חפש בבלוג זה

יום חמישי, 30 בינואר 2014

הנחש - הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב. הבעיה מתעוררת כשיש שלושה נחשים...

לא יודעת מה אתכם אבל מערכת היחסים הפומבית והמיוחצנת של נתניהו כבר יוצאת לי מהאף. לא, אין צורך לבדוק אם יש רכילות חדשה לגבי היורש והשיקסע הנורווגית בעיקר משום שזה עניינם הפרטי, לא רק שאני לא מתערבת, אדרבא אני מאחלת לזוג עוד שנים יחד ואם אפשר שזה יבוא לידי ביטוי בחקיקה לטובת זכויות אדם מה טוב. לא, אני מדברת על הזוגיות של נתניהו ובנט שמשתמשים בעיקר בתקשורת כדי לדבר זה עם זה ולהעביר מסרים, משל היו זוג הורים לא מתפקדים שמבקשים מהילד להעביר מסרים זה לזה בארוחת ערב במקום לסגור עניין ולהתגרש כבר. 

מה זה השטויות האלה? אני לא מבינה וסליחה אם אני סטריאוטיפית ופוגענית אבל לא ידעתי שבנט סובל מתסמונת טורט קיצונית, למיטב ידיעתי הוא בעיקר סובל מרסיס תקוע ולכן אין בכך משום איזושהיא הפרעה נוירולוגית מאובחנת. פעם אחר פעם הוא תוקף את ראש הממשלה ואת מדיניות הממשלה בה הוא שותף ואז איכשהו מעביר את זה הלאה או מתנצל ובדרך גורף עוד אהדה מקהל תומכיו ומקבל המון תשומת לב מכל השאר. צילום מצדה בפרופיל הפייסבוק שלו הוא אליגוריה לזה שהוא נחוש ומתבצר בעמדותיו? אולי, אבל זה עניין של פרשנות, באותה המידה אפשר לקוות שהוא הבין שזו שירת הברבור שלו בקואליציה הזו כי הוא הביא על עצמו את הפרישות הפוליטית, ואם לא מחר אז מחרתיים.

אם נסתכל רגע על הזוגיות הזו בין השניים נגלה שיש כאן נתק אמיתי, חוסר תקשורת מהסוג הקריר ביותר, מסביב לכל אחד מתרתחת קלחת שיוצרת נזקים היקפיים בצד השני אך למעשה לא פוגעת במנהיגותו של זה או של השני בתוך ציבורו, אך מה שכן החלק החופף בין שני הציבורים הולך וקטן והם מתכנסים לשני תתי מחנות די מנותקים. בתחילת הקשר הנוכחי שלהם, עם התקואליציותם (אתם יודעים כשהם חברו בקואליציה), נראה היה שזוהי תחילתה של ידידות מופלאה של שלושה נחשים שאולי לא אוהבים זה את זה אבל מוכנים לחמם את גופם הקר והקשקשי בחום הממשלה יחדיו. וזה עבד להם תקופה קצרה, או לפחות הם ניסו להראות שכן. כבר בהתחלה היה ברור שנחש אחד נשאר כדי להיות שק חבטות כלכלי, הנחש השני יועד לקרוץ לקהל מימין בעוד הנחש הראשי מתנהג כאילו העסקים כרגיל. זה היה ברור שהרבה זמן זה לא יעבוד. הנחש הכלכלי, הוא גם מתאגרף מקצועי ולכן בינתיים הוא אמנם עוד בזירה אך הוא מדמם פחות או יותר מכל הכיוונים - נראה היה שבדיוק לזה כיוון ראש הנחשים. כאשר על אור הממשלה החל להעיב ענן החשרה הבינלאומי וחייב את ראש הנחשים לקחת שוב את הפיקוד לידו, הנחש המתאגרף מצא דרך מילוט מבידודו וחבר (פחות או יותר, בכל זאת נחשים הם בלתי צפויים כידוע) לראש הנחשים בתקווה שזה יסייע ולו במעט להוכיח שסיסמתו "יש עתיד" היא לא עורבא פרח (בכל זאת היהפוך נחש לעורב? יש כאן סוג של מוניטין שכדאי לשמר). אולם הנחש שקרץ לימין התגלה במלוא נחשיותו ומאיים לנסות ולטול לעצמו ממנהיגותו של זקן הנחשים. 

על פניו נראה שהנחש הזקן התנמנם קצת בשמירה. אנחנו נוטים לייחס לו הרבה עורמה פוליטית, אולם בינתיים הנחש הצעיר מצליח לערער את כוחו ולזכות באהדה. זה כבר לא נראה כאילו הנחש הזקן משחק במשחק מחשבה מתוחכם שנועד להפיל בפח את הנחש הצעיר, זה פשוט נראה כמו זחילה מדשדשת של שני נחשים בשדה מוקשים שמחכים לראות מי יהיה הראשון שיתפוצץ ומה יהיה הנזק. זה לא עוזב וזה לא מעזיב, זה חושף שיניים וזה חונק ברכות, אך אף אחד מהם עוד לא אמר את המילה האחרונה. בתכל'ס לנחש הזקן עוד יש יותר תמיכה בציבור הרחב ולמהלך אמיתי של שלום הוא יכול לגייס עדיין רוב אמיתי, אך אם הנחש הצעיר ימשיך להפיץ את ארס הדה-לגיטימציה של תהליך השלום ומסירת השטחים הזמן יפעל לטובתו ויערער את שלטונו של הזקן. הנחש הזקן שכל כך רוצה להירשם בדפי ההיסטוריה מוכרח להחליט. אין לו ברירה אלא להתעלם מהנחש הצעיר שמאיים על מנהיגותו ולתת לזה הצעיר לאט לאט לתלות את עצמו בפיתוליו המסוכנים, רק כך האחרון ימצא את דרכו החוצה בכמה שפחות נזק לכולנו.

אין מה לעשות, באוירה הציבורית שיצרו שנות שלטונו של נתניהו - בהן צריך להתיישר עם האתוס (אם הבנתי נכון את שי פירון) ומי שלא הוא אנקדוטה שאין ליחס לה דבר, כאשר במסגרת תעסוקה שוויונית למורים ערבים אי אפשר ללמד בבתי ספר ממלכתיים דתיים, כאשר את השפה הרשמית השניה בארץ בקושי טורחים ללמד (אני מתכוונת לערבית, יו נואו או שמא אינת ע'ארף), כאשר צה"ל הוא פרה קדושה שאסור לבקר, כשהשמאל הוא חבורה של בוגדים שדינם מיתה, כאשר רק אם אתה יהודי אתה ממש נחשב אזרח, כאשר אם אתה חילוני ויהודי זכית לתרום את מרבית כספך במיסים למען גאולת הארץ בהתנחלויות בעוד אינך יודע מאיפה תביא כסף כדי לגמור את החודש, כאשר המוסר שלנו הוא מטבע עובר לסוחר, כאשר הסם הציבורי הוא תוכניות ריאליטי בכל זמן ובכל מקום, כאשר אין סבלנות ויש גזענות ואין חשיבה אזרחית אמיתית - עושה רושם שהפכנו כל כך אדישים שאנחנו יושבים ועוקבים אחרי "הזוג המוזר" משל היה זה עיבוד טלוויזיוני להצגת התיאטרון שבה תכף נצטרך לשלוח הודעת טקסט לתמיכה. הבעיה היא שמי שמודח בריאליטי הזה זה אנחנו...  



  

יום שלישי, 28 בינואר 2014

איל גולן בפסטיבל נשי ובנט בפסטיבל משיחי - היום שעכשיו

פעמים רבות לאורך חיי עניתי תשובות ששיעשעו אותי אך יצרו מבוכה קשה בקרב השואל כך שלאורך השנים פיתחתי עמידות לעובדה שההומור שלי לא ממש מתקבל טוב בכל מקום, ברור שזה לא מנע ממני מעולם להפסיק, מה גם שזה כלי מצוין לסינון אנשים. רוצים הוכחה? הנה סיפור - כשנזם הבריאה, היינו בכורי, היה קטן בילינו פעמיים בשבוע בחוג התפתחות לפיצפונים, נו אתם יודעים כזה שמצליחים למכור לכם כשאתם הורים בפעם הראשונה ואתם עוד חורקים שיניים ונרשמים בשביל הילד השני אבל רק לשנה אחת ואילו כשהשלישי מגיע, נו טוב אתם יודעים... על פניו היתה לנו קבוצה די הומוגנית של אימהות וילדים ורובנו גם היינו נפגשות בגינה בבקרים. יום אחד אחת האימהות סיפרה בשמחה שהיא בהיריון והוסיפה שזו עוד בת וכמה זה נפלא. אני כמובן חושבת שכל ילד זה נפלא ולא נותנת טיפת חשיבות למגדר, לכן לא התייחסתי אבל האמא הזו לא הפסיקה לדבר על זה. שוב ושוב מילמלה עד כמה היא מאושרת שזו שוב בת עד שנדמה היה שהיא נכנסה למעין טראנס שכנוע עצמי שהביא אותי לחשוב שכנראה היא בעצם רצתה בן, אז לא התערבתי. באיזשהו שלב היא התחילה למנות נימוקים דביליים, באמת ששתקתי עד שהיא אמרה שבעצם הדבר הכי נפלא בבנות הוא החתן הנפלא שהן תכנסנה הביתה (עזבו שזו מחשבה די דפוקה כי אין מצב שהדבר הכי טוב בילד שלך הוא מישהו אחר, אבל מדובר בילדה בת 18 חודשים ו עוברית - כן?) ו"חתן זה הבן שהכי כיפי" (נו, בטח, לא נראה לי שצריך סקר כדי להוכיח את הטעות הזו) - אז עזבו את זה שמסתבר שהיא כן רוצה בן, אני כמובן לא יכולתי לשתוק יותר ואמרתי: "חתן? גם הבן שלי עשוי להביא חתן...." לו רק היו בידי מילים מדויקות כדי לתאר את הזעזוע שחל בנפשה ושפניה לא יכלו להסתיר. שוב קיבלתי הוכחה שמה שמצחיק אותי הוא גם כלי נפלא לסינון והרי לכם שתי ציפורים במכה אחת, אפילו שלוש אם מביאים בחשבון שאולי הסיפור הזה הצחיק גם אתכם. 

אז גיליתי שאפשר לסנן ואז באה הרשת החברתית והפכה את מאמצי לנואלים, לא משנה כמה אני מנסה לסנן זה מגיע מכל מקום. אז באופן עקרוני בחיי אני מסננת, אבל מסתבר שמסביבי הכל חורים ברשת. כן, אני חיה בבועה, לא רק בגלל הבחירה שלי בחינוך ביתי, אלא בעיקר בגלל האנשים שסביבי (הזדמנות לומר תודה ושלוח ד"שים מהבית?). מרבית האנשים סביבי הם אנשים נאורים שניתן לדון עימם על כל דבר מבלי צורך כזה או אחר להגביל את השיח ביננו, גם אם אין ביננו הסכמה על נושאים ואין זה משנה אם זה בנושאים מדיניים, כלכליים, חברתיים, הוריים או כל נושא אחר שבעולם. כי אני יכולה להיות צינית כאוות נפשי וזה יתקבל מצוין ואני יכולה באין מפרע לטעון את טעוני מחד ולהקשיב לצד השני מאידך.

אבל זה ממש לא כך בחוץ, ובעידן הרשת החברתית הבחוץ הוא בבית, צורת הדיבור הפכה גסה ומתבהמת ועימה צורת החשיבה. דיונים מהותיים לנושא מדיני מתחלפים חיש קל לסדרת קללות ונאצות שגורמות לך לתהות איך מלדבר על התנחלויות מצאת את עצמך פתאום מגורש לסוריה כדי למצוא את מותך כקורבן מעשה סדום שמסתיים בקרשנדו של הפצצה כימית, אפרופו בוגד שמדבר סרה על התנחלויות מבודדות שמשום מה נמצא להן תקציב בזמן שאת חינוך ילדיך מפקירים באין תקציב. וזה עובר גם הלאה לחיים שבחוץ ולחוסר הסבלנות שאנו שרויים בו. אבל יותר מזה, שניה אחרי זה כבר אפשר להסתחבק כי איזה שחיין ישראלי זכה במדלית ארד באיזה טורניר בינלאומי שאפילו לא ידעת על קיומו עד לפני דקה. הכל חולף כל כך מהר, רוצים דוגמא? בפסטיבל הנשים באילת לשנת 2014 (מסתבר שזו השנה ה- 11 דרך אגב) יככב אייל גולן. אני מניחה שהוא העדיף את פסטיבל הפרגיות, אבל הסתפק במה שיש. כן, כן, אני לא צוחקת - איל גולן הוא המופע המרכזי של פסטיבל נשים באילת, מעניין אם הוא יבוא עם אבא שלו? אולי כדאי יהיה לחדש באותה הזדמנות רק לשבוע הפסטיבל לחדש את הקמפיין "שמרי על הכוס שלך"? או אולי אפשר לעשות פסטיבל העצמה למסתננים ולהציע למירי רגב להיות המופע המרכזי במתקן חולות?

כן, אני יודעת שאני עוד חייבת בנושא בנט-נתניהו. ובכן, אין לי הרבה מה לחדש. נתניהו היה צריך להראות כבר מזמן את הדרך החוצה לבנט וכבר כתבתי על זה רבות (למשל בפוסט מאוקטובר 2013) כל דקה שבנט נשאר בממשלה היא עוד נקודות זכות לבנט ועוד נעיצת פגיון קטלנית בעקבו של נתניהו ולא ברור לי איך הוא ויועציו עוד לא עלו על זה, אבל אולי זה בגלל שהם בעיקר עולים על מטוסים. אבל עכשיו בנט עושה הכל כדי שנתניהו יעיף אותו ודווקא עכשיו צריך נתניהו לתת לבנט למצוא את הדרך בעצמו, אלא אם כן לא מעניין את נתניהו איזו ירושה הוא משאיר לליכוד ביום שאחרי נתניהו. בנט יעשה כל דבר עכשיו כדי להוכיח שכל הסכם שלום יהיה בגדר בגידה ברעיון הלאומי הזה שהוא נושא, אם נתניהו יפטר אותו עכשיו בנט שוב יצא נשכר. לכן, על נתניהו להבליג ולתת לבנט להיכנס עצמאית לדרך ללא מוצא הזו, שיסלול לעצמו את הדרך החוצה וללא עזרה, בינתיים נתניהו יכול ללחוץ על הברזים, אתם יודעים איפה שלבנט כואב באמת (למרות שהדברים נראים אחרת אחרי אושוויץ, הם כנראה לא ממש). ובעודי כותבת שורות אלה, אני מגלה (כן, מתבשרת זה יותר דרמטי אבל לא ממש נכון) שבנט נואם ברגעים אלה והפלא ופלא שוב עולים מדבריו ניחוחות של בגידה, כי מי שבעד הסכם שלום שכולל מסירת שטחים הוא בוגד. טוב, לפני רגע בנושא איל גולן אמרתי שהזיכרון הציבורי שלנו קצר, זה ברמה של שבועות, מי זוכר מה היה פה ב- 1995, דחילק 18 שנים?

ושוב בנט אומר שמה שאנו צריכים זה אמונה וצבא חזק, לא לפני שרגעים לפני הנאום העלה תמונות מהלינץ' ברמאללה ב- 2000 עם הכיתוב "למה לא צריך לתת לפלסטינים לשלוט על ישראלים? כי הם יהרגו אותם". גם אני מפחדת, אבל אני בעיקר מפחדת מהאקלים הזה שהוא מנסה לייצר, של דה-לגיטימציה של כל מה שדמוקרטי והעלאת האפשרות של מדינה יהודית-משיחית בה לקול השפוי הישראלי כבר לא יהיה מקום, אפילו לא כקוריוז ולא, אני לא מדברת על דעות של שמאל, אני מדברת בדיוק על המרכז, השמאל הוא כבר מזמן בוגד, אוטואנטישמי שמחבק ערבים, כבר עדיף בן שיביא חתן הביתה...



יום שני, 27 בינואר 2014

נראה לי שצריך לעשות היכרות בין שי פירון לשר החינוך

אני אמא בחינוך ביתי, ילדיי אינם במערכת מבחירה (כיתה ה', כיתה ב' וטרום חובה). הבחירה שלי היום היא שונה מהבחירה שלי בתחילה, היא מודעת, מגובשת ושלמה יותר. פעם הסיבות היו חיצוניות - טיבה של המערכת בעיקר, היום הסיבות פנימיות יותר - השהיה עם הילדים, המשפחתיות, האחווה, ההתאמה, החשיפה, הרחבת האופקים, תשומת הלב. מקומן של הסיבות החיצוניות לא נפקד ולצערי ככל שאינני זקוקה להן כך המערכת מוסיפה לספק עוד ועוד סיבות. יש שיגידו שעצם העובדה שהידרתי את עצמי מהמערכת מותירה אותי מחוץ למשחק ולכן כמו שיפה השתיקה ליורדים כך יפה השתיקה גם למחנכים בבית. אבל לא יפה השתיקה לאזרח באשר הוא אזרח ולכן לא אשתוק, למרות שלשר החינוך, שכמותי גם הוא אזרח, החמיאה השתיקה הרבה יותר מהמלל

יש הרבה סיבות למצבה של המערכת - סדר עדיפויות לאומי משובש, מערכת ביורוקטית מנופחת ולא יעילה, דגש על ציונים ומדדים, כיתות גדולות, תשתיות גרועות, זילות בתפקיד המורה ועוד. תוסיפו על זה שכל המוסד נראה מיושן להחריד לאור העידן הטכנולוגי הזה שבו אנחנו חיים בו למידה ממש יכולה להתרחש בכל מקום - ילדים ממשיכים להגיע לבית הספר, חווים הוראה פרונטלית שלרוב אינה מעניינת ונדרשים להקיא חומר, הם לא נבחנים אינדיבידואלית, כישוריהם השונים אינם מקבלים התייחסות אמיתית בתוך המסגרת, הם עוברים סטנדרטיזציה ושום דבר לא נעשה כדי לעורר בהם עניין. לרוב הם יוצאים מהמערכת עם עולם צר אופקים, ללא ההשכלה אמיתית, ללא ערכים, ללא כישורי חיים שמכינים אותם לחיים המודרניים או לחיים בוגרים בכלל. תחשבו איך אנחנו למשל מכינים אותם לאזרחות דמוקרטית? האם אנחנו יוצרים מודל של התקרבות קהילתית? האם אנחנו מאפשרים להם מידת בחירה אמיתית לאורך מרבית שנות חייהם? לא, יש להם קצת שיעורי אזרחות, כמה פרויקטים ספוראדיים לאורך 12 שנים ובעיקר התנסות בלהיות צד נשלט. מרבית כבר השכלו להבין שבית הספר הרגיל של המערכת הוא מעין שרות שמרטפות יחסית מסובסד המאפשר אולי התפתחות חברתית, אך לא הרבה למעלה מזה. אך המקום הזה הוא גם סוכן הסוציאליזציה המרכזי בחיי ילדינו ולזה יש השפעה מכרעת.

