בדיוק עכשיו סיימתי למחוק את הפיסקה הראשונה והיחידה של הפוסט שהתחלתי לכתוב הבוקר. זה היה פוסט פוליטי, אני מודה, כנראה שאינני יכולה למנוע מהפוליטיקה לזלוג לי לתוך הבלוג ולחיים, כמו שאינני יכולה באמת להתנתק מאירועי היום כמו שהייתי רוצה. קשה לי להתחיל את היום בבועתינו הקטנה כאשר מסביב הטרוף מתגבר - בין כתבות על חיילים שמתעללים בפלסטיני כפות, לבין ידיעות שהמדינה מפקיעה קרקעות פרטיות במזרח ירושלים ומודיעה קבל עם ועדה ובלי למצמץ שרמיסת הזכויות נעשתה כדי לבלום את הבנייה הפלסטינית ולאפשר בנייה יהודית במקום וראש ממשלה שמבקש לא להקל בסנקציות על איראן ובהתנהגותו והוראותיו האחרונות שם את ישראל ברמה הבינלאומית במקום גרוע יותר מאיראן. בתוך כל הרעש הזה אין באמת שקט וגם אי אפשר להתנתק, מה גם שבדיוק הדברים האלה גורמים לי לגדל את ילדיי בעצמי כדי שמחד ילדותם תהיה תקופה בה הפוליטי לא מוצא את דרכו אל חייהם ומאידך שיגדלו לתוך הערכים שיכתיבו את חייהם - להיות אוהבי אדם, לפעול למען זכויות אדם ושוויון, לשפוט באופן ביקורתי, להיות מוסריים, לדעת לתת אמון ולבנות במקום להרוס. אז מחקתי, אולי גם כאן אצטרך לתת למילים עוד שהות כדי להיכתב, כי כנראה אני אדם פוליטי וההחלטה להוציא את הפוליטיקה מחוץ לבלוג היא כנראה החלטה שרירותית שאמנם אני אחראית לה אך היא גם הנמסיס שלי והקרב ביננו עוד לא החל.
אז פתחתי את הבוקר בריצה שזו כבר התחלה טובה לחזרה לשיגרה וכשחזרתי הבית היה עדיין שקט ומנומנם שזה בדיוק הזמן למקלחת, קפה וזמן כתיבה. ולמרות שאני אוהבת את ילדיי אהבת נפש, זמן השקט הנפלא הזה הוא כל כך בתולי ומתוק ואין בי שום רצון לחלוק אותו עם אף אחד. לכן, אני עושה הכל בשקט מופתי ומצליחה אפילו לא לשמוע את עצמי, למדתי להיות חרישית, אפילו את ערבוב הקפה אני מצליחה לעבור ללא דינדוני כפית. פתאום צלצול טלפון מחריד את השקט ומאיים לכלות את תוכניותיי ומהצד השני של הקו - אחיו למחצה של אבי. מיד הבנתי שיש אירוע משפחתי שההזמנה אליו עוד לא הגיעה לתיבת הדואר כי הקשר הטלפוני ביננו מתבסס על שיחות לאישור הגעה לאירועים, אפילו על טקסיות שיחת ה"חג שמח" בחגים הגדולים כבר ויתרנו לפני שנים. איש מקסים שהקשר בינינו הוא קשר דם בלבד ולכן מסתכם במפגש אחת לכמה שנים לרגל אירוע רב משתתפים. לו ולאבי יש אב משותף ויחסית למשפחתו המאוד לא משפחתית של אבא שלי הם אפילו די בקשר, אבל מהדור השני ואילך יש אין קשר, שזה אומר שאין ניתוק ואין גם דבק. בעיקר בעצם אין שום דבר חוץ מעץ משפחתי מסועף. ואל תבינו לא נכון, תמיד כיף לפגוש את המשפחה הזו של אבא שלי ולמרות שהלכה למעשה יש זרות כמעט מוחלטת כל מפגש מרגיש כמעט כמו משפחה אחת גדולה, בעיקר משום שגם אין שום לחצים ואין שום ציפיות וכל מה שיש זה באמת מפגש של אנשים שלא התראו המון זמן ונחמד להם רגע לשוחח שיחות לא מחייבות, להתעדכן, להתבונן ואז להניח בצד עד למפגש הבא. מטבע הדברים, המפגשים הללו הולכים ופוחתים, הם מוגדרים רק על בסיס גודלם ולכן שלב החתונות הסתיים ולאט לאט גם שלב חגיגות הלידה ואחר כך לא צפויים אירועים למשך כמה שנים טובות.
אפשר להתעצב על העדר הקשר ולדבר אינסוף על התפרקות של משפחה ולהסביר הסברים היסטוריים כיצד התפלגה המשפחה, אבל אפשר גם להסתפק במה שיש. למשפחה יש הרבה הגדרות וגם זה סוג של משפחה ולמרות שעקרונית הצד הזה משתייך למשפחה הקרובה הוא נכנס דווקא לקטגוריית המשפחה המורחבת מאוד. פעם האירועים האלה נראו לי מיותרים לחיי כיון שהם היו כל כך חד פעמיים ומנותקים מחיי ובכל זאת נוכחותי היתה מחוייבת המציאות והמילכוד הזה הציק לי. היום אני אוהבת את המשפחה שלי לסוגיה ונהנית מהמפגשים השונים ומוצאת את יופיים. כי עם החלק הזה של המשפחה אין לי יחסיי אהבה ופגיעות, חוויות וכעסים, יש בי חיבה אינהרנטית ותו לא. אם הם כאלה או כאלה זה לא משנה כי זה לא באמת אישי, זה לגמרי משפחתי ומורחב ורחוק.
השיחה הייתה קצרה - נוהל שלומות, הודעה על אירוע, איחולים, הבטחה לחזור עוד היום עם תשובה ושלום. כאילו רק אתמול דיברנו ובעצם מניין החודשים משיחה לשיחה הוא דו ספרתי בהכרח. כבר בתוך השיחה התברר לי מעל לכל ספק שאני אגיע לאירוע עם הילדים, אבל לא נתתי תשובה היא כי נוכחות בנזוגי לוטה בערפל. ילדיי לא פגשו מעולם במשפחתו של אבי ואם כן הם היו קטנים מכדי לזכור, יש צד שלם שהם אפילו לא מודעים לקיומו, אנשים שחולקים איתם תו כלשהו בפניהם, מטען גנטי, אולי צלצול של צחוק או צורת הליכה, נטיית לב או הרגל משעשע. תחושה שלא היכרתי הציפה אותי, רצון בלתי מתפשר לפגישה - לראות את ילדיי עם המשפחה של אבי, שאולי היא רק משפחה למחצה אבל היא חלק מאיתנו. אין בי שאיפות להתלכדות משפחתית נוסח ביסמארק וגרמניה וכנראה שהמפגש הבא יהיה רק עוד כמה שנים, אבל ביום שישי הזה זה יהיה כאן ועכשיו והאחר כך מעניין הרבה פחות.
