פתחו את הסידור בעמוד שנ"ה - פלפוליו של בנט

אתמול נערכה ועדת החינוך המסורתית לקראת פתיחת שנת הלימודים. בנט הגיע מלא בתוכניות - צמצום מספר התלמידים בכיתות א', הוספת סייעות לפעוטונים, הכפלת מספר הניגשים לבגרויות המתמטיקה, לימוד עברית במגזר הערבי מגן ועד י"ב, חינוך מיוחד, דיבייטינג [איך דיבייטינג? תקנו אותי אם אני טועה אבל "דיבור בציבור" (שם התוכנית) מחייב אופקים רחבים - או שמא בדיבייטינג מתכוון כבוד השר, שמוסיף עוד שעות מורשת, לפילפולים תלמודיים?] ועוד. בנט שולל את הרעיון "האחר הוא אני" שהיה המוטו של משרד החינוך בשנתיים האחרונות (אם אינני טועה) ובמקום מדבר על "העצמת הזהות" (ברור, למשל לימודי עברית מגן עד י"ב זה לגמרי העצמת הזהות בקרב האוכלוסיה הערבית - הלא מאז ומתמיד זה היה מאפיין שלהם, זה וכמו שהסביר בזמנו בצורה בלתי נשכחת, גדעון עזרא - גם הריח). אין לי ספק שההכרה מאין באת היא חשובה ואין על זה חולק, אולם צדו השני של המטבע מחייב גם לחבר את כל זה - אבל מה אני יודעת?

הלאה עם הסיסמאות של השר פירון ו"כיפאכ היי" לסיסמאות של השר בנט. הסיסמא הפעם? "העצמת זהויות" - שימו לב:

א. חיזוק לימודי המורשת - כאילו מזה אין לילדים מספיק. יש בעיה עם מדעים? אין בעיה נחזק את המורשת - זה וודאי יכניס אותם לתלם. "כל ילד צריך לפתוח סידור" - זו אכן סיסמא מצויינת, שלרוב תגרור את התגובה: "ומה רע בקצת יידישעקייט?". ובכן אין כל רע, אולם מה רע שכל ילד יהודי יפתח שפינוזה? אפלטון? סוקרטס? ואם מורשת יהודית - למה לא המורשת של איינשטיין? למה שכל ילד יהודי לא ידע את תורת היחסות? הרי היהדות מקיפה אותם מכל הכיוונים, היא שזורה בחיי היומיום שלהם מכל בחינה שהיא ובכל זאת משנה לשנה מסתבר שיש צורך לחזק את האלמנט הזה דווקא ואז להתלונן שאין מספיק השגים במדעים או בהבנת הנקרא. באמת? משקיעים משאבים בייהוד המערכת ואין תקציבים לתחומים אחרים? מפליא למדי. גם אהבתי את הטוויסט בלימודי המורשת והעצמת הזהויות בקרב המגזר הערבי, אבל בואו לא נהיה קטנוניים. רק עוד שאלה קטנטנה - כמה שעות מורשת והעצמת זהות דרוזית נוספו למגזר הדרוזי? עזבו תכנים - דברו במספרים? אני מתערבת שאין שינוי מהותי משנה שעברה - תקנו אותי אם תגלו אחרת.
אגב, במה בדיוק זה שונה ממה שהביאו על מערכת החינוך גדעון סער ושי פירון? ובכן קטונתי - אבל בנט וודאי יוכל להסביר או לפחות לדבר על זה עד זרא, אך מתוך אמונה יוקדת.

ב. חיזוק אהבת הארץ - מסתבר מורשת היא מובחנת לחלוטין מאהבת הארץ ולכן יש להקדיש יותר לאהבת הארץ, כי הרי באהבת הארץ נתחזק. איך נעשה את זה? האם בלימודים הומניים? האם בחיזוק אמות המוסר? האם בהבנייה  ביקורתית? לא ולא, דודים - אינכם יודעים! אהבת הארץ תחוזק במסעות - אגב גם מסעות לפולין כי טראומת השואה היא חומר טוב לאהבת הארץ. אבל בעיקר ב"מסע ישראלי" תוכנית המוגדרת כחיזוק הזהות היהודית, הציונית והישראלית בקרב הנוער. איכשהו עד עכשיו זה נשמע לי כמו לימודי מורשת, אבל מה אני מבינה? שר החינוך חילק את זה - מי אני שאתלונן? 

