על מדינה דמוקרטית להבטיח זכויות אדם ואזרח, סובלנות ושוויון. ישראל איננה כזאת, מעולם לא היתה ובצער ככל הנראה לעולם לא תהיה

כבר ארבעה חודשים ויותר ואני עדיין לא מצליחה לדמיין את סוף המלחמה. לא כי אי אפשר לדמיין אותו, אלא כי הממשלה עושה הכל כדי שנפסיק לדמיין. אם המלחמה תיגמר, עוד חלילה נצטרך להתמודד עם המציאות, עם האמת המרה של ההפקרה הבלתי נתפסת של ביטחון האזרחים, עם עשרות אלפי מפונים, עשרות אלפי פצועים, עסקים שנפגעו וכל שאר הרעות החולות - אי היציבות הפוליטית, המהפכה המשפטית, אי השוויון האזרחי, מערכות הבריאות, החינוך והתחבורה המקרטעות, הפערים החברתיים שהתרחבו, העוני שגדל, האירועים האלימים בחברה הערבית, התפיסה הדמוקרטית החסרה, בעיות התקציב וכמובן הכיבוש, כי גם הוא לא נעלם בינתיים. כל אלה אינם מחכים לסיום המלחמה, הם ממשיכים בשלהם, בין אם יש סיקור ובין אם אין. המלחמה עבור הממשלה הזאת היא שקט, כל עוד היא נמשכת חבריה יכולים להמשיך בשלהם ולהתעלם מאחריותם למצב. 

בראשות המדינה עומדת חבורת אנשים נעדרת חשיבה ראציונלית ובעלת סט ערכים מפוקפק שנדמה שמנסה לדרדר את האזור כולו למלחמה. העובדה שבידיהם מופקדים ביטחון המדינה, מציאותה ועתידה והם אלה שנמצאים בחדרים בהם מתקבלות ההחלטות מפחידה. אבל גם אם תחליף אותם ממשלה אחרת, יהיה רק קצת יותר טוב וגם זה רק ליהודים. הידיעה שמרבית הציבור ממשיך להתגייס למלחמה הזו, להאמין בנחיצותה ולהילחם למען הממשלה הזו, מטרידה אף יותר. הניצול הציני של הטראומה הלאומית יודע שיאי טירוף חדשים, ביום שאחרי המלחמה, אם יגיע או כשיגיע - לא יהיה מנוס מלהתמודד עם התוצאה ובצער גם היא ידועה מראש, נשאר בהכחשה.

השבעה באוקטובר הביא עימו זוועות שיושבות לחברה הישראלית על צלקות עבר. מעבר לטריגר הברור מאליו נוכח הטבח, התחושה שהממשלה וכוחות הביטחון הפקירו את בטחון האזרחים ערערה בכולם את תחושת הביטחון והאמון וחשפה את כולנו לטראומה. הטראומה הזו נותבה בידי מסיתים חסרי אחריות לתדלוק נקמה. במצב טראומטי בו יצרים השרדותיים גוברים על הרציונל, זה לא כל כך קשה ועכשיו, אחרי ארבעה חודשים אנחנו עדיין בשוונג. חוסר האונים שנוצר בעת אירוע טראומטי, מבקש תיקון באמצעות החזרת שליטה, אצלנו השליטה על הפלסטינים היא כמו חפץ מעבר - אנחנו לא מוותרים עליה.

אבל על חמלה אנחנו מוותרים, מספרים לעצמנו שיש הצדקה להעדרה, שהעזתים אחראיים על הבחירות שלהם. אבל כשאנחנו בוחרים לוותר על חמלה, האחריות על זה גם היא הפלא ופלא של העזתים. ההרס של עזה בפצצות ובולדוזורים ישראליים הוא על העזתים, כמוהם הרעב, המחלות, העדר מים וחשמל וזה לא משנה אם המפתחות כל הזמן בידיים של ישראל, אלה הפלסטינים ש"מכריחים" את ישראל להיות כזאת וכל מי שחורג מהשורה הוא אנטישמי ואם הוא במקרה יהודי - אז אוטואנטישמי וגם זה לא באחריות ישראל.

אז אם, או כשישראל תתקוף ברפיח, העיר שעד לא מזמן הכילה כ-200 אלף תושבים והיום חיים בה כ-1.4 פליטים, לא יהיה לזה צידוק וזה לא יהיה באחריות העזתים, הם בסך הכל מנסים לשרוד ואנחנו התגלמות כל הסיוטים שלהם. המוות שהשתנו על עזה מקביל למותם של כ-150,000 ישראלים -  זה היחס והוא בלתי נסבל ולא מתקבל על הדעת, על אף זכותה של ישראל להגן על עצמה. רחובותיה ההרוסים של עזה הם לא "קצת נחת לפני שבת" (ושלום לעקיבא נוביק), הם מה שהפכנו להיות, חברה פשיסטית, שטופת נקמה ורצון לנצח את מה שאי אפשר לנצח בכוח הפצצה, אלא רק בכוח המוסר. 

הפשיזם מתחזק בישראל בגלים כבר 75 שנים, ה-7.10 היה הגל הגדול מכולם, אבל בסופו של דבר הכתובת היתה על הקיר - כל המפלגות היהודיות נמצאות על ספקטרום פשיסטי, אפילו מרצ מצאה עצמה מגנה בגופה על חוק "האזרחות". בסופו של דבר, כל המפלגות היהודיות בסדר עם שליטה על הפלסטינים והעדר שוויון אזרחי בתוך מדינת ישראל, כלומר עם עליונות יהודית. הסבלנות לכל מי שחושב אחרת הולכת ואוזלת, על פלורליזם אין מה לדבר כי "ביחד ננצח" ועם ישראל חי".

ביום שאחרי המלחמה, עזה תהיה במצב גרוע הרבה יותר, אבל גם ישראל. השפל המוסרי אליו הגענו לא עתיד להפתר, גם אנשי המחאה רוצים לחזור למדינה ה"דמוקרטית" שהיתה כאן לפני המהפכה המשפטית - אתם יודעים הדמוקרטית ליהודים והיהודית לערבים. 

כדי שמדינה תהיה דמוקרטית היא צריכה להבטיח זכויות אדם ואזרח, סובלנות ושוויון, ישראל לא השכילה להבטיח את זה מעולם, היא לא היתה כזו, היא איננה כזו ולא נראה שתהיה כזו. למעשה כמעט כולם פה בסדר עם לקרוא למדינה דמוקרטית ולהתפלץ ממשפט כמו "כל אזרחיה". רק שאם לא נהיה מדינת כל אזרחיה, לא נהיה דמוקרטיה והמציאות מוכיחה שאנחנו רק הולכים ומתרחקים, אדוות העליונות היהודית מאיימות להטביע את כולנו, בשביל זה אפילו לא צריך ים.

כשהמלחמה בעזה תסתיים, נגלה שהכיסים שלנו לא מספיק עמוקים כדי לשלם את החשבון ושהמוסר שלנו כבר מזמן פשט את הרגל ואין לי מושג איך נצא מזה.

השאלה האמיתית היא מה נשאיר לילדינו

אם המאבק הוא רק נגד הרפורמה, אז המחאה רק מאטה את הקץ ולא מונעת אותו, לכן השאלה היא לא ה"כאן ועכשיו", אלא מה בעתיד ואם רוצים כזה, צריך להיאבק לדמוקרטיה – על מלא

שתקתי תקופה ארוכה, הרגשתי שכבר כתבתי הכל, זכויות אדם, כיבוש, דמוקרטיה, מוסר, אפליה, עיוורון מרצון ותהליכים, הנחתי שאם זה לא עזר עד עכשיו, זה גם לא יעזור וממילא כבר כתבתי ואחרים עדיין כותבים. אבל בשתיקה אין כל מוסר, עדיף לזעוק בלי שמישהו ישמע, כי בעצם הזעקה יש מעשה, בתוכה גלום חוסר המוכנות לוותר ובזה יש תקווה. אז כן כבר כתבתי הכל ובעיקר קיוויתי שמתישהו זה ישנה, המחאה שברה אותי. היא הוכיחה ששום דבר מהותי לא עומד להשתנות.

להפך המחאה הגדולה, שהייתה בתחילה "על הדמוקרטיה", הפכה למחאה "נגד ההפיכה", "נגד דיקטטורה", והתקווה שהתעורר פה גל דמוקרטי דעכה עם כל הפגנה יותר ויותר. ההתעטפות בדגל סימלה את גבולות המחאה – לא מחאה לדמוקרטיה, אלא מחאה לשמירת המצב הקיים ובמילים אחרות זו המוכנות לקיומו של משטר הפרדה, שכולל אפליית אזרחים וכיבוש, שברור לכולם שימשיך להידרדר יותר. אם המחאה רק נועדה לבלום הידרדרות, צריך להבין שהמשמעות היא שעכשיו אולי יהיה קצת יותר טוב, אבל בסופו של דבר היא סוללת הידרדרות איטית לאותו כיוון, במקום לשנות אותו. מחאה דמוקרטית שלא יוצאת נגד האפליה והכיבוש, שלא חורטת על דגלה זכויות וצדק לכולם, למעשה נותנת לגיטימציה לעליונות יהודית.

כל ביקורת משמאל על המחאה השבטית-יהודית הזו, נתקלת בתגובה לאקונית שבדיקטטורה יהיה נורא יותר, אבל השאלה היא לא אם יכול להיות פה רע יותר, אלא האם יכול להיות פה טוב יותר. משום שיכול להיות רע יותר, אבל רע לא פחות זה לבחור במאבק מצומצם שבסופו של דבר משאיר עוול על כנו, רק משום שלציבור בישראל לא נוגע, זה יביא את הרע ביותר במקום עכשיו, אחר כך. 

יותר מזה, המוכנות לקרוא לישראל טרום ההפיכה המשפטית "דמוקרטיה", לקבל את האקסיומה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר (על רקע מאות פליטים שבורחים מג'נין למודת הקרבות ומותירים עשרות פצועים ומתים מאחור), ההימנעות מהכנסת זכויות האזרחים הערבים למחאה והגבלת הפלורליזם (יסוד עקרוני בדמוקרטיה), כל אלה מעקרים את המחאה מבפנים ומוכיחים שגם הפעם, היריב היחיד שעומד מול נתניהו (כי בואו, גם אופוזיציה אין) לא מסתכל על הכדור, אלא על הרגל הבועטת. כרגיל התגובה היא לפעולה של נתניהו ולא לנושא העקרוני, רוצה לומר המאבק לא צריך להיות נגד ההפיכה המשטרית, הוא צריך להיות לדמוקרטיה. 

אנחנו נוטים לראות בפוליטיקה את אמנות הפשרה, אבל הפשרה היא במעשה הפוליטי ולא בעקרונות המנחים. פוליטיקה מתחילה בעקרונות ולכן חלק ממנה הוא גם העמידה על עקרונות ולמרבה הפלא אין בכך סתירה. הסיבה פשוטה ונעוצה בעקרונות בסיס עליהם אין פשרה, הם חלק בלתי נפרד מההגדרה – בדיוק כמו שטבעוני לא יאכל עוגה עם "ביצה אחת בלבד" ויהודי דתי לא ייסע בשבת למפגש חברים, אין בכך טהרנות, העקרונות הללו הם חלק מההגדרה שלהם. ההתעקשות על עקרונות אינה טהרנות ואינה שוללת פשרה במקום בהם העקרונות יכולים להתקיים. ההתעקשות של השמאל האמיתי בישראל להיאבק נגד משטר ההפרדה, הכיבוש והאפליה היא חלק בלתי נפרד מערכי השמאל והעמידה על עקרונות כמו שוויון אזרחי, זכויות אדם, דמוקרטיה וצדק איננה טהרנות והסיבה שהיא נתפסת כזו מעידה בעיקר עד כמה ישראל איננה דמוקרטיה. 

לדמוקרטיה יש "כללי משחק" בסיסיים שמשותפים לכל השחקנים. בדומה למשחקי קופסא, כדי שאפשר יהיה לשחק, כל השחקנים צריכים להכיר את כללי המשחק ולהיענות להם על מנת שהמשחק יתקיים. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי להיות מדינת כל אזרחיה, בלי שוויון אזרחי, בלי זכויות אדם ואזרח, בלי שכולם יהיו כפופים לשלטון החוק, בלי סובלנות, בלי פלורליזם ובלי בחירות כלליות, שוות, קצובות, חופשיות, תחרותיות וחשאיות. כאשר דבקות בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים נחשבת "טהרנות", הרי שזה מעיד על רוח המקום ושבירתם של עקרונות דמוקרטיים. 

