חפש בבלוג זה

יום שבת, 24 בפברואר 2018

גיבור שני העולמות - המרקיז דה לאפייט, חלק ב'


בשנים הבאות לאפייט בצרפת, והבלגן שם גדול, אנחנו כבר יודעים שצרפת על סיפה של מהפכה, אבל זו הפריבילגיה שלנו. 

ב-1786, לואי ה-16 מחליט כצעד לייצוב צרפת לכנס את אסיפת הנכבדים, שנועדה לייעץ למלך ולמעשה לא זומנה מ-1627, הוא גם ממנה את לאפייט לאסיפה. לאפייט הופך באופן טבעי למנהיג האצילים הליברליים ומדבר בזכות סובלנות דתית והתנגדות לעבדות. אבל בצרפת לאפייט קרוע - מחד הוא רפובליקני בנשמתו והיה מוכן למות עבור הערכים האלה מעבר לים, מהצד השני הוא בן למשפחת אצולה וקשור בקשרי משפחה, ידידות ואהבה עם החצר בוורסאי וברורה לו מה המשמעות. אבל העולמות האלה מוכרחים מתישהו להתנגש, פרנקלין טען שהוא בטוח בנשמתו הרפובליקאית של לאפייט וגם צדק, חלקית לפחות. 

באסיפה בפברואר 1787 קורא לאפייט לרפורמה וליסודה של אסיפה כללית שתייצג את כל צרפת, את כל המעמדות והוא הראשון שעושה את זה. הוא אמנם מדבר על שוויון, אבל בנשימה אחת הוא גם מגן על זכותו של המונרך, למעשה את הדיסוננס בין הנאמנות למעמד והנאמנות לרפובליקה הוא פתר על ידי האמונה במונרכיה חוקתית. אגב, במידה רבה זה מזכיר את המשטר הרפובליקני סמי-מונרכי שהציע המילטון בארה"ב, בה הנשיא נבחר לכל החיים, הצעה שכזכור נדחתה.  

ב-1789 נבחר לאספת המעמדות כנציג חבל אוברן ובהמשך נבחר כסגן נשיא האספה הלאומית. ב-15 ביולי, ביום שלאחר כיבוש הבסטיליה, יומה הראשון של המהפכה, לאפייט מתמנה למפקד המשמר הלאומי של פריז. באותו יום הוא גם מציע את דגל הרפובליקה הצרפתית, לאפייט שהציע את הצבעים קרוב לוודאי הונחה מהזיקה לארה"ב (אם כי נהוג לייחס לצבעים ערכים שונים -  כחול: חירות, לבן: שוויון, אדום: אחווה ויש שיגידו שזה שילוב צבעיה של פאריז וצבעה של המלוכה [לבן]).

לאפייט תמיד דואלי, תמיד מורכב, וגם כאן הוא גיבור שני העולמות והוא מנסה לשלב בין אמונתו הרפובליקנית ושיוכו למעמד האצולה, בין אמונתו בחוק וסדר ובין היותו מהפכן. גם מבחינת המלך ובני האצולה הוא נחשב להמפכן אך בקרב המהפכנים הוא לנצח יהיה גם בן אצולה. מעבר לאחריותו על החוק והסדר בפאריז, יש לו גם תפקיד באספה המכוננת הלאומית. שם הוא נואם בעד נציגות לכל, שוויון, ביטול מעמדות, התנגדות לעבדות, סובלנות דתית, חופש ביטוי וחופש עיתונות, תיקון מערכת הכליאה, שינוי מערכת המשפט. הוא מנסח פילוסופיה ליברלית ברוח אמריקאית ובניחוח צרפתי, שמגיעה לשיאה עם ניסוח הצהרת זכויות האדם והאזרח, שניסח בעזרתו של ג'פרסון, ושאומצה על ידי האספה ב-27 אוגוסט והוא עדיין נאמן למלך ולשלטונו, ריאקציונר שמרן.

עד להקמת הרפובליקה הראשונה ב-1792, לאפייט מנסה לשמור על המונרכיה החוקתית ועל משפחת המלוכה, ובתוך מהומת האלוהים המדממת בפאריז הוא עושה כמיטב יכולתו ואף מסכן את חייו בניסיון להציל קורבנות מיותרים, גם ממשפחת המלוכה. אבל הוא לא ממש מצליח. פעל נמרצות בניסיון להשליט, ככל יכולתו, סדר בהתפרצויות האספסוף בתקופה סוערת זו. כאשר מתחיל המצעד לוורסאי, אחרי שהמלך דוחה את הצהרת זכויות האדם, לאפייט מבין שהוא לא יוכל לעצור את ההמון. הוא עושה כמיטב יכולתו ומצליח להציל את מארי אנטואנט, לחלץ אותה מחדריה ולהביא אותה אל מרפסת המלך, שם יצא אתה אל הקהל. הוא גם נושק בפומבי לידה, עת הקהל עומד ומריע למלך, בערך שניה אחרי שקרא למותו – צרפתים – לכו תבינו.



אחר כך ילווה את שיירת המלך לפאריז ויאבטח אותם במהלך שהייתם כמעט עד להוצאתם להורג. בפאריז הוא מקים יחד עם ז'אן סילביין ביילי אגודה פוליטית בשם "אגודת 1789" שמטרתו היתה לאזן את הקיצוניות היעקובינית הקיצונית. הוא אמנם עושה כמיטב יכולתו, אבל הוא מתייאש מדי פעם ומנסה להתפטר אך חוזר בו. ב-14.7.1790, שנה למהפכה, בטקס הוא ליווה את נשיא האסיפה כאשר נשבע אמונים "לאומה, לחוקה ולמלך" ואחר כך נשבעו המלך וגם לאפייט (אגב החוקה עוד לא היתה מוכנה, היא תאושר רק בספטמבר 1791). אגב באותו מעמד הונף, בפעם הראשונה באופן רשמי במדינה זרה, הדגל האמריקאי מחוץ לארצות הברית.

לאפייט מנסה לאזן את המצב ומשתדל להביא את המונרכיה החוקתית לאיזון, זה כידוע פחות מצליח. הוא לא מצליח להעביר זכויות רק לבורגנות, כי אין תהליך חלקי, עם זאת ברור לו ששינוי בזכויות הקניין יהפוך את צרפת על פיה, אבל ההליכה באמצע לא באמת מצליחה. הוא מצליח להגן על המלך מספר פעמים, אך באחד מניסיונותיו לרסן את האספסוף המשתולל בעיר, הוא מורה על ירי על מפגינים שקראו לבטל את המלוכה, וזה פוגע משמעותית בפופולריות שלו. לא הרבה אחרי לואי ה-16 בורח לווארן ב-1791 והוא מוציא נגדו צו מעצר, ללאפייט נמאס והוא מחליט להתפטר באוקטובר 1791 ועובר לנוח בכפר.

המנוחה לא מחזיקה אפילו חודשיים ובדצמבר 1791 הוא חוזר לפקד על הצבא ועובר למץ. זו תקופה לא קלה מבחינתו, הוא מבחין בנטייה יעקובינית בצבא והוא מתריע על אבדן הסמכות הפיקודית של בני האצולה, זה גם אכן בא לידי ביטוי בקרב.

לאפייט מגיע ביוני 1792 לאסיפה בפאריז ונואם נאום אמיץ נגד היעקובינים וקורא למי שמאמין בו שיצטרף להפיכת נגד. הוא לא מצליח לסחוף הרבה אנשים, מבין שמצבו חמור ובורח מפריז, רובספייר קורא לו בוגד. הבלאגן בפאריז רק מחריף, עד לשיא בהפיכה ב-10.8.1792 שמבטלת גם את האסיפה. לאפייט מנסה לארגן את הצבא להפיכה נגדית אבל לא מצליח ויומיים אחרי הוא מוכרז כבוגד ומוצא נגדו צו מעצר, לאפייט בורח לכיוון מה שהיום הוא בלגיה, אדריאן נעצרת, אך משוחררת בסופו של דבר ומרבית רכושם מוחרם.