אגב, אני מקווה שמשני היעדים העיקריים האלה, כולכם הבנתם לבד איך הם בונים ומחזקים את היעד להכפיל פי 4 את מספר הניגשים לבחינת בגרות במתמטיקה ברמת 5 יח"ל. כי בין 3 הנקודות האלה עובר רק קו אחד - גיאומטריה כמעט אוקלידית, אבל אוקלידס לא היה יהודי.

ג. חיזוק לימודי הסובלנות והדמוקרטיה - עד כאן ראיתי איך אנחנו מחזקים זהויות ומובחנות גם שבמגזר הערבי ילמדו עברית - אולם תוכנית ברורה לנושא סובלנות ודמוקרטיה לא ראיתי. אני כן יודעת שללא חשיפה לערכים הומניים, לפילוסופיה יוונית, להיסטוריה - לרנסנס, למהפכות האנגלית, הצרפתית והאמריקאית, להתפתחות האנושית, ללא חשיבה לוגית ועצמאות שיפוטית - הם לא באמת יוכלו להגיע רחוק, הם אולי ידעו קצת לשנן. סובלנות ודמוקרטיה זה לא ללמד איך קמה מדינת ישראל, זה גם לא להסביר מהו שלטון הרוב, או פרוצדורה שלטונית. לחזק סובלנות ודמוקרטיה זה ערכים הרבה יותר רחבים מאלה ואגב אם הם לא ילמדו אזרחות טובה מהי, יהיה קושי להסביר להם את זה כשהם יהפכו לפוליטיקאים או סתם ציבור בוחרים. אבל למה לדבר על העתיד בעוד דור? דור אחד זה פסיק לעומת נצחיות היהדות. 

לא בנט, אתה לא מביא מהפכה, אבל זה בסדר - אני לא מאוכזבת, לא היו לי ציפיות. עצוב לי שנסכין עם ה"עוד רפורמה" שלך כי הקהל שבוי ועצוב לי על הדור הבא שמתוחזק על יהדות וציונות שמחליפות לאט את המהות הדמוקרטית. אלה לא תכנים מתחלפים ובעוד שהיהדות היא עניין פרטי, דמוקרטיה היא העניין של כולנו. יש לך תשובה על זה בנט או שעלי לפתוח סידור? 

תוכניות - מה שלנון אמר

הוא אמר. צדק.

זה היה אך ברור שאם יש לי תוכניות לכתוב על תוכנית הרי שהחיים ילמדו אותי שהם מה שקורה בזמן שאני מתכננת תוכניות (תודה לנון). אולי בדיוק כאן מיציתי את כל הפוסט שלי ואין טעם להמשיך, אבל אין סיכוי שזה יקרה, כידוע - אין שום סיבה לתמצת משהו אם אפשר להאריך עליו את הדיבור? תוכניות הן חומר מצוין לכתוב עליו, בעיקר בשל הפער הכמעט בלתי ניתן לגישור בין קיומן של תוכניות לבין המציאות בפועל, שיוצר מצבים הנעים על הספטקרום הרחב והמטושטש הזה שבין המתסכל למצחיק. זה בדיוק כמו ביום הזה שקבעתי סופסוף עם חברה וכשהגענו לאוטו גיליתי שהמצבר התרוקן, מיותר לציין שהחברה התפוצצה מצחוק ואני נטיתי לראות את הצד הטרגי בכל העניין, עד ששינסתי מותניים ופתרתי את הבעיה, אחרי כן כבר הייתי מוכנה לצחוק. גם מרפי כבר אמר, עוד לפני לנון, שכל מה שיכול להשתבש, ישתבש. אני לא בטוחה שאני מסכימה איתו, אבל חוק זה חוק. אני מתיישרת. 