היכולת הנוכחית של ממשלת נתניהו לאיים בהפיכה משטרית לא מגיעה רק מתוך עוצמות הפשיזם והלאומנות שפושים בציבור היהודי, גם לא רק בגלל נתניהו והניסיונות האופורטוניסטיים שלו להציל את עורו גם במחיר של דרדור המדינה למדינה דתית-סמכותנית, לטנגו הזה היה צריך עוד צד – צד שבשם "פרגמטיות" יוותר על עקרונות וייתן לגיטימציה לזרמים האלה לעלות. במקרה של פשיזם מן הידועות שאם נותנים לו אצבע, הוא רוצה את כל היד, כי הפשיזם והלאומנות לא עוצרים כשנשברות ההגנות על הדמוקרטיה, להפך. זו הסיבה שגם המחאה היא בגבולות האתנוקרטיה היהודית.

לא, זה לא פופולרי לצאת נגד המחאה, אבל הכנות מחייבת, כי בעוד שנראה לרבים שהמחאה חיונית כי אחרת יהיה רע יותר, יש כאן שוב קוצר ראיה מדכא – כי לעולם לא תהיה כאן דמוקרטיה כל עוד ישראל מחזיקה בשטחים הכבושים וכל עוד המושג מדינת כל אזרחיה מעביר בציבור היהודי צמרמורת ששמורה לסיפורי אימה. 

הניסוי הזה נכשל לנגד עינינו והתרופה היחידה לו מושתת על צדק ודמוקרטיה. אנחנו בנקודה קריטית, אם המחאה הנוכחית תצליח, היא לא תמנע את השינוי, רק תדחה אותו. אבל אם נבין שהמאבק אינו על המציאות העכשווית, אלא על עתיד המדינה ואין כזה שמאפשר חיים גם לציבור החילוני בלי מאבק שלם ומלא על דמוקרטיה, אז אולי עוד יש סיכוי לשינוי. אחרת לדור הבא כבר לא יהיה מה לחפש פה, חוץ מדם, יזע ודמעות.

החרב הקדושה

לנצח נחיה על חרבנו? לא צו גורל, אלא בחירה שגויה

תראו תראו, פרובוקציה ישראלית באל-אקצא עוברת מתחת לרדאר היהודי, מאיימת להצית את האזור והופה - הנה שוב כל היהודים יחד מתקבצים סביב החרב בקריאת "הנני" נלהבת, נגד האויב המאיים, רק שהצד האלים והפרובוקטור של הסיטואציה הנוכחית הוא ישראל. מבחינת יהודים, הכל מתחיל ונגמר בזה שיש כאן ערבים, אלה עם "המנטליות האלימה", שאת האפליה והדיכוי שלהם לא רואים, האויב הנצחי, שהוא נוסחת הקסם לסימוא הציבור הישראלי.

במדע המדינה נהוג להשתמש במושג "התאגדות סביב הדגל", שמהותו הוא איחוד פנימי מול איום או אויב חיצוני. בישראל, בה הכריז נתניהו ש"לנצח נחיה על חרבנו", החליפה החרב את הדגל. דפוס החשיבה כל כך מותנה וידוע מראש, בגדר גזר דין ידוע מראש של המשך מעגל הדמים – כולם נקראים לחרב.

בתזמון מושלם, נציגי הקואליציה מאשימים את האופוזיציה וקוראים למוחים להצטרף למדורת השבט, זו שמבעירה את המדינה ומנהיגי מחאה בעיני עצמם קוראים להיענות לקריאה, בשעה שאנשי מילואים, שנשבעו לסרב, מתפקדים לקראת הגיוס. חודשים של דיבורים על אחדות, מושג מיותר להפליא בתחום הפוליטי, אבל הדבר היחיד שמאחד ישראלים מסוג יהודי, זה הנימוק הבטחוני ואם אין אחד, יוצרים. כמו הגביע הקדוש, תמיד תהיה חרב קדושה להתאגד סביבה, כמו התניה פבלובית לאומית, אבל זו בדיוק הבעיה – שהלאומי הוא היהודי והבלבול הזה מסייע להמשיך את אי-הצדק ואי-השוויון.  

כמו בדיסוננס ידוע מראש, פסח מביא איתו אינפלציה של המושג חירות, אבל איזו חירות יכולה להתקיים כל עוד היא מבוססת על אפליית בני אדם אחרים ודיכויים ונסמכת על המוכנות לא לראות את זה? בתוך חודש אחד, ישראל מציינת את פסח ויום השואה, ימים שמאפשרים בחינה של הלקח ההיסטורי ובמקום זאת משמשים בעיקר לחדד את תחושת הקרבנות היהודית, שהרי "בכל דור ודור באים עלינו לכלותינו" ולהעצים את ההצדקה. אבל הנקודה היא שלא צריך להצדיק יותר את הקמתה של ישראל, אלא את קיומה ואם אפשר בפעם הראשונה גם באמת כדמוקרטיה. המאבק על הדמוקרטיה הוא קריטי, אבל מחייב התבססות על ערכים דמוקרטיים, אחרת הוא בסך הכל מאט את התהליכים ולא יותר.

אם המאבק על היכולת לחיות בישראל של כאן עכשיו, כלומר כמו שהיה נניח לפני 4 חודשים, הרי שאין כאן מאבק לדמוקרטיה, משום שכל עוד ישראל היא כוח כובש שמדכא את חירותם של הפלסטינים, ישראל אינה דמוקרטית וזה בדיוק העניין. המוכנות לחיות במדינה כובשת ומנשלת בשטחים שאינם בריבונותה, שיש בה שתי מערכות חוק לא שוויונית ושמעל 20% מאוכלוסייתה בשטחים הריבוניים אינם זוכים לשוויון אזרחי מלא ולקרוא לה דמוקרטיה, היא לא יותר משיתוף פעולה עם שקר, שתוצאתו היא דיכוי של בני אדם. האם את המצב הבלתי נסבל הזה, שישראל מתחזקת, אנחנו רוצים להוריש לילדינו?

אז נכון, המחאה האדירה שסוחפת את הארץ חשובה וחיונית, בעיקר משום שכל רגע חולף יקשה על כל תיקון עתידי אפשרי. זה צריך להיות ברור, אנחנו אמנם מדשדשים על הרוביקון הדמוקרטי כבר שנים, אבל מהרגע שייחצה סופית, כל דרך חזרה תיגבה מחיר הרבה יותר גבוה. אבל האם זו השאלה? האם לא ייתכן מצב שנילחם באמת עד הסוף על ערכים דמוקרטיים מהותיים ומשותפים בלי שום "אבל"? כן מאבק לדמוקרטיה, לכזו שלא מעוניינת לטול את זכויות האדם של לאומים אחרים ושרוצה לקיים בתוכה שוויון אזרחי מלא, ממש דמוקרטיה ולא כזו שמפחדת מעצמה.

אלבר קאמי אמר פעם שהוא רוצה לאהוב את מולדתו ואת הצדק כאחד, גם אני כמוהו רוצה. אני רוצה לדבר על חירות, אבל לא מדומה. כשאני חלק בלתי נפרד משלטון מדכא, כל שיח על חירויות שאינו מכיר בדיכוי ואפליה ונאבק לבטלם, בעצמו חסר כל ערך. שום עוולה היסטורית אינה הצדקה לעוולות בשם הקורבן, גם לא כשהקורבן הוא אנחנו. כל עוד לא נשתחרר מהתפיסה הזאת אנחנו דנים אותנו ואת ילדינו לאותו גורל, גורל אלה הבוחרים לחיות על החרב, אפרופו מנטליות. הקריאה לחירות, עת אנחנו מונעים חירותו של אחר, היא צביעות חסרת מודעות והמחיר? כמו שאמר מחמוד דרוויש "אני לא יודע מי מכר למי את המולדת של מי, אבל ראיתי מי שילם את המחיר". כולנו משלמים את המחיר והוא כבד ומאמיר ורק אנחנו יכולים להפסיק אותו.

אני לא מציעה תקווה, בתקווה תמיד מקנן הרצון שמישהו אחר יפעל במקומנו, יגיד את הדברים, יתקן – אין לנו את הפריבילגיה הזו. אנחנו הדור שאין לו ברירה אלא לפקוח את העיניים, שעד עכשיו היו בעיקר מצומצמות מבט. לא הייתה כאן מעולם דמוקרטיה, התקווה מצויה במוכנות שלנו להילחם שתהיה כאן וזה עובר בהכרה באי הצדק – בכיבוש ובאפליה.

אורוול צדק, אגב יוסי גורביץ ידע את זה מזמן

בתגובה להקפאת הדחתו של מפקד מחוז תל אביב, עמי אשד, בהנחיית היועמ"שית גלי בהרב-מיארה, ענה השר לביטחון לאומי ש"היא שמאלנית", אתם יודעים – ווינק, ווינק נאדג', נאדג'. הוא לא צריך לומר יותר כלום, לא רק מפני שהיא עוברת תהליך השחרה מיום הקמת הממשלה, אלא משום שדי בתיוג "שמאלני", כדי לייצר עולם תוכן שלם, מובן ומקובל על ידי ציבור שלם. ושימו לב שכבר מזמן התרגלנו לאד-הומינם, זה הכי קל כשאין טיעון ואין, משום שבהרב-מיארה בסך הכל עושה את תפקידה ועצרה הליך שעל פניו אינו חוקי או תקני, רק שאת הטענה הזו בן-גביר אינו יכול לסתור.

ההתנהלות של בן-גביר משקפת בדיוק את מטרות ההפיכה – כוח בלתי מוגבל של הרשות המבצעת שתוכל לעשות את מה שהיא רוצה בלי להיות כפופה לכלום: בן-גביר לא מרוצה מהתנהלותו של עמי אשד וההליך התקני עומד לו לרועץ, בעיקר משום שמי שתפקידה להיות שומרת סף עושה את תפקידה כראוי – מנהל תקין הוא מכשול ובן-גביר קיבל את המתפתחות ל-9D מנתניהו ולא מהסס להשתמש בהם. בינתיים עוד יש כלים לשמור על שלטון החוק, מהרגע שההפיכה תושלם, לא.

במידה רבה האנקדוטה הזו היא משל להשחתת השפה והתודעה הישראלית, תהליך שמתרחש כבר שנים ובחודשיים האחרונים הוא על סטרואידים. טלי גוטליב, וסליחה שאני מתייחסת אליה, אמרה שעל היועמ"שית להפסיק "לשים מקלות בגלגלי המשילות", כי מן הידועות ש"משילות" היא היכולת של הרשות המבצעת לעשות את כל מה שהיא רוצה. בשנים האחרונות "משילות" הפכה מילת קסם, כולם מאמינים שחייבים משילות אבל בעצם מתכוונים לרשות מבצעת על פול גז בלי בלמים, עזבו איזונים, הם נשברו מזמן.

האוזן היהודית התרגלה לשפה חדשה באופן עקבי, הרי איך נוכל להתמודד עם הפשעים שישראל מבצעת, עם המוכנות לקרוא למשטר הפרדה גזעני דמוקרטיה? לכן מגייסים את השפה ויוצרים אם תרצו שיחדש - אין מלחמות, הן מבצעים עכשיו, כמו שהריסת בתים, עקירת עצים וגזילת אדמות הן חישוף, מניעת זכות ההפגנה וחופש תנועה של אזרחים היא צו רידוד, מצור הוא סגר, פלסטיני הוא טרוריסט, ביקורת על ישראל היא אנטי-ציונות ואנטישמיות, דמוקרטיה היא משטר הפרדה גזעני, מאחזים בלתי חוקיים הם התיישבות צעירה, כי התנחלויות הן מזמן מיינסטרים, "רפורמה משפטית" היא הפיכה שלטונית שפוגעת באניצי התהליך הדמוקרטי האחרונים שנותרו.

