חפש בבלוג זה

יום שלישי, 29 ביולי 2014

דוד רבא שלי - שנה למותך

לפני שנה, לפני 12 חודשים, לפני 365 ימים, לפני 8,760 שעות, לפני 525,600 שניות, קיבלתי את ההודעה. זה לא שזה לא היה צפוי, מרוב שזה היה צפוי כבר לא רצית שאבוא לבקר וכפית עלינו פרידה ללא פרידה. זה לא שלא היית מבוגר וחיית חיים שלמים ומלאים. זה לא שלא היית חולה וגופך היה מקור של כאבים שייסר את נשמתך והכרתך. הכל נכון. אבל הכאב על הפרידה שלנו מלווה אותי כל יום, שם, שקט, לא דורש תשומת לב, רק חלק מההכרה היומיומית של מה שאתה תהיה בשבילי לנצח.

ייתכן שאם הייתי יודעת לאהוב יותר הייתי צריכה לחוש הקלה שאינך כואב יותר, אבל האהבה שלי אליך היא מעט אגואיסטית, כי רציתי עוד שנים איתך ומה שהיה פשוט לא הספיק. משתדלת לא לייסר את עצמי שלא באתי יותר, משתדלת לזכור רק כמה יופי וצחוק הכנסת לחיי, כמה נפלאות השעות ששוחחנו, כמה טוב היה לראות אותך מתענג על עוגות שהכנתי ובסוף מדייק בביקורת בלי לחסוך. כמה ההומור שלך היה במקום הנכון. כמה כוח היה בידיך וכמה חוזק משולב ברוך אינסופי היה בנשמתך. כמה היית אדם, קצת סדוק כמו כולנו, אבל קודם כל אדם. 

כבר שנה של געגועים והכאב שם, עמום אבל בלתי פוסק. החיים נמשכים ואתה חלק מהם בתוכי. לנצח יהיה לך חלק בעולם, גם אם אינך פה כרגע. אני יודעת כי אתה איתי כל יום, יודעת כי אתה גם נמצא עם ילדיי שזוכרים אותך באהבה ומזכירים אותך לרוב. זכינו בך וכל דקה היא חלק ממי שאנחנו.

כששואלים אותי אני מסבירה עד כמה היינו קרובים, היית הסבא שלא היה לי כבר מגיל 8, היית הקשר שלי לעולם שהיה בגרמניה של לפני המלחמה. היית האחרון לדור נפילי שבט ורטהיים, האח הקטן מבין ארבעת האחים. זה מצא חן בעיני ההקבלות הקטנות שביננו - פער הגילאים בינך לבין האחים והפער ביני לבין אחיותיי, סוג ההומור, הדימיון בתחושות, העקשנות, הנחרצות וההליכה שלך בדרך שלך, עם האמונות שלך והכבוד הבסיסי שלך לכל אדם באשר הוא אדם. 

היה לסבא שלי אח צעיר, היה לאמא שלי דוד, היה לי דוד רבא שהיה כל מה שיפה ואנושי באדם. יש לי עכשיו זכרונות ובהם אצטרך להסתפק והכאב אינו רק בחסרונך, הוא גם בכל המילים שעוד לא נאמרו, בכל השאלות שעוד לא נשאלו, בכל התשובות החלקיות ובכל האהבה אליך שנותרה ואין על מי להרעיפה. מוצאת את עצמי רוצה להתקשר אליך כל כך הרבה פעמים, לשמוע את החוסן שלך שבוקע מהאפרכסת, מחזק ועוטף. ובעל זאת אתה נוכח עדיין.

מנסה לזכור אותך חזק ואיתן תמיד, להמשיך להרגיש את הכאב בקמיצה של יד שמאל שמעכת מתוך התרגשות אחרי שהודעתי לך שאני מתחתנת. לזכור את המילים שאמרת, תמיד בפנים, אף פעם לא מאחורי הגב של אף אחד כי כבוד זה כבוד. מנסה להחיות את הזכרונות המעטים שטיפטפת במשורה, אני רציתי לדבר על העבר ואתה רצית לדבר על העתיד. משתדלת כל יום לחיות כאילו אתה בוחן אותי גם אם בחיים לא בחנת ולא שפטת. תמיד רואה בחסדם של אחרים, תמיד נכון לעזור ותמיד מובך כמו ילד עם כל גילוי אהבה.

היום לפני שנה ליווינו אותך למנוחת עולמים. התקופה שלפני מותך היתה קשה במיוחד. לפני שחלית אמרת לפעמים שממרום זקנתך כבר קצת קשה לך והיית רוצה לסיים עם זה כבר. אחרי שחלית נלחמת כמו אריה, מנסה למצות כל שניה ולא לוותר למוות האכזרי הזה שהוא אכזרי בכל גיל, כן גם בגיל 89. תמיד כל כך מודע לעצמך עד שלא רצית לראות איש כשהרגשת שהכל כבר מתדרדר, עד שכבר לא היה טעם. לא הבנת שבעינינו כל רגע איתך מלא טעם. מנסה לשכוח את התקופה האחרונה, את הימים בהם זעקת מכאב, אבל אני אוהבת אותם למרות הכל כי הם היו חלק ממך. חשבת שאתה שבור אבל מעולם לא היית שבר.

בלוויה שלך הייתי, אבל לא הייתי לגמרי, כי אחרת הייתי נשברת. שמעתי אנשים שמספרים אותך נכון, שמעתי אנשים שמספרים אותך אחרת, הלב שלי נאנק כשרציתי לזעוק את כל מה שהיה לי אבל לא יכולתי. מולי היו דפים, דפים מלאים במילים שכתבתי, מילים יפות שניסו לתאר אותך בלי לעשות לך חסד, פשוט כי כל המילים התייצבו בשורה לזכותך. והשורות הטשטשו בעיני ולכן רק דיברתי מלב, אמרתי מילים שכבר לא יכולת לשמוע וכל שקיויתי זה שהצלחתי להעביר לך אותן בכל יום שחיית.

היום לפני שנה הלומת צער כתבתי לך וכתבתי עוד והנה אני כותבת שוב ודומה ששום דבר שאכתוב לא יצייר את דמותך כראוי. גודלו של אדם הוא הוא כגודל חסרונו בחיי אחרים. גודלו של אדם הוא כחוסר המילים שלא יוכלו לתארו לעולם.


עם הספר? עם בלי ספר (ועם מנהיגים שלא יודעים לצטט)

"אין בעזה לימודים כי לא נשארו שם ילדים" - זה חלק מהרפרטואר הלא ממש מגוון ששרו בהפגנה בשבת אנשי הימין הקיצוני. אתם יכולים לפתור את זה כקיצוניות לשמה, בי זה עדיין מהדהד, זה לא יכול שלא. אי אפשר לעבור לסדר היום אחרי שראית פרצופים זחוחים שרים בלהט ובשמחה על ילדים מתים. אלה לא היו השירים היחידים כמובן והם לקוחים מתוך רפרטואר ידוע ומוכר לעייפה ממגרשי הכדורגל (אם תרצו לקרוא יותר הנה טורו של חיים הר-זהב במקום הכי חם בגיהנום) ואם זאת הם עברו אדפטציה למצב הנוכחי ועדכון בנוסח שיר חדש על 1,000 ההרוגים בעזה. 70% מההרוגים הללו הם אזרחים חפים מפשע, אבל זה כמובן סמנטיקה במדינה בה
"ערבי טוב הוא ערבי מת". 


עטופים בדגל ישראל, אותו הם ניכסו לעצמם, בטוחים בצדקת אמונתם הגזענית, פיהם שוצף שנאה וקללות וליבם? ליבם יהודי כמובן. הם מגדירים את עצמם בראש ובראשונה כיהודים. כידוע, ההגדרה "יהודיה" היא לא בין הראשונות במדרג ההגדרות שלי, עד שאני מגיעה ליהדות, זה מבחינתי שיוך אתני הקושר אותי עם דורות ארוכים של בני משפחה ששמרו לאורך כל השנים על יהדותם. אני לא מאמינה באלוהים ואני גם רואה בדת משהו פרטי מאוד, בטח לא לאומי, משהו שכל אדם זכאי לבחור לעצמו בחייו הפרטיים. מאז ומתמיד הדת ומסחורה ברחבי העולם גרמו לי להסתייג ולו רק בגלל ההפרדה הברורה שדת יוצרת בין בני אדם, ביננו לבינם. הקבוצה הימנית שצרחה את שנאתה ברבים היא ההוכחה האולטימטיבית מבחינתי, אבל אתם תגידו שזה מיעוט.

העניין הוא שזה לא מיעוט, כמה הרבה ישראלים יהודים מביעים שמחה על מותם של ערבים, של פלסטינים, של עזתים? ידיעה על ערבי שמת? צהלולים ותחינות לעוד הרוגים ערבים. ידיעה על פציעה של ערבי כמעט עד מוות? תלונות על למה הוא לא מת. עדיין שוליים? מה עם שר חוץ שקורא לחרם על מגזר שלם? מה עם המסעדות ששינו את שמות המנות שלהן? לא עוד סלט תורכי, אמור מהיום "סלט אמא של ארדואן זונה בת זונה" (אמיתי לגמרי), ממש הגירסא הישראלית ל"טוגני חופש". עוד מעט יאסרו לשימוש מילים כמו "סלט ערבי", "חציל בלאדי", סבבה, וואלה ואפילו הקללה האהובה "סעמק", מחשש שנטמא את שפת אימנו האהובה במילים בעלות מרקם של בוגד. נשמע לכם מופרך? בעיני מופרך שלמדנו לשנוא כל כך שאין בנו אפילו חמלה ואם מישהו מוצא בליבו אותה הוא מוקע כבוגד וראוי לחרם. נעשנו אטומים עד שסבל ומוות של אחרים לא רק שלא מעניין אותנו, הוא אפילו נראה לנו מבורך. גילויים כאלה פוגעים בהגדרה הכי בסיסית וראשונית שלי - אני האדם. אמנם אני לא יהודיה דתית אבל אני כן יודעת שזה מנוגד לחלוטין לתפיסה הדתית היהודית המקורית. כך שכל המתהדרים ביהדותם היו אמורים לחמול, גם אם הם כולם מסכימים למבצע ומוצאים אותו ראוי. מס השפתיים "זה נזק היקפי" או "זה באשמת החמאס" זה בסה"כ ניעור רסיסי האשמה שבכל זאת יושבים לנו על הלב כי אנחנו יודעים בתוך תוכנו שזה לא בסדר, זה לא יכול להיות בסדר. לא יכול להיות שילד מת ושזה יהיה בעיננו חסר ערך. אי אפשר להתהדר בערך החיים כשלחיים יש ערך רק כשהם בצד שלנו. חיים הם לא דבר יחסי.

תמיד שמעתי את תראו אותנו ותראו אותם. אבל אני מוכרחה לומר שלאט לאט מה שצוין כהבדל הולך ומטשטש. מסתכלים עליהם ולא רואים את עצמנו. אלה רקדו על הגגות במלחמת המפרץ עם כל סקאד? אז באו אלה שיושבים ומסתכלים על ההפצצות בעזה וצוהלים עם כל בום. סוג של דרייב-אין סנאף. ורק הכאב שלנו סוחט דמעות ורק הלוויות שלנו הן הכי עצובות כי אצלם הלוויות נעדו להתסיס את הקהל, ורק אצלם המתים הם שאהידים. ואצלם כל הנוער הוא שבאב ואצלנו כולם ילדים טובים ירושלים חוץ מכמה עשבים שוטים. כי אצלם יש נקמת דם, ומה אצלנו? לנו יש ראש ממשלה שמאיים ש"נקמת ילד קטן לא ברא השטן", מתחייב לנקום ושוכח את הרישא - "ארור האומר נקום". אני לא יודעת מה איתכם, אבל אני משתדלת להפסיק להשוות כדי לא לראות עד כמה לאט-לאט אנחנו נעשים דומים יותר ויותר. כל מה שנראה רע בעיננו בצד השני, מתקבל אחרת כשזה בצד שלנו. וזה קיים בצד שלנו, יותר משנרצה לראות. רק שהעיוורון הפנימי הזה לוקח אותנו למקומות נוראיים. עוד לא הגענו, אבל אנחנו בדרך ושום תוכנת GPS לא מחשבת מסלול מחדש. כי גם תוכנה כזו זקוקה למישהו שיגדיר אותה, לנו אין כזה כרגע.

אבל חזרה לעניין היהודי, ואני חוזרת אליו בגלל שאנשי הימין (הקיצוני כמובן) מתהדרים ביהדותם כמו ארי המתהדר בתורת הגזע, אוי שוב נכשלתי בדיבר "אסור להשוות". אם היהדות נסמכת בראש ובראשונה על ספר התנ"ך, הרי שכבר בספר בראשית, בסיפור בריאת האדם, נאמר "בצלם אלוהים ברא אותם" - זכר ונקבה בצלמו, בלי שיוך לדת, מגדר או לאום. זאת אומרת שבתרגום לשפתנו היום, בריאת האדם בצלם האלוהים ועליונותו על שאר הברואים זה הבסיס לעקרון כבוד האדם, באשר הוא אדם, גם בראיה תנ"כית וללא התייחסות למושג כבוד, אלא למשתמע ממנה וכמובן ללא התייחסות דתית ספציפית אלא לעצם קיומו של האדם. 

עקבו אחרי - כולנו הערכנו את ההודעה של דודו של נפתלי פרנקל ז"ל אחרי רצח מוחמד אבו ח'דיר שאמר שאין מפרידים בין דם לדם. יומיים אחרי זה כבר הבדלנו, ומאז אנחנו רק ממשיכים להבדיל ולבדל באלף אלפי הבדלות. רק שאין להבדיל כי דם חפים מפשע הוא דם חפים מפשע וזה לא משנה אם הם עזתים או לא, וזה גם לא משנה אם החמאס שם אותם שם. עזבו אחריות, עזבו אשמה, רק חמלה, רק צער אנושי. רוצים נקודת מבט יהודית? לא חלילה שלי, אלא של סופרי התנ"ך -  כי ממש בתחילת ספר התנ"ך כבר יש התייחסות בדיוק לזה. בבראשית ט, פסוק ו כתוב: "דם האדם באדם דמו ישפך כי בצלם אלוהים עשה את האדם" - אין זו התייחסות הזאת לישראל בלבד כי אם לכלל האדם. ואת זה פירשו חז"ל: "לפיכך נברא אדם יחידי בעולם ללמד שכל המאבד נפש אחת מעלה עליו הכתוב כאילו איבד עולם מלא" (משנה סנהדרין) - לא נפש אחת מישראל, אלא כל אדם. מעניין כי אצלנו מתייחסים לרוב ליהודי, או כמו שאנחנו אוהבים להסביר "עניי עירך". זאת אומרת שהתורה שאנחנו נסמכים עליה מדברת על אוניברסליזם ואילו הפירוש שאנחנו אוהבים לתת הוא פירוש מצמצם ברוח "העם הנבחר". עזבו את זה כל תיאור השתלשלות האנושות בתנ"ך הוא אוניברסלי - כולנו צאצאיהם של אותו זוג אנשים, כך שאם אתם באמת רוצים אפשר לאמץ את הז'רגון הבנטי ולומר שבתכל'ס כולנו אחים. 