לאפייט נכנס לשטחה של אוסטריה ונלקח בשבי לחמש שנים. המאמצים של ארה"ב להשתמש בעובדה שהוא אזרח אמריקאי לא הצליחו, מה גם שהסיכוי שהפרוסים והאוסטרים יראו בו אזרח אמריקאי ולא קצין צרפתי מוערך היה ממילא קלוש בעיקר לאור העובדה שאפילו לא היו לארה"ב יחסים דיפלומטיים איתן. אבל ג'פרסון מצליח למצוא פרצה ובחתימת וושינגטון לדאוג לקצבה ללאפייט, קצבה שהאוסטרים הסכימו לקבל ובתמורה להיטיב את תנאיו. אגב גיסתו של המילטון, אנג'ליקה מעורבת בניסיון נועז לשחרר אותו, ניסיון שגם הצליח רק שלאפייט איבד את דרכו ונתפס שוב. גם אדריאן, אשתו, מתאמצת לשחררו, אבל בסוף משכנעת את המלך האוסטרי להסכים שהיא ושתי הבנות יצטרפו ללאפייט בשבי, שהוחזק בתנאי בידוד קיצוניים. את הבן היא הצליחה לשלוח לארה"ב, שגם סיפקה לכל המשפחה אזרחות אמריקאית.

בהערת אגב- בתקופת שלטון הטרור, כשלאפייט בכלא הפרוסי והאוסטרי, רבים ממשפחתו, ועוד יותר ממשפחתה של אשתו, מוצאים את עצמם ב-Place du Trône Renversé (היום כיכר דה לה נסיונל) על הגיליוטינה (אגב, זו הסיבה שקברו של לאפייט בבית הקברות picpus בפאריז, בו הורשו להיקבר רק בני משפחה של 1,306 בני אדם הקבורים שם בקבר אחים, שנרצחו בחודשיים הראשונים של תקופת הטרור.

רק ב-1797 הם משתחררים למעצר בית ויהיה זה דווקא נפוליון, שלאפייט לא סבל, שיצליח לשחרר אותם. כאשר ב-19.9.1799 הוא ומשפחתו נמסרים לידי הקונסול האמריקאי בהמבורג, הוא מיד כותב מכתב תודה לנפוליון. הוא לא חוזר לצרפת כי יש עוד עניין אחד להסדיר, הוא נדרש להישבע שוב אמונים לארצו ולשלטון, אך לאפייט מסרב משום שהוא סבור שהשלטון הנוכחי אינו חוקי. לאפייט לא פה ולא שם והוא לא יכול להגיע לארה"ב בגלל הקונפליקט בין צרפת לארה"ב, רק שאז שוב מגיעה אדריאן לעזרה. היא נוסעת לפאריז ומצליחה גם להגיע לנפוליון שבדיוק חוזר עטור ניצחון לפאריז וגם להחזיר חלק מהרכוש.

עם עלייתו שלטון של נאפוליון בהפיכת ה-18 ברומיר, לאפייט מנצל את ההמולה וחוזר לצרפת בשם בדוי, כשנפוליון מגלה הוא זועם, אבל שוב אדריאן מצילה את המצב והיא מציעה שלאפיי טיבע אמונים ויתרחק מהעין הציבורית ונפוליון מסכים, אך מסרב להעניק לו אזרחות, אם כי הוא מתחייב כי אלה יוחזרו בעתיד.
   
כך, לכל אורך הקיסרות הראשונה לאפייט רחוק מעשייה ציבורית, גם כי כך הוסכם וגם כי זה התאים לו – זה היה מבחינתו אקט מחאתי נגד איש בלתי נסבל מבחינתו. הוא עוזב את פאריז ופורש לכפר והוא כל כך נסתר מהעין שנפוליון עורך טקס זיכרון לאחר מותו של וושינגטון, לא רק שהוא לא מזמין את לאפייט, הוא גם לא מזכיר אותו בטקס. במרץ 1800 מוחזרת לו אזרחותו וגם חלק מרכושו וכמה חודשים אחרי כן, בניסיון התקרבות מציע לו נפוליון להיות השגריר בארה"ב ולמרות שזה בוודאי בוער בו, לאפייט מסרב כי הוא לא מוכן לייצג את שלטון נפוליון. שנה אחרי הוא מצביע לא במשאל העם של נפוליון בשאלה האם למנותו לקונסול לכל החיים. נפוליון לא מתייאש ומזמין אותו כמה חודשים אחרי להיות בסנאט ולהימנות על ליגיון הכבוד, תשובת לאפייט: הייתי שמח לענות בחיוב, לא היה זה משטר דמוקרטי.

ב-1803 מציע לו ג'פרסון, נשיא ארה"ב, להיות המושל של לואיזיאנה, שזה עתה נקנתה, אבל לאפייט מסרב בתואנה של בעיות אישיות והצורך לפעול לדמוקרטיזיציה של צרפת. ב-1807, בנסיעה לכפר, אדריאן, שגם כך בריאותה היתה רופפת אחרי המאסרים, נופלת למשכב. בערב חג המולד, היא מכנסת את בני משפחתה לצדה, לבעלה היא לוחשת: " Je suis toute à vous", או בתרגום לעברית "אני כולי שלך", ומילותיה האחרונות בהחלט מתמצתות את חייה, של זו שתמיד אהבה אותו ותמכה בן, אקטיבית, לאורך כל הדרך וזו לא היתה דרך קלה, יום למחרת היא מתה.

את השנים הבאות הוא מבלה בכפר, מבקרים אותו רבים, בעיקר אמריקאים והוא שומר על תכתובת קבועה וחילופי מתנות עם ג'פרסון, ממש כפי שעשה עם וושינגטון. ב-1814 המונרכיה חוזרת לצרפת. המלך החדש, לואי ה-18 קורא לו, לאפייט מתייצב אך הרפובליקאי שבו מסרב להתמנות רשמית לסנאט. ב-1815 נפוליון מציע לו משרה בממשלה, לאפייט מסרב, אך נבחר לאסיפת הנבחרים.  4 ימים אחרי התבוסה בווטרלו, הוא אפילו מארגן לנפוליון מסע לארה"ב, אבל הבריטים מונעים אותו ומגלים את נפוליון בסופו של דבר לסנט הלנה. בתקופה של הכיבוש הפרוסי והאוסטרי, לאפייט היה אמור להיות נציג צרפתי רשמי, אך הם לא ממש התייחסו אליו וב-1815 הוא שוב חוזר לכפר. ביתו הופך למוקד לעליה לרגל של אמריקאים, צרפתים ואינטלקטואלים בכלל.

עם הרסטורציה, לאפייט חזר לפעילות ועד ל-1824 שימש כציר מחוז בבית הנבחרים. ב-1825 הוא יוצא לביקור בן שנה בארצות הברית בהזמנת נשיא ארה"ב ג'יימס מונרו, לכבוד 50 שנים לעצמאות המדינה, לאפייט בן 77 והוא הגנרל היחיד שנותר בחיים ממלחמת העצמאות. וארה"ב פוצחת בחגיגות לאפייט, ב-10.12.1824 הוא הופך לזר הראשון שנואם בבית הנבחרים ובכל מקום בארה"ב הוא מתקבל כסלבריטי ותכל'ס מרים אולמות משל היה כוכב רוק. הוא גם גורם לעוד תופעה מעניינת – הקמת אנדרטאות והוא מוזמן להניח את אבן הפינה של כמה מהן, למשל זו בגבעת באנקר, עוד עובדה מוזרה היא שעשרות ערים חדשות בארה"ב את השם לאפייט באותה תקופה. הוא גם לוקח חלק בהשבעתו של אדאמס לנשיא ב-1825. ביקורו מסתיים יום אחרי חגיגות יום הולדתו ה-68 בבית הלבן, אז הוא חוזר לפאריז עם ידיים מלאות מתנות וגם מענק נדיב על פועלו למען האומה האמריקאית.  




זה הזמן לאנקדוטה – השפעתו העקיפה של לאפייט על המצאת המורס והטלגרף. סמואל פינלי מורס, צייר דיוקנאות היסטוריים, מקבל הזמנה מעיריית ניו יורק לצייר את לאפייט כשיגיע לעיר. למרות שאשתו בהיריון ולמעשה כבר אמורה ללדת, מורס לא רוצה להחמיץ את ההזדמנות ההיסטורית ומחליט לנסוע. שבוע אחרי והוא בניו יורק בסטודיו שניתן לו, דפיקה בדלת ועל הסף שליח שראה ימים טובים יותר וזה נותן לו פתק ועליו המילים "אשתך מתאוששת". מה מתאוששת? מורס הלחוץ פשוט עוזב הכל וחוזר הביתה. רצוץ אחרי מסע של 6 ימים בהם רכב או לקח עגלות, הוא מגיע לביתו לגלות שאשתו מתה בעקבות סיבוכים אחרי הלידה ואף כבר הובאה לקבורה. ב-1832 הוא חוזר מביקור באירופה שם נחשף להרצאה על אלקרו-מגנטיות, קצת מחשבה והוא מבין שמצא דרך להעברת מסרים, והוא ממציא קוד מבוסס קווים ונקודות שניתן להעביר באמצעות טלגרף ובכך למנוע מאחרים עוגמת נפש כמו שהוא ידע.