השפה הנקייה מסייעת לעוד תהליך והוא העיוורון לפשעים שנעשים מהצד הישראלי והאמונה שכל מה שישראל עושה בהכרח צודק. בואו ניקח דוגמא עדכנית – הרי כשכל העולם ואשתו יודעים על כוונת מתנחלים לבצע פוגרום בחווארה, אי מניעתו אפילו ב"הארץ" מכונה "מחדל", אבל זה לא מחדל, זה מכוון. קיים שיתוף פעולה מתמיד של זרועות הביטחון והמדינה עם המתנחלים ואנחנו מצופים לקבל את העובדה שלא נעשה כלום, כשאנחנו יודעים שכשזה נוגע לפלסטינים, גם אם אין מידע קונקרטי, זרועות הביטחון לא מהססות לבצע פעולות אבל היי – אין דין פלסטינים כדין יהודים. המוכנות ליחס הסלחני מכשירה מצב בו סמוטריץ, שר בישראל, מסביר שאין דבר כזה טרור יהודי, כי טרור הוא רק פלסטיני. אבל הקטע הוא שמרבית הציבור מוכן לקבל את הצידוק היהודי, בלי טיפת ביקורת.

ואפרופו טרור – כל דבר הפך להיות טרור, פניה למועצת הביטחון של האו"ם היא טרור דיפלומטי, הפגנות הן טרור מבית, הכל טרור, חוץ מפעולות טרור של יהודים. אבל הטרור האמיתי הוא הטרור האנטי-דמוקרטי שמביאה עלינו הממשלה. התעמולה הבוטה שמנכסת את הדמוקרטיה למען הפיכה אנטי דמוקרטית והאמונה של הרבה יותר מדי אנשים באמיתות השקר, היא תוצר של רידוד ערכים דמוקרטיים שמתרחש כאן כבר שנים.

הכוח הבלתי מרוסן שמסתתר מאחורי העברת ההפיכה השלטונית הזאת קורץ להנהגה הנוכחית והמושחתת של ישראל, שרוצה לפרוץ את כל מגבלות הכוח. השימוש בשפה החדשה, שיוצקת משמעות שונה בתכלית להגדרה של מילים ומושגים, מאפשר לסמן אויבים מבפנים, אלה המכונים בחיבה "בוגדים" או "חבל שהיטלר לא סיים אתכם את העבודה" (עוד פסיכוזה חברתית יהודית-ישראלית שיש לחקור וחבל שהיא קיימת), "אנרכיסטים" ואפילו "טרוריסטים", כדי להמשיך ולקיים תחושה של איום קיומי, לא רק חיצוני (ע"ע איראן והפלסטינים בשטחים הכבושים), שמסתירה את האיום הקיומי המגולם בממשלה הנוכחית.

אם היה דבר כזה ישראל הראשונה וישראל השנייה, הרי שישראל השנייה היא זו שהכלים האורווליאניים עובדים עליה וישראל הראשונה כוללת את מי שהכלים האלה לא עבדו עליו מעולם ואת אלה שמתחילים להתעורר, מי שהיום נלחמים על "מגילת העצמאות" ובמהרה בימינו גם על דמוקרטיה אמיתית לכולם.

זה הטור הראשון שאני מפרסמת מאז שיוסי גורביץ מת והידיעה שהוא לא כאן מכאיבה - לזכרו של איש אמיץ ולוחם צדק

המאבק אינו על הדמוקרטיה, אלא לדמוקרטיה

מעטות הפעמים שההיסטוריה מאפשרת תיקון ועוד יותר מעטות הפעמים שבני האדם תופסים את ההזדמנות הזו ומממשים אותה. הרגרסיה המשפטית שנתניהו ולוין מתכוונים להוביל, מייצרת בפעם הראשונה איום אנטי-דמוקרטי מובהק, שנתפס מהותי על ידי יותר ממחצית מהציבור הישראלי (אפרופו כל הסיסמאות, שמופרחות באוויר על שלטון הרוב, אם רוב הציבור לא מעוניין במהפכה המשטרית, הרי שבעצם מדובר בעריצות המיעוט – אבל זה כבר סיפור אחר). איום שעורר את ההפגנות במוצאי השבת האחרונים והשביתה הוולונטרית בשני השבוע (13.2.2023). בהפגנות האלה מועלית על נס הדמוקרטיה והציבור נקרא להגן עליה. אבל כאן בדיוק הבעיה – ישראל מקיימת כיבוש ושלטון הפרדה ובמצב עניינים כזה אין דמוקרטיה להגן עליה.

הקריאה הנכונה צריכה להיות המאבק לדמוקרטיה. אם הקריאה היא להמשיך להגן על הפסאדה הדמוקרטית של מדינת ישראל, אך להמשיך לקיים דמוקרטיה ליהודים בלבד, הרי שבהפגנות האלה אין תוחלת. אבל, וכאן הנקודה החשובה, אם המאבק יוגדר כמאבק לדמוקרטיה, הרי שהוא יקרע לגזרים את האקסיומה השגויה מיסודה שרואה בישראל דמוקרטיה ויוכל להביא לתיקון היסטורי ולהפיכתה של ישראל לדמוקרטיה, אמיתית ואפילו מהותית.

יש להניח שהטיעון המרכזי נגד הטענה שלי שהמחאה חייבת לכלול את כולם ולהיות נאמנה לערכים אוניברסליים ודמוקרטיים הוא שהכנסת "הנושא הפלסטיני", כינוי מכובס להעדר שוויון אזרחי בגבולות הקו הירוק ושלילת זכויות אדם מאחורי הקו הירוק, אינו בקונצנזוס ועכשיו האדמה בוערת. אבל זאת בדיוק הבעיה – מתי בפעם האחרונה היה הזמן לדבר על הכיבוש, הדיכוי, האפליה ואי השוויון האזרחי? הרי אפילו ממשלת "השינוי" פעלה תחת ההנחה שזה בסדר שאזרחי המדינה הלא יהודיים לא יהיו שווים לאלה היהודים ושבכיבוש לא צריך לטפל, אלא רק "לתחזק" אותו ורבים מדי בשמאל הישראלי חשבו שזה אולי לא בסדר, אבל זה הכי טוב שאפשר והסכימו לקבל את זה.

אבל זהו, שאם אנחנו בדיונים על מותה של דמוקרטיה – ככה בדיוק נראית גסיסה. כשאנשים רבים מדי, שבטוחים שהם עצמם דמוקרטיים, מוכנים לקבל שיש קצת לא-דמוקרטיה לאחר ומסבירים לעצמם שזה זמני, או שיש לזה סיבה טובה אחרת. וזה בדיוק מה שקורה כאן מאז ומעולם וכמו שזה נראה היום, מרבית הציבור מוכן לקבל את ה"דמוקרטיה" הזאת ליהודים בלבד ולהמשיך לטעון שזו דמוקרטיה. אם המחאה תמשיך להיות ציונית ויהודית כל כך, היא לעולם לא תהיה דמוקרטית באמת ולא תנוצל ההזדמנות להפוך את ישראל לדמוקרטית. ככה אנחנו דנים את המשך הידרדרותה של ישראל מכל קווי הגבול, גם העמומים והמקלים ביותר, של המושג דמוקרטיה.

מעולם בישראל לא היה רגע של דמוקרטיה וזה די קשה להכיר בזה, כי יש להניח (גם אם זה הכללה גסה) שמי שקורא את הטקסט הזה בעברית כרגע וגדל כל חייו תחת אקסיומת "נס הבריאה של הדמוקרטיה הישראלית", אך מעולם לא למד להבחין בין דמוקרטיה אמיתית ומהותית ובין פסאדה של דמוקרטיה שמכסה על העובדה שזכויות יתר ליהודים, לא יוכל להבין - זו מציאות החיים עבורו, הוא למד שישראל היא דמוקרטיה. כאן נעוצה הסיבה למחאה הנוכחית – האיום על הדמוקרטיה היהודית – אלא שלא רק נתניהו וחבר מרעיו הם האיום, האיום נמצא במוכנות לקבל הפרדה ואי שוויון כדמוקרטיה והוא גדול יותר מנתניהו ובמידה רבה גם מה שהוביל אותנו לכאן. אם הייתה מודעות דמוקרטית בישראל, לא היינו במצב הזה, אבל אסור שתהיה תודעה דמוקרטית מפותחת בישראל, כי אז תישמט הקרקע תחת הטיעון שישראל היא דמוקרטיה משום שאי-השוויון זועק לשמיים.

התחושה שישראל היא דמוקרטיה נשענת על תחושה סובייקטיבית של הציבור היהודי ונמדדת במונחים יהודיים, אבל מדינה שהלאום שלה יהודי, מראש לא כוללת ערבים כאזרחים מלאים איזה ערבי יכול להזדהות כערבי יהודי מישראל? איזו סוג אזרחות שוויונית זו? אנחנו עיוורים לכל זה. בתוך כל הסיפור הצודק של הצורך להקים מדינה לאומית למיעוט נרדף, אי-הצדק הקולוניאליסטי שנעשה לילידי המקום זועק לשמיים ואנחנו עיוורים לו. הסיבה לכך היא שבסופו של דבר מרבית הציבור היהודי אינו בגדר ציבור פטריוטי, אוהב מדינתו וחי בשלום עם מדינות ותרבויות אחרות, אלא עבר כבר מזמן את הקו הדק בין לאומיות ולאומנות.

במקום שבו "השמאל הציוני" רואה את הלאומנות הבוטה של בן גביר וסמוטריץ, הוא כושל לראות את הלאומנות הפחות בוטה שלו, אבל דווקא הלאומנות הזו, המוסווית ולרוב לא מודעת, היא זו שמאפשרת את גם את הלאומנות הבוטה יותר וגם את המשך העיוורון ללאומנות הציונית שטבועה כל כך עמוק עד לנימי הדם הדקיקים ביותר של מרבית הציבור היהודי. העניין הוא שאני לא חושבת שאפשר להפטר מההטיה הזו, היא מובנית עמוק, חלק מאינדוקטרינציה של המון סוכני חיברות, אבל אפשר לעקוף אותה בסיוע מודעות. אם נשכיל לראות את אי השוויון בתוך גבולות הקו הירוק ואי הצדק מאחורי הקו הירוק, בלי להכחיש, בלי לתרץ, בלי לתת סיבות טובות יותר או פחות, נוכל לפעול כדי לשנות, נוכל לפעול למען דמוקרטיה.

באופן משעשע הטענה שלי מקבלת חיזוק אפילו מהדת היהודית – בפסח יהודים מצווים לזכור את הדיכוי שעברו במצרים (ולא זה לא משנה אם זה סיפור ללא אישוש היסטורי), לא רק לזכור אותו, אלא להעביר אותו מדור לדור. הסיפור כאן הוא סיפור של דיכוי, אין חגיגות לציון הכיבוש האכזרי של הארץ מידי תושבי המקום, אין ציווי לזכור שיהודים הם אדוני הארץ – יש ציווי לזכור עד כמה חשוב לא לדכא עמים אחרים.

להבדיל, במאה ה-20, אחרי השואה, צלח המאמץ הציוני להקים כאן מדינה יהודית ואנחנו למדנו לחגוג את עצמאות המדינה ולא רק לשכוח את לקחי הצד הנרדף והמדוכא, אלא בעצמנו להפוך לכוח מדכא. כדי לא לראות את הסיפור הזה בעין אובייקטיבית, אנחנו רואים רק את המקום שבו אנו צודקים ומעלימים עין מהמקום בו אנו מעוולים. עד שלא נראה גם את העוול, שנמצא בצדו השני של הצדק, עד לא יעשה המאמץ המוסרי הזה – אין ולא תהיה פה דמוקרטיה, גם אם נורא נרצה. כאן צריכה להתחיל המחאה – בהבנה שמרוב פשרות ציוניות, רחקנו מכל חזון דמוקרטי.

מדינה לאומנית נמדדת בדבקות בסיפור שלה, דבקות שיוצרת עיוות מציאות. הכל עובר דרך המסננת של הסיפור הלאומי ומה שלא מתאים לו עובר שינויים הכרחיים כדי להתאים, בסופו של דבר זה מעוות את כל התפיסה הפוליטית. במדינה לאומנית מתקיימים גזענות, פשיזם, קולניאליזם – והם מעורבבים היטב יחדיו לתמהיל הרסני. במדינה לאומנית יש התעסקות בנושאי חוץ וצבא, הרבה יותר מאשר בבעיות הפנים הבוערות פשוט כי זה יותר נוח, זה מפנה את ההמון לא לחשוב, רק להתגונן ולחפש סוג של אחדות ופשרה. את הסממנים האלה אפשר לראות בפוליטיקה הישראלית בבירור, גם עכשיו בזמן המחאה. 

