי החגים, לא מתחילים דיאטה עד אחרי החגים ואז כשאחרי החגים כבר מגיע מתחיל תהליך יצירתי חדש של מציאת תירוצים אחרים עד ל"אחרי החגים הבא". וביננו אף פעם לא עוברת תקופה ארוכה בין החגים ויש כל כך הרבה חגים שצריך לציין.

ועם "אחרי החגים" יש את "החזרה לשגרה". לילדים זו החזרה לבית הספר, להורים החזרה לעבודה וחגיגות השחרור מהעול ההורי ולכולם זה פטור מארוחות משפחתיות ענקיות וחזרה למכסת קלוריות יומית שפויה. החזרה לשגרה מעולם לא צרמה לי כמו שהיא צורמת לי היום. כשעל הקיר שלי ברשת החברתית מופיעות תפילות הודיה, חלקן חרישיות וחלקן קולניות של הורים שסוף-סוף החזירו את המנדט על הילדים לבית הספר, לפחות לכמה שעות יומיות. אני מבינה את הקושי בריבוי החופשות וזה שזה לא מסתדר עם ימי העבודה ההוריים. לצערי אני גם מבינה את ההקלה ההורית שיש להם כמה שעות בלי הילדים ושהם יכולים לעבוד כרגיל כי בתכל'ס החגים והחופשות האלה אכן משבשים את השגרה. את הכל אני מבינה אבל אנחת ההקלה הזו והיא ברובה קולקטיבית, מחמיצה לי את הלב. גם כשאנחנו היינו ילדים להורים שלנו לא היה כוח לכל חופשות בית הספר, אבל לא היה פייסבוק שהפך למעין כותל פומבי עם פתקים גלויים ובכולם אותה תפילת הודיה. ומה שמפריע לי אלה חגיגות הניצחון בנוסח "עברנו את פרעה", זה בסדר לשמוח על החזרה לשיגרה, אם כי אוטוטו גם עליה נלין בקרוב, אבל העליזות על הפתרון לילדים נוסח "ברוך שפטרנו" הוא שצורם בחדות. זה לא מצחיק. ברור לי שלהיות עם הילדים בבית שבועות כי המערכת בחופש היא סוגיה לא קלה, הניסיון למצוא פתרונות ולעניין את הילדים ולשמור על שפיות הוא לא פשוט, ברורה לי השמחה לחזרה לשיגרה, ברורה לי עד כמה ההחלטה להישאר בבית היא יוצאת דופן בנוף שלנו. ועדיין לא ברור לי איך בחברה שלנו, בה מקדשים את פרת "הבאת ילדים לעולם", השמחה על החזרת הילדים למערכת (שברובה היא כל כך חולה) היא  כזו קולקטיבית. כי ברוח שמיני עצרת "הרי שמי שלא ראה שמחת החזרה לבית הספר אחרי החגים של הורים שכמעט יצאו מדעתם לא ראה שמחה מעולם". 

ובתוך כך, גם אני חוגגת את החזרה לשיגרה כי התערוכות, הפארקים, המוזיאונים, חיק הטבע ואפילו הסופר חזרו לימי השקט והילדים שלי ואני יכולים סופסוף לחזור לשגרה שלנו. השיגרה בה להישאר עם הילדים ולגדול ולגדל בבית היא ברוכה, בה להביא ילדים לעולם אומר להיות איתם כל הזמן, עם כל האחריות שזה מביא איתו. 

יום שבת, 28 בספטמבר 2013

הדרך למטבח עוברת בפוסט לשבת בבוקר

עד לא מזמן, אם אני בת 39 שנים הרי שחמש-שש שנים זה באמת לא הרבה יחסית, אחד הבורות בהם נפלתי רבות היה תיוג. אנשים היו נופלים לתוך רובריקות כמו פרלינים לתוך החור המיועד להם במפעל שוקולד שווצרי. זה היה הנוהל לאורך ילדותי, לאורך השירות הצבאי שלי, לאורך הלימודים שלי. הרושם הראשוני יצר תיוג מיידי ולפעמים לקח המון זמן עד שהובנה טעות התיוג ובטח ישנם כאלה שפיספסתי בתהום התיוג. תיוג הוא פעולה מאוד מקלה על הסדר בחיים, אנחנו בכלל נוטים לתבניות באופן מובנה. התיוג הזה הוא מעין מיפוי ראשוני שלאחריו מערכת סינון עקבית שללא משים גם מכניסה אותנו לרובריקות. ההורות הביאה עימה תהליכי סובלימציה רבים, בהם התחלתי לתעל את עצמי אל קצוות העולם המתייג וראיתי כי טוב. אבל אז שמתי לב לתיוגים שלי בעיני אחרים. השינוי האיטי שעברתי אני כאדם השאיר אותו לא פעם במאבק איתנים מול התיוגים בהם תוייגתי על ידי אחרים בחיי הקודמים. 

שנים נתפסתי כאידיאולוגית ומכיון שניתן היה להשליך את האידיאולוגיות האלה על עוזם ועיזוזם של שנות ההתבגרות, הרי שמרבית האנשים חשבו שהרדיקאליות שאני מפגינה בחילוניותי, שמאלנותי וציניותי הם בסך הכל דעות מוקצנות שמקורן בהורמוני נעורים ונטיות מרדניות. מתבקש כי מרבית הבוגרים הסובבים אותי חשבו שדעותי הנחרצות בנושאים אלה יתעדנו וישתנו עם השנים. אבל אחרי שתוייגתי כמרדנית, לך תמצא את עצמך מסביר שאתה עדיין שמאלני וחילוני לא בגלל שזה מרדני אלא בגלל שזה תואם להפליא את תפיסת עולמך. ולך תסביר למה אתה כזה כאשר אנשים מיד חושבים שהם יודעים למה אתה כזה ומייחסים לך דברים או השקפות שלא ממש מתאימות לך. והא לכם סבך תיוגים ששום מפה ומצפן יכולים להם. 

השנים שחלפו לימדו אותי דברים רבים, בעיקר הם לימדו אותי להתרחק מאידיאולוגיות גורפות, מתמה חובקת חיים שמכתיבה לי איך לחיות ולחשוב ולנהוג, בקיצור מאמיתות מוחלטות כביכול. אני עושה דברים בדרכי שלי ובעיקר לא מטיפה לאחרים כיצד עליהם לחיות ונוהגת באחרים במידת הכבוד שהייתי רוצה שינהגו בי. זה פחות או יותר האידיאולוגיה היחידה שאני מחזיקה בה, כל השאר הן דעות ודעות מהגדרתן אינן אמת מוחלטת. אידיאולוגיות וצרות אופקים מעציבות אותי במידה רבה, הן גוזלות את הייחודיות שלי ויוצרות מתחים מיותרים. הן מוצאות עוד אחראי מלבד לגורם האנושי, הם תמיד לוקחות בחשבון שיש נתונים שהם לא ברי שינוי והן תמיד יוצרות פירוד. כך שאם רגע מסתכלים על זה הרי התהליך האישי שלי כולל שלב אימוץ אידיאולוגיות ותיוג כמרדנית ושלב ניתוק ובידול מאידיאולוגיות ושבירת תיוגים. דווקא שלב המרד שלי הוא שלב הבגרות המאוזנת, דווקא כשבחיי אני יוצאת חוצץ נגד הגדרות, אני רגועה וסבלנית יותר ומקבלת יותר. במידה רבה אני קלה יותר כי השלתי משא כבד שאין בו כל צורך, כמו עבד נרצע המשתחרר משלשלאותיו - לא סוחבת מגילת פרדיגמות לתפיסות חיים ולא קלסר טבלאות למיפוי יעיל של בני אדם.

וככה קלילה שכמוני, אעזוב אתכם בצעד מהיר ואגש להכין ארוחת בבוקר במטבח ועם קישור מפוצץ כאקורד סיום אחבר לפוסט מאתמול על פמיניזם ואציין שההליכה למטבח היא מבחירה ולא כי זה מקומי בחיים. זהו, נפרד בחיוך לעכשיו.

יום שישי, 27 בספטמבר 2013

פוסט שמתחיל בכביסות ממשיך בפמיניזם ולא נשרפות בו חזיות

עד לפני עשר שנים, כאשר במצבים מסויימים הייתי צריכה להציג את עצמי בצורה מפורטת, הייתי זוכה בסיום למבט משתאה נוסח "איך הספקת לעשות את כל זה?!" שום דבר ממה שעשיתי לא נראה לי חריג במיוחד, תמיד הייתי אדם עם המון אנרגיות. בתקופת ההורות הראשונה, מרבית השיחות עם אימהות שנשארו בבית לאחר חופשת הלידה, מלבד שיחות השויץ על התקדמות הילד וכולי, היו שיחות ענפות על איך למצוא זמן לקפל כביסה או לנקות את הבית. למרות שההורות לבכורי הרגישה בלתי אפשרית לעיתים והרגשתי כטובעת שאין לה מציל, הצלחתי תמיד למצוא זמן לכל המטלות וכל הטריקים נוסח "לא להכניס עוד מכונת כביסה לפני שהקודמת מקופלת" וכיו"ב נראו לי לא רלוונטיים בעליל. אף פעם לא סבלתי ממחסור באנרגיה, להפך הבדיחות עלי פעמים רבות הן ביחס אלי כמקור אנרגיה חלופי. 

עם חלוף השנים, שכלול הכשרונות ומציאת הזמנים לכל דבר שיש לעשות, התחוור לי משהו חריף הרבה יותר  - עודף האנרגיה שלי גרם לי לקחת יותר ויותר מטלות בחיי הבית עד שהפכתי לעקרת בית מושלמת. אז מחד בוודאי שאני נהנית מזה שאני מצליחה לעשות את כל מה שאני מסמנת לעצמי ומאידך מצאתי את עצמי מממשת הלכה למעשה את הקיבוע המגדרי הבעייתי מכל. מירכזתי את עצמי בתוך הסדין האדום מול שור הפמיניזם המודרני. והבעיה הגדולה מכולן היא שעל ילדים מה שעובד הכי טוב זו דוגמא אישית, הרבה יותר מכל מלל שיש. נכנסתי ללחץ קל שמה שהילדים שלנו יבינו מכל הניסיון הזה שלנו הוא שנשים לא עובדות וגברים הם המפרנסים, המין החלש והיפה מול המין החזק. אבל מה לעשות? בהינתן הבחירה להישאר בבית לא נותר אלא לתת לזה דגשים בחי היומיום ולדבר על זה. אז כמובן שמאז ומעולם ניכסתי לעצמי תכונות "גבריות" - אני יודעת לטפל ברכב, להחליף נורות, לעשות תיקוני חשמל ואינסטלציה פשוטים, לסחוב, להבריג, לקדוח וכן הלאה מטלות. כך הצלחתי למנוע מצב בו יש דברים שהם גבריים ויש דברים נשיים. אחר כך דיברתי על בחירה ועל דיכוי והסברתי שהבחירה שלי היא אישית והייתה כרוכה בויתורים לטובת דבר שנתפס בעיני כחשוב יותר. מה שיצא זה שבכורי בתקופה מסויימת נהג לציין שאמא הייתה יכולה ללמד באוניברסיטה אבל היא בחרה בחינוך ביתי. שזה טוב ויפה אבל קצת מפספס את הנקודה. 

לקח לי זמן להבין שזו לא הדרך ושאם פשוט לא נכניס את כל הכלים וההגדרות האלה הביתה, אלא נפעל כפרטים, כבני אדם שלמים בלי שום קשר למגדר שלנו הנושא יוטמע בצורה הטובה ביותר בלי ליצור דיסוננסים, לא מגדריים ולא אחרים. אז בהסתכנות בלהישמע רוחנית, למרות שאין דבר רחוק ממני, הרי שישנם שני דברים שהבנתי: האחד - שכל אדם יכול להגיע רחוק ולכל אחד יש את זכות הבחירה להחליט לעצמו והמרחק שהוא עובר הוא למעשה סך הבחירות בשילוב נסיבתי. והשני - כל אדם יש בו את התכונות המגדירות שלו וכל אחד עושה כמיטב יכולתו. כך אני חיה את חיי, כך אני מאחלת לילדיי לחיות. אצלי זה המפתח לאורח חיי, גם בזוגיות - מי שמכיר אותנו יודע שבנזוגי ואני כל כך שונים בתחום האנרגיה, כמו הארנב של דורסל (אין להתייחס למותג הנקוב כמומלץ) כשהוא פוגש את ישנוני (כן, הדרדס). בנזוגי הביא את המנוחה כאורח חיים לדרגת אומנות צרופה. כמה שאנו דומים בנושאים אחרים (לא, לא רק בתפיסה הצינית של קיום אנושי), כך אנו רחוקים בנושא פעילות כמזרח ומערב. זה מרים גבות רבות, אבל לי זה נראה הכי טבעי. הוא אמנם מביא עימו הרבה מנוחה, אך יחד עם זה הוא תורם איזון, סבלנות, אהבה, חכמה והרבה כישרונות אחרים וביחד זה פועל. כל אחד עושה כמיטב יכולתו והיחד מביא לתיאום והתקדמות. 

מאז שהפנמתי, אני מנסה להעביר את זה לילדיי וזה תהליך איטי. אבל הוא מביא עימו נזק היקפי מבורך כמו הורדת לחץ סמוי, שנכח מבלי שידענו, על הישגיות. כמו ניצני הבנה של המושג אחריות אישית. כמו שינוי איטי בצורת ההתבטאות וריכוך התגובה. הבחירה בחינוך ביתי מחייבת אותי פעמים רבות להסתכל ולבחון ולהשיל מעלי את המערכת שכבלה אותי שנים רבות לתוך תבניות והתבניות הללו יצרו דיסוננס בתוכי בין מה שהאמנתי בו ומה שתוכנתתי לעשות או הדרך בה למדתי להתנהג. תמונת המראה שמציגים לי ילדי בסוף כל יום הפכה למצפן שלי ולבחינה מתמדת של מה שעושה אותנו בני אדם. 

טוב, שפכתי קצת חומר גולמי ולא מעובד, מניחה שעוד אחזור לכל מיני נקודות שהעליתי היום. אבל עכשיו יש לי סידורים לעשות וכבר ממש מאוחר ובתוך הסלון מתחילה שוב מהומה...

יום חמישי, 26 בספטמבר 2013

חזרה לנושא החינוך - פוסט פסימי

בין כל המאמרים, הכתבות, הידיעות והטורים של השבוע, בין "מתק השפתיים של אירן" כפי שקרא לזה מופז (ודרך אגב נשאלת השאלה האם הוא הגיע כפרשן לנושא אירן בגלל מוצאו או בגלל תפקידי העבר שביצע ומי לעזאזל חשב שהוא רלוונטי?) ויציאת המחאה האינפנטילית של המשלחת הישראלית, בין חיילים שנהרגו ורב שנאבק על חייו - בין כל אלה, התפרסמה בהארץ כתבה שבעיני היא חשובה יותר מכל אלה ובעיני היא גם מעניקה הסבר לכל אלה, וסליחה מראש שהארץ גובים תשלום על האתר שלהם ושאני מפנה אתכם זו הפעם השניה לכתבה שם. 

כתבה זו עניינה תצפית שעורך סוציולוג - במשך שלוש שנים הוא מגיע לבית ספר מקיף 6 שנתי במרכז הארץ ופשוט מתעד במחברת את מה שקורה שם בתוך הכיתה ומחוץ לכיתה. ילדי בית הספר, מכיתה ז' ועד י"ב, מעניקים לו הצצה אמיתית למה שקורה במרחבי ממלכת בית הספר  והיא רקובה. ייתכן שההומאז' להמלט, הגיבור הטרגי האולטימטיבי של כותב המחזות האולטימטיבי, מקרב את הפוסט הזה אל סופו. כי למרות שהמלט יודע מה עליו לעשות הוא נמנע מלעשותו הוא מעדיף לשבת על הגדר ולתהות עם גולגלתו, מסביבו מתים אנשים שראוי היה להצילם ואנשים שהביאו את מותם על עצמם, נשים מאבדות את שפיות דעתן ולבסוף כל הדמויות מוצאות את מותן. אי המעשה הוא מעשה בפני עצמו שגורר חטא שגורר חטא עד לסוף המוחלט. אלגוריה למערכת החינוך? בעיני כן. האנלוגיה בין השניים אינה מוחלטת ובכל זאת - המלט יודע שאי המעשה הוא הדבר הלא נכון וכך גם אנחנו - אנחנו יודעים שמערכת החינוך במתכונתה נוכחית היא לא הדבר הנכון, אנחנו מודעים להיותה פצצה מתקתקת וכמו הגיבור הטראגי שלנו גם אנחנו לא עושים דבר. 

