חפש בבלוג זה

יום שבת, 29 בנובמבר 2014

מילים - אני אוהבת אותן הן נותנות לי סדר כמו גם מנגינה

יש קושי גדול בלשמור את הדברים בלב ולא להוציא אותם, העומס הבלתי אפשרי שהולך ונאגר בתוכך הוא כואב וזה שאפשר ללמוד לחיות עם זה לא עושה את זה נכון. כלומר, ללבן את הדברים עם עצמך זה מצוין, אפילו חשוב ויסודי בהחלט, אך היכולת לפרוק היא לא פחות חשובה. לפעמים לפרוק עוזר רק לסדר את המחשבות, גם אם הוא לא מביא עימו שום פתרון מיידי הנראה לעין. זה כמובן לא אומר שכדאי לפרוק את כאבייך בפני כל אדם פנוי לשיחה. אם כי בהעדר הרבה אפשרויות גם זה עלול להיות בסדר. אני לא יודעת ממש לשמור את הקשיים שלי לעצמי, אני כותבת, אני מדברת, אני מתפרצת, אני מוציאה. יש שיקראו לזה לאוורר, אצלי זה מודוס אופרנדי נטול שם ספציפי.

את הקשיים עצמם אני לרוב אפתור בעצמי, ההוצאה או האיוורור הם לא כדי שמישהו אחר יקח על עצמו את הקושי, זה יותר כמו לסדר את המחשבות, סדר מביא איתו לרוב את הפיתרון. ככה זה אצלי, אני לא יודעת אם זה מתכון לכל אחד, אני משערת שזה עניין של אופי. היכולת לדבר על זה היא כבר הדרך החוצה מהכאוס שמאיים להשתלט. לכן, אני לא מבינה את אלה שלא מדברים. יהונתן גפן אמר פעם: "כל מה שלא אמרתי מעולם לשום אדם, מסתובב אצלי בתוך מחזור הדם".

בכיתה י"ב, לספר המחזור, כל אחד התבקש למצוא איזשהו משפט, לא יודעת למה אבל זה המשפט שבחרתי. אחר כך לא ממש הבנתי למה בחרתי דווקא את המשפט הזה. הסברתי לעצמי שבחרתי בו בגלל שלא היה לי כוח למצוא משפט גרנדיוזי למשהו שלא באמת התחברתי אליו. היום אני יודעת שמכל המשפטים שבעולם, זה דווקא לא ממש רע שבחרתי בזה. אין בו יותר מדי פילוסופיה ובכל זאת הוא מוטו שמתאר אותי. אני מדברת. מדברת וכותבת. אוהבת מילים. בעיקר בעברית. אם כי עליי להודות שאני אוהבת שפות בכלל. יש כל כך הרבה דברים שמסתובבים לי במחזור הדם, מילים פחות. מילים אני מוציאה וטוב לי עם זה. 

אנשים שלא מדברים על זה, לאן הולכות להם כל המילים? איך הם יכולים להישאר עם כל כך הרבה מילים תקועות בפנים? אני לא מבינה את זה. זה נראה לי בזבוז נוראי של מקום. בדם, אני מעדיפה שיסתובבו לי אנדרופינים, אם כבר. יש כל כך הרבה הקלה בלהוציא דברים, לא בהתפרצות, אם כי גם בהתפרצות יש לעיתים משהו חיובי, רק שהתפרצות גם יכולה להרוס ולכן בעיניי צריך להימנע ממנה. אני לא קדושה, אני לא מצליחה להימנע ממנה, היא מתרחשת, רק שלרוב היא מוציאה אנרגיה והורסת בדרך דברים שאפשר לבנותם מחדש, אך מיותר היה לחלוטין להרוס אותם. 

פעם הייתי מוציאה דברים מיד, זה דווקא פחות טוב בעיניי, היום אני מעדיפה להוציא אותם אחרי שעיבדתי אותם כבר בתוכי. נותנת להם להסתחרר בתוכי עד שהם מוצאים את דרכם המילולית החוצה. יש חשיבות בדיוק הזה של המילה הנכונה. יש אנשים שמוציאים הכל החוצה כדי לתת לאחרים לפתור את הבעיה בשבילם. אני מניחה שגם זה לא נכון עבורי. אני מוציאה אותם החוצה, כדי לשמוע אותם, כדי לשמוע דיעות של אחרים, כדי שאוכל לעבור לשלב הבא ולמצוא את הפתרון. אני מאמינה בלמצוא את הפיתרון בעצמך. יש משהו מאוד מחזק בידיעה שאין הרבה דברים שאני לא אוכל לפתור. הכוח הזה שאני מוצאת בעצמי, לא מייתר את האנשים שסביבי, עצם היותם הוא נדבך חשוב ביכולת שלי לפתור דברים. אולי זאת התחושה הזאת, שבגלל שיש מי שצריכים אותי, היא זאת שנותנת לי חיוניות. 