פרשת אדם ורטה, שאינה מרפה ממני מוכיחה פן נוסף במערכת החינוך ששורתו האחרונה היא כישלון לדעתי - הכישלון בהנחלת ערכים. אני לא יודעת אם בכל נקודה ונקודה בסיפור ורטה פעל נכון, אני גם לא בטוחה שצריך את המדידה המיקרוסקופית הזו, אני כן יודעת שהקו המנחה שלו הוא נכון נקודה ולזה היה צריך להתייחס שר החינוך. אבל ראשית מרבית הציבור לא ממש מתייחס לפרשה הזו ולא רואה בה קו פרשת מים וזה מעיד המון על עור הפיל החברתי והבלתי רגיש בעליל שפיתחנו. אנחנו רוצים שהנערים והנערות שיוצאים ממערכת החינוך יהיו בוגרים שלמים ומתפקדים אך אנו בוחרים במודע שלא לתת להם תמונה שלמה. הרי איננו רוצים שהם יאהבו משהו בלא יכולת לשפוט ולבקר, אנחנו לא רוצים שהם ישתו אלכוהול מבלי להבין את המשמעויות של שתיית אלכוהול לא מבוקרת, אנחנו לא רוצים שהם ינהגו מבלי להבין את הסיכונים שיש בכביש, אז למה לעזאזל בדברים החשובים באמת כמו המדינה בה הם חיים אנחנו לא חושבים שזה חשוב שהם יראו את התמונה המלאה? אנחנו מדרבנים אותם להתגייס לצה"ל אבל מבקשים את נכונותם להקרבה בעיניים עיוורות - זה הרי נוגד את ההיגיון. אם אנחנו רוצים צבא מוסרי וחברה מוסרית עלינו לחנך אנשים מוסריים. אנשים מוסריים הם אלה שיש להם כושר שיפוט, שיכולים לראות את התמונה בכללותה, כי אם לא נעשה זאת אנו דנים אותם לפונדומנטליזם, להיות אחים כמו כולם בבית היהודי. טוב לא יצא מזה. 

ובתוך כל זה שר החינוך שותק, מעלה קמפיין על למידה משמעותית, אבל שותק משמעותית בנושא מהותי, שמוקדו הוא לב ליבה של העשייה החינוכית. איזו למידה משמעותית הוא רוצה שהמורים יגשימו כשהוא עצמו אינו נותן להם גב? כשהוא מחליט סופסוף לשבור את שתיקתו, הוא נוזף במורים שכתבו עצומה מכבדת, אך לגופו של עניין ולמרות תגובתו הוא עדיין שותק. למה הוא מתמהמה? כי אולי סוף סוף הוא מבין לאן הוא הכניס את עצמו. התבטאות כנה שלו תוכיח עד כמה הקמפיין החדש של משרד החינוך הוא קמפיין סרק ששוב נועד לסבר את האוזן אך לא לעשות דבר כי הכל זה עניין של פרזנטציה. אבל הצלצול הזה הוא לא רק לנו, הוא גם לשר החינוך ונדמה לי שמה שעוצר את שר החינוך מלהיות נאמן למהפיכה שהוא מיטיב לשרטט זה שי פירון ואינני בטוחה שבין השניים נעשתה היכרות. הוא רוצה לדבר רק אחרי השימוע? לא ברור לי למה הרי דעתו כבר מגובשת, הבעיה היא שמה שיש לשי פירון להשמיע, שר החינוך מעדיף להשתיק.

יום ראשון, 26 בינואר 2014

סיור וירטואלי ביומניו של הימלר - אפרופו סדר יום תקשורתי

נו, אז מצאנו משהו חדש להתפלש בו - אוסף המכתבים האישיים של ראש האס.אס הימלר. אין שום דבר אחר שקורה חוץ מהבנאליות של הרוע כפי שעולה מהעדות האנושית החדשה שמתפרסמת לה. הבה נתפלש בפורנוגרפיה הזולה, ונתענג על הרגעים האחרונים בהם עוד מותר להגיד נאצי, ומזל שזה לא התפרסם לאחר קבלת החוק כי המציצנות המיותרת הזו היא בטח לא לצרכי לימוד. ברוכים הבאים לסיור המודרך "כיצד לחיות עם הנאציזם בשלום ולהמשיך בחייך כאילו כלום. לאחר הסיור תוכלו לספר מהי החיה שאותה קנה הימלר לבתו? מה היה השעשוע החביב על האדם שהיה מספר 2 ברייך השלישי? האם יחסי המין שלו ושל אשתו היו תקינים? ותוכללו לשרטט קוים לדמות האנושית שתתגלה מאחורי הרוצח - הצצה חד פעמית וחסרת תקדים. בין הנשארים עד סוף הסיור יוגרל הדף המקורי של הצעת החוק האוסרת על השימוש במילה נאצי להטיותיה, 50 שנה ואתם מוכרים את באיביי ועושים קופה. מתחילים - מימינכם על הדף תוכלו לראות כיצד חתם את שמו בשובבות - אולם מה מסתתר מאחורי זה אולי מוח קינקי ובעיות שליטה? משמאל תוכלו לראות כיצד שילב את חיי המשפחה שלו עם השהיה במחנות עבודה ו/או ריכוז. מעמוד 1 ועד לעמוד 15 תוכלו לראות ביתר שאת כיצד הצליח לנתק את חייו האישיים מחייו המקצועיים ושימו לב ליסודיות הגרמנית בה הוא מבדיל בין הדברים." לא יודעת, אולי זה רק אני שמרגישה איזו תחושת אי נוחות קלה בהצצה הזו שלא מוסיפה לי דבר וחושבת שישנם דברים ראויים יותר לדון בהם כאן ועכשיו. והשאלה הנשאלת היא האם באמת זה הנושא החשוב לסדר היום? כי בהחלט כל הבוקר נראה היה שבמדינתנו המשעממת לא קורה דבר.

מצד שני אם לא נדבר על זה מה ישאר לנו? המשפט האומלל של נתניהו מאתמול בדבוס שאין בכוונתו לפנות שום יהודי מיו"ש? ייתכן שזה ניסיון לעמעם את הצהרת הטנגו לשלושה או אולי ליחס אותה דווקא לריקוד הדוק עם ליברמן ובנט, כי כידוע כדאי לשמור אותם קרוב, את הלקח מיוליוס קיסר כבר למדנו. ולמי יש כוח לביזיון המשפט של דפני ליף? בינתיים לא מצאתי בכלל איזכור שלו באתרי החדשות העיקריים. וביננו למה שהציבור ישמע? אני קוראת את הדברים שהביאה אור-לי ברלב ואני מצטטת: "הגנה: אתה אומר שהיא הפילה את עצמה. אני אומרת שגררתם אותה עד כדי כך שהיא איבדה את נעליה. שוטר: לא, היא הפילה את עצמה. הגנה: איך היא הפילה את עצמה אם אתם שניכם שוטרי יס"ם חסונים מחזיקים אותה? שוטר: תרפי את השרירים ותראי איך את נופלת. הגנה: אבל החזקתם אותה..." טוב, אז בריונות משטרתית זה חסר עניין לציבור - הבנתי.  או אולי ההתמרמרות של ארגונים יהודיים נוכח זוגיותו של יורש העצר לבית נתניהו עם גויה? אבל מה אני כבר יכולה לכתוב על זה? שזה לא צריך לעניין אף אחד? שאפשר לדון מחדש בצורך האמיתי בהפרדת דת ומדינה? שאולי זו תהיה הזדמנות לנתניהו לחשוב מחדש על שיח הזכויות המצומצם שהוא מקדם? נו, בקיצור החדשות הכי חמות הם הימלר ושוב הכל בגלל הנאצים. 

אז אחרי שהבנו שאין על מה לדבר בכל זאת מקננת בי תהייה אחת קטנה לאחר צהריים זה- לאור הכרזתו של נתניהו לראש ממשלת נורווגיה על זוגיותו המתהדקת של נתניהו הצעיר עם אזרחית נורוובגית  שזה כמעט שקול להידוק היחסים הדיפלומטיים - האם נסיעתו של זה האחרון נחשבת נסיעה רישמית שתופיע בחשבון ההוצאות הקרוב? רק מנניחה את זה כאן. הנה סיימתי.

יום שבת, 25 בינואר 2014

מתחשבנת עם עצמי וגם עם ראש הממשלה

השבוע הזה השאיר אותי מרוקנת. חסרות לי מילים וחסרה לי אנרגיה ודי ריק לי, ככה שתדעו. פרשת אדם ורטה הוציאה אותי מכליי, הפרשנות המצמצמת ממילא לרעיון הדמוקרטי הקיימת בישראל מעולם לא הרגישה לי כל כך סוגרת וחסרת הבטחה לעתיד כמו השבוע. מותה של שולה אלוני בוודאי לא סייע, אדרבא הוא רק הוכיח את העדרו של שיח הזכויות מהשיח הציבורי ואת שוליותם החברתית של אלה הנאבקים על קיומן של זכויות האדם, במובנן הרחב, בישראל. מותה של המנהיגה ששמה את האדם במרכז ולא חשבה שזו פריווילגיה של בורגנים בשבוע של רדיפה פוליטית חסרת שחר בעידן של דה לגיטימציה של שיח זכויות ושל השמאל הפוליטי בישראל, העמיק את תחושת הריקנות האישית שלי. 


ויש את ההפגנה בטבעון ולא יצאתי אליה, היו לי סיבות טובות לאי הגעתי אבל כולן נראות כל כך ריקות, כי בתכל'ס הייתי צריכה להיות שם. כל המדינה היתה עקרונית צריכה להיות שם ולכן בכלל זה לא היה צריך להיות בטבעון, כי זה של כולנו זה לא רק של טבעון וזה כולנו ולא רק אדם ורטה. וזה בכלל לא צריך להיות מיוחס לשמאל זה חופש הביטוי של כולנו. והשורה התחתונה היא שנשארתי בבית וזה עושה אותי לא ממש טובה כמו שהייתי רוצה. אז יצאתי לרוץ. מוכרחה להגיד שלהיות בלי שום אדם סביבי עשה לי רק טוב, אפרופו זכויות אדם. 


וזה לא שאין על מה לכתוב. יש את החשבון של נתניהו בג'רזי שמסתבר שהוסתר בעיקר מפני אשתו שמחזיקה בדיעה שהאחריות של איש ציבור מתמצית בזה שחשבון ההוצאות שלו משולם במלואו כי הרי מן הידועים שאיש ציבור עושה למעננו וזה המינימום שנוכל לעשות כדי לגמול לו. ולא שאין דוגמאות לזה, ולא תמיד צריך להשוות למנהיגים כמו אובמה, טוני אבוט, דיויד קמרון, אפשר גם לקחת דוגמא ממנהיגים אחרים, גם מהעבר - כמו פרדיננד מרכוס מהפיליפינים, פינושה מצ'ילה שהיו מצליחים לא פחות, או שלא. מה שמפחיד הוא שאם זה נכון, ונתניהו אכן החזיק חשבון מוסתר משרה בעיקר כדי לשלם ליועצים שהיא לא הרשתה לו לשלם מכספם (אבל למרבה הפלא החוק מחייב אותו שכן - לכו תבינו) או כדי להחזיר כספים למפלגה על חשבון ההוצאות ששרה ביקשה, אז הדינמיקה הזוגית וההשלכות ההרסניות שלה על ראש הממשלה, שממילא התדמית שלו אצלי לא משהו, היא איך לומר - מעט חולה. 

אבל מה שרציתי אולי להגיד שיום אחרי מותה של שולה אלוני, לא ללכת להפגנה למען חופש הביטוי ולתמיכה באדם ורטה נראה לי קצת כמו להפקיר את הדרך ששולה התוותה בצורה כל כך ברורה. mea culpa. צריכה לאגור קצת כוחות.  ההפגנה היום היא לא האחרונה, למי שמאמין בצדקת המאבק לזכויות אדם במדינה הזו מחכה עוד דרך ארוכה. טוב לפחות יצאתי לריצה, אומרים שזה טוב לסיבולת לב-ריאה...

יום שישי, 24 בינואר 2014

זה הזמן להרים את הראש - מחשבות על מנהיגה אמיתית. לזכרה של שולמית אלוני

המון מילים נכתבות בדקות אלה על שולה, אני בטח לא היחידה. המון מילים עוד יכתבו ולחלקן תכלית אחת לסכם את האדם הגדול שהיתה האישה הזו ושום מילה לא תספיק. המון מילים עוד יכתבו ולחלקן תכלית אחרת - לנחם ולא ממש יהיה ביכולתן לעשות זאת, אך הן יעלו חיוך. חיוך שיכול להעלות רק אדם שהפיק כל כך הרבה אור. לא היא לא היתה קלה, אך לא משנה באיזה נושא, נמצא את עצמנו מחפשים סופרלטיבים, כן גם לעקשנותה, וגם ללוחמנותה, וגם לטעויותיה.  אין מילה אחת לתאר אותה, יש כי ההגדרה לשולה אלוני היא  - שולה אלוני. אחת ויחידה. כל מילה אחרת תחטא למציאות. ונכון היא היתה המון דברים אבל היא היתה מצפן, מצפן אנושי המקדש זכויות אדם, באשר הוא אדם ולא, זו לא קלישאה. שולה אלוני נלחמה על זכויות האדם בישראל וכולנו מימין ומשמאל חבים לה על כך בכל יום.

כן, היא היתה המנהיגה שלי, הפתק הראשון שהטלתי לקלפי בימי חיי היה זה שנתן לה, בראשות מרצ מלאת התקווה, את המנדט ולא יכול היה להיות פתק טוב מזה. הסבירו לי שהיא לא יודעת להיות בקואליציה (אבל היתה זו ידה שהורמה בעד לגירוש המחבלים המחפיר והיא אכן הצטערה על כך), שהיא תמיד מתווכחת, שיש לה עוד הרבה מה ללמוד. אני נלחמתי על שמה בחירוף נפש של נערה צעירה, אבל אחרי שהיכרתי אותה אני יודעת שהיא היתה מסכימה לביקורת הזו - היא אכן לא שיחקה את המשחק הקואלציוני שנפשו של הציבור הישראלי כבר מזמן קצה בו, היא תמיד התווכחה אך באומנות שאין דומה לה תוך השמעת טיעונים ברי תוקף ולא סיסמאות דמגוגיות חלולות והיא תמיד, תמיד האמינה שיש לה עוד הרבה מה ללמוד. 

אני יכולה להכביר במילים עד כמה היתה דמותה משמעותית בחיי, כיצד נלחמתי להתקבל לכל סמינריון שהיא העבירה, לומר מהי המורשת שהנפש הגדולה הזו השאירה בי, הרבה עוד יעשו את זה. אבל הכאב העצום עוד יותר כי מותה מסיים שבוע בו עוד מסמר ננעץ בארון הקבורה הזה שאנו סוחבים על גבינו וקוראים לו דמוקרטיה. מותה הוא סמלי בדיוק כאן ועכשיו במקום בו אנו נמצאים. זה לא שלא ננעצים מסמרים כל הזמן, אבל הבעיה שבראי ויכוח הימין והשמאל שכחנו את הקרקע המשותפת שצריכה להיות בסיס לכל המפלגות באשר הן במדינה דמוקרטית - זכויות אדם. הקרקע המשותפת היא לא חברון, הקרקע המשותפת היא קרקע מוסרית.

השמירה על מוסר, על זכויות אדם הפכה לנחלתו הבלעדית של השמאל, והופכות למכשיר ניגוח ודה-לגיטימציה מבהיל. מרוב הכפשת השמאל הולך ואובד איזשהו מכנה משותף בסיסי שצריך לשמור את כולנו באותה מסגרת דיון, בה ישראל מחוייבת לזכויות אדם ולא כדמוקרטיה תהליכית בה מקורות ההשוואה הן מדינות לא דמוקרטיות בעליל הנמצאות סביבנו. זכויות אדם היו צריכות להיות האבן השואבת של המדינה היהודית שקמה לאחר השואה, אבל שנים של כיבוש הופכים אותנו לבעלי מוסר כפול, גזענים ומתלהמים שמוותרים למעשה על סלע קיומנו. כי סלע קיומנו הוא לא רגב אדמה כזה או אחר, אלא הדמות המוסרית שלנו וזה מה שיקבע אם נישאר כאן. כל מדינה צריכה להתפתח ולהתקדם, מדינת ישראל כבר ביססה את קיומה, היא עובדה מוגמרת, ישראל יצרה תהליכים ברורים של דמוקרטיה ועכשיו היא צריכה להרחיב את היריעה הדמוקרטית, התהליך שקורה היום שהוא חד וחלק מערער על מידת הדמוקרטיות שלנו, הוא הפוך לכל היגיון.