תגידו, נו טוב, הכתבה הזו היא כקרדום לחפור בו למי שבוחר בחינוך ביתי ועל כך לא אוכל להתווכח. אכן הכתבה, לאדם כמוני שבחר בחינוך ביתי בגלל קשיי המערכת ורק אחר כך מתוך הבנה שאין מקום טוב יותר לגדול בו יחד מאשר הבית, היא רק עוד סיבה למה. אם הייתי פורטת את כל הסיבות שהכתבה מעניקה לי הייתי כותבת פוסט מאוד ארוך ומלאה אתכם, אך הכתבה מדברת בעד עצמה - מערכת ארכאית ומלאכותית שמתקיימים בה גזענות, אלימות, מיניות, סמים, פערים מגדריים וחוסר כבוד הדדי. מערכת חלשה שיכולה להגיב רק לתלמידים שנמצאים בקצות הסקאלה ולכן תלמידים רבים נעלמים בה, מערכת מתועשת ומלאכותית, המקדשת תוצרים כמו הישגים במבחנים - מערכת חולה שרמת הציפיות שלנו ממנה נמוכה והיא עוסקת בדבר החשוב ביותר שיש לנו - מה שיעגן את קיומנו כאן או יקעקע אותו. 

אני יודעת שזה מרגיש כאילו הילדים הפכו להיות המרכז עם כל מיני תיאוריות ותיאוריות שכנגד, אך ילדים היא אוכלוסיה מוחלשת, אמנם בעלת זכויות, אך חייהם במידה רבה נקבעים מלמעלה והם נדרשים ליישר קו עם הדרישות. אנחנו מכניסים אותם לתוך מערכת שאוזלת ידה ניכרת, שאינה מסוגלת לתת יחס נכון לכל ילד, שמפתחת תחומים מסויימים ומזניחה תחומים רבים אחרים, שנועדה להרחיב את הידע שלהם אך מצרה במידה רבה את תפיסת עולמם. יכולת הבחירה שלהם מצומצמת, תחומי העניין נקבעים להם מראש והם צריכים להתאים את עצמם בלי שהמערכת תתאים את עצמה לנדרש באמת מהילדים או תוכל לספק את התנאים הנדרשים. אנחנו רוצים שהם יגדלו להיות בוגרים יצרניים, אחראיים, בעלי ידע נרחב וכושר שיפוט. עם יד על הלב - האם המערכת במתכונתה הנוכחית יכולה לאתגר זה? בלי להתייחס למקרים פרטיים התשובה בכללותה היא לא. אנחנו מייצרים ילדים עם עולם צר מאוד ולא פתוח לשונה, ילדים שלומדים להתאים את עצמם ולא לפתח את עצמם. הבסיס, שנראה עוד איכשהו יפה ביסודי, הולך ונשחק עם ההתקדמות בתוך המערכת. 

מהקורה מסביב עולה תמונה צבועה בצבעי הספקטרום הרחב של אלימות. אלימות מוסווית, מילולית, פיזית ונפשית. אנחנו מכניסים את הילדים למסגרות אין ברירה (אין ברירה מוחלט - שלנו כהורים שצריכים להתפרנס, של הילדים שצריכים להתאקלם ושל המערכת שמייצרת אין ברירה תוכני וערכי) וגם בזה המחודדים שביננו יראו את תחילתה של האלימות המוסווית. עצם הישיבה בכיתה בה המרות ברורה והכללים ידועים ומי שלא מתאים מוצא עצמו בחוץ יש בה סממנים אלימים. הילדים שלנו חשופים לתכנים שאינם מתאימים להם והם לומדים לקלל, הם יונקים את חוסר הסבלנות החברתי שלנו ומיישמים אותו למרות הגערות שלנו (שום גערה לא תועיל ללא דוגמא אישית כידוע), הם חסרי פתיחות לכל דבר שונה והם לא נולדו כאלה, המשחקים שלהם אלימים, הם מתוסכלים והם מרביצים ומתנכלים וכל הזמן נתונים ללחץ נפשי כדי לנסות ולהתאים. וצרות העולם שלהם מביאה גם לשנאה משוללת היגיון לכל השונה, לחוסר סבלנות אינהרנטית, לגזענות נמוכה ועלובה. כן, לא כולם, אבל הנגע החברתי הזה כבר מכתים את כולנו. אנחנו הופכים לחבורת טוקבקיסטים משתלחים והמרחב הוא כבר לא רק וירטואלי.

הפוסט הזהמדכא אותי, בעיקר משום שאינני רואה פתרון. גם אני כמו המלט רואה את הכתובת על הקיר ואת הגולגולת שלו אני מחליפה במקלדת ומסך וגם אני מבינה שהסוף לא יהיה טוב ולא ממש יודעת איך לעצור אותו. הפתרון שמצאתי הוא זמני עם שאיפות לטווח ארוך. כלומר בכל זאת גוזליי יפרחו מהקן ואני רק יכולה לקוות שהיסודות שאנו נותנים להם יסייעו להם להישאר בני אדם ולהגשים את ההבטחה הגלומה בהם. מחד - חינוך ביתי הוא לא הפתרון, בטח לא באופן גורף. ומאידך - לא משנה באיזה הסבר נשתמש כדי ליישב את הדיסוננס הזה שיש לנו עם המערכת, גם המערכת במתכונתה היא לא הפיתרון. התשובה היא בודאי באחריות החברתית שאנו צריכים לקחת על עצמנו, אבל כמי שבידלה את עצמה זה הופך אותי לראשונה שמטילה אבנים על בית הזכוכית ולכן כדי שלא ארים את האבן, אני אשים לפוסט הזה סוף. בינתיים כמובן

יום רביעי, 25 בספטמבר 2013

פוסט ביאורים ושמיכת טלאים

בבוקר בוקר התחלתי לכתוב פוסט, הוא בער לי באצבעות ולמרות שמשום מה הרשת נפלה (נו, מה? הוט - ברור!), הכנתי לי קפה והתחלתי להקיש על הטלפון. זרמו לי המילים למרות שהפוסט התחיל בענייני שגרה, המשיך בוידוי ונגמר בקרשנדו מטורף שכלל הסבר לשם של הבלוג אותו אתם קוראים. הוא נכתב בשלבים, כי פה היה צריך להכין שתיה של בוקר, ושם היה נעים להתחבק ולהתגפף וכיוצא באלה עניינים והוא ליווה אותי בנאמנות כזו שכאשר הוא איכשהו נבלע במרחבי המטריקס בקעה מגרוני אנחת כאב אמיתית. מסתבר שכמו שיש אנשים שאתה פוגש לרגע יש גם פוסטים כאלה ולחשוב שרק אני מבינה עד כמה אמיתי הכאב על אובדן טקסט מדויק. וכל זה התרחש בזמן שהייתם עסוקים בענייניכם ואפילו לא ידעתם את המתחולל בחדרי חדרים. תגידו שזו לא חוכמה לקשקש על פוסט שאף אחד לא ימצא - צודקים ועם זאת תאמינו לי שאני יודעת על מה אני מדברת. 

יש פוסטים שאני מכוונת מההתחלה, אבל מרבית הפוסטים נושאים אותי למחוזות חפצם כאילו אני רק משיטה את הסירה על הנהר הוירטואלי. למען הסר כל ספק, כל פוסט מתחיל עם מה שאני רוצה להגיד, מעטים מגיעים לשם, רובם נסחפים במעלה זרמי האסוציאציה שלי. זו סירה שאני לא מיטיבה לנווט עדיין, לא סתם אני אומרת שאני עדיין מחפשת את עצמי. אבל כל מסע כזה מרתק כי אני מניחה לו להוביל אותי ואז קוראת מחדש ומתפלאית לגלות כמה הרחקתי נדוד ועד כמה נקודת הציון אליה הגעתי נכונה יותר מזו שאליה התכוונתי. אם כבר השתמשתי בדימוי מעולם המוזיקה, אני עדיין בשלב של הכיוונים לפני הקונצרט, השלב בו הקהל עוד יכול לדבר, להשתעל כאוות רצונו (ולא רק בין פרקים) ואפילו להשתמש במכשירים סלולאריים. 

בבלוג של הבוקר התחלתי עם טרוניה על נפילת הרשת וסיפרתי איך קמתי לבית שקט, אם הייתם קוראים את הפוסט הייתם מניחים שכל בני הבית ישנים ולא תיקנתי אתכם על הטעות אך למעשה בכורי כבר היה ער. מכיון שבעקבות הפוסטים על המשפחה שלי ניהלתי שיחות רבות ובחלקן אנשים הסבירו לי שהפוסטים שלי סובלים לפעמים מאי דיוקים, נתקעתי בעובדה שבכורי בעצם היה ער ואתם הוטעתם בכוונה. ולכן, למרות שוודאי הבנתם, אודה שיש אי אילו דיוקים וביודעין אני מעלה אותם קורבן על מזבח הטרחנות. רוצה לומר, ישנם מיקרים בהם מתקיימים אי דיוקים וזאת כדי לא להלאות אתכם בפרטים מיותרים. זו החרות האומנותית האוטוביוגרפית שלי. אני מניחה לכם את מחשבותיי ולא את קורותיי. לכן, סיטואציות מסויימות אינן נפרטות לפרטי פרטיהן. אין בי התנצלות על דבר, או רצון לפגוע וגם אינני באה לספר לכם את קורותיי, גם אם מעניינות המה. אני לוקחת סיטואציות מחיי ומעניקה להן את רגשותיי, מפיחה בהן מימד אינטימי שלי. וזהו - זו החרות שלקחתי לעצמי. הבלוג הזה מתהווה בי כמו תינוק, רק הפעם אני מחליטה בדיוק מה יהיה בו, ואיך הוא יגדל ואנחנו מקיימים בינינו דיאלוג - התינוק הזה ואני. ואת הדיאלוג הזה אנחנו מתבלים במיני מילים כמו תבלינים, או בשמים, ורוקחים כל פוסט בשלווה וסבלנות. פותחים צוהר משלנו, הוילון מצוי בידיכם, הקוראים. וכמו כל עובר בשלייתו, גם התינוק הזה מוקף בהמון תקוות וחלומות ואהבה ואין בו רצון לפגוע - אפילו לא קצת.

יש בי את האמת שלי, היא סובלת מאי דיוקים, היא עוברת דרך המסננים שלי. כמו כל אדם, אני עוברת חוויה ובזיכרון בדיעבד היא נפרמת לה קצת ונתפרת אחרת, זו שמיכת הטלאים שלי והיא כבר קצת בלויה ומשומשת ועדיין מרגישה בדיוק, בשבילי.

נמחק לי כל הפוסט

קמתי בבוקר, לא היתה רשת. מצאתי זמן, תקתקתי על הטלפון. כתבתי המון והכל נמחק ועכשיו אצטרך למצוא זמן אחר ומילים אחרות. תיסכול, זה דווקא היה פוסט טוב, פוסט שאפילו מסביר את בחירת השם לבלוג הזה. פוסט עם אופי משל עצמו שלקח אותי לכיוון אחר לגמרי ממה שהתכוונתי. מסוג הפוסטים שמתחבבים עלי. פוסט שנכתב בהפסקות אבל זרם כל הזמן והתגבש. עכשיו אין לי זמן לכתוב. צריך לעשות המון דברים- לנקות, לצאת לקניות, לבשל כי הערב מארחים חברים, לבשל כי מחר עושים ארוחת צהריים משפחתית. אני אולי הכבשה השחורה אבל גם מכאלה יוצא לפעמים משהו טוב.

יום שלישי, 24 בספטמבר 2013

מילים - כתיבה. פוסט מהסוג האישי ביותר

השבוע אמא שלי הקריאה לי שיר שכתבתי ב- 1995, כתבתי לה מכתב והוספתי את השיר. כשאמא שלי הקריאה אותו לא זכרתי אותו, אבל מאז שהיא הקריאה לי אותו הוא מתנגן בי. שיר כאב, קצת תמים, שיר שמתאים לורתר הצעיר. קצת אגואיסטי אולי, מגיע קצת מתקופה של מחשבות רומנטיות בעיקרן. מחבר בין הטבע ובין תחושות אנושיות, מגיע מהזמן שניטשה היה הפילוסוף המועדף עלי. ההקדמה מלמדת שזו היתה התקופה בה שיחקתי עם המחשבה להוציא לאור את שיריי. כתבתי שירים מתחילת גיל ההתבגרות, אולי אפילו לפני. כתבתי שיר בכל פעם שהתלהבתי מילד ושיחקתי במחשבות התאהבות. כתבתי שירים, במקום יומן, שליוו את האהבה הראשונה והגדולה שלי. כתבתי על חיי ועל זכרונות ילדות, כתבתי שירים על הכל. ולמרות שעבר זמן רב מאז שכתבתי או מאז ששזפה עיני את הטקסט, ישנם שירים שמלווים אותי עדיין.

לא כתבתי שירים בערך מאז שהתחתנתי, הרגל של שנים שנקטע, תחביב אמיתי שנזנח ולא עוד. אפילו לא שיר אחד, לא מצאתי עצמי ולו פעם אחת מתחילה שיר, כותבת שורה. מה שהיה חלק קבוע בחיי נעלם ואף לא חשתי בחסרונו. לקח לי זמן להבין שלכתיבת השירים היה כנראה תפקיד בחיי ולכן נזנחה השירה כאבן שאין בה הופכין. שהשירים שלי היו טיפול עצמי, ההתמודדות שלי עם כל מה שקורה. לו הייתי משתעבדת ליומן הייתי נכנסת לטריפ אגואיסטי מאמלל, כתיבה יומיומית היתה מדכאת אותי. השירים הכניסו מצבים מדכאים לתבניות אסטטיות, מלל של שעות למספר מצומצם של שורות. השירים היו הגבול שאני שירטטתי לעצמי כשהחיים היו פוגעים מדי מלהכיל.

לפני החתונה הלכתי לטיפול בפעם הראשונה בחיי, לדבר על חיי הקודמים. לסגור פרק אחד לפני פתיחת החדש. אמנם הפרק החדש כבר היה די ישן אבל יש בחתונה עצמה, איזושהיא סימבוליות זו הסיבה שבגללה החלטנו שאת החתונה האזרחית אנחנו עושים לבד ובלי עדים, משהו של שניים. הטיפול שלי נועד לעגן את היותינו שניים במעמד ולא מלווים בשדים אימתניים מהעבר. זה לא משהו שהייתי עושה לולא היה טריגר שחייב אותי לתפוס פרספקטיבה ואיזה מזל שהיה טריגר ושמצאתי את המטפלת הנכונה ויצרנו את הקשר המתאים והשכלנו לרפא מהר. היה תקתוק יסודי, כמעט יקי, בשליפת הנושאים, ניעורם וקיפולם מחדש בארגזים. היו כאלה שנאלצנו להעביר יד מיישרת יותר מפעם אחת, היו כאלה שנראו כל כך מאיימים ביושבם כמו הרי ענק בחיי הישנים, אך למרות כבודתם הנראית הם היו קלים לניעור, סידור וקיפול. כאילו רק חיכו לרגע שמישהו יצמצם אותם. ויחד עם הקיפול, התקפל לו גם הצורך בכתיבת שירים. 

אז התפניתי לכתיבה אקדמית וכתיבות נוספות, פוליטיות בעיקרן - מאמרים, נאומים, ניירות עמדה, מכתבים. בעבודה - האחרונים ובבית - הראשונים ולא נותר עוד מקום לכתיבה אחרת. ואז הגיעו הילדים והמילים מצאו עצמן בעיקר בסיפורים שבעל פה ואחר כך בסיפורים קטנים שבכתב. ועכשיו יש לי בלוג ואני כותבת. והמילים כל כך חסרו לי והן זורמות בשפע שכזה שאני צריכה לעצור את עצמי כי יש לי זמן ולמילים טוב כשיש להן זמן. 