עזבו לרגע את עזה ושימו לב ליחס שלנו אל הגרים הגרים בתוכנו - אל הערבים החיים בישראל, הדרוזים, הבדואים, הפליטים, העובדים הזרים. עשרות פעמים המקרא דורש להתייחס אל הגר בשוויון, יותר מכך הוא מצווה לאהוב אותו. כשעליתי לתורה בתנועה הרפורמית בגיל 12 וחצי (בין בת מצווה לבר מצווה) קראתי את פרשת משפטים-שקלים. אלוהים מוסר בפרשה זו רשימה ארוכה של מצוות בין היתר גם היחס לגר. פעמיים יש שם הסבר ליחס השוויוני לגר - "כי גרים הייתם בארץ מצרים". בספר ויקרא (י"ט, פסוק י"ח) מצוין "כאזרח מכם יהיה לכם הגר אתכם, ואהבת לו כמוך" . היינו יש קריאה ברורה לשוויון במקרא. לא ברור לי איך כשהציווי התנ"כי כל כך ברור - הרעיון של להרבות שלום וכבוד בין בני האדם, דווקא המתהדרים ביהדותם וישראליותם הם הראשונים לבזות את קדושת החיים וכבוד האדם. עאלק "עם הספר" - מה זה עוזר כשיש ספר אם לא זוכרים את מה שכתוב בספר?

בתוך הסולידריות המלחמתית שפושה בנו כרגע, אנחנו לא מצליחים למצוא את הנקודה הזו. דווקא מי שמאמין בהיות ישראל העם הנבחר היה אמור לחרוט את דברי התורה האלה על ליבו, להאמין כי כל אדם בצלם אלוהים נברא וכל אדם הוא עולם מלואו וכל אדם צריך להתיחס אל העולם כאילו לו הוא נברא ודווקא פה אנחנו כושלים. פה כשלה הדת, פה כושלת המדינה ופה כושל מי שמתהדר בשלל הגדרות לפני שהוא מגדיר את עצמו כאדם. העולם העתיק שהיה עסוק פחות מאיתנו במתן הגדרות היה לפעמים ברור הרבה יותר מאיתנו במושג כבוד האדם גם בלי שקרא לו בשמו. אני מוצאת נחמה בזה שבזמן שאתם קוראים לי עוכרת ישראל, אני יכולה להעמיד לצידי לא רק עקרונות אוניברסליים שדומה שחלקכם בזים להם, אלא אפילו עקרונות מתוך מסורת דתית שזנחתי מזמן. 






יום ראשון, 27 ביולי 2014

מסרבת להיות אויבת או בוגדת - קיראו לי אדם

שבת של שקט. הצטנפתי לי בשישי בלילה בסלון מול סרט פעולה אידיוטי, על כתפו הרחבה של בנהזוג, דעתי נחושה שלא להתעדכן יותר באתרי החדשות, אחרי הודעת הקבינט שלא לקבל את הפסקת האש. הסרט היה כל כך מוצלח ואני כל כך עייפה שקולות הירי ערסלו אותי לנמנום ברוך וחסר הכרה. הקצתי רק כדי לצחצח שיניים ולפול למיטה. בבוקר גיליתי שבסוף הוחלט על הפסקת האש. חברים מדווחים על אלפי משפחות בישראל המנצלות את הפסקת האש ליציאות קיץ וישיבות בבתי קפה. אף אחד בעזה לא יושב בבתי קפה, גם לא אלה שאנחנו קוראים להם בלתי מעורבים, אין כרגע בתי קפה בעזה, אבל בתי קפה זו הדאגה האחרונה שלהם עכשיו. אני יודעת שאמרתם שאסור להשוות, בעיני חייבים להשוות. ומתי להשוות? להשוות כשיש סכנה אמיתית, להשוות כדי להרים מראה ולהישיר אליה מבט. להשוות לא כדי להרוס, אלא כדי לעצור ולהתחיל מחדש לבנות, לבנות את התקווה שיש כאן עוד אפשרות לחיים, לנו ובעיקר לילדים שלנו.

בטח אם הייתי פטריוטית אמיתית הייתי צריכה לחבר איזה שיר הלל לחיילי ישראל שנמצאים בעזה עכשיו ויש להם רגע מנוחה, כמו שעשה איל גולן, במבצע חזרתו לקונצנזוס בחסות רני רהב. אבל מחשבותיי נושאות אותי לעזה ולדיווחים משם. למשפחות שמגיחות מהמקלטים וחוזרות לחפש מה עוד אפשר להציל מעיי החורבות שפעם היו ביתם, לריח הכבד ברחובות, לזוועה שמתגלה תחת השמיים הכחולים האלה שכבר ראו את הכל.כן, זה אולי לא פופולרי, אבל בעיני זה אנושי ומתבקש. זה צריך להחמיץ את הלב גם לכל אלה הבטוחים בצדקת המלחמה, פשוט כי זה עצוב. עזה נראית כמו גיהנום. אבל לדבר על חמלה הופך אותי לבוגדת. אם איננו יודעים לחמול גם על האויבים שלנו, למה זה הופך אותנו? אטימות לב וחוסר היכולת לראות את הצד השני יהפכו אותנו לקהים. זה מחיר שאני לא מוכנה לשלם, גם אם הייתי בטוחה בצדקת הדרך.

כן ישראל מותקפת, כן החמאס לא עוצר, אבל אי אפשר להסתכל נקודתית על הרגע, יש כאן פרספקטיבה היסטורית שלמה שאינה מנותקת מכאן ועכשיו. החמאס מסתיר אמל"ח בבית אזרחים, גני ילדים ובתי חולים? גם כשאנחנו נאבקנו על מדינה עשינו את זה. לא משווה בין חמאס למחתרות שפעלו כאן, אבל גם אי אפשר להשוות בין מדינה לבין אנשים תחת כיבוש או סגר. כן, זה קורע לב שהילדים שלנו התרגלו לרוץ לממ"ד, תמונות של הורים מחזיקים תינוקות שאך נולדו ורצים לממ"ד, אין תמונות כאלה מעזה פשוט כי אין שם ממ"דים וגם לא 90 שניות לרוץ בהן ולתפוס מחסה. מה עושה אמא פלסטינית עם תינוק בן יומו שמקבלת כרוז או הודעת טקסט שמודיעה לה שיש לה חמש דקות להתפנות? היא קמה על רגליה ובורחת ומשאירה את כל המעט שיש לה עלי אדמות, היא יודעת שתחזור לכלום. זה משהו שאני לא יכולה לדמיין גם אם אתאמץ. 

מסבירים לי שניסינו כבר לעשות שלום, אבל האמת היא שלא ניסינו. ההחלטה ב- 2005 להתנתק מעזה מחד ולסגור אותה מאידך היא לא ניסיון אמיתי לייצר פה שלום, היא ניסיון להתנער מאחריות ולהוכיח שאין עם מי לדבר. ככל שיש יותר ירי ומתגלות יותר מנהרות אנחנו אמורים לתת רוח גבית למבצע הזה. אני נגד המבצע הזה כי הוא משרת את מדיניות ההתעלמות של הממשלה שלנו - ממשלה שידעה על המנהרות ולא עשתה איתן כלום, לעומת המצרים שפתרו את בעיית המנהרות בצד שלהם בלי להיכנס לעזה. ממשלה שידעה על ההתחמשות המתמדת של החמאס והעדיפה מבצעים נקודתיים שרק פתרו לרגע סימפטום ולא יצרו אלטרנטיבה. ממשלה שביודעין חיזקה את החמאס, ממשלה שיכלה ללכת למשא ומתן והעדיפה שלא. ממשלה שמוכנה למחיר הדמים שחיילי צה"ל משלמים. מדינאים שנכונים להישיר מבט למשפחות השכולות בשעה שהם יודעים שדם החללים הוא קודם כל על ידיהם ופעולתם קצרת הרואי. אך המדינאים האלה, שידעו להישיר מבט למשפחות החטופים ונתנו להם תקוות שווא, מביטים עכשיו בעיני המשפחות השכולות והופכים את כאבן לעוד מנדטים על ידי משפטים חלולים והרבה מאוד פאתוס ורטוריקה בגרוש. 46 חללי צה"ל מונחים לפנינו, מעל 1,000 הרוגים פלסטינים (70% מהם בלתי מעורבים, 27 מהם תינוקות עד גיל שנתיים) והנורא מכל הוא הידיעה שכנראה זה רק עוד הדרן של מחול המתים שלא ייגמר גם הפעם.

כבר יותר מ- 24 שעות ללא אזעקה, אבל לא ניתן לבטל את תחושת הדריכות. אבל אני דרוכה יותר היום, יותר מבדרך כלל בגלל ההפגנה הערב. אין לי ספקות לגביה, אני יודעת שצריך ללכת, אבל בנהזוג והילדים - דעתם לא נוחה מזה והם חרדים. העובדה שהזכות לחופש הביטוי אינה מובנית מאליה היא אכן מפחידה בעיקר משום שהיא מעידה עד כמה הדמוקרטיה שלנו רעועה. דברו איתי עוד קצת על גבולות הדמוקרטיה ונמקו את זה בסולידריות מחוייבת המציאות. אבל סולידריות היא אינה הזדהות מתוקף השתייכות, סולידריות נובעת לא רק מאינטרסים משותפים, סולידריות גם נובעת מרעיונות של מוסר. אינני יכולה להביע סולידריות עם מהלך שנוגד מבחינתי עקרונות של מוסר אוניברסליים. אינני יכולה לתמוך בעוד מהלך שכבר נוסה כל כך הרבה פעמים ולא צלח בעוד שלא נוסו אפשרויות אחרות. את זה הדמוקרטיה אמורה לאפשר לי. 

הזמן לקראת ההפגנה הולך ומתקצר, המשטרה מודיעה שהיא אינה מאפשרת לקיים את ההפגנה, אוטובוסים עם מפגינים שעושים את דרכם להפגנה חוזרים חזרה, אנשים מבולבלים מחפשים תשובות. איזו הפרה בוטה של הזכות לחופש ביטוי בחסות הממשלה וזרועותיה השלטוניות. תרגיל מלוכלך של המשטרה שנועד לצמצם את ההפגנה. ידיעות מרובות על אנשי ימין שמתארגנים לפגוע במפגינים. מתארגנת על ליווי וסומכת על עצמי שאדע להתרחק במידת הצורך. זה לא מרתיע אותי, להגיע להפגנה הזו מבחינתי זה לחזק את המחנה הנכון, זה לתת תקווה בימים עגומים, זה הדבר המתבקש לעשות. זו לא הפגנה נגד ישראל, זו לא הפגנה נגד חיילי צה"ל זו הפגנה שמטרתה אחת - להראות שיש בישראל אנשים שבטוחים שישנה דרך אחרת, נטולת אלימות ומוות. אל תספרו לי שצריך לחכות איתה לימי שלום, האופציה השפויה הזו חייבת להישמע דווקא בימי מלחמה. זה לא הזוי, זו בטח לא בגידה, זו דיעה אחרת, אולי דעת מיעוט, אבל היא לגיטימית. אין בה קיצוניות יש בה אופטימיות בתקופה נטולת אופטימיות. 

מנסים לצייר אותנו כמיעוט סהרורי מנותק, כשוליים הזויים. זו ההצלחה של מדיניות הממשלה, היא הצליחה להרחיק את הרצון לשלום על ידי אמונה בהכרחיות המבצע. מבצע מתגלגל עם מטרות מתגלגלות כביכול, אך המטרה העיקרית של המבצע הזה היא להרחיק את האופציה השפויה היחידה - אופציית המשא ומתן, אפשרות השלום. מנסים לייצר הקבלה בין מי שבא להפגנה נגד המבצע ובין מי שבא להפגין נגדה. אין הקבלה. מי שצריך לזעזע אתכם ולהפחיד אתכם זה לא מחנה השלום, זה מחנה האימה והפורענות מהצד השני. למחות נגד מלחמה בזמן מלחמה זו דמוקרטיה, לפגוע באנשים כי הם מביעים עמדה אחרת זו לא דמוקרטיה. לזה יש פוטנציאל נפיצות ופגיעה אמיתית בכל מה מה שנבנה כאן ובכל מה שיכול להיות.

נפרדת לשלום מהמשפחה ויוצאת להפגנה. חוברת למגן האנושי שלי, זה שיעזור לי במקרה של ניסיונות של ימנים מופרעים לעשות לי מבצע פרטני של "הקש בראש", בדרך אני פוגשת בחור ערבי, אני מציעה לו שלא ילך לבד וגם לא יעבור דרך הצד הצפוני של הכיכר כי יש שם אנשי ימין שלא יהססו לפגוע בו. הולכים יחד, שותפות של שניים שמסרבים להיות אויבים. בכיכר כבר נאספו אלפי אנשים. בצד הודלקו 1043 נרות נשמה עם הכיתוב סליחה בעברית ובערבית. מקשיבה לנאומים, מוחאת כפיים, מצטרפת לקריאות "מסרבים להיות אויבים", פוגשת חברים. יש תחושה מחזקת של שפיות בתוך הכאוס שבחוץ. אלפי המפגינים מעמעמים את קריאות הנאצה של מפגיני הימין. 

כאמצעי ביטחון, אני יוצאת קצת לפני שההפגנה לגמרי מסתיימת, אנשי הימין יוצרים שורה מאיימת בחוץ, שוטרי יס"מ ואחרים חוצצים ביננו, הם צורחים קללות ופיהם קוצף, פניהם אדומות משנאה משוללת רסן, מנסים לתקוף ומרוסנים לרוב על ידי השוטרים. אלה לא אריות זו גרסא אנושית לכלבם של בני בסקרוויל. אלה לא כלבי השמירה של הדמוקרטיה, אלה כלבי תקיפה וכשהם מגיחים מחוריהם מצבה של הדמוקרטיה הוא עגום כפניהם שטופות האלימות. לאלה אתם מבקשים שאחבור במסגרת הסולידריות של המלחמה? או שמא לאלה ששולחים אותי להיאנס בעזה על יד קבוצת חמאסניקים ולא יוצאים מהבית אלא מטפטפים ארס מאחורי מקלדת? אני מעדיפה לחבור לאנשים היפים שראיתי אתמול בהפגנה, כאלה שמול אימת המלחמה יודעים לשמור על צלם אנוש. ההפגנה של אתמול נתנה לי את הכוח לדעת שכשבעתיד אשאל מה עשיתי בתקופה כל כך חשוכה, אוכל לומר שהייתי בצד הנכון, בצד שבחר בהומניות כי אין אלטרנטיבה, בצד שידע לא לשתוק, לא להיכנע לאיומים וידע להציע דרך אחרת. אני לא יכולה להתנבא מה יהיה בעתיד, אבל ההיסטוריה מציעה לי פרספקטיבה שמעידה מה הבחירה הנכונה. אני עמדתי אתמול בכיכר, נכדה לפליט מגרמניה של עוד תקופה חשוכה, והוכחתי שלקח ההיסטוריה לא נעלם מעיני. מה אני בוחרת? להיות אדם.