כאשר ראיתי את המצגות בבתי הספר בהתנחלויות ביום הזיכרון המאולתר המתקיים מדי שנה לזכר הברוטאליות השלטונית שפגמה בשלמות הארץ, היא ההתנתקות, התחלחלתי. אני מוצאת פה אינדוקטרינציה פוליטית מזעזעת בחד צדדיותה ואם זאת אני נאלצת להסכים שבדמוקרטיה עלי לכבד גם את האחר. אבל כשזה מגיע בשבוע בו מורה שניסה להציג מגוון של דעות מוקע מתוך מערכת החינוך על ידי חבורת ביריונים שוחרי שטנה ונקמה, אבל המחווה לנכבת ההתנתקות עוברת בשלווה ולא נראית כמו מניפולציה על מוחות הילדים או הרעלת בארות - אני חייבת לומר שאני באמת מרגישה יפת נפש - כזו שמוכנה להגן על האחר בשעה שאני עצמי מותקפת. (לי זה מזכיר את שולה, כשאמרה שמה שמבדיל את הנצרות מהיהדות היא החמלה).

העניין הוא שהמתקפה על השמאל היא כבר מזמן לא עצם נכונותו לותר על שטחים תמורת שלום, אלא המתקפה על השמאל היא הניסיון להשתיק את זכויות האדם. מצמרר אותי להבין מה זה אומר על המיינסטרים הישראלי, שמוכן שהשיח הפוליטי יהיה כזה, שעמדה מוסרית הופכת בזויה, ששיפוט הופך לפריבלגיה אסורה על ידי השלטון ועימו מוצאים אל מחוץ לחוק ביטויים וארגונים שלא נוחים לממשל. זהו הכרסום בכוחה של דמוקרטיה. כי בשישים וכמעט שש שנים הצלחנו לעגן את קיומנו הממשי אולי אך את הקרקע עליה אנחנו עומדים לא השכלנו להעשיר (אם לא סופרים את הכסף שנזרק על ההתנחלויות). העתיד שלנו הוא לא בחברון, העתיד שלנו הוא בחברה שנקים כאן ונוריש לילדים שלנו. אי אפשר לצרוח "דמוקרטיה" ו"צה"ל מוסרי" ולחשוב שזה אבסולוטית נכון, אסור להפסיק לפקפק, כי רק כשנדע באמת לראות את הכשלים שלנו נוכל לתקן. רק אם נגדל את דור המחר נכון, מצוידים בכוח מוסרי שנובע ממקור אוניברסלי הומאני ולא מתוך עקשות שפשוט אנחנו הטובים, יהיה לילדינו עיגון מוסרי להישאר פה.

החברה הישראלית היום מוכנה להקריב את המוסריות שלה ובמידה גם את הדמוקרטיה על המזבח הלא נכון. ביום מותה של האישה אשר ילדה את שיח זכויות האדם בישראל, כאשר יותר ויותר אנשים תוקפים את עצם נכונותו של השיח הזה, אנחנו חייבים להבין שממש אבל ממש אסור לנו לשתוק. דמוקרטיה היא לא פריבלגיה ומי שזכויות אדם חשובות לו יותר מאדמה הוא המון דברים, אבל בטח לא בוגד. מי שסוטה מהדרך הוא מי שמשתמש בדמוקרטיה אבל לא מגן עליה, מי שחושב שדמוקרטיה הוא שלטון הרוב ולא מבין את זכויות המיעוט. כשאין הבנה אמיתית של הדמוקרטיה, אין קושי לאבד אותה בקלות. השמאל צריך לזכור את זה ולתת לקול שולה להיות השופר שלפני המחנה. 

"כמו עמוד ענן, כך תלך לפני העדר, תבין הכל תדע לא תאמר מילה אחת, כמו עמוד עשן תעלם בתוך החדר , משהו בכך יאמר לך המשך בדרכך... לך ישר, לך לבד, אל תפחד, אל תכעס, לך תמיד, לך אחד" (יוני רכטר ועלי מוהר. ותודה לאורי אפשטיין שהזכיר)

יום חמישי, 23 בינואר 2014

טרגדיה, הפלסטינים מסיתים ועוד אוסף עלוב של תירוצים שמסתכם בצמד מילים - היעדר אחריות

אסופה של נושאים אקטואליים במרחב השיח הציבורי הישראלי:

ישראל במבוכה על פעולותיה? בכיר בממשלה יטען שבהכל אשמה ההסתה הפלסטינית.

אין הסכם שלום? טוב, זה לא אנחנו, זה הפלסטינים והשליחים המשיחיים של ארצות הברית.

ויכוח על מגבלות חופש הביטוי? אין בעית חופש ביטוי, יש אנשים שמרשים לעצמם לומר את מה שאסור ואם זה לא מספיק אז בואו נזרוק לכאן את השד העדתי.

שתי פעוטות מוצאות את מותן בשל הדברה? משפחה נספית בפיצוף כתוצאה מדליפת גז? "טרגדיה"  

צה"ל לא בהכרח מוסרי כל הזמן? "תראו את סוריה" (נו באמת? לזה אנחנו שואפים?) או לחלופין "לא שוחטים פרות קדושות"

עובד מחלקת המחקר והמידע של שרות התעסוקה חושף כי האבטלה אמיתי בישראל הגיעה ל- 23% שזה 17.2% יותר מהנתון הרשמי וטען שהצגת הנתונים הרשמית היא מצונזרת ומסולפת? נפטר אותו, זה לא שלא היו תקדימים - פרופ' שלמה יצחקי הסטטיסטיקאי הראשי, ד"ר גלעד נתן ממכון המחקר של הכנסת, אדר כהן הממונה על לימודי האזרחות- רשימה חלקית לצערי)

לא נראה לכם קצת מעגלי כל הסיפור הזה? קצת כמו שתו לי ואכלו לי ונשארתי לייבב לבד בחושך? אנחנו לא לוקחים אחריות על כלום ברמה המדינית ומה אנחנו מצפים מהאוכלוסיה? הרי אין לה ברירה כי אם להיות בגדר מחרה ומחזיק אחריו. מה ניתן ללמוד מהמנהיגים שלנו? זו הולכת להיות הכללה גסה, אך בכל אחת מהקטגוריות תוכלו למצוא יותר מדמות אחת שמתאימה לקריטריון - הם מטילים את האחריות למצב המדיני על כל גורם אחר מלבדם, הם מעניקים תספורת על גבינו לטייקונים ואנחנו נושאים בנטל, הם מלהיטים ומסיתים ומשתמשים במילה נאצי להטיותיה, הם מפרסמים נתונים מהונדסים כדי שאפשר יהיה להציג לציבור רק את מה שנוח, הם מעיפים את כל מי שלא נוח להם מעמדות מפתח, הם מושחתים, הם נהנתנים, הם בעלי סדר עדיפויות ציבורי מפוקפק, הם נוקטים במדיניות שאינה עונה לקריטריונים בסיסיים של זכויות אדם ופועלים לצמצום מעשי של זכויות האדם בישראל. אם המנהיגים הם תבנית נוף חברתם מצבנו נראה איך לומר - מעט רעוע ועתידנו לוט בערפל. זה לא ממש טוב. 

כשלמדתי באוניברסיטה, ברבים מהקורסים גם במשפטים וגם במדע המדינה, שמעתי רבות את המשפט שישראל היא בעייתית כמקרה מבחן בשל המון גורמים והעיקרי אולי הוא היותה כל כך צעירה. נאמר כי יש לבחון מדינה בראי של מאות שנים ולא עשרות בודדות. טוב, חלפו מאז אי אילו שנים (בקרוב אוכל לדבר גם בעשורים), אבל גם אז היה המשפט הזה הוא מאוד שמרני, אמנם סלחני ונכון אך גם לחלוטין מתרץ. היום כהורה, אני מצפה מילדיי, עם השנים, לעלות במדרג האחריות שהם לוקחים על עצמם, אני מניחה שנכון הדבר גם לגבי מדינות. אנחנו כבר לא ממש מדינה צעירה, בטח לאור כל המדינות האחרות שקמו אחרינו ומצליחות להפגין בגרות רבה יותר משלנו, אם כי כמובן תמיד נוכל להגיד שלנו יש בעיות גדולות יותר. בכל זאת יש מאחורינו כמעט 66 שנים ועדיין אנחנו תקועים בתוך סלחנות עצמית מלווה בתירוצים של ילד בן 5. אז נניח שכמו שיש שנות כלב יש גם שנות מדינה, ונגיד שכל שנת מדינה היא כמו עשור בשנות בני אדם, עדיין צריך כבר לעלות כיתה, לא? ולא אני לא קורצת לקמפיין של משרד החינוך (וחבל שהכספים הללו לא הושקעו במערכת במקום בפרסום - רק אומרת). עקרונית זה כבר כיתה א', לא? כי מה שהתאים לגן כבר לא כל כך מתאים בבית הספר, אני זוכרת שזה מה שהסבירו לי תמיד. 

ואם בעצות הוריות עסקינן, אז אני די לא אוהבת השוואות, אם במדינות שלידינו קורים דברים נוראיים יותר, זה לא אומר שאני צריכה להסכים עם מה שקורה כאן, פשוט כי זה לא המקור להשוואה. רוצה לומר התירוצים האלה עלובים - אם הפלסטינים כל הזמן מסיתים, הרי שניתן לומר בביטחון שאנחנו כל הזמן מסיטים. אני זוכרת שגם אמרו לי שצריך שניים לטנגו. אם ילדים מתים בשל רשלנות אישית חמורה והעדר אכיפה זה נקרא היעדר אחריות, אחר כך אפשר גם להגיד שזה טראגי. די, לכל התירוצים האלה. אנחנו צריכים להשאיר כאן משהו טוב שהילדים שלנו יוכלו להמשיך את החיים שלנו כאן, זה לא יתקדם אם נמשיך לתרץ ולא ניקח אחריות. אין תירוצים יש בעיה אחת המוגדרת בצמד מילים הרסני - היעדר אחריות.



יום רביעי, 22 בינואר 2014

בעצם זה פוסט משעשע (אם יורשה לי) על הבירוקרטיה שבחיסונים, אבל בתכל'ס זה הרבה יותר. תחליטו בעצמכם

טוב, אז בכלל התכוונתי לכתוב על נושא אחר, כן שוב (די עם כל הביקורת העצמית הזו), אבל לחיים יש קצב משלהם וכאשר נקרות הזדמנויות לכתוב על הקטן והקרוב - מה טוב. אז היום הנה לכם פוסט קטן שמתחיל במידע שולי וביורוקרטי למדי הנוגע לחינוך ביתי, אבל מה זה משנה הלא "ידע הוא כוח". כידוע, כל תלמיד במערכת החינוך אמור לעבור חיסונים, ולא, סוגית "חיסונים - כן או לא?" זו אינה מוקד הדיון העכשווי, זו לא הנקודה וכידוע חכמים אינם נופלים לפחים שערמומיים יודעים לצאת מהם ולכן לא אניח את הפח (אולי כמעט הנחתי, אבל לא) ולכן גם לא אפול אליו. אה הא, כמה נפלא. לילדים בתוך מערכת החינוך, עכשיו ששירותי בריאות התלמיד הופרטו, כבר אין אחות בבית הספר ולכן כל עיר עלתה במכרז של חברה זו או אחרת שאמונה על מתן החיסונים. ילדי בית הספר והוריהם מקבלים הודעה ואז נערך מבצע חיסוני שכבתי ובהמשך לכל בית ספר נקבע עוד יום מאסף לכל התלמידים שלא הגיעו ואם גם אז מישהו מפספס על הוריו לקבוע לו יום אחר בו הוא יחוסן. לא שהייתם צריכים את כל המידע הזה אבל עכשיו אתם יודעים וכבר סיכמנו ש"ידע הוא כוח".

אפרופו אחות - דֵי חבל כל הקטע הזה שאין אחיות בית ספר יותר, ולא גם סוגיה זו אינה עולה לדיון כרגע. אז עזבו אתכם מכל הסיבות הנכונות, בעיני יש סיבה אחת מרכזית - כבר בצעירותי דרמה, לא היתה בין מקצועות ההעשרה במערכת השעות ולכן את כשרון המשחק המשובח שלי יכולתי ללטש בעיקר על ידי אינטראקציה עם אחות בית הספר ולפתח משמעותית את החוש הדרמטי תוך השקעה רבה ביצירתיות. את כל כישרון המשחק שלי נאלצתי לגייס כדי להגיע לפאנץ' בעיניים בורקות מכמעט-דמעות ופנים חיוורים מחולשה ולהסכים בריפיון שאין ברירה אלא לשלוח אותי הביתה ויפה שעה אחת קודם, גם אם אמא לא בבית. איך אפשר למנוע מדורות שלמים את התרגול החשוב הזה? לא יודעת, מבחינתי הפוגות דרמטיות אלה היו נקודת מפנה חיובית ולכן היו בין מקצועות הלימוד הלא-פורמלי האהובים עלי, מבלי לציין את האמפטיה והבונוס המיידי בדמות השיבה לבית. חוצמזה שבחטיבת הביניים היתה לנו אחות בלתי נשכחת, עולה ותיקה מארצות הברית שהגיינה הייתה משאת נפשה ולעולם לא אשכח לה כיצד ניסתה להסביר לנו את רזי ההתפשטות החיידקית: "יש מאות, אלפי, מיליונים של חיידקים בדבר כזה קטן" אמרה במבטאה האמריקאי וניסתה להראות לנו את החור הקטן שיצרה בחיבור בין אצבעותיה, אני לא בטוחה שהצלחתי לראות, אבל שנים (כפי שאתם רואים) עוד מלווה אותי המשפט שלה ומעלה בי חיוך נוסטלגי. 

אבל חזרה לענייננו - חיסונים. משפחתי נמנית על המחסנים ולכן, משום שילדי בחינוך בית, עלי מוטלת החובה לדאוג לחיסונם. ברור לי שמכיון שגם מספרית ובוודאי באחוזים, מספר המשפחות הביתי הוא קטן, עוד יותר קטן מספר המשפחות בחינוך ביתי באישור של משרד החינוך ועוד יותר קטן מספר המחסנים בקרב המשפחות המאושרות (במובן הפורמלי כי בחינוך ביתי כולם מאושרים הלא) שמצהירות על חינוך ביתי. אשר על כן ברור ונהיר לי כי אף אחד לא חש בצורך כלשהו, אפילו לא בדגדוגו של זה האחרון, ביצירת פרוטוקול לתלמידים שכאלה, רוצה לומר נוהל ברור שיחול על נותן השרות. בכל שנה בה ילד מילדיי צריך לעבור חיסון, עלי לעבור מסכת של שאלות ובירורים עד שסופסוף מעניקים לי חריץ זמן שכזה בו הם עושים לי טובה ותוקעים מחט באחד מילדי לטובת הציבור. השנה המרכזית בכיתה ב' וזה אומר שוב חיסון. צילצלתי לחֵבְרָה א' ששנה שעברה עשתה את החיסונים ברחובות. זה כל כך יקר ערך שלהלן הדיאלוג:

אני: "שלום, שמי קרן ואני אמא לתלמידה בכיתה ב' מרחובות שצריכה לעשות חיסון. רציתי..."

מוקדנית: "אמרת רחובות?"

אני: "כן"

מוקדנית (בחוסר סבלנות, טוב אשמתי שלא ידעתי, הרי אני צריכה לעקוב אחרי זה ועל טעיות משלמים): "אז רחובות זה לא אנחנו, תרשמי מספר טלפון..." ומתחילה להקריא במהירות, אני כבר פותחת note כדי לרשום את המספר ולא מספיקה: "רגע.." רוצה להמשיך ולומר שלא הספקתי לרשום את תחילת המספר 

והיא כבר (צועקת): "אין לי זמן לשמוע את הסיפורים שלך וזה לא רלוונטי את צריכה להתקשר אליהם, שמעת?

אני מוותרת על זכותי לומר לי שהיא חסרת סבלנות ולא מקצועית כי זה בטח לא יעזור לקצר את השיחה ואומרת: "לא התכוונתי, תני לי רגע כדי לרשום את המספר, תוכלי לחזור עליו בבקשה?"

המוקדנית: "אה, בטח, פשוט תמיד מתחילים לספר לי סיפורים וכבר אין לי כוח כי זה ממש לא משנה, הנה המספר שוב..."

תענוג, אין מה לדבר, תודעת שירות שברמה שלא הכרת וטוב שכך. אז זהו זה - מה זה מגניב לנסות להיות בסדר ולצאת המעצבנת שחופרת, גם על לא עוול בכפי. בינתיים כבר דיברתי עם החברה השניה, בה היתה מוקדנית מקסימה, כבר צילמתי את כל פנקס החיסונים ושלחתי ושלחתי שוב ועכשיו אני מחכה שיתקשרו אלי, אבל אני את שלי עשיתי.