יום שני, 23 בספטמבר 2013

האפילוג - כמובטח

דומני שאין ברירה אלא להתיישב ולכתוב אפילוג, יש כאן חובה מוסרית (הבטחתי) ויש מחוייבות ספרותית שאסור להתעלם ממנה. אז התחלתי מלקרוא מחדש את האפילוג ומה שבאמצע כדי לכוון את האפילוג נכון ומצאתי את עצמי תוהה איך לסיים את הסיפור הזה. ויש כאן מילכוד כי ממילא אני מצנזרת את עצמי על כל שעל ושעל. הדבר הנכון יהיה לסכם את הכל על הדרך החיובית ולראות בניסיונות האלה של מפגשים מורחבים את יופיים וכוונתם הטובה. אבל דרך ההסתכלות הפוליאנית הזו (ואם לא קראתם עד היום את הספר פוליאנה, אף פעם לא מאוחר מדי), שאכן תואמת את ראייתי את העולם, לא תהיה משעשעת ושנונה, לא ממש תתאים לסיטואציה ותטאטא אף יותר את מה שכבר מזמן דורש התייחסות. אז לא, כנראה שאינני מוכנה לתת פרשנות מוארת וניו אייג'ית לפלונטר הזה. ביומיום, אני עושה כמיטב יכולתי להיות הכי בסדר ותמיד לנסות ולחבר וזה טוב, על כך אינני מצטערת אבל אם רוצים לנתח במדוייק את המצב הרי שיש להשחיז לשונות ולא לעגל פינות. עם זאת יש להכיר בעובדה שלשון מושחזת עשויה גם לחתוך בבשר החי ולכן החלטתי להסתובב במעגלים.

ככה גם הרגשתי בדרך הארוכה הביתה - שכל מפגש משפחתי ענק שכזה עושה לי עצוב כי אני רואה את הכל, ומצד שני זה גם עושה לי טוב כי אני רואה את כולם. אבל בתכל'ס גם אני רוצה להתרפק על משהו שמעולם לא היה לנו, הבטחה שמובלעת אצל רובנו כשאנו חושבים על משפחה. הייתי רוצה שכולם יהיו משוחררים, אבל אם חלילה נהיה כולנו משוחררים נבלע בסופו של דבר תחת פטריית עשן שחור שתאיים בנזק היקפי חמור מאוד ולא נראה לי שיש למישהו מאיתנו ביטוח לאסון טבע מעין זה. הייתי רוצה שמפגשים משפחתיים לא יעלו בעמל רב כל כך וברווחים משמעותיים לחברות הטלפוניה השונות. כי לכל מפגש כזה יש רשת מסועפת של שיחות טלפון בין אמא לבנות ובין אחות לאחות שנעות אחורה וקדימה על ציר הזמן ובין צו הנימוס וכאב הרגש. ובעת המפגש הכל מושם בצד, אבל הוא נוכח וקיים צופה ומשתתף כמו מאחורי מראה דו כיוונית, מכין את עצמו לתחקיר הבא שבוא יבוא כמו לאחר כל מפגש משפחתי. אבל המשפחה שלי לא עברה הכשרה בשטאזי ולכן החשאיות הנונשאלנטית של אנשי ביון מהוקצעים היא לא נחלתנו. והכל עולה וצף ואם לא במוקדם אז במאוחר ואם לא בגלוי אז בנסתר. ועדיין כולנו משחקים בנדמה לי. 

ברור שכולנו היינו רוצים משפחה חמה ואוהבת ומקבלת, מקום שבו אתה מרגיש הכי נוח בעולם כשאתה בא בדיוק כמו שאתה. אבל זה קצת כמו הקלישאה שאם כולם רוצים שלום אז למה יש כל הזמן מלחמות. אולי זה כי בתוך המשפחה אנחנו הכי ביקורתיים שיש ולכן כל אחד עוטה את המסכה שמתאימה לסיטואציה והכל אמיתי בערבון מוגבל. אולי עד שלא נצליח לדבר עם עצמנו על הכל, עד שלא נפסיק להסתיר את מה שלא תואם את הציפיות, אולי עד אז הכל יהיה קצת פלסטיק, מלאכותי ומפגשים משפחתיים נדונו להסתופף בגבולם או להתפוצץ עם כל חציית גבולות קטנה. כן, זה השקר הקטן שכל אחד עושה בהתארגנו למפגש משפחתי, כי יחד עם הבגד הוא יוצא עם מסכה ולכל נשף מסכות יש חוקים ברורים. אין מה להתרפק על עבר לא ברור, אין לנסות להגשים חלומות לא מעשיים. המפגשים המשפחתיים שלנו כנראה לא ישתנו אבל המפגשים הבאים של משפחתי שלי יכולים ליצור את עצמם ולקבוע מראש שבהם לא יהיה צורך במסכות. אני לא יודעת אם יצליח לי, אבל אני כן יודעת שבמשפחה המורחבת שלי צריך להבין שזה מה שיש ולא לנסות להתאים את מה שיש לתבניות לא נוחות כי אפשר גם בתוך הקיים להרגיש בנוח רק שצריך קודם כל להכיר בקיים.

וכמובן שבדיוק נתקלתי במשהו מסכם שכתב אדם אחר, אבל הוא כל כך מתאים ולכן לא אוותר:

ילדיכם אינם ילדיכם
כי פרי געגועי החיים אל עצמם
באים המה דרככם אך לא מכם
חיים עימכם אך אינם שייכים לכם. 

תנו לילדיכם את אהבתכם אך לא את מחשבותיכם
כי להם הגיגיהם. 

גופם ישכן בביתיכם, אך לא נשמתם
כי נשמתם מסתופפת בבית המחר -
שם לא תוכלו לבוא אף בחלומותיכם.

אפשר לכם לחפוץ להיות כמותם אך אל לכם לעשות כמותם,
בי החיים פניהם קדימה לא אחור, והם לא יתרפקו על האתמול.
                                                                         (ג'ובראן חליל גובראן)

החלק הזה בין פרולוג לאפילוג

זה לא יהיה פשוט, אני יודעת שאני נכנסת עכשיו לאזור הדימדומים, ברור לי שזה הזמן לעצור, זה לא הזמן להתעלם מתמרורים ומקולות האזעקה העולים ויורדים. אבל כבר מאוחר מדי בשבילי וכולנו ידענו שזו רק שאלה של זמן ושבסוף לא אתאפק ואכנס לשדה המוקשים הזה בחיוך זחוח. אבל בינינו אם לא נצחק על עצמנו אז על מי? להגנתי אציין שאני אוהבת את המשפחה שלי ואני חושבת שכל אדם במשפחה שלי (קרבת דם, אני מבקשת) הוא מקסים, מה שעושה אותנו על סף נפיצות זה הביחד. 

ביחד של משפחה זה משהו שנבנה, אני יודעת שאני מאוד מתאמצת על הביחד הזה במשפחה שלי, זו הגרעינית שאני ובנזוגי בונים, אנחנו המון ביחד והילדים תמיד יודעים שנהיה שם בשבילם, אנחנו עושים הכל כדי לא לקחת כמובן מאליו לא את הזוגיות ולא את המשפחתיות. לאהוב, להקשיב, לקבל, לתת ולהיות חבר. אני גם יודעת המאמץ האישי שלי להשקיע במשפחה המורחבת משני הצדדים הוא משהו שהילדים מבינים ועוד ילמדו להעריך.

במשפחה המורחבת שלי היו כל מיני זמנים. אני יודעת שעוד בגרמניה משפחה היתה משפחה. לאופה (סבא בגרמנית) שלי היו 3 אחים ואמא שלהם שלטה בהם ובילדיהם ביד רמה - גם אצלה המשפחה היתה מעל לכל. ארבעת הבנים (סבא שלי ואחיו) היו אצלה כל הזמן, ולמרות המריבות הקטנות הם היו אחים וחברים וגם הילדים שלהם גדלו יחד והיו בני דודים וחברים. לא משפחה - ממש שבט כולל הגאווה השבטית והגינונים השבטיים אולי רק בלי מדורה אמיתית. בכל זאת מדורה ויקים זה לא ממש הולך ביחד - זה מלכלך ולא מסודר. 

המון שנים עברו מאז ובתווך החיים. והנה הגענו להיום - לי יש אמא בת תכף 75 שהתחתנה לפני 4 שנים (אשכרה ברבנות - לא שאלו אותי), חיה באושר עם בעלה השני (באמת היא/הם ממש מאושרים). בדיוק מכרו את הדירה שלה ועברו לבית ענק משלהם, רחוק מכולנו, שני אנשים מתבגרים בבית של משפחה עם ילדים בני עשרה. מערכת היחסים בין אחיותי ואני ובין בן הזוג אינה ממש טובה, היא שואבת את עקרונותיה בעיקר מימי המלחמה הקרה. הסיבות שונות ומגוונות ואין שום סיבה לכתוב אותן כאן, מה גם שיש להכיר בעובדה שהאמת מחד וודאי אינה דרה בכפיפה אחת עם פרשנותי ומאידך היא כן. כך או אחרת, לו ולי היסטוריה ארוכה (הוא ואמי ניהלו מערכת יחסים של יחד ולחוד מאז שאני בערך בת 17) - לרוב משני צדי המתרס, ואם תוסיפו לזה שהוא איש ימין ניצי במיוחד (יש משהו יותר מנץ על הסקאלה? כי אם כן אז גם טוב) ואני מאז ומתמיד הייתי שמאלנית חתרנית ותקבלו תמונה די ברורה לדיס-קומוניקציה הבסיסית בה אנחנו מצויים. אז אנחנו משתדלים למענה, והוא אפילו צוחק מבדיחותיי לפעמים, שזו בהחלט תכונה שיש להעריך, אבל בינינו בכל שיחת טלפון שלנו נראה כי שנינו ממהרים לסמן וי על כללי הנימוס ומהר לסיים את השיחה. וזה רק צד אחד, אבל רק הוא רלוונטי למפגש של היום. 

אם תקחו בחשבון שהאירוע המדובר היה חנוכת הבית החדש (וכבר יכולתם להסיק שיש כאלה ביננו שמערערים על ההגיון בעיסקה הזו) והוזמנו הבנות שלה והילדים שלו (שהקשר בין הצדדים הוא מקרי ביותר ואך ורק מנישואים). והגענו כולנו, כולל אחות הדתיה עם בנותיה הנשואות ובני ביתן ובניה הצעירים ושלפחות בצד שלנו אפילו לא ידענו שמגיע גם הצד שלו ושכנראה אנחנו לא משפחה הדוקה במיוחד בביחד הכללי אלא רק בביחד הקטן והתכנסנו בסוכה וסלון, בלי מזגן והיו הרבה התחכחויות, אז אם תקחו בחשבון את כל זה, הרי שבטח כבר הבנתם שזה בערך כמו לשבת על חבית נפץ ולשחק בזיקוקים. כן, כאלה אנחנו - אוהבים להסתכל לסכנה בעיניים ולקוות שהפעם היא תהיה סבלנית. ותמיד זה מדהים אותי מחדש כמה הכל מלא בתמרורי אזהרה - פוליטיקה, דת, חגים קודמים, העלבויות ישנות, תקריות, לפעמים אפילו מזג האויר יכולים להיות מלכודת. 

צחוק בצד, זה יפה שכולם מנסים גם אם זה נראה מלאכותי, לפעמים ההגעה בלבד מסמנת את התקווה לעתיד ואת הנכונות ואלה בהחלט חשובים. לפעמים עצם העובדה שכולם שם מציינת שיש עתיד (שוב, לא המפלגה, כבר סיכמנו ששם אין) ושלמרות שההחלטה להגיע היא לפעמים רק בגלל שיקולים קרים היא גם מעידה על היכולת ללקק את הפצעים. כשאני מסתכל מהצד על הסיטואציה בכללי היא בכל זאת, למרות התקווה, עושה לי קצת רע ולכן אני מחלקת אירועים משפחתיים למקטעים קטנים. אני מוצאת זמן לבד עם אמא שלי והאחיות שלי ובשאיפה גם עם האחיינים ועם כל אחד אני אמצא את עצמי צוחקת. כי כאלה הם, כפרטים כל אחד הוא כיף בפני עצמו שלא לא לדבר על העובדה שהוא יצור תבוני ומתפקד, זה רק הביחד הענק הוא שיוצר את חוסר התפקוד. כי למעשה הביחד המורחב הזה הוא לא תמיד מתאים וכשמקדשים אותו יתר על המידה פורמים לפעמים חלק מהתפרים הקטנים, הבעיה היא שכשהם נפרמים- ל"ביחד הקדוש" כבר אין רשתות הגנה. 

כשאני מסתכלת על המשפחה הגדולה שלי, אני יודעת שהטקסיות הורגת אותנו. שתמונות הוליוודיות מתקתקות וורדרדות של דימויים משפחתיים וחוסר היכולת שלנו לשחזר אותן במציאות הן הגורם הקטלני מספר אחד למות החדווה באירועים משפחתיים. זה בסדר שפרק ב' מאוחר לא יכלול אימוץ ילדים פורמאלי או לא פורמאלי ויאפשר חיים מקבילים ולא משותפים. זה בסדר לחלק אירועים למקטעים עם מוזמנים שונים וזה בסדר לדבר על זה. אבל אי אפשר להתאים את החיים המשפחתיים לפסקול הוליוודי. בתוך האישי והאמיתי יש המון חלקים לא נוצצים, הם מחכים שיחבקו אותם ואנחנו מטאטאים אותם מתחת לשטיח ולא שמים לב שהם מערערים את היסודות. המציאות האלטרנטיבית שנבנית כך דומה לאמת הסובייקטיבית שאנו מספרים לעצמנו.היא אף פעם לא תהיה האמת באמת. הייתי רוצה שמשפחה תהיה המקום בו כל אחד רואה את האמת של השני, אבל לרוע המזל כדי לראות את האמת של השני אנחנו כנראה צריכים לקרוע קצת נתחים מהסיפור שהמצאנו לעצמנו ודווקא אז אנחנו מתבצרים יותר באמת שלנו.

לקח לי המון זמן להבין את זה, הייתי מוכרחה להבין כדי לא לחזור על טעויות גם עם המשפחה שלי. אני מנסה לבנות את הדברים אחרת אצלנו ובטח עושה טעויות אחרות. אני רואה את אחיותיי הגדולות ואת התיקונים שכל אחת מהן מנסה לעשות ואני יודעת שבדור שלנו המשפחה כבר קצת אחרת. ואני גם יודעת שאנו בונות חברות אמיצה ונאמנות ורואה עד כמה נכון שמתוך הסדקים גם בוקע האור.

אז איך היה המפגש? הגיעו כל מי שהגיעו, נושאים בעייתיים לא הועלו, כולם היו מנומסים ולא קרה שום דבר מיוחד שהצדיק את שבירת הכללים. בקיצור אירוע ללא תקלות, אבל אני מניחה שעם הרבה אנחות קטנות ושקטות שרק פולניות אמיתיות שומעות. מי שהיה רואה אותנו מהצד היה בטוח שבתכל'ס אנחנו ממש בסדר. מגרד לי נורא לכתוב פרשנות יותר חריפה, אך זו תהיה מלווה בחשיפה שתוביל לנידויי מהמשפחה וגם ככה אני על סף חציית הקווים - אז עמכם הסליחה. 

טוב ברור שזה לא הסוף, ואם היה פרולוג גם תור האפילוג בוא יבוא, אני מהמרת על מחר

יום ראשון, 22 בספטמבר 2013

מפגש משפחתי - חלק א' - פרולוג

אם חשבתם שגם אני ארצה להתלונן על זה שצריך לנוח אחרי החזרה מהחופשה ושאלהג על זה, אל תרגישו לא נוח באמת חשבתי על זה אך זה נפסל על הסף כלא מקורי ונדוש, שלא לומר לעוס. אני עייפה ומותשת כמו שלא הייתי מזמן וכדי לזוז אני צריכה הכנה נפשית ארוכת טווח. לכן ממש אין לי כוח לצאת מהבית, מה גם שאחר הצהריים עם משחקי קופסא, קלפים וספרים נשמע לי כמו בילוי משפחתי נפלא ומתאים בדיוק לכוחותיי וגם זה בקושי, אבל האלטרנטיבה של שינה לא באה בחשבון ולצערי גם לא אחר הצהריים רגוע.