סוג של תוכנית לימודים

אין כמו התחלה של משהו כדי לחשוב על תוכניות, אני חוששת שאנחנו מתוכנתים לזה. לכן, זה אך בנאלי בתחילת שנת הלימודים לדבר על תוכניות ובינינו אם משרד החינוך יכול, גם אני יכולה. וברור שרב ההבדל - משרד החינוך בעיקר מדבר ואילו אני כמובן מיישמת. ובדיוק על התוכניות שלי לשנה הבאה רציתי לדבר. צרוף מקרים מפליא. יש לי המון תוכניות לשנה החדשה ויש הרבה דברים שבדעתנו (יו נואו, הילדים ואני) לעשות, אבל למדתי לתכנן כך שאני יודעת מראש מה הקווים שמנחים אותי ומה אני רוצה להשיג וברור לי מראש שלא תמיד הכל יעבוד כמו בתוכנית. יש תוכנית כוללנית ויש תוכנית המותאמת לכל ילד ובה הדברים שאני חושבת שכדאי שהם יצליחו להגיע אליהם השנה. ומה שנחמד הוא שתכל'ס כל עוד הנושאים האלה כל הזמן בראש שלי, אני יכולה לשלב אותם גם במקומות לא צפויים, או בקונטקסט - גם כאשר התוכניות משתנות.


כל שנה אני מוצאת את עצמי יושבת עם התוכניות של משרד חינוך לשנים המתאימות לגילאי הילדים. פעם היה לי מאוד חשוב לעקוב אחריהן, לדעת מה מצופה בדיוק מכל ילד, היום אני כבר לוקחת אותן פחות ברצינות. לקח לי המון זמן להיזכר בעצמי שמרבית מהדברים שלמדתי ביסודי ממילא למדתי שוב מחדש בכיתות הגבוהות יותר. מה שאומר שבעצם כל מה שאמור להישאר מהיסודי זו ההיכרות הבסיסית עם החומר (השאר נבנה באופו ספיראלי) ומה שבאמת חשוב הם דווקא טכניקת הלמידה הבסיסית, תהליך החשיבה, שמירת הסקרנות והרחבת האופקים. מהרגע שהפנמתי את זה נעשה לי יותר קל. 


מצחיק שדווקא את זה לקח לי יחסית הרבה זמן להפנים, הרי מי שרוצה לגשת לבגרויות יכול תכל'ס בקורס מזורז ללמוד הכל לקראת הבחינה ולהצליח (אני לא נכנסת עכשיו לסוגיית הבחינות, זה מצריך פוסט נפרד וטובים ממני כתבו בנושא). כך שהחומר הוא לא באמת מסובך או שבאמת נדרשות 12 שנות לימוד כדי להצליח בבחינה. מהצד השני, אין לי ספק שילדים צריכים גם ללמוד איך לומדים, לכן יש נושאים בהם יש צורך לשלב את הלימודים גם עם חוברות או עזרים אחרים ולייצר למידה. זאת אומרת שצריך להתקיים איזון בין למידה התנסותית ללמידה עיונית ולתרגול.

איזון דינאמי

לא פשוט למצוא את האיזון הזה ואני מנסה בכל כוחי, אך זה איזון חמקמק ודינאמי שמשתנה כל הזמן ותלוי בעצמו בהמון משתנים. לכן, הטכניקה שלי היא ליצור עוגנים. העוגנים הם הדברים הקבועים אליהם אנחנו מחוייבים: חוגי בוקר (שכמובן גם יוצרים את המסגרת החברתית), חוגי אחה"צ (העשרה וחברה), סיורים לימודיים, קבוצת למידה, שיעורי מתמטיקה בהתכתבות עם מכון וויצמן, זמני לימוד משותפים וזמני לימוד פרטניים כל אחד בתחומו ובהתאם לגילו וכישוריו. חוץ מזה יש גם פרוייקטים - פרוייקטים סביב חגים ואירועים היסטוריים, פרוייקטים תקופתיים לפי דרישות של הילדים (או בעידוד אינטנסיבי שלי) ויש פרוייקטים שנתיים שאנחנו מחליטים עליהם, למשל הפרוייקט השנה הוא לפגוש אחת לשבועיים בעל מקצוע כלשהו, לראות, לשמוע, לשאול ולהיחשף. כל עוד העוגנים האלה נשמרים אז ברור שלא ממש קריטי מבחינתי אם כל הנושאים שמשרד החינוך קבע מכוסים. הם לומדים כל הזמן אינסוף תחומים.