זהו עכשיו אתם מבינים את הנוהל והנה הארתי בזרקורי על עוד נקודה בחינוך הביתי. אפרופו חינוך ביתי, יש מהצד השני של הסקאלה כנראה את רשת אורט. טוב, נו זה לא היה חיבור מוצלח, אבל לא חשבתם שאני אוותר על התייחסות לדבריו של מנכ"ל רשת אורט? או, אז שהוא הסביר שמותר לו לקבוע את גבולות הדיון ולדידו (עוד טרם השימוע השני) אדם ורטה חצה את הגבול. ראשית אינני יודעת אם הגבולות הובהרו לאדם ורטה בטרם לקח על עצמו את התפקיד כי אני מניחה שהוא בטח לא היה מסכים להגבלת חופש הביטוי שלו במסגרת עבודתו, הבעיה היא שזה לא חוקתי ולכן אני מניחה שזה לא נאמר אז איך אדם יכול לחצות גבול שהוא דימיוני? או שמא עליו להאמין שפשוט אסור לו וזהו? בעיה.

אבל נניח לה, לא שמעתי את הגדרת הגבולות של השיח על ידי מנכ"ל הרשת שמתגאה שהעתיד ביד תלמידיה אבל אם אסור להביע דעה זה עתיד צר אופקים ולכן הוא לא ממש שווה הרבה, לא לתלמידים ולא לנו כחברה. אבל אני יכולה להסיק מה גבולות השיח שלו על ידי יצירת פרופיל פשוט ללא צורך בפסיכולוגים: הוא התפקד לבית היהודי (אבל רני רהב [היחצ"ן של רשת אורט, ברור] אמר שהוא לא מזוהה פוליטית או משהו בסגנון), הוא אמר בראיון לגלי צה"ל ש"צה"ל לא מעורר ויכוח בשום מקום. אנחנו מחנכים להתגייס לצבא. יש פרות קדושות שלא אתן לשחוט" וגם ש"אסור לדבר על צה"ל כעל צבא לא מוסרי", כשנשאל אם אפשר לדבר על כשלים מוסריים עם תלמידיו הסביר שלא כי הילדים לא יכולים לנתח את זה. אוקי, אז הוא לא מעריך שלתלמידי תיכון יש את היכולת להתמודד עם מציאות מורכבת, אבל הוא זה שאחראי לחינוך שלהם (אני רואה כאן בעיה). הוא לא מוכן שהם יפתחו חוש ביקורת על דברים שהוא לא הסכים להם, אבל השוס הגדול הוא שמסתבר שמבחינתו פרות קדושות יכולות לדמם למוות על המזבח והוא ימשיך להתפעל מבריאותן השופעת. תשמעו, צבא ככלל זה משהו לא ממש מוסרי שאנו מנסים כחברה אנושית לקבוע כללים כדי שישאף למוסריות ולא יותר וזה דבר שצריך להסביר לכל אדם. אבל בהינתן שיש צורך בצבא, הרי שיש חשיבות להבנה ברורה של נכון/לא נכון, של זכויות אדם, ושל המקום לאי ציות. רק יוצאי תיכון בעלי מודעות כזו יוכלו לשרת בצבא ובאמת לנסות להגביל את הפגיעה הפושעת של המדיניות בשמה הם נשלחו ורק הם יוכלו לקיים את המוניטין של צה"ל כצבא מוסרי. אם נמשיך לשלוח לצבא ילדים שאינם מבינים את המצב, בעלי תודעה אזרחית נמוכה וחסרי עניין, כך גם יראה הצבא שלנו והפגיעה תהיה רבה יותר, לא רק לצה"ל אלא בכלל לשהותינו כאן, בהנחה שהיא לא ארעית. זה לא עניין של ימין או שמאל (כן למרות שאמרתי מדיניות פושעת), זה עניין אזרחי ומוסרי, אם אנחנו רוצים חברה ישראלית שתוכל באמת לשרוד במהומת אלוהים הזו היא חייבת להיות מוסרית, היא חייבת להיות רחבת אופקים, היא חייבת להיות שיפוטית (כן, גם אם אני לא אוהבת את המסקנה). הדברים האלה שנאמרים על ידי כביכול איש חינוך הם מצמררים במשמעות שלהם לגבי האופן בו אנו מחנכים את דרור העתיד, זה הרבה יותר בולט כאשר מי שנשאר במערכת ומתקדם בסולם הדרגות הם צרי האופקים ומי שמועף מכל המדרגות (כן זה תמיד קצת אלים) הם האידיאולוגיים שמנסים לחנך לפקוח את העיניים, לא רק להקיא ידע, אלא להבין את מורכבות הקיום האנושי. ואחר כך אומרים שמי שנשאר בצה"ל שואף לבינוניות, מעניין איך זה קרה? 

ודרך אגב, אם כבר צה"ל עלה למעמד קדושה, הצעתי קבל facebook ועכשיו גם כאן להחליף לאלתר את ה- ה' ב- ק' מפאת הקדושה...

הבחילה (ולא לא של סארטר)

כבר הבנתי שהראייה החמצמצה העולה מהפוסטים שלי מעצבנת, אבל החמצמצות הזו היא תוצר לוואי של תחושת החמצה אדירה. תחושת ההחמצה נובעת מזה שאני אוהבת את המדינה הזו ומשתדלת לחיות בה מתוך שמחה אבל כל הזמן מרגישה איכשהו לא לגמרי שייכת, כמו איזה קולטן בתא שכל הזמן מקבל את הגירוי הכמעט נכון ולכן לא ממש פועל. נראה לי עצוב שכל הזמן אני צריכה להסביר את התהום האדירה הפעורה בין חיי היומיום האישיים שלי שהם באמת נפלאים ומבורכים ובין תחושת הניכור שלי כשאני יוצאת מתוך הבועה.

למשל היום - את הבוקר התחלנו בסדנה של שפת תיכנות במרכז הבינתחומי, הפעם זו היתה סדנא למתחילים והבוגרים של השנה הקודמת היו שם כדי לסייע. נהנתי שעתיים עם חברות ועם קטינא ובתום הסדנא יצאו שני ילדים בעיניים בורקות: הבכור שזכה בפעם הראשונה להיקרא מנטור והרגיש טוב עם עצמו כיון שעזר לאחותו ולחבריו, והמרכזית יצאה עם ברק בעיניים ופרוייקט ראשון מקורי ויוצא מן הכלל. נכנסנו לאוטו ונסענו לגבעתיים ומיד התעטפנו בתחושה של בית - מכל חנות הציץ חיוך מופתע על פנים מוכרות והצטיידנו בכל מה שאנחנו אוהבים לקנות דווקא שם. ואז החלה הנסיעה בפקקים והצפצופים האלימים ומשביתי הרוגע, והתנועות הגסות, וכל החותכים מימין בעצבים, וכל ה"לא עוקפים אבל מגניב לי להיות בנתיב השמאלי ולעצבן" משמאל וזה שסיים עם הסנדביץ' ועכשיו תקוע עם הניילון הנצמד שאפשר לשים אותו על הכיסא הריק שלידו אבל מתברר די מהר שעדיף פשוט לזרוק מהחלון. וזה עוד בלי אינטראקציה שמחייבת גם מילים. לא יודעת, אולי זה רק אני אבל הכל נעשה כל כך הרבה יותר אלים ובוטה. וזה לא שאני איזו ילדה טובה ירושלים שלא יודעת להתמודד עם העולם, יודעת גם יודעת, אבל כל האוירה הזו שבחוץ משאירה אותי מחוסרת כוחות. ואז בבית אני נכנסת לאתרי חדשות וקולטת שהנה אני מכניסה את הכל שוב פנימה, כמו כוכב שנבלע לתוך עצמו  - זה אולי מרשים לראות אבל אתה יודע ששם אתה בטח לא רוצה להיות, אולי רק כמשקיף מהצד ממרחק אלפי שנות אור.

כי אם לרגע אחד אשים את הדברים על השולחן, בלי להציץ באתרים ובלי להתאמץ, וננסה לעשות ספירת מלאי של השבוע של מה שאני זוכרת בלבד (מבטיחה להוסיף קישורים): האלימות בבתי הספר הצליחה השבוע לרשום עוד שיא וזה מבלי להביא בחשבון את כל המקרים הקטנים והיומיומיים שקורים כל יום וחולפים ללא דיווח, רופאים שיבשו ביום ראשון את פעילות בתי החולים בשל מקרים של אלימות נגד אנשי צוות, מערכת החינוך נגועה בהומופוביות ותלמידים שיוצאים מהארון נתקלים בתגובות לא מקבלות בלשון המעטה ורק היום התקבלה תלונה על מורה אחרת באורט שסיימה דיון (בהיעדר מילה עברית אחרת מתאימה יותר) מביך וחשוך לנושא הומואים וסיכמה ש"היא אישית לא סובלת הומואים", חייבת להזכיר גם זהמשבוע שעבר (שעבר בעצם) את התינוקת האריתריאית שהותקפה בסכין בעודה בזרועות אימה ונפצעה קשה ולמרות שמצבה משתפר פגיעתה ככל הנראה בלתי הפיכה - תינוקת. וכמובן יש פרשת אדם ורטה (אבל כבר הקדשתי לה שני פוסטים), והפרשה החדשה של היום כשמירי רגב מבקשת ליבא (כן, כמו שמייבאים מכוניות) עוד 34,000 עובדים זרים כדי לעמוד ביעדי הבנייה ולרגע לא מוכנה לראות את הפתרון שתחת אפה שהוא דרך אגב גם אקולוגי יותר (אם להיות צינית), כי הומאניות זה בטח לא שיקול, ויש את חוק הנאצי ויש את חוק המשילות, ופרשות מטלטלות יותר ופחות בתוך המשטרה ויש כמובן את שאלת היום - האם תרצו לדעת מי אשת התקשורת שנאנסה על ידי כוכב ספורט? כי לדעתי השאלה הבאה צריכה להיות מאיזה ענף סליברטאות יגיע סוטה המין הבא? אני יודעת, יש כבר את הפורמט של "מחוברים" בטח אפשר לעשות עליו ספין, נניח "מחורמנים" ולבחון את צעדיו של האנס הנולד הבא. מעניין מה יהיה הקמפיין הבא להעלאת המודעוּת? בינתיים כל שלושת הקמפיינים האחרונים הצליחו להעלות לי את העצבים (טוב, אתם כבר יודעים את זה) וגם את המודעוּת של כמה אנחנו מפספסים. די נשבר לי אפילו מהרשימה הזאת. רציתי לדבר על כמה אנחנו אלימים אבל נראה לי שהרשימה החלקית הזו פשוט מדברת בעד עצמה.

יש מצב שאני אכתוב על זה עוד מחר. פעולת הזיכוך של מחשבות למילים המביעות רעיון היא לא קלה ואורכת זמן רב, לפעמים היא מדורגת, פעמים היא יותר מיידית ותמיד, תמיד יש לה תופעות לוואי. לי כרגע יש קצת בחילה... סליחה זו שוב אני.

יום שלישי, 21 בינואר 2014

כובע הוא אביזר חיוני במרוץ הסוסים באסקוט, כמו חופש ביטוי לשמאלני מתייפייף. שאלה לדוגמא במבחן עתידי בחסות משרד החינוך או סתם עוד התחנחנות של בוגדת שמאלנית?

מתוך התחשבות גרידא פירסמתי אתמול את הפוסט על אדם ורטה, המורה שמשרתו עומדת בסכנה רק משום שהוא עושה את הדבר הנכון, למרות שעוד היה לי הרבה מה להגיד. ללמדכם שאני גם יודעת קצת להתחשב, אמנם לא הרבה ולא תמיד, אבל בכל זאת. לכן, אני מתכוונת להמשיך עכשיו בנושא, ללמדכם שאני יודעת גם לא להתחשב. ידעתי אתמול שלא מיציתי את הנושא, אבל היום לאחר שעטו עלי אנשי ימין וניסו להראות לי את דו הפרצופיות שלי כמתייפייפת שמאלנית שרק יוצאת להגנת מתייפייפים כמוה, גמלה בי ההחלטה והרי לכם מספר נקודות מתומצת:

נקודה ראשונה, שאותה דווקא העליתי אתמול, אבל לא הרחבתי בה היא שאין לי בעיה שהילדה, גם הספציפית הזו החליטה שהיא איננה יכולה לדבר עם המורה והחליטה לכתוב מכתב כדי שהנושא יוכל לבוא על פיתרונו. להפך, אני חושבת שזו דרך אקטיביסטית ללחום על מה שאתה מאמין בו. אם הבנתי נכון היא פנתה בתחילה להנהלת בית הספר, שהיה (אם היה) הצעד הנכון והמתבקש, אם כי אולי הפניה הראשונה היתה צריכה להיות לרכזת השכבה. משהגיעה למסקנה שהנושא לא מטופל היא פנתה לשר החינוך - שוב זו קפיצת מדרגה די דרסטית, אך עוד ניתן לשייכה לחדוות העלומים ולאותה קנאות צעירה שיש לנער ונערה חדורי אידיאלים ולא משנה מאיזה צד של המפה הפוליטית.אני לא מצפה עדיין מתלמידת כיתת י"ב להבין את ההשלכות המעשיות שיש לצעד שכזה על למשל פרנסתה של משפחת המורה, למרות שזה לא יהיה שערורייתי לצפות שכן. הלוואי שיכולתי לפתור את זה כך, כי הרי גם אני הייתי מסוג הנערות שהתווכחו ועמדו על שלהן ולא ויתרו. אבל את הנערה הספציפית הזו אני כבר לא יכולה לפתור בזאת. א. כי באמת עושה רושם (ומאות התלמידים, התלמידים לשעבר, משפחותיהם ואנשי סגל אחרים העידו על כך גם ברשת וגם בהפגנת התמיכה היום) שהמחנך הספציפי הזה הוא בדיוק מסוג המורים המכילים ומכבדים את הפרט העומד מולם ואני מניחה שגם במקרה הספציפי הזה היא היתה מקבלת אזן קשבת. ב. לאחר שהמכתב הגיע אל חבר הכנסת לשעבר, מיכאל בן ארי, ולאחר שכותבים רבים הצליחו לחרף, לגדף ולנאץ את המורה, היא לא פנתה אל הכותבים שהציעו לו מכות ומיתות משונות ודרכים מגוונות ללמידת לקח וביקשה מהם לכבד את הדיון כדי שהוא ישאר במישור העקרוני של קבלת מגוון הדעות (הרי היא רוצה בסך הכל שיכבדו את דעתה, מה לא?), היא לא חשבה שהדיון הפך למסכת קללות מבזה, אדרבא - היא הודתה לקהל הקדוש והמנאץ כאילו היתה הזוכה החדשה בתוכנית הריאליטי "שחט את הבוגד". וכאן היא כבר איבדה אותי לגמרי ואף איבדה, מבחינתי את טיפת הלגיטימציה שהייתי מוכנה עוד לתת - כן, מתוך הרעיון האוילי שנקרא חופש ביטוי שאנו השמאלנים אוהבים לנפנף בו משל היה אביזר חיוני כמו כובע במרוץ סוסים באסקוט.

תמיד רציתי לפתוח בפיסקה באיזה משפט מפוצץ כמו "רבים שאלו אותי" אבל כאמור זה יהיה בומבסטי למדי. אבל היו מי ששאלו אותי, גם מחוץ למרחבי הרשת, אם הייתי מוכנה גם להגן על זכותו של מורה ימני לומר את משנתו בכיתה כדי להראות את מגוון הדעות ועל כך עניתי שכן. הנחתי שהשאלה הבאה תהיה ספציפית יותר, כי תמיד צריך לוודא שאנשי שמאל מבינים את הדברים לאשורם, אך מה רבה הייתה פליאתי (האמת היא שכלל לא) שבמקום לשמוע מבני שיחי (שחלקם באמת אנשים חכמים ותבוניים) שאלה בסגנון: "אז היית מוכנה שהוא יגיד שזו זכותינו לבעלות על שתי גדות הירדן?" או "האם היית מוכנה שהוא יציג את הניתוח שלו מדוע לא ניתן להגיע להסכם שלום עם הפלסטינים?" ועל זה הייתי אומרת שבודאי שכן, אשמח גם להסביר מדוע ישראל יכולה לותר על חלקים משמעותיים ולהמשיך להיות חזקה ולהיות מסוגלת להגן על גבולותיה במקרה הצורך (הבעיה היא שלרוב במקום שיענו לי לעניין יזרקו לעברי שאני נאיבית ובזה יסיימו את הדיון). אך לא, לא נשאלתי שום שאלה מהותית, השאלות הספציפיות היו בנוסח הזה: "אז היית מוכנה שהוא יגיד שכל השמאלנים בוגדים?" או "היית מוכנה שהוא יגיד שהסכם אוסלו היתה טעות ודין כל בוחשי אוסלו מיתה?" ועל זה אני שואלת - האם בזה מתמצה כל אידיאולוגית הימין? בלצרוח בגרון ניחר שהשמאל לא בסדר? כי אני מוכנה שלילד שלי יהיה מורה איש ימין (שמאל/יהודי/מוסלמי/נוצרי/ישראלי/אריתראי/גרמני/יפני/סטרייט/הומו/טראנסג'נדר/גבר/אישה וכל הגדרה אחרת, מה שבא), אם הוא ידע ליצר דיון מכבד. כי כששואלים אותי מה הבעיה שלי עם הימין, התשובה שלי המתבססת על הבדלים אידיאולוגיים ומהותיים ולא בדה-לגיטימציה של ציבור שלם שחושב אחרת. אבל אתם יודעים מה? כנראה שכאן בדיוק טמון ההבדל, חלק מהיותי שמאלנית הוא גם לדעת שיש דעות אחרות ובדמוקרטיה עלי להכיל גם אותן ואילו אצל חלקים בציבור הימני יש את הנטייה להאמין שדמוקרטיה היא הזכות שלהם לנגח כל דבר שזר. לכן, אנשי השמאל נתפסים כיפי נפש המנותקים מעם, אבל כשהעם הזה הוא מפסיק לחשוב, אני חייבת לומר שאין לי שום בעיה עם הבידול.