אה, אבל ידי הגורל האכזריות הגרילו לי אירוע משפחתי עם שעה נסיעה בכל כיוון ובלי בנזוג שצריך לעבוד. אירועים משפחתיים אצלנו הם טעונים, משפחתי חובבת דרמות קלילות ותמיד מאחורי התמונה הכאילו מושלמת רוחשת תמה מתמטית שלמה של התחשבנויות. אם אחרי חופשה מתחייבת מנוחה, אזי מפגש משפחתי אצלנו מחייב אשפוז. קטעים נבחרים מחיינו יכלו לספק חומר גלם מושלם לטלנובלה ואם הייתי רוצה להתמסחר הייתי צריכה לכתוב את קורותינו ולמכור למרבה במחיר ויש לי ארסנל לכמה עונות טובות, עם טוויסטים בעלילה ודרמות למכביר. אבל נראה לי שזה עשוי לשרוף אי אילו גשרים שגם כך עומדים להם רעועים וזקוקים לשיפוץ. 

מזמן הבנתי שהדרך היחידה להינות מאירועים משפחתיים זה לנתק את עצמי מכל ההתרחשויות ופשוט להתענג על האנשים שאני באמת אוהבת. פנקס התחשבנויות זה כל כך שנה שעברה (שזו דרכי העדכנית לומר שזה פאסה). במשפחה, כמו בהרבה סיטואציות אחרות האמת חמקמקה. הניסיון לפשר בין הצדדים הוא לרוב עקר וכל מה שנותר הוא לנסות לשים הכל בצד ופשוט לקחת את זה כמו שזה, גם אם זה מר. אני חייבת לסיים עכשיו, לאירוע משפחתי צריך לנסות לא לאחר... המשך יבוא

סיכומון

חזרנו בשתיים לפנות בוקר, חמי באקט הירואי בא לאסוף אותנו ולאסוף את חמותי לביתם. להגיע הביתה אצלנו זה קודם כל להכין קפה. כשהקפה נגמר, טפיפות רגליים זעירות נשמעו וכושל ורדום הגיע הקטן. חיבוק ענק, מחשבות על מתנה ולפתע רבע שעה של בכי עד שהוא נרדם עלי במיטה. הפרידה הזו כנראה קצת נתפסה אצלו כבגידה. דמעות יודעות לשטוף הכל. הגדול התעורר, גם המרכזית, חיוכים ושמחה וחזרה לישון. ואמא אחת שפשוט התמוטטה ולא יכלה אפילו לקום. זה עבר, עשינו את זה, כולנו. עברנו את טבילת הגעגוע הגדולה ושרדנו. בשמונה בכור ומרכזית כבר ניסו להעיר אותי בעדינות. מזל שבלילה אבא שלהם ארגן הכל - בסלון חיכו להם מתנות מגניבות, אבל הם לא פתחו אותן - חיכו לי. לא יכלו לתת לי להרגיש יותר אהובה מזה. מתאוששת לאט, מחוייכת. עשר שנים חיכינו, היה לנו חופש זוגי מרומם, הילדים למדו משהו על עצמם וכוחם הפנימי. הכל טוב. אני צריכה לבנות בלגו אבל הייתי צריכה סיכום קצר. פוסט נוסף עוד יגיע היום.

יום שבת, 21 בספטמבר 2013

מנגינה בחיים

יום אחרון לחופשה הזוגית שלנו כאן באמסטרדם. יושבת בגינונת, אויר קריר, הכל בהיר בלי שמש קופחת, קפה ובן זוג וחוץ מזה שקט. קשה להתרגל לשקט הזה ועם זאת הוא מגיע כמו חבר ישן ונוח, כמו חולצת T אהובה. לא צריך הסברים או הקדמות מסורבלות, טוב לו גם עם שתיקות.
והשקט הוא גם פיזי, אין תיק ענק שמיועד לכל מצב חירום או שיעמום. אין עגלה, אין להסתכל בשבע עיניים, ולהיות צעד אחד לפני כל התרחשות בלתי צפויה בעליל כמו לוחמת קומנדו-סוכנת חשאית-אישה ביונית שסיימה מניקור/פדיקור אחרי שסכה את גופה באמבט מבושם.
הילדים חסרים לי, אבל החלטתי לשים את זה בצד ולחיות את הרגע. נחתנו באמסטרדם כמו לפני 14 שנה, זוג, חברים, שותפים. אולי רק הכל עוד יותר מתואם. כל השנים הללו של הורות אינטנסיבית עשויות לפעמים גם לפגוע בזוגיות, לגרום לך לשכוח, להכריח לכוון מחדש. ואצלנו, כאילו תמיד יש לנו לבד, יש תזמון מדויק. כשדברים נכונים, הזמן מעמיק לא רק את תלמיו, אלא גם את שאר המרכיבים והופך אותם לתערובת מופלאה. כשחושבים על זה, לא יכולנו למצוא פס קול טוב יותר לנסיעה מזה שסיפק לנו לאונרד כהן.
אנחנו חוזרים מלאים לחיים המלאים שלנו, עוד יותר חזקים מאי פעם ולגמרי שמחים בחלקנו. רק תגיד לי שתאהב אותי אז גם כן, אמן.

הטל צל ענק

אומרים שתמונה שווה אלף מילים. זה לא ממש הזמן לבדוק את זה כי לתקתק אלף מילים בסלולארי זה לא אתגר שאני בכלל רוצה להיענות לו. אבל אי אפשר לא לומר מילה על ההופעה, אולי בכל זאת קצת יותר ממילה. כי ליוצר המופלא הזה - קול, מילים, מוזיקה יש יכולת דיוק מפתיעה להרטיט. הוא חוגג היום 79 והיהודי הקטן שכתב את התנ"ך מטיל צל עצום ומשאיר מקום לכל כך הרבה אור. כמה עוצמה, כמה הוד. איזה כיף לנו, אין לכם מושג.
מחר אולי נרחיב על כמה כיף, טכנית, לראות הופעה באירופה  ;-)

יום שישי, 20 בספטמבר 2013

פוסט מאמסטרדם

פוסט מאמסטרדם הייתי חייבת. אם לא הייתי כותבת זה היה שובר את כל האמינות שבניתי, לא? ואיך הייתי יכולה שלא לספק לעולם הרחב והמצפה בקוצר רוח את מילותי להיום? הבעיה העיקרית בסיפור הזה, היא הכתיבה על הסלולארי. מאוד לא נוח ומסרס. אבל ננסה. 

יצאנו אתמול מהבית, הילדים נפרדו בשיוויון נפש מעורר השתאות וכבוד. בדרך לשדה הזלתי דמעה. כנראה שהייתי צריכה טקס מעבר קל. לא התייפחות קורעת לב, אלא דמעות שקטות, בודדות ומעורבות - עצב, חשש, התרגשות ואפילו שמחה.


שדה תעופה כשאתה טס במחלקה ראשונה הוא נטול חיכיון ומנהלה, תוך 5 דקות סיימנו ביטחון ו- check in. בארץ המובטחת היא הדיוטי פרי אנחנו לא מהמתלהבים - אלכוהול וטבק ונגמרו העניינים. בשעה שנפניתי להתמכרות שלי, היא קפה ברד, איתמר קצת בדק אלקטרוניקה. התיישבנו, פגשנו חבר ותיק, כזה שכיף לפגוש ומרגיש הכי נוח. הצטלבות שכזו בטרמינל. הגענו אחרונים לטיסה. לדיילת קראו קרן הגר, היא התרגשה מהבדל האות היחידה לאורך כל הטיסה, מה רבה היתה שמחתה שגילתה שגם אני הייתי דיילת. משעשע.

וינה, אמסטרדם וכל שניה במטוס שוברת שיאים במרחק הפיזי ביני ובין הילדים. תחושה מוזרה שמקננת בי, מודעת ונחבאת ולגמרי לא משתלטת.


הטיסה מוינה לאמסטרדם כבר מתנהלת בחשיכה. ירח עגול ומלא ולבן מלווה את דרכנו, משתנה בין עננים, ופתאום כוכב נופל ונכבה לאורו של ירח. אולי קיבלתי משאלה. כך או אחרת אני בפעם הראשונה מזה עשר שנים בחופשה זוגית, כמה מוזר ומשחרר.

יום חמישי, 19 בספטמבר 2013

ציווי מוסרי כשמחכה לי עוד אריזה

ביומיים האחרונים היו המון נושאים בחדשות, יש תקופות שבהן אני טורחת לא להתעדכן באתרי חדשות, נכנסת לבועה שלי ולא מתעדכנת בכוונה. מן פריבלגיה כזו שאתה יכול לאפשר לעצמך אם אתה מחליט לא לצאת לשום דבר חוץ מענייני ילדים. אבל גיליתי שהפייסבוק שלי הוא מקור סינון לחדשות. בימי הניתוק, אני לומדת מסטטוסים של חברים על הדברים הגדולים באמת שקורים, מתעדכנת וכך אני נשארת עם היד על הדופק. בערך. כן, פעם הייתי חיית חדשות, כל בוקר החל בקריאת כל העיתונים וניטור של כל אתרי החדשות. הילדים הביאו עימם את השקט. הניתוק מעורקי החדשות היה איטי, עם הבכור עוד קראתי הארץ כל בוקר (על כל השאר ויתרתי) ואתרי החדשות היו פתוחים ללא הפסקה והטלויזיה נפתחה רק לסדרות שאהבתי. עם המרכזית כבר נשארתי רק עם הארץ בסוף השבוע  ואתרי החדשות נפתחו פעמיים ביום, ועם הקטן ויתרתי גם על זה.

אבל ביומיים האחרונים חדרו החדשות גם לשעות בהן לא הייתי מחוברת, רק בגלל שהן נכנסו לי למחזור הדם ולא חדלו לרגע, והמשותף לכולן הוא אבדן צלם האנוש. הפועל הפלסטיני שהופקר למותו היה הסנונית הראשונה. אדם הלך בבוקר לעבודתו, לקה בליבו, מה קרה באמצע לא חשוב גם אם ניסו להחיותו, סופו שהופקר למותו. נזרק לרחוב והושאר שם כמו פריט ריהוט ישן. אדם, בשר ודם. נותר ברחוב לעוד כמה דקות של פירפור בין חיים למוות ומי שהיה שם הפנה את העורף והמשיך הלאה.המשיך בחייו. העיקר שלא יואשם בהעסקת שוהה לא חוקי, להשאיר אותו למות לבד על מדרכה זה כנראה עדיף.

שתי הידיעות האחרות הן הידיעות המצמררות על הילדים, משתי המשפחות. אני מצנזרת את עצמי כי בכורי קורא את הבלוג שלי. את הידיעה השנייה ברציפות קראתי בדרך הביתה מארוחת החג ולא יכולתי להפסיק את הדמעות. זה עירער על כל דבר שאני מאמינה בו. קדושת החיים. כל מילה שאכביר תהיה מיותרת כי שום מילה לא יכולה לתאר את עוצמות הזוועה.

בעיני הציווי הראשון הוא "היה אדם", אני חיה את חיי לאורו וזה הדבר העיקרי שאני רוצה שילדיי יקחו איתם כבוגרים. שיפעילו תמיד שיקול דעת, שלעולם יפעלו במוסריות. מתנת החיים, אין קדושה ממנה. שבתוך העולם המוטרף והסוער הזה הם ידעו להעריך את החיים שלהם ואת חיי אחרים. כל דור מאחל לילדיו שישבו איש תחת גפנו ותחת תאנתו וידעו ימי שלום, איך ייתכן שכל כך הרבה דורות מקווים את אותה התקווה וכל דור רק הופך אותה ליותר רחוקה? מפסיקה, לפעמים אני נותנת למחשבות להתרוצץ עוד קצת המחזור הזמן, להתערבב עם דמעות, להתחבר למילים בשקט. כנראה שצריך פה עוד קצת זמן. בינתיים נשבר הלב.


ובלי שום קשר - עוד חמש שעות בדיוק אני יוצאת לחופשה הראשונה שלי עם בנזוגי, בינתיים יש המון דברים שאני רוצה להספיק - אוכל, כביסות, שטיפות ועניינים כי בכל זאת חמי וחמותי יהיו בבית וצריך שיהיה בסדר. אבל לא אכפת לי גם אם לא כי ברגע שהילדים יתעוררו כולם אני מעדיפה להיות איתם גם במחיר שאני לא אספיק דבר, נו טוב, חוץ מלארוז כי זה הדבר היחיד שבאמת צריך. 

יום רביעי, 18 בספטמבר 2013

מחשבות וסערות בתוך חצי כוס מים

הבכור שלי מוטרד מהנסיעה שלנו, גם אם היא "רק" ל- 60 שעות. עשר השנים בהן לא לקחנו שום חופשה הן עשר השנים שלו. ועכשיו כשפתאום הרצף של הביחד הזה לוקח חופשה, הוא מוטרד ונבוך. אני מכירה את זה, גם אני הייתי ילדה שעסוקה בהמון מחשבות ולא ידעתי כיצד לסנן אותן. כילדה לא הרגשתי שיש לי מישהו שאוכל לשתף במחשבות הללו, לפחות הוא כן משתף - אותי. אני רואה אותו עסוק במחשבות המטרידות ואני גם רואה אותו מנסה להילחם בהן ואני גם שומעות אותו מדברר אותן ולכן אני יכולה לנסות ולעזור לו להתמודד איתן. בכורי דומה לי, יצא לעולם בדמותי ובצלמי, לקח מלוא החופן מחשבות שהיו לי כשהייתי קטנה והפכן לשלו. מחשבות שלא סיפרתי מעולם לשום אדם, יצאו ממנו כאילו סיפרתי לו מילה במילה את חוויותיי שלי. המחשבות שהיו לי, שנראו לי כמו תוצאה של סוג ההורות שהיו לי הוריי, הן חלק מהסיבות שדירבנו אותי להיות אמא אחרת. הורה נוכח בחיי ילדיו. אך כנראה שהמחשבות הללו הן תולדה של אופי ואין להן קשר עם סוג ההורות. זו התמודדות לא פשוטה, ההבנה שאין קשר בין סוג ההורות למחשבות טורדניות שכאלה, של "מה אם...", של החשש האמיתי להיות לבד. בהתחלה זה קרע אותי לגזרים, הרגשתי שאני מכילה ומכילה ושההכלה שלי אמורה להרתיע את המחשבות המציקות מלהיכנס לקיומו המאושר של בני. ההבנה שההכלה שלי כלל איננה קשורה הייתה משבר אמונה הורי אמיתי. חשבתי שאם אני שם בשבילו לא יהיה מקום למחשבות שכאלה, ההכרה שהן שם מצאה אותי לא מוכנה. כל הכלים שצברתי כהורה מכיל ואוהב לא יכלו לגנטיקה פשוטה.

בהתחלה כעסתי נורא, לא עליו, אבל גם לא ידעתי על מי. בניתי לילדיי עולם משפחתי אחר, הורות אחרת, שלא במודע עשיתי הכל שלא יהיה מקום למחשבות כאלה בחיי הילד שלי, שילדותו תהיה נטולת דאגות. לא הבנתי איך עם כל הניסיון לשנות, הצליחו המחשבות האלה לעבור לדור הבא. הו, הגנטיקה החמקמקה. כל פעם הכלתי והכלתי והכלתי עד שלא נותר עוד מקום במיכל שלי והרגשתי כיצד אני נסדקת מבפנים ונשברת. מחשבות הכפירה טמטמו את חושיי. ניסיתי להרחיב את הגבולות שלי, לצמצם את הגבולות שלו, נלחמתי במחשבות הללו בכל כלי נשק קונבנציונאלי ולא קונבנציונאלי שידעתי. פרמתי קשרים במקום אחד ותפרתי במקום אחר, ביצרתי ושברתי ודבר לא עזר. בסוף פשוט עצרתי וקיבלתי את עצם קיומן. מאז יש כאן דו קיום, אבל העבודה רק התחילה. ללמד להתמודד ולראות כיצד הוא בונה לעצמו מנגנונים. במידה רבה זו המהות ההורית - לעזור לילדך לבנות מנגנונים עצמאיים ועד שלא הבנתי את זה, עד שלא הבנתי לא הייתי שום אבן גולל, הייתי אבן נגף. 