התפתחות ברמה האישית

התוכניות הבאמת חשובות שלי הן דווקא ברמה האישית לגבי כל ילד, לנסות להבין מה הוא צריך, אילו אתגרים יש להציב בפניו ובאופן עקרוני לעשות כל שביכולתי להכין אותם לחיים. ללמד אותם מהם החיים האמיתיים, לא רק ברמה הכללית של התנהלות, אלא ברמת ההתנהגות. התוכנית שלי השנה היא ללמד אותם להבין שלמות ומורכבות אישית, ללמוד לאהוב את ה"פגמים" של כל אחד מאיתנו ולדעת לאילו מכשלות להיות מודעים ואיך להתמודד ולהתקדם. אני עושה את זה תמיד, אבל אני לומדת עוד כל שנה ומשכללת יכולות. השנה התוכנית היא ללמוד טוב יותר להתמודד - לראות את הקושי ולא לפרק אותו לגורמים אלא ללמוד לנטרל אותו או להשתמש בו למינוף. בדיוק היום, הבכור התווכח איתי נואשות ומצאתי את עצמי עובדת כמעט לפי התוכנית, אני עוד לא חסינת טעויות וכנראה גם לא אהיה. אמנם זה לקח רבע שעה של סבלנות אין קץ, אבל המטרה הושגה ויותר מזה התהליך שעברנו יחד קיבל משמעות גדולה יותר.


אז נכון - תוכניות הן בסיס לשינוי, נכון - כל מה שיכול להשתבש משתבש, הכל נכון, אבל כשאתה מכוון את עצמך ויודע לאן אתה מתכנן להגיע, גם אם סטית מכל התוכניות עדיין תוכל למצוא דרך להגיע או להתקרב. אני לא מפחדת שהתוכניות שלי השנה יתפקששו, כל עוד נבנתה הסביבה הנכונה, כל עוד אתה ממשיך לחתור למען המטרה שלך, מה שיצא יהיה טוב, גם אם הוא לא היה בדיוק לפי התוכנית. וחוץ מזה עוד לא נולדה התוכנית שאי אפשר לשנות אותה

בדידות בהזמנה? או בדידות כמו שמיכת פוך? זו השאלה וגם יכול להיות שלא

אם ניתן לצמצם את השאלות ששואל המתעניין לנושא החינוך הביתי, בהנחה שיש טעם בסקר לא מייצג של בן אדם אחד אם המטרה אינה מחקרית, הרי ששלושה נושאים עולים תדיר: 1. קריירת האֵם - לאן? 2. מה עם לימודים? 3. מה עם חברים? את הנושא הראשון כבר כיסיתי בפוסט הראשון, אך כמיטב המסורת הלהגנית, עוד המשכתי לדון בו גם אחר כך והוא שזור בפוסטים רבים. נושא הלימודים הוא נושא שהולך ודועך לצערי כי הוא מעיד שאנשים כבר זנחו את ההנחה שיש משהו בעל ערך שנלמד בכותלי בית הספר. בתדירות הולכת וגוברת אני שומעת: "טוב, הלימודים זה שטויות". אבל זה לא שטויות, נהפוכו. מה שזה אומר זה שאין לנו שום בעיה עם העובדה שהמוסד הזה כבר לא עונה על ההגדרה שלשמה הוא נוסד ולמענה הוא ממשיך להתקיים, ובמקום לטפל בבעיה הזו, אנו ממציאים תירוצים לזה ומעבירים את מרכז הכובד של בית הספר לנושא אחר, חשוב לא פחות, אך לא כזה שבא במקום - חברת הילדים.  מה שמביא אותי לנושא של חברות בחינוך הביתי. ישנה מן הנחה סמויה, תמיד דרך אגב, שילדי החינוך הם ילדים בודדים. נכון, הם לא נאספים כל יום עם עוד מאות ילדים לתוך כותלי בית הספר, אבל הם נאספים בקבוצות גרעיניות של ילדים, לעיתים בפעילות רב גילאית ולעיתים של קבוצות גיל, לעיתים במפגשים חברתיים ולעיתים לצורך חוגים. אין יום שבו ילדיי לא נפגשים עם עוד ילדים בכל מיני סוגים של מסגרות. אז כל הזמן יש חיברות. 