בדרכו חזרה, לואי ה-18 מת ושארל ה-10 תופס את השלטון ומנסה להחזיר את צרפת למונרכיה אבסולוטית, אלא שלאפייט לא מתכוון לשתוק, לא ולא. הוא נבחר למועצה, המלך מפזר אותה אך לאפייט נבחר שוב. שארל מתחיל להגביל זכויות כמו חופש הביטוי, אבל זה לא תופס על לאפייט, שנואם נגד ההגבלות ובעד זכויות וממשלת נציגים בסגנון האמריקאי והפופולריות של דעותיו מונעות משארל לעצור אותו, כי גם ככה שלטונו מעורער. כשמתחילה מהפכת יולי הוא ממהר לפאריז ושם הופך למנהיג המהפכה ואחרי הדחת המלך גם מוצע לו השלטון, אך הוא מסרב ובמקום זה פועל להמלכת לואי-פיליפ. הוא מסכים לקבל שוב את הפיקוד על המשמר הלאומי. בהשבעתו של המלך החדש, לואי-פיליפ ה"מלך האזרח", הוא גם מעניק לו את הטריקולור, הדגל המקורי, שהונף לראשונה על ידי המשמר הלאומי תחת פיקודו ב-1789. השלטון בסופו של דבר מלוכני יותר משקיווה והוא פורש אחרי 6 חודשים, בעידוד בית הנבחרים השמרני החדש.

חוסר הנחת של מלואי-פיליפ גובר והוא מנצל את מושבו בית הנבחרים להציע רפורמות, צרפת מוסיפה להיות לא יציבה, לאפייט עושה כמיטב יכולתו וממשיך לנאום בעד רפובליקה. נאומו האחרון בינואר 1934, חודש אחרי הוא יחטוף דלקת ריאות. הוא יתאושש ממנה, אך באביב אחרי שיקלע לסערה, הוא שוב יחלה ויישאר מרותק למיטתו עד למותו ב-20 במאי 1834 בגיל 76.

המלך, שידע עד כמה לאפייט פופולרי הכריז על לוויה צבאית כדי למנוע מהציבור להשתתף וזה גרר הרבה מחאות ציבוריות אך ללא הועיל. לעומת זאת בארה"ב, הכריז הנשיא, אנדרו ג'קסון, על אבל כמו שהיה על וושינגטון בשעתו. הוא נקבר לצדה של אדריאן בבית העלמין פיקפוס שבעיר. אחרי שנטמן, מילא בנו את צוואתו להיקבר באדמת צרפת וארה"ב ושפך על ארונו אדמה מגבעת באנקר בוירג'יניה, אדמה שלאפייט ובנו אספו בביקורם האחרון בארה"ב. קברו הוא הקבר הלאומי היחיד בצרפת בו מונף דרך קבע גם דגל ארה"ב. ב-2002 הוא הפך לזר החמישי שקיבל אזרחות רשמית של כבוד מטעם ארה"ב. אבל אין להתפלא הוא היה החבר הכי טוב של ארה"ב וארה"ב היתה מושא הערצתו.

זהו, כך מסתיים לו סיפור של לוחם חירות, הוא אולי היה רומנטיקן סוער ושוחר הרפתקאות, אבל מה שבער בתוכו היתה תשוקה אמתית לחירות, חירות שאנו שנולדנו לתוכה לא באמת יכולים להבין את משמעותה ולכן לא אחת מקלים בה ראש.

יום שישי, 23 בפברואר 2018

גיבור שני העולמות - המרקיז לאפייט, חלק א'


הוא נולד ב-6.9.1757 באחוזה בשוואניאק, צרפת והוטבל בשם הארוך" מארי-ג'וזף-פול-איב-ראש-גילברט דו מוטייר דה לפאייט. באוטוביוגרפיה שלו כתב "אין זו אשמתי שהוטבלתי כספרדי, עם שמו של כל קדוש אפשרי שיאפשר עוד הגנה בקרב." אבל אין לו על מה להתלונן, בצרפת של לפני המהפכה הצרפתית – הוא נולד למעמד הנכון – בני האצולה. ולא סתם, משפחתו היתה בין העתיקות של צרפת, הגברים במשפחה קנו להם מוניטין של גברים אמיצים, אחד מאבותיו לחם לצידה של ז'אן ד'ארק במצור על אורליאן. גם מצד אמו הוא בן לשושלת מכובדת וסבה היה ראש משמר המוסקטירים השחורים.

דיוקן של לאפייט, ככל הנראה מסוף המאה ה-18
Harvard Art Museums/Fogg Museum, Bequest of Grenville L. Winthrop

אביו היה איש צבא, את התואר מרקיז קיבל רק אחרי שאחיו הבכור נהרג בקרב ב-1734. לאפייט הצעיר מעולם לא הכיר את אביו משום שגם הוא נפל בקרב, במלחמת 7 השנים נגד הבריטים בשנת 1759, עוד לפני שמלאו לבנו שנתיים. אמו שבורת הלב של לאפייט מחליטה לחזור אל אביה בפריז, אך מסיבה לא ברורה היא לא לקוחת את בנה הקטן אמה, אלא מותירה אותו לגדול באחוזה עם סבתו מצד אביו, ורק בגיל 11 היא נזכרת לקרוא לו לגור עמה בפאריז. הוא נשלח ללימודים והמשפחה מקבלת את ההחלטה שהוא ימשיך בקריירה צבאית. רק שבאפריל 1770, בתוך 3 שבועות, מתו סבו ואמו והשאירו אותו יתום, אך עשיר.

בגיל 14 הוא עדיין לומד אך מתמנה במקביל כקצין במוסקטרים, יחידת העלית של המלך לואי ה-16, שזה מקרוב נישא למארי אנטואנט. התקפיד היה בעיקר רשמי וכלל בעיקר את הצעדת חיל המשמר. בינתיים הוא מתחבב על הרבה אנשי חצר וכמובן שהופך לשידוך מבוקש. הדוכס ד'איין מציע לאפוטרופוסו של לאפייט לשדך בין לאפייט הצעיר לבתו, מארי אדריאן פרנסואה, בת ה-12. הם מסכימים אך אמה של אדריאן מתנגדת ולכן מחליטים לגרום לזה לקרות לבד - פשוט להפגיש בין השניים יותר ולראות איך זה מתפתח.

למרבה הפלא זה מצליח מעל למשוער, הם מתאהבים וב-11.4.1774 הם מתחתנים, לאפייט בן 17 ומארי בת 15. איפה הם חיים? בחצר וורסאי כמובן. הוא ממשיך ללמוד, אבל לבקשת חותנו הוא עובר לשרת בדרגונים, חיל חי"ר שגם רכוב על סוסים.במסגרת אימוניו הוא מתחיל לשמוע על מה שקורה במושבות האמריקאיות ויש שאומרים, אבל זה לא מבוסס, שגם הפך ל"בונה חופשי". מה לפנינו? אביר "מודרני" צעיר ורומנטי, שמתאהב ברעיונות חדשים של חירות ואולי אפילו חדור רצון לנקום על מות אביו ובטח מחפש הרפתקאות. 

כך אנחנו מגיעים לאוגוסט 1775. לפאייט בן ה-18 מוזמן לארוחת ערב בה אורח הכבוד היה הדוכס מגלוצ'סטר, אחיו הצעיר של המלך ג'ורג' ה-3. הרוזן, שהיה בסכסוך עם אחיו, בחר בתמיכה נלהבת ב"שוחרי החירות" האמריקאים כנקמה על התנהגות אחיו, ואף הילל ושיבח את קרבות לקסינגטון וקונקורד, הקרבות הראשונים של מלחמת העצמאות האמריקאית שפרצו באפריל אותה שנה. לפאייט הוקסם מהרעיון ומאותו רגע החל לחשוב בערך רק על זה.

בספטמבר הוא מגיע לפאריז, לקבלת הפיקוד על יחידת הדרגונים שלו, בדצמבר הוא ומארי חובקים את בתם הבכורה – הנריאט, אבל הראש של לאפייט באמריקה. בטח שלא עוזרת העובדה ששנת 1776 היא שנה של מגעים בין לואי ה-16 לאמריקאים לגבי הסיוע הצרפתי למושבות, לא משום שהמלך נסחף אחר הסיסמאות האמריקאיות, הוא רק רצה לפגוע בבריטניה ולהגדיל את כוחה של צרפת בעולם החדש. הוא מצליח להיכנס לרשימות הקצינים הצרפתים. זה בסופו של דבר לא קורה אחרי שהדבר נודע לבריטים והם מאיימים במלחמה.