אתמול כשראיתי אותו שוב עסוק במחשבות האלה, כאמא את מכירה כל ניואנס בתוי פניו של ילדך, ביקשתי ממנו למלא כוס מים עד חציה. "אוקיי, מילאתי, מה לעשות? לשתות? לתת לך? להניח על השולחן?" "לא", באה התשובה שלי, "פשוט תחזיק אותה". עוברת דקה, הוא ממש לא יודע מה אני רוצה ממנו. "תמשיך להחזיק". ועוד דקה, הוא מתיישב, זה לא נוח לו. מחזיק בשתי ידיים אבל לא מניח את הכוס. "תמשיך להחזיק", הוא נע באי נוחות מופגנת אבל ממשיך. כשהוא התחיל להתלונן ביקשתי שיניח את הכוס. "אתה רואה, להחזיק את הכוס הזו לרגע זו לא בעיה אבל להחזיק אותה עוד ועוד זה לגמרי לא נוח, זה מרגיש מיותר. כך בדיוק גם המחשבות המציקות הללו. אם ניתן להן עוד ועוד מקום, הן תמשכנה להציק ממש כמו הכוס שהפכה למטרד. אז צריך פשוט ללמוד להניח להן, אחרת תחושת אי הנוחות תלך ותגבר. זה הכוח שלך, הכוח להרחיק את המחשבות לא לתת להן מקום. לא להחזיק אותן יותר, להניח, ממש כמו את הכוס". עכשיו משנאמרו הדברים גם אני הנחתי את הכוס המטאפורית שלי. אני יודעת שהוא יכול, שזה תהליך ארוך. אני סומכת עליו בכל חושיי, הוא יניח את הכוס, אולי לא עכשיו אולם משניתנה האפשרות להניח הוא ילמד לאיטו לעשות גם את זה. 

יום שלישי, 17 בספטמבר 2013

לפעמים פוסט הוא תגובה ארוכה...

הבלוג הזה מטיבו הוא אישי ולכן נושא החינוך הביתי וההורות שלי ישולבו בו תדיר, לא זו לא אזהרה מטעם משרד החינוך, אבל זו כן סוג של התנצלות מוסווית כמיטב המסורת הפולנית. ולמה אני אומרת את זה? כי יש לי תחושה שמיטיבי הקרוא ימצאו בפוסט זה מוטיבים שהיו כבר בפוסטים קודמים. אתמול פורסמה בהארץ רשומה בנושא החינוך הביתי, היא נכתבה ע"י ראש החוג לספרות וספרות ילדים במכללת לוינסקי. כתבתי תגובה אך לצערי היא לא פורסמה, אינני יודעת מדוע הואיל וכפי שאתם מכירים אותי לא השתלחתי ולכן אינני מוצאת סיבה אמיתית להחלטה לא לפרסמה. אך הרשומה הזו מהדהדת בי מרגע הקריאה ואינני יכולה שלא להגיב. 

בני אדם אינם אובייקטיביים, האמת נמצאת תמיד היכנשהו בין אמת אחת של אדם אחד ואמת אחרת של אחר ודברים שנכתבים במסווה של אובייקטיביות לעולם יכתבו דרך מנגנוני הסינון האנושיים של כל אחד מאיתנו. וברשימה זוhttp://www.haaretz.co.il/opinions/.premium-1.2119901 (ואני מתנצלת מראש שקריאת הכתבה היא בתשלום לאלה מכם שאינם מנויים בהארץ) כבר למן ההתחלה אין טיפה של אובייקטיביות, יש נחרצות מלאה שמובאת מתוך מקצועיות אך למעשה מעידה על הכותבת שכנראה לא נכנסה לעובי הקורה ואינה יודעת מספיק על האופציה של חינוך ביתי.

זה מתחיל בבחירת המילים שיש כמה מאות תלמידים שלא הצטרפו להתרגשות פתיחת השנה בהתאם ל"דרישת" הוריהם, האמנם? ומה עם המושג בחירה? עזבו בחירה מושכלת, רק בחירה - משהו שהורים עשו במודע ומתוך כוונה. יש מיליוני תלמידים שהתחילו את השנה בעקבות "דרישת" משרד החינוך . האם הכותבת מתייחסת לדרישה זו? כמובן שלא, אבל הורי החינוך הביתי הם כנראה הורים גחמניים שיוצאים מתוך תחושת "מגיע לי" כמה טוב שבחסות האובייקטיביות מרצה לספרות, המכירה בוודאי במשמעות המילה שנבחרת, בוחרת דווקא במילה קשה שכזו. 

אחר כך מובאת התהייה האם חינוך ביתי הוא נפלא? הציניות היא סוגה מותרת, מקובלת וחביבה עלי במיוחד. אך כאשר כותב מחליט לתהות בקול רם, בטח בעיתון המוביל בארץ, אני יוצאת מנקודת הנחה שהוא הלך קצת ובדק בטרם פירסם את מסקנותיו והביא אותן לאויר העולם. אינני יודעת כמה תלמידי חינוך ביתי קלטה הכותבת במהלך שהותה בארצות הברית, אך העובדה שהיא מתייחסת אליהם כאל מקשה אחת מעידה בעיני שכנראה הם לא היו רבים ושהיא כמורה מעולם לא תהתה מה אומרת העובדה שילדים אלה באו מתוך החינוך הביתי. החינוך הביתי הוא בעל מנעד רחב - יש הורים שמלמדים, יש הורים שלא מלמדים, יש ילדים שהולכים לקבוצות לימוד ויש ילדים שלא, יש משפחות שמקיצות טבעית, יש משפחות שמתעוררות עם שעון מעורר, יש שמלמדות באופן טבעי ולא מכוון ויש כאלה שממש מלמדות מתוך חוברות ועל בסיס תוכנית הלימודים. 

יושבת מרצה ומסבירה עד כמה היה צר ומסוגר עולמם של ילדי החינוך הביתי ועד כמה קשה היה להם להתרגל למערכת. ראשית אטען שגם לילדי המערכת יש קשיי הסתגלות, חלקם מסתגלים במהירות וחלקם יתוייגו לכל חייהם כבעייתיים. קושי בהסתגלות המערכת הוא נחלת כולנו, השאלה היא כיצד אנחנו מתגברים על הקושי. אינני יכולה להעיד על החינוך הביתי כמקשה אחת, אוכל להעיד רק עלי ועל משפחתי. ילדיי חשופים לעולם לא פחות מילדי המערכת, הם פוגשים באנשים שונים מהם כל הזמן והם באינטראקציה עם ילדי המערכת בשעות שאחרי הלימודים. הם מוצאים את עצמם מתמודדים עם קשיי חברת הילדים, הם נפגשים עם ילדים ששונים מהם גם מבחינת חתך סוציו-אקונומי, צבע עור, תרבות וכו'. הם חשופים תדיר לשוני ולשיח החברתי והאנושי ואם ישתלבו במערכת מתישהו בחייהם, בוודאי שלא יזדקקו לעזרת המורה כדי לחשוף אותם לשוני זה, אלא רק לשילובם בתוך הכיתה. נראה לי, על בסיס תיאורה של הכותבת, שילדי החינוך הביתי שנכנסו לכיתתה נאלצו להתמודד בראש ובראשונה עם מורה שלא מכבדת את המקום ממנו באו ילדי החינוך הביתי ולכן ייתכן שהקושי שלהם היה רב הרבה יותר כי הדמות החינוכית עימה באו במגע כבר חרצה את דינם בטרם שזפו עיניה את זיו פניהם. 

אני מניחה שלא קל להיות מורה של תלמידי החינוך הביתי שבאים ממקום של ספקנות וביקורת בעוד לה יש כיתה שכבר מתוכנתת לענות את התשובות הנכונות וכמה קשה למורה להתמודד עם תלמיד שחושב אחרת ומביע את עצמו בהתאם. מניסיוני, מרבית הילדים שנכנסים למערכת מתוך החינוך הביתי משתלבים בה יפה ואף תורמים תרומה אמיתית לדיונים בכיתה. אני מכירה בוגרים רבים שסיימו גם תארים מתקדמים והשתלבו באופן נפלא גם בבתי הספר, גם באקדמיה וגם בעולם העסקי ומטען החינוך הביתי רק תרם להם, בטח לא היווה מכשול. אין בטענה זו שלי כדי לומר שלא היו בעיות, אני בטוחה שיש אבל הם לא תלויי בחירת ההורים, הם תלויי המארג האנושי של הילד העצמו, איש החינוך ותלמידי הכיתה. כניסתו של ילד מחינוך ביתי עשויה אולי להיות אתגר לאיש חינוך, אך היא באותה המידה יכולה להיות חוויה - אין מקום לפסקנות נחרצת לא מצד זה ולא מהצד השני.  

כבר כתבתי בעבר שאכן נושא הכישורים החברתיים הוא נושא שיש לתת עליו את הדעת יותר בבואך לשקול את נושא החינוך הביתי. אני גם הראשונה שאודה שפעמים רבות ההכרח בתוך המערכת מעודד את התפתחות הכישורים החברתיים בצורה מהירה יותר מאשר בחינוך הביתי, אך אין זה אומר שזה נכון יותר ומותאם לילדים שלנו ככפפה ליד. פעמים רבות ילד נעלם בתוך המערכת והיא אדישה לחלוטין לקושי של הילד גם מהבחינה הזו של כישורים חברתיים, אבל אנחנו כל כך מוטים כחברה שאנחנו באמת ובתמים חושבים שברירת המחדל הזו היא טובה יותר, גם אם למעשה היא לא הוכיחה את עצמה. אכן בתי הספר מייצרים התנהלות אנושית מסויימת אך היא לא בהכרח טובה יותר ופעמים רבות תוצאותיה הרסניות. כן, המערכת זקוקה לשינוי אמיתי אבל כנראה שזה לא יקרה במשמרת שלנו. האם זה אומר שבגלל זה יש לשלוח את הילדים לבתי הספר? אני טוענת שלא. באותה נשימה גם אוסיף שכל הורה עושה את הבחירה שלו וכל בחירה היא מכובדת.

יכולתי להמשיך ולדבר על הצדדים החיוביים בחינוך הביתי, אך נראה לי שאת מכסתי להיות סיימתי. אני אמשיך ואכתוב על חיי בחינוך הביתי גם בפוסטים עתידיים שלי. אבל את המאמר הצר הזה הייתי צריכה להוציא מהמערכת שלי, הוא התעקצץ בה ועיצבן ודרש התייחסות...

יום שני, 16 בספטמבר 2013

סיומה של תקופה או הבט אחורה בקצת עצב...

לאורך החיים יש נקודות ציון אישיות שהן גם חברתיות ולכן מצוינות בטקסיות כזו או אחרת לפי העדפת ה"משתמש" - לידה, לחלקנו ברית (לא, בואו לא ניכנס לזה כרגע), ימי הולדת, כניסה לכיתה א' (אצל רובנו), בר/בת מצווה, חתונה ועוד. יש נקודות ציון שנחגגות בפרטיות שלנו, לפעמים לגמרי לבד ולפעמים עם המעגל הקרוב והן לא פחות חשובות ולא פחות זקוקות לעיבוד ואף לטקס כלשהו משל עצמן. 

אני ציינתי לי אחת כזאת שלשום, מוצאי שבת, 14.9.2013. בן הזקונים הפרטי שלי, שציין ביום זה 3 שנים, 9 חודשים ו- 22 ימים להיווסדו הפסיק לינוק. זה קרה באופן טבעי לחלוטין, כבר כמה חודשים שהוא כמעט לא יונק, ההנקה היחידה היתה בלילה, הנקת הרדמה. כבר כמה שבועות שהוא יונק מעט ואז נרדם בלי ובמוצאי שבת הוא הלך לישון בחיבוק, בלי הנקה בכלל. זה היה צפוי ועם זאת זה דורש רגע לעצמו. בניגוד לגדול שינק יחד עם המרכזית, בהתחלה כדי לבסס את מעמדו ולהבטיח לעצמו שהתוספת החדשה לא גזלה ממנו דבר ולאט לאט הפסיק לינוק כדי לבדל את עצמו מאחותו, ולהבדיל מהמרכזית שפשוט לא רצתה יותר כבר בגיל שנתיים (למרבה פליאתי), להפסקה המוחלטת של הקטנטן הייתי פחות מוכנה כי זוהי סיומה של תקופה. כן, ידעתי שאני בשלהי התקופה, כן ידעתי שזה מסתיים, כן רק עכשיו הבנתי שזה סופי. לגמרי סופי. 

יַנְקוּת היא תקופת החיים של האדם בשלבי התפתחותו הראשוניים, ונמשכת לפי הערכה מקובלת מרגע לידתו ועד לגיל שלוש. בעברית המושג נגזר מהשורש י-נ-ק המבטא את המהות הביולוגית והפסיכולוגית של התינוק - היניקה חיונית לשרידת התינוק והיא גם מרכז הוויתו, בעיקר בחודשים הראשונים לחייו.


אחרי שהקטן נולד עוד שיחקתי ברעיון שהוא לא יהיה האחרון, אבל בתוך תוכי היכן שהוא כבר נבט הזרע של ההבנה - לא יהיו יותר. שתי הלידות האחרונות היו קשות, שתיהן היו מופלאות בעיני, אך בשתיהן היה סיכון לעובר ובאחרונה נוסף גם סיכון לחיי שלי. לאט לאט התחלתי להבין שילד נוסף טומן בחובו סיכון גדול יותר לי ושום ילד בעולם לא שווה שבנזוגי יחזור הביתה בלעדיי לשלושה ילדים. זה התחיל בלמסור את בגדי התינוק הלאה ולציין שאין צורך להחזיר, זה המשיך בלהוציא חפצי תינוק ולמוסרם הלאה. לפני כחודשיים נמסרה המיטה שהייתה במחסן כבר שנתיים, עם הטרמפולינה. ועכשיו נגמרה ההנקה. תם עידן כמעט רצוף של 10 שנים. אני אמא לשלושה ילדים. אין תינוק, גם לא יהיה.

אין אבֱל ואין אבָל, אבל אפשר ואפילו צריך להסתכל על העבר במבט מהול בקצת עצב כי עם ההכרה בעצב גם באה ההשלמה. וההשלמה הזו מחזירה לי את גופי בשלמותו - מבוגר יותר, במצב משומש אבל טוב ושלי, לגמרי שלי, בלי לחלוק. הפסקת ההנקה מסמלת עצמאות שלי ושל ילדיי, כמו ניתוק חבל הטבור בלידה, הם שלושתם כבר עושים את דרכם העצמאית בעולם, במנותק מגופי. מזל שיש עוד דרכים פיזיות רבות להביע את אהבתי האינסופית אליהם, כאלה שמהן אין סיבה להיגמל אף פעם. והגמילה הזו - שלי כמו שהיא שלו היא חד משמעית וחד כיוונית. 


הקטן שלי החליט שהוא גדול וגם אני כבר מכירה בזה, החגיגות שלו היו אתמול והוא אף קיבל מתנה ופיצה (לא פיצוי), החגיגות שלי יתחילו ביום חמישי כשאטוס עם בנזוגי ואשאיר שלושה ילדים, כן ילדים ואחזור מחודשת כוחות לעידן חדש. לפעמים צריך סימובוליות בחיים וכשהכל מתכוונן בתזמון מושלם כנראה שזה נכון. מביטה אחורה בקצת עצב, מוחה דמעה של השלמה ומתבוננת קדימה לעידן חדש, לאימהות קצת אחרת. שלום אמא צעירה ושלום אמא קצת יותר בוגרת. 