יום חמישי, 24 ביולי 2014

מכתב לחבר ימני, או אולי רק מתון זה לא משנה

זה כבר כמה חודשים שמערכת היחסים שלנו הולכת ומתקלקלת, אני יודעת בשנה האחרונה הפכתי יותר ויותר אקטיבית פוליטית. כבר כמעט שנה אני כותבת, בהתחלה הייתי מעצבנת אותך מדי פעם, עכשיו אני מעצבנת אותך כל הזמן. כל עוד הייתי בבועה שלי, ולא הייתי פעילה במיוחד יכולנו לנתב את השיחות שלנו למקומות אחרים. כשכתבתי על פוליטיקה, על ייהוד המדינה, שבעיני היא סכנה, על ספינים, כלכלה, חינוך וחברה, יכולת להתווכח איתי מעט והיינו ממשיכים הלאה. להתעצבן אבל להמשיך, פשוט כי קודם כל היינו חברים. אבל דעותיי בנושא הסכסוך הישראלי-פלסטיני מהר מאוד תוייגו על ידך כקיצוניות. המשכת לקרוא אותי ולהתעצבן בשקט. בשקט כי גם צימצמת נוכחות למינימום. 

שלושת השבועות האחרונים של מבצע צוק איתן הם בגדר הקש ששבר את גב הגמל. מסתבר שהחברות שלנו לא היתה באמת גמל אחרת אני מניחה שהיא יכלה לשאת משקל רב יותר ולהתמודד גם עם תנאים קיצוניים. בעיני חברות אמיתית מתקיימת בגלל מה שאני כאדם ומי שאתה כאדם, לא בשל דעות פוליטיות. כן דעות פוליטיות הן במידה רבה מעוצבות על ידי מי שאנחנו כי הן חלק מסך הערכים שאנחנו מאמינים בהם, אך הן לא מה שמכתיבות את מערכת היחסים. או שמא אני טועה והן כן.

אני מסכימה איתך, הגענו במידה רבה לדרך ללא מוצא. אני לא חושבת שזה בהכרח עזה, עזה היתה גורם מחשף. מסתבר שכל התפיסה שלנו של מהי דמוקרטיה היא אחרת לחלוטין. בעוד אתה מסתפק בדמוקרטיה הישראלית כמו שהיא עכשיו, בעיני זו דמוקרטיה על כרעי תרנגולת שזקוקה לתמ"א 38 דחוף. אתה יכול להביא דוגמאות ממקומות אחרים, זו לא הנקודה, הנקודה היא איך אתה מגדיר דמוקרטיה ולא איך אנחנו בהשוואה לאחרים. דמוקרטיה זה לא עניין של מספרים והשוואות, היא עניין של ערכים ברורים. כששר החוץ קורא לחרם על אזרחים ערבים זה ממש לא משנה לי שבצרפת אי אפשר ללכת עם כיפה או חיג'אב. כשיש בארץ מעצר מנהלי והוא מיושם בלי גבולות, כן כולל על מתנחלים, זה נראה לי לא דמוקרטי. כשלא נותנים לחשודים ברצח, כן גם אם ברצח של מוחמד אבו ח'דיר, לראות עורך דין זה נראה לי לא דמוקרטי. דמוקרטיה זו ההגנה על המיעוט, דמוקרטיה הא זכויות אדם וכן זה גם עניין של הפרדת דת ממדינה גם במדינה היהודית. לכן אני בעד הבעת עמדה ואני מסוגלת להכיל, אני יכולה לא לקבל אבל אני חייבת להכיל.

בעוד אתה מאמין שיש תקופות של סולידריות, אני מאמינה שאסור לה לסולידריות להשתיק את קולות הביקורת כי הביקורת אין בה משום החלשה. אם תשאל אותי מה חשוב יותר סולידריות או דמוקרטיה, זה רק אומר שאינך מכיר אותי כי בעיני הדמוקרטיה חשובה יותר. אבל מבחינתך אנחנו חיים בדמוקרטיה ומבחינתי אנחנו חיים בדמוקרטיה טעונת שיפור. כששר האוצר קורא להפסיק מנוי של עיתון בישראל, אתה יכול לקבל את זה בשם הסולידריות ואילו אני לא אקבל את זה בשם הדמוקרטיה. כי בשם הדמוקרטיה ובשם האהבה לארץ, עיתון ישראלי לא צריך לגסוס כי האמירות שלו לא מוצאות חן. ספר לעובדי העיתון אם יפוטרו שהם פוטרו בשם הסולידריות. דמוקרטיה נועדה להגן על המיעוט ולהבטיח זכויות אדם, לא נקודתית אלא באופן גורף. אתה עסוק בלהשוות אותנו למדינות אחרות, אני מנסה להאמין שאין צורך בצידוקים ממדינות אחרות, יש ערכים שהם אבסולטיים ואחריהם אני הולכת ולא ממש משנה לי אם יש מדינות שהלכו בשביל הזה קודם.

אני לא בעד החמאס, לא הפכתי לדוברת החמאס, אני לא חושבת שבגלל שאני מתנגדת למבצע הצבאי (אפשר כבר לקרוא לו מלחמה?) הפכתי לאוהבת חמאס. אני לא מאמינה שאני בכלל צריכה להסביר את זה, אין לי קונפליקט איתך בנושא הזה - אני לא חושבת שאנשי החמאס הם קופידונים קטנטנים וחביבים שעושים חשק ללטף. זו לא הנקודה ועצם העובדה שזה מועלה נגדי מעורר בי גיחוך. זה כמו שאאשים כל איש ימין ברצון להגלות שמאלנים או להוקיעם בכיכר העיר. אני לא עובדת ככה. זה שיש לי ביקורת לא הופך אותי לאוהבת חמאס ושונאת ישראל, אם כבר בעיני זה רק הופך אותי לאוהבת ישראל כי אהבה איננה עיוורת, אהבה היא לאהוב על אף הפגמים ולא להאדיר רק את היתרונות. אני לא מרגישה שכל פעם שיש לי ביקורת, היא צריכה להיפתח בדברי שבח והלל על מה שקורה כאן למען הסר כל ספק. אין עלי חובת נאמנות, הנאמנות שלי נמדדת בזה שאני כאן ולא הולכת למרות הקושי.

אני לא אוהבת את ישראל פחות ממך, זו גם לא תחרות או בחינה. אני אוהבת את ישראל בדרכי שלי והעובדה שאני בוחרת כל יום לחיות כאן היא העדות לכך. עצם העובדה שאתה מעמיד את זה כשאלה היא עלבון. אני גם לא שונאת אנשי ימין, בכלל לא, זה לא אומר שאני אוהבת אותם אבל אני מכירה בקיומם ובזכותם לחשוב אחרת ממני, מה שאני לא מבינה זה למה אני צריכה להצטדק? אני לא מבקשת מהם צידוקים. אתה חושב שהגישה שלי מתנשאת, אני בטוחה שזו פרשנות שלך. זו הדרך להצדיק לעצמך את העובדה שסדר העדיפויות שלי שונה. כי מי שלא מפגין עכשיו סולידריות בזמנים קשים ונתלה בעקרונות של צדק ומוסר הוא בהכרח מתנשא כי אין סיבה לדרוש מוסריות גבוהה יותר כאשר יורים עלינו טילים. 

אתה צועק עלי בגלל שלדעתך הפלסטינים מחנכים את ילדיהם לשנאה, כי ספרי הלימוד שלהם מלאי שנאה לישראל וכשאני אומרת משהו על ספרי הלימוד שלנו המלאים בנרטיבים ואתוסים מכוננים או מעירה על תמונות של ילדים יהודים-ישראלים הדורשים נקמה אתה מסביר לי שזה לא אותו דבר. אולי זה לא אותו דבר אבל זה קיים גם אצלנו. מלחמות ימשיכו להעמיק את זה בשני הצדדים, מלחמות הן מנת חלקנו, חלקן מבחירה וחלקן לא, כבר 66 שנים. אתה מסביר שאם אני אוהבת את ישראל אני צריכה לגנות את הפלסטינים, אני מאמינה שאני צריכה להסתכל עלינו לא רק כי הפוסל במומו פוסל אלא כי אני יכולה לצפות רק מעצמי. כשילדים גדלים במערכת חינוך שמסבירה רק נרטיבים חד צדדיים ולא מחנכת לערכים אוניברסליים מה שנקבל זה יותר ויותר עשבים שוטים. אולי בורים זו המילה. אנשים שבטוחים שישראל היא הדוגמא האבסוליטית לדמוקרטיה ומוסר, אנשים חסרי יכולת לשאול שאלות, להטיל ספק, לחשוב, להיות מושפעים מערכים אוניברסליים. לאט לאט הדורות שיגדלו פה יגדלו תחת ההנחה ש"יהודי זה הכי, אחי" וזה לא העתיד שאני רוצה לילדיי. אני רוצה שהם יהיו חלק מהאנושות ולא יאמינו שהם העם הנבחר, העם הנבחר זה לגזור עליהם דין רודף ונרדף לכל החיים.

אתה מסביר לי שהחמאס הוא איום קיומי, בעיני ישראל שרירה וקיימת והאיום הקיומי גדל פה בתוכנו. אתה מטיח בי כינויים שונים - מקשיבה לא עונה. "נאיבית" - אבל הנאיבי הוא אתה. זה שמאמין שככה נוכל להמשיך ולא מבין שככה אנחנו לא נוכל להאריך ולחיות פה. "אוטואנטישמית" - נו באמת? זה נראה לך? זו דמגוגיה בגרוש שנשמעת מתחכמת ואני לא חושבת שאני צריכה להידרש לזה בכלל. "את רוצה להגיד לי שהחמאס צודק?" - אני לא רוצה לומר כלום על החמאס ואני לא בודקת בכלל מי צודק. ממה אני מונעת? מזה שאין פה צדק אבסולוטי, אבל אני צריכה להתרכז במה שאני רוצה. ומה אני רוצה? אני רוצה שלילדים שלי יהיה פה עתיד ובשביל זה צריך להפסיק את מעגל הדמים ולהתחיל להפנות משאבים לשקם פה את הריסותיה של החברה ושל מדיניות של שנים שמתקצבת את מה שלא נכון. "אבל לדמוקרטיה יש גבולות" - זהו, אין לי מה לומר, אם הטיעון שלך הוא שלדמוקרטיה יש גבולות בהבעת דעה, מה אתה רוצה שאומר?

אם נמשיך במבצע לא ברור לי מה זה ייתן מבחינת החמאס, יש לי תחושה קשה שאת מה שקורה בחברה הישראלית זה כבר לא יעצור. אתה מזועזע מזה שיש אנשים שמאיימים על חיי, אני כבר לא, בסופו של דבר הם יאיימו על חיי כולנו. ההיסטוריה מלאה בדוגמאות כאלה ואנחנו לא ממש רוצים לשמוע. כדי לקיים פה מדינה שתחזיק מעמד צריך קצת יותר מהבטחה אלוהית, אתוס מלחמות והליך דמוקרטי בסיסי. אני חושבת שהגיע הזמן לעבור לשלב הבא. לצערי, ולא מתוך התנשאות כפי שאתה נוטה לחשוב, ההיסטוריה הוכיחה שזו הדרך. אתה מדבר אלי בקלישאות, אז הנה אחת בשבילך - על דפי ההיסטוריה הכתובת כבר מזמן על הקיר. כשיגיע היום והוא יגיע, אני לא אחכך את ידיי בהנאה ואומר שאמרתי לך, כי בניגוד לעכברים, אני מהספינה הזו לא בורחת. הקרע הזה שביננו, היה כנראה בלתי נמנע. אתה אולי ויתרת, אבל אני נשארתי איתך, אגב, לזה אתה מוזמן לקרוא סולידריות. 

* למרות כל האמור, הסיפור אינו מבוסס על דמות אמיתית אחת, אלא על הרבה דמויות, יודעי דבר לא יוכלו לזהות מבניהן את עצמם. לצערי, כל השאר אמיתי בהחלט. מוקדש לכל חבריי האמיצים שמשמיעים את קולם מדי יום ומאמינים כמוני שהמאבק על דמותה של ישראל הוא לא עקר, גם אם הוא מרגיש ככה לפעמים.

יום שלישי, 22 ביולי 2014

מלחמות קורות בקיץ, בעיקר כי הקיץ הוא רוב השנה

לפני כחודש חבר ירדני ואני פתחנו יוזמה בפייסבוק לקידום השלום באזור. הכמיהה לשלום עודנה איתי, כן אני יודעת אני נאיבית במקרה הטוב, יפת נפש לשווי הנפש ובוגדת במקרה הפחות טוב, זה לא משנה. אני חייבת להאמין בשלום כי אחרת אין בי את היכולת לחיות או לגדל את ילדיי כאן. אבל כעת כשהכמיהה הזו נראית כמו חלום מרוחק, אני מזכירה לעצמי שרבים פה באזור ממשיכים להאמין בשלום. זה ממשלות, גנרלים ופרשנים צבאיים שהופכים את דעת הקהל בישראל, שיצרו פה קונצנזוס שלם שאין עם מי לדבר - זה כבר לא רק החמאס, וכן אני מסכימה שיש בעייתיות, בטח כרגע, לדבר עם החמאס ועם זאת עוד נמצא עצמנו מדברים גם איתם. אבל בדעת הקהל הישראלית זה כבר כל עזה, זה כבר כל הפלסטינים, זה כבר הערבים בישראל וגם מקומם של השמאלנים לא נפקד. זה כל כך הולך לנשוך אותנו במקום שבו נהוג לשבת ברגע שיגמרו פה הקרבות, לא שזה לא נושך כבר. מתישהו יגמרו פה הקרבות ונצטרך להסתכל זה בעיניו של זה ולהמשיך לחיות כאן. 