כדי לנסות להרגיע את האובססיה של לאפייט לאמריקה, הוא נשלח ע"י חותנו לדודו מנישואים שכיהן כשגריר לבריטניה. הוא נשאר בלונדון כ-3 שבועות, שם הוא גם מוצג בפני המלך ג'ורג' ה-3. ברור שהוא חוזר נלהב יותר, אבל הוא חושש מחותנו יותר מכל דבר ולכן במקום לפגוש אותו הוא שולח לו מכתב ומסביר שהוא ממשיך עם תכניותיו. חותנו כל כך כועס שהוא פונה למלך שמוציא הוראה מפורשת שאסור לקצינים צרפתיים להשתתף במלחמה האמריקאית.

למרות ההוראה מפורשת של לואי ה-16, לאפייט חוצה גבולות בהיחבא. הוא קונה סירה מכספו הפרטי ולפני שהוא מתחיל בחציית האוקיינוס כדי לסייע למורדים האמריקאים, הוא נאלץ להמתין עד שזו תהיה מוכנה והוא עושה את הטעות וכותב הביתה. הוא מקבל מכתבים ממשפחתו, בעיקר מאשתו שכבר נמצאת בהיריון שני, שמעוררים ספק קל בלבו, אם כי אשתו שולחת לו מכתב עידוד מלא אהבה וחדור אמונה באידיאלים המשותפים המגולמים מבחינתה גם ביציאתו למלחמה האמריקאית. לאפייט מחליט לשוט, אך מתחרט ומחזיר את הספינה לבורדו, למנגינת ליבם של אנשיו.

בבורדו הוא מקבל פקודה להתייצב בפני חותנו, שהוא גם מפקדו, במרסיי, אבל פני כן הוא עורך פגישה נוספת משם הוא יוצא בתחושה המוטעית שהעם הצרפתי מאחוריו ורואה בו גאווה לאומית, מה שהיה נכון אולי רק לאנשי פאריז. הוא כבר מתחיל לשוט למרסיי, אבל אז מחליט להסתובב לעבר אמריקה.
ב-13.6.1777 הוא מגיע לדרום קרוליינה, אחרי חודשיים של מסע שאין מה לדווח עליו אלא אם כן מחלת ים נשמעת לכם מעניינת. משם הוא ממשיך לפילדלפיה – להציג את עצמו לפני הקונגרס. ככה, בן 19, עם אנגלית שבורה, בלי שום ניסיון מעשי בקרב, אין לו הרבה סיכויים ובכל זאת - הוא מצליח לשכנע את הקונגרס וראשי הצבא הקונטיננטלי שהוא ראוי להתמנות למייג'ור ג'נרל, אלוף בהקבלה צה"לית. לא שאני צינית, חלילה, אבל העובדה שהציע להתנדב מבלי לקבל שכר בהחלט סייעה ועמה גם התמיכה שקיבל מבנג'מין פרנקלין, שבדיוק חזר גם הוא מפאריז, לשם נשלח כדי לקדם את המטרה האמריקאית. ב-31.7.1777 הוא מקבל דרגה רשמית, כל מה שנשאר זה להיפגש עם ג'ורג' וושינגטון ואת זה הוא עושה 5 ימים לאחר מכן, כאשר וושינגטון מגיע לפילדלפיה.



החיבור בין השניים, לפי העדויות, היה מידי והדדי למרות הבדלי הגילאים, וושינגטון כבר היה בן 45, לאפייט בכל זאת בן 20. לאפייט הצטרף למטה של וושינגטון, אבל למרות שלאפייט חשב שזה מינוי רשמי ושיקבל, כשוושינגטון יגיד שהוא מוכן, דיוויזיה משלו, זה לא היה מהטעם הפשוט – לאפייט היה נתין זר. זה קצת משתנה כאשר הבריטים מתחילים את הקרב על פילדלפיה, ההפסד האמריקאי מביא את וושינגטון לשלוח את לאפייט.  

וכך הוא מגיע ב-11.9.1777 לקרב הראשון שלו בבראנדווין, ליד פילדלפיה. הוא אמנם מפגין להיטות וגבורה, אך גם חוטף ירייה ברגל. הוא קונה את עולמו כשהוא מסרב לטיפול עד שהוא לא מארגן נסיגה מאורגנת שכמובן חוסכת בחיי אנשים. וושינגטון לא רק מהלל את גבורתו וקור רוחו תחת אש ופצוע, הוא גם ממליץ שהקונגרס יאשר ללאפייט לפקד על דיוויזיה אמריקאית. חודשיים של התאוששות והוא שוב על הסוס, הפעם כמפקד דיוויזיה משלו בניו ג'רזי. ב-24.11 הוא כבר מנצח בקרב את הכוח הגרמני שהיה גדול משמעותית מספרית.

הוא מתבקש להכין את חייליו לכיבוש קוויבק, אבל כשהוא מגיע לאלבני ורואה עם מה הוא צריך לעבוד הוא דבר ראשון מתיישב לכתוב לוושינגטון, מסביר את המצב ומבקש לפגוש אותו לפני, אחר כך הוא קושר קשרים ויוצר ברית עם השבט האינדיאני המקומי. כשלאפייט חוזר אל וושינגטון, הוא כל כך משכנע שהוא מביא להחלטה של הקונגרס לוותר על הניסיון לכבוש את קוויבק בחורף וטוב שכך. במקביל אחרי מגעים ממושכים, צרפת מכירה בארה"ב. ולאפייט? הוא נשלח לאזור פילדלפיה, שם הוא מצליח להגיע להישגים מול הבריטים למרות הנחיתות המספרית של אנשיו.

כשהוא נשלח לניו ג'רזי הוא מגלה שהגנרל צ'ארלס לי מנהל מערכה מבולבלת ולא מאורגנת והוא דוחק בוושינגטון שיגיע, והוא אכן מגיע ומשחרר את לי מהפיקוד. וושינגטון מארגן מחדש את הצבא, אבל הבריטים, למרות אבדות מגיעים לניו יורק.

ביולי 1778 מגיע האדמירל הצרפתי ד'אסטיין בראש צי בן 12 ספינות צרפתיות שנועד לסייע לאמריקאים, הוא אמור לסייע בניופורט רודאיילנד ולאפייט נשלח עם הגנרל גריין בראש כוח של 3,000 חיילים להשתתף במתקפה צרפתית-אמריקאית. הדברים משתבשים, ד'אסטיין מחליט לחזור לבוסטון לתיקונים, רק שהוא פוגש שם בהמון זועם ולאפייט נשלח לבוסטון, יחד עם ג'ון הנקוק, להרגיע את העניינים.  

באוקטובר 1778 הוא מבקש רשות לחזור לצרפת להתייעצויות עם כניסתה של צרפת למלחמה נגד בריטניה ובינואר הוא מתחיל במסע, לא אחרי שהוחלט להעניק לו חרב של כבוד מיד כשיגיע לפאריז, שאגב באמת מוענקת לו ע"י נכדו של בנג'מין פרנקלין, וויליאם. אבל כשהוא מתקבל בפאריז הוא מושם במעצר בית, אבל זה רק כדי להעניש אותו על שהימרה את פי המלך ויצא לאמריקה. בפועל הוא מתקבל כגיבור והמלך לא ממתין הרבה לפני שהוא שולח לו הזמנה לצאת אתו למסע ציד (כן, זה מוטיב קבוע אצל לואי ה-16, שהיה במסע ציד כשהתחילה המהפכה ולכן שמע עליה רק יומיים לאחר שפרצה).

לאפייט מוביל את הדעה הצרפתית שיש לכבוש את בריטניה וגם נשלח למערכה, בינתיים בחייו הפרטיים הוא ואדריאן שוכלים את הנריאט, בתם הבכורה, אבל מארי כבר בהריון עם בנם שייוולד בדצמבר ושמו בצרפת ג'ורג' וושינגטון לאפייט, אבל תרימו גבה, בתם הבאה תיקרא מארי-אנטואנט וירג'ין בהוקרה למלכה ולמדינה – כן. בזמן שהותו בפאריז, פרנקלין והוא משיגים מהמלך התחייבות לשלוח לאמריקה עוד 6,00 אנשים בפיקודו של ראשמבו ולאפייט חוזר לתפקידו בצבא האמריקאי והפעם מוטלת עליו המשימה להיות חוליית הקישור בין ראשמבו לוושינגטון. אחרי הקמפיין המוצלח שלו בגיוס התמיכה בצרפת, הדוכס דה מאורפה, אמר באסיפה המלכותית שמזלו שהמלך שלאפייט לא הכניס לראשו את הרעיון של להפשיט את ארמון וורסאי מרהיטיו ושלוח אותם לאהוביו באמריקה, כי המלך בוודאי לא היה יודע כיצד לסרב לו." ראוי לציין שלאפייט קנה אספקה מכספו הפרטי כדי לקחת עמו לאמריקה, אין ספק - האיש האמין במטרה.  