הסיפור הציוני שיצרנו שבו רק אנחנו צודקים וכל דבר שאנחנו עושים הוא צודק, גם אם בסיטואציה אחרת ובהשתתפות צדדים אחרים הוא היה זוכה לכל גינוי, הוא הוכחה די גורפת להבנה שמחזון של מדינת לאום, התגלגלה מדינה לאומנית. ההבדל בין לאומיות בריאה ללאומנות מסוכנת מתחיל בנרטיב שבסופו של דבר מעוות את המציאות ליצירת "אנחנו" ו"הם" מתמיד. כשבמחאה על הדמוקרטיה, המיעוט נותר האחר, אין מנוס מלהסיק שאין בין המחאה לדמוקרטיה ולו דבר אחד במשותף.

מתי הייתה כאן דמוקרטיה?

סליחה על הספויילר, אבל מעולם לא הייתה כאן דמוקרטיה כמוה גם שוויון, או צדק – לכן השקר הראשון שצריך להפסיק לשתף עמו פעולה הוא שישראל דמוקרטיה. זה לא אומר שלא יכולה להיות פה דמוקרטיה, אבל זה יתרחש כאשר שוויון אזרחי וסיום הכיבוש יהיו חלק בלתי נפרד מהאג'נדה, עד עכשיו זה לא קרה וההפגנות מעלות את התהיה אם אי פעם זה יקרה

לצטט את נימלר יהיה קלישאתי במיוחד, אם כי מתאים להפליא ובכל זאת אסתפק בריפרור ותו לא. אי אפשר להסתכל על ההפגנות ההמוניות של שלושת מוצאי השבת האחרונים ולהימנע. המרכז-שמאל היהודי, יוצא מאזור הנוחות ומפגין נוכחות חשובה, אבל זה רק בגלל שהאיום בפגיעה בזכויות הגיע עד אליו. אפשר היה שהמרכז-שמאל יבין שזה מה שקורה כשמוכנים לתחזק שקר של דמוקרטיה כשלמעשה היא ליהודים בלבד, שזה מחיר העיוורון שרוב היהודים-ישראלים קיבל על עצמו מרצון או בשתיקה.

יפים לעניין דבריו של גרוסמן מההפגנה במוצאי שבת (ה-21.1.2023) על ביאת "הזמן השחור", אלא שהזמן השחור התחיל מזמן, עם היענות לכנות את ישראל דמוקרטיה, עת נמנע במכוון שוויון אזרחי והושת ממשל צבאי. מעולם לא ניתנה אפשרות לשוויון אזרחי במדינה, לא ברמה הסמלית-חוקית ולא היומיומית, מאז ומעולם היה תחת מגבלות ולכן תמיד בערבון מוגבל. מאז 1967, נוסף רובד נוסף של אוכלוסייה – פלסטינים משוללי זכויות והכל בחסות ישראלית גורפת. משטר הפרדה דה פקטו ודה יורה, אך בעל מראית עין דמוקרטית, שהיה אינטרס לשמר תוך הנצחת העדר הדמוקרטיה.

המציאות של ממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ'-לוין אין בה כדי להפתיע, למעשה תהליך הכשרתה ערך שנים וממשלת בנט-לפיד לא הייתה שונה במובן הזה. המציאות של היום היא תמצית הביקורת משמאל, שהחלה כבר ב-1948, דרך 1967 והיום מגיעה אלה המכונים "טהרנים" או לחלופין "שמאל-רדיקלי". אלה שבעקביות מדברים בשם ערכים אוניברסליים, ערכי שמאל ודמוקרטיה, פחות או יותר הנתיב היחיד שלא נוסה באמת במעבדה האנושית המכונה ישראל.

במקום לבחון אם יש אמת בביקורת, בחר מרבית הציבור בישראל להאמין שהבעיה בביקורת משמאל, ה"תמימה" או ה"אוטופית" ולא בהתנהלות עצמה. העובדה שכמעט בכל יום נהרג פלסטיני, שמיליונים חיים תחת דיכוי, שצה"ל שולט באוכלוסייה אזרחית והמתנחלים עושים בשטח לא ריבוני, בחלקו פרטי, כבשלהם – אלה רעשי רקע, שאוזן הציבור היהודי התרגלה להם ורובו לא רואה בהם עוול. בסופו של דבר ואיך שלא נהפוך את זה, ההכחשה הפכה למודוס אופרנדי של כמעט מדינה שלמה. הכחשת הכיבוש והפשעים שנעשים בשמו, לא רק שמאפשרת אותם, היא גם הבסיס להתרחבותם והימשכם. ציבור שלם שמוכן להפנות את ראשו לעוולות שנעשות בשמו ולא מבין שהפניית הראש היא התשתית לעוולה הבאה ועכשיו העוולה לפתחו והוא לא מבין איך זה קרה.

לאורך שנים, יצרו יהדות, לאומיות וציונות מסד משולש בעל מנגנון אל-כשל אתני שבסיסו הקשר בין הציבור היהודי למדינה. המנגנון הזה לא רק שיצר זרועות סוציאליזציה ואינדוקטרינציה, הוא גם הפך למכנה המשותף של הציבור היהודי במדינה והפך את הנאמנות למדינה למאפיין אתני. במקום שמכנה משותף יהיה דמוקרטיה, המכנה המשותף הוא יהדות וציונות וכך משנה לשנה ישראל הולכת בנתיב דתי-שמרני-לאומני ומתרחקת מכל רעיון דמוקרטי. אבל דמוקרטיה אינה יכולה להתבסס על דיכוי ואפליה ולכן אין מנוס אלא לצמצם יותר ויותר את הבסיס המהותי הדמוקרטי והצמצום הזה בסוף מגיע  - עיננו רואות והכל כדי לתחזק עליונות יהודית, בעידן בו כבר היינו צריכים להבין את טעויות העבר ולתחזק ערכים אוניברסליים שמאפשרים קיום וחיים. לזה הציבור הישראלי צריך לפקוח את העיניים – דיכוי מוביל לדיכוי ושום דמוקרטיה לא חסינה בפני זה, בוודאי כשהוא עטוף בלאומיות.

העניין הוא שכדי להילחם בצמצום הזה נדרשות עיניים פקוחות לרווחה וכאלה שאינן לוקות בעיוורון מרצון, אלא מאחוריהן נמצאים אנשים שמבינים שיש לקחת אחריות. כשההפגנות ל"הצלת הדמוקרטיה" מניחות מראש שקודם יש להתמודד עם מה שקורה ליהודים ואחר כך יטופל כל השאר, אנחנו מפספסים שוב את הלקח שראוי היה שיהיה נר לרגלנו. דמוקרטיה היא לכולם, אין בה חריגים, שוויון אזרחי ניתן מתוף אזרחות וללא סייגים ושלילת זכויות של אוכלוסייה אזרחית שלמה לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם דמוקרטיה. דמוקרטיה נסמכת על פלורליזם וסבלנות, כשבהפגנות למען הדמוקרטיה מופעלת צנזורה מרצון לדעות שאין בהן פסול, הן מעוקרות מבפנים ומהוות עדות, לא ממש אילמת, להעדר דמוקרטיה, כי כאמור אין דמוקרטיה ליהודים בלבד, עיננו הרואות מה קורה כשמנסים.

די לניתוק מרצון

הנטייה להסתכל ספציפית על נקודת הזמן הנוכחית והקרובה היא מאוד אנושית, בעיקר כאשר המצב הנתון מאיים, או נתפס ככזה. בישראל, בה אירוע רודף אירוע, הציבור, הפוליטיקאים והתקשורת מכוונים כל הזמן למה שקורה כרגע ולרוב אין התייחסות לתהליכי עומק, או ניסיון להרחיב את נקודת המבט. פרשנים ויועצים מכוונים תגובות מיידיות מספרים לנו איך לחשוב, קצת כמו אנשי שיווק שמסתכלים על מספרים ומגמות בלי להביא בחשבון מהות, או השלכות.

כשההתייחסות נקודתית, אין שום קושי להתמקד בבן גביר בלי לראות שיש עוד כל כך הרבה פוליטיקאים שלא ממש רחוקים ממנו, אבל הם לגמרי בתוך המיינסטרים. בן גביר אולי מדבר בוטה יותר, אבל מבחינת מדיניות אין באמת הבדל בין ממשלה שתקום עם בן גביר לממשלה האחרונה שקמה עם שקד, סער וליברמן, זה אולי הטון שעושה את המוסיקה, אבל כולם מחזיקים את אותם התווים.

למעשה, והממשלה היוצאת היא אך דוגמא נפלאה עד ההבטחות של זהבה גלאון שמרצ תהיה בממשלה הבאה הן אך הדובדבן שבקצפת, כל המפלגות היהודיות הוכיחו שאינטרס יהודי-ציוני גובר עבורן על כל ערך דמוקרטי. המפלגה הערבית היחידה שהסכימה לחוקי המשחק הלא-דמוקרטיים בעליל האלה היא רע"ם, שאר המפלגות הערביות מבקשות שוויון אזרחי ולכן מבחינת הציבור היהודי הן לא לגיטימיות. בכל מקום אחר, אי השוויון הזה היה מקומם, בישראל הוא הפך למציאות מקובלת עבור הציבורי היהודי ומתקבלת על ידי אזרחים ערבים שמבינים שזה הכי טוב שהם יקבלו בהינתן ה"אין-דמוקרטיה". אבל בן גביר הוא הבעיה, מה?

כשההתייחסות נקודתית, אפשר לא לראות את הדברים הגדולים באמת, פשוט משום שבמרחק שאנחנו מתבוננים ממנו, אי אפשר לראות למרחוק, אבל זה לא אומר שאין בעיות עוד יותר גדולות. לכן אפשר להתנהג כאילו רק נתניהו מסכן את הדמוקרטיה ולא להבין שבעצם יש עוד לא מעט גורמי סיכון שבהם יש לטפל, כמו גם שאין להתעלם ממשבר האקלים, מבעיות התכנון, או ממערכות חיוניות שמשוועות למשאבים. אבל לראות הכל במנותק בלאו הכי משרת פוליטיקאים שאין להם את האומץ להתמודד עם שינויים נדרשים בסדר גודל כזה.

כאשר בוחנים כל דבר נקודתית, לרוב קשה לחבר בין הנקודות. אם ניקח לדוגמא את "התובנה הפרקטית" שהציבור זז ימינה ולכן נכון לקרוץ למרכז ולא לבטא עמדות שמאליות, התוצאה שלה היא התאיינות של השמאל. היום אין למצביעי שמאל בישראל מפלגה סוציאל-דמוקרטית, בוודאי לא משותפת, להצביע לה, והם נאלצים לחפש פתרונות אחרים, שלא במפתיע "אסטרטגיים". האמנם אסטרטגיים? אני לא חושבת, אחרי ככלות הכל, אסטרטגיה נועדה להשגת יעדים ואם היעדים הם ערכי שמאל, הצבעה למי שאינו מבטא אותם לא תוביל אליהם - בעיה.

ברור שהמציאות מורכבת הרבה יותר והגורמים להתאיינות השמאל רבים הרבה יותר, חלקם קשורים לשמאל וחלקם לציבור הרחב, חלקם מבניים וחלקם מהותיים. התזוזה של מפלגות השמאל למרכז ועמעום ערכי שמאל העבירה לא מעט מסרים שליליים נוספים, כמו התבטלות מרצון, אבל גם אישה במידה את תהליך הדה-לגיטימציה של השמאל שהוביל נתניהו. השמאל החל להילחם על קיומו ולנסות להצדיק אותו, במקום להמשיך להילחם על ערכיו שנותנים את הערך וההצדקה לקיומו.  

שיעורי ההצבעה הנמוכים הצפויים בחברה הערבית זוכים להתייחסות מרובה, לא משום שדעותיהם הפוליטיות של אזרחי המדינה הערבים מעניינות מישהו, אלא משום שביכולתם להטות את הכף לכאן או לכאן. אבל הנושאים המהותיים באמת, כמו אפליה אינהרנטית של אזרחים לא יהודים, אי שוויון, שוויון נפש ביחס לעלייה הדרמטית בשיעור הפשיעה בתוך החברה הערבית וייבוש תקציבים בתוך גבולות הקו הירוק בכלל לא נספרים, משל לא היו קשורים לכלום ושום דבר, כשהם בעצם, מיותר לציין, הגורמים העיקריים לחוסר הרצון לצאת ולהצביע.