יש את אלה שמסתפקים בידיעה שהילדים הולכים למפגשים, אך יש את המקשים שטוענים, ובצדק, שלמרות הפעילויות החברתית זה עדיין לא בית ספר (אגב, מבחינתי טוב שכך) כי יש התנסויות חברתיות שיש רק במאסות של תלמידים ויש בהן מן ההתחשלות (שהיא כידוע מוערכת יתר על המידה במדינה המיליטריסטית שלנו) ואותן אני מונעת מילדיי. אז נכון, כאלה אין לילדי החינוך הביתי, אך אני לא בטוחה שהן שוות את המחיר של שליחת הילדים לבית הספר הרגיל.

אין ספק שבית הספר מזרז אותם לצאת מהשלב האגואיסטי, בעוד שהיחס האישי, התיווך ההורי והיכולת לייצר תשומת לב מיידית משאירה אותם עוד קצת בקליפתם. בית הספר גם חושף אותם ליותר מגוון של ילדים וסטאטיסטית מאפשר מגוון חברויות או אפשרויות לחברויות גדול יותר ומפגיש ילדים שאולי אחרת לא היו נפגשים. אבל בדרך כלל, שום ילד הוא לא חבר של כולם, ילדים נוטים להתחבר על בסיס עניין משותף, הם לרוב מקיפים את עצמם בילדים שדומים להם, דווקא בקטע הזה בחינוך ביתי אתה באמת חבר של כל ילדי הקבוצה ותחושת הביחד שלהם היא מאוד חזקה. תחושת השייכות לקבוצה בקבוצותיהם של ילדיי גדולה לא פחות מתחושת השייכות של חבריהם לכיתתם ואולי אף יותר. אדרבא, הידיעה שכל אחד מהם חשוב (קריטי, הייתי אומרת) לקיומה של הקבוצה רק מעצים את הקשר שיש בין כולם. ברור שיש חברויות הדוקות יותר ולא הדוקות בכלל, אך תחושת החברות קיימת בתוך הקבוצה כולה. שלא לדבר על קבלה ואהדה ועבודת צוות, אבל גם על אלה כבר דיברתי בעבר (לדוגמא) ובוודאי עוד אמצא הזדמנויות בעתיד. חוויות החיברות המאסיביות בבית הספר הן לא בהכרח חוויות טובות ופעמים רבות ילדי בית הספר נפגעים עד לציפור נפשם דווקא בגלל אותן חוויות "מחשלות". יש מקרים רבים יותר של "ילד נעלם" בתוך המערכת ולמען האמת לא ראיתי את הילד ש"לא סופרים" אותו בחינוך הביתי, כי ככה זה מטבע הדברים. אני חושבת שתחושת הבדידות יכולה להיות הרבה יותר גדולה דווקא כשאתה נמצא במסה של אנשים. כי בתוך ההמון, כשנראה לך שלכולם יש מישהו, גם אם התחושה הזו אינה מעוגנת במציאות, הבדידות שלך, בעיקר אם איננה מרצון, עשויה להרגיש מאיימת הרבה יותר. הלב נחמץ למחשבה על הילד הזה שהולך לבית הספר בבוקר, לבד, כשילדים אחרים הולכים בדרכו, מגיע לכיתה והוא עדיין לבד, יושב בהפסקה לבד ומשועמם, הילדים לא רואים אותו, המורה לא רואה אותו ואין לו אלא להגיע למסקנה שאף אחד בעולם לא יכול להבין אותו. זו בדידות הרבה יותר נוראה בעיני. בתכל'ס אנחנו כל הזמן מדברים על החברים בבית ספר וכמה זה חשוב, אבל היום כמבוגרים, כמה חברים באמת טובים יש לכם? לכמה מהם אתם באמת גם מוצאים את הזמן להתייחס? אנחנו נועדנו לדעת איך להתקיים במרחב עם המון אנשים, אבל את חיינו הקטנים, אלה הפרטיים שלנו ממילא אנחנו משתפים עם מעט מאוד אנשים. אז כן, צריך לדעת איך להתנהג בחברה, אבל ההזדמנויות הרבות שהחיים מספקים לילדים שלי ללמוד מאזנות את החוויות של בית הספר לנושא זה, לא באותה צורה אבל עם אותו משל ונמשל. 