הוא מגיע לארה"ב באפריל 1780 וזוכה לכבוד של מלכים בבוסטון, אבל הוא לא נשאר שם, דחוף לו להגיע לוושינגטון בניו ג'רזי. וושינגטון שהיה לגמרי מודע לפופולאריות של לאפייט, מצוות אליו את המילטון (עליו סיפרנו בשבוע שעבר) והם כותבים מכתבים יחד כדי להשיג יותר תמיכה צרפתית. אבל כגדול הציפיות, כן גדול האכזבות והצרפתים לא ממש ממלאים את הציפיות. ראשמבו רוצה לחכות לעוד תגבורת, לאפייט שכבר חלם על כיבוש ניו יורק וכמובן שלאפייט מצליח להרגיז את ראשמבו ורק וושינגטון מצליח להרגיע את לאפייט.
עד 1781 לאפייט נמצא בפילדלפיה וזוכה לפופולאריות חסרת תקדים, אבל הוא חסר מנוחה עד שהוא מקבל מוושינגטון את ההוראה לאסוף את אנשיו ולהתקדם לווירג'יניה. אגב ראשמבו והתגבורת הצרפתית מגיעים רק ביולי. 

בינתיים לאפאייט נשלח לוירג'יניה באביב 1781, הוא מארגן מחדש את הכוחות המריקאיים ובסתיו הוא מביא לניצחון על הכוחות הבריטים כי הקרב הבא הוא יורקטאון. כן, זה שעליו נאמר שאחרי שנודע לראש הממשלה הבריטי, הלורד נורת' על ההפסד, הוא קרא: "הו אלוהים, הכל נגמר" והנה ככה סתם הרסתי לכם את כל האקשן שבתיאור הקרב שלמעשה הכריע סופית את המלחמה לטובת האמריקאים, על שני ראשי החץ של לאפייט ושל המילטון והכניעה הגרנדיוזית של הצבא הבריטי לצבא האמריקאי מחד ולצבא הצרפתי מאידך. המושבות האמריקאיות מריעות לגיבור הצרפתי שהצליח להביא לניצחון. בשלב הזה כבר ברור שהשלב הקריטי במלחמה מאחורי המתיישבים. 

ב18.12.1781 לאפייט עוזב את ארה"ב, בעידודו של וושינגטון שרואה בו שגריר של המטרה האמריקאית, ומתחיל במסע של כחודש מבוסטון לפאריז. הוא מתקבל כגיבור מלחמה, מועלה בכמה דרגות, מקבל תואר אבירות ומספיק להביא עוד ילדה לעולם, שכאמור נושאת בשמה את האיחוד הצרפתי-אמריקאי, אגב בהמלצת בנג'מין פרנקלין. בסופו של דבר, למרות שהוא מתכונן לחזור שוב לארה"ב הוא מוצא את עצמו במגעים להסכם השלום שמגיעים לחתימה בהסכם פאריז ב-1783. לכן, הוא חוזר לדיפלומטיה ומסייע בניסוח הסכם מסחר וגם מצטרף לאגודת מתנגדי העבדות בצרפת. הוא ואדריאן קונים בית בפאריז שהופך לסלון פופולרי בפריז עם אוריינטציה אמריקאית חזקה – תחשבו על זה פרנקלין, אדאמס (לימים נשיא), ג'ון ג'יי (לימים נשיא בית המשפט העליון הראשון).

ב-1784 הוא חוזר לארה"ב לסיבוב קצר, בהזמנת וושינגטון, והוא מקבל יחס של סלבריטי וזוכה אף להיקרא אזרח של כבוד, לימים יגיד שהיה אזרח אמריקאי לפני שרעיון האזרחות הצרפתית בכלל נהגה. הוא מחדד את רעיונות החירות בנאומים שהוא נושא בעד שוויון ושחרור עבדים ואפילו פועל למען משא ומתן לשלום עם שבטי ילידים-אמריקאיים (אינדיאנים) וחוזר לצרפת.

אבל הרשימה הזו כבר מתארכת מספיק ולכן קישור לחלק ב'

יום ראשון, 18 בפברואר 2018

המילטון - האיש, לא רק מחזמר

הכל התחיל כשהבכור נתפס למחזמר המילטון, הוא שר ואני מיד שואלת אם הוא מכיר את הסיפור ההיסטורי. דווקא יחסית למחזמר, הוא די נאמן לעובדות שזה מפליא. אני לא יודעת מה אתכם, אבל היסטוריה היא סיפור שאם מספרים אותו נכון גם קל לזכור אותו או לפחות חלקים ממנו ולכן אני תמיד מתחילה סיפורים היסטוריים לילדים מנקודה שהיא מפתיעה, מסקרנת או מוזרה, אך שגם תלכוד את תשומת לבם וגם משהו ממנה יישאר. לכן, לפחות בעיניי, מחזמר היסטורי הוא דרך נפלאה להכיר את ההיסטוריה וגם לזכור אותה כך שתהפוך לחלק משמעותי גם בזיכרון. ולכן מיד מצאתי את הזמן והמקום הנכונים כדי לספר על המילטון קצת בכל פעם, בסופו של דבר זה התגלגל לסיפור הזה, שאגב גם הוא אינו סיפור מלא, כי בעצם ניתן להתעכב כמעט על כל נקודת זמן בחייו של אלכסנדר המילטון ולהפוך אותה לעבודה סמינריונית לפחות.

הוא נולד כנראה ב1755, אבל אולי ב1757 וזה לא באמת חשוב. אמו, שהיתה נשואה לאחר אבל עזבה אותו, עברה לסנט קיטס בקריביים, שם הכירה את ג'יימס המילטון בנו של בעל קרקעות סקוטי. הם עברו יחד לנוויס, מקום הולדתה, והביאו לעולם שני בנים: ג'יימס ג'וניור ואלכסנדר. חייהם המשותפים לא היו מאושרים והוא עזב אותה בתואנה שלא רצה שתואשם בביגמיה. כך או אחרת כשאלכסנדר שלנו בן 13 הוא מתייתם מאמו. בעלה הראשון מצליח לרשת אותה ורק בעזרת ידיד משפחה אלכסנדר מקבל את מעט הספרים שהשאירה אחריה. אלכסנדר מתחיל לעבוד כשוליה במשרד יבוא-יצוא והוא ואחיו, שהפך שוליית נגר, מתגוררים אצל בן דוד. לא הרבה אחרי, האחרון מתאבד.

המילטון עובר לגור אצל הסוחר סטיבנס והשמועה אומרת שהוא בכלל אביו הביולוגי (אל תשפטו וזה כנראה לא נכון). בכל מקרה הוא עובד, קורא, כותב וחולם על חיים אחרים. זה מצליח לו כשב-1772 הוא כותב מכתב לאביו על סופת ההוריקן שפקדה את האיזור והמכתב כתוב כל כך טוב שלא רק שהוא מתפרסם בעיתון המקומי, הוא גורם לקהילה להחליט לממן לו לימודים בארה"ב, כיאה וכיאות במקרה של עילוי. וכך הוא עולה לבד על ספינה ומגיע לבוסטון ומשם לניו יורק, שם יעביר את מרבית חייו.

המילטון מתחיל ללמוד בקינגס קולג', היום אוניברסיטת קולומביה. לא הרבה אחרי הוא מתחיל להתנסות בכתיבה פוליטית. כמו סטודנטים רבים אחרים, הוא התנגד ללויאליסטים אך מאידך גם התנגד לתקיפתם ואף הגן בגופו על ראש הקולג' שלו ואפשר לו לברוח בעוד הוא נואם להמון הזועם בניסיון לתת לראש הקולג' זמן מקסימלי לברוח.