גם בתוך הבלאגן הנפשי, הוצאת המילים, ממש כמו הוצאת בגדים מארון מבולגן (אצלי הוא לא מבולגן כמובן, כי בבית יקי הארונות מסודרים, אלא אם אכן החתול מבלגן, אבל זה כבר סיפור אחר), היא הדרך לסדר. ממש כמו שאי אפשר (לפחות אני לא יכולה) לסדר את הארון מבלי להוציא את הבגדים, אני לא מצליחה לסדר את הנפש בלי להוציא מילים. הוצאת המילים היא תחילתה של ההרמוניה, לכן המילים צריכות לצאת מתוך מחשבה, כאשר הן מתפרצות הן נוטות לפגוע ולחלחל לא נכון. ממש כמו ההבדל בין גשם וסערה או בין גשם לברד. אני אוהבת הרמוניה, אני מוצאת אותה בטבע, כמו גם באדם. זה לא שאינני יודעת להנות מהכאוס כשהוא בא לעיתים רחוקות. אבל כאוס זה תמיד עניין של מינון. 

מילים, כשהן יוצאות מתוך רוגע, יש להן ניגון, כשמקשיבים להן היטב, המוסיקה הזו היא מה שלוקח אותך הלאה, אל פיתרון, לפחות בכיוןן. הוא מעט מזייף בתחילה ולכן צריך להתכוונן אליו. זה הכיוונון שאני אוהבת, מילים שמסתדרות. בתחילה הן יוצאות בבלאגן, קצת לא סימטרי, אחר כך הן מוצאות את דרכן ובעקבותיהן זו אני שמוצאת את דרכי.

בא לי לסיים היום במילים הכי פשוטות - תודה שהקשבתם. כן, אני יודעת להעריך את המילה, אני גם יודעת להעריך את השקט. אבל השקט יצטרך מן הסתם להמתין לתורו בפוסט אחר שאולי עוד יבוא ואולי גם לא. מילים - כבר אמרתי.    

יום חמישי, 27 בנובמבר 2014

נעלה את באר שבע על ראש סייברותינו

כן, אני יודעת, זה בלוג אישי, הבטחתי לדבר גם על רגשות, חינוך ביתי, הורות ואני חוזרת בכל פעם לפוליטי. זה בא בתקופות, תחושת התסכול מכל מה שקורה מסביב מעיקה עליי. בבית, במקום שטוב לי, הילדים מאושרים ולכתוב על טוב זה תמיד קשה יותר מאשר לכתוב על הרע, איכשהו זה משהו באופי האנושי, או שמא זו אני אבל נוח להכליל. גם כשהייתי צעירה תקופות שברון הלב היו פוריות יותר, אז בימים שכתבתי מה שחשבתי שאפשר לכנותו שירה - כמה מעט הבנתי. מעבר לזה, אתלונן, כפי שהתלוננתי כבר בעבר למרות שזו בחירה מודעת שלי, שהבחירה לכתוב בצורה גלויה לא מאפשרת דיון בכל נבכי חיי האישיים מחשש לפגיעה באחרים ועל כך נאמר דיינו ולא אוסיף.

בעוד כולם מדברים על מזג האוויר, ואודה ולא אכחד - מזג האוויר הזה משמח אותי, התחושה שלי שהסערה הקטנה הזו שכבר חולפת מעלינו שהפכה למוקד החדשות והדרמה היא עוד דרך נפלאה לא להתעסק בעיקר. גם אני יכולתי לכתוב על הגשם, שעושה לי חשק לצאת החוצה, שמחייך אותי מבפנים ועושה לי שמח, שגורם לי לצקצק איך הוא מפתיע כל פעם מחדש את הרשויות שלנו וכמובן גם את ציידי השטפונות, או שמא יש לקרוא להם "ציידי טפשונות"? אבל לא במזג האוויר עסקינן, הגשם הזה בחוץ הוא רק הגיוני לעונה זאת והדרמה כרגיל צפוייה ומגוחכת. 

מה שלא הגיוני זה איך ראש הממשלה שלנו הפך לטוקבקיסט, ולא סתם אלא הראשון ביניהם. פעם הוא נחשב לאומן הנאומים (לא שהצדקתי את התואר אי פעם), היום הוא אומן סאונדביטים חלולים, מלאי שטנה ומיותרים. האיש הזה אינו אדם פרטי, הוא ראש ממשלה ונאומיו האחרונים מוכיחים שמה שפעם היה רטוריקה, היום הוא טוקבק, מביך זו לא מילה. הנאום האחרון שלו במליאה אתמול, היה עוד נאום נמוך. בדיון על יוקר החיים, בחר ראש הממשלה לדבר על חוק הלאום. יש בזה הגיון כי לנתניהו אין בעיה לשלם בדם והא לכם יוקר המחיה - ישראל 2014. זו בחירה אומללה, אם יורשה לי לומר, אבל נתניהו תמיד היה האיש של "לא זו השאלה" כך שזה לא באמת מפתיע. 