פוסט שמנסה להתגבר על שני ילדים שלא מפסיקים לדבר

אתמול עליתי לירושלים בערב לחגוג לאחותי השלישית יום הולדת 50. אני יכולה עכשיו להתחיל ולספר בשבחיה של אחותי שהיא גם חברה טובה טובה וגם אדם מצודד בפני עצמו, אבל לא זה העניין. המפגש המוקדם יחסית הוציא את בנזוגי מוקדם מהעבודה כדי להתעסק בארוחת ערב 2/3 מוכנה ו- 2/3 ילדים נקיים ומקולחים. אני עליתי ירושלימה. ישבנו במקום הכי ירושלמי שיש, החל מההסתבכות בהגעה אליו בסמטאות אבן ירושלמיות וכלה ברצפה הישנה והמצויירת, הקירות המחופים אבן ירושלמית וספרים והאויר הירושלמי הקריר של ערב ספטמבר. פנינת חמד של ירושלמים שעשויה לעורר ערגונות אצל ירושלמים לשעבר כמוני. הריבוי המוצדק של ירושלים להטיותיה מכוון. 

נפגשנו שלושה דורות - אמא שלי, שלוש אחיות (אחות אחת חולה לא הגיעה) ואחיינית אחת. השארנו מלצרית אחת המומה מהקשרים המשפחתיים כי אף אחת מאיתנו לא דומה לשניה. כך או אחרת, אחת המתנות לאחותי היתה תמונה, בנזוגי היקר השקיע את זמנו וכשרונו בהפיכת 4 מוסקטרים לארבע האחיות. ואז אחרי קריאות ההתפעלות, אמא שלי שמה לב שעל גלימות המוסקטרים יש צלב, מזל שאחותי הדתיה לא הגיעה. אם היא רק היתה יודעת על כמה תמונות עברנו בהתחלה כשרצינו לעצב תמונה של ארבע מלכות וכולן נפסלו על ענייני צניעות ואילו לצלב בכלל לא שמנו לב. היה ערב ענוג במיוחד, מלא בחיוכים וצחוק. אני משתדלת להתרכז פה בסיפור ושני הילדים הגדולים שלי לא מפסיקים לדבר וכמו שניסח זאת בכורי: "בעוד אני מנסה לכתוב את הפוסט החדש שני ילדי הגדולים מפריעים לי ללא כל חשש". מדוייק. חזרה לענייננו.  

בדרך חזרה, בעודי דוהרת במדרון הרי ירושלים הביתה, אור מסנוור הבליח לי בעיניים והתחושה הראשונה שלי היתה "תלחצי על הגז עוד ותברחי". שניה אחרי במראה האחורית  אני רואה את הרכב שהיה מאחורי מאבד שליטה ונכנס בגדר ההפרדה ומשם חזרה לשולי הכביש, ראיתי אותו מתעופף, ענן אבק עלה ואני ניסיתי בכל כוחי להשתלט על הרעד שאחז בגופי. שניה הפרידה ביני ובין התאונה - שניה של ערנות ותחושת בטן ברורה. לא נראה לי שהיו נפגעים, זו היתה מסוג התאונות המפחידות שהאוטו נהרס אבל לא היושבים בתוכו. אבל כמה שבירים הם החיים. המשכתי לנסוע וחזרתי הביתה. בנזוגי עבר ערב לא קל בעצמו. לא נותר לשנינו אלא חיבוק.  

יום ראשון, 15 בספטמבר 2013

פוסט על ריצה ועל תיכנונים

מוצאי יום כיפור, כל המשפחה שלי צמה ואני יודעת שלאף אחד מהם אין כוח לשיחת טלפון שבודקת מה קורה איתם והם עדיין מתכנסים בתוך עצמם לשבירת הצום. הילדים והבנזוג יושבים לאכול בלי קשר לסוף הצום כמובן ואני יוצאת לריצה. במוצאי שבת יש לי תמיד בת זוג, אבל הפעם היא בחו"ל ואני יוצאת לבד. מצחיק  - אני אוהבת לרוץ לבד, יצא לי לרוץ יחד לפני אבל תמיד העדפתי לבד ואז התחלתי לרוץ איתה ופתאום גיליתי כמה כיף למצוא את האדם הנכון לרוץ איתו. מבחינה טכנית, הכי כיף לרוץ לבד, אבל לרוץ עם מי שכיף לדבר איתו ולהקשיב לו זה כבר משהו אחר לגמרי.

לפני שנתיים כשעברנו לרחובות, עברנו לדירה בתוך שכונת מפלצות אבן ענקיות. זה אמור היה להיות זמני עד שנמצא בית קרקע (רבים כתבו לפני על קביעות הארעיות אז אין לי מה להוסיף), אבל אחד הדברים שתיכננתי לעצמי זה לרוץ בפארק של השכונה. דיברתי ודיברתי על זה עד שבסוף הצלחתי לקדם את היוזמה. התחלתי לרוץ לפני שנה ושלושה חודשים (כן, לקחו ל 9 חודשים לבצע)  ואחרי כל כך הרבה שנים של הפסקה זו באמת התחלה מחודשת, כי אי אפשר לדבר על חזרה לריצה אחרי יותר מ- 15 שנה, חלה על זה התיישנות, אולי אפילו התנוונות. לבשתי טייץ רגיל וחולצת T, יצאתי לאיזו חצי שעה ואני בספק אם היו שם שני קילומטרים. חזרתי ממוטטת אבל עם הרבה מוטיבציה. שבועיים רצתי כל יום. עד שחברה הסבירה לי שאני לא עושה לעצמי טוב ועברתי ליום כן יום לא. החלטתי לקבוע אתגר - ריצת הלילה של תל אביב, היו לי בערך 4 חודשים אבל המטרה סומנה. כשאני מסמנת מטרה זה לא משאיר לי יותר מדי ברירות. תוך חודש כבר רצתי שישה ותוך חודשיים שמונה. השרירים התחילו להתעצב, הגוף לא רק שהגיב אלא רק רצה עוד. כנראה שיש דברים שמחכים לזמן שלהם. עם הזמן עברתי לרוץ על הכביש העוקף וגם הציוד הלך והשתכלל - בגדי ריצה, מודד דופק, נרתיק לסלולארי, באף לשיער, אוזניות ספורט. 

ההתרגשות לקראת מרוץ הלילה, שלי ושל הילדים, הייתה גדולה. הריצה שלי הייתה נושא שיחה קבוע וההתלהבות של הילדים רק הגבירה את המוטיבציה. רצתי את המרוץ אבל גיליתי שנחיל רצים מיוזעים ומרעישים זה לא הקטע שלי. לא כיף לי לרוץ בדבוקה - זה אכן דביק וזה מגביל ותחושת הניצחון בסיום לא הייתה שונה מתחושת הסיפוק אחרי הריצה לבד. גם המדליה בסיום התפלקה לי, אפילו לא ראיתי שמקבלים אחת ונאלצתי לחזור לקו הסיום כדי להביא מדליה לילדים. הגעתי למסקנה שאחרי שהמטרה סומנה ואף הושגה אין לי יותר צורך בזה. המשכתי לרוץ לבד ולהתעלם באלגנטיות מכל המיילים השבועיים שמבשרים על עוד מרוץ. ריצה בשבילי היא לעצמי. לא הפסקתי, להפך, האימונים נמשכו אבל לא כדי לסמן עוד מטרה אלא כדי לעשות לעצמי טוב. ואז הגיעה לפני כחודשיים השותפה החדשה שלי ואנו רצות יחד פעמיים בשבוע ושתינו מחוייבות לריצה המשותפת. אני משתדלת לרוץ לפחות עוד פעם אחת בשבוע לבד. עם העבודה החדשה של בנזוגי, עוד לא הצלחתי לפתח פרקטיקת ריצה אבל אני מתכווננת לריצות בוקר ויש לקוות שמרוב כיוונונים זה גם יצליח. מסתבר שבכל זאת זה כיף כשיש מישהו לרוץ איתו.

התכוונתי בכלל לכתוב היום על השיחה של אמא שלי ושלי אתמול אחרי הריצה ועל השיר שכתבתי ב- 1995 ונתתי לה עם הקדמה מרגשת עם מחשבות על ספר שירים שאוציא עוד לאור. מסתבר שגם אצלי לפעמים תיכנונים לחוד ומעשים לחוד... לפחות את הריצה הצלחתי להגשים, אז כנראה שהכל עוד אפשרי.


יום שבת, 14 בספטמבר 2013

ועת לכל חפץ תחת השמיים

בעוד חמישה ימים, האיש שלי ואני נוסעים בפעם הראשונה לבד, לחו"ל ובלי הילדים. כן, אנחנו מאלה שעוד לא השאירו את הילדים לבד אף פעם. כן, את מספר הפעמים שסתם יצאנו לבד באיזה ערב אפשר לספור בשתי ידיים. כן הבכור בן 10, המרכזית 7 והקטן אוטוטו בן 4. כן זה היה במודע. כן, יש מצב שזו הייתה החלטה שלי ושהאיש שלי פשוט הסכים לה. לא, אין מצב שבעיני זו טעות. כן, יש מצב שבעיני האיש שלי זו טעות. 

באופן עקרוני, אני יודעת שלהורות הטוטאלית שלי יש מחיר זוגי אבל אני מאמינה שבדרך כלל לכל הורות יש מחיר כלשהו על זוגיות. אבל אני באמת חושבת שזוגיות טובה יכולה להתגבר. ההחלטה להיות הורה מעצימה את הזוגיות מחד אבל גם פוגעת בה כך או אחרת. קל יותר לשמור על איזון בשניים, בחמישה זה בכל זאת אחרת. אבל האתגרים שמזמנת הורות הם גם אלה שמעצימים את הזוגיות או שוברים אותה כליל. 

האיש שלי ואני הכרנו בצבא, הוא ראה אותי מרחוק ואמר לחבר שלו שאיתי הוא יתחתן. כן, יש מצב שהוא אמר את זה גם על אחרות, אבל למי אכפת? הכרנו. נפגשנו כשהייתי מגיעה לבקר חברה בזמן שאני הייתי בקורס מראיינות פסיכוטכניות בבה"ד 11 והוא היה סמל קורס חובשים בבה"ד 10. בימי שישי לפעמים נסענו יחד הביתה  באוטובוס לירושלים. מצא חן בעיני, לא חשבתי שזה הדדי. המשכנו להיות בקשר, היינו ידידים. אחר כך הזמנתי אותו למסיבה שעשיתי כסטודנטית וחברה שלי התלבשה עליו. מכאן לשם, דברים לא התממשו בינינו עד שאבא של החבר הראשון שלי נפטר ואני ישנתי אצלו בירושלים. מאז אני ישנה איתו כל לילה כבר בערך 15 שנה.

לא רק זוג מאוהב, גם חברים הכי טובים, שותפים להכל. חלק מההגדרה שלי את עצמי זה להיות איתו, לא מתוך תלות מתוך בחירה. לפני שהבכור נולד הכנתי לו מתנה ללידה כדי שידע שהוא לא הופך פתאום להיות מספר 2 - מכתב משתפך כמיטב המסורת העצמית שלי ושתי חולצות בהדפסה מיוחדת - חולצות המשפחה שלנו. והוא מעולם לא הפך להיות מספר 2. 

עם ההחלטה להישאר עם הילדים בבית בחינוך ביתי, הייתה גם החלטה שהיא לא פחות תובענית וקשה והיא שהוא הופך למפרנס הראשי והיחיד. הנטל הפיזי שלו נשאר אותו הדבר, אבל הנטל הפסיכולוגי הוא קשה ומאיים. כמו שאני הפכתי למוקד החינוך של הילדים ובמידה מסויימת למרכז חייהם לטוב ולרע, הוא נושא בנטל הקיום והלחץ הוא רב. לכן, לקחתי על עצמי במודע ומתוך בחירה לעשות הכל בבית - הניקיונות, הבישולים, הכביסות, הקיפולים, תשלום החשבונות, הטסט של האוטו והמוסכים. בעיני אחרים זה אולי נראה לא שיוויוני, בעיני זה כן. בזוגיות כל אחד עושה כמיטב יכולתו, כל אחד תורם, כל אחד מוותר. 

והיו ויתורים - המיטה הזוגית הפכה למשפחתית, הזמן הזוגי לבד הצטמצם והזמן הזוגי-משפחתי תפס את רוב היום. מה תפס? תופס. אבל היה לי ברור, למרות שאינני קוהלת, שלכל דבר יש זמן תחת השמש. ועכשיו אנחנו כבר אוטוטו נוסעים לבד, 55 שעות ביחד בלי ילדים, בלי חברים, בלי משפחה מורחבת. הוא ואני כמו פעם, רק שנינו. נטעין מחדש כוחות, נדבר ונשתוק. הוא רצה את זה כבר מזמן, אני לא הייתי בשלה. "לַכֹּל זְמָן, וְעֵת לְכָל חֵפֶץ תַּחַת הַשָּׁמָיִם: עֵת לָלֶדֶת וְעֵת לָמוּת, עֵת לָטַעַת וְעֵת לַעֲקוֹר נָטוּעַ. עֵת לַהֲרוֹג וְעֵת לִרְפּוֹא, עֵת לִפְרוֹץ וְעֵת לִבְנוֹת. עֵת לִבְכּוֹת וְעֵת לִשְׂחוֹק, עֵת סְפוֹד וְעֵת רְקוֹד. עֵת לְהַשְׁלִיךְ אֲבָנִים וְעֵת כְּנוֹס אֲבָנִים, עֵת לַחֲבוֹק וְעֵת לִרְחֹק מֵחַבֵּק. עֵת לְבַקֵּשׁ וְעֵת לְאַבֵּד, עֵת לִשְׁמוֹר וְעֵת לְהַשְׁלִיךְ. עֵת לִקְרוֹעַ וְעֵת לִתְפּוֹר, עֵת לַחֲשׁוֹת וְעֵת לְדַבֵּר." (קוהלת ג'). ועת לנסוע לחו"ל ולהיפרד לקצרה מהילדים, ולהחזיק ידיים, לראות הופעה של לאונרד כהן ולאכול סושי בלי שהילדים יגידו שאין להם מה לאכול ואז לחזור בכוחות מחודשים וכמובן עם מספיק מתנות...

יום שישי, 13 בספטמבר 2013

שוב אותה הסליחה, אותן המילים - עוד יום כיפורים

כילדה, יום כיפור היה יום מופלא בעיני, קצת מוזר ושקט ושונה. אין לי זכרונות מוקדמים מיום כיפור, רק כילדה כבר בת 6 ואילך. אמא שלי הייתה מספרת שכשהייתה קטנה אומה (סבתא בגרמנית) שלי הייתה עושה קוגל (כן זה עם האיטריות והקינמון והצימוקים וכו') והילדים לא היו מפריעים להורים, בטח לא רוכבים על אופניים ואם הם היו רעבים הם היו אוכלים קוגל. אני כבת הזקונים הייתי ילדה מאוד מנומסת ועשיתי מה שאמרו לי ולכן מכיון שאצלנו צמו גם אני ניסיתי את כוחי מהיום שאני זוכרת את עצמי. וגם, אף פעם בחיים לא רכבתי על אופניים ביום כיפור. אמא אמרה שזה מנהג נוראי ובזה הנושא נסגר. כשאבא ואמא שלי עוד גרו ביחד כיפור היה יום שקט, הוא עסוק בשלו, היא קוראת וקוראת ואני מעסיקה את עצמי. היינו חילוניים ובכל זאת יום כיפור היה יום צום אם כי ללא בית כנסת וכולם סביבנו צמו.

יום כיפור הוא גם הסטירה הראשונה שלי. אין הרבה אנשים שיודעים את זה. הייתי בטח בת 7, היה ערב יום כיפור, דלת הבית שלנו היתה פתוחה ואני ישבתי על מדרגות השיש האיטלקי הלבן בכניסה עם חברות. אבא שלי ישב על אחד מכסאות הבר בכניסה לבית. שתי חברות טובות היו לי - דנה ורונית. פתאום בהתרגשות אחת מהן אמרה "קרן אבא שלך מעשן וזה אסור ביום כיפור". חשבתי על זה ואז הלכתי אליו, לא נראה לי שאמרתי משהו חצוף, בטח רק שאלתי אותו למה הוא מעשן. אבא שלי שתמיד היה איש רחב מימדים ועל כיסא הבר הגבוה עוד נראה יותר גדול, התכופף אלי והוריד לי סטירה, אני לא זוכרת את עצמי נרתעת כי שניה לפני זה אפילו לא ידעתי מה זו סטירה. וכך עם לחי כואבת ודמעות בעיקר של הפתעה וכאב ירדתי חזרה לחברות שלי. 