לימודיו הופסקו כשהבריטים כבשו את העיר אבל אחרי מלחמת העצמאות האמריקאית הוא יחזור לסיים את לימודיו ולעבור את בחינות לשכת עורכי הדין. ומה קורה בזמן המלחמה? ובכן, הוא מתנדב למליציית ניו יורק וכחובב הספרים, הוא מתחיל ללמוד טקטיקה וליישם אותה, כך שמהר מאוד הוא מקודם. זה מביא אותו להכיר את הגנרל וושינגטון והופך לראש המטה שלו ולוקח חלק פעיל בצבא, במודיעין, בדיפלומטיה ובגיבוש מדיניות. הוא הופך לחבר טוב של המרקיז לאפאייט ויש הטוענים שנימה הומוסקסואלית עולה ממכתביהם. המליטון מתעקש לחזור לתפקיד ביצועי בשטח ומקבל את מבוקשו ויש לו חלק גדול בניצחון האמריקאי בניו יורק ועל כיבוש יורקטאון ששבר סופית את הכיבוש הבריטי בצפון. זה לא הכל, הוא גם מצליח להתסיס חיילים על ענייני משכורת וגם להתחתן ב-1780 עם אליזבת (אליזה) סקיילר בתו של הגנרל פיליפ סקיילר, אבל אי אפשר לכתוב על הכל.

כך או אחרת, ב-1782 הוא מתפטר סופית מהצבא ומסיים את לימודיו, מקבל רישיון ומתחיל לעבוד כעורך דין. לפני שאני מאבדת אתכם לטובת פרטים איזוטריים, הנה פיקנטריה חביבה: המילטון המשיך להשפיע גם היום, שנים אחרי מותו. למשל ב-1784 הוא מייסד את הבנק של ניו יורק, הבנק האמריקאי הוותיק ביותר שפעיל גם היום. ב-1791 הוא מתחיל עלון בשם ניו יורק איוונינג פוסט, היום הוא הניו יורק פוסט. אגב גם שערוריית מין נקשרה בשמו, אבל רגע , זה קרה שהיה שר אוצר ועוד לא הגענו. ב-1787 הוא נבחר לנציג מחוז ניו יורק במועצה המחוקקת.

אני שוב מקצרת - המילטון הפדרליסט ממלא תפקיד חשוב בועידת אנאפוליס ומושך לכיוון איחוד פדרלי, הוא נואם כחמש שעות ומציג תכנית ריכוזית כמעט מלוכנית לשלטון החדש אך הצעתו נדחית. אם כי חלק מהנקודות שהעלה התקבלו בסופו של דבר בשינויים קטנים. במאי 1787 מתכנסת ועידת החוקה בזכות המילטון. וושינגטון ממנה אותו לועדה על החוק והסדר ובסופה גם ממונה לוועדת הסגנון, לא עניין של סטייל אלא של ניסוח החוקה. חוץ ממנו בוועדה גם מדיסון, וויליאם סם ג'ונסון, רופוס קינג וגוברנור מוריס. 

בספטמבר 1787 המילטון חותם על החוקה, למרות הסתייגויותיו ובאוקטובר הוא מתחיל לפרסם שורה של מאמרים שהיום מכונים "הפדרליסט" (The Federalist papers), התכנון היה לכתוב כ-24 מאמרים, אך בסופו של דבר נכתבו 85 מאמרים, חלקם ע"י מדיסון וג'ון ג'יי, 51 מהם ע"י המילטון. למאמרים אלה היתה חשיבות עצומה בוויכוח על אשרור החוקה ועד היום משמשים לפירוש החוקה. דה טוקוויל אמר כי "למרות שהפדרליסט עוסק באמריקה, הוא ספר טוב שעל כל מדינאי להכיר". הפדרליסט למעשה נוצר כדי לשכנע את הציבור לתמוך בחוקה שגובשה והתוצאה היא מסמך משפטי פילוסופי מרתק שכולו איזון דמוקרטי עדין ומחושב. 

נתקדם כי זה לא ייגמר אחרת, בספטמבר 1789 הוא מתמנה לשר האוצר הראשון של ארה"ב ויישאר בתפקיד 6 שנים. מעניין להתייחס ליריבות שלו עם ג'פרסון שחוזר מפריז והופך לשר החוץ (התפקיד שהמילטון העדיף לעצמו) הראייה שלו אקדמית ובריטית-אירופאית והוא זוכה להתנגדות גדולה לרבים מצעדיו, כולל נסיונות התיעוש אבל הוא גם מקים את הבנק הלאומי, חברת המדליות ואת לשכת גביית המיסים. והנה הגיע הזמן לקיים את ההבטחה על רומן. 

ב-1791, המילטון (הנשוי, לזה בכלל לא הגענו) פוגש אישה בשם מריה ריינולדס שבעצם מפילה אותו בפח. היא מתחזה לאישה שבעלה נטש אותה ומבקשת ממנו לעזור לה ולבתה הקטנה. המילטון, יתום בעצמו ובעל חולשה ידועה ליתומים, מתפתה לעזור ומתפתה גם להכנס איתה למיטה. הוא מעביר אליה הרבה כסף. כשבעלה הנוכל נתפס הוא כמובן מספר על המילטון. המילטון מוכיח בקלות שהכספים שנתן היו פרטיים. אבל מכתבי האהבה שלו מוצאים את דרכם לתומס ג'פרסון שלא ממש אוהב את המילטון והוא מעביר אותם למו"ל מפוקפק. אבל המילטון מודה מיד בקיומו של הרומן וזוכה לאהדה, אם כי הקריירה הפוליטית שלו נפגעת והוא מתפטר אבל ממשיך בפעילותו כאיש ציבור. זה ה"סקס סקנדל" האמריקאי הראשון בארה"ב למי שסופר. אגב אשתו אליזבת, אז אם 6 ילדיו שגם בזמן הרומן עברה הפלה אחת לפחות, סולחת לו. ולראיה שנתיים אחרי נולדה בתם ה7 ו3 שנים אחריה בנם ה8 שנקרא ע"ש בנם הבכור שמת כמה חודשים לפני שנולד - פיליפ.

המילטון אז חוזר לקריירה הצבאית שלו ומשמש כרמטכ"ל בפועל במלחמה הלא רשמית מול צרפת וזאת למרות שהנשיא, עכשיו זה כבר אדמס, לא ממש אוהב אותו. ככה אנחנו מגיעים לבחירות של 1800. ושם המילטון חותר נגד המועמד של מפלגתו, הלא הוא אדמס ומסייע בניצחון של ג'פרסון על אדמס ואח"כ גם על בר. בר הופך לסגן נשיא אבל גם לנמסיס של המילטון. היריבות אדירה וב1801 פיליפ, בנו הבכור של המילטון, בן 19, שומע נאום מזלזל באביו, זה נגמר במוות ביסורים אחרי דו קרב, כמעט באותו מקום בו אביו יוכרע בדו קרב כמעט 3 שנים אחר כך. כן. ב1804 בבחירות בניו יורק, בר מחליט לרוץ והמילטון עושה כל מה שהוא יכול למען המועמד שלו - מורגן לואיס, שגם מנצח. מפה לשם בר מחליט להיעלב בגלל ידיעה בעיתון באלבני שהמילטון דיבר עליו לא יפה. בר תובע התנצלות, המילטון כותב שהוא לא יתנצל כי הוא לא זוכר. ניסיונות פיוס וכאלה אבל בסוף מחליטים על דו קרב. 

המילטון איש של כבוד אבל בטח אחרי מות בנו בייסורים דן קרב לא ממש נראה לו אופציה מגניבה, הוא גם אב טרי שוב ויש לו בית חדש, הוא כותב על זה די הרבה והוא מחליט להגיע מחוסר ברירה אבל לפספס בכוונה. עם שחר ב11 ביולי 1804 אחרי שנספרו הצעדים ונקבעו העמדות בר ירה ראשון, אם כי הכחיש זאת. המילטון אולי ירה בעודו נופל ואולי לפני, כך או אחרת הוא פגע בענף מעל ראשו של בר. המילטון פונה לביתו של חבר ושם במשך כ24 שעות נפרד ממשפחתו ומידידיו. בר מעולם לא נשפט. והמילטון? המילטון הספיק לעשות את כל זה עוד לפני שמלאו לו-50 - דמיינו.