צודק נתניהו, אכן יש חוסר איזון בישראל בין הממד היהודי לדמוקרטי - יש הרבה יותר מדי יהודי ומעט מדי דמוקרטי. נאום נתניהו רק מוכיח את זה, לא רק שאין בו כבוד לדמוקרטיה, גם אין לו טיפת כבוד לתפקיד שלו. אם היה בו כבוד לתפקיד, הוא היה משתדל לדבר לעניין, אבל על הפיצ'ר הזה הוא ויתר כבר מזמן. בזחיחות מופלאה ומוכרת הוא פנה לאופוזיציה בשאלה "מה לא בסדר בחוק הלאום?" זו לא תשובה, זו רק התחמקות מהעיסוק במהות, הוא מעוניין לחולל מהומה, אולי הוא מתקנא בקריאות פשיסט שקיבל ח"כ פייגלין? כשהוא ציין שאינו מבין מדוע אחדים מ"טובי ידידיו" אינם תומכים בחוק  אבל "מבין למה החמאס לא תומך" אין לי אלא להסיק כי אחרי הנאום באום בו השווה את חמאס לדאעש, הרי שגם לבני וגם לפיד הפכו באחת לחזית אחת עם דאעש. והנה לכם על רגל אחת מהות הטוקבקיזם. 

"לא פינית - לא עשית", אמר ראש הממשלה שפינה את חברון ותמך בהתנתקות והמדיניות שלו מפנה מדי יום אנשים מביתם. חזר ואמר משל זה עוד שיר בסיום סדר פסח, רק שהאיש הזה לא מוביל אותנו מעבדות לחירות, הוא בונה שעבוד מחודש. נתניהו הוא התגלמות הנבואה "מהרסייך ומחרבייך, ממך יצאו", הלכה למעשה ממיט עלינו ראש הממשלה הזה את כל הרעות החולות. הטוקבקיסטים שולטים, הדמוקרטיה נשחקת ואוטוטו הוא ישלב בנאומים שלו גם חחחחח עסיסי והמטמורפוזה תושלם. 

תכל'ס אין לי כוח, באמת הפוסט הזה עושה לי רע. אני אפסיק כאן בתקווה שאולי עוד היום יהיה לי כוח לכתוב משהו שיעשה לי יותר טוב מזה. סליחה שסבלתם, אבל אני רבע פולניה ואני לא מתרגשת והחצי הגרמני שלי פה יושב וצוחק צחוק מרושע. אבל העיקר שבאר שבע הופכת להיות בירת הסייבר של העולם כולו, נעלה את באר שבע על ראש שמחתנו.


יום שני, 24 בנובמבר 2014

אני אוהבת את ישראל יותר מדי מכדי להיות לאומנית - וידויה של עוכרת

כבר הרבה זמן שיש משהו שמפריע לי והוא הולך ומתחדד עם הזמן, אני תמיד מערבת אותו בפוליטיקה, גם כי זה באמת מסתדר וגם כי כנראה שלנצח לא אוכל להעביר רגע בלי לומר את דעתי, אבל יותר מזה כי לרוב בני שיחי יעבירו את הדיון הזה לנושא של דעות פוליטיות. אבל מה שמטריד אותי, וכבר כתבתי את זה יותר מפעם אחת בעבר, זה שבחסות הדעות הפוליטיות אנחנו מאבדים את מה שהוא א-פוליטי - הדמוקרטיה. 

חוק הלאום המעוות של נתניהו, בין אם יעבור ובין אם לא, מחדד את הנקודה הזו. חוק הלאום של נתניהו מעקר כמעט לחלוטין את הדמוקרטיה מהגדרתה הבינלאומית. למעשה החוק הזה, בפעם הראשונה בצורה כל כך מפורשת, אומר שישראל תוכל להיקרא דמוקרטיה רק אם אתה יהודי שחושב שכל שאר האנשים שגרים כאן (כי בואו נודה על האמת הם לא ממש יהיו אזרחים מהשורה אם החוק הזה יעבור, לא שהיום הם נהנים משוויון מלא) לא ממש זקוקים להגנת החוק. המדיניות הזו קיימת כבר שנים, נתניהו פשוט מנסה לעגן אותה חוקית. הבעיה היחידה היא שאם עד עכשיו יכולנו להתפלסף אם ישראל היא דמוקרטיה או לא, החוק הזה, אם יעבור, יכריע את הסוגיה הזו באופן חד משמעי וברור לשלילה. אין דמוקרטיה אם אין שוויון מלא בין כל האזרחים, אין דמוקרטיה אם שלטון החוק אינו מוגבל, אין דמוקרטיה אם הרוב אינו מגן על המיעוט. זה מעבר לדעות של ימין שמאל - זו מהות הדמוקרטיה.