אצלנו ביום כיפור אפשר היה גם להדליק אור וגם להתקלח וגם לצחצח שיניים, אם כי באדיקות הייתי משתדלת שלא תיכנס לי טיפת מים לפה חלילה. אחר כך קצת הסתקרנתי לגבי בתי כנסת והיינו מציצים על תפילת נעילה. אחרי שההורים התגרשו, ימי כיפור עברו מירושליים לגבעתיים לבית של אומה שלי. ואכן זו הייתה הרעה משמעותית בתנאים. אין חברים, יש אומה ואמא והרבה משפחה מורחבת וגם כל היום מתפללים בבית הכנסת של היקים, חוץ מבקטע של הקדיש כי אסור לילדים עם הורים להיות שם, "עוד יהיה לך מספיק" אמא אמרה.

יום כיפור ראשון אחרי הצבא הייתי בניו יורק, לבד בדירה מושקעת (עם טלסקופ) קומה 30 ומשהו. אפילו בניו יורק אפשר היה להבחין שבכל זאת יש משהו מיוחד ביום הזה, המון יהודים התלבשו במיטב מחלצותיהם ונהרו לבתי הכנסת. אני נהרתי למסעדה סינית, תוהה אם כל היהודים החגיגיים האלה יודעים שאני יהודיה וכופרת. אכלתי לא כשר ונהניתי מאוד מהתחושה. אחר כך חטפתי כאב בטן מוטרף ולא הייתי בטוחה אם זו המסעדה או אלוהים. בכל מקרה לא נתתי לזה להטריד אותי ומאז ביססתי את יום הכיפורים שלי, לא צמתי יותר. אלוהים אף פעם לא היה חלק חשוב במכלול הזה אפילו כילדה ביסודי אני זוכרת שסירבתי לנשק ספר תנ"ך שנפל והסברתי שאם מנשקים את התנ"ך צריך לנשק כל ספר כשהוא נופל כי כל ספר מקודש בעיני (בחייאת, אני אפילו זוכרת איפה עמדתי בכיתה כשאמרתי את זה ואני זוכרת את הילדים שהיו שם מסתכלים עלי בזעזוע). אני גם זוכרת את המבוכה הקלה כשהייתי מנסה שלא ישימו לב ללחמניה עם החמאה והנקניק הלא כשר שקנינו אצל קרנצדורף האגדי כל יום שישי. מודה סטיתי קצת מנושא הפוסט, חוזרת - מהרגע שעזבתי את הצבא ולא הייתי יותר בבית של אמא שלי סגרתי את הדלת על צום כיפור ועל אלוהים. 

לא קל ביום כיפור במיוחד להיות בישראל ולא להאמין באלוהים ולא לצום ולא לבקש סליחה, אם כי עם השנים זה נעשה קל יותר. ברור שאני אוהבת את יום כיפור בישראל, זה יום מצודד ובבוקר בבוקר יש שקט כזה אמיתי שאין אף פעם פה. אצלנו יש אוכל בבית, לילדים אנחנו נותנים זמן מסך ונותנים להם לרכב על אופניים. בהתחלה היו בי הירהורים אם אני רוצה לתת להם קצת מהאוירה שהיתה אצלנו כשהייתי קטנה. אני חושבת שאפילו הכנתי קוגל במיוחד לכיפור. אבל אז הבנתי שלא. אנחנו מדברים על מסורת וכבוד, מסבירים על החג, אבל חשוב יותר מהכל מבחינתי הוא למלא בתוכן שאני מאמינה בו, אנחנו מאמינים בו - "תהיה אדם כי אין אלוהים ואין בפני מי לתת דין וחשבון חוץ מאשר לעצמך ואין יום מיוחד בו אתה נותן דין וחשבון כל יום הוא יום לבחינת מעשיך ולשיפור עצמי. אין "חטאנו לפניך, רחם עלינו" - יש טעיתי ואני אתקן. יש אחריות אישית שלא נתונה בידי רחמי שמיים. שום שער לא נפתח, שום דין לזכות או לחובה.

לכן גם קשה לי עם בקשת הסליחה הקולקטיבית, הזיכוך האישי הזה במשלוח בקשת סליחה כלל עולמית שהיא רק מהפה לחוץ ואין זה שום דבר חוץ ממסורת או חשש קל מההוא ששוכן למעלה. אל תבינו לא נכון למילים יש כוח עצום וסליחה היא בין הגדולות שבהן. אין לי בעיה לבקש סליחה, אני פשוט עושה את זה עם כל טעות שאני עושה ולא מחכה ליום מיוחד בשביל זה. עזבו אותי מאלוהים וכפרות וסליחות, תנו לי להיות אדם - לטעות ולתקן, להצטער ולסלוח ובעיקר לאהוב. כי ביננו סליחה, ולא משנה באיזה יום היא נאמרת, לא שווה כלום אם לא באמת התכוונו אליה והתכווננו אליה וכיילנו מחדש ולמדנו והתחלנו תיקון. תיקון אישי, לא קולקטיבי ובטח לא אלוהי. בינינו לא ראיתי את אלוהים מתקן אף פעם. חוץ מזה מה זה שווה כל הסליחות האלה אם לא עשינו כלום כדי לתקן את העוול - האם ביקשנו סליחה מהפלסטיני שעצרנו סתם? האם ביקשנו סליחה מהיולדת במחסום? האם ביקשנו סליחה מהאם השכולה? האם ביקשנו סליחה מהעובד הזר שמנקה את המדרגות ואנו עוברים לידו כאילו היה צל? האם ביקשנו סליחה מהעם הסורי שצריך גאולה? זו רשימה חלקית במיוחד והתשובה לכולן, באופן קולקטיבי כמובן, היא לא. ביקשנו סליחה מאלוהים. כנראה שזו הסיבה שמרוב סליחות שום דבר לא משתנה. הוא גם לא ישתנה עד שלא נבין שזה לא בידי שמיים. זה ביד אדם.

יום חמישי, 12 בספטמבר 2013

לחבר בין הנקודות

כשהייתי צעירה יותר, אבל לא צעירה מדי, ומלאת ביטחון עצמי (הרבה יותר מדי וזה כנראה נשאר), כל צבר של נקודות היה לו קו ברור שהגדיר את הצורה שהתקבלה מחיבור הנקודות. הכל היה לי ברור, הדרך, האמונה. לא הייתה בעיני אפשרות שהקווים יתחברו אחרת ממה שחיברתי אותם ותמיד הלכתי עם זה עד הסוף. לא הבנתי למה אני מתוייגת כמרדנית, למה אני תמיד מושכת אש. האמונות הפוליטיות שלי היו ברורות לי, מערכות היחסים שלי היו ברורות לי ואף פעם לא חשבתי שבין הנקודות הללו אפשר להעביר קווים שונים שייצרו צורות אחרות ויאפשרו דרכים שונות. 

בגרתי ולמדתי את העניין, למדתי שלא תמיד צריך לראות את קווי המתאר של הצורה כי הם אכן בעלי אפשרויות חיבור שונות. זה לא ששיניתי את אמונותיי, להפך הן הלכו והעמיקו במקרים מסויימים, כשהבולט ביניהם הוא כמובן הפוליטי והדתי - הדעות השמאליות שלי לא השתנו הן קיבלו יותר עומק והחילוניות שלי הלכה והשתכללה ככל שבגרתי ומצאתי את דרכי העצמאית. אבל במערכות יחסים התחלתי להבין שאותן נקודות לאנשים שונים יוצרות צורות שונות, שלעיתים מתיישבות עם שלי ולעיתים לא.

אמא שלי אמרה לי כשהייתי צעירה לא לבחון אנשים לפי הסטנדרטים שלי אלא לתת לאנשים יותר מרחב, להבין שמה שלי נראה הכי הגיוני נתפס אחרת אצל אחרים. לקח לי המון זמן להפנים, אבל הבנתי. אחותי מגדירה אותי כטיפוס טוטאלי ואני מניחה שהיא גם צודקת, לכל דבר שאני נכנסת אליו אני עושה הכל כדי שהוא יהיה טוב, כדי להצליח. לוקחת על עצמי יותר ובלבד שזה יהיה כמו שצריך. גיליתי שאני לפעמים כל כך משתדלת לא לחבר בין הנקודות שגם כשהצורה שמתגבשת ביניהן מקבלת פינות ונדפקת לי בפרצוף, אני לפעמים עדיין מעדיפה שלא לחבר אותן.

לא, זה לא כי פיתחתי מנטליות של בת יענה, ממש לא זה כי מצאתי יותר מקום גם לצורות שונות של אנשים שונים ולפעמים הן קצת דוחפות ומכאיבות כי המרחב שמותיר להן מקום נשאר אותו מרחב. ככה זה עם נקודות עם ערך נומינאלי ולא ערך ריאלי. היה הרבה יותר קל לנסות ולהצמיד את התחושות למצב נתון, אבל לתחושות יש מיליון הגדרות ובתוך כל זה אתה מנסה להקשיב למוסיקה שלך, לדרך שלך ולפעמים אתה ממשיך הלאה בעוד צורות שונות מתפקעות כמו בועות סבון צבעוניות. השאלה היא אם אתה משפשף את העיניים ומטשטש את הראיה או פשוט שם משקפת וממשיך הלאה. זו כנראה שאלה טובה.

יום רביעי, 11 בספטמבר 2013

הקרב על הוקעת האדישות

במסגרת המסע שלי ליציאה מהבועה שאפפה אותי ואם אתם קוראים קבועים אתם כבר יודעים על מה אני מדברת. ולאלה שלא - עד לפני כשנתיים הייתי שקועה רובי ככולי רק בהורות וקצת איבדתי את קרן העצמאית ועכשיו היא מגיחה לה בצעדים מדודים ובטוחים. אז במסגרת זו, לפני שנתיים בערך מצאתי את עצמי מנודבת לועד הבניין ולפני כשנה בהחלטה עצמאית התחלתי גם להיות מעורבת בענייני השכונה ובנובמבר נבחרתי כיו"ר ועד השכונה. עזבו את זה שהבחירות לועד השכונה נגררו בסופו של דבר לפוליטיקה מהסוג הנחות, כי למרות הכל הצלחנו להתעלות מעבר ולהמשיך ולפעול כועד עצמאי, חי ובועט כשצריך.

אנחנו חיים בשכונה מנומנמת, שמצד אחד תושביה נורא רוצים שהשכונה תהיה שכונה איכותית ומטופחת ומצד שני רוב התושבים הם אדישים וקומץ קטן מעדיף לבוא בטענות והתנצחויות אך לא נוקף אצבע כדי שזה יצליח. זה לגמרי לא פשוט בתוך כל זה גם לנצח על פעילות התנדבותית של חברי ועד שבאמת רוצים לתרום אבל מחד יש להם את חייהם האישיים ומאידך מרגישים שאין להם גיבוי של תושבי השכונה. ובתוך כל זה יש את הפוליטיקה המקומית שהיא גם לא פשוטה לחלוטין וכדי לנסות ולצלוח אותה בהצלחה בלי להתערב פוליטית זה ניסיון התאבדותי פחות או יותר. אבל זה מצליח לנו כרגע.

לפעמים, בעודי מנסה לג'נגל בין בעיות השכונה השונות והחינוך הביתי, עוברות בי מחשבות כפירה. אבל התמריץ העיקרי שלי בהחלטה לרוץ לועד השכונה היה שאדם חייב להיות מעורב בקהילה שלו וזאת הייתה דוגמא לפעילות שהיה לי חשוב שתהיה בחיי הילדים ובחיי שלי. אי אפשר לשבת על הגדר ואחר כך לבכות על שלוליות חלב שנשפך ולנסות לא להרטיב את הרגליים, זה לא עובד. אז אני ממשיכה ומנסה ללא כל תקציב לבנות פעילות  ולהמשיך לנסות ליצור פה קהילה. ברור לי שייקח עוד הרבה זמן, אם בכלל, להגיע לאן שאני רוצה. המטרה שעכשיו עומדת לנגד עיניי היא להמריץ את תושבי השכונה לצאת לקלפיות ולהצביע ביום הבחירות. בבחירות הקודמות אחוז ההצבעה בשכונה בקושי הגיע ל- 20%.

20% זהמספר שמעיד על ניתוק מוחלט מהחיים המוניציפאליים והדיסוננס פה הוא גדול. הרשויות המוניציפאליות במידה רבה קובעות את איכות החיים שלך, לא פחות מהבחירות הארציות. אז איך ייתכן שבנושא שבאמת כל כך משפיע לך על החיים בעיר שבה אתה מתגורר אתה לא מוצא מקום וזמן לממש את הזכות שלך? הרי מי שייבחר במידה רבה הם אלה שיחליטו מה יקום בשכונה, כמה פעמים יאספו את הזבל שלך, כמה ינקו את השכונה, אילו שירותים תקבל במקום ולאילו תצטרך לנסוע, איכות החינוך, סדר העדיפויות ועוד. אני מוגיעה את מוחי כדי לנסות ולהבין איך אנשים לא מבינים שבהשקעה של חצי שעה כולל נסיעות הם חוסכים לעצמם לפעמים 4 שנים של עוגמת נפש. אז זה הקרב הבא - הקרב על הוקעת האדישות. 

אני לא מרגישה כמו דון קישוט, אני יודעת שזה אפשרי. ואחרי שניצלח את הקרב הזה, נוכל לשוב ולהתפנות למאבקים הקטנים בתוך השכונה, לניסיונות העקרים לשכנע את ועדי הבתים לשלם מסי ועד שכונה, לגרום לאנשים לצאת מהבתים ולהצטרף לפעילויות הקהילתיות שאנו מנסים לארגן, ליצור שכונה שהיא כולה פסיפס אנושי שמתגבש לו לתמונה אחת. זה לא שיש לי חלום להפוך את השכונה למעין פרבר הוליוודי פלסטיקי, אלא למקום שבו במקום להיות ספון בבית, אתה רוצה לצאת החוצה ולראות את השכנים ולהרגיש חלק מקהילה.

יום שלישי, 10 בספטמבר 2013

דו קרב בחצות היום

היום, שעוד ממש לא נגמר, כבר העמיד אותי בהתנסות. אז קודם כל למען הפרוטוקול, אכן צעקתי. לגופה של צעקה, אציין ששמחתי לגלות שבזמן שצעקתי ניסיתי גם לעצור את הצעקה שזו גם התקדמות. הביקורת העצמית תוך כדי היא עוד סוג של בלמים ואיזונים שצריכים להתפתח ולהשתכלל.

היה בוקר נעים של משחק, בניה בלגו ואפילו לימודי חשבון מהנים. בדיוק ברגע שבו הציץ מעבר לפינה הסיפוק מההתנהלות הזו של הבית, נעמד לו בזחיחות המשבר הבא והזמין את הסיפוק לדו קרב של חצות היום.המשבר התחיל טוב, הוא היה בכושר ולהוט אלי קרב והסיפוק בעיקר ניסה להגן על עצמו ללא הצלחה מרובה. הם לא אוכלים כמו שצריך צעק המשבר והפנה את הזרקור על הבכור שחשק בעוד פחמימות ללא שום תוספת מאזנת. וניסה להראות לי שהשיטה שמשלבת ומנסה לא להכריח ורק להסביר נידונה לכישלון. ניסיתי להגיד למשבר שזה שיש פיתויים לא אומר שצריך להיכנע להם ולמנוע לגמרי רק ייצור תאווה גדולה יותר אבל קולי נשבר. אך המשבר המשיך - תראי, הוא הפנה את הזרקור - הם מעדיפים לשחק מאשר לקחת על עצמם מטלות. כן, אבל הם עדיין ילדים, לקיחת האחריות היא איטית ומדורגת ניסיתי להשיב אך המשבר היה בשוונג. בעוד המשבר מאיים על כל חלקה טובה, הבנתי שצריך לעזור לתחושת הסיפוק, ואז רעש קופסת הפליימוביל הנשפכת על כל רצפת הסלון היסה אותי לחלוטין. כבר כמעט הרמתי ידיים. 