יום שבת, 17 בפברואר 2018

לצדק אין מגדר, לאמת אין צבע

הוא נולד לעבדות ככל הנראה בתחילת 1818 בחוף המזרחי של מרילנד אל תצפו ליום או חודש מדויקים כי אין תיעוד רשמי להולדתו. לא ידוע מי היה אביו, אם כי לא אחת נטען שהיה בעל המטע בו עבדה אמו, זה מעולם לא אושר, אבל אביו ככל הנראה היה גבר לבן שאנס את אמו, הריאט. אמו עבדה במטע אחר וכשהיה בן 10 מתה. הוא כתב באוטוביוגרפיה שלו שהוא זוכר אותה מרדימה אותו כל לילה, אם כי מעולם לא היתה לידו בבוקר כשהתעורר. הוא גדל אצל סבתו, בהנחה שחיי עבדות, בערות ואלימות זה משהו לגדול אליו. קראו לו פרדריק אוגוסטוס וושינגטון ביילי, שם משפחתה של אמו. הוא אמור היה להיות עוד אחד מבין כל אלה שלא היה להם שם, אלה שאף אחד לא ראה אותם כי הם לא היו בגדר בני אדם אלא שירות מתכלה. אבל הוא לא היה מהאנשים שעושים את מה שאומרים להם, הוא כתב את הסיפור שלו בעצמו.


פורטרט משנת 1897, George Kendall Warren [Public domain], via Wikimedia Commons

כשהיה בן שש הופרד מסבתו והועבר למטע אחר ומשם לנגר ספינות בבולטימור, שם היה אמור לשמש את בן הנגר. השנים בבולטימור היו יחסית נוחות - סופיה, אשתו של הנגר, תוארה ע"י פרדריק כאישה עדינה ורגישה בעיקר משום שראתה בו אדם והתייחסה אליו ככזה וככל הנראה היתה האדם הלבן הראשון שהתנהג כך ותחשבו זה ילד שהיה עד להמון מעשי עוולה ואלימות. היא גם זו שלימדה אותו את הא"ב, עד שבעלה שכנע אותה שהעבדות לא יכולה להתקיים ללא בערות ולטענת פרדריק נאומו היתה ההבנה הראשונה שלו לצורך להתנגד לעבדות. פרדריק כבר לא עצר, הוא פשוט לימד את עצמו מכל דבר שראה או מצא בסביבה. כך לאט לאט הוא הצליח לקרוא יותר ויותר עד השיג עותק של הספר הדרשן מקולומביה, שהיה ספר לימודים אך נגע ברעיון של עבדות ושוויון. פרדריק מתחיל להבין שהדרך לחירות עוברת דרך השכלה ושעבדות היא מוסד שאל לו להתקיים.

בגיל 14 הוא כבר הושכר לעבודה במקום אחר ושם החל ביוזמה – לימודי קריאה וכתיבה בימי ראשון, בעיקר דרך הברית החדשה. שיעורי יום ראשון שלו הפכו להיט ועשרות עבדים באו ללמוד עד שכמובן השמועה הגיעה גם לבעלי המטעים שנחרדו מהמחשבה והתארגנו באחד מימי הראשון לפשיטה אלימה, כולל אבנים ואלות, שנועדה לפיזור ההתאספויות. פרדריק נענש ונשלח לאיכר שהיה ידוע כ"שובר עבדים", שאחד מתחביביו היה מלקות, פרדריק היה בן 15. כשהיה בן 16 החליט שדי והתייצב מול האיכר קובי, קובי לא ניסה שוב.

בריחה היתה משהו שפרדריק לא רק חשב עליו, אלא גם ניסה. למעשה פעמיים ונכשל בשתיהן. בגיל 19 הוא מכיר את אנה מוראי, אישה חופשיה ומעט בוגרת יותר (24) ומתאהב בה, זה כנראה התמריץ שהוא היה צריך כדי לברוח והפעם גם להצליח. ב-3.9.1938 הוא עולה על רכבת, עליו מדים של מלח שקנתה לו מוראי, שגם נתנה לו כסף להוצאות הנסיעה. את התעודות המזויפות הצליח להשיג ממלח אפרו-אמריקאי חופשי. והוא עושה את דרכו, דרך דלאוור ומשם לניו יורק. לאן? לביתו של מתנגד עבדות ניו יורקי מפורסם בשם דיויד ראגלס, מפעיליה הבולטים של ה-Underground Railroad ובעליה של חנות הספרים האפרו-אמריקאית הראשונה ואליו הוא מגיע ב-4.9.1938.

ניו יורק מביאה עמה את תחושת השחרור בפעם הראשונה בחייו והוא נושם אותה אליו עמוק. הוא שולח הודעה למוראי, שכבר היתה מוכנה וארוזה והיא עושה את דרכה אליו. ב-15.9.1938 הם כבר נישאים תחת שם המשפחה ג'ונסון, לא הרבה אחרי הם מחליטים לאמץ את שם המשפחה דאגלאס – ע"ש אביה של הדמות המרכזית בפואמה של וולטר סקוט (כן, זה שכתב את אייבנהו ולא רק) הגבירה והאגם, שעשה על אנה רושם עצום.

הזוג הצעיר לניו בדפורד. דאגלס לא מהסוג שמבזבז זמן, הוא מוצא כנסיה, לצערו הוא מגלה שגם בערים חופשיות יש אפליה והפרדה. הוא גם מוצא עצמו עובד בכל עבודה שניתנת לו וגם לומד וכמובן גם קונה מינוי לשבועון "Liberator" של מתנגד העבדות וויליאם לויד גאריסון. הוא רוצה להיות כומר ומה אתם יודעים? ב- 1839 הוא משיג גם את זה. בתפקידו זה הוא לומד לדרוש מול קהל, חוץ מזה הוא מרחיב את מעגל ההיכרויות שלו וסיפור חייו מרתק רבים. הוא כמובן חובר בעיקר למתנגדי עבדות, מגיע לפגישות החברה נגד עבדות וקושר קשרים חברתיים.

ב-1841 הוא מצליח לחסוך מספיק כסף ולהגיע לכינוס נגד העבדות בננטקט. שם הוא מרגיש מספיק בשל כדי להופיע בעצמו מול קהל והוא מחליט ספונטנית לספר את סיפורו. לטענתו נאומו היה לקוי, הקהל חשב אחרת, עוד לפני שעזב את האי כבר הוזמן להיות דובר קבוע. דאגלס מתחיל לנאום ברחבי מסצ'וסטס, נאומיו זוכים לאהדה ושפתו העשירה הפכה לרועץ – אף אחד לא מאמין שעבד מסוגל לדבר ככה ויותר מזה - מכיוון שהוא עדיין לא היה אדם משוחרר אלא עבד נמלט, לא ניתן היה לאמת את סיפורו משום שמסר פרטים בדויים. 

אבל לא איש כפרדריק להירתע – הוא מחליט לכתוב את האוטוביוגרפיה שלו (יהיו עוד שתיים בהמשך) "סיפור חייו של פרדריק דאגלס – עבד אמריקאי" ולא להשמיט או לשנות פרטים. זה דורש אומץ רב כי בעליו (מילה מצמררת בהקשר הזה) בהחלט עלול היה לדרוש אותו בחזרה. הספר, שיוצא ב-1845, הופך לרב מכר בארה"ב ואף מתורגם לצרפתית ולהולנדית. החשש לחייו מביא את פרדריק לנסוע עם אשתו וארבעת ילדיהם (כן, הם היו מאוד מהירים, להזכירכם הוא בן 27 ורק 6 שנים חופשי ונשוי [פאוזה להתרשמותכם הכנה]) לאירלנד, בדיוק בזמן לתחילת הרעב הגדול. 

מה שמפתיע אותו הוא תחושת השחרור – באנגליה הוא לא מרגיש שום גזענות או אפליה והתחושה הזו מפתיעה אותו בעוצמתה. הם שוהים באירלנד ואנגליה שנתיים וכמובן שפרדריק גם נואם בזמן הזה ואף מוקמת קרן עבורו לאיסוף הכסף הנדרש לקניית חירותו. אבל משפחת דאגלס מרגישה שמקומה בארה"ב.
עם חזרתם ב-1847, דאגלס פותח במיזם חדש – עיתון נגד עבדות בשם "כוכב הצפון" שהמוטו שלו הוא: "לצדק אין מגדר, לאמת אין צבע – אלוהים הוא האב של כולם ואנו כולנו אחים". דאגלס מתחיל לפתח קו מחשבה עצמאי וביקורתי ובנוסף מתחיל את פעילותו בתחום השוויון המגדרי. 

דאגלס חובר לפעילות גם עם הסופרג'יסטיות בהבנה כי המאבק לשוויון אינו נחלתה רק של קבוצה מקופחת אחת אלא של עוד אוכלוסיות מקופחות ובמובהק – נשים. דאגלס היה האפרו-אמריקאי היחיד בכינוס ההיסטורי במפלי סנקה ב-1848, שנחשב לכינוס הנשי הראשון שגם עסק בזכות ההצבעה, אגב בעידודו של דאגלס. הוא נואם ואף אומר בקול צלול ורם שהעולם יהיה מקום טוב יותר אם נשים ימלאו את תפקידן גם בפוליטיקה. ובנוסף גם פועל למיגור הבערות ולמניעת אפליה.