מאז ומעולם לא התנהלה ישראל כדמוקרטיה לכל דבר, ההגדרה יהודית ודמוקרטית שמרה לא רק על עמימות של מהי דמוקרטיה, היא גם נתנה הכשר לחוקים שתכל'ס אין להם מקום בדמוקרטיה אך עוד איכשהו נתפסו כהכרח במדינה שקמה כדי לענות על הצורך הלאומי בבית יהודי אחרי השואה, שנים זיגזגה ישראל על התפר שבין יהודית לדמוקרטית, לא תמיד בכישרון אך במקום שעוד ניתן לתת הכשר, רק שבשנים האחרונות התגברה משמעותית ההעדפה היהודית על הדמוקרטית. מדינה דמוקרטית לא רק מדברת על שוויון אזרחי, כי אם דואגת לשימור האוטונומיה והמרחב של מיעוטים בתוכה כקבוצה ולא רק כיחידים. מה שההצעה של נתניהו מקדמת אלה זכויות קולקטיביות המוכרות על ידי המדינה ליהודים בלבד ו"שוויון" לכאורה אישי לכלל התושבים. תכל'ס זו התנערות מחושבת מזכויות המיעוטים, שלא רק תערער את השוויון הלא ממש קיים ממילא, אלא גם תערער את יכולת הביקורת השיפוטית של בג"צ בעניינים פרטניים. חזון הנביאים של נתניהו הוא מדינה דתית, יהודית דתית, אבל בטח שלא דמוקרטית.

אני לא היחידה שכותבת על החוק הנוראי הזה, ששם את חוקיו הדרקוניים של דרקון מאתונה בכיס הקטן, אם כי עלה התאנה המכווץ על מערומיה התופחים של הזקפה היהודית אינו מצוייד בכיסים. לכן לא אלאה אתכם בפרשנות של החוק, אומר רק זאת החוק הזה יוצר שני מחנות ברורים - מחנה יהודי ומחנה דמוקרטי. מי שחושב שערכים כמו דמוקרטיה ושוויון הם הנדבך החשוב בקיומה של המדינה לא יכול להסכים עם חוק הלאום של נתניהו, זה לא מחזיק מים כחוק דמוקרטי כי הוא פשוט לא ולא משנה באילו מילים הוא יעוטר, המהות שלו ברורה - יש אזרחים והם יהודיים ויש את כל השאר. בהינתן הסיווג הזה אני יודעת איפה אני נמצאת - אני במחנה שחושב ששוויון הוא ערך חשוב יותר. את היהדות שלי, בהנחה שהיא היתה לי חשובה, אני יכולה לקיים בישראל בכל מקום, את זה חוקי היסוד והכרזת העצמאות מעניקים לי, היהדות שלי היא פרטית ובוודאי שאיננה לאומית. אם ישראל רוצה מקום בתוך חברת המדינות הדמוקרטיות החוק הזה אסור לו לעבור. אלבר קאמי כתב "אוהב אני את ארצי יותר מדי, מכדי להיות לאומני" - זו בדיוק המהות.

אני חוזרת למה שמפחיד אותי - מה שמפחיד אותי הוא שהלאומיות המשורגת בתוך היהדות במדינת ישראל הופכת אותנו לאט למדינה לא דמוקרטית בחסות דמוקרטית והכל קורה בצל ענף מט לנפול שלא יוכל להחזיק מעמד ע"י כריכת תפילין סביבו ואמירת תהילים. ההיסטוריה מלמדת שרק ערכים אוניברסליים הם אלה ששורדים בסוף כל מהפכה או מלחמה עקובה מדם. זה לא עניין של ימין ושמאל. קריאה מדוקדקת בכתביו של ז'בוטינסקי או בגין, אנשי ימין ללא עוררין, מעידה שגם הם ראו בתפיסה הדמוקרטית בסיס לקיומה של המדינה היהודית. המדינה היהודית לא יכולה ללא בסיס דמוקרטי נרחב, דמוקרטיה לא תוכל להישען על יהדות או על כל דת אחרת, זה פשוט לא עובד ככה. עקרונית מדינה צריכה להיות מופרדת מדת, אבל זה כבר חלום באספמיה כשמדברים על ישראל. הצמצום ההולך וגובר של ערכים דמוקרטיים סופו שיוריד אותנו בגאון (כן, כך במקור, לא ביגון - בגאון) שאולה. 