חודש ונראה שחיים שלמים עברו מאז, חיים שלמים אינם מאז. הסבירו לי שלמנות את מספר המתים בצד שלנו ובצד שלהם זה אסור כי יש בזה מן ההשוואה, השוואה שמעולם לא עשיתי פשוט כי אני לא מחפשת איזון במניין המתים, אני לא מבינה את המוות המיותר הזה. אם אמנה את ההרוגים משני הצדדים במספר אחד הרה גורל ולא אפריד בין דם לדם, ואני מאמינה שאין הפרדה בין דם לדם, וודאי יגידו לי שגם זה אסור, לערב ישראלים ופלסטינים. אז אני לא אמנה ולא אנקוב במספרים. מחיר הדמים הזה הוא נוראי והממשלה שלנו הכשירה את הלבבות שלנו להסכים לו. כן, אני יודעת הפרשנות שלי היא נוראית ולא פטריוטית כי להיות פטריוט זה להתעטף בדגל ישראל ולשלוח הודעות ווטסאפ על נופלים ולקרוא בקול כמה ישראל צודקת ולא להיות מוכן לשמוע כלום. כהורה, מגיע לעיתים גיל שבו הילד שלך מקשיב לך פחות, אם בכלל, ויודע טוב יותר ממך כמעט הכל. כהורים אנחנו יודעים שעלינו להתאזר בסבלנות כי מתישהו הילד יחזור להקשיב. דומני שישראל עכשיו בשלב הזה, היא לא רוצה לשמוע היא בטוחה בצדקתה ולא משנה כמה תאמר שלכל דבר יש שני צדדים, בישראל 2014 יש רק צד אחד ולא הוא לא מקשיב.

47 שנות כיבוש בעזה ובגדה, 47 שנים של העדר עצמאות ודיכוי. זה לא משנה כרגע אם יש לפלסטינים שורשים היסטוריים שמקובלים עלינו או לא, יש עם פלסטיני יש לו תודעה וצורך במדינה משלו - גם אם נמשיך בדרך האדנות שמסבירה שאין עם פלסטיני ושאנחנו מתייחסים אליהם טוב יותר מכל מדינה אחרת (תירוץ אתנוצנטרי מחריד שאני מתנגדת לו כמובן), זה לא מה שישנה את העובדות בשטח. כל עוד אנחנו נמשיך לשלוט בעם אחר בכוח הזרוע הרי שהתפקיד שלנו בסכסוך הזה שריר וקיים ולא משנה מה הכוונות שלנו. הפלסטינים ימשיכו לשאוף למדינה, ואני יודעת שההקבלה הזו לא מקובלת, אבל בדיוק כמונו, הם לא יוותרו על השאיפה הזו.

קיץ, מלחמות כבר כן קורות בקיץ. אולי הן קורות בקיץ כי יש לנו קיץ רוב השנה. ושוב קיץ ושוב מלחמה עכשיו וכשאני מנסה להביא את עצמי להבין איך הגענו לכאן אני רואה רק ספינים, כאלה שפורטים לנו על כל הנימים, אך הם עדיין ספינים, רק שהמחיר שהם גובים הוא היסטרי. אני חוזרת אחורה. חטיפתם של שלושת הנערים היתה מחרידה (ולצערי גם כללה שקרים חמורים של הממשלה), הלבבות בארץ הוכשרו לנקמה, החטיפה נוצלה עד תום כדי לנטרל את הגדה עד כמה שאפשר תוך פגיעה אמיתית בזכויות אדם והרג מיותר של "בלתי מעורבים". אז הממשלה הפנתה זרקור לעזה כדי שלא יבריחו את החטופים (להזכיר שהממשלה פעלה מתוך הנחה שהחטופים נרצחו, רק לא יידעה את הציבור), מכיון שהציבור הוטעה ביודעין הוא כמתבקש תמך בפעולה. אחרי שנמצאו הגופות, הממשלה שנהנתה מדעת קהל אוהדת החליטה להמשיך ולנצל זאת מחד וגם לייצר אווירה ציבורית כזו שאת הפרשיות שעלו בזמן החטיפה לא תשזוף עין הביקורת.

פתאום הופנה זרקור לעזה. כן היו רקטות שנורו מעזה, יעיד על זה הדרום שהוסיף לספוג אותם בשקט בעוד לממשלה נוח להתעלם ולא לטפל. אגב גם מנהרות היו אבל אתייחס לזה בהמשך. הירי מעזה בחודש שלפני המבצע לא היה נרחב יותר מאשר נניח במרץ, רק שהלבבות בישראל הוכשרו וזה עשה את כל ההבדל. אז התחיל המבצע למניעת הירי. זה לא עבד, החמאס רק הרחיב את הירי. כך קיבל המבצע הקרקעי את הגושפנקא ועכשיו פתאום זה לא הירי אלא המנהרות. כן המנהרות הן באמת סכנת חיים, אבל הן גם לא חדשות. כן המנהרות מהוות איום אסטרטגי, אבל אחת הסיבות לזה היא חוסר ההתמודדות של ישראל עם זה לאורך יותר מעשור - עשור.

אני לא בעלת ידע ביטחוני נרחב, אני כן יודעת שיש כלי בשם טרנצ'ר 1860 שיכול לחתוך את הגבול בין ישראל ועזה ולסגור את נושא המנהרות, הידע שלי לא רחב מספיק כדי להסביר למה לא משתמשים בו. כבר ב- 2006 המנהרות היו בעיה רצינית וידועה שעלתה בציבור אז עכשיו 8 שנים אחרי מזדעזעים? הרי זה מחדל של מערכת הביטחון שהיה צריך להיות מטופל כבר מזמן. הצעות רבות הוצעו, הן לא התקבלו, הסבירו שזו ביורוקרטיה, שזה תקציב - כסף אין וחיי אדם? אני מוצאת את זה שאנן וחסר אחריות. אבל בואו לא נספר לציבור, הביורוקרטיה תנצח והמחיר? חיי חיילים. אני נגד מלחמה אבל מלחמה צריכה שתהיה לה מטרה ולנו יש בנק מטרות מתגלגל. הכי ציני? שעד ספטמבר עוד נשב איתם למשא ומתן. והלגיטימציה? מאות מתים. יכולנו לשבת עוד באפריל למשא ומתן במחיר הרבה יותר נמוך. מלחמת ברירה מול משא ומתן של אין ברירה. ואת זה הציבור צורך. 

אין לי ספק שיגיע הרגע שבו נשב למשא ומתן וגם נגיע לרגע בו תהיה מדינה פלסטינית לצד מדינת ישראל, זה הפתרון האפשרי היחיד. מטריד אותי המחיר בחיי אדם ומטריד אותי מחיר הדמוקרטיה. זה נראה נאיבי כמובן, אבל דמוקרטיה בהכרח נמדדת דווקא בעיתות משבר. זה לא רק השמירה על מוסדות השלטון שהיא אכן חשובה, זו גם השמירה על השיח ופה הלכנו לאיבוד וזה מפחיד. השמאל הפך להיות בוגד - ממתי לאהוב את המדינה שלך ולבקש להפסיק את ההרג זו בגידה? זה אולי לא בקונצנזוס כרגע, אבל בגידה זו לא. כבר חזרתי ואמרתי את זה בהמון פוסטים לאחרונה. לא אלאה אתכם עוד.

לפטריוטיות גוונים רבים, אבל בישראל כרגע יש רק מיינסטרים אחד והוא מסוכן. חובת הנאמנות מסתבר היא להפגין לאומיות וסולידריות וליישר קווים. לקרוא לפיתרון מדיני זה מסתבר לאהוד את החמאס, אף אחד לא מקשיב לך. להביע צער על ילדים מתים הפך לא ראוי. כן רק החמאס אשם בזה שאנחנו הורגים אוכלוסיה, נשטוף את ידינו בסבון רצח-העם-העצמי שהציע בנט בעוד ספין תקשורתי. זה לא עניין של אשמה, זה עניין של אחריות. זה שצה"ל מנסה לשמור על סטנדרטים של מוסריות זה דבר אחד, זה שהסיטואציה הזו היא בלתי אפשרית זה נכון, לכן מראש לא היינו צריכים להיכנס למלחמה הזו. לאגף את החמאס אפשר רק בדרך אחת - דרך פיתרון מדיני. החמאס מתחזק עם התקיפות שלנו, הוא ייחלש כשהוא יצטרך לקחת אחריות מדינית, לא תהיה לו ברירה אלא לא להקצין. כל דקה שעוברת מקצינה עמדות באזור, ככה זה במלחמה. רק אחריה אפשר לומר שהמחיר לא היה מוצדק ושהיתה דרך אחרת, אבל לדרך הזו אין לובי מספיק חזק כי תעמולה עובדת טוב יותר תחת אש. זה עובד טוב יותר כאן, זה עובד טוב יותר שם. לפלסטיני שמשפחתו נהרגה בהפצצות זה ממש לא משנה אם החמאס הוא האשם, הפצצה היתה ישראלית. האש הזו זורעת רק שנאה, שנאה שהולכת ומתגברת.

גם אם הייתי מסכימה למלחמה - איך היא תסיים את הסכסוך? אם המלחמה היא הדרך, הרי כדי לגמור לחלוטין את החמאס צריך לשטח את עזה. 1.78 מליון עזתים גרים בעזה. מה נעשה איתם? נהרוג את כולם? אם נהרוג את כולם נבצע להלכה ולמעשה רצח עם, כולנו, מימין ומשמאל יודעים שזה בלתי מתקבל על הדעת. קל נורא להיסחף בתוך המלחמה הזו ולראות ב"צדקתה" אך לאן היא תוביל? מה יגרום לה להסתיים? מכיון ששיטוח עזה והקמת קזינו (שלאף או אדלסון דרך אגב?) הוא כנראה בלתי אפשרי, זה מחזיר אותנו שוב לשולחן הדיונים, מה שאומר שאפשר היה לעשות את זה גם בלי מלחמה. זהו הסתיים נאום הבוגדת.

ורק עוד סיפא בשביל הסיפא - תיכננתי בכלל לכתוב על הקאמבק הנפלא של אייל גולן בחסות רני רהב. תנו לו עוד קצת - הכמיהה לזמר מלחמה עוד תביא אותו לשיר בקרב חיילי צה"ל בעזה  ואז יושלם הקאמבק - מי יזכור לו את פרשיית הנערות ממנה לא יצא נקי? הוא שר בעזה - הוא ישראלי אמיתי. זה ממש יפה ופטריוטי שהוא קורא לאמנים המתנגדים למלחמה להחזיר דרכונים ותעודות זהות כי הם לא יהודים ולא ישראלים, כי לשכב עם קטינות זו מצווה שלב יהודי מסוגל להכיל, אבל לא התנגדות למלחמה - עד כאן. באותו הקשר גם ההתבטאות משובבת הלב והשפה העברית של הצל על אורלי וינרמן לשנות את שמה לאנאלי ויינרמן כי יוצא לה קקי מהפה זה מקסים. אני אוהבת מאוד את המדינה שלי, אבל אנשים כאלה עושים את האהבה הזו לדרך חתחתים. כך או אחרת מחיר המלחמה גבוה דיו, ובכך עלה גם מחיר המשא ומתן. את המחיר החברתי שאנו משלמים היום ועוד נשלם בעתיד - ובכן, זו בהחלט זוועה שלא ברא השטן. כי אחרי שבסוף יהיה שקט מבחוץ, להביא שקט פנימה יהיה קשה הרבה יותר. 

יום ראשון, 20 ביולי 2014

קוצר ראייה

כבר לא אכפת לי איך תקראו לזה - צוק איתן, מבצע צבאי, מלחמה, כניסה קרקעית, או כל שם אחר שתרצו, ראוי או לא ראוי לא אכפת לי. בעיני המצבהזה הוא בלתי אפשרי. עזבו את דעתי על המבצע, מעולם לא חשבתי שאגדל את ילדיי בתרגולת אזעקה. שריקת הרוח בדלת המרפסת, אם לא נסגרה היטב, מקפיצה אותם מיד.

לפני 3 ימים נסענו לים. יצאנו מהרכב כי החנינו, לא דווח על אזעקה. מעלינו בדיוק הסתיים יירוט. המרכזית, הפיה/נסיכה המנצנצת, מביטה למעלה ואומרת: "אוי כמה שהעננים האלה מתפוגגים יפה". "זה יירוט", מפטיר הבכור בידענות מעציבה. 

שלשום חזרנו ממסיבת יום ההולדת של הבכור, בכניסה לרחוב החלה אזעקה. אני מחשבת זמנים והיתכנויות, שתי אפשרויות: להמשיך לנסוע לחניון התת קרקעי, מרחק דקה נסיעה או לעצור ולהסתופף בין מכוניות חונות. אם יש לנו 90 שניות ההחלטה ברורה - לנסוע. מעלינו רקטות מחפשות משהו ליירט ומתפוצצות מעל. המרכזית: "וואו זה כל כך יפה, כמו כוכבים זזים." הבכור: "זה באמת יפה רק שטילים הורגים אנשים".  

תרגולת אזעקה- שומעים, ממ"ד, משחקים, יוצאים. בתוך כל זה ממשיכים בשגרת החיים. הילדים שלי לא לחוצים, אומרים לי שזה בגלל ההורים. זה נכון, אנחנו הורים רגועים. כל הזמן אנחנו מחנכים אותם שאנחנו כאן כדי לשמור, להגן ולאהוב. אין דרך אחרת לגדל ילדים חוץ מלעטוף אותם בכל האהבה והביטחון האפשריים. אבל ביננו זו תחושת ביטחון מזוייפת כי מהדברים הנוראיים באמת אין לי דרך להגן עליהם, יש לי רק דרך לאחר את הרגע שהם יהיו חשופים אליהם וזה מדכא. 

שנים גידלנו ילדים מתוך רצון שלא ילבשו מדים והם תמיד לובשים. ממשלות בלי אופק מדיני, בלי רצון לשנות, ממשלות של הסתה וחינוך עקבי תחת הדגל של יהודים נרדפים שכל הערבים רוצים להשליך אותם לים. באמת מוזר שנשבינו בקונספט הזה ואנחנו לא רואים כלום מלבדו. אז זהו שבעיני בוגדת שכמותי קיומה של מדינת ישראל בכלל לא עומד בספק, החמאס בעיני הוא בעיה ותו לא, הדרך שלי לפתור את הבעיה היא במשא ומתן למרות שנראה שאיחרנו כל רכבת אפשרית. מה שמפחיד אותי לגבי קיומה של מדינת ישראל הרבה יותר זה המצב הפנימי שלנו עכשיו. מדברים בלי סוף על דמוקרטיה בלי להבין את משמעותה בעוד ההנהגה משתמשת בכלים דמוקרטיים רק בשביל הפרוצדורה. דמוקרטיה מרוקנת מתוכן, ממהות והיא מתחילה לקרוס לתוך עצמה. חינוך ילדים לערכים הלא נכונים מביא אותנו למקום שאנו נמצאים בו והוא לא מקום טוב. רוצים איום קיומי אמיתי? הפלאנגות היהודיות היום והעדר הטיפול בהן הן האיום הקיומי, אבל תשלחו אותי לעזה. עד עכשיו תמיד חזרנו לסוג של נורמליות אחרי כל מבצע צבאי, הפעם אני חושבת שהנורמליות מאיתנו והלאה. אם לעשות פראפראזה על סיסמת משרד החינוך - "האזעקה הזו היא לנו". אלה לא הטילים שיגמרו אותנו, זה העדר הדמוקרטיה בתוכנו.

תמונות זוועה מגיעות כל הזמן מעזה, ילדים פצועים, ילדים מתים, גופות מפוזרות ברחוב. תיעוד סטילס ווידאו של פשעי מלחמה.