בשורה התחתונה, כל המפלגות על הספקטרום הציוני פועלות תחת ההנחה של דמוקרטיה ליהודים ומקבלות את אי השוויון האזרחי כנתון, אם מתוך הנחה שזה איכשהו הגיוני ואם מתוך "תקווה" לראות בשינוי עתידי – כך או אחרת כולן משתפות עם זה פעולה. אלא שאי אפשר להיות דמוקרט ולקבל את ההנחה הזו, זה פשוט לא עובד ביחד ולא משנה איזה סיפור ננסה לספר, אי שוויון אזרחי ודמוקרטיה לא נמצאים באותה קבוצה.

סבתא שלי היתה אומרת שכל עוד יש אנשים שמוכנים לקנות לוקשים, תמיד יימצא מי שיהיה מוכן למכור אותם. בסופו של דבר לכולנו נוח לחשוב שהבחירות הקרובות הן על נתניהו ובן-גביר או גוש חוסם נתניהו, אבל זו לא באמת השאלה. דמוקרטיה יכולה להיהרס ממוקדים שונים, משחיתות, פגיעה בשומרי הסף, פגיעה בהפרדת הרשויות, צמצום סמכויות של הרשות המחוקקת, הגדלת כוחה של הרשות המבצעת, פגיעה בעצמאות הרשות השופטת, אבל גם מקבלת אי-שוויון אזרחי ואפליה כמצב נתון, שלא לדבר על נירמול הכיבוש ויצירת שלטון הפרדה גזעני. כדי לשמור על הדמוקרטיה צריך להילחם בכל החזיתות הללו ולא רק בחלק. זאת בדיוק הנקודה, הבחינה במנותק, מותירה אותנו מנותקים. היתרון בבחינת דברים במנותק תופס כל עוד הוא מוגבל, בטח לא על כל דבר וכל הזמן, כי במציאות הכל מתחבר, גם אם לנו נוח יותר לנתק. 

תסמונת דון קישוט

כמו טחנות רוח לדון קישוט, כך החלטת אונסק"ו לראש הממשלה, בין אם הוא מאמין בספין של עצמו ובין אם זו ציניות גרידא, הבעיה היא שלנו

אין ספק שראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, עושה עבודה נהדרת. דבריו על החלטת אונסק"ו היו תשובה יהודית מוחצת ומקור לגאווה לאומית. "לומר שלישראל אין קשר להר הבית ולכותל, זה כמו לומר שלסין אין קשר לחומה הסינית, ולומר שלמצרים אין קשר לפירמידות. בהחלטה האבסורדית הזאת אונסק"ו איבד את מעט הלגיטימיות שנשארה לו." הבעיה היחידה היא שבהחלטת אונסק"ו לא כתוב שאין קשר בין יהודים להר הבית ולכותל. אני יודעת כי קראתי את ההחלטה, היא בת 5 עמודים בלבד ובאנגלית די פשוטה. ואל תאמינו לי – תקראו אותה, הנה כאן. אבל קחו בחשבון שראש הממשלה היה מעדיף שתאמינו למילה שלו.

אם תקראו את ההחלטה, עלול להתקבל הרושם שרה"מ לא יודע אנגלית או לחלופין מתקשה בהבנת הנקרא, אלא שזה לא נכון, ובינינו זו מחשבה מטרידה לאור העובדה שעליו לקבל החלטות גם על בסיס קריאה. אם הבעיה היא בצוות המקצועי שלו, אין כאן טעות אנוש שהרי רה"מ לא שינה כיוון עם התברר ה"טעות". כי זו לא טעות, אלא עוד ספין. ספין של רה"מ ושר החוץ, כי כידוע מעולם לא היה שר חוץ שכיוון את מדיניותו פנימה כמו נתניהו. אבל בשורה התחתונה זה אומר שמישהו בטוח שאנחנו מטומטמים. 

התמונה שליוותה את הסטטוס של ראש הממשלה בפייסבוק - אכן שכתוב מחדש

אם מביאים בחשבון שזו החלטה שחוזרת על עצמה כבר כמה שנים, ואגב הפעם אפילו חיובית יותר כלפי ישראל משום הההכרה המפורשת (כבר בסעיף 3) בקדושת ירושלים לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות (בשונה מההחלטה באפריל 2016). הרי שהשימוש הציני של נתניהו בהחלטה כדי להתנגח באו"ם נראה הרבה יותר ממגמתי. הטענות על טרמינולוגיה אנטי ישראלית הן מגוחכות, ולו משום ש"כח כובש" הוא מונח מאמנות ז'נבה וכידוע אכן מעמדה של ירושלים אינו מוסדר במישור הבינלאומי (לתשומת לב שר החוץ או ראש הממשלה או משהו). השימוש ב'אל אקצה' נעשה מהטעם הפשוט שהדיון היה בהפרת זכויות המוסלמים בהר הבית והססטוס קוו, והוגש ע"י הפלסטינים וירדן. אגב, ישראל מכירה במרבית ההפרות אך נותנת להן צידוק בטחוני. מה שאומר שאם יש כאן כשל, הרי שהוא כשל מערכתי של משרד החוץ.  

מנהיג צריך לדעת לבחור את מלחמותיו, בה במידה שהבחירה בקרבות מעידה עליו. גם אחרי שיצאה הבהרה מאונסק"ו למתקשים להבין, שירושלים קדושה לכל שלוש הדתות המונותאיסטיות ובכללן היהדות, לא הוריד רה"מ את הלהבות. הוא תוקף חזיתית את האו"ם, מועצת הביטחון של האו"ם, אונסק"ו וכמובן גם את 'בצלם'. אפשר לסיים את זה בשאלה העקרונית הבאה – אם האו"ם, אונסק"ו ו'בצלם' היו נעלמים באורח פלא ממש עכשיו, האם הבעיות היו נעלמות? וודאי שלא, אלא שהכסות המתוחה מעל מערומי מדיניות ראש הממשלה הייתה נחשפת קבל עם ועדה.  

מתוך עמוד הפייסבוק של ראש הממשלה, יש מה ללמוד מחוגי התנ"ך, בעיקר לעניין חורבן בית ראשון ושני

במוצאי שבת בסטטוס בפייסבוק באנגלית בלבד, ציין רה"מ כי שוחח בשישי עם מזכ"ל האו"ם החדש והסביר לו שהחלטת אונסק"ו מעוותת את האמת ההיסטורית ואף מתדלקת את הפנטזיה הפלסטינית של ארץ ישראל ללא מדינת ישראל. שלא במפתיע תשובתו של מזכ"ל האו"ם אינה מוזכרת. יש להניח שזה בעיקר משום שהסוגיה על הפרק אינה עיוות אמת היסטורית, אלא עיוות המציאות הנעשית בחסות רה"מ וביוזמתו. מה שעצוב באמת הוא שמרבית התקשורת, נבחרי ציבור והציבור התנדבו עצמאית ללקות בוורטיגו המציאות הוירטואלית פרי הגותו של רה"מ. 

מהמשך הסטטוס ניתן ללמוד כי הדיון אתמול במועצת הביטחון בנושא ההתנחלויות הבלתי חוקיות הוא בעיני רה"מ עדות לפשיטת הרגל המוסרית של הארגון. מבחינתו גם זה עיוות המציאות ההיסטורית כי יש בכך התעלמות מוחלטת מאלפי שנות היסטוריה יהודית. אלא שגם כאן מעוות נתניהו את המציאות, היסטורית, לדוגמא, דבר לא קושר אותנו לעמונה. לדידו, המכשול בדרך לפתרון שתי מדינות אינו בהתנחלויות כי אם בסירוב הפלסטיני להכיר במדינת ישראל בכל גבול שהוא. אלא שגם זה ספין של נתניהו, אבו מאזן הודיע, עוד עם כינון ממשלת האחדות עם החמאס בסוף אפריל 2014, כי הוא מכיר בישראל וכי הממשלה בראשותו תכיר בישראל. לו זה היה משחק פוקר, הייתה זו הזדמנות של נתניהו to call his bluff, בהנחה שמישהו מבלף, אבל נתניהו בחר לסגור את המשחק. 

המקהלה היוונית לא איחרה להגיע

המתקפה החזיתית של רה"מ על 'בצלם', שכרגיל מלווה במקהלה מתוזמרת של נבחרי ציבור, היא בעיקר תעודת עניות לדמוקרטיה הישראלית. בקצב מעריכי (אקספוננציאלי) הופך ראש הממשלה עמדות שמאל לגיטימיות של אזרחי ישראל הדורשות את הפסקת הכיבוש לבלתי לגיטימיות. בעוד שלא להסכים עמם זה לגיטימי, לסתום את פיהם, להצר את צעדיהם ולהפוך את הביקורת שלהם בתודעת הציבור לבגידה זה מסוכן. ההתנהלות הזאת אבסורדית. בטח בהינתן העובדה המעניינת שהאדם היחיד שבאופן עקבי מעלה את נושא ההכרה בישראל הוא ראש הממשלה.

אם יש אמת היסטורית שנתניהו שוכח זה שהפלגנות, ההסתה והקנאות מאז ומתמיד הביאו להרס ישראל מבפנים. קריאה מדוקדקת בתנ"ך ובמקורות חיצוניים, שנתניהו מעיד על עצמו שהוא כל כך אוהב, מול פני ישראל היום מעלה את החשש שנתניהו גם פה לוקה בהבנת הנקרא, ממש כמו במקרה של החלטת אונסק"ו.

יום ג' לספירת הבל"ד

חברי כנסת ישראלים מבל"ד נפגשו עם משפחות המחבלים במסגרת הניסיון להחזיר את גופות המחבלים כדי להביאם לקבורה וליכדו את מעגל המתקבצים סביב מדורת השבט הישראלית, המקום בו לאזרחים הערבים, נאמנים או לא, אין ממש מקום. בעוד נתניהו מלבה את הלהבות, האופוזיציה מתייצבת לימינו לשירת "הרוח נושבת קרירה" וסיפורי צ'יזבטים. כיף להתחמם באש המקרבת היהודית, אין כמו שריפה טובה שלא מן המניין. מי צריך ל"ג לספירת העומר כשיש ג' לספירת בל"ד?

זה ברור שהמפגש של חברי הכנסת מבל"ד, ג'אמל זחאלקה, חנין זועבי ובאסל גטאס, עם משפחות המחבלים מעצבן את הציבור בישראל. כואבת ככל שתהיה, העובדה שחברי כנסת ישראלי השתתפו בפגישה בה היתה דקת דומיה לזכר מי שנקרא שאהיד ברשות הפלסטינית ומחבל בישראל, עדיין אינה סיבה לסילוקם מבית הנבחרים הישראלי.

הפרשה הזו סמלית – חוסר היכולת להפריד בין דמוקרטיה ובין תחושת ה"ישראליות" שהציבור הישראלי-יהודי כל כך רוצה שתהיה נחלת הכלל. לא משנה כמה יטענו חברי הכנסת מבל"ד שהיה כאן ניפוח מכוון ושבפגישות כאלה מקובל להתחיל בדקת דומיה ולקרוא למחבלים שאהידים, ההכרעה הציבורית כבר נעשתה. שאלות כמו האם הם היו צריכים להיות שם, או האם הם היו צריכים לנהוג אחרת, אין להן חשיבות, הן סמנטיות. הציבור הישראלי לא מרוצה כי רובו רואה את הסכסוך באופן חד צדדי ומי שבאופן כזה או אחר פועל בצורה שיכולה להתפס פרו-פלסטינית הוא שתול ואם במקרה הוא גם ערבי אז הוא גיס חמישי.  במקרה של שלושת חברי הכנסת מבל"ד זה קל, הם כבר מזמן סומנו כאויב.

בין אם זה מוצא חן בעינינו או לא, הפגישה הזו אינה בסתירה לחוק הישראלי, היא רק בסתירה לדעת הקהל הישראלית-יהודית. העובדה שזה יצר חגיגה תקשורתית בה כולם מדבררים את נתניהו מגילאון ועד סמוטריץ', רק מחזקת את הכשלים הישראלים בהבנה מה מחייבת ההגדרה דמוקרטית שאנחנו כל כך אוהבים לצרף לצמד המילים מדינת ישראל. ונראה שזה פחות מוצא חן בעינינו, אנחנו אוהבים את הערבים שלנו נאמנים, בעצם גם את היהודים שלנו אנחנו אוהבים ככה.