השיח הציבורי היום בישראל לא מעודד חשיבה דמוקרטית או ביקורתית, המצב המדיני העגום והמצב הביטחוני המעורער, הפכו את הלאומיות הישראלית לגזענות אמיתית. זה בא לידי ביטוי ביתר שאת ב"צוק איתן" כאשר פגיעה באזרחים ובילדים נתפסה על ידי הרוב המוחלט כהכרח, אבל יותר מזה אפילו לא עוררה איזושהי חמלה או עצב. חוסר היכולת להרגיש אמפטיה לפגיעה באזרחים חפים מפשע היתה אחת התובנות הכי כואבות שלי כי העדר האנושיות הבסיסית הזאת מעיד יותר מכל בעיני שאין ממש דרך חזרה. מילא שתצדיקו את זה כי אין ברירה, למרות שבעיניי היתה, זה שזה אפילו לא מדגדג לכם מבחינתי הוכיח שהדה-הומניזציה של הפלסטינים די הושלמה ויותר מזה שהלאומיות החליפה את מקומו של האדם.

כנראה שחוק הלאום זה בדיוק מה שישראל צריכה כדי להוכיח שהתהליך הזה אבוד ממילא, המדינה הולכת ונעשית יהודית וזונחת את המכנה המשותף שהיה הבסיס לימין ושמאל - ההכרה במהי דמוקרטיה והצורך לעגן אותה בנימיה של מדינת ישראל. הדילול בדמוקרטיה והתחזקות היהדות הוא תהליך שמקיף את כל החברה הישראלית ומתבטא במערכת החינוך, במערכת החקיקה, במערכת האכיפה, המערכת היחידה שחוק הלאום הזה ישבור סופית זו מערכת הערכים הדמוקרטית שממילא היא כל כך רעועה. חוק הלאום הזה יוצר שני מחנות - המחנה הדמוקרטי הדוגל בשוויון ובזכויות אדם, והמחנה הלא דמוקרטי המבחין בין דם לדם, בין אדם לאדם. אני יודעת באיזה מחנה אני נמצאת ואני יודעת שמעכשיו יש לי סיבה להתחזק באמונתי ולצאת לרחובות להילחם. אחרת אין לנו עתיד כאן.

ישראל הוקמה כמדינה יהודית, המסמך המכונן של המדינה הזו "מגילת העצמאות" מדבר בדיוק על זה, אין שום צורך בחוק הלאום חוץ מאינטרסים פוליטיים הישרדותיים של "מנהיג" שיודע שסופו קרב ולא השאיר בהיסטוריה את חותמו. הפגיעה המסתמנת בכרעי הדמוקרטיה שיש בישראל היום תהיה הרסנית וההתנגדות לחוק הזה צריכה להגיע מימין ומשמאל ומכל מי שחפץ לראות את מדינת ישראל שורדת את התקופה הלא קלה הזו ונשארת מדינה דמוקרטית כפי שהיתה בחזונם של מקימיה ולא בחזונם של נביאים מלפני 2,500 שנה. כמו קאמי בשעתו, אני אומרת היום: "לא אוכל להאמין שכל האמצעים מקדשים את המטרה. ישנם אמצעים שאין להם הצדקה. רוצה אני לאהוב את מולדתי ואת הצדק כאחד. אינני מבקש כל גדולה למולדתי אם גדולה זו עשוייה מדם ומשקר, אני מבקש להפיח חיים בצדק, ודרכו להפיח חיים במולדתי" (מכתבים לחבר גרמני, עמ' 15)

יום ראשון, 23 בנובמבר 2014

יום הולדת 5, או איך מכינים יומולדת פוקימון

זה כבר הפך לנוהל - פוסט יומולדת ואין לי שום תירוץ לא לכתוב אותו, אתמול עוד היה לי כי אחרי המסיבה, והנקיונות וכל שאר העניינים, מצאתי את עצמי כותבת את ברכת היומולדת (שחל היום) שעוד לא כתבתי. אבל היום, אחרי חגיגות הבוקר, טקס פתיחת המתנות, המשחקים וארוחת הצהריים, כנראה שהגיע הזמן.

זה לא סוד שאני אוהבת ימי הולדת, הם משמחים אותי במידה שלא תתואר. זה גם לא סוד שיש לנו כבר מסורת רצינית של ימי הולדת מאחורינו. הפעם באמת בהצלחתי להתעלות על עצמי - גם הכנתי את יום ההולדת במהירות יחסית וגם לא היה שום רגע של לחץ או לא להספיק, להפך - אפילו מקלחת טובה הספקתי לפני שהכל התחיל, מה שאומר שכנראה כבר הצלחנו לייצר מקצוענות בנושא.

את יום ההולדת עצמו (אלא אם כן הוא נופל בשבת), אנחנו מקדישים לחגיגות קטנות של המשפחה הגרעינית. אני בכלל מאוד אוהבת את הקשר המשפחתי ההדוק הזה, בעיניי הוא יותר חשוב מהכל. אבל ימי הולדת הם מהשופרא ד'שופרא של הזכרונות - כל היום הוא בסימן פינוקים קטנים בהתאם לילד החוגג. אני מניחה שאלה החומרים שמבנים לנו את הזכרונות המחוייכים שנשארים לכל החיים.