תמונות של נופלים על דפי העיתונים והאינטרנט (טלוויזיה אני לא פותחת כבר שבועות). ואני יודעת שיהיו עוד. לא יכולה להכיל את השכול הזה. מוכרים לנו מלחמת ברירה. היא עולה בחיים שלמים ובינתיים גם 2 מיליארד שקל. מה זה יתן? כל עוד לא מיוצרת שום אלטרנטיבה מדינית כל מה שזה ייתן זה עוד מוות.

איך מגדלים ילדים בתוך מוות ושנאה?

אני יכולה להבין את ההסבר למלחמה הזו, למרות שאני לא מסכימה איתו. אני יכולה לכבד אנשים שתומכים ללא סייג בישראל. כשאנשים מסבירים לי שכאשר התותחים רועמים זה לא זמן להעביר ביקורת, אני יכולה להצטער שזה הלוך הרוחות. אבל כשאנשים מסבירים לי שארבעה ילדים שנהרגו בהפגזה של צה"ל זו לא בעיה של צה"ל אלא של החמאס והפלסטינים ולכן הם לא זכאים לחמלה, אני נחרדת. לרוב יש הקבלה בין האנשים האלה ואלה שאומרים שכל ישראל ערבים זה לזה ושלכולנו לב יהודי ענק. איזה מן לב יהודי ענק לא חומל על ילדים? מי יכול לומר לי שארבעה ילדים מתים על החוף זה בסדר, אבל העיקר ששום ילד יהודי לא נהרג? ולא אני לא רוצה שילד יהודי ייהרג בשביל האיזון. אני רוצה להפסיק את המוות, משני הצדדים ואם ישראל צריכה להתנהג בבגרות ולהתקדם, אז כן אני מצפה מישראל לעשות את זה. ביום שהפלסטינים יאהבו את ילדיהם יותר משישנאו אותנו? ואנחנו, מה איתנו? מעולם לא רציתי שישוו אותנו למדינות שסובבות אותנו, הן לא הסטנדרד מבחינתי. האמנתי בכל ליבי שמוסר וצדק ינחו את דרכנו. טעיתי. שנאה מלכדת הרבה יותר, רק ששנאה גם מאכלת, את כולנו.

בלילות פוקדים אותי חלומות זוועה. לא חלמתי כבר שנים. עכשיו אני לא רוצה לחלום. 

"חברים" מסבירים לי שבגלל שלילדים שלי יש ממ"ד וצה"ל תוקף ברצועה אני יכולה לחיות כאן כמו בוגדת. "חברים". החברים האמיתיים שלי, הם גיבורים אמיתיים בעיני. הם אלה שהיו אתמול בהפגנות נגד המלחמה הזו ובעד דו קיום. הם חטפו אתמול מקכת, בקבוקי זכוכית ואבנים, הם מקבלים איומים על חייהם, מקללים אותם, והם ממשיכים. אני אתמול כשלתי, לא הלכתי לשום הפגנה. הילד שלי פחד. גם אני פוחדת. פוחדת לא ללכת, פוחדת כן ללכת ופוחדת מהפסימיות שנפלה עלי ותפסה אחיזה בכל נימי קיומי.

אנשים "מתונים" תוקפים אותי, בניגוד ל"קיצוניים" שמאיימים עלי, הם רק מסבירים לי כמה אני לא לגיטימית. אני נבהלת מכמה האחיזה שלנו בדמוקרטיה היא קלושה. לכל אותם אנשים שמסבירים שצה"ל חזק ומוסרי, אי אפשר להסביר שגם שבהנחה שזה נכון, אם לא נשמור על הדמוקרטיה זה לא שווה כלום. אין בליבי דבר נגד חיילי צה"ל, בין אם אני מסכימה למבצע ובין אם לא, הם קרבנות, בדיוק כמו האזרחים, קורבנות של מדיניות הממשלה, רק שבניגוד לנו, האזרחים המוגנים יחסית, הם עשויים לשלם בחייהם. אני לא אקרא לשום חייל צה"ל בוגד, גם אם פעל בניגוד למה שאני מאמינה בו. אני סבורה שאנשי השמאל שיוצאים נגד חיילי וטייסי צה"ל עושים טעות קשה, גם אם הם בטוחים שהם אומרים זאת בשם המוסר והצדק. מי שצריך למחות נגדו זו הממשלה, כן זו ששותקת עכשיו נוכח גלי ההסתה שעברו כל גבול. בעצם, לא רק שותקת, בעיקר נישאת על גבם.

אנשים שלא באמת מכירים אותי וגם כאלה שחושבים שכן מסבירים לי שבגלל שאני לוקחת את הבכור להפגנות אני מחנכת אותו שיש רק דרך אחת. אתם לא מכירים אותי, אני מחנכת את כל הילדים שלי להוקיר ולכבד כל אדם באשר הוא אדם. לא מאמינה באלוהים, אבל מכבדים את מי שכן. שמאלנית, אבל מכבדת את מי שלא. כל פעם שהוא נחרץ לגבי העמדות שלו אני מלטפת אותו ואומרת לו שיש לו זמן, שהוא לא צריך להחליט בגללי, שהוא יגדל ויחליט לבד מה טוב לו. אבל מסבירים לי שאני מגדלת בוגדים. מי אתם שתטיפו לי בכלל? מתייגים אותי כמו שבא לכם בכלל בלי להקשיב. כן, גבולות הדמוקרטיה. אני מקפידה על הדמוקרטיה, מקבלת את השלטון הקיים, אבל במצב הנוכחי הדמוקרטיה שלנו כל כך קלושה שאי אפשר אפילו למחות. 

המחאה היא בסיס חיוני לדמוקרטיה, דמוקרטיה אמתית יכולה להכיל אותה. אם לא הייתה מחאה היינו צריכים לדאוג. אבל למי אני מספרת את זה? מי שלא רוצה ממילא לא מקשיב. רואה תגובות של אנשים ברחבי הרשת ומבינה שבעצם הרצח הפוליטי הבא כבר כאן, הוא רק מחפש את הקורבן. אחרי זה ישראל לא תשתנה לנצח, בקלישאה הזו היינו ב- 1995. זה ששום דבר לא ישתנה זה מה שהכי מפחיד אותי.

בינתיים עוד 13 חיילים נהרגו היום, 18 חיילים עד עכשיו. המחיר הזה עוד יאמיר. ואני בוגדת כי אמרתי שצריך להימנע מהמחיר הזה. לא הייתה שום הסלמה בעזה, ספין תקשורתי שכולם מאמינים בו והממשלה שלנו מזינה. מאז המבצע האחרון הדרום סופג וסופג ופתאום החליטו שדי? נתניהו לא רצה במשא ומתן. הספין הזה הוא עלינו, אבל המחיר הוא כבד. והמשא על הלב כואב הרבה יותר. 18 חיילים נהרגו ואני בוגדת כי מראש צעקתי לא למבצע הזה, נכון? זו כנראה קריאה אחרונה למדינה שבחרה לחיות על החרב ומאשימה אחרים. מקרה קלאסי של הכחשה. הכחשה שעולה בשכול. אז עכשיו תספרו לי שאי אפשר לעשות שלום עם הפלסטינים וכל המתים המוטלים לרגלינו הם ההוכחה ואני אגיד שאי אפשר לכבוש עם שלם ולא לתת לו תקווה ולחשוב שהם פשוט יהיו בסדר עם זה ואם לא אז פשוט נעשה פה עוד מלחמה. המלחמה עם הפסטינים עולה לנו במלחמה בתוכינו והמחיר עליה הוא כבד עוד הרבה יותר.

אני לא רוצה על הגב שלי את המתים הבאים. לא רוצה לשמוע את יאיר לפיד מספר על יום של לחימה קשה. אפשר היה להפסיק את זה, זה עניין של קוצר ראייה.

רק המתים רואים בסופה של המלחמה. תסלחו שאני מבקשת חיים, באמת סליחה ומחילה.

יום שבת, 19 ביולי 2014

don't think, take shelter it's siren time again

When the cannons roar, the muses shouldn't stay silent, for silence is not only acceptance it is also legitimization.The muses might want to stay silent, become impervious when facing fire, heat and danger, man might wish for serenity, but there is none. I wish I could fill the air with words to prevent the echo of explosions, whether it's an explosion or interception. What we are intercepting is the hope, and moreover the skepticism, the doubt. Who in his right mind will write against the war while sitting in shelters, stairways or residential safe rooms? This operation against Gaza is used to silence us. Yeah I know, it's not popular to write such things now. For me it's the time to speak, to shout not again, no more. The government wants us to think that this operation will silence Hammas, will weaken them and show them who the real landlord is. 
Only Israel is not the landlord. Gaza and the occupied territories are not part of Israel's sovereignty. Though just like minister Bennet we can say there are no Palestinians; just like justice Levy (RIP) we can claim there are no occupied territories. You can say almost anything, it doesn't mean that it is necessarily true. Fact is that Israel's sovereignty is in the borders of 67' all the rest is just wishful thinking according to the views of the beholder. Fact is that for 47 years we are keeping civilians under occupation and prevent their freedom. 47 years of limbo, not here and not there. Despair that is multiplying, there more than here, since the despair is greater on the Palestinian side. 47 years of proving they have nothing more to loose. What more can we do to them? Most of them live in poverty, under threats, under denial of human rights, the army controlling them, uncertainty is everywhere. However, there is one thing we cannot deny them and that is hope, though it seems that we wish to rob them of their hope, we cannot take their hope, they will not allow us to, it's only human, even before the story of Pandora. It brings nothing to the world but hatred and pain. Each and every Israeli operation brings more and more people to believe that that there is no other way but to fight. Weakening Hammas? Ha. It is growing stronger, extremists are gaining more strength against Israel and within the Palestinian people. With each operation extremists on both sides are getting stronger.  
The public in Israel is calling the government to "show them", what will it accomplish? We "showed them" so many times before. Since 2004, 10 years, of operations to end the rockets on the Israeli south in particular and on Israel in whole:
October 2004 operation Days of repentance 
September 2005 operation First rain
February 2006 operation Lightning strike
June 2006 operation Summer rains
February 2008 operation Hot winter
December 2008 operation Cast lead
November 2012 operation Cloud Pillar
June 2014 operation Strong cliff
Former seven operation that already "demolished the terror infrastructure", so how the hell do they continue to launch missiles at us? paradox? I don't believe for a moment that this time will end it and make us sit  for 40 years in peace under the vine and fig tree, not under olive trees - that is somewhat problematic as we uproot and displace them, plus olive trees are so 90's. 
The muses might be silent, but also are all the national scandals that we should have investigated.Because mending starts from within, only this is not part of our government's agenda. This government prospers on our fears and despairs. Why handle the arrows of criticism when the iron dome is such a better distraction. 
This ongoing operation will not stop the fire, nor will it not kill the hope for peace that still remains in the hearts of the two people, it only indicates what this government's agenda really is. It's nice to believe that there is no Palestinian people or occupation that we are here due to a divine promise of the land, only the problem continues. This government does not want peace, it's not part of it's agenda. It's agenda is clear it's to keep the situation as is while believing the people are ignorant. They want us to loose faith in peace - the elite will stay intact, the money flow will stay in the "right" direction if the public will continue to tread in the the lack of hope for peace. Thus the government gains a total maneuvering advantage while the public still carrying the hope for peace but depressed enough to follow demagogy and not stop for a moment and think.
 There is a saying in Hebrew "remove the beam from your eyes" - which is a sort of a calling for a man to see his own faults, a lot like Matthew 7: 3-5: "“Why do you look at the speck of sawdust in your brother’s eye and pay no attention to the plank in your own eye? How can you say to your brother, ‘Let me take the speck out of your eye,’ when all the time there is a plank in your own eye? You hypocrite, first take the plank out of your own eye, and then you will see clearly to remove the speck from your brother’s eye." I thought it was appropriate at the moment because of it's double meaning at the moment - a beam is a great place to take shelter underneath when the sirens go off. But back to Matthew - don't remove the speck, sirens are going off - it's not the time to ask how come there is no budget for welfare, education, healthcare, etc but enough for a military operation. In times of sirens and missiles there is no room for doubt. It's easy this way, the easiest way. But if we'll stop to think, we'll realize it's all a matter of priorities.
For years now our PM is stoking the fire while trying to look like the fireman and we still buy it. The public is "shocked" by people calling for revenge; shocked by the mob looking to beat Arabs; shocked by people who couldn't care less for an Arab boy (BTW, his name is Muhamed Abu Hader) burnt alive and murdered; but no one is really shocked we're not really that blind to see the country is changing and has been changing for years now. The public in Israel believes that the fact that whole families are killed in Gaza is nothing compared to the missiles and if you look at things differently you'll be tagged a traitor. Well, here's what I think, no operation will stop the missiles - it will not end till we'll say enough and truly negotiate for peace. Until we'll actively refuse to be enemies. Until we'll refuse to give this government the legitimization. If we will not try to negotiate, we can crash, trash, blow, intercept, shoot, blow, destroy, break and as long as we take this path, they will still be growing new heads just like hydra since they are fighting for their freedom. 
As we tell our kids the story of Pharaoh and the children of Israel as told is Exodus 1 11-12: "11 Therefore they did set over them taskmasters to afflict them with their burdens. And they built for Pharaoh treasure cities, Pithom and Raamses. 12 But the more they afflicted them, the more they multiplied and grew. And they were grieved because of the children of Israel." The Palestinian people are suffering of our oppression for years now, it will not bring anything but suffer and hatred. This hatred will intensify if we'll keep the occupation. To insure our kids' future we should not agree to this operation and the coming operations, as this operation will probably lead to another one, we must object. We must call for peace.
If in April, our PM would have said "I do not trust Hammas, I am not happy with the consent government, but I'm willing to give it a chance and see where it takes us with all the suspicion possible", I can only presume that there was no need for the current operation.My guess is that as s public we are just not good at deducing, we learnt nothing from the holocaust (but we're not allowed to compare) and we learnt nothing from the ancient story of the exodus (though it has been some 3,500 years). We all understand that if we will not choose peace actively, we will be facing a column of smoke, or should I say a mushroom cloud?  If there is a story we must not reconstruct, it's the story of Masada...  

יום שישי, 18 ביולי 2014

זרקור גזענות

לקסיקון ישראל 2014, דוגמית:

בלתי מעורבים - אזרחים פלסטינים חפים מפשע
רצח עם עצמי - הפצצות ישראל על עזה 
סרטן, בוגד, דובר חמאס, חובב חמאס, גיס חמישי - שמאלני
אריה/צל - פשיסט בריון
ערכים - שנאת ערבים
אי שפיות זמנית - רצח נער ערבי על ידי יהודי
תג מחיר - מעשי ביריונות על רקע גזעני

נו, אז איך זה לחיות בתוך מכבסת מילים? נקי ורענן לכם? המצפון רגוע? הכל טוב?