עבור ראש הממשלה, בנימין "הערבים נעים בכמויות לקלפי" נתניהו, "פרשת הפגישה" מאפשרת להמשיך את קו הנאמנות שהוא כל כך אוהב. הוא התראיין, העלה פוסטים ברשתות החברתיות והבהיר שוב ושוב שהוא יעשה הכל כדי שדברים כאלה לא יתאפשרו. בישיבת הממשלה ביום ראשון אמר כי הוא "מאמין שרבים מאזרחי ישראל חשים שחברי הכנסת של בל"ד אינם מייצגים אותם, אנו משקיעים מאמצים גדולים כדי לשלב בחברה הישראלית והם עושים את ההפך – הם בונים חומות של שנאה". כמאמר ראש הממשלה החלק הראשון נכון והחלק השני לא יהיה נכון.

לגבי החלק הראשון? בתכ'לס ראש הממשלה צודק, הרשימה המשותפת מייצגת כ- 10% מציבור המצביעים בבחירות הקודמות ובל"ד עצמה עוד פחות. יש גם יסוד סביר להניח שבל"ד בכלל לא היו עוברים את אחוז החסימה ולא היו מיוצגים בכנסת לולא העלאת אחוז החסימה מבית נתניהו-ליברמן. ואכן מרבית הציבור בישראל אינו תומך בהם, מקסימום כ- 3%  – מתמטיקה פשוטה שלא דורשת ניקוד בונוס. אז בתמיכת הרוב הם אינם זוכים. בתמיכת מי הם כן זוכים? ובכן – המיעוט. וראו איזה פלא – על זה בדיוק מדברת דמוקרטיה – על הגנת זכויות המיעוט. כן, כן, גם כשהמיעוט לא מתיישר עם הרוב.

החלק השני? ובכן המאמצים הגדולים האלה של ראש הממשלה הם בעיקר בדיבורים, למעשה כל השקעה בציבור הערבי תעשה על סמך קריטריונים של נאמנות וספק אם אותה רפורמה תחל בקרוב, בטח לאחר שניתנה בידיהם של אלקין ולוין. אבל מה שברור מאמירתו של ראש הממשלה זה יחסו לאוכלוסיה הערבית – הם. אלה שלעולם לא יהיו חלק מה"אנחנו". מיעוט שזכויותיו מובטחות רק אם יעמוד בקריטריונים שמציבה המדינה. מיעוט שזכויותיו מותנות ולא ניתנות מתוקף אזרחותו. אם, לדברי ראש הממשלה, חברי הכנסת בונים חומות של שנאה, אני מתקשה למצוא ביטוי שיתאים למדיניות הממשלה לאורך השנים כלפי הציבור הזה שמעולם לא היה לגמרי שווה זכויות.

הפגישה הזו נתקעה לציבור הישראלי כמו עצם בצוואר, בגל הטרור הנוכחי אף אחד לא רוצה לשמוע על הצד הפלסטיני, אלא שלמרבה הפלא הוא לא נעלם. ישראל מוסיפה לשלוט על הפלסטינים ולהתעלם מכך שהשליטה הזו יצאה כבר מזמן מכלל שליטה. כשהיפרדות או קיפאון זה שם המשחק, ישראל עושה מה שהיא עושה הכי טוב – להתעלם מהבעיה ולדבר על דברים אחרים, דברים שעושים לנו טוב. אלא שבתוך גל הפטריוטיות הישראלית המופלא שחווה עם הנצח, הוא שוכח שממש בתוכו יש מיעוט שמגדיר עצמו אחרת ולמיעוט הזה, קטן או גדול יש את הזכות לחשוב אחרת ולהביע את דעתם. ומותר להתנגד לדעתם ואפילו לגנות, אך מכאן ועד פסילתם מלכהן כחברי כנסת המרחק רב.

מעבר להרעשה התקשורתית מכיוון ראש הממשלה, שתמיד צריכה לעורר במתבונן מהצד את הספק אם זו לא הרעשה למיסוך וניסיון להוריד דברים מהותיים יותר מסדר היום הציבורי, מה שלרוב העניין. מהלך החקיקה החדש, הוא חוק ה-90, אנטי דמוקרטי בכל מובן המילה. חקיקה זו מטרתה להגביל את חופש הביטוי ועקרון הייצוג המהותיים כל כך בדמוקרטיה ולהתאימה לנורמה יהודית-ישראלית לפי תקן נתניהו. דמוקרטיה? פחות.  

הנה שוב עושה ראש הממשלה צחוק מהדמוקרטיה במסווה ביטחוני וכמובן לאומי, בהנחה שלאום זה יהודי, משל היה זה עוד סעיף 52. הרי הנושא הזה כל כך מהותי שהוא מחוייב להיות חלק מחוק יסוד: הכנסת, אולם התנגדותו הברורה מעליה של היועמ"ש צפויה – החוק אינו דמוקרטי. אז למה להיות דמוקרטי אם אפשר רק להשתמש בתהליך דמוקרטי? ובכן זו בדיוק המהות. הטענה לפגיעה בדמוקרטיה היא בדיוק זה. זה לא שמפחיד כאן משל היינו במקום אחר, מפחיד כאן בגלל מה שקורה מול עינינו. אין שום צורך להשוות. כי אם אפשר דמוקרטית להעביר משהו לא דמוקרטי, ההליך כנראה מכשיר את השרץ.

הרצוג מגיש: היפרדות מערכים

כשפייסבוק, והרשתות החברתיות בכלל, הפכו לזירת התרחשות שהיא מימד בפני עצמו החורג מתוך המיקום הוירטואלי שנועד לו, גילו אותן גם הפוליטיקאים. כך נוצר ערוץ התקשרות נוסף בו לפוליטיקאים בימה נרחבת לחשיפה בלתי אמצעית, שמאפשרת בין היתר גם בחינת רעיונות ואופן קבלתן בציבור במקירוקוסמוס שלא לחלוטין משקף את המציאות. אם תרצו, מעין נייר לקמוס לאינדיקציה להעדפות הקהל, אם כי בצורה לחלוטין לא מדוייקת, שלא לומר מוטה ולכן יש לקחתו בערבון מוגבל. 

סטטוסים של פוליטיקאים מלמדים רבות על הכותבים אותם, אם כי לא בכל יום יש סטטוסים שכדאי להתעכב עליהם ולא בגלל שאין סטטוסים אלא כי אין בהם תוכן חשוב. אולם הסטטוס שפירסם ביום ראשון (24.1.2016), ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, הוא דווקא סטטוס שראוי להתעכב עליו, אולי בעיקר משום שהוא שם סופסוף קץ לספקולציות איפה הרצוג? ספוילר: מאחורי הגב הרחב של לפיד.

חלק א'

הרצוג בחר להציג השבוע את תוכניתו להיפרדות מהפלסטינים. בסטטוס שפירסם בפייסבוק הוא הסביר את עצמו, ואפילו לאט לטובת שלי יחימוביץ', כי הרצוג לאחרונה בשוונג שובניסטי שנועד להפגין גבריות מסוקסת מול חברות המפלגה שלו: יש פיגועים על בסיס יומיומי, שני העמים מלאים בהסתה ושני המנהיגים מפחדים. לכן מציע הרצוג להיפרד - גם מנתניהו וגם מהפלסטינים - כמה פשוט?! מכיון שאת החלק הראשון הוא לא מצליח ליישם, יש להניח שגם החלק השני ישאר על הנייר, כך שאין ממש סיבה לדאגה, לפחות לא מצידו של נתניהו וגם לא מצד אלה במפלגתו שחשבו שהם טיפונת בשמאל בזמן שהרצוג לא ידע שמפלגת העבודה עוד חושבת במונחים פוסט-ציוניים שכאלה. 

חלק ב'

לו רק הרצוג היה מסיים בזאת, עוד אפשר היה לדבר על איזושהו רציונל בניסיון הזה ל"הרגעה", לא שאני מאמינה בפתרון כזה, אבל להגיד שצריך עכשיו להרגיע וליצור צעדים בוני אמון זה עמום מספיק כדי שישראל תהיה מוכנה לנסות עוד כלום רעיוני. ובניסיון הנואש של הרצוג לשווק את עצמו כאטרקטיבי לקהל הבוחרים, הוא לפחות יכול להגיד שהציע רעיון "ציוני" דיו וזה יותר ממה שמציע כרגע נתניהו. לפחות אפשר לטעון שזה ניסיון לחשוב מחוץ לקופסא, ולייצר פתרון ביניים שיביא בכל זאת למגמת שיפור. זה קלוש וגם תלוש ובטח לא פתרון, אבל יש לזכור שמבחינת הרצוג הבעיה היא לא הסכסוך הפלסטיני, הבעיה היא נתניהו ולכן מבחינתו זה פתרון הולם שלא יכול להיחשב כמילה הזו שהס מלהזכיר, כלומר "שמאלי". לגבי יעילות של מהלך כזה, ובכן זה כבר נתון לפרשנות אישית של כל אחד. 

אולם הרצוג לא הסתפק בזה, הוא החליט להגדיר מחדש את המפלגה שהוא עומד בראשה: "מפלגת העבודה היתה תמיד מפלגת מרכז, לא ימין ולא שמאל, מפלגתם של בן גוריון ושל רבין". ואם לא הבנתם אז למתקשים "בנגוריוניסטים ורביניסטים". במידה רבה זה נכון - מפלגת העבודה היוותה ספקטרום רעיוני רחב, אך בבסיסו היתה אג'נדה שמזוהה עם השמאל. אך בעוד שהרצוג מתרפק על שמות מנהיגים כמו בן גוריון ורבין, שאגב שונים מאוד זה מזה, הוא אינו מתרפק על ערכי מפלגת העבודה, אלא מגדיר מחדש אג'נדה שלה ערך אחד - ניצחון על נתניהו. אלא שבמחנה השמאל, עליו הרצוג מדלג ולא בחינניות, שהמשיך לתחזק את מפלגת העבודה, יש אמונה אמיתית בפיתרון שתי מדינות לשני עמים והם אינם מעוניינים בשלב הביניים שהרצוג מציע וגם לא להיקרא מרכז. לכן, הרצוג גם אומר בחצי פה כי הרעיון לא נזנח, הוא "נדחה" למועד לא ברור, אולי זה יקרה אם ההיפרדות תצליח, אם אי פעם תיושם.

אבל יש לומר בגלוי - היפרדות רק תוביל להמשך הקיפאון ותוסיף לייצר תסכול בקרב הפלסטינים כמו גם בקרב אנשי הימין וספק אם תביא לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים בתנאים שיהיו נוחים לישראל. מעבר לעובדה שהרצוג צריך בשביל זה לנצח את נתניהו, ההיפרדות אינה בציעה באמת, היא נועדה בסך הכל ליצר עוד תמיכה למחנה הציוני.

ראיית העולם הפשטנית הזו מעליבה את האינטליגנציה של האדם הממוצע - הרצוג מאמין שעדיין מרבית הציבור תומך בהקמת מדינה פלסטינית, שהציבור בישראל מבחין בקיפאון בחסות נתניהו שאינו מייצר עתיד טוב יותר לישראל, שניתן ליצר רוב להיפרדות, ועוד יותר שהיפרדות תביא לצינון ההסתה ושרגיעה היפותטית זו תוכל אולי ליצר חזרה למשא ומתן. רק שהרצוג שוכח שבשביל זה הוא צריך לנצח את נתניהו וזה לא פשוט גם כשאין מתחרים אחרים לבש משניהם ושנית שהציבור אינו מתנהג ברציונלית כפי שהרצוג תופס אותה ויש לו עוד שיקולים. לכן, לא רק שהרצוג לא יכול לבצע את הרעיון שלו, הוא למעשה פוגע עוד יותר בבסיס כוחו גם בתוך המפלגה ויש יסוד סביר להניח כי אם יביא לאישורה של תוכניתו, הוא גם מסתכן בפיצול מכיוונם של אותם חברי כנסת שנעים באי נחת כשמזכירים להם שהם מהמחנ"צ ולא ממפלגת העבודה ולא מתביישים לראות בעצמם שמאל, גם אם מתון.