הידיעה שקטינא כבר בן חמש משמחת ומרגשת כמובן, אבל גם קצת מעציבה - העובדה שהקטנצ'יק הזה הולך וגדל ואין אחריו אחרים וגם לא יהיו, צובטת קצת בלב. מכיון שאין מה לעשות עם זה, כלומר יש רק שהחלטנו שלא, אני מתנחמת בעובדה שאני נמצאת שם כל הזמן, לראות את הפלא הזה שבגידול הילדים ושאני לא באמת מפספסת את השנים האלה שלא יחזרו. אבל אני נסחפת כאן והבטחתי פוסט על מסיבת פוקימונים. כן, זה הנושא שקטינא בחר. 
התוצאה הסופית

אני אוהבת את העובדה שאנחנו מכינים את המסיבות בעצמנו. מפעילי יומולדת יש רבים ורק מעטים מהם שווים משהו. הם אכן מאפשרים ראש שקט ומונעים את הטרדה שההכנות למסיבה נושאות עימן, אך מי שאוהב את המלאכה לא נרתע מהן. אני מוצאת את ההכנות למסיבה כיפיות לא פחות מהמסיבה עצמה - לשיקולכם, לא שופטת. כהרגלי בקודש כל הכנה למסיבת יומולדת מתחילה ביצירת הפינאיטה. הפיניאטה היציבה ביותר תמיד תהיה בצורה של כדור או אליפסה ולכן משהוחלט שהפיניאטה תהיה בצורת כדור פורח כל מה שנשאר היה לנפח בלון, לגזור רצועות מעיתון, להכין בלילה של קמח, מים ומעט מלח ולהתחיל לעבוד. כל יום הוספתי שכבה אחת בבוקר ושכבה אחת בערב עד שאחרי 5 ימים כבר היתה פיניטאה די יציבה. אחר כך מפוצצים את הבלון, שמים את הממתקים, סוגרים ומקשטים.


היום אני כבר יודעת שכדאי שכל ההכנות למסיבה ראוי שיתחילו 6 שבועות לפני בכניסה לאתר הסיני עליאקספרס בחיפוש אחרי פרסים שווים למסיבה. אם הייתי חושבת על זה לפני, הרי שהיו לנו פוקימונים אמיתיים (144 במספר שהיינו קונים ב- $12) לחלק במסיבה, אבל לא ידעתי לכן מבחינתי הרי לכם טיפ ראשון: החליטו על נושא המסיבה והזמינו את הפרסים לפחות 6 שבועות מראש, גם תצאו בזול וגם תוכלו למצוא דברים ממש שווים. אל תודו לי עכשיו. אין לי ספק שתודו לי אחר כך.

חוץ מזה יש את עניין המשחקים - אצלנו תמיד יש בינגו, שזה משחק נחמד שגם מכניס לאווירה. את הבינגו אנחנו לרוב מציירים בעצמנו, אלא אם כן הילדים בוחרים נושאים כמו ספרים/סרטים/משחקי wii- או אז אנחנו מוצאים תמונות באינטרנט ומעלים לתוכנת בינגו את התמונות הנבחרות. אז כל מה שנשאר הוא לגזור דפי מדבקות עגולות וקטנות כדי שהילדים יוכלו לסמן את הלוחות שלהם. אצלנו הבינגו לא נגמר עד שכל הילדים מסיימים את כל הלוח. כך שאין מנצחים, יש רק כיף. עם כל קלף שנשלף אנחנו מספרים קצת עובדות וכך כולם נכנסים לאווירה. מה שנחמד הוא שהילדים כבר די גדולים אז הם ממש מעבירים את הבינגו לבד וביננו זה הרבה יותר מחביב.

עוד משחק חובה אצלנו הוא חבילה עוברת שלרוב הוא בנושא של מסיבת יום ההולדת ומכיל ערבוב נכון של שאלות ידע ומשימות משותפות שלרוב נגמרות בצחוק גדול של כל המשתתפים ובחבילה תמיד יהיה פרס שכל ילד יקבל.

אישי ונעים
והולך ומתמלא ככל שהמסיבה מתקדמת
לאחרונה אנחנו לא מחלקים שקיות יומולדת בסוף המסיבה אלא נותנים לכל ילד שקית שהולכת ומתמלאת בדברים לאורך המסיבה, מה שעושה את כל הסיפור לכיפי במיוחד. אחד הדברים שאני מקפידה לגביו זה שעל כל שקית יהיה שם הילד וגם תודה על עצם ההגעה, אני חושבת שלא רק שזה נחמד ואישי, יש משהו חשוב באמירת התודה הזו. 