כך או אחרת, ילדי החינוך הביתי אינם בודדים, אלא אם כן אנחנו מדברים על כמות מספרית ואז וודאי שאין מה להשוות את בדידותם של ילדי החינוך הביתי מול המונם של ילדי מערכת החינוך. האם ילדי החינוך הביתי נמצאים יותר זמן לבד מאשר ילדי המערכת? אני לא ממש יודעת איך להתייחס לזה, ראשית כי ילדי החינוך הביתי הם אף פעם לא לגמרי לבד, אלא אם כן, כמו כל אחד מאיתנו, בחרו להיות לבד בנקודה מסויימת. תמיד יש נוכחות לידם, מישהו שם איתם, תמיד יהיה שותף מזדמן. ילד בחינוך ביתי מקבל גם את הבונוס שמאחורי הוילון - האחים שלו, לכן לילד בחינוך ביתי יש גם תמיד חברים, הם חיים איתו בבית. ילד הלומד במערכת עשוי להיות לבד הרבה יותר ואני מכירה מספיק ילדים בגילו של בכורי שמבלים כמה שעות טובות לגמרי לבד בכל יום וזה לא לבד מבחירה - זה לבד של כורח. הלבד נעשה הרבה יותר בודד כשאתה לא בוחר בו. 

שאלת הבדידות, או שאלת הלבד הופכת להיות שאלה כמעט פילוסופית. ההתייחסות לנושא הלבד או הבדידות אינה דיכוטומית. ישנם אלה המתענגים על הבדידות וישנם המפחדים ממנה. הבדידות יכולה להיות נכונה וממלאת או דוקרת ומרוקנת, הכל שאלה של נקודת ההתייחסות של המתבונן ונקודת הזמן בו הוא נמצא. הבדידות יכולה להביא עימה המון שלווה אך בה במידה ביכולתה להוציא אדם מדעתו. אולי בכלל ההתייחסות לבדידות תלויה בהתייחסות שלך לעצמך, ככל שאתה שלם עם עצמך יותר כך אתה נושא איתך את בדידותך ומתכסה בה בזמנים הנכונים, ממש כמו שמיכת הפוך שיוצאת מאיחסונה עם עיקצוצי הקור הראשונים. אדם השלם עם עצמו, יודע לפנות זמן חברתי ולקטלג אותו לפי נושאים (בן/בת זוג, משפחה, מעגלי חברים, עבודה, קהילה וכו') ויודע לפנות את הזמן גם לבדידותו, לזמן החשוב הזה של אדם עם הווייתו, לחגיגה אינטימית באוירה משוחררת. אני מניחה שמרבית האנשים לא בוחרים להתבודד לגמרי (למעט ג'.ד. סלינג'ר והנמנים על המיליה הזה), אבל אין אדם שלא יודע להעריך את רגעי הלבד, רגעי השקט. אולי זה עניין של הזמנה - כאשר הבדידות מגיעה ללא הזמנה היא נוראית, אולם כשאתה מפנה לה מקום היא יכולה לרפא כמעט כל מכאוב. אולי הבדידות או הלבד, כמו כל אשליה אופטית טובה, עוברות את מערכת הסינון שלנו ותלויות מאוד במצבנו הנפשי באותו הרגע ולכן הבדידות היא בעיניו של המתבונן.