שמעתי אנשים רבים מסבירים שאסור למורה להביע את הדעות שלו בכיתה ואני רוצה להגיד שאם יש משהו שההיסטוריה לימדה אותנו הוא שמורה צריך להביע את דעתו בכיתה. עקרונית זו אפילו מדיניותו המוצהרת של משרד החינוך (לא משנה שזה מילים לחוד ומעשים לחוד) הוא אמנם צריך לדעת לעשות זאת בתבונה ומתוך כבוד, אך הוא חייב לתלמידיו את מגוון הדעות. אני לא מצליחה להבין, אם אנשי הימין בטוחים שמה שהשמאל מציע הוא נאיביות גרידא שלא תצלח לדבר אז מדוע הם כל כך מפחדים שיבוא איזה מורה שמאלני ויראה את הצד השני? הלא אם ידעתם למלא את ילדיכם בערכים נכונים שאין עליהם עוררין, איך אתם לא סומכים על הילדים שלכם? אתם עד כדי כך לא מאמינים ביסודות העמוקים שיצקתם עד שמורה שמאלני אחד הוא זה שירעיל את הבארות של מערכת החינוך? מכלל התגובות נראה לי שהתשובה היא כן ולמען האמת זה מצער. הנקודה כאן אינה אם המורה הוא "בוגד" (וברור שבעיני הוא לא, בעיני הוא מייצג את התקווה שעוד יש באמת אנשי חינוך ראויים), מי שחושב שהוא בוגד ממילא לא יחשוב אחרת, אלא האם ראוי שמורה ידע להציג את מגוון ידע ודיעות? וברור שכן, כי איך יוכל ילד לפתח את עמדתו לדברים אם עולמו לא יהיה רחב? זו מהות החינוך. עבודה קשה מוטלת על כתפיהם של המורים (בעיקר במקצועות ההומאניים ובפרט באזרחות) ולמחנכים בעיקר בתיכונים היום, האוירה הציבורית היא כל כך חסרת סבלנות ורבים מהתלמידים באמת לא יודעים הרבה אבל הם מגיעים עם המון הבחנות ברורות שבערך לא נשענות על כלום שמראש לכל מורה שנכנס לכיתה לא ממש קל, אבל בנושאי היום ובכל הקשור למדינת ישראל המצב הרבה יותר גרוע. כשלמדתי לתעודת הוראה, מרכזת נושא האזרחות דיברה איתנו בנושא וסיפרה על הקשיים האובייקטיביים, אבל היא אמרה אם הצלחת להעביר את המורכבות של הנושא ולו לתלמיד אחד לא עבדת לשווא. העובדה שתלמידים, המזהים את עצמם כבעלי אוריינטציה ימנית, באו להגן על המורה שלהם היום היא ההוכחה שיש פה מישהו שעושה את העבודה שלו נכון. מהותו של החינוך היא ליצור בני אדם חושבים, בני אדם שיכולים לכבד את השונה, שמבינים את מהותה של הדמוקרטיה ושבריריותה ושהם יודעים שזה בידיים שלהם. אנשים שמצליחים להוציא מתחת ידם תלמידים כאלה הם אנשים שמקומם במערכת כי הם אלה שיביאו את השינוי. וכשאני אומרת שינוי אני לא מתכוונת למהפך פוליטי, אלא בעיקר לקבלת שיח של שוויון והכלה ולא לשיח טוקבקיסטים מלוכלך. יחי ההבדל הקטן

יום ראשון, 19 בינואר 2014

מורה לכל החיים או מורה נבוכים?

קראתי את אתרי החדשות הבוקר והתחלתי לכתוב. אז קטינא התעורר, רצתי להיות איתו ובינתיים חשבתי על מה שכתבתי ומה אני רוצה לכתוב ולאט לאט מסתדרות לי המחשבות, כן בהווה. אני מודיעה מראש שאני מגישה לכם כרגע משהו באפיה ומבקשת שתהיו סבלניים. זה התחיל בידיעה הזו על עוד מורה בתיכון שעומד בפני פיטורים בשל תלונת תלמידה שהוא מפגין את דעות השמאל (הקיצוני שלו כמובן) בכיתה. הסיפור הוא פשוט (הוא גם ראוי לסופרלטיבים נוספים כמו מרגיז, מקומם, עצוב, מדכא - כיד הדימיון הטובה עליכם), ממה שניתן להסיק ובניסיון לראות את התמונה הרחבה - בית ספר תיכון, מחנך ומורה לפילוסופיה ומחשבת ישראל, במסגרת התפקיד עולות גם שאלות חברתיות אקטואליות וגם שאלות מוסריות. בתוך כל הדברים שמורה צריך להעביר לתלמידים שלו, מנסה המורה לעורר חשיבה וגם שיפוט אישי וביקורתי. באופן עקרוני, אלה כל המצרכים הדרושים לדרמה הוליוודית סוחפת על מורה הממריץ את תלמידיו לחשוב מחוץ לקופסא ולא לקבל כהכרח את מה שמאכילים אותם, לא בגלל שמה שמאכילים אותם לא טוב בהכרח, אלא כי זה מה שאנחנו רוצים מהילדים האלה שיהיו בוגרים חושבים ולא רובוטים ממלאי הוראות. עם בימוי טוב ובהינתק מהזוית הישראלית, כבר עשו סרטים כאלה ואיכשהו תמיד הקהל בצד של המורה ולא בכדי. מי לא עומד לצד המחנך שמנסה להעניק לתלמידיו ערכים של מוסר ולגרום להם לחשוב? או, אז כנראה שזה עניין של פרזנטציה. כי ברגע שאנחנו מתבלים את כל המצרכים האלה בתיבול ישראלי, איכשהו אוטומטית בציבור הרחב המורה יוצא לא בסדר.

למה? כי הוא מעז להעלות לדיון פרות קדושות, לא לשחוט אותן חלילה מול עיניהם הקרועות לרווחה של התלמידים, אלא רק לדון בהם במנותק מהקיבעון המחשבתי של תלמידים רבים בעיניינים האלה, קיבעון שהוא כמובן נוח למערכת, אשר גם מזינה אותו (ולא, לא קרצתי לנושא מפעל ההזנה שכבר יצא מידיה של מערכת החינוך, אולי במסגרת זליגת הערכים, אבל זה לא לעכשיו). דווקא אצלנו, במקום שבו ילדים יוצאים מבית הספר הישר לזרועות הצבא, כל כך צעירים, רכים ונתונים להשפעה לתוך סיטואציה כל כך אלימה במקרים רבים (כן, הצבא הוא אלים, לא רק צה"ל אלא צבא בכלל ואם אתם צריכים הסבר על משפט כזה או רואים בי "בוגדת" אז עשו טובה ותפסיקו לקרוא), הייתי רוצה להאמין שאם יש דבר אחד שחיילים לקחו מבית הספר זה הצורך לשפוט את הדברים לבד ולדעת מתי נכון למלא את הפקודה ומתי לא. עקרונית, אם אני מבינה נכון (למרות שהמציאות לא מוכיחה לי שזה נכון) זה גם אמור להיות מתאים לאותו קוד מוסרי של צה"ל (ואני באמת משתדלת לא להיות צינית). יתרה, זה היה יכול לעזור לאם העבריה להאמין שגורל ילדיה מופקד בידיים הטובות ביותר, אבל ניחא. מורה כזה אשר יודע לעורר את המחשבה ואת הרעיון של שפיטה מוסרית הוא בדיוק אותו "מורה לכל החיים" מהקמפיין הישן של משרד החינוך. בדיוק כזה שהייתי שמחה שילמד את ילדיי.

מתנתקת רגע, אבל לא כדי לא לדון בזה אלא רק כדי לחדד נקודה. לאחר נפילתו של אורי גרוסמן, אני זוכרת שקראתי או ראיתי ראיון עם אביו, דויד גרוסמן. בראיון הזה הוא הסביר, ואני מעבירה את המסר במילים שלי ולכן זה בערבון מוגבל, שהילד שלו שירת בקרבי (שריון) כי הוא רצה להיות שם כמצפן מוסרי, כי להיות ישראלי אומר לשרת בצבא מבחינתו במקום שבו מציב אותו צה"ל אבל לשמור על שיקול הדעת שלו ולדעת, אם יש צורך, גם לסרב לפקודה. ברור שהשירות בצבא מכיל בחובו את ההנחה שיש לשמור על שרשרת הפיקוד הנסמכת, בין היתר, גם על ציות, אך כמו שטענתי לגבי חוק, גם פקודה מאפשרת סירוב יחד עם קבלת עונש ויש חשיבות יתרה, גם במהלך קרב או פעולה צבאית, לשיפוט מוסרי של מה נכון ומה עובר את הגבול. לכן, מבחינתי, מחנך שמלמד להעביר ביקורת, לחשוב ולשפוט הוא מחנך שנותן לך את אחד הכלים החשובים ביותר בחייך כאדם.

צרות האופקים מעוררת אימה, חוסר היכולת להכיל דעות אחרות או לחשוב בביקורתיות של הדור הצעיר הם לא סממן טוב לשום חברה וכאשר מורה מנסה בחלקת האלוהים הקטנה שלו להשפיע על נפשותיהם הרכות של תלמידיו - כמו שאכן מצופה ממנו - הוא נידון כמובן לפיטורים, אבל זה רק בהנחה שדעותיו הן דעות שמאל. כאשר מכתבה של התלמידה נפל בחיקו של חבר הכנסת לשעבר מיכאל בן ארי, זה האחרון מיהר להפיצו בתוך קן העקרבים שלו. מגוון מילות השטנה רק הרקיע שחקים - אף אחד מהקוראים לא בדק את נכונות האשמותיה של התלמידה ובכל זאת מחמם את הלב לראות אילו הצעות מלבבות לבילוי שעות הפנאי מקבל אדם שהם אפילו לא מכירים - מרְכִיבָה בשלישיה עם זועבי וטיבי על טיל, דרך מועדון קרב מחוץ לבית הספר וכלה במוות וזאת בהנחה שיסרב להצעת עבודה בעזה או לעבור מרצון לאיראן או סוריה. הרי אם הוא היה מדבר על ציווי אלוהי או לוקח את הילדים לקברי אבות, או לביקור בהתנחלויות אף אחד לא היה זועק שזו השפעה רעה על הילדים, אבל אין ספק בהכל אשמה הפוליטיקה כי כולם שמאלנים (תקנו אותי אם אני טועה אבל מ- 2001 לא היה כאן שום ראש ממשלה מהשמאל) ואם אפשר אז גם אשכנזי - למה לא לדחוף את כל השדים יחד? 

בסופו של דבר כבר סופו של יום ואני עוד לא פירסמתי את הפוסט, פשוט כי הייתי עסוקה בלנסות באמת לבדוק את הנושא, קראתי, חקרתי ושאלתי. יש עדויות רבות של תלמידים שלו פזורות בכל הרשת וכולם אומרים דבר אחד, יש כאן מקרה של נערה שלא מסתדרת עם המורה ועם מה שהוא מייצג, אבל יש כאן מורה שמנסה להעצים את תלמידיו ולא לשטוף את מוחם כי אם לפתוח אותו, גם אם רק כדי לקבל דעה של איש אחר. לצערי כל השיח הציבורי המתלהם שנוצר ברשת רק מוכיח עד כמה בני הנוער צריכים ללמוד את שפת ההקשבה וההכלה אחרת אנחנו דנים אותם לחיי טוקבקיסטים אלימים ומתלהמים. מורה שמראה את הצד השני, מנהל בדיוק את אותו דיון סוקרטי שהוא כלי חינוכי כל כך יפה. אם א' טוען ככה תשאל אותו על האפשרות האחרת, תוסיף לחקור ולשאול. אני זוכרת כשהגעתי לאוניברסיטה ופתאום גיליתי כמה כל כך הרבה ממה שלמדתי היה מטויח וחלקי וכל כך מנותב מטרה. כשילד בא מהבית עם כל מיני אידיאות מן המוכן שהוא אפילו לא חשב עליהן, מורה שגורם לו לחשוב עליהן הוא מורה טוב בעיני. כשהבכור שלי בא אלי וטוען שגם הוא שמאלני כמוני, אני עוצרת ואומרת לו שממני הוא שמע רק חלק מהסיפור וכדאי שישמע את כולו לפני שיגבש את דעתו, אולי אם לא הייתי מחנכת אותו בבית אולי לא הייתי טורחת לומר את זה, אבל חשוב לי שהילד שלי יגיע לדעות שלו מכל הסיבות הנכונות ולא בגלל שזה מה שלימדו אותו איפשהו, אפילו אם זה בבית.

חזרה לעניינו - זה בסדר, שהתלמידה, שהרגישה חסרת אונים, ניסתה למצוא דרך לטפל בנושא ואולי היא לא היתה צריכה להרחיק עד שר החינוך, אבל ככה היא עשתה הרבה יותר רעש, לצערי היא גם נתנה חומר כאילו טוב למי שרק מחפש, והייתי מצטערת על נפילתה לקן העקרבים, אך אז ראיתי את התגובות שלה ושל בני משפחתה שנראו מאושרים מעצם העובדה שהם מראים ל"שמאלני" מאיפה משתין הדג. ברור, כי מי שהדעות שלו לא נראות מספיק נאמנות למדינה לפי ספר החוקים של אנשי הימין, הרי הוא בוגד שצריך לאבד את מקום הפרנסה שלו. אישית, חוש הצדקנות הנקמני הזה מעורר בי סלידה, בעיקר אחרי שקראתי תגובות של תלמידים שהגדירו את עצמם כימנים ובכל זאת הגנו על המורה שלהם ותיארו אותו במילים כל כך חמות, אבל יותר מזה הם הקפידו לשמור על כבוד הדיון. מסתבר שמשהו נלמד בשיעורים של המורה הזה, אולי בדיוק בשיעורים האלה יצא לתלמידה המעט נקמנית הזו להיעדר... בכל מקרה, סיפורים על מחנכים כאלה מבחינתי הם הסיפורים הקטנים שמראים שיש עוד אנשים שמלאכת החינוך לא זרה להם, כאלה שמבחינתי צריך להעמיד בכיכר העיר, אבל לא כדי לסקול אותם, פשוט כדי להוקיר להם תודה שהם עדיין זוכרים בשביל מה הם כאן ולמה אנחנו כל כך צריכים אותם

יום שבת, 18 בינואר 2014

ד"ר פוליאנה ומיסטר בלוגרית - על קוצה של "חפירה"

אני אגש ישר לעניין הפעם, בשיחות שהיו לאחרונה עם אנשים שדעתם חשובה לי התברר לי שדמות הבלוגרית שלי נדמית בעיניהם קטנונית מאוד, אתם יודעים מאלה שאולי צודקות אבל החפירות שלהן כבר נמאסו. כמובן שברור שאישיותי הלא וירטואלית מחפה על נבירותיי בצדדים הפחות יפים של חיינו, אבל כניסתי המילולית כמעט לכל סדק אפשרי מעצבנת, וזה בלשון המעטה. אני לרוב באמת לוקחת ברצינות מה שאומרים לי אנשים שאני מעריכה (אחד מהם אני אפילו אוהבת ועשיתי איתו 3 ילדים), אבל אני לא ממש רואה איך זה הולך להשתנות. 

תשמעו - זה לא עניין אקזיסטנציאלי, אבל באמת יש כאן אינסוף בחירות. אני יכולה להתמקד בקרוב והטוב ולכתוב פוסטים נוסח פוליאנה מלאי אופטימיות והבחנה באושר, אני יכולה גם לכתוב על החינוך הביתי וחוויות היומיום ובכך אולי להשפיע במעט על חוסר הידע הציבורי בנושא, אני יכולה לכתוב סיפור בהמשכים אבל אני יכולה גם לכתוב על מה שמציק ואנחנו לוקחים אותו כמובן מאליו ומסתכלים על כל מי שכותב עליו כ"חופר" פשוט כי זה לגמרי לא נוח. ואתם יודעים מה? לא נראה לי שזה עומד להשתנות וזה לא בגלל שכרגיל אני מתריסה, גם לא בגלל שכל הזמן אני מכילה וסבלנית ולכן אני פורקת הכל בעזרת אלטר אגו קטנוני ומעצבן. זה פשוט בגלל שאנחנו מסוגלים לחיות את חיי היומיום שלנו בלי להסתכל על מה שלא טוב ולהתעורר מאוחר מדי ואז כבר פשוט ממש רע (ואל תסיקו מזה שעכשיו סבבה) וזה ממש לא בא לי ואם מה שאני כותבת לא יגרום לכם לחשוב, לפחות אוכל להגיד בקול קטן ויבבני ש"אמרתי לכם". אז כן, אני נתפסת אולי כמו זאת שמתעכבת על כל קוצו של יוד, אבל אנשים, לא אמרתם שתמיד זה הפרטים הקטנים? הבעיה היא שהם נראים קטנים ביחס אולי לחיים של כל אחד מאיתנו, אך בהתייחסות אלינו כחברה הם ממש גדולים והם יוצרים את השיח הציבורי, את הנורמות, ולא להתעסק בהם פירושו לתת לדברים להתדרדר. כל קוצו של יוד כזה נראה אולי קטן, אבל כשמחברים אותם ביחד פתאום יש לזה נופך עצום. הכתיבה שלי מבחינתי היא סוג בדיקה לגילוי מוקדם, או נייר לקמוס, אם תרצו, ואני אומרת לכם שבלי לשים לב הכחול הזה הופך לאדום, יו נואו  - זה מה שקורה לנייר לקמוס כשהוא בא במגע עם חומצה.