העבודה מעולם לא היתה מפלגת מרכז אמיתית, כשם שלא ממש הייתה מפלגת שמאל מובהקת, אלא מפלגת מרכז-שמאל. השיוך שלה כשמאל הוא היסטורי ונובע מרעיון כלכלי, איתו היא ממשיכה לשחק ביחסי אהבה-שנאה. אבל לו היתה מפלגת העבודה מפלגת מרכז, לא היה מקום למפלגות המרכז על גלגוליהן השונים. השאלה היא אם המיתוג מחדש של הרצוג את מפלגת העבודה כמפלגת מרכז לא עוקר ממנה את ליבם של המצביעים האידיאולוגיים שאידיאולוגית הם שמאלה מהעבודה אך מאמינים שרק מפלגה גדולה תנצח ושמפלגת העבודה היא ביתם, וגם אם חשבו להחליף מפלגה, ביום הבוחר הלב שלהם לא נתן להם. התשובה היא שככל הנראה הרצוג מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולפורר גם את המעוז האחרון הזה. אולי התפוררות המחנה הציוני זה בדיוק מה שיכול להניע מחדש את הפוליטיקה הישראלית, ולייצר מפלגה שלא מפחדת מהתיוג שמאל ולא נסחפת אחרי רטוריקה נתניהוהית או לפידיזם חסר תוכן. 

כדי להשלים את הטמעת דף המסרים של נתניהו שאותו אימץ לפיד ועכשיו גם הרצוג, מסביר הרצוג שהמחנה הציוני אינו ימין קיצוני ואינו מרצ. הרצוג נותן תוקף לשיתוף הפעולה שלו עם השיח מצמצם הפלורליזם - מרצ? הם כל כך לא לגיטימיים ממש כמו נוער הגבעות - באמת הרצוג? הוא אולי חשב שהוא מתחכם עם רפרור לעמדתו של בן גוריון "בלי חירות ומק"י", אך אין פה הקבלה.

הרצוג שבעצמו מודר מהשיח, נכנע למסע הדה-לגיטימציה של השמאל והופך אותו לסולם הגנבים שלו כדי לסיים סופית המטמורפוזה של מפלגת העבודה למחנה הציוני, היינו מפלגת מרכז שאין לה ולשמאל ולא כלום. למען הסר ספק, שום מנהיג של מפלגת עבודה לדורותיה לא היה מחוסר אידיאולוגיה כמו הרצוג ואף אחד מהם לא הושיב את הדמוקרטיה במושב האחורי כמו שעושה הרצוג עכשיו. גם רבין וגם בן גוריון היו פרגמטיים בדרכם ועקשנים לא קטנים ועם זאת היה להם קול ברור בכל התחומים. להרצוג אין קול, הרצוג הוא חיקוי. היפרדות? ההיפרדות היחידה שיש פה היא היפרדות מערכים.  

הרצוג מסיים את הסטטוס באמונה כי הוא שומע את תמיכת העם השקטה בו. עם זה הוא יגיע בקרוב לועידת מפלגת העבודה

כשמתחילים להצדיק, זה אף פעם לא נגמר

בסוף השבוע עוד ילדה בת 13 ניסתה לבצע פיגוע דקירה ונהרגה, חבר הכנסת עיסאוי פריג' ממרצ כתב סטטוס בו הוא מציע לנתניהו לבחון טוב את מדינתו שמוציאה להורג ילדים ללא משפט", השר ישראל כ"ץ בתגובה "עניינית" הביע תמיהה פומבית אם מרצ לא הפכה לסניף של בל"ד וטוען שדברים אלה ישמשו את אויבי ישראל בעולם. זה שישראל כ"ץ גם מסמן מפלגה ערבית כלא לגיטימית ובמובלע כאויבת התרגלנו, האויב הישראלי הוא מעגל שהולך ומתרחב בהגדרה הישראלית, אולם התשובה הישראלית הקבועה שאין בנושא הזה דבר, שוויון הנפש בו הנושא מוסבר ויורד מסדר היום הוא הבעיה. 

עיסאוי פריג' אינו הראשון להשמיע את הדברים האלה, אנשים שונים בארץ ובחו"ל, ולא רק וולסטרום, מעלים את הנושא והוא חלק מביקורת שמושמעת נגד המצב ובעד מציאת פיתרון. יותר מזה, הם משמשים גם אזרחים ישראליים ובצדק. יש כאן בעיה מוסרית רצינית, אנחנו מסתפקים בצידוק שהוא טכני - מאבטחים/ שוטרים/ חיילים/ אזרחים נושאי נשק יורים במבצעי פיגועים, גם אם הם קטינים, זה לא היה קורה לו הם לא היו יוצאים לרצוח. טיעוני "הקם להורגך, השכם להורגו" לא ידעו עדנה כזו מאז ימי ממלכת יהודה. 

אינני יכולה לשפוט את החייל/שוטר/מאבטח בסיטואציה עצמה, אני רוצה להאמין שניתן לכוון את הנשק נמוך, אני רוצה להאמין שאחרי שמפגע "נוטרל", לא יהרגו אותו. ברור לי שבטווח הכוונת ההבדל הוא קטן, אולם במישור המוסרי ההבדל עצום. האם אתם יכולים באמת ובתמים בלי שאף אחד ישמע את תשובתכם, רק אתם לעצמכם, להגיד שכל אחד ממקרי המוות של מפגעים בשלושת החודשים האחרונים לא יכול היה להיעצר ב"ניטרול" שאיננו מוחלט? הרי היו מקרים שהסתיימו ב"ניטרול", איך עלה שיעורם של אלה הנגמרים במוות? נניח שאדם מבוגר שנמצא באמוק הוא בלתי ניתן לעצירה, מה עם נערות או נערים צעירים? באמת הדרך היחידה ל"נטרל" אותם היא במוות?

זה לא מאהבת מחבלים או התייפיפות נפש, זו ראיה מפוכחת של אבולוציית המוסר הישראלי. לרגע אחד אף אחד מאיתנו לא עוצר לשאול איך הגענו להיות שווי נפש שכאלה? הפצצות בעזה? "נזק היקפי - הם נמצאים בתוך אוכלוסיה אזרחית, לכן הם נושאים בתוצאות". ניטרול מפגע? "הרתעה". מפגע בן 13? "אתם רואים הם שונאים אותנו יותר ממה שהם אוהבים את ילדיהם, אפילו גולדה אמרה את זה". אלא שגם אם נניח שזו הטקטיקה של הפלסטינים, שאנו ניצבים מול הסתה חסרת תקדים, שהם מחנכים את ילדיהם לשנאה ולרצח - הרי שכל יום עם תוצאות כאלה הוא עוד יום בו אנחנו משמשים פיון בטקטיקה פלסטינית ולא פועלים למען האינטרס שלנו. עוד יום בו הטרור מנצח, מנצח בדעת הקהל, מנצח את המוסר ומפורר עוד קצת מהיסודות הדמוקרטיים שלנו. ולמה? כי דמוקרטיה לא יכולה לדור בכפיה אחת עם כיבוש, כי צבא אינו יכול לטפל באוכלוסיה חסרת ריבונות במשך 50 שנה, זה לא מחזיק מים.

ללא הכרעה ברורה של הממשלה משולבת בעשיה ברורה, אם בסיפוח או בחלוקה לשתי מדינות, מי שימשיך לשלם את המחיר הוא החברה הישראלית שהכיבוש נעשה בשמה. הטיעון של שימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן, או חינוך ילדים לאלימות, לא מוריד מהמחיר שהחברה הישראלית משלמת. המצב הנוכחי מאיים להפוך לשגרה של שנים, אם עם חפץ חיים אנחנו, הרי שאיננו חותרים בכיוון הנכון. הפתרון אינו בנוהל פתיחה באש, לא חיילים/ מאבטחים/ שוטרים/ אזרחים נושאי נשק צריכים לפתור את המצב, זו הפרטה קיצונית של ממשלה מפוחדת מהצל של עצמה. 

החייל בן ה-19 אשר מחבל רץ לעברו עם סכין שלופה, הוא לא הבעיה, הבעיה היא שהחייל הזה יודע שהוא קו ההגנה האחרון של אזרחים כי הממשלה לא משכילה לייצר קו הגנה אמיתי. החייל/ המאבטח/ השוטר ואפילו האזרח נושא הנשק מפגינים היום יותר תושיה מאשר ראש הממשלה - זו הבעיה.

ראש הממשלה מכהן כבר שבע שנים, זו המציאות, היא לא צפויה להשתפר וככל הנראה לא נחנך את הפלסטינים - הגיע הזמן להכריע ואם "מר ביטחון" לא מסוגל לעשות זאת, השאלה היא אם לא הגיע הזמן להחליף אותו לפחות במישהו שיש לו אג'נדה של איך יוצאים מטירוף המערכות הזה? כי הגיע הזמן לנסות משהו חדש ולזה דרוש אומץ.

Resistance is futile

השריפה בשבוע שעבר במשרדי בצלם היתה, לפי המשטרה ומכבי האש, כתוצאה מקצר. עד להודעת המשטרה, רבים, ולא רק מהשמאל, היו בטוחים כי מדובר בהצתה. למה? ובכן כי ארגוני השמאל הפכו להיות הבוגד, ה'שתולים' שבתוכנו. ובטרמינולוגיה העכשווית של "שונאינו וידידינו", השמאל הוא בצד של אויבנו. להיות ישראלי, כך מסתבר, הוא לא לפקפק בשום דבר תחת ההתוויה 'ישראלי'. ואם אומרים לך שאין כיבוש ואתה בכל זאת לא מבין, אין ספק שאינך אלא בוגד.

אם אתה פועל באיזושהי צורה להפסיק את ה"אין כיבוש", שהכיבוש לא מוסרי, שההתנחלויות הן טעות, שלא צריך לקנות מוצרים המיוצרים בהתנחלויות, שבצה"ל מתרחשות פעולות לא מוסריות לעיתים, שיש לבחון אם כל ה"ניטרולים" בגל הטרור האחרון אכן נעשו "בצדק", אז אתה בוגד. ואם תנופף שוב ב"זכויות אדם", בעיקר אם זה בהקשר פלסטיני, אז אין אלא להניח שאתה בוגד ללא תקנה. כל התנגדות לכיבוש היא חסרת תוחלת ולא מתקבלת בברכה. 

זה האקלים הפוליטי בישראל והוא מובא אליכם בחסות נתניהו, בנט, שקד, ליברמן ולפיד ובסיוע השותקים שמוכנים לקבל את זה כמו כחלון ודרעי. נתניהו קורא לארגוני השמאל מפיצי שקרים ומוציאי דיבה ומזכיר שישראלים אמיתיים שאוהבים את המדינה לא מתנהגים כך, את החשבון הוא משאיר לכם לעשות לבד. אבל בנט, שר החינוך שבונוסים זה הקטע שלו, מסייע איפה שאתם מתקשים להבין ונמצא תמיד צעד אחד לפני נתניהו בהסתה נגד השמאל. בנט רואה בעיה בשמאל, הוא דורש, כצעד ראשון, שהשמאל יטה למרכז. דעות שמאל אינן מקובלות עליו. ליברמן סתם קורא לארגונים האלה בוגדים. נראה שזה לגיטימי.

מה שבעצם מפמפמים לנו השכם והערב זה ששמאל זה בסדר כל עוד הוא מבין שאין פרטנר, הוא קודם כל ישראלי ושהוא מבין שבמצב הבטחוני-מדיני הנוכחי יש להפסיק לדבר על זכויות אדם. זאת אומרת כל עוד השמאל במרכז, השמאל ממש נסבל. אין ספק שזו דוגמא מצויינת לפלורליזם, שינוי קל בלבד מהמשפט אינני מסכים לדעותיך אך אאבק עד המוות על זכותך להשמיע אותן.

זה לא עובד לשני הצדדים כמובן, את עמדות הימין אין צורך לתקן או להעביר טיפולי המרה. בימין הכל פשוט - כולנו אחים, המדינה שלנו הכי יפה וצודקת, הצבא שלנו הכי מוסרי ואלוהים איתנו. תהיה בימין, תהיה ישראלי. אם לא אתה על סקאלה של בוגד וזכור - זה מדרון חלקלק.

במצב הלא מאוזן הזה יש ניסיון לייצר הקבלות. אלא ששוברים שתיקה, בצלם, הועד נגד עינויים ואנשים פרטיים התומכים בארגונים אלה אינם המקבילה בשמאל לימין היותר קיצוני כמו חוגגי חתונת הסכינים או רוצחי דומא או מוחמד אבו ח'דיר. עזרא נאווי הוא לא דוגמא מייצגת. אבל למה לא להכליל? אם יש עזרא נאווי אז כל שמאלני הוא כזה ואם אלון ליאל היה מנכ"ל משרד החוץ הרי שיש בעיה בDNA של משרד החוץ. מקארתיזם? שמקראתי ילמד דבר או שניים מהבנטיזם.

