כשהייתי אם צעירה ועוד לא חשבתי על חינוך ביתי אבל בחרתי להישאר עם הבכור בבית, כבר מגיל שנה שלו בערך התחילו לדבר איתי על עצמאות. לא ממש הבנתי מה רוצים ממני, הורים שילדם הפעוט היה כבר מגיל 3 חודשים בפעוטון הסבירו לי שחשוב שילד יפתח עצמאות. לא ממש הצלחתי להבין מה לעזאזל הם רוצים ממני. איזו עצמאות אמור לפתח פעוט פצפון? אחר כך התחלתי להבין שזה עוד קטע ישראלי שלעולם לא אצליח להבין. שמתוך איזושהי קונספציה מאוד מוטעית, אנחנו במידה רבה שוללים מילדינו את הילדות שלהם. זה טוב ויפה לשאוף שהילד יפתח עצמאות, אבל זה בהחלט לא משהו שצריך להיות לפעול למענו מגיל 3 חודשים. כן, זה צריך להיות בתודעה, כן צריך לדעת לשחרר, כן צריך לתת להם עצמאות, אבל ילד גדל להיות עצמאי באופן טבעי, לא צריך לזרז את זה, זה משהו שהוא רוצה בעצמו ואנחנו יכולים לפתח בהדרגה.
נתקלתי בזה בכל דבר - "מה את עדיין מרדימה אותם? הם לא יירדמו לבד..." ובכן - המשכתי להרדים אותם במשך המון זמן, כן עד שהם כבר היו ממש גדולים (ולא, אני לא מתכוונת לגיל שלוש, קטינא בן 4.5 ואני עדיין מרדימה אותו). לא כי הם לא יכלו לישון לבד, ברור שהם יכלו, אלא כי ילד אוהב לישון עם ההורים שלו ולהרגיש בטוח ומוקף באהבה גם בזמן הזה שבו הוא נרדם. ומה אתם יודעים? כשהם גדלו יותר ודיברנו על זה הם קיבלו את זה בטבעיות והלכו לישון לבד. זה לא עניין של עצמאות, זה עניין של בגרות וילד עושה דברים בקצב שלו. ברור שכהורה אתה רוצה את הזמן שלך ולשלוח אותם למיטות זה אחלה ולעומת זאת לשכב לידם במיטה ולייחל שהם יירדמו מרגיש כמו בזבוז זמן. אבל למה שרבים קוראים בזבוז זמן, אני קוראת הורות, כי הורות היא כל הזמן. והזמן הזה יכול להיות אחלה זמן גם להעניק לילד וגם לעצמך זמן שקט של מחשבות. אבל לא בא לידי ביטוי רק שם: "מה את עדיין מניקה?" או "מה את עדיין משחקת איתם משחקי דימיון?" כן ובכיף והילדים הם אלה ששיחררו אותי, אולי עוד לפני שביקשתי בעצמי את השחרור. אבל לרוב, המבוגרים הסתכלו עלי בעין עקומה כאילו אני אחת כזו שלא יודעת לשחרר. איכשהו זה לא שיכנע אותי מעולם. אפשר לפטור אותי במרדנות יתר או בהורות מוגזמת, אבל אני לא בטוחה שזה העניין.
אולי העניין הוא בזה שאנחנו רוצים שההורות שלנו תהיה כמה שיותר נוחה, שהילדים ישתלבו בחיים שלנו כמו שהם היו לפני שהיו לנו ילדים, אבל זה לא עובד ככה. אני רואה את זה גם היום כשהילדים יותר גדולים. אל תבינו לא נכון, אני מאמינה בלתת להם חירות ולא להשגיח עליהם מבוקר עד ערב. זה בסדר לתת לילדים להיות בגינה בלי שכל הזמן נסתכל מקרוב על מה שקורה, זה נפלא לתת להם זמן בבית לבד, כשהם גדלים לתת להם לעשות אמבטיה ולשחק במים בלי שנפריע, הדוגמאות רבות והנקודה הובנה. אבל לפעמים אנחנו רוצים לזרז עניינים ולא ממש שמים לב שהעצמאות שאנו נותנים היא במקום הלא נכון וזה שזה נכון לנו לא עושה את זה נכון לילד. למשל - להשאיר אותם בבית ימים שלמים כשיש חופש כי הם גדולים. זה אולי מאוד נוח ואנחנו בטוחים שהילד כבר בשל, אבל זה לא בסדר כי להיות לבד, לגמרי לבד שעות על שעות, זה לא קל וזה בטח לא משהו שהילד רוצה. הוא לא רוצה להיות לבד יום שלם, הוא מחפש חברה וקרבה וזה שיש לו ספרים, משחקים, מחשב, טלפון וטלוויזיה ואוכל במקרר זה לא ממש מספיק כי כל אלה הם לא חברה. ואז אנחנו חוזרים הביתה וכועסים עליהם שהם לא הכינו את השיעורים. מה המסר שאנחנו נותנים להם? בנושא כזה גדול כמו להישאר בבית לבד אנחנו לגמרי מגמישים את התנאים ואז אנחנו יושבים להם על הורידים בגלל דבר פעוט כמו שיעורים? לא הייתם איתו כל כך הרבה שעות ואז ברגע שאתם מגיעים מה שאתם עושים זה להקטין את הילד שנתתם לו להישאר לבד כי הוא כזה גדול.