אין ספק אפשר בכלל לא להתייחס לרני רהב, אפשר להגיד שממילא רוב האנשים במדינה אינם מטרידים את עצמם בזוטות כאלה כי הם עסוקים בהשרדות. הבעיה היא שעל זה בדיוק עובדת כל המערכת והיא מסבנת את אלה שממילא לא ממש מסוגלים לעמוד בחשבונות המים (בטח לא עם ההתייקרות שמביאים עימם תאגידי המים). ואם לא נעצור רגע, התופעה של פגיעה בחופש עיתונאי, של פגיעה בחופש הביטוי, של קשרי הון-שלטון, תחרוג עוד יותר ממימדיה המפלצתיים של היום. זה כל הזמן נראה שהכל לא קשור ממש אלינו ברמה היומיומית, אז למה המעצבנת הזו מעלה עוד פוסט מרגיז וקטנוני על משהו שהוא כל כך שולי. למה בכל ניצן טוב של מודעות (קמפיין העלאת המודעות לבעיות השמנה, קמפיין העלאת המודעות לסם האונס ואפילו קמפיין שצריך לסתום כבר ת'פה למתייפייפת כמו הקמפיין של משרד המשפטים והתאחדות הסטודנטים נגד אפליה), היא מוצאת בעיה שולית שמצליחה להוציא ממנה רעל? אז זהו זה לא עניין של גנים פולניים, נוסח אני אשב לי פה בחושך בזמן שאתם נהנים לכם במסיבות עם כוסות בצורת קונוס, זה פשוט כי הפסקנו במידה מסויימת לתת את הדגשים במקומות הנכונים ואנחנו פשוט מוכנים להסתפק בפחות. רני רהב הוא דוגמא טובה, סגנון ההתנהלות הבוטה שלו הוא חלק מהנוף התקשורתי כבר הרבה מאוד זמן, וכל פעם עברנו הלאה אחרי שהוא התנצל (או לא), הבענו זעזוע רגעי והמשכנו. זה רק ממשיך, אז מתי להתעורר עוד עשרים שנה כשהוא יציג את עצמו כמועמד לנשיאות (לא עלינו) ואז נתגעגע לימים האלה בהם פרופ' שכטמן מציע את עצמו לנשיאות ונתהה איכה הדרדרנו?

אז זהו נכון, אני לא באמת קטנונית בחיי הפרטיים ואני נהנית מחיי ורואה את הטוב והמשעשע גם בימים בהם אני מפתחת מחלה והחתול בוחן אותי באמצעות חירבון במיטה (כן, כן, זה מופיע בפוסט של אתמול), אבל אני רוצה שיהיה פה יותר טוב ולא מוכנה לשתוק כשאנחנו נותנים יד כדי שיהיה כאן נסבל. נסבל לא בא לי, אני רוצה להשאיר לילדים שלי משהו אחר. וזה לא שלא התרגלתי שהרבנות נכנסה לי לנוזל לניקוי כלים ולא, לא בכל פעם שאני ליד הכיור אני זועמת ונואמת לילדי על החופש מדת, ואני גם לא מחבקת את איש הניקיון בבניין (אבל אני כן שואלת מה נשמע, מחייכת ומציעה גם משהו לאכול או לשתות) אבל פעם ביום, כשאני יושבת מול המקלדת (גם אם זה בהפסקות) אני רוצה קצת לשנות, לפקוח את העיניים ולהשאיר אותן פקוחות ולא בשביל איזושהי תוכנית ריאליטי, אלא בשביל המציאות הזאת שהיא קצת גזענית ולא מכבדת ורומסת את הדמוקרטיה בו בזמן שהיא מתהדרת בשמה.

וחוץ מזה המלחמות הקטנות שלי מקשות עלי את החיים, אז שאני לא אשתף? הרי הבשורות הרעות לא מפסיקות להגיע כי חוץ מתמי4 ורולדין שהימנעות מהן מורידה מאיכות החיים שלי (קסטרו לא מורידה), נגמר עידן החלב 3.6% של יטבתה (רני רהב, צא לאלתר מהקפה שלי), אין סרטים יותר בסינמה סיטי ואם כבר רציתי להתנחם בתה קר ירוק של ספרינג אז גם זה לא. איך אתם רוצים שלא אהיה מרירה? אז אתם תסבלו בשקט ואני מבטיחה מדי פעם גם לכתוב על משהו אחר, אולי על ההשפעה של הציירים האימפרסיוניסטים על אהבתי לצבעי פסטל? רציתם קצת אופטימיות, לא? בינתיים אני חולה וזה לא בגלל רני רהב ולא בגלל איכות הקפה, אז ברשותכם היום אני אוציא קצת רעל על החיידקים שמאיימים למנוע ממני את זמן הכתיבה שלי מחר. הלאה מחלות החורף, שלא תמצאו את עצמכן באיזה פוסט קטנוני, שמעתן?

יום שישי, 17 בינואר 2014

חרא של בוקר, חיים דבש

לא היו שום רמיזות לקטסטרופה שיביא עימו היום הזה מחד, מאידך אם אלה הקטסרופות שלי אז כנראה שהחיים שלי ממש טובים. ואחרי פתיחה כזו שברור לי שאתם רוצים שאגיע לפאנץ' ואני רוצה להשהות את המתח. אם הייתי מספרת סיפורים טובה ודאי הייתי יכולה להרחיב, על הקימה המסתננת שלי שמהותה קימת בזק וזינוק מפואר למטבח לכבות את השעון, שתפקידו הנוסף הוא להיות הסלולארי שלי (או שזה להפך? הוא כזה חכם). הייתי ודאי עוצרת כאן כדי להסביר שאני משתמשת בשעון המעורר של הטלפון, למרות שיש שעון מעורר אמיתי על השידה בצד של הבנזוג. ולמה מטבח? א. כי בצד שלי אין שידה, יש עוד מיטת נוער; ו-ב. הטלפון שם בגלל כל האזהרות על שינה עם הסלולארי למראשותינו, כי אבוי - הקרינה. אז מטרת הקימה המסתננת היא אחת - לא ליצור נזק היקפי שמתבטא בקימתם בטרם עת של הינוקאים כדי לאפשר לי זמן כושר או זמן כתיבה והיא כוללת את הפעולות הבאות: 1. יקיצה אלימה עם שמיעת התו הראשון של תרועת הבוקר, 2. התפתלות חשאית מתחת לאחת מגפיו של קטינא שנמצאת על אחת מגפיי, 3. לרוץ לכבות את השעון בטרם יסתיים הצלצול השני כי אז הבכור כבר יתעורר, 4. לנשום ולהביט סביב בניסיון להתאפס ולהכיר במציאות. בוקר. קרוב לודאי שהתעורר בכם החשד שקימת הבכור פוגמת בתוכניותיי, אך אין הדבר נכון הקושי היחיד שהיא יוצרת זה חסך בשינה אצלו וזה סתם חבל. ואז הייתי ממשיכה ומספרת על בוקר רגוע עם הילדים עד שהייתי מגיעה לפאנץ', אבל אני לא מספרת מוכשרת אז הנה -

בעודי הולכת מחדר המגורים למרפסת השרות, ריח רע נורא מילא את נחיריי - ריח של דבר אחד - חרא. תהיתי אם במקרה החתול פיספס ליד הארגז, אך למרות שהכנתי את עצמי למראות מרוחים, לא היה שם כלום, אפילו לא ריח. אפי המחודד הוביל אותי לחדר השינה. שם, בדיוק בנהזוג עמד להתהפך בכירבול פוך נפלא של שעת בוקר מאוחרת לתוך ערימת חרא ענקית על המיטה שלנו, ממש שם. עכשיו עזבו את זה שזה מגעיל, וגם ישר ריחמתי על החתול, מה שמפחיד הוא שלצערי לא יכולתי למנוע את המחשבה שמה שיש שם הוא מאוד מרשים יחסית לחתול שלנו [תשמעו, זה אכן מגעיל ובריח זוועה אבל אני מנקה לחתול שלנו כל יום (מקסימום יומיים) את החול, כאלה ערמות (כן ברבים) הוא לא עושה אף פעם!]. זה היה עניין של שבריר שניה, כי מיד האינסטינקט ההשרדותי נכנס לפעולה, הצלחתי למנוע את התפלשות בנהזוג, זה היה אמנם אכזרי אך תוך שניה האזור היה סטרילי (מאנשים בלבד), ומחומשת ניילונים וכפפות (לא חשבתי על מסכה) פניתי לעבודות הניקיון. אוורור, כביסות (ומה שלא נכנס למכונה נכנס להשרייה באמבטיה), שטיפות ואפשר היה לשים את האינסידנט מאחורינו ולהתפנות לחתול.טוב, למעשה אי אפשר היה כי הוא הרגיש כל כך רע עם עצמו ששום ניסיון להוציא אותו מה"מתחת למיטה" של הילדים לא עזר. אין ברירה אלא לעקוב אחרי ההתפתחות ולקוות שזו לא תחילתה של שגרה מזדקנת עם חתול מבועת מעצמו. 

כמה שעות אחרי, רק שמיכת הפוך עוד במייבש לזכר המקרה המריח, כבר התאמנו בכינור ובטרומבון, שיחקנו וסידרנו, אפשר היה לחשוב שהכל מאחורינו, ואז, אז אני מגלה שהחתול השתין על הכרית והמצעים הנקיים ששמתי על הכרית בערמה. הפעם הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו זה מזל שלא סידרתי את המצעים, לפחות זה לא עבר למגן מזרון... בכל מקרה החתול נראה כבר בסדר, הוא מתלוצץ עם בעליו והפעם אפשר לחשוב שהכל מאחורינו. בקיצור כמו שאמרתי קודם, אם אלה הדרמות שלי בחיים כנראה שהחיים שלי דבש ...

יום חמישי, 16 בינואר 2014

תסתכלו לי בעיניים וקראו את שפתיי - האפליה היא פסולה כי היא לא מוסרית, זה לא עניין של חוק

"תסתכלו לי בעיניים" הוא שם הקמפיין הדיגיטלי המשותף של משרד המשפטים והתאחדות הסטודנטים בישראל נגד אפליה. האמת שעצם העובדה שיש דבר כזה הוא כבר מאורע אופטימי, שמלמד כנראה על הווה לא מוצלח בעליל, אך הוא אופטימי בהקשר עתידי. "תסתכל לי בעיניים" הוא פרוייקט שמתאים את עצמו לעידן הרשת, לא עוד איסוף חתימות בצמתים, אלא התחברות רשתית, גם של העין וגם אינטרנטית, כמעט חתימה ביולוגית (אני לא אתפלא אם בסוף יתגלה איזה גוף קטנטן שפועל ממרתף גרעיני וסורק את האישונים שלנו למען סוג חדש של זיהוי אנושי - סתם. צוחקת). טוב, אבל חתימת עיניים (בכלל יש עדנה למילה חתימה -חתימה טובה, חתימה אלקטרונית, חתימה ביולוגית, חתימת פחמן) היא בכל זאת שטיק יעני cool . עד כאן, למרות הצחקוקים, ניתן לסכם שיש כאן מעורבות חברתית, רעיון נכון ואפילו סלוגן לא רע. נכון,העיניים הם החלונות לנפשו של האדם ובינינו זה לא שחשבנו שאומצה פה איזו תיאוריה ראדיקלית נוסח פאנון, "דם זה דם זה דם", זה בעייתי בהקשר הזה לאור פרשית תרומות הדם של העדה האתיופית, וחוצמזה גם לא פוטוגני ודי מסורבל.  

ולמה תסתכלו לי בעיניים? כי כשמסתכלים בעיניים רואים שכולם אותו דבר, לפחות זה ההסבר באתר. טוב, לא חייבים להיות קטנוניים. לא מתכוונת לעקוץ את המשפט, סבבה, זורמת איתו. זה גם פוטוגני ונוגע לכולנו באיזה מישור נפשי בסיסי כנראה, דווקא לא רע. יש רק בעיה אחת קטנה, לפעמים כשאני מסתכלת למישהו בעיניים (נגיד לבנט או לנתניהו - אני יכולה להמשיך), אני מבינה עד כמה אחד בפה ואחד בלב זה נכון וסליחה על כל ערבוב האיברים נוסח מסיבת החלפות של פרופ' היס (סליחה). בכל מקרה, ממשיכה עם הקמפיין, בדף הבית עוד כתוב: "אפליה היא עבירה על החוק, יחד נלחמים בה - כי עוד לא אבדה תקוותנו". או, זה היה המשפט שחיכיתי לו, המשפט שכמו אך ציפה לניגוח. כי למרות שהמשפט הזה בן 13 המילים נדמה מוסרי ונכון, זה רק למראית עין (בואנה, מסתבר שעין יכולה להיות מקור בלתי נדלה למשחקי מילים). אני אקח רגע לבחון אותו (כן אפשר לבחון לב וכליות, אבל זה כבר מפסיק להצחיק) כי לי הוא לא מסתדר.

מה אומר הקמפיין? "למה לא אפליה? כי זה מנוגד לחוק". כן, שוב אני חוזרת לזה, למקום של מוסר וחוק. האפליה היא אכן מנוגדת לחוק, וטוב שכך, אך היא פסולה מטעמים עוד כל כך הרבה יותר חשובים. חוק הוא אכן מחייב ואי ציות גורר עונש, אולם חוק גם מאפשר שיפוט וזאת אומרת שמי שמחליט שלחוק מסויים הוא לא מוכן לציית, הוא גם לוקח על עצמו את האחריות לקבלת העונש. יש מקום למצפון האנושי של כל אחד מאיתנו, קצת כמו מה שאנחנו מטיחים בכל גרמני (לא נאצי, לא נאצי) באשר הוא, כי מוסרית יש חוקים שאסור לציית להם. אז ברור שאני לא קוראת לאי ציות לחוק איסור האפליה, אני רק אומרת שחוקים נועדו שכל אדם ישפוט אותם מצפונית. האפליה היא אסורה כי היא לא מוסרית, משום שהיא מנוגדת לרעיון זכויות האדם, לשוויון בין בני האדם, כי היא יוצרת הבחנה מובנית בין קבוצות אנשים. אפליה מעידה על דעות שגויות מן השורש, שהדרך למנוע אותן היא קודם כל על ידי חינוך והכוונה, כמובן שמדיניות ממשלית לא מזיקה וכמובן העלאת המודעות ויצירת שיח ציבורי. אבל ההבנה שאפליה היא פסולה לא נובעת מאי חוקיותה אלא מאי מוסריותה וכך הנה יש לנו עוד קמפיין שלמעשה פוגע בנושא החשוב אותו הוא בא לקדם. לעיניים מודעות זה נראה שולי, אך תחשבו על דורות שלמים שהסיבה שהם לא מפלים בפומבי היא קיומו של חוק, אבל בחייהם הם גזעניים כמו redneck בחור נידח במרכז ארצות הברית. 

לקמפיין הזה נרתמים גם אישי ציבור, אתמול יצא לי אתמול לקרוא את דבריו של רובי ריבלין כשהוא הצטרף לקמפיין, ואם הן לא חלולות והוא התכוון לכל מילה, רק ימים יגידו. לא אשפוט אותו על עברו, שמחתי לראות שהוא מדבר בדיוק על מקום של מוסר והנהגה ולכן אני בהחלט מתכוונת להיות אופטימית אך לא אפסיק לעמוד על המשמר (לא של הכנסת, שם דווקא כבר ראיתי אי אילו אפליות). אבל הבוקר יצא לי לראות את מילותיו של הנשיא פרס שהצטרף לקמפיין ולמען האמת הן עצבנו אותי. אומר נשיא המדינה ש"כולנו שווים כי נולדנו בצלם אלוקים". אדוני הנשיא, אני מבינה שבתפקידך אתה לא מרגיש נוח לומר את המילה המפורשת אלוהים כי אתה מייצג את כל העם ויש מי שנפגעים נורא מאמירת השם ברבים, דרך טובה לעקוף את זה היא לא להשתמש בזה איפה שלא צריך. לדוגמא כאן. הזכות להיות שווה וכו' לא נובעת מציווי אלוהי כזה או אחר ולי היה עצוב שנשיא המדינה בחר מן משפט עילג שכזה שמכיל בתוכו כבר סוג של אפליה והטייה דתית בנושא שאמור לדבר על שוויון. 

אבל את הדובדבן האמיתי שמרתי לסוף - סרטון הוידיאו. תמונה ראשונה. ילדים משחקים במגרש, את הילד הרוסי הם לא משתפים. כתובית - "אתמול לא שיתפו אותי במשחק, היום אני לא מקבלים אותי לעבודה. תמונה שניה. ילדה עולה לאוטובוס עם אמה הלבושה בלבוש מוסלמי מסורתי ואיזו פולניה צפונית שלא ברור מה עושה על הקו האוטובוס בכלל לא נותנת לה לשבת. כתובית - "אתמול לא פינו לי מקום, היום לא משכירים לי דירה". תמונה חדשה. מסיבה. יש שם ריקודים ואת הבחורה האתיופית היפה מגרשת האשכנזיה ההיפסטרית. שם כבר אין יותר כיתוב - מה יכתבו? - "בהפסקה קראו לי כושית פרימיטיבית, היום כבר לא רוצים את הדם שלי" - ? נכון, אפשר גם לא להיות ציניים לגבי הסרטון, הרעיון מאחורי הסיפור הזה הוא באמת יפה, אבל עכשיו אני נשמעת מתנשאת, אז נחזור לרגעים הציניים, הם מחמיאים לי יותר. אז הנה לכם עוד קמפיין מפוספס של רעיון יפה וחשוב, אז תשמרו את הדעות הגזעניות שלכם לבית, בחוץ האפליה היא מחוץ לחוק, ותנסו להיות מודעים לבעיות השמנה, אז אל תשתו אלכוהול כי יש בזה המון קלוריות וכך הנשים שביננו יחסכו לעצמן את כל נושא האחריות לסם אונס שמתאפשר רק בגלל שלא שמרת על הכוס שלך...