אעז וארהיב לומר שגם השימוש בהגדרה קיצוני נעשה עם אצבע קלה על ההדק. בשנתיים האחרונות, הגדרה של מהו שמאל קיצוני הלכה והתרחבה ואילו הגדרת ימין קיצוני הלכה וקטנה, לפחות כפי שזה מוצג בציבור על ידי פוליטיקאים. בעוד שבהגדרה הציבורית, הימין הקיצוני היום הם רוצחי דומא וחבריהם מנוער הגבעות, והוא מוצג כמיעוט שבמיעוט, דעות קיצוניות כמו של בנט ש"אין כיבוש" ו"הארץ היא שלי" הפכו למיינסטרים, הן חלק מהקואליציה והן מקבלות לגיטימציה יומיומית. לעומת זאת היום שמאל קיצוני זה מרצ. אלא שבשום קנה מידה אובייקטיבי מרצ אינה קיצונית, זו עמדת שמאל מקובלת.

יש הסתה נגד השמאל והיא איננה לגיטימית, אך היא נעשית בגלוי וללא התנצלות על ידי אלה המכתיבים את סדר היום הציבורי ובראשם ראש הממשלה שביסס קמפיין שלם על כך שאנשי שמאל הם "הם" ולא חלק מ"אנחנו", אותו זכיתי לראות בכל פינה בשנה שעברה לפני הבחירות. זה בלבול די גדול הואיל ובדמוקרטיה ההסתה אמורה להיות אסורה ולא השמעת דעה פוליטית - זה דווקא מקובל בהחלט.

במידה רבה יש כאן מלחמת תרבות - עמדות ליברליות עומדות מול עמדות יהודיות ולאומיות. בעוד שעדיין מרבית הציבורי אינו דתי, השילוב בין עמדות אלה לנושא המדיני-בטחוני ולסכסוך הפלסטיני, יוצר העדפה ברורה לשיח הימין, כי יש רתימה חד משמעית של תחושת הביטחון המעורערת, המדיניות המשותקת לנרטיב שמנסים למלא את הואקום של אי העשייה ולכן התעמולה והדמגוגיה פורחות. לולא רתימת הנרטיב הדתי והלאומי אנשים עוד עלולים לשאול שאלות. אבל איזו סיבה יש להם לפקפק אם מחד יש כל הזמן פיגועים ומאידך אין פרטנר ואין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים?

הרי מאיזו דרך ארוכה עם הנצח לא מפחד? לעם הנצח יש מדינה ריבונית, עצמאית ותכל'ס עם פוטנציאל לא רע לשגשג - הדרך הארוכה שלו נגמרה בה' באייר תש"ח. אנחנו לא כאן בגלל "הבטחה אלוהית", זה קונטקסט תנ"כי בן 4,000 שנה, אנחנו כאן בגלל תנועה ציונית חילונית, הרבה דיפלומטיה וגם, לצערנו, שואה אחת, שהביאו להחלטת החלוקה מיום כ"ט בנובמבר ב- 1947 ולא הרבה אחריה גם מלחמה שבסיומה נותרה ישראל עם שטח הגדול משטח החלוקה המקורי. כל הטרמינולוגיה שבאה עלינו לטובה בשנים האחרונות היא כמעט משיחית והיא מדברת על דמוקרטיה אך מקדמת אג'נדה מאוד פרטיקולרית ולא ממש דמוקרטית באמצעים דמוקרטיים. ובכלל איך חזרנו להיות עם ישראל ולא ישראלים? ואיך אחרי שכל כך הרבה שנים ניסינו להפוך את ארץ ישראל למדינת ישראל, חזרנו שוב לומר ארץ ישראל? זו ציונות אמיתית? התכחשות לכל מה שהשגנו וחזרה לרוח הנביאים?

ארגוני השמאל אינם נאבקים בחיילי צה"ל, המאבק בחיילי צה"ל וסירוב פקודה של חיילים דתיים-ציוניים הוא מסוכן הרבה יותר. המאבק בכיבוש הוא דעה לגיטימית, הוא אינו הדעה של "אויבינו", הוא גם דעה של "ידידותינו" והוא בטח דעה לגיטימית של אזרחים ישראליים. אני מאמינה בזכותו של בנט לומר דברים שאני מוצאת נוראיים מבחינה ערכית, אך בנט, שר במדינת ישראל, מאמין כי דעות כמו שלי הן פגומות ולא ראויות. זו לא ביקורת לגיטימית זה שיפוט ערכי ואישי שאין לו מקום בספירה הציבורית.

מבחינת השמאל זהו מאבק על אורח חיים ליברלי יותר, מבחינת הימין המאבק הוא קודם כל בטחוני-מדיני ואורח החיים הליברלי יכול לחכות. בעוד השמאל רואה בזה מאבק על ערכים חברתיים, מבחינת הימין זה קודם כל ביטחון, אלא שאין באמת ביטחון נשארנו רק עם סיסמאות והן משכנעות רק את ישראל. העניין הוא שבעוד הכיבוש מקדש הכל, כולל צמצום הדמוקרטיה, הרי בסופו של דבר נאלץ לחיות מדינה דו לאומית שתוותר על סממנים יהודיים או שתייצר משטר דמוי אפרטהייד. 

למעשה התחום המדיני זלג מזמן לתוך מלחמת תרבויות אף שאינה מוגדרת כך. ליברליות או זכויות אדם הפכו בישראל סממן הכר של בוגדים ופלורליזם לאם כל חטאת. לא השמאל פוגע במהות של מדינת ישראל, הדה-לגיטימציה שנעשית לו כן. צמצום הלגיטימציה של עמדות פוליטיות הוא סממן רע. אלא שהוא רק אות לבאות וכשעוצמים עיניים או נותנים הצדקות הוא בעיקר מתחזק. 

ה- newspeak של נתניהו, בנט וחבריהם הוא תעודת עניות לדמוקרטיה בישראל, ממש כמו הגידול בממדי העוני. לא השמאל הוא האויב, אבל מי שמצמצם את הדמוקרטיה, מרחיב את העוני, לא מייצר ביטחון, לא פועל לאופק מדיני, כנראה שהוא קודם כל ישראלי. 

אש השנאה: השריפה במשרדי 'בצלם'

פורסם בסלונה ב- 11.1.2016

הלהבות שאחזו במשרדי 'בצלם' בירושלים כבר כבו, כעת נבחנת "הזירה" ע"י צוותי שירותי הכבאות על מנת לקבוע אם המקום הוצת. אינני חוקרת אש, אולם התלקחות של שני מוקדים בו זמנית, על פניה, לא נשמע לאדם פשוט כמוני כמו התלקחות ספונטנית. תוסיפו לזה את העיתוי והאווירה הציבורית וקל מאוד לקפוץ להנחות שבוודאי, ללא ראיות, הן רק בגדר הוספת שמן למדורה הרותחת ממילא בציבור הישראלי.

אלא שאת השריפה האמיתית אין בכוח מכבי האש לכבות, היא בידיהם של קברניטי המדינה ולהם אין שום סיבה לכבות את השריפה שמתחת לאפם. מספיק רק לקרוא את הדיווחים על השריפה ואת התגובות של הטוקבקיסטים הישראלים כדי להבין שהשריפה האמיתית היא לא זו שפרצה במשרדי בצלם. האש הזו היא השנאה שמפעפעת בתוך הציבור הישראלי כלפי חלקים אחרים בתוך הציבור הישראלי.

מקור האש שבשנתיים האחרונות הספיקה להצית את מוחמד אבו ח'דיר, את משפחת דוובשה, כנסיות, מסגדים, בית הספר הדו-לשוני בירושלים, מכוניות ואולי גם את משרדי בצלם אתמול, פורצת אמנם במוקדים שונים אך כל לפידי האש מקורם באוירה ציבורית שמאפשרת את הפרשנות הזו. קברניטי המדינה יכולים לגנות את הפעולות, אך הם מייצרים את האוירה הדליקה בעצמם.

ויטגנשטיין הצביע על הקשר בין הדרך בה מתפרשת המילה והשינוי החברתי שיש בכוח הפרשנות הזו לייצר. ישראל הופכת לדוגמא מובהקת בהקשר זה. אם זו הטרמינולוגיה שמעידה על מגמה, הרי שכמעט בכל הדיווחים 'בצלם' אינם מוצגים כ"ארגון זכויות אדם" אלא כארגון שמאל, ואף ארגון שמאל קיצוני. זה לא עניין של מה בכך, חשד להצתה במשרד ארגון זכויות אדם נשמע פחות לגיטימי מאשר ארגון שמאל קיצוני. ההתוויה "קיצוני" היא יחסית והיא בוודאי אינה אובייקטיבית, אך היא נתפסית לגיטימית בעיני הציבור הישראלי.

למעשה, ברגע שבבחירות האחרונות השמאל הפך באופן סופי על ידי ראש הממשלה ל"הם", הותר הרסן סופית, המתקפה על השמאל הפכה בוטה הרבה יותר. השמאל הפך, בעיקר על ידי נציגים של הממשלה ושל הכנסת, לאויב שבפנים, קמפיין 'השתולים' הוא ראיה מובהקת לתפיסה הזו. ישראל באמצע גל של טרור הפכה לקרקע פוריה להסתה נגד ארגונים שרואים בכיבוש מצב לא לגיטימי. אוירת הנאמנות, קדושת המוסר הצה"לית, ההצדקה האלוהית על הארץ וניכוס הציונות לטובת יהדות לאומנות, אין בה מקום לקולות אחרים. אלא שהבעיה מתעוררת לא כאשר קיימת דעת מיעוט אלא כאשר מנסים להשתיק אותה והבעיה הזו היא פגיעה בחוסנה של הדמוקרטיה שאמוה להכיל את מגוון הקולות.

כאשר שאלת הכיבוש הופכת להיות תו תקן למיהו ישראלי הרי שהפלורליזם בישראל, אחד מנדבכי הדמוקרטיה החשובים ביותר, הצטמצם לבלי הכר. אוירת ה"אין כיבוש" מייתרת את הלגיטימיות של מי שחושב שיש כיבוש ולארגונים הפועלים נגדו – הם משבשים את התוכנית. פעילים נגד הכיבוש הפכו לרדיקאלים בתפיסה הציבורית. צמצום זה של גבולות הנורמות הפוליטיות, קיבל חיזוק משמעותי, שוב לפחות בטרמינולוגיה, כשמפלגת העבודה והתנועה בחרו בשם "המחנה הציוני" לאיחוד שלהם ובכך ניסו ליצור בידול בין שמאל-מרכז לגיטימי לשמאל לגיטימי פחות.

אבל הוא גם מקבל ביטוי חוקי למשל בחוק השקיפות, שאפשר לטעון שהוא דמוקרטי ועם זאת השימוש בכלים דמוקרטיים אינו הופך אותו לכזה, הוא רק מעיד שוב על האוירה הציבורית שמצמצמת את הלגיטימציה של ה"שמאל". במצב כזה יהיו שרק יתווכחו עם השמאל, יהיו שיצאו בהפגנות נגד השמאל, יהיו שיצאו באמרות נגד השמאל, אבל יהיו גם כאלה שיכתבו הודעות נאצה, יהיו כאלה שישנאו, יהיו כאלה שיראו בשמאל בוגדים, יהיו כאלה שיציתו, יהיו כאלה שיכו, יהיו כאלה שישיחיתו ויהיו כאלה שירצחו. האדם הוא חיה מורכבת והוא פועל בהתאם לאוירה על ספקטרום רחב של פעילות.

אם יתגלה כי השריפה במשרדי "בצלם" היא הצתה מכוונת זה לא יפתיע וזה לא צריך שיפתיע. כאשר הדיון הציבורי צובע את השמאל כבוגד הנמצא מחוץ ללגיטימיות של הציבור "הציוני", יהיו תמיד מי שיפעלו ביד קשה יותר מהממשלה. האוירה הדליקה בציבוריות הישאלית היא מדיניות ממשלתית, היא מקור האש של כל ההצתות האחרונות. בחסות האש הזאת, עתידה של ישראל חשוך הרבה יותר.