אבל זה לא רק מה שקורה עכשיו בתוכנו עם המבצע בעזה, זה גם מה שקורה בתוכנו יום-יום וכל האירועים האחרונים רק מדגישים את אותו. אנחנו חברה חסרת סבלנות וגזענית. והגזענות הזו הורגת, הורגת את הסיכוי שלנו לחיות פה, להעניק לילדים שלנו עתיד נורמלי פה, היא חונקת את הדמוקרטיה. מרתין לות'ר קינג כתב לפני משפטו בברמינגהם על שתיקת המתונים. היא נדמית לנו בסדר, אך היא הרוח הגבית של הקיצוניים. זה היה נכון בארה"ב של שנות ה- 50 וה- 60 וזה נכון היום בישראל.

אתם יכולים לצקצק עד מחר, הגזענות היתה פה תמיד אבל היא הולכת ומרימה את ראשה המחוער. זה לא כל כך מפריע למי שנולד יהודי, זה לא כל כך מפריע למי שחושב שהוא לא כזה ולכן לא חייבים להתערב, זה לא כל כך מפריע למי שבטוח שזה בשוליים, זה לא כל כך מפריע למי שחושב שזה יעבור. רק שזה לא עובר, זה מחמיר וגובר. אבל מזל שנולדתם יהודים, כי אם חלילה הייתם נולדים ערבים יכול להיות שהיה לכם פחות טוב, יכול להיות שהייתם חושבים שצריך פה משהו להשתנות.

אם הייתם נולדים ערבים אז היו למשל עושים לכם בעיות בשכירת דירה אם בכלל היו משכירים לכם, או שאולי סתם הייתם מוצאים איום יום אחד כשאתם חוזרים הביתה, הייתם עוברים מסכת משפילה בכל נקודת ביטחון, בתוך הארץ או ביציאה מהארץ, אם הייתם עונים לטלפון בערבית הייתים עשויים לחטוף מכות, אם החנתם את האוטו שלכם אתם עשויים לקבל מכתב נאצה או שמשה שבורה, אם נכנסתם למים בחוף הים היו עשויים לקחת לכם את הבגדים, והיו מתלחשים לכיוונכם, זורקים מבטים לא נעימים, מקללים, לא מוכנים לשבת לידכם, לפעמים היו מרססים לכם את הבית בכתובות נאצה, לפעמים סתם שוברים שמשה, לפעמים הייתם הולכים למשחק כדורגל וסתם היו צורחים לידכם "מוות לערבים", לפעמים סתם יכולתם לחייך למישהו הוא היה מעווה פניו בגועל, לא מתעלם, פשוט נגעל. סתם אסופה מקרית. בלי לדבר על נניח אם הייתם נער שיצא לבד בבוקר 3 אנשים היו יכולים לחטוף אתכם, להרביץ לכם, לגרום לכם לשתות דלק ולשרוף אתכם חיים.

ועזבו את מה שבני האדם מסביבכם יכולים לעשות לכם, גם הממשלה של המדינה בה אתם אזרחים היתה הופכת אתכם הלכה למעשה לאזרחים לא שווי זכויות, פשוט כי לא נולדתם לדת הנכונה. משחירים ציבור שלם ומסתתרים תחת האדרת שיש לו תעודות זהות כחולות ומכאן שווה זכויות, yeah right. הם לא אזרחים שווים, הם מעולם לא היו והמצב הזה רק מחריף, אבל בואו נחיה עם זה ולא נתקומם ולא ניתן לו שם כי לקרוא לזה גזענות או אפרטהייד זה הרי טירוף. כל פעם כשיש התפרעויות בציבור הערבי יש דיכוי חריף מחד וגינוי פוליטי מאידך שמיד הופך את כל מי שמוצאו ערבי ואינו יהודי בישראל למוקצה מחמת מיאוס. על הציבור הערבי בישראל כל הזמן חלה חובת ההוכחה. דמוקרטית, דמוקרטית אבל קודם כל תוכיחו את עצמכם לפני שתקבלו זכויות. זה לא עובד ככה, זה לא יכול לעבוד. 

עוד דוגמא לנושא הגזענות הממוסדת - המממ, לאן נעלמה הערבית כשפה שניה? איש לא יודע, איש לא שמע - היא פשוט התפוגגה. כבר שנים יש "עשבים שוטים" שמרססים על שלטי רחוב בחלק הכתוב בערבית, את השפה עצמה לא מחייבים ללמוד עכשיו כבר בשום כיתה ושום מוסד רשמי לא ממש מקפיד על שתי השפות הרשמיות, שלא לדבר על לימוד התרבות, עזבו תרבות רק ספרות, ערבית. וזה עוד בלי לדבר על הקצאת משאבים שם סירחון העוולה עולה השמיימה. אבל ודאי תסבירו לי שהדוגמא הזו אינה מוכיחה דבר.

הגזענות הזו הפכה מקובלת. היא כל כך בסדר שהיה לנו שר לביטחון פנים, גדעון עזרא שמו, שיכול היה להריח ערבים בקלות, כי הלא ידוע שיש להם ריח אחר. מעולם הם לא היו חלק, דוד בן גוריון סירב שתעודת הזהות שהוא נושא תהיה גם בערבית. מעולם לא היו הערבים שחיים בישראל חלק אמיתי מהחברה הישראלית. תמיד הם היו נספח לא רצוי, גם בתקופות הטובות. כי זה מן הידועים שערבי טוב הוא ערבי מת. ואנחנו חיים עם הגזענות האינהרנטית הזו. רק כמו כל דבר היא עתידה להמשיך ולהתגבר.

זה לא יעזור שבזיכרון הקולקטיבי שלנו אמור להיות צרוב המשפט "יהודים החוצה", עובדתית אנחנו מבינים את הלקח הזה רק כשהוא מופנה כלפי יהודים, אנחנו טובים בדדוקציה, אינדוקציה זה עדיין גדול עלינו מסתבר. 

זה לא משנה שבישראל נכנסה לתוקפה האמנה בדבר ביעור כל הצורות של אפליה גזעית כבר ב- 1979.

זה לא משנה שבספרו של הרצל אלטנוילנד, הוא כותב על המדינה האוטופית שתקום לעם היהודי ואני מצטטת: "איננו מפלים בין אדם לאדם. איננו שואלים מהי דתו של אדם, ובן איזה גזע הוא. עליו להיות אדם ובכך אנו אומרים די."

זה לא משנה שבמגילת העצמאות נכתב "תהא מושתתה על יסודות החירות, הצדק והשלום לאור חזונם של נביאי ישראל; תקיים שויון זכויות חברתי ומדיני גמור לכל אזרחיה בלי הבדל דת, גזע ומין;  תבטיח חופש דת, מצפון, לשון, חינוך ותרבות; תשמור על המקומות הקדושים של כל הדתות; ותהיה נאמנה לעקרונותיה של מגילת האומות המאוחדות."


זה לא משנה כי בישראל 2014 הגזענות זוקפת ראש והופכת לנורמה מקובלת שאנחנו מוכנים לחיות איתה.


אני יכולה להמשיך ולתת דוגמאות, לצטט פסקי דין וחוקים. העובדה היא שאנחנו חיים לצידה של הגזענות הזו ומעניקים לה תנאים טובים ורוח גבית. אבל העובדה המרירה היא שאין לנו עתיד במדינה הזו אם לא נדע להוקיע את שראוי שנוקיע ונלחם את מלמחת הצדק. אלא אם כן אתם בעד טיהור אתני, אתם וודאי יודעים שפה בשטח האדמה הקטן הזה, ישראל אמורה להיות בית לא רק ליהודים, אלא לכל אזרחיה ולכן אין הברירה היחידה שיש לנו כאן כדי להבטיח את חיינו כאן היא לסרב להיות אויבים. אין הבחנה בין דם לדם, בין רגש לרגש, בין אדם לאדם.


בדיוק ברגע החשוך הזה כל כך שנדמה שאין ממש תקווה, הדרך היחידה שלנו לשנות היא דרך הסירוב להיות אויבים, הסירוב לגזענות, הסירוב ללכת בדרך הפתלתלה והעצובה הזו שכבר נוסתה פעמים רבות כל כך בהיסטוריה ותמיד נגמרה רע. עזבו אתכם רגע ממה שקורה בחוץ, הסתכלו רגע פנימה ותסרבו לתת לגזענות הזו להרים ראש. העתיד שלנו כאן טמון אך ורק בסבלנות ובשוויון, שוויון אמיתי. 

יום רביעי, 16 ביולי 2014

צמצום השיח כמוהו כויתור על התקווה

מהבוקר מנסה לכתוב, סוקרת אתרי אינטרנט, פייסבוק, טוויטר, יודעת על מה אני רוצה לכתוב ומתקשה לגייס את המילים. לרוב הן קולחות לי ללא שום בעיה, מקסימום מוצאות את מקומן אחרי עריכה קלה. היום מצאתי את עצמי יושבת בלופ אינסופי של הסרטון הזה של מונטי פיתון, לנסות ולהיכנס קצת לפרופורציות. לא יודעת אם זה באמת עבד, כי נכון שאנחנו רק חלק קטן, מה קטן? פצפון, בתוך כל היקום הזה, אבל בתוך כל החלק היחסי הזה, מה שקורה כאן הוא הרה גורל מבחינתי. אלה החיים שלי, זה עתיד ילדיי, זו המדינה שאני בוחרת מדי יום לחיות בה

שמתי לב שאני מאבדת מעט מהציניות שלי, במידה רבה זה אומר שאני מאבדת אנרגיה ואופטימיות, ככה זה עובד אצלי. יושבת מול המסך וקוראת שבקבוצת אימהות, שאני לא חברה בה, היו אימהות ערביות שעזבו בגלל קללות ונאצות שחטפו מאימהות יהודיות חברות הקבוצה. עורכת דין ישראלית ממוצא ערבי יושבת ברכבת הקלה ונעה באי נוחות נוכח מבטי שנאה והתלחשויות ובסוף מוצאת את עצמה רצה לעזרת אם ערביה עם ילד המותקפת על ידי אשה דתיה עם תינוק בעגלה. מאחורי מקלדת, חברים, גם אני בתוכם, מקבלים איומים בלתי פוסקים וזרם שוטף של קללות מהסוג הנחות ביותר. וזה עוד בלי לדבר על האריות ועל הצל, על מירי רגב, דני דנון, ליברמן, בנט, איילת שקד ופייגלין (עזבו אותי מרשימות ארוכות, קבלו רשימה מייצגת). מדברים על כמה הפלסטינים שונאים אותנו יותר מאשר אוהבים את הילדים שלהם (שחוק עד זרא) ואצלנו מצטלמים עם ילדים על הברכיים וכתוביות הדורשות נקמה, אימהות לילדים מתנהגות באלימות בעוד הילדים שלהן מסתכלים עליהם - הם לומדים, אוהו כמה שהם לומדים.

כל סטטוס אנטי המבצע, כל הסתכלות פנימית במבט ביקורתי הם בגידה, כל שמאלני הוא עוכר ישראל, סרטן שצריך לשלוח ולאחל לו מיתות משונות או להעיף אותו למקום בו ידעו איך לטפל בו. ואם הייתי במיטבי הציני הרי שהייתי מייעצת רענון מאסיבי של כל הנאצות האלה, אני רואה את הפוטנציאל ואני בטוחה שאפשר יותר. אבל מסתבר שגם אנחנו יודעים איך לטפל בכל בוגד, רק תקשיבו לצל (שכמובן אינו מסית) ותפנימו. מה שמעורר את הדאגה הגדולה ביותר שלי זה השקט שבה הדברים האלה מתקבלים. אימהות ערביות הוצאו מקבוצה? איפה אתן אימהות יהודיות החרדות לגורל ילדיכן? למה אתן לא יוצאות מהקבוצה כי זה לא לגיטימי? מרביצים לאמא ערביה וילדה? מרבית היושבים ברכבת עסקו בסמארטפון שלהם או התבוננו בנוף הנשקף מחלונות הרכבת. זו הפניית העורף שמפחידה אותי. 

אתמול היה לי דיון ארוך בהשוואה שעשיתי בין ישראל של היום וגרמניה של סוף שנות ה- 20 ותחילת שנות ה- 30. רוב הגרמנים לא עשו דבר כשהחלו הניצנים של אלימות נגד יהודים, קומוניסטים וכל מה שהוגדר כבוגד. חשבו שזה עדיף לשתוק עד יעבור זעם. עד היום כמעט בכל נאום על השואה אנחנו מזכירים את הפניית העורף, מגנים את התעלמות הציבור בגרמניה, באירופה ובכלל בעולם, אבל כשמגיע תורנו, אנחנו מפנים עורף לא פחות. אנחנו מפנים עורף למי שאינו יהודי (בין אם הוא ערבי או אריתראי), אנו מפנים עורף לזוועת החיים הפלסטינים (ולא, לא רק בזמן המבצע הזה), ואנחנו מפנים עורף לכל מי שבתוכנו שיש לו ביקורת שאינה קונסנצואלית. האמת שאם זה היה נגמר בהפניית עורף אז עוד מילא, אך למעשה יש בתוכנו אלימות מילולית ופיזית שאין לה מנגנוני בלימה אמיתיים ולהגיד היום שזה "רק מיעוט" זה אולי אנדרסטייטמנט שיש אנשים שמוכנים לחיות איתו, אבל איפה תוכנית הפעולה. איך יוצרים לזה בלמים ומעצורים? זה כבר לא עניין רק של גינוי דרוש פה טיפול יסודי. רק מכיון שזה לא רק הציבור אלא גם חלק ממנהיגיו, כנראה שלא יהיה לזה טיפול, רק לגיטימציה שתלך ותגדל עד שזה פשוט יהיה הנורמה. 

ביננו, במדינה שמגדירה עצמה כיהודית ודמוקרטית, אין ספק שכל מה שאינו יהודי חלקו בדמוקרטיה הולך וקטן. במידה רבה, היות הלאום של מרבית הישראלים יהודי, למרות שהלכה למעשה זו השתייכות דתית בלבד, מעידה על יצירת אומה שלמעשה כל מה שמשותף לה הוא איזו שותפות גורל ובכך הופך הרעיון הלאומי לכלי שרת בידי המדינה. העובדה שהאבות המייסדים הקימו אומה על בסיס דתי היא אולי מכוננת ומאחדת מחד ונותנת לנו גושפנקא היסטורית, אבל היא גם פוגעת עד יסוד בבסיס המודרני של מדינה דמוקרטית. כל עוד הלגיטימציה של המדינה שאובה ממקורות דתיים לעולם לא יוכל באמת להתקיים שוויון אזרחי במדינת ישראל, גם לא בקרב אזרחיה היהודים, כי בסופו של דבר מוכתבת לנו מדינה דתית ועל זה קשה מאוד להקים מדינה דמוקרטית בחברה שהיא לא באמת הומוגנית. זה שנולדנו לאמא יהודיה או שבחרנו להתגייר זה מכנה משותף דל מאוד למדינה, זה מכנה משותף חברתי אולי אבל לא לאומי. לא נוצרה כאן מעולם חברה אזרחית חילונית בעלת אינטרסים מודרניים-דמוקרטיים מובהקים, יש כאן שעטנז שלא באמת יוכל לעבוד במתכונת הזו לאורך זמן. מה שכן נוצר פה זה חברה פוליטית באופן אבסולוטי שקובעת אמות מוסר וכמוה גם את האמת הבלעדית. בישראל של היום רק מי שמקבל את האמת הבלעדית הזו יש לו מקום, כל פיקפוק נתפס כאנטי-דמוקרטי ומוביל לקריאות בוגד כשלמעשה זו המדינה שרק משתמשת בכלים דמוקרטיים ומכוננת אוירה שאינה דמוקרטית כלל וכלל, רק פסאודו-דמוקרטית.