אה כן, ומוות לסלפים (לא התנועה בזרם הסוני, זה פוסט על גזענות פה, הכוונה לתמונות, אתם יודעים - רובכם נראים קצת מעוות וכולם מחמיאים לכם על זה פשוט כי לא נעים...). כי הגיע הזמן להוציא את זה מחוץ לחוק 

יום רביעי, 15 בינואר 2014

יש טווס שלא מדבר על נאצים בדיר - תעביר

טוב, לא יכול להיות שכבר למעלה משלושה ימים עברו מאז שאושרה הצעת החוק של ח"כ שמעון אוחיון בועדת השרים לענייני חקיקה לאיסור השימוש בסמלים וכינויים נאצים ואני שותקת. לא שותקת, שותקת, רק יחסית לעצמי. כי לציניקנים שביננו זו הרי הרמה להנחתה ואנחנו יכולים לצחוק על זה רבות, לראיה הרשת החברתית לא מפסיקה לגעוש לפחות בחלקיה האקטיביסטים יותר, וגם אני תרמתי את חלקי הצנוע, אבל זה לגמרי לא מצחיק. אם עד היום אמרנו שזה לא יעבור, בטח אחרי שויינשטיין היה נחרץ כל כך, אז היום זה עבר בקריאה טרומית, כן, למרות התנגדותו של ויינשטיין. כאשר מתחילים להוציא ביטויים מחוץ לחוק, זה מוכיח רק דבר אחד שהמדינה איבדה את עשתונותיה ואוזלת ידה ניכרת. בתחילה זה הזכיר לי את "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" של סידון ואבולעפיה, משם כבר הלכתי רחוק יותר למשטרת המחשבות, שנועדה בספר 1984 למנוע מהאזרחים לחשוב על כל דבר שעלול לסתור בצורה מסויימת את המשטר. אין ספק שהגבלה שכזו על חופש הביטוי היא הכי קיצונית שיש, אך על הסקאלה הזו, של שרירות המשטר ניתן למצוא עוד הרבה קלאסיקות ספרותיות ולצערי גם את מדינת ישראל.

כהורה אני יודעת, שכאשר אנחנו יוצרים גבול (ניתן לקרוא לזה חוק) זה מתוך ידיעה שאם לא נגביל, יהיה מי שיחצה את הרוביקון. עם זאת, אני כהורה משתדלת שיהיו כמה שפחות חוקים וכמה שיותר הנחיה ודוגמא אישית. מרבית החוקים הם למצבים מסכני חיים, לגבי כל מה שאיננו חוק או גבול, אני יכולה לקוות שהילדים יפנימו אותם אבל אם לא הרי שזו זכותם וזה לא מערער את מעמדי כהורה, אני צריכה להכיל את זה כי כל ילד הוא אדם בפני עצמו. רמת ההכלה הזו מקורה בביטחון שלי בהורות שלי, אני לא צריכה חוקים, אני צריכה להיות הורה טוב. זאת אומרת שמרבית "החוקים" נוגעים להתנהגות, אך אין למעשה "חוקים" הקשורים למוסר, ערכים של מוסר אני רוצה להעניק להם בדרך אחרת  - לא בגלל שכך צריך אלא כי כך נכון. וכדי להיות ברורה, אם אני רוצה שהילד שלי לא יזרוק לכלוך על הרצפה, אני יכולה להגדיר לו את זה כחוק, השאלה היא אם אז יבין באמת למה אסור לזרוק לכלוך על הרצפה? האם אני אוכל לסמוך עליו שכשאף אחד לא מסתכל, הוא עדיין ישמור על החוק הזה אם הוא לא יבין מה המשמעות שלו אלא רק ידע שזה אסור? במקום "לחוקק", אני גם יכולה לסמוך עליו שהפנים את הדוגמא האישית שלי ואת ההכוונה שלי כהורה ולכן הוא יודע שללכלך פוגע בכולם ושעליו מוטלת אחריות, לא חובה, אחריות. כאשר, כהורים, אנחנו מתחילים להמציא חוקים בנקודות שבהם ה"חינוך" שלנו לא עובד, אין לנו אלא להסיק שהשימוש בכוח החוק הוא כתוצאה מאוזלת יד. כך בדיוק גם עם המדינה, הוצאת ה"שיח הנאצי" מהספירה הציבורית על פי חוק, מעידה על חוסר היכולת של הממשל הנוכחי להכיל את מגוון הדעות. מבחינתה, הגבלת חופש הביטוי (הגבלת זכות אדם בסיסית) היא הדרך היחידה למנוע את מה שלא נוח לה לשמוע. ביננו אני לא יודעת איך נתניהו יוכל לשמור על ניקיון נאומיו מאיזכורי עוולות הנאצים, אך נתניהו אינו מטריד אותי. מטריד הרבה יותר זה הצורך בטיפול סימפטומטי כשברור שהבעיה היא לא כניסת הנאציזם לשיח הציבורי, אלא שלממשל הנוכחי לא נוח עם כל הלכי הציבור. המדינה נמצאת בכזה דיסוננס, שבמקום לבחון מחדש מדיניות, היא שולחת את אזרחיה לניקוי ראש ושטיפת פה. ניקיון מוחם של האזרחים הוא בעדיפות ראשונה ואם אי אפשר לעצור את כולם מינהלית, בואו נחוקק חוקים מגבילים. הרי מהי דמוקרטיה אם לא תמימות דעים ותמיכה בלתי מעורערת בממשל? וכל מי שהדמוקרטיה הזו לא מוצאת חן בעיניו - שמענו שאפשר לארגן משהו בשבדיה. 

הרעיון בחברה דמוקרטית אוטופית שהחוק בא כדי ליצור שוויון מקסימלי של כולם מחד וליצור הגנה במקומות שיש להגן מאידך. כאשר החוקים מתחילים לאסור על קווי מחשבה זה מעיד על התערערות האמון שיש לציבור בממשל ובאמון הממשל בעצמו. במקום שבו חוקים מחליפים את אמות המוסר, מפסיקה הדמוקרטיה להתקיים הלכה למעשה. זה נשמע לכם מופרך? לא לי, מבחינתי זוהי עוד הוכחה שהשיח הדמוקרטי נידחק לפינה. יש קו ישר בין הצעת החוק הטיפשית הזו ובין הצו של אלוף פיקוד מרכז שאוסר על פלסטינים לערער על החלטותיו בנושא החרמת רכוש, ומשאיר בידם רק את בג"ץ כאפשרות ערעור וכולנו יודעים עד כמה זה קל ונגיש בעיקר כשאתה פלסטיני. אין, דמוקרטיה - ברור דמוקרטיה. 

יש זילות בהתייחסות לשואה? בעיני החוק הזה יותר מכל מוזיל פה את הדמוקרטיה. "בשביל זה עברנו את השואה"? כדי שאסור יהיה לדבר על זה אך 69 שנה אחרי על השואה? בשביל שבמקום דמוקרטיה נקבל מדינה יהודית בלבד? שאסור יהיה להשוות לזה שום דבר? זה אפילו חוטא לניסיון להזכיר ולא לשכוח כי ברגע שאסור לדבר על נאציזם אלא אם כן זה במסגרת לימודים, אנחנו תורמים בהשכחתה ובהשכחת לקחיה. ואז כמה קל יהיה ליפול לפחיה הקטנים והסרקסטיים של ההיסטוריה. מרוב שאנחנו לא מרגישים נוח עם השימוש במילה נאצי, אנחנו מעדיפים למחוק אותו. ככה הרבה יותר טוב. השפה האנושית היא הזיכרון הטוב ביותר, השימוש בכלים דמוקרטיים בתוך דמוקרטיה הוא אחד הלקחים שצריך ללמוד מהתקופה הנאצית (זה היה למטרות לימוד, לראייה שורש ל.מ.ד. במשפט) אז בעצם שימוש בחוק שאושר ברוב דמוקרטי אך מנוגד לרעיון החוקתי הוא הנצחה של התנהלות מאוד לא ראויה ושנוצלה ככלי גם על ידי המפלגה שעוד מעט כבר לא נוכל לומר את שמה. ומתי זה עלה? על רקע ההתנהלות שלנו מול הפליטים. כן, אכן אין ציני מזה.

אני מודה שבשנים האחרונות ישנה עליה בהשוואות שנעשות עם תקופת השואה, אני מניחה שהדחיפה רצינית לשימוש התדיר בשואה היא נחלת עידן הטוקבקיסטים. אין ספק שיש תחושה מסויימת של זילות השואה ושהאצבע קלה על הדק ההשוואה. אבל זה חלק מהתפתחות אנושית והמהפכה התקשורתית של עידן האינטרנט יצרה מצב בו תהליכים במידה רבה מואצים. אבל גם לפעמים יש לקבל את דין הרחוב, מותר להשוות, אין מה לעשות לפעמים להביט במראה אומר להיות קצת דרמטיים. יש המון דברים שהשתרשו בשפה, להבדיל אלף (אלפי הבדלות),כשמישהו אומר איינשטיין הוא לא בהכרח מתכוון שהעומד מולו הוא ממש אלברט איינשטיין, לפעמים הוא פשוט מתכוון לגאון (לפעמים גם הפוך, נו שוין). היום כשאומרים נאצי, אין בהכרח הכוונה להיטלר או לאייכמן או לכאלה ספסימנים, אלא דווקא לכל אלה שהלכו על אוטומט ויישרו קו עם ממשל שגם רצה להגדיר את קו המחשבה לכל אזרחיו. הייתי משווה עכשיו, אבל אולי עד שאגמור כבר יעבור החוק, אז אני משאירה לכם את ההשוואה המתבקשת.

אנחנו אוהבים להתהדר ב"כמו דמוקרטיה" שלנו כטווס צעיר אך למעשה אנחנו טווס פיסח ומרוט שלא מוצא את מקומו בין טווסים אחרים, בעיקר בגלל שזה טווס גזעני ששום טווס אחר לא נראה לו, ולכן הוא מעדיף לעמוד על גדרות דיר החזירים ולהפליג בשבחיו, העניין הוא שרק הטוס לוקח את עצמו ברצינות, אפילו החזירים מעדיפים לטמון את ראשם בבוץ רק כדי לא לשמוע ולא לראות. באילו נוצות מתהדר הטווס הספציפי הזה, שאינו מוצא את מקומו באומת הטווסים? ובכן, עד עתה רק שמעתי אותו צועק "מגיע לי", וגם "זוכרים את הנאצים?" אבל עכשיו אסור לו להגיד נאצים (ככל הנראה), בסוף הוא יסתפק בתשובה הכי בנאלית "ככה" אבל לא ישמעו אותו כי הבולדוזורים יתקדמו כדי לפנות את דיר החזירים...

יום שלישי, 14 בינואר 2014

בדידות בהזמנה? או בדידות כמו שמיכת פוך? זו השאלה וגם יכול להיות שלא

אם ניתן לצמצם את השאלות ששואל המתעניין לנושא החינוך הביתי, בהנחה שיש טעם בסקר לא מייצג של בן אדם אחד אם המטרה אינה מחקרית, הרי ששלושה נושאים עולים תדיר: 1. קריירת האֵם - לאן? 2. מה עם לימודים? 3. מה עם חברים? את הנושא הראשון כבר כיסיתי בפוסט הראשון, אך כמיטב המסורת הלהגנית, עוד המשכתי לדון בו גם אחר כך והוא שזור בפוסטים רבים. נושא הלימודים הוא נושא שהולך ודועך לצערי כי הוא מעיד שאנשים כבר זנחו את ההנחה שיש משהו בעל ערך שנלמד בכותלי בית הספר. בתדירות הולכת וגוברת אני שומעת: "טוב, הלימודים זה שטויות". אבל זה לא שטויות, נהפוכו. מה שזה אומר זה שאין לנו שום בעיה עם העובדה שהמוסד הזה כבר לא עונה על ההגדרה שלשמה הוא נוסד ולמענה הוא ממשיך להתקיים, ובמקום לטפל בבעיה הזו, אנו ממציאים תירוצים לזה ומעבירים את מרכז הכובד של בית הספר לנושא אחר, חשוב לא פחות, אך לא כזה שבא במקום - חברת הילדים.  מה שמביא אותי לנושא של חברות בחינוך הביתי. ישנה מן הנחה סמויה, תמיד דרך אגב, שילדי החינוך הם ילדים בודדים. נכון, הם לא נאספים כל יום עם עוד מאות ילדים לתוך כותלי בית הספר, אבל הם נאספים בקבוצות גרעיניות של ילדים, לעיתים בפעילות רב גילאית ולעיתים של קבוצות גיל, לעיתים במפגשים חברתיים ולעיתים לצורך חוגים. אין יום שבו ילדיי לא נפגשים עם עוד ילדים בכל מיני סוגים של מסגרות. אז כל הזמן יש חיברות. 

יש את אלה שמסתפקים בידיעה שהילדים הולכים למפגשים, אך יש את המקשים שטוענים, ובצדק, שלמרות הפעילויות החברתית זה עדיין לא בית ספר (אגב, מבחינתי טוב שכך) כי יש התנסויות חברתיות שיש רק במאסות של תלמידים ויש בהן מן ההתחשלות (שהיא כידוע מוערכת יתר על המידה במדינה המיליטריסטית שלנו) ואותן אני מונעת מילדיי. אז נכון, כאלה אין לילדי החינוך הביתי, אך אני לא בטוחה שהן שוות את המחיר של שליחת הילדים לבית הספר הרגיל.

אין ספק שבית הספר מזרז אותם לצאת מהשלב האגואיסטי, בעוד שהיחס האישי, התיווך ההורי והיכולת לייצר תשומת לב מיידית משאירה אותם עוד קצת בקליפתם. בית הספר גם חושף אותם ליותר מגוון של ילדים וסטאטיסטית מאפשר מגוון חברויות או אפשרויות לחברויות גדול יותר ומפגיש ילדים שאולי אחרת לא היו נפגשים. אבל בדרך כלל, שום ילד הוא לא חבר של כולם, ילדים נוטים להתחבר על בסיס עניין משותף, הם לרוב מקיפים את עצמם בילדים שדומים להם, דווקא בקטע הזה בחינוך ביתי אתה באמת חבר של כל ילדי הקבוצה ותחושת הביחד שלהם היא מאוד חזקה. תחושת השייכות לקבוצה בקבוצותיהם של ילדיי גדולה לא פחות מתחושת השייכות של חבריהם לכיתתם ואולי אף יותר. אדרבא, הידיעה שכל אחד מהם חשוב (קריטי, הייתי אומרת) לקיומה של הקבוצה רק מעצים את הקשר שיש בין כולם. ברור שיש חברויות הדוקות יותר ולא הדוקות בכלל, אך תחושת החברות קיימת בתוך הקבוצה כולה. שלא לדבר על קבלה ואהדה ועבודת צוות, אבל גם על אלה כבר דיברתי בעבר (לדוגמא) ובוודאי עוד אמצא הזדמנויות בעתיד. חוויות החיברות המאסיביות בבית הספר הן לא בהכרח חוויות טובות ופעמים רבות ילדי בית הספר נפגעים עד לציפור נפשם דווקא בגלל אותן חוויות "מחשלות". יש מקרים רבים יותר של "ילד נעלם" בתוך המערכת ולמען האמת לא ראיתי את הילד ש"לא סופרים" אותו בחינוך הביתי, כי ככה זה מטבע הדברים. אני חושבת שתחושת הבדידות יכולה להיות הרבה יותר גדולה דווקא כשאתה נמצא במסה של אנשים. כי בתוך ההמון, כשנראה לך שלכולם יש מישהו, גם אם התחושה הזו אינה מעוגנת במציאות, הבדידות שלך, בעיקר אם איננה מרצון, עשויה להרגיש מאיימת הרבה יותר. הלב נחמץ למחשבה על הילד הזה שהולך לבית הספר בבוקר, לבד, כשילדים אחרים הולכים בדרכו, מגיע לכיתה והוא עדיין לבד, יושב בהפסקה לבד ומשועמם, הילדים לא רואים אותו, המורה לא רואה אותו ואין לו אלא להגיע למסקנה שאף אחד בעולם לא יכול להבין אותו. זו בדידות הרבה יותר נוראה בעיני. בתכל'ס אנחנו כל הזמן מדברים על החברים בבית ספר וכמה זה חשוב, אבל היום כמבוגרים, כמה חברים באמת טובים יש לכם? לכמה מהם אתם באמת גם מוצאים את הזמן להתייחס? אנחנו נועדנו לדעת איך להתקיים במרחב עם המון אנשים, אבל את חיינו הקטנים, אלה הפרטיים שלנו ממילא אנחנו משתפים עם מעט מאוד אנשים. אז כן, צריך לדעת איך להתנהג בחברה, אבל ההזדמנויות הרבות שהחיים מספקים לילדים שלי ללמוד מאזנות את החוויות של בית הספר לנושא זה, לא באותה צורה אבל עם אותו משל ונמשל. 