לא - זו התשובה שלי, ילדי החינוך הביתי הם אינם בודדים, הם אינם לבד. יש להם סביבה אינטימית בה הם יכולים להחליט אם הם איתה עכשיו או בלעדיה, אבל יש להם את הביטחון שאת זה אף אחד לא יוכל לקחת מהם שהם אף פעם, אבל אף פעם, לא לבד. זו תחושה טובה לדעת שאדם בתוך עצמו הוא גר, אבל כשהוא פותח דלת הוא לא מקבל מכה

שגרה, קהילה וחינוך ביתי

היום פצחה לה באופן רשמי שנת הלימודים שלנו, לאור המנטרה החוזרת ונשנית שלי שהלמידה מתרחשת כל הזמן ובכל מקום (ע"ע בלמידה מתמדת לג'ון הולט) הרי שהכרזה על פתיחת הלימודים נשמעת מעט מופרכת. לכן, עלי להבהיר את הנקודה - שנת הלימודים שלנו מתחילה כשחוגי הבוקר של ילדיי חוזרים לשגרה השבועית שלנו. לאורך הקיץ ועד אחרי החגים, יוצאים חוגי הבוקר שלנו לפגרה וחזרתם היא למעשה החזרה לשיגרה. הילדים שלי מאוד אוהבים את החזרה לחוגים הללו (השנה זה שחמט, שומרי הגן, מדעים, מבוא לשפה ותרבות סינית, מבוכים ודרקונים, ימי סיור וחוג בגן החיות התנ"כי). הם אמנם מעדיפים את היקיצה הטבעית וימי הבטלה, אך החוגים הללו שמגלמים גם מפגשים קבועים של חבריהם כיף גדול לא פחות. לא פשוט לקיים את החוגים הללו בתוך קבוצת החינוך הביתי, פעמים רבות שיחקתי ברעיון של ליזום חוג כזה בעצמי אבל אני מסתכלת על הנשים המופלאות שמנהלות אותם ומבינה שאולי עוד לא לגמרי הבשלתי לתוך העניין. 

פעמים רבות כשאני נשאלת על החינוך הביתי משתרבבת לה המילה "קהילת החינוך הביתי", אך לצערי זוהי קהילה מדומיינת. אכן מתקיים מצב בו קבוצת אנשים בעלת מכנה משותף (חינוך בבית) מתקבצת לה יחד לפעילות, אכן יש קווי דימיון שניתן למצוא בין האנשים, אך אין בכך משום סיבה מספקת לקרוא לקבוצת אנשים זו קהילה. זה אולי מתאים להגדרה הסוציולוגית של קהילה, אך בעיני קהילה היא במידה רבה הרחבה של המשפחה, בה יש לכל אחד מחבריה אינטרס אמיתי בקיומה של הקהילה והוא פועל בהתאם לאינטרס זה. במקום זה אצלנו יש קבוצה של פרטים שבין רובם קיימים קשרי סימפטיה אמיתיים אך כל אחד מהם שומר בקנאות על האינדיבידואליזם שלו. זה בסדר גמור ולחלוטין לגיטימי ואני מניחה שאני נופלת בדיוק באותם בורות. לא קל לקיים חינוך ביתי, זו החלטה יוצאת דופן, היא גורמת לך לשונות בהמון קבוצות אחרות אליהן אתה משתייך. במקרה שלי בהתחלה גם חשתי שונות בתוך קבוצת החינוך הביתי. הסתכלתי בתמיהה על אימהות שמביאות איתן סירי אוכל (אני הבאתי קופסאות סנדוויצ'ים - כן אני לא ממש נוטה לומר כריכים זה לא מעורר תיאבון), לא הבנתי מדוע המפגשים צריכים להיות נורא ארוכים (אני תמיד תיכננתי שאת שעות הצהריים נבלה בבית ביחד לבד ועם ארוחה אמיתית ליד שולחן), גם בנושא המזון היה אצלנו שוני כי בעוד רבים הקפידו על מזון שלם ובריא אצלנו ניתן היה למצוא אף סנדביץ' לחם לבן עם ממרח שוקולד (רחמנא ליצלן)  וזה עוד לא הכל, ממש ממש לא - אצלנו היו חיתולים חד פעמיים (ולא רב פעמיים או בלי חיתול בכלל - למי שלא מבין מה עניין החיתולים), וגם תמיד הבאנו איתנו מיץ (ולא רק מים) וכמובן שהיה הקטע הזה שלי של ממש זמני לימוד (בעוד אצל רוב המשפחות שאני מכירה זה פחות מובנה) בקיצור לקח לכולנו זמן להתרגל, היום אני מרגישה חלק, בעיקר בגלל שהבנתי שכולנו מאוד שונים ואין למעשה כללים מובנים לבד מהבחירה בחינוך ביתי, אבל אני לא מרגישה קהילה.