השלט - בתמונה על הרצפה
אבל היו בטוחים שהוא נתלה
חוץ מזה לרוב ננסה לקשט את הבית בהתאם למסיבה, זה כולל שלט של יומולדת שמח שאנחנו עשינו וקשור למסיבה, בלונים ומכיון שלרוב אנחנו משחקים משחק בסגנון "הדבק את הזנב" אז גם מעטרים את הבית בריסטולים גדולים שאנחנו מציירים שגם מקשטים וגם במהלך המסיבה ישמשו למשחק. יש אנשים שמקיעים יותר ומכינים תפריטים או שלטים, אבל אני לרוב לא עושה את זה, אם כי דגלונים קטנים בסגנון המסיבה על קאפקייקס וכאלה זה תמיד יפה לעין.



לא תמיד צריך גם להסביר
לעניין הכיבוד, היום אני הרבה יותר מגובשת על עצמי - כל מסיבה מתחילה עם אוכל אמיתי, תוצרת בית. אחרי האוכל ובזמן המשחקים גם יהיו חטיפים (רק צ'יפס ובייגלה ואולי גם פופקורן תוצרת בית, אם יש זמן). ממתקים יהיו קצת במשחקים וגם בפיניטאה ובכלל אני משתדלת לא לעודד צריכה של מאכלים מעובדים אז זה מסתדר יופי. זה אולי מעמיס על מארגני המסיבה אבל זה עושה את כל ההבדל. למסיבה הפעם הגיעו בעיקר צמחונים, התפריט כלל: 2 סוגי מרקים, קיש, פשטידה, לחמים, פיתות, גבינות, סלט חצילים, סלט טחינה, סלט פלפלים קלויים, מלפפונים חמוצים וחמוצים יפניים (הכל תוצרת בית), סלט ירקות, סלט מוצרלה ועגבניות וסלט גזר. בשלב העוגות היתה עוגת שוקולד עם ציפוי בצק סוכר (הפעם בצורת כובע של מאמני פוקימון), טארט תותים ועוגת גבינה. 

עד כאן לעניין מסיבות יומולדת בכלל, איך עשינו מסיבת פוקימונים?

מכיון שמאמני פוקימון צריכים להיות בני 10, המצאנו מבחן מיומנות שאחרי שכולם עברו אותו הם קיבלו הזמנה להגיע למעבדה כדי לקבל פוקימון. הילדים התחלקו לזוגות והיו צריכים להפגין מיומנות בנשיפה על כדור צמר גפן עד לקו הסיום. כל מי שסיים (וגם מי שלא השתתף) קיבלו הזמנה ל"מעבדה".

זה פיקאצ'ו
זה איווי
ב"מעבדה" הילדים שיחקו בבינגו ובסיומו של ילד קיבל כדור דמוי פוקדור ובתוכו פוקימון התחלתי. כדי לדעת יותר על כל פוקימון ולקבל את הפוקדע (דף מידע פוקימון), שיחקנו את משחק הדבק את חלקי הפוקימון (חלקי הפוקימון נגזרו מסול והודבקו עם דבק דו"צ), לשם כך נבחרו שני פוקימונים ואחרי שכל ילד ניסה להדביק את החלק שלו כל ילד קיבל את דף הפוקדע עם הפרטים של הפוקימון שלו.



מכיון שבמהפך למאמן פוקימון דרושים כל מיני דברים שיחקנו משחקים שנועדו ל"צייד" את המאמנים שבדרך:

לחפש מטבעות (שוקולד) בתוך קערה עם קטניות יבשות (אפשר כמובן קמח, אם אתם בנויים לכל הלכלוך - אני לא). התכוונו גם ללכת לחפש סוכריות (מזון פוקימונים) אבל מזג האויר וגם אילוצי זמן שיכנעו אותנו שלא.

אחר כך עברנו לחבילה עוברת שבסופה כל ילד קיבל תג פוקימון ראשון (נורא קל להכין: גוזרים גליונות סול בהתאם לצורה שרוצים, כותבים את שם הילד ומדביקים סיכה בדבק חם). אחר כך היינו אמורים להמשיך באימונים, אבל כבר התחיל להיות מאוחר אז ויתרנו על משחק לימודי בעיטות/הגנה/קפיצות (כל מה שמוציא להם אנרגיה, ביננו), לימודי קריאת הוצאת הפוקימון. זה קל עם פוקימונים כי כל דבר יכול ליפול בקטגוריה של אימון - לפוצץ בלונים, להתחלק לזוגות ולרוץ עם כדור/בלון בין כל זוג מקו ההתחלה ועד קו הסיום בלי שהבלון יפול, קפיצות בשק, כדרור - כל מה שנפשכם חפצה בקיצור.