במשך דורות משתמשים הפוליטיקאים ברטוריקה, סמלים ומיתוסים כדי לבסס לגיטימציה של המדינה כמדינה יהודית. הדמוקרטיה היא רק כסות להתכסות בה ומסגרת נוחה ומודרנית של כלים ראויים. אך הדמוקרטיה אינה יכולה להיות דמוקרטיה בהתבסס על אתוסים לאומיים, כך רק מכוננים אומה אך לא מקיימים מדינה. הסמכות והלגיטימציה הם כאילו של המדינה, אך למעשה הם נעוצים ברמה הלאומית ולא ברמה המדינתית. לא יצרנו לאום חדש של יהודי מודרני, לא השכלנו לתת לזה כלים. ערבוב הדת והמדינה יצר מצב שבו אנו נסמכים על עברנו פה ועל החיבור לדת כנותני התוקף ובכך נגזר על אופיה הדמוקרטי של המדינה תמיד להיות משני. הדת היהודית היא הגורם שמקנה כביכול לגיטימציה לישיבתנו כאן אך זוהי חרב פיפיות כי אם נמשיך לחנך את ילדינו רק על האתוסים האלה מבלי לתת להם ערכים אוניברסליים של דמוקרטיה, צדק, שוויון, לא נוכל להמשיך ולהתהדר בהיותינו דמוקרטיה אמיתית. אין מנוס מלקבוע היום שבקרב הזה ישראל הפסידה, היא הפסידה את האפשרות להיות מדינה חילונית היונקת את הלגיטימציה שלה מהתנועה הציונית ומערכים אוניברסאליים והפכה להיות מדינה שהגדרתה בראש ובראשונה היא דתית לאומית. תוסיפו לזה את האתוס הצבאי שהלך ונבנה כאן ותקבלו תמונת מצב עגומה - נחטפנו על ידי אתוס צבאי, דתי ולאומי ולקינו בתסמונת שטוקהולם. אנחנו כבר לא רואים איפה התחילה הטעות.

זו בדיוק הסיבה שכל מי שמעביר ביקורת נתפס כבוגד, אנחנו כפופים כל חיינו לתעמולה והתעמולה הזו הפכה לכלי מכונן. מכיון שהתעמולה הזו נעשית בכלים דמוקרטיים היא נתפסת כחלק אינהרנטי מהדמוקרטיה, אך היא לא. מהות הדמוקרטיה היא שמירה על זכויות האדם, שמירה על זכויות המיעוט, שמירה על חופש הביטוי ועל הזכות למחות. כל אלה היום קיימים בישראל, אך הם משניים. השניות הזו היא בעייתית כי היא יוצרת נאמנות אזרחית קודם כל לאתוסים ולא למהות. הפניה לאורך השנים של הפוליטיקה הישראלית לאמוציות הבסיסיות שלנו ולא לכלים עליהן מתבססת מדינה דמוקרטית יצרו אצלנו הטיה שכבר לא מבחינה בין כלים ובין תעמולה. תוסיפו לזה שנים רבות של כיבוש ועצימת עין לעוולות שנעשות בשמנו כלפי ציבור שלם שחי תחת דיכוי ומה שתקבלו זה אוסף של הצדקות. תנסו לתקוף את ההצדקות האלה ותקבלו הדיפה ותיוג של בוגד.

זה לא יעזור לי אם עוד 10, 20, 50 שנה אגלה שצדקתי. החולשה העיקרית של ישראל היום הוא העדרה של חברה אזרחית המושתתת על עקרונות ברורים של מוסר וצדק, זה גם מה שהיה חסר דרך אגב ברפובליקת ויימאר, זו שכל השוואה אליה מעוררת תגובות רגשיות חריפות. הפכנו לחיות בתוך פוליטיקה סימבולית, ובשל מצבנו המיוחד הנושא הבטחוני משחק בו תפקיד שהולך וגדל עם השנים ורק יוצר פלונטר גדול יותר. אך ההיסטוריה מלמדת שפוליטיקה כזו תמיד עתידה לקרוס. אם אנחנו רוצים להמשיך ולחיות במדינה דמוקרטית אין לנו ברירה אלא לעשות בדק בית רציני. אך במצב בו אין באמת חברה אזרחית ואין פולטיקאי שהמהות חשובה לו יותר ממנעמי השלטון, כנראה שגורלנו נחרץ.

השקט של המתונים שמבקש שנחכה, שמסביר שאלה עשבים שוטים, שמסביר את פרץ האלימות והשנאה בתוך החברה היהודית פנימה בחטיפה, בפלסטינים בטילים מעזה, הוא שקט שיוביל אותנו לנקודת האל-חזור, אם לא הגענו אליה כבר. מדינת ישראל כבר הוקמה, היא לא צריכה צידוקים כדי להבהיר שהיא כאן להישאר, מה שאנחנו צריכים זו תפיסה אמיתי של צדק, צדק בתוך החברה הישראלית פנימה. צדק אינו השתקה של קולות ביקורתיים, צדק אינו רק התנהלות על פי חוק, חוק לעיתים קרובות אינו בהכרח צודק, הצדק מגולם בתוך מערכת מאוד סדורה של מוסר והתנהלות דמוקרטית, הוא לא שותק בעת מלחמה, או כשנורים טילים או כשנחטפים ילדים. כשאתם מבקשים ממי שאתם רואים בו בוגד לשתוק בשעה הזו, אתם לא שמים לב שמי שבעצם בוגד בכל מה שנבנה כאן הוא מי שמשתיק ומצמצם את הדמוקרטיה.

אני לא מבקשת את ההסכמה שלכם למה שאומר השמאל, למה שאני מאמינה בו, רק את הלגיטימציה שזה חלק משיח דמוקרטי ראוי וחשוב. כי מי שבאמת מאמין בקיומה של מדינת ישראל ובאפשרות שלנו לחיות כאן לאורך זמן, יודע שכדי שזה ימשיך להתקיים צריך לדבוק בעקרונות הנכונים, לא הפופוליסטים, באלה שיאפשרו לנו לחיות כאן בכבוד עכשיו, מחר וגם אחרי מחר. העקרונות האלה הם קודם כל דמוקרטיים, על כל המשתמע. מי שקורא היום למותם של בוגדי השמאל, בהעדר מנגנון של בלימה, אכיפה וחינוך הוא יהיה נותן הטון של המחר והשאלה הנשאלת היא האם ניתן להם לנצח? זה לא עניין של שמאל או ימין, זה פשוט להחריד - לביקורת משמאל יש מקום, היא לגיטימית בתוך שיח דמוקרטי, לקולות שסותמים להם את הפה ושוברים להם את העצמות אין מקום  - הם מחרביה של הדמוקרטיה. ואם הדמוקרטיה לא תשכיל לשנות את זה היום, לא יהיה לדמוקרטיה הזו מחר.

יום שלישי, 15 ביולי 2014

המלחמה כשירות לציבור, אורוול צדק

סטגנציה. זה מה שזה. רוצים את זה בעברית? קיפאון, עצירה. תהליך שנעצר בנקודה מסויימת. רוצים את זה ביידיש? נישט דו היר נישט דו הייר. 

הקבינט אישר היום את המתווה המצרי להפסקת אש, כמובן שליברמן ובנט התנגדו. לא צריך להיות גאון שההתנגדות שלהם לפרוטוקול לא נועדה לעצור את קבלת המתווה, אלא רק לזכות בעוד נקודות זכות ביום שהקואליציה האומללה הזו תלך לבחירות. אז שוב יישלף הקלף הזה כדי לזכות בעוד קולות. אבל בתכל'ס הם שותפים פעילים להסכמה של הממשלה למתווה הזה ולכן הם יכולים ללכת עם ולהרגיש בלי, אבל הם נושאים באותה אחריות כמו כל שאר שותפיהם, כמו נתניהו. הדבר היחיד שיכול להוכיח את התנגדותם האמיתית למתווה הזה תהיה התפטרות, אם הם אכן נאמנים לקהל הבוחרים שלהם. אבל אף אחד מהם לא ילך עד הסוף ואף אחד מציבור בוחריהם לא יקרא בקול שזה בלוף.  

ההתנהגות שלהם היא רק עוד נדבך בבלוף הלאומי המיותר. ישראל מוכנה ללכת להפסקת אש, החמאס עוד לא הודיע על החלטתו, אבל כך או אחרת זה אומר בתכל'ס שכל המבצע הזה היה מיותר. האם החמאס נחלש? אם קרה משהו לחמאס זה שהוא ייצב את עצמו ככוח מול הכיבוש הישראלי וחיזק את כוחו. האם הירי על הישובים מסביב לעזה ייפסק? סביר להניח שלא. האם המבצע הזה ימנע את המבצעים הבאים? לא, צפויים עוד מבצעים כאלה עד שישראל תבין שאין ברירה אלא ללכת למשא ומתן או לחלופין להחריב את עזה כליל מה שיעלה לישראל במחיר בינלאומי גבוה ויחזיר אותנו לימים של לפני ההתנתקות, מה שיהפוך את ישראל שוב לריבון שם, מה שמביא עימו אחריות גם לאוכלוסיה שם מה שישראל בטוח לא רוצה. האם מצבה של ישראל השתפר? לא, המצב של ישראל לא השתפר, מול הפלסטינים ישראל מאחרת את הרכבת ובתוך ישראל האזרחים יצטרכו שוב לשלם את המחיר שגבה המבצע הזה, מה שאומר שנטל המיסים בוודאי עוד יגבר. האם זה אומר שמי שיגזור את הקופון בסוף זה יאיר לפיד? ייתכן. כך או אחרת זה לא מעודד.

מה היתה מטרת המבצע? בעיני היא רק נועדה לסבר את אוזן הציבור הישראלי ולהסב את תשומת הלב ממה שלא רוצים שנתייחס אליו, ברמה הזו המבצע הצליח מעל למשוער, רק שהוא חשף את הבטן הרכה שלנו. כמו האנקילוזאורים שהלכו על כדור הארץ, בעלי השריון האימתני שהגן על בטן רכה ופגיעה. מה הבטן הרכה שלנו? בעיני זה ברור, כרגע הבטן הרכה שלנו היא לא החמאס, גם לא המצב הכלכלי שאינו טוב וגם לא סדר העדיפויות המעוות. הבעיה שלנו היא חוסר הסובלנות הציבורי, העדר הבנה מעמיקה של מהי דמקורטיה ובקיצור נמרץ - חינוך. כבר שנים שאנחנו לא שמים לב שהפסקנו ללמד את ילדינו ערכים אוניברסליים, אנחנו מלמדים אותם את הערכים שנראים לנו בסיסיים לקיום יהודי במדינת ישראל, הראיה האתנוצנטרית הזו מתפוצצת לנו עכשיו בפרצוף. 

למה סטגנציה? כי בעצם אנחנו צועדים שוב ושוב באותו המקום, רצים כדי להישאר באותו המקום. אי אפשר להישאר ככה לאורך זמן. אי אפשר כל הזמן לטפל סימפטומטית. טיפול נקודתי לא פותר את הבעיה, הוא עשוי להעלים אותה לתקופה אם הוא יעיל, אך לאורך זמן זה וודאי לא יעזור - זה רק יתפרץ שוב ולרוב ביתר שאת. הסיפור שלנו מול החמאס בעזה נדמה מאוד פיזי, אבל עובדתית אם נמשיל את המבצעים לפן הפיזי הרי שכמויות המבצעים החוזרים ונשנים מעידים שהסימפטום לא נפתר. רק פיתרון הוליסטי יכול לפתור את הבעיה הזו ואת זה לא פותרים בהפצצות מהאויר. יש שני דברים שצריך להתייחס אליהם בעיני, האחד זה ישיבה למשא ומתן מתוך רצון אמיתי לסיים את זה, גם אם זה לאורך זמן והשני זה לפתור את מה שקורה בישראל, בתוך החברה. לטפל נקודתית בפורעי חוק למינהם לא יהיה יעיל, אבל חינוך יכול להוביל לשינוי.

איזה חינוך יש בחברה שלנו? איזו דמוקרטיה יציבה יש בחברה שלנו כשאסור לערבים לדבר, אסור לשמאלנים לדבר ואסור להביע דעות לא קונסנצואליות? אם זה המצב, צריך להכריז שפה זה לא דמוקרטיה כי אין דמוקרטיה רק בגבולות שיח המותרים. זה לא התחיל עם הממשלה הזו, זה התחיל כבר מזמן, אבל את הפירות האלה אנחנו אוכלים עכשיו ואין סיכוי שזה יהיה יותר טוב כששר החינוך מכריז שיש שלושה נדבכים לחינוך בישראל שואה, דת וצבא ולאף אחד זה לא נראה נורא. כדי לחזק אותנו מבפנים יש להפנים ערכים אוניברסאליים של צדק ומוסר, אבל זה לא יקרה. זה לא בשיח הפוליטי ולא בשיח הציבורי. הכל חוזר תמיד לסלע קיומינו ולהבטחה אלוהית והלופ הזה, הלופ הזה גומר אותנו. 

כמו שאמר את זה אורוול לפני (הנה לכם הקטע הרלוונטי מהסרט 1984, קרדיט לאישתון), ואני משכתבת - המלחמה נועדה להשאיר את הסדר החברתי על כנו, היא למעשה גניבת דעת ולמרות שהיא כוזבת היא לא חסרת משמעות, היא מסייעת לקדם את הלוך הרוחות המיוחד שחברה הירארכית זקוקה לו, לקיים את הסדר הפנימי שהמשטר נשען עליו. תראו אותנו - מדברים דומה, מתלהמים דומה ושוכחים לגמרי את כל מה שנוח לשלטון שלנו שנשכח. אתם יכולים להגיד לי לסתום, זה לא יהפוך אתכם לצודקים. אתם יכולים להגיד לי שהתנגדות יש להביע בשוך הקרבות, אני חושבת שזה יהיה מאוחר מדי. אני חוששת לפעמים שכבר מאוחר מדי. כי נדמה שהמלחמה הזו נועדה רק כדי להשתיק אותנו ותראו זה מצליח.