ההחלטה לחנך בבית גררה עימה חיפוש אחר קהילה, בעיקר בלצרכים חברתיים ולאו דווקא לצרכי חינוך. עזבנו את גבעתיים ובחרנו ברחובות כי היתה בה קהילה גדולה יחסית של מחנכים בבית. תרנו אחרי בית כשנתיים ובסוף קנינו דירה, אבל בדיוק בסוף הקיץ בו עברנו, מרבית הילדים הגדולים עברו לבית הספר ועיקר מטרת המעבר לרחובות הוחמץ. אבל עדיין יש בסביבה מספיק משפחות. אז נפגשים לחוגים ויש גם מפגשים סתם בין משפחות וזה מספיק, אם כי זה יכול היה להיות טוב יותר. מבחינתי, קהילה היא המחוייבות של כל אחד מהפרטים ששיך אליה לקיים אותה, היא לא רק שיוך פסיבי בגלל התאמה בקריטריונים, אלא ניסיון יומיומי של כל אחד מהפרטים להזין את הקבוצה וליזון ממנה. אין את זה אצלנו וזה קצת מעציב. במידה רבה אחד הדברים שגורמים למשפחה לוותר על חינוך ביתי היא לא הלימודים אלא החיברות, הצורך של ילדים בחברת הילדים. לכל משפחה יש את רמת הצרכים שלה, יש כאלה שצריכים פחות ויש כאלה שצריכים יותר ויש כמובן עוד המון מגבלות אחרות כמו מרחק, זמנים, פעילויות חופפות של קבוצות שונות, סדר עדיפויות ותקציב. לי תמיד היה בראש שצריך לייצר ימים קבועים לפעילויות שונות שיהוו את גרעין הפעילות של הקבוצה שלה. מה שיש בפועל הוא ימי פעילות של קבוצות שונות וכל משפחה מסתדרת לה לפי סדר העדיפויות שלה ולכן רמת המחויבות היא בהתאם ונעה על ספקטרום רחב ביותר. זה כנראה בסדר, עובדה שכולנו זורמים עם זה. אבל זה יכול להיות יותר טוב, עובדה שכולנו מכירים בה. 

בכל מקרה אנחנו חזרנו לשגרה, אני כותבת עכשיו במקטעים. היום זה יום השחמט בבוקר והקפואירה וההיפ-הופ אחרי הצהריים. בין לבין נלמד על סיבוב כדור הארץ וחילופי העונות ונערוך סביב זה יצירה, יש גם ארוחת צהריים להכין וזמן משותף של סידור הבית. היום אני מתכננת עוד משהו חדש. מתכוונת לקרוא לזה מעגל ריפוי. אספר בהמשך איך היה ובכלל איך הגעתי לזה. כי בתוך כל הדברים שקורים, זמן טוב של הקשבה מקרב את הזמן הנכון לכל הדברים שתיכננו...