השקרים הקטנים שאנחנו מוכרים לעצמנו כדי להרגיש טוב עם עצמנו לא ממש בונים את הילדים, הם משקיטים אצלנו את יסורי המצפון שלא היו צריכים להישאר מושתקים. לפעמים זה מרגיש כאילו יש לנו אג'נדה מאוד ברורה לגבי גידול ילדים, אבל דווקא את הגורם השני החשוב ביותר - את הילדים עצמם אנחנו משאירים באיזשהו שטח הפקר והם מנסים לעמוד בציפיות שלנו, גם כשאלה לא מותאמות לגיל שלהם וסליחה שאני אומרת את זה להגיד שכשאתם הייתם ילדים ככה נהגו ההורים שלכם לא עושה את זה נכון. פעם ילדים גם עבדו במכרות ובמפעלים וזה שהם מסוגלים לא אומר שחייבים. ומה שמוכיח שזה לא השיקול הנכון זה דווקא החיכוכים שמתרחשים אחרי שאתם חוזרים ואם זה לא חיכוכים זה לחץ ואם זה לא לחץ זה סתם עצבים. אני חושבת שכהורים היום אנחנו נעים בתוך המון מעגלים סותרים, זה הופך את ההורות שלנו למאוד מסובכת ולא קלה ועל זה הילדים שלנו לפעמים משלמים מחיר שהוא גבוה מדי.
זה הביא אותי לחשוב שאולי הרצון שלנו שהילדים יהיו עצמאיים זה יותר בשבילנו מאשר בשבילם ועם כל הכבוד בעיני זו לא סיבה מספיק טובה. עצמאות נבנית והיא אכן דבר נכון אבל עצמאות ניתנת בד בבד עם חופש ואי אפשר מצד אחד לפקח על כל דבר מתוך חוסר אמון ומהצד השני לתת עצמאות. בעבודה, כשעוד היו לי בוסים, לא יכולתי כשישבו לי על הוריד - אם הטלת עלי משימה אתה צריך להיות בטוח שאני יכולה למלא אותה, אחרת תן אותה למישהו אחר. עם הילדים אנחנו לא יכולים לתת אותה למישהו אחר, זה תמיד הילד הספציפי ועם זאת אנחנו מוכנים לתת לו עצמאות אך לא מקלים בפיקוח, העובדה שאנחנו לא מקלים בפיקוח היא כי אנחנו לא בטוחים ביכולת שלו למלא אותה ולכן כנראה הענקנו יותר מדי עצמאות. לא הילד אשם, אלא אנחנו ובכל זאת הילד הוא שסופג את מירב הטענות. אם נמשיך בדוגמא שנתתי זה לא עובד על ילד אם נגיד לו "נתתי לך כל כך הרבה שעות לבש של חוש לא יכולת להכין שיעורים?" או - "ככה הכנת שיעורים?" לכל ילד יש את היכולות שלו, וגם אם נראה לך שהילד "אמור" לעשות משהו בהתאם לגיל שלו זה לא בהכרח שזה נכון ואם הוא אמור לעשות והוא לא אז אולי כדאי לבחון איפה אפשר לעזור לו כי אולי העצמאות שנתנו לו היא גדולה מדי, גם אם לנו היא נראית נכונה ומתאימה.
כמו שההורות המודרנית היא דומה אבל אחרת, גם הילדות המודרנית היא דומה אבל אחרת. וכמו שלנו אין את השבט שיכול לתמוך בהורות שלנו, לילדים שלנו את השבט שיכול לתמוך בילדות שלהם ולהעניק להם את הביחד שילדים כל כך צריכים. דווקא בעידן המודרני שילדים יכולים עוד קצת להישאר ילדים, במקום לתת להם יותר מקום, אנחנו פעמים רבות נותנים להם פחות. כן אנחנו קונים להם הרבה יותר, אבל אני לא בטוחה שכל מה שאנחנו קונים זה באמת מה שהילדים צריכים. הם צריכים יותר זמן שאנחנו נעניק להם והם יכולים לקבל את הפריבלגיה של ילדות יותר ארוכה, של יותר כיף ופחות אחריות ודווקא במקום שבו אנחנו נשים פחות דגש על הצורך שלנו בעצמאות שלהם, הם יוכלו לפתח באופן טבעי את האחריות שאנחנו כל כך רוצים שיראו. לא צריך לזרז אותם, צריך לכוון אותם. לא תמיד צריך לזרוק אותם לעומק הבריכה, לפעמים נכון יותר ללות אותם צעד צעד עד שבצורה הטבעית הם עוזבים לנו את היד וממשיכים לב ואנחנו נשארים מאחור כדי לללטף אותם במבט ולדעת שעשינו את כל מה שהם צריכים כדי לשחות לבד גם בזרם הכי חזק.