ואז ראיתי אותם, ראיתי 3 ילדים מקסימים שצריכים קצת כיוונון ואולי הגדרה מחודשת של גבולות הבחירה, וצריכים להתרגל למעבר מהחופש המוחלט של הקיץ לחופש האחר של תקופת הלימודים שמצריך גם קצת לקיחת אחריות. ונזכרתי שהם צריכים אותי שאלחם במשבר ולא אתן לו לנצח. ואז שיחררתי והמשבר פשוט נמוג לו. והכנו יחד ארוחת צהריים ובחרנו את האזור שהיום אנחנו מסדרים בבית והמשכנו הלאה. כי לפעמים כשאתה מאבד את הביטחון ההורי שלך, אתה צריך רגע לעצור. לנשום. לבחון. להתקדם ולבנות.  

יום שני, 9 בספטמבר 2013

פוביות והורות כדרך להתמודדות

חרדות. זה נושא הפוסט של היום. מדהים עד כמה ההורות מביאה עימה חרדות, גם אם אינך חרדתי במובן האבחנתי - הרי כולנו יודעים עד כמה רחב המנעד. זה מתחיל בהיריון וכמובן שזה מוקצן יותר בהיריון הראשון, עםכל הבדיקות ואחר כך עם המעקב אחר תנועות ("אני לא בטוחה שהרגשתי אותו כבר שעה" וכיוצא באלה), זה ממשיך אחרי הלידה עם הבדיקות התכופות שהילד עדיין ישן, ואחר כך האוכל וההתפתחות והסוגיות השונות שנלוות לגידול ילדים. וזה שם. כל הזמן מהרגע שהבאת ילד לעולם, אתה על מנעד החרדתיות לא משנה עד כמה אתה cool מהצד. 

אז מצד אחד אתה הופך לחרדתי בכל מה שקשור לילדים ומצד שני ההורות היא מעין קורס מורחב להתמודדות עם חרדות. ראשית, אתה מנסה להתמודד על ידי ניסיונות ראציונאליים להצדקה או להרגעה של החרדות הקיימות שזה כבר טוב. אבל יתרה, אין לך ברירה להפגין אומץ עילאי בבואך לתת דוגמא לילדים כדי שהם לא יפתחו פוביות מיותרות. אני למשל סבלתי מפוביה קלה (לא אבחנה מדוייקת) מפרפרים, כן קראתם נכון. ולא סתם - בעיקר הפרפרים היפים, כן כן אלה שחיים בערך יום אחד ולא עושים כלום חוץ למצוץ צוף ולתת השראה לאמנים למינהם. אז אלה, התמימים למראה היו מקור לסיוטים נוסח 1984 לאורוול. ואז נולד הבכור ולך תתנהג כמי שקפאו השד ליד ילד בגלל פרפר, כל האמינות שלך הולכת פארש. כי אם אתה מפחד מפרפרים אז איך אתה יכול לתת עצות על שדים ומפלצות? איפה הסמכות ההורית שלך אם אתה רועד כמו עלה נידף מול אחד היצורים השבריריים וחסרי האונים בטבע (אני עוד לא שמעתי על פרפר תקיפה)?אז לא נותרה ברירה והיום אני כבר מסוגלת להסתכל לפרפר בעיניים (למרות הפרפרים בבטן שעוד לא ממש נרגעו, רוצה לומר שומרת על פאסון למראית עין ועדיין צריכה לעבוד על עצמי).

אבל עזבו פרפרים - מה עם העובדה שאם במקרה, נכנס ג'וק הביתה? איזו אמא אהיה אם אקפוץ על הספה יחד עם הילדים המבועתים ונחכה ללא אוכל, שתיה או מנוחה עד שההייטקיסט יחזור בלילה הביתה ויפתור בגבורה את הסוגייה. בקיצור ההורות היא בהחלט התשובה להתמודדות עם פוביות, אך אין לראות בהתמודדות מול פוביות סיבה הגיונית לעשיית ילדים - רק למען הסר כל ספק. 

זו לא הדרך....לכתיבת בלוג

חברה שלחה לי קישור לבלוג של מישהי שכותבת הנחיות לכתיבת בלוג. ההחלטה לבדוק את העניין לא הייתה קשורה לשיעמום או לחיפוש אחר דרך להעביר את הזמן או אפילו לעניין או לפגיעה אפשרית בחברה. אני לא עובדת ככה. החלטתי לבדוק את העניין פשוט מתוך סקרנות אבל לא סקרנות למציאת הכלים לכתיבה או בנייה נכונה של בלוג, אלא סקרנות לגבי המסר שעומד מאחורי הקישור הזה. ברור שאדם מן הישוב מיד יחשוב שפשוט כוונתה הייתה טובה והיא חשבה שזה יעניין אותי ומכיון שהתחלתי לכתוב בלוג היא ראתה בזה דרך לתמוך. אבל אני לא חושבת כך, לא לא לא ולמה שאחשוב? הרי הרבה יותר מעניין לחפש מניעים ניסתרים. 

קראתי, החכמתי, וסביר להניח שאין מצב שגם אעמוד בהנחייה אחת מתוך ההנחיות שהיא מציעה שם. למשל היא מציעה להתרכז בנושא אחד ולכתוב עליו כדי לייצר קהל קוראים קבוע לנושא. עברתי על כל הפוסטים שלי בניסיון למצוא חוט מקשר. אין. באמת שאין. אבל בהנחה שיש חוט מקשר הרי שהנושא של הבלוג הזה הוא אני ואני ושוב אני, לכן יש להניח שקהל הקוראים ילך ויתדלדל ויש מצב שקרני תרד גם בקרב אלה המעריכים אותי וגם ככה לא רבים המה. אם כן, זהו בלוג אישי ושוב מצאתי את עצמי ביוצא מן הכלל החשיפה האישית היא מוגבלת וגם צריכה לעבור צנזורה כדי להתאים לילדים בני עשר. התחלתי להבין את התבנית - אני לא מתאימה לכלום. נאמר שם שמי שכותב רק בגלל שהוא יכול למלא דפים בכתיבה, ימצא את עצמו בסופו של דבר עם יומן עצמי וירטואלי. לא חשבתי הרבה בניסיון לפצח אם זה באמת איכפת לי. כלומר בלי לזלזל, בתכל'ס התחלתי לכתוב בעיקר בגלל שהיה בי צורך להעלות דברים על הכתב ולמצוא לעצמי זמן ואם על הדרך יהיה מי שירצה להצטרף זה רק מבורך בעיני. כך עברתי הנחיה אחר הנחיה וגיליתי עד כמה אני אוהבת לצעוד בשבילים שלי ולא להתאים לשום סגנון. האם יכול להיות שחברתי ניסתה לעצור אותי לפני שאגיע אל נקודת האל-חזור? על זה נאמר - מאוחר מדי.

אז זהו, זה הבלוג שלי והוא לא בנוי נכון, לא נוגע בנושא אחד, אין בו בינתיים תמונות ויש אישה אחת מאחורי הכל שיש לה מה להגיד על כל דבר גם אם אף אחד לא שומע. אז זהו, מבחינתי זו הייתה שיחת תיאום הציפיות שלנו. מכאן זה על אחריותכם. 

יום ראשון, 8 בספטמבר 2013

סינדול מרצון

בבואי היום לכתוב היו לי שלושה נושאים עליהם רציתי לכתוב, אל דאגה לא הייתי כותבת על כולם בפוסט אחד. הרגשתי נטולת דאגות כששמתי את מחשבי בחיקי והרגשתי איך כל המילים מנסות להתנכז ולהתדייק (אין מילה כזו) על המקלדת ואז תפסתי פתאום שאני לא יכולה לדון עליהם בכלל וזאת למה? כי בחרתי לפרסם את הכל בשמי וגם להודיע לכל העולם, פחות או יותר, על הבלוג החדש וכך יצא שמי שנרשם ראשון כקורא הוא בכורי האהוב מה שכמובן יוצר צנזורה מיידית ובלתי מתפשרת נוסח "נוט אינפרונט אוף דה צ'ילדרן" ועכשיו אני תוהה איך ניתן לאגף את זה. שאלה טובה שפיתרון לה אין. זה מה יש בינתיים.

בתכל'ס הילד שלי נורא גאה בי על הבלוג והוא אפילו כבר קבע מה המועדפים עליו בין הפוסטים ומספר את זה בערך לכל מי שרוצה לשמוע את הדירוג והסבר מלומד למה (אולי הוא זה שצריך בלוג) וזה שווה כל צינזור בעולם. אז מה זה הויתור על כמה פוסטים משעשעים לקהל הבוגר מול חיוכו של ילד? הייתי עוברת לאנגלית אך אני חוששת להלאות את קהל הקוראים הקטן ממילא שלי ולדללו עוד יותר. אז מכיוון שאין לי סיפור משעשע להוסיף לזה או איזו מסקנה מרחיקת לכת אולי פשוט כדאי להפסיק עכשיו. לחשוב קצת, לאוורר מחשבות לפוסט של מחר, להתמסר למאיר שלו, להתכוונן לצאת לריצת בוקר מחר ולומר לכם לילה טוב.  


אני ואלוהים - פוסט לא מומלץ לאנשים מאמינים

השורה התחתונה של הפוסט הזה היא שבעיני אין אלוהים, אין דבר כזה, זו פיקציה אנושית. אם אתם אנשים מאמינים מוטב שלא תקראו את הפוסט הבא, אם אתם מגדירים את עצמכם כחילוניים שמאמינים באלוהים אז גם מומלץ לכם שלא לקרוא כי בעיני אלו שתי הגדרות שבהכרח לא מתיישבות ביניהן (חילוניות ואמונה באלוהים אם זה לא ברור דיו). ואם אתם כאלה אז הדרך העקומה היחידה שזה מתיישב לדידי זה לטעון שאלוהים זו התעשייה שמגלגלת הכי הרבה כסף בעולם ואז אולי ניתן לדבר על אלוהי הכסף, אם כי לא לזה כיוונתם - אז סליחה.  

מכאן עלולה לעלות הטענה שחסרה בי סובלנות ועל כך אומר 'au contraire mon frere' אבל אני רשאית גם לעמדות משלי. ואוסיף ואטען שיש בי סובלנות לדעות אחרות ואמונות אחרות ואני מכבדת כל אדם על אמונתו ואורח חייו גם אם אינני מסכימה עמו כהוא זה. לדוגמא כאשר חילוניים משתמשים בביטויים כמו "תודה לאל" או "בעזרת השם" אני מתחלחלת, למרות ההבנה שבמדינה דתית כמו שלנו יש חילחול של כאלה לשפת היומיום של לא מאמינים. אבל, כשאדם דתי משתמש בביטויים כמו "בעזרת השם" או " תודה לאל" ואפילו "אלוקים", זה בסדר גמור מבחינתי. ממני לא תשמעו משפטים כאלה כי פשוט אין מקום לאלוהים בחיים שלי.

במנותק מנושא הממסד הדתי (שמעלה לי את הסעיף), אין לי ספק שלא יכולה להתקיים כזו פיקציה, שגם אם הייתה כזו פיקציה היא לא היתה בוררת לה נבחרים (זה כמו שאין הורה טוב שמעדיף רק ילד אחד בטח לא במוצהר ויש לו מספיק מקום לאהוב את כל ילדיו בלי לשסות אותם זה בזה), היא לא הייתה נותנת לאנושות להגיע לשפלים בלתי אפשריים, והיא לא הייתה עושה שום דבר כדי למנוע מהילדים לקחת אחריות מלאה על מעשיהם (15 הייל מרי לא יכול לכפר על פגיעה במישהו - נא לשים לב שזו דוגמא לא יהודית). השחקן משה איבגי אמר מתישהו ברדיו לא מזמן שאם היה אלוהים והוא ברא אותנו בצלמו ואנחנו יצאנו ככה... (לא זוכרת את המילים המדוייקות). צודק - אם הוא כזה כל יכול למה הוא לא עשה אותנו מושלמים? למה? כי אין אלוהים, זה ההסבר, האדם יצר את אלוהים כדי להסביר דברים שהוא לא הבין, כדי להטיל את האחריות המלאה על מישהו אחר שמתכנן את הכל. אבל אם הוא מתכנן את הכל למה הוא לא מונע קטסטרופות? כי פשוט הוא לא קיים ולא בגלל שהוא מנסה אותנו או כי הוא היטה אותנו כדי שנהיה חוטאים. כאילו נו באמת כל ילד רואה את השקיפות בכאילו שרירותיות של התשובה הזו. חוץ מזה שבשם האמונה אנחנו מפרידים בין אדם לאדם, ובשם האמונה אנחנו נלחמים ובשם האמונה אנחנו רוצחים ומכפישים ובעיקר נבדלים. במקום שאמונה תישאר דבר פנימי של אדם שאינו משנה לאף אחד אחר היא קודם נחלת הקבוצה ולכן עליך לאמץ את דפוסי הקהילה ובצורה מסויימת גם לאבד את שיקול הדעת הפרטי שלך. אני לא אוהבת אמונה ולא מכירה באלוהים וחיי טובים לי ככה כמו שהם.

אלוהים לא משחק תפקיד בחיי, אני מאמינה באדם באשר הוא אדם (למרות שאין לי הרבה סיבות בתכלס). הרחקתי את אלוהים מכל הפינות, לא ממש משתמשת בשמו אם לא צריך (וביננו אין לזה הרבה שימוש), הוא לא בתפילותיי (אם יש כאלה), הוא לא הוזמן להיות נוכח בשום אירוע בחיי וכשאני אני עושה דברים הקשורים ליהדותי אני עושה אותם מפאת מסורת ומנסה להכניס בהם תכנים שמתאימים לי ולהשקפותיי ודוחקים את האלוהים הזה החוצה. אין לי בעיה עם יהדותי, אני עונדת אותה כמו עוד הגדרות נוספות אבל הפרשנות שלי מחוסרת אלוהים ולשנינו טוב עם זה. הוא כי הוא לא קיים ואני כי אני לא מזייפת לעצמי. שלא יהיה ספק לא היכרתי בקיומו כרגע.

ומה שאני הכי לא אוהבת זה החיבור הממסדי, זה דת ומדינה. זה העובדה שאני מסבסדת מוסד שלם ופוליטי, שאני מחוייבת לקנות מוצרים שיש להם כשרות (למשל משחת שיניים או סבון כלים), שהמוסד הזה מנהל חתונות ומיתות ומה שבאמצע. אני לא מצליחה להבין למה אין בארץ גם מוצרים כשרים וגם מוצרים לא כשרים (כלומר אני יודעת למה - לא צריך להסביר לי), למה אין חתונות אזרחיות וגם דתיות למי שרוצה (שוב לא צריכה הסבר), למה גם לנישאים בחתונה אזרחית בחו"ל הרבנות תיכנס לחייהם אם חלילה יחליטו להתגרש, יש לי עוד המון למה ברשימה הזו והיא רק מקוממת אותי יותר. היא נכנסת דרך כל מערכת אפשרית ולא נותנת לשום דבר פה להתפתח ללא השגחה אלוהית. זה מטריף אותי וזה לא בגלל שאני טיפוס שמורד כשלא נותנים לו ברירה - אני כזאת אבל זה לא קשור.

הקשר הגורדי הזה בין אלוהים והחיים בישראל רק מקשה עלינו את החיים (ועוד לא נכנסתי לטירוף של ארץ ישראל השלמה) ואין מתיר אסורים. אם רק אפשר היה לחיות בשקט ושכל אחד יחליט לבדו על מערכת היחסים שלו עם הישות הזו ומשאיר אותה בחייו הפרטיים היה כאן שמח יותר ואולי, רק אולי, גם נעים יותר לחיות כאן. אתם יודעים רק אומרת וזה. 

הבטחתי שהשורה התחתונה תהיה
אין אלוהים