באותה תקופה מתגלעים חיכוכים במחנה המתנגדים לעבדות, דאגלס מתחיל לנטות לצד שמאמין שלא די במחאה לא אלימה וכי כל האמצעים כשרים, שמיוצג למשל על ידי ג'ון בראון, אבל גם בצד שמאמין שבעצם החוקה היא כלי מצוין לביטול העבדות ולא כלי שמקבע חוסר שוויון ותומך עבדות כפי שגאריסון האמין. אבל התמיכה בצד המילטנטי של המאבק מכניסה אותו לברוך קל ב-1859. אחרי המתקפה בהרפרס פרי שהונהגה על ידי ג'ון בראון, נמצאו בכליו מכתב ובו שמו דאגלס, שאכן תמך בבראון אך מעולם לא הסכים לפעול אקטיבית. בכל מקרה, הוא בורח לקנדה, אבל הוא כמובן נשאר מעורב, ב-1860 הוא מפליג לאנגליה אך חוזר אחרי שמגיע אליו מברק המודיע על מותה של בתו הקטנה, בת העשר – אנני. 

אחרי הכרזתו של לינקולן על שחרור כל העבדים בשטחי הקונפדרציה ינואר 1862, הוא מתחיל לפעול כמגייס לצבא הוא מפרסם מאמרים בזכות התנדבותם של אפרו-אמריקאים לצבא, ואף גם שניים מבניו מתגייסים לצבא והשלישי מצטרף למאמצי הגיוס. עם זאת הוא לא מפסיק גם להילחם עבור שכר ותנאים שווים. כאשר מגיעות ידיעות שהחיילים השחורים שנתפסים בשבי עוברים התעללויות נוראיות ואף נמכרים לעבדות הוא מחליט לעשות מעשה. הוא כותב ביקורת, מנסה לשכנע שהצבא צריך להגיב נחרצות על פעולות כאלה על מנת להרתיע. אבל זה לא עוזר. 

באוגוסט 1863 הוא מגיע לבית הלבן בלי שנקבעה לו פגישה, מבחינתו הוא היה אדם עם משימה ולא היה לו זמן לחכות לפרוטוקול בהנחה שהנשיא היה פשוט מסכים להיפגש עם עבד לשעבר. הוא היה האפרו-אמריקאי היחיד בתור האנשים שקיוו להזדמנות להיפגש עם הנשיא. הוא העביר את כרטיסו ואחרי 2 דקות נקרא אל הנשיא – עוד שיא בחייו של אדם שלא הפסיק לקבוע שיאים. כשנכנס לחדר בו היה הנשיא ניגש אליו והחל להציג את עצמו, אך הנשיא קטע אותו ואמר: "אני יודע מי אתה, מר דאגלס." אגב מכאן מתחילה מערכת יחסים מעניינת בין שני האישים.

סיום המלחמה ב-1865 מגביר את הרוח במפרשיו של דאגלס, ביטול העבדות וקבלת התיקון ה-13 הם פרי רוח השינוי שמביא אתו לינקולן. אם כי דאגלס לא רק מתרשם מפעולותיו אלא גם מביע בפומבי ביקורת נוקבת. זה לא מונע מלינקולן להזמין אותו אישית להשבעתו השניה ב- 4.3.1865. אחרי ההשבעה והנאום, השומרים בכניסה למסיבה לא מאפשרים לדאגלס להיכנס בגלל שהוא אפרו-אמריקאי. בסופו של דבר לא רק שהוא נכנס, לינקולן מיד התפנה אליו ואמר לו שהוא רוצה לשמוע את דעתו על הנאום, דאגלס סיכם זאת כך: "זה היה מאמץ מקודש". אלא שלינקולן נרצח באפריל. 

אגב, כפי שניתן היה לראות, הביקורת שיש לו על לינקולן לא פוגעת גם בהערכתו את האיש ופועלו והוא בהחלט מבחין בין שני הדברים. זו גם הסיבה שאלמנתו של לינקולן נתנה לו במתנה את מקל ההליכה האהוב על הנשיא. הרצח לא מוריד מהמוטיבציה של דאגלס האקטיביסט לפעול ולהשמיע את קולו ויש לו חלק באישור התיקונים ה-14, וה-15 לחוקה מאוחר יותר (בתקופת כהונתו הראשונה של יוליסס גרנט). אגב הנשיא ג'ונסון מציע לו לעמוד בראש המחלקה לאנשים חופשיים, אך הוא מסרב משום שהוא לא מוכן לתמוך בג'ונסון, אבל הוא מקבל מינויים ציבוריים אחרים הקשורים בעשייה למען שוויון אפרו-אמריקאים וכמובן גם נשים.

בבחירות של 1868 הוא תומך, אולי מחוסר ברירה, ביוליסס גרנט. כך או אחרת הוא ממשיך בפעילות ציבורית, וגם מעורב בהתנהלות של הנשיא מול הקו-קלוקס-קלאן ובפעולה החריפה נגדם. בבחירות 1872 – הפתעה – פרדריק דאגלס הופך למועמד האפרו-אמריקאי הראשון לסגן נשיא ארה"ב, שותפה למרוץ של המועמדת ויקטוריה וודהול מטעם מפלגת שוויון הזכויות (שנראתה לאחרונה בבחירות של 1888 אם תהיתם למה זה לא נשמע מוכר). במקביל ביתו בניו יורק נשרף, כנראה כתוצאה מהצתה, והוא עובר לוושינגטון DC

שנתיים אחר כך פוקדת אותו תקופה לא טובה, המשבר הכלכלי לא פוסח על הבנק לחיסכון לאנשים חופשיים שהוא מונה לעמוד בראשו והוא פושט את הרגל. העיתון החדש שהוא מנסה להקים נכשל כישלון חרוץ והוא מקבל מינוי של מרשל של מחוז קולומביה וזה שמציל אותו מקריסה כלכלית מוחלטת.
ב-1877, בתיווכה של בתו של "אדונו" לשעבר שהפכה לאוהדת של דאגלס, הוא נוסע לפגוש את "אדונו" לשעבר והם מתפייסים, אקט זה גם זוכה להמון ביקורת. שנה אחרי הוא קונה את ביתו האחרון, זו תקופה טובה כלכלית, בעיקר משום שהוא מקבל מינויים פוליטיים המסייעים לו לשמור על משכורת והוא מרחיב לאט לאט את נכסיו, היום המקום משמש כאתר היסטורי. 

ב-1881 הוא מפרסם את האוטוביוגרפיה השלישית שלו, שזוכה להצלחה אך תוך פחות משנה אנה חוטפת שבץ ומתה ודאגלס נותר לבד ושבור לב. הוא מתאושש ומוצא אהבה בדמות הלן פיטס, סופרג'יסטית אקטיביסטית ולבנה שצעירה ממנו בכ-20 שנה והם גם מתחתנים. ב-1888 הוא הופך למועמד האפרו-אמריקאי הראשון לנשיאות ארה"ב. זו תקופה לא פשוטה בארה"ב ותנועת "החזרה לאפריקה" מתחילה לצבור תאוצה בקרב הציבור האפרו-אמריקאי ודאגלס מנסה בכל כוחו להשמיע את קולה של הסולידריות. הוא ממשיך לפעול ממש עד יומו האחרון. 

זה היה ה-20 בפברואר 1895 ודאגלס דיבר בפני כנס נשים בוושינגטון, הנאום היה הצלחה כבירה. הוא חזר לביתו וכדי להתכונן לעוד הרצאה בערב אך עבר התקף לב ומת. הוא היה בן 77 ו-6 ימים, כלומר בהנחה שזה בסדר מבחינתכם שהוא בחר עצמאית בתאריך זה כיום ההולדת שלו. אלפים חלפו על פני ארונו, הוא נקבר לצד אנה בחלקה משפחתית ברוצ'סטר ניו יורק ואגב אחרי 8 שנים הלן נקברה מצדו השני.

הוא השאיר אחריו מורשת מתועדת וחייו מעוררי השראה, ואסיים בדברים שאמר, שהיו נכונים בתקופתו וככל הנראה יהיו נכונים לעד:  "כאשר הצדק נמנע, דלות נאכפת, כאשר הבערות נחשפת וכאשר מעמד כלשהו נאלץ להרגיש שהחברה היא מזימה מאורגנת לדיכוי, שוד והשפלה, שום אדם אינו בטוח"