כך או אחרת, ילדי החינוך הביתי אינם בודדים, אלא אם כן אנחנו מדברים על כמות מספרית ואז וודאי שאין מה להשוות את בדידותם של ילדי החינוך הביתי מול המונם של ילדי מערכת החינוך. האם ילדי החינוך הביתי נמצאים יותר זמן לבד מאשר ילדי המערכת? אני לא ממש יודעת איך להתייחס לזה, ראשית כי ילדי החינוך הביתי הם אף פעם לא לגמרי לבד, אלא אם כן, כמו כל אחד מאיתנו, בחרו להיות לבד בנקודה מסויימת. תמיד יש נוכחות לידם, מישהו שם איתם, תמיד יהיה שותף מזדמן. ילד בחינוך ביתי מקבל גם את הבונוס שמאחורי הוילון - האחים שלו, לכן לילד בחינוך ביתי יש גם תמיד חברים, הם חיים איתו בבית. ילד הלומד במערכת עשוי להיות לבד הרבה יותר ואני מכירה מספיק ילדים בגילו של בכורי שמבלים כמה שעות טובות לגמרי לבד בכל יום וזה לא לבד מבחירה - זה לבד של כורח. הלבד נעשה הרבה יותר בודד כשאתה לא בוחר בו. 

שאלת הבדידות, או שאלת הלבד הופכת להיות שאלה כמעט פילוסופית. ההתייחסות לנושא הלבד או הבדידות אינה דיכוטומית. ישנם אלה המתענגים על הבדידות וישנם המפחדים ממנה. הבדידות יכולה להיות נכונה וממלאת או דוקרת ומרוקנת, הכל שאלה של נקודת ההתייחסות של המתבונן ונקודת הזמן בו הוא נמצא. הבדידות יכולה להביא עימה המון שלווה אך בה במידה ביכולתה להוציא אדם מדעתו. אולי בכלל ההתייחסות לבדידות תלויה בהתייחסות שלך לעצמך, ככל שאתה שלם עם עצמך יותר כך אתה נושא איתך את בדידותך ומתכסה בה בזמנים הנכונים, ממש כמו שמיכת הפוך שיוצאת מאיחסונה עם עיקצוצי הקור הראשונים. אדם השלם עם עצמו, יודע לפנות זמן חברתי ולקטלג אותו לפי נושאים (בן/בת זוג, משפחה, מעגלי חברים, עבודה, קהילה וכו') ויודע לפנות את הזמן גם לבדידותו, לזמן החשוב הזה של אדם עם הווייתו, לחגיגה אינטימית באוירה משוחררת. אני מניחה שמרבית האנשים לא בוחרים להתבודד לגמרי (למעט ג'.ד. סלינג'ר והנמנים על המיליה הזה), אבל אין אדם שלא יודע להעריך את רגעי הלבד, רגעי השקט. אולי זה עניין של הזמנה - כאשר הבדידות מגיעה ללא הזמנה היא נוראית, אולם כשאתה מפנה לה מקום היא יכולה לרפא כמעט כל מכאוב. אולי הבדידות או הלבד, כמו כל אשליה אופטית טובה, עוברות את מערכת הסינון שלנו ותלויות מאוד במצבנו הנפשי באותו הרגע ולכן הבדידות היא בעיניו של המתבונן.

לא - זו התשובה שלי, ילדי החינוך הביתי הם אינם בודדים, הם אינם לבד. יש להם סביבה אינטימית בה הם יכולים להחליט אם הם איתה עכשיו או בלעדיה, אבל יש להם את הביטחון שאת זה אף אחד לא יוכל לקחת מהם שהם אף פעם, אבל אף פעם, לא לבד. זו תחושה טובה לדעת שאדם בתוך עצמו הוא גר, אבל כשהוא פותח דלת הוא לא מקבל מכה

יום שני, 13 בינואר 2014

על מזבח הרהב - הפינוקים הקטנים נגוזים כאילו כיוונו עליהם טיל רעל

נכון שהצהרתי "רני רהב? לא קונה" (הקישור הוא לקבוצה אליה הצטרפתי), אז רק שתדעו שאני מאוד עקבית, גם אם אני לא רצה כל שניה לספר לכם וגם אם זה לא אופייני לי (לא העקביות, זה דווקא כן). ובכל זאת מאז התפוצצות הפרשה, לא נותרתי אדישה, גם לא נשארתי במגדל המילים אלא נקטתי בפעולות נחרצות, חדורות מוטיבציה ורצון לשנות. אז נכון ש(לדעתי)כבר ביכיתי את אובדן האייס קפה של רולדין, אך דומני כי לא חידדתי דיו את השבר. ברור שהכל לטובה והדבר הזה המלא באבקה (מלאה בחומרים משמרים, סוכרים, קפאין וכאלה רעלים) וחלב (כן, כן, אני יודעת) היה מיותר בחיי מעצם קיומו. אבל סיבות אלה בלבד, טובות ככל שיהיו, לא הצליחו למנוע ממני את העונג הקטן הזה, שהיה במידה רבה בגדר מים גנובים ימתקו, למרות ששילמנו על זה ממיטב כספנו (שולי). אך לא בזה מסתיים מאבקה של הגיבורה חשוכת הקפה קר שלכם, שהקריבה את חטאה היחיד עלי אדמות (כן, ממש), כי קרב אחר התדפק על דלתה בעודה בגמילה.

ולמה התדפק? ובכן, אחרי שביטלתי את כרטיס האשראי של לאומי (מעניין למה, אבל "אם תרצו" לדעת כבר כתבתי את התשובה ממש עכשיו), שכחתי לעדכן אותו ברשומות מחלקת השירות של תמי4. אחרי התפוצצות רני רהב, לא הפרשה אלא הישות, בעודי מסמנת לי אתמול את כל מה שצריך לבטל/להפסיק לקנות כדי שכספי לא יעבור בצורה כלשהי למשרד של זה, מצלצל הסלולארי ומעברו השני של הקו - מי אם לא נציגת שירות של תמי4? והנה לכם עוד הוכחה ניצחת כי "צדיקים מלאכתם נעשית על ידי אחרים". מנומסת ומלאת חן, התנצלה הנציגה על ההפרעה "רק שהכרטיס לא עובר" ואני עטתי עליה כמוצאת שלל רב. "או, אני כל כך שמחה שצילצלת" אמרתי לה בלבביות "כי בדיוק רציתי להתקשר אליכם" והיא, המסכנה שכל חטאה היה שעליתי בגורל שלה, נאלצה לשמוע משנה חברתית סדורה על אמירה אזרחית ומשמעות המילה מוסר וכמובן, כי איך לא?? גם הרצאה קצרה על חופש העיתונות" ואתיקה. הייתי רוצה לספר לכם על שיחה עם נציגה אטומה שבעיקר רוצה לנפנף אותך, אך דווקא מצאתי אוזן קשבת. סגרנו על זה שהיא כנראה לא האדם לדבר איתו ושמנהלת קשרי הלקוחות תצלצל מאוחר יותר.

שיעור טרומבון, אני צופה אוהדת, ואז הסלולארי מתחיל לרטוט. תמי4 - המנהלת. אני יוצאת - את הקרב הזה אסור לדחות, אבל אני יוצאת בשקט בלי הרבה בלאגאן.

[פאוזה הכרחית ובעלת הקשר] טוב, תשמעו - אין לי תלונות לתמי4, אני אוהבת את המכשיר, אני אוהבת את הצבע הצהוב שלו (שלגביו נשאלתי שוב ושוב בטרם ההתקנה ונאמר לי יותר מפעם אחת שאני אוכל להחליף גם בעת ההתקנה כי מסתבר שזה צבע ממש לא אהוד) באמצע המטבח, השרות שלהם תמיד מנומס ומקצועי ולמרות שאני לא אוהבת את תאגיד שטראוס, בשביל התמי4 שלי הייתי מוכנה להמשיך איתם עוד. אבל פרשת הרהב היתה הקש ששבר את גב הגמל. אף פעם לא הבנתי איך הדבר העילג הזה והבלתי מבריק בעליל יכול כל כך להצליח. אך כמנהג בני רומא פה סביבי לא התווכחתי עם ההצלחה וסבלתי בשקט, אם היו לי הערות הן תמיד נאמרו בעוקצנות הראויה. 

מנהלת מהצד השני, מאפילה על נציגת השרות, היא קשובה ומתעניינת ואני שונה מחדש משנתי כאילו הרבצתי תורתי זו בקורסי מבוא לחוקתי או להגות מדינית בכל השנים האחרונות. אני לא מתלהמת, אבל מרגישה מהצד השני שיש אפילו מעין להיטות לשמוע אותי וכמובן אני לא צריכה הרבה כדי שידרבנו אותי לדבר, בקיצור אני לא מפסיקה ומזל שכבר לא מקליטים שיחות שירות על סלילים. "אבל השקעת בזה כבר כל כך הרבה כסף..." מצרה באוזני המנהלת (בשיא הרצינות הייתי מאמצת אותה לאחות), אני יודעת, אני עונה לה בצקצוק פולני, אבל השיקול כאן הוא לא הכסף, זה עניין עקרוני. היא מקשה "אבל אנחנו רק חברת בת של שטראוס" נכון אבל אתם בחוזה ישיר איתו, אני כבר יודעת. "אבל את אוהבת את המוצר", נכון, אני חושבת, אני גם אוהבת אייס קפה אבל לפעמים נדרשים ויתורים גדולים ואת לא רוצה שאני אתחיל לדבר על האייס קפה ביום חורף גשום ותחושת האושר ששורה עליך בו ברגע כאילו את יושבת על ענן זך ולוגמת נקטר אלים, נכון? (טוב, קצת נסחפתי, אבל זה מדימדומי הגמילה). "אבל זה קרה לפני שלושה ימים, אנחנו חברה גדולה, אולי עוד נגיב?" היא מנסה לבסוף עוד בדל של אופטימיות. "את יודעת מה?" אני עונה, אז בואי נדבר עוד שבוע. 10 ימים זה מספיק זמן. תגנו, תפסיקו את ההתקשרות - הרווחתם אותי, לא תגנו - אני הפסדתי כסף אבל עמדתי על עקרונותי האזרחיים". 

עבר יום. אני כבר מזהה את המספר. המנהלת שהיתה יכולה להיות אחותי. הדברים שלי נגעו בה והיא גם העבירה את זה הלאה והיא מכבדת את דעותי. אני מנצלת עצירה שברירית ומיד ממשיכה עם עקרונות המוסר וחובתה של חברה ציבורית לצאת פומבי כנגד התבטאויות שכאלה והנורמות העולות מהן. מציעה באקט קל של מרדנות שאולי צריכים דווקא העובדים הזוטרים לצאת בגילוי דעת המגנה את התנהלותו של איש יחסי הציבור שאינו יודע תקשורת מהי, אבל יש מצב שקצת נסחפתי (בכל זאת יום חמישי בלי אייס קפה, הזכרתי את זה כבר?). במקום זה אני מרגישה את המנהלת זעה באי נוחות, היא מנסה להגיד שהיא תומכת בלי להגיד שהיא תומכת. אחר כך היא מציעה הצעה, אבל אם אענה להצעה בחיוב כל מה שאני אוכיח זה שגם אותי אפשר לקנות רק תלוי בכמה. אני אפילו לא רוצה לשמוע את המספרים. סגרנו שנדבר עוד שישה ימים ושאולי זו תהיה שיחתנו האחרונה.

אז תכל'ס - בכמה אפשר לקנות אותי? ברני רהב. ואם הוא ירצה להעלות אותי על טיל אני מניחה שזה רק יעשה לי טוב מבחינה של חשיפה, אז עדיף שלא יתייחס וישאיר אותי פה בחושך בלי אייס קפה. 

כתיבה פוליטית, פירמידת הצרכים של מאסלו ותעודה פומבית של סיפוק אישי - חושפני, ציני ולא אני לא מדברת על חיי האהבה של נשיא צרפת

גילוי נאות - בקהילת החינוך הביתי פרץ לפני חודשיים בסערה ירחון אלקטרוני של קהילת המחנכים בבית (כמו ירחון למגדלים בבית, ככה אבל עם ילדים), אני שולחת את ידי גם בו אבל בעצלנות ראויה. ומה זה אומר? שבלאו הכי פעם בחודש אני כותבת איכשהו על משהו שקשור לחינוך ביתי, אז אני שולחת את זה גם לשם. היום באמת שחשבתי לכתוב למען הגיליון הקרוב, מה גם שהנושא מאוד מעניין אותי, אבל אני כבר רואה לאן מחשבותי נושאות אותי, אז זה כנראה לא יהיה הפוסט הזה. החזרה לכתיבה הגיעה בכלל מתוך הרעיון של חשיפת חיי הסמויים כמחנכת בבית ולהאיר איזה זרקור לתופעה המאוד מעורפלת לציבור - "החינוך הביתי". אבל איכשהו מרגע שמחסום המילים נשבר, וזה קרה די מהר, מצאתי את עצמי כותבת בעיקר על עצמי ומתברר שהעצמי הזה הוא מאוד פוליטי. תהיתי בקשר לנטיה המוזרה הזו, ניסיתי לחשוב על הסיבות השונות עד שמצאתי את ההסבר הסכמטי שהניח את דעתי. כמו כל הסבר טוב הוא פשוט ומכיון שכך כנראה גם נכון, יעיד אלברט אינשטיין (וכבר ציינתי שהוא קרוב משפחה, נכון? אמנם רחוק ובכלל מנישואים של איזו בת דודה רחוקה של סבא שלי עם בן דוד של איינשטיין אבל למי אכפת? משפחה!). הפיתרון נעוץ לא נעוץ בתיאוריית היחסות (אם כי ניתן לקשר אליה כל דבר בכמה צעדים לוגיים פשוטים), אלא בפירמידת הצרכים של מאסלו, ומה היא אומרת? 

בעצם היא גורסת שלבני האדם כולם ישנם צרכים שהם אוניברסליים והצרכים האלה מסודרים במדרג לפי סדר חשיבותם, כשהאדם פועל לממש אותם לאורך חייו, בעוברו (במצב אופטימלי) משלב לשלב.

ככל שרמה מסויימת ממומשת יונע האדם על ידי הצורך הבא במדרג הצרכים. היינו ברגע שאדם הבטיח לעצמו את צרכים פיזיולוגיים בסיסיים (נשימה, מזון, רביה, שינה), הוא ינסה להבטיח את ביטחונו במדרגה הבאה - ביטחון הקיום הפיזי (ביטחון, עבודה, רכוש, קיום משפחה, ערכים וכו') והמשך לשלב הבא. ככל שעולים במדרג כך אנחנו קרבים יותר למימוש עצמי, היינו מצב בו פחות צרכים כובלים אותנו ואנחנו יכולים להתפנות לדברים ש"ברומו של עולם". ההנחה היא שקיומם של הצרכים הראשוניים גוזל יותר זמן ולא מותיר פנאי להתעסק בדברים חיוניים פחות. ולמה זה תקף לכתיבה שלי? ובכן, הייתי רוצה להאמין שלמרות שמדרגות הפירמידה שלי רעועות (בכל זאת, בתוך עמי אני חיה ומשתייכת למעמד הגרוס כמו מלח ים אטלנטי גס המכונה גם מעמד הביניים, אך באותה מידה הוא גם מעמד "הבינתיים" - בינתיים מסתדרים אבל מחכים לגזרות הבאות), עדיין כל אותם צרכים חיוניים שנועדו להבטחת קיומי כבר קיימים ולכן יש ביכולתי בעצם להתפנות לשלב האחרון בפירמידה.

אז קודם כל, מכיון שמתקיים בנפשי מאבק איתנים בין החצי הגרמני לרבע הפולני, בעוד החצי הגרמני שלי מנסה "לאנשלס" את הפולני כמיטב המסורת (אני יודעת שפולין נכבשה ואנשלוס זה רק על אוסטריה, אבל איך אפשר לפספס הטייה כזו? ואפרופו - זו לא נחשב הטייה של המילה נאצי, נכון? חוץ מזה החוק עוד לא אושר אז די לניצול הציני של חולשותם המוסרית של נבחרי העם). חוזרת לנקודה, מכיון שבכל זאת אני קצת פולניה, להוציא ממני שטוב לי זה כבר מאורע, אז לחיי הפוסט הזה. עכשיו בנהזוג יוכל להראות לי שחור על גבי לבן שניתן להסיק שאני מאושרת, אז כן, אני מבינה את גודל המאורע.

אבל מה שכן הרחיב לי את הלב היתה ההבנה שבעצם כנראה שחינוך ביתי נראה לי פשוט הדבר הכי נכון בעולם, לא משהו שבאמת יש לכתוב עליו, לא משהו שצריך להסביר. אתם עוד זוכרים, אחרי המסע הנפתל במרוץ האסוציאציות הפרטי שלי שבכלל התכוונתי לכתוב על חינוך ביתי נכון? כי בעצם מי שצריך להסביר למה הוא בחר את הבחירה שלו זו בטח לא אני. במצב המערכת היום, במצב בו מערכת המוסר החברתית שלנו היא כל כך ירודה שאפילו חבורת האומללים בראשות ח"כ שמעון אוחיון (ישראל ביתנו, כן?) מבינים שיש זילות בשואה ובמקום להבין שזה המקום שלנו לחנך הם מחליטים להגביל ולהוציא מהחוק, אז מי שצריך להסביר לעצמו, הוא מי ששולח את ילדיו למערכת הרגילה ולא מוחה על העוול שנעשה לילדים שלנו. אבל חזרה אלי (כן, אני, אני, אני), מה שהתחוור לי מעל הכל זה שהדבר שאני נלחמת עליו מבחינתי הוא קרב על מוסר. אני לא מוכנה יותר לשתוק. עכשיו משנפרץ מחסום המילים, אני כותבת על מה שמפריע לי, מה שמפריע לי במדינה הזו זה שאפילו במצבה הנוכחי, ויש להניח שהעתידי לא יהיה טוב יותר בקצב הזה, אני כבר לא רוצה להוריש אותה לילדיי. מסתבר שבשביל זה בדיוק אני כותבת.