תשאירו רגע את עזה בצד

הפירוש המילולי של מבצע יכול להיות אחת משלוש ההגדרות הבאות: מעשה מאורגן להשגת מטרה מוגדרת, פעולה צבאית לרוב לזמן קצר, מכירה במחיר מוזל. אם אלה ההגדרות של מבצע יש לי כמה השגות. המטרות המוגדרות - למיטב הבנתי יש הגדרה מאוד אמורפית למטרה שאותה אנחנו רוצים להשיג במבצע הזה ולא ברור לי מהי, האם המטרה מה שאמר היום ליברמן - מיגור שלטון החמאס וסילוקו מהאזור? האם המטרות לקוחות מתוך בנק המטרות? בינתיים עוד לא שמעתי הגדרה אחת ואם אכן יש בנק מטרות, הוא כנראה מופרט ולכל דובר יש בנק משלו. האם המטרה היא הפסקת ירי הרקטות והטילים מעזה? השקט בישובי הדרום? מה לעזאזל מטרת המבצע הזה? כי אם אני רגע מנסה להתנתק מהתנגדותי למבצע ולבחון את זה ראציונאלית, הרי שבאמת אינני מוצאת תשובה. למעט העובדה שבעצם המבצע המתוזמר הזה הוא בסך הכל ניצול ציני של מקבלי ההחלטות כדי שלא נתייחס לדברים שבאמת היה ראוי שנתייחס אליהם. הרי כולם צועקים עכשיו על ההסלמה שהיתה ברצועת עזה, אבל שום הסלמה לא היתה. אנחנו סימנו את עזה כיעד משני עם המבצע לאיתור החטופים וכשזה הסתיים עברנו בשידור ישיר לעזה כשבעצם דבר לא השתנה.

אז למעשה אין מטרה מוגדרת ולא ברור טווח הזמן. אני לא יודעת מתי המבצע הזה יסתיים אבל יש לי תחושה ברורה שגם מבצע זה, כמו אלה שקדמו לו, לא יביא להשגת המטרות והוא עשוי לארוך עוד זמן רב כמו להסתיים במהירת וללא פשר ממש כשם שהתחיל. עמימות המטרות מאפשרת את השגת היעד כבר מחר או רק בעוד 4 שנים, אין לדעת. רק שהפעם הנזק ההיקפי גדול הרבה יותר מהנזק שנגרם לעזה, הנזק של המבצע הזה בתוך החברה הישראלית לא יסתיים עם סיום המבצע ולא יטופל כפי שראוי היה שיטופל.

לנושא "מבצע" בהגדרתו כמכירה במחיר מוזל אז הרי שככל הנראה מדובר במחיר הזול של חיי אדם אם במקרה הם נולדו פלסטינים. מנתוני האו"ם אני קוראת כי כ- 75% מההרוגים בעזה אינם קשוירם ללחימה, החישוב פשוט מתוך 172 הרוגים, אנחנו מדברים על 129 אנשים. העובדה שאנו מתייחסים בביטול ובצדקנות לגבי זילות חייהם של אזרחים פלסטינים ומאמצים את הז'רגון הממשלתי של "זה מצער", "אנחנו מנסים להימנע", "זה בגלל החמאס שמשמתמש בבני אדם" ו"תראו איזה יופי טייס ביטל משימה כי הוא ראה שם ילדים" - זה רק מוכיח שבעצם אנחנו ברובינו שווי נפש למותם של אזרחים פלסטינים על לא עוול בכפם. מפטירים עד כמה מצער כל זה, אבל מסכימים לשלם את המחיר. אין ספק שזה שהחמאס משתמש באוכלוסיה זה נורא, אבל בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים להימנע, בדיוק בגלל זה אנחנו צריכים לנסות אפיקים אחרים שאינם חלק ממבצע נרחב בעזה. יותר מזה, המחיר המוסרי שאנחנו משלמים הוא גבוה ואם להיות ריאלים זה גם לא משהו שאנחנו יכולים לעמוד בו תקציבית. כי אם יש כסף, ומסתבר שיש, זה כסף שצריך ללכת כדי להבטיח את קיומם של אזרחי ישראל שגם ככה לא ממש מצליחים לסגור את החודש. 

אבל עזבו רגע את המבצע בעזה, מה שקורה בתוך החברה שלנו פנימה הולך ומקצין כבר הרבה זמן והשבועות האחרונים מחדדים את זה. זה לא רק חוסר הסבלנות כלפי השמאל, בכינויו שמאל רדיקאלי, שהיא בלתי נסבלת בעליל ודי קונסנסואלית. וסביר להניח שבגלל שאני שמאלנית שכזו ובגלל שאני מתנגדת למבצע הרי שברור שתצקצקו ותאמרו שאני צפויה. כלומר יש עוד רבים שחושבים שיש ימין רדיקאלי שיש לעצור אותו, אבל מרבית הציבור חושב שיש לגנות את השמאל, או בכינויו החדש חובבי החמאס. אין שמאל חובב חמאס, אין שמאל שטוען שירי הרקטות על ישראל זו תופעה נפלאה שיש לעודד. יש שמאל שחושב, ייתכן שהוא חושב אחרת, אבל היופי בדמוקרטיה זה העובדה שהיא חזקה ואיתנה דיה להכיל גוונים רבים של דעות. אבל לא הדמוקרטיה שלנו. אצלנו מסתבר שיש איסור לומר דברים מסויימים בעיקר אם אנחנו תחת מתקפת טילים. אצלנו בעת מבצע, הדמוקרטיה אמורה להצטמצמם ממילא. הצללים המוטלים היום על החברה הישראלית לא משאירים הרבה מקום לאור.

עזבו אותי כבר מכל ה"אנחנו יותר מוסריים מהם", אולי זה נכון, אבל זו לא הנקודה. הנקודה היא שמוסר, אגב כמו דמוקרטיה, הוא לא דבר יחסי, הוא אבסולוטי. יש דברים שלא עושים בשם הצדק היחסי כי בשם הצדק האבסולוטי צריך להימנע מהם. יש דברים שלא עושים בגלל שיחסית באופן מוסרי הוא טוב יותר מול הצד שמולך, גם אותם לא עושים כי אבסולוטית ולא בהינתן שום דבר הם פשוט לא מוסריים. אני לא רוצה לחיות בעזה, אני לא רוצה לחיות בסוריה, אני לא רוצה לחיות באף אחת מהמדינות אליהן נוטים לשלוח אותי כל מיני אנשים שרואים בי בוגדת כדי שאני אגלה שבישראל יותר טוב. אני יודעת שיחסית לישראל המצב שם פחות טוב, אבל שוב זו לא הנקודה. אני מצפה ליותר מישראל. ואם יש דבר שמאכזב אותי יותר מכל זה שמה שקורה עכשיו בישראל בעיקר מלמד אותי שראוי היה שאנמיך ציפיות.

אני רוצה לחיות כאן בישראל, זה הבית שלי. אני רוצה לחיות כאן ובמקום לתקצב את מערכת הביטחון אני רוצה לתקצב חינוך, רווחה, בריאות ואפילו תחבורה. אם יש משהו שצוק איתן חשף זה כמה החברה הישראלית חלשה. נדמה לציבור שאנחנו חזקים בעוד כולנו מריעים לצה"ל בתוך ממ"דים, אבל אנחנו חזקים בעיקר בסיסמאות. הצוק האיתן הזה חשף שתשתיות הדמוקרטיה בישראל הן חלשות מאוד. שמרבית הציבור חושב שדמוקרטיה זה שהרוב קובע ושבשעת מלחמה חייב להיות קונצנזוס ושבשם הקונצנזוס הזה יש מקום להוקיע את כל מי שלא מיישר קו. זו תמונה חולה למדי. אין להתפלא עליה כי היא היתה ברורה כבר מזמן. ולמען האמת, למרות הרצון שלי לקוות ולהאמין, אני יודעת בתוך תוכי שבעצם זו תקוות שווא והידיעה הזו קורעת אותי מבפנים.

יום שבת, 12 ביולי 2014

מבצע הארי פוטר - התשובה האימהית לצוק איתן

על שני דברים סמכתי הבוקר, אחד רציתי שיקרה והשני שלא. כשהלכתי לישון אחרי ארבע, ניסיתי לשכנע את עצמי שהשעון הפנימי שלי יעיר אותי בשמונה ושאין סיבה שוב לקום מהמיטה ולשים שעון. מרוב שיכנועים לקח לי עוד איזה שעה עד שנרדמתי, אבל מילא - חוץ מזה הייתי סגורה על זה שאם לא אני אז בטח החמאס, וזה דווקא לא ממש רציתי שיקרה. כך או אחרת שניהם לא קרו. אבל קמתי לפני תשע אז בעצם זה כמעט הסתדר. שני קולות נרגשים העירו אותי הבוקר - הבכור והמרכזית שגילו חלק ממה שסייימתי בלילה ולמרות השיטוטים לא מצאו את מה שהחבאתי, כלומר זה מקסים שהם מעורבים בכל דבר במסיבה אבל צריך איזו הפתעה או שתיים. 

הבכור בן 11 מחר וכיאה וכיאות לילד שבגיל 5 כבר החליט שהוא קורא לבד הארי פוטר הוא גם חוגג הארי פוטר. בסתר ליבו, אני מניחה שקינן בו שמץ תקווה שבכל זאת יקבל איזה דואר ינשופים אמיתי, לא כזה שאמא עושה, כזה שיביא ינשוף, על קלף אמיתי ואם אפשר - בכל זאת בעברית. במקום זה הוא יקבל מסיבת יומולדת של הארי פוטר שהוא ואחיו, עם מעט עזרה, הגו תיכננו וסייעו בביצוע. יום שלם של לימודי קסמים בסניף הישראלי של הוגוורטס איש שם בפריפריה של מרכז ישראל ולא ניתן נ"צ כי האויב מאזין. 

אני אוהבת ימי הולדת, אני אוהבת את ההכנות לימי הולדת, אני אוהבת להפעיל את ימי ההולדת של הילדים שלי, טוב גילוי נאות למעט רגע אחד - הרגע של העוגות בו פתאום הילדים מרגישים כמו גדוד של חיילים עצבניים וכולם צועקים ובא לי כמו קרמר רגע לצעוק Serenity Now. אבל זה עובר והם יחסית שקטים כשהם אוכלים מתוק. הידיעה שאנחנו עושים את הכל בעצמנו היא כל כך מרגשת. הידיעה שהילד/ה שלך, שתמיד יודע/ת שהוא/היא האחד/ת ובכל זאת שבועות של הכנות והכל בשבילו/ה, זה מרגש ונפלא ומשמח כמו ששום דבר אחר לא יכול להיות. אין כמו לחגוג את עצם היותם של האנשים שאת אוהבת בחייך. טוב למעט ימי ההולדת של הבנזוג ששונא ימי הולדת ומדכא בי כבר שנים את הרצון לחגוג ביומולדת שלו שהוא דווקא יום שאני אוהבת במיוחד מכל הסיבות הברורות. 

לנוכח המבצע הצבאי שמתחולל כרגע, המבצע הפרטי שלי הופך לסדנא תרפיוטית להחריד, שעות של עבודת יצירה משותפת עם הילדים, הפלגה על כנפי הדימיון ודחיקת מגבלות האדם וככה בכמה ימי עבודה מאומצת נהפוך לרגע מציאות עגומה לשיא של כמה רגעי אושר בתוך בועתי הקטנה. רק תחזיקו אצבעות שבהוגוורטס לא יהיו היום אזעקות כי בהעדר האפשרות להתעתק בהוגוורטס (אנשים אם אתם לא יודעים על מה אני מדברת, תנו לי להמליץ על 7 ספרים ואם אפשר באנגלית), ריצה לממ"ד גם נאסרה בתכלית האיסור.  

אז מה יהיה לנו היום? יש שולחן ערוך בכל טוב (שמכיל הצעות מגוונות וצמחוניות, ללא פגיעה בשום בעל חי גם לאוכלי הגלוטן וגם לנמנעיו, ולכל סוג אלרגיה או המנעות שהיא. ויש. תמיד יש). יש התכנסות, אחריה אוכלים, משם ממשיכים לטקס מיון עם מצנפת והקלטה מראש של שיר המיון וגם לכל ילד הקלטה של המיון האישי שלו (כולם הפעם יגיעו לגריפינדור כמובן). אחר כך כולם יכינו גלימות מאל-בד אדומות כמובן ויוכלו לצייר שבלונות של הסמל של הוגוורטס. ולפני שיתחילו השיעורים יקבל כל ילד שקיק בד אדום, לשם הוא יכניס את כל האוצרות:

שיעור תולדות הקסם - בינגו וכל תלמיד שיסיים אותו יקבל שרביט.
שיעור לחשים - חבילה עוברת שבתוכה טבעות של הבתים השונים, טבעת  לכל ילד כמובן.
שיעור טיפול ביצורי קסם - ציירנו חד קרן ויש קרן מוכספת לכל ילד אותה הוא יצטרך להדביק בעיניים עצומות וציירנו דרקון ויש לכל ילד ביצה, אותה הוא יצטרך להדביק בקן הדרקון. בסוף המשחק, כל ילד יקבל שלט לדלת מתוצר עצמית עליו הכתובת "אין כניסה למוגלגים", כי בכל זאת, אתם יודעים, יצורי קסם...
שיעור שיקויים - לילדים יש משימה לחפש 5 רכיבים נדירים ביותר, זה משחק חפש את המטמון עם כתבי חידה לא פשוטים בכלל (שייערך מפאת המצב, אחר ורק בתוך הבניין), כל רכיב יתווסף לאוצרות.
אחר כך תהיה מנוחה - בהוגסמיד, אלא מה? שם יתכבדו התלמידים בבירצפת (גלידת וניל עם בירה שחורה) ואז יקבלו על חשבון דמבלדור גם סוכריות בארטי בוטס (להשיג באמזון).
שיעור חיזוי עתידות - כל ילד יכין לעצמו "מפה אסטרולוגית" לפי שבלונה על שקף עם מדבקות כוכבים ואחר כך נעבור לחיזוי עתידות עם כדורי בדולח.
שיעור שינוי צורה  - נלמד לחש לשינוי צורה וכל ילד יהפוך מיץ לקרטיב
שיעור להתגוננות מפני כוחות האופל - בו כל ילד ילחם בתורו נגד פיניאטה של וולדרמורט וכשהיא תתפוצץ יפלו ממתקים.

אחר כך עוגות - יש גבינה ויש עוגת הארי פוטר וזהו. חסל סדר יומולדת.

תסלחו לי עכשיו יש עוד שעה מסיבה ולמפעילה יש עוד טיפונת עבודה... אז כך או אחרת אחלו לנו הצלחה ותקוו שבשנה הבאה גם אתם תהיו מוזמנים. בינתיים גם אני עוברת למוד מבצע צבאי כירורגי, בלי נפגעים, עם הרבה צחוקים ובשאיפה אפילו בלי אזעקה אחת. בבועה החיים בכל זאת קצת יותר שפויים.