אחר כך שיחקנו שצוות רוקט מנסים לתפוס את הפוקימונים ולכן כל ילד היה צריך לנסות להוציא פרס דביקי מתוך קופסא בעוד הקופסא זזה. כבר לא היה ממש זמן אז שיחקנו עוד משחק אחרון ודי של לנסות להשחיל נר לבקבוק זכוכית בשעה שהנר קשור לחוט המלופף על מותני הילד, ללא מגע יד. אני אוהבת את משחקי הילדות שלנו ומסתבר שלא נס ליחם. מכיון שנרות מדליקים עם אש כל ילד קיבל את תג האש אחרי המשחק. זה הוביל אותנו לפינאלה - הפיניאטה שהיתה מעוצבת כמו הכדור הפורח של צוות רוקט.

 אחרי זה הגיע תור העוגות ואז כמובן שנגמרה המסיבה וכל מה שנשאר היה לנקות... כמובן שגם את זה עשינו בעצמנו. היה מגניב . תכל'ס


יום שישי, 21 בנובמבר 2014

אהבה - שגרה ולא פנטזיה

ימים עמוסים עוברים עליי ואני כמובן נתקפת יסוריי מצפון שאני לא כותבת, אני אוהבת את רגעי הכתיבה האלה. אני לא יודעת מה באמת אתם חושבים על הכתיבה שלי, אני יודעת שרגעי הכתיבה האלה הם רגעי בהירות, רגעים של אהבה מזוככת למילה, למחשבה, ליכולת ליצור קשר במילים. ימים ללא כתיבה הם מעטים, הכתיבה הפכה לשגרה וכשאני לא מספיקה משהו בי חסר. ובכל זאת, למרות הניסיון להפוך את הכתיבה, לזמן יומיומי קבוע, יש ימים שבהם אני פשוט לא מוצאת את הזמן. אז עכשיו אנחנו לקראת יום ההולדת של קטינא (מה שאומר שאוטוטו יצא פוסט יומולדת כמובן) וההכנות בעיצומן, אבל הן כמובן נעשות במקביל לכל הפעילויות הרגילות, מה שאומר שכל עוד לא נוספו עוד כמה שעות לכל יום, הרי ששפחתכם הנאמנה סחוטה ומותשת. תוסיפו לזה את קרב האיתנים שאני מנהלת מול צינון שמנסה להשתלט על כל חלקה טובה והנה מספיק סיבות לא להספיק לכתוב.

שיחות עם חברות הבהירו לי נקודה שלא חשבתי עליה, אבל היא מלווה אותי כל חיי ועוד הרבה יותר מאז שנולד הבכור. אני מצליחה למצוא זמן לכל זה מהסיבה הכי פשוטה וטריוויאלית. מי שכבר למד להכיר אותי בטח יחשוב שהתשובה שלי היא - בחירה. יש בזה המון מהאמת, קל הרבה יותר למצוא זמן כאשר אתה בוחר לעשות את מה שאתה עושה, אבל לא זו התשובה שלי הפעם. התשובה שלי היא אהבה. אני אוהבת את מה שאני עושה, לכן אני בוחרת בזה כל יום מחדש.

אני מניחה שלנסות לכתוב על אהבה זה די יומרני. מצד אחד היא בכל מקום, מהצד השני היא חמקמקה. לפעמים אני חושבת שקל יותר לבני האדם לערוג אליה מאשר להכיר בקיומה הפשוט. כי כמו כל הדברים היא נמצאת מתחת לאף, אך בתוך השגרה כל כך קל לא לשים לב אליה. נוכחת, אך נסתרת מהעין. כל כך הרבה כתבו עליה, כל כך הרבה מילים נשגבות. כל כך להאדיר אותה, בעוד שהיא נוכחת, בפשוט, במוכר, בתוכך. כן, אהבה היא כל המילים הגדולות, רק שהיא גם כל המילים הקטנות.

אהבה היא קצת כמו הטבע שנמצא בכל מקום ואנחנו חולפים על פניו לעיתים גם בלי לשים לב. קצת כמו ילדים שמבחינים ביופיו של הטבע גם בפרח הפורח בין אבני המרצפות ואחר כך גדלים ומפסיקים לשים לב, כך גם אנחנו עם אהבה, רואים ביופייה בהתחלה ולאט לאט שוחקים את זה ללא הכר. שוקעים בשגרה ושוכחים לראות עד כמה היא נוכחת, אבל האהבה נשארת ברקע, זה אנחנו שנעשים אדישים לקיומה. מצפים להתרגשויות, בעוד שאהבה היא לא רק התרגשות וחישפושים (מבחינתי יש מילה כזו) ועיקצוצים.

אולי הבעיה היא בבלבול בין אהבה להתאהבות, יש משהו מרגש בהתאהבות, התנודות האלה של הלב, אי הוודאות, הרצון להדדיות, להרשים. ובכל זאת כשאנחנו מדברים על אהבה זה נשמע פעמים רבות כמו שדה קרב. קל מאוד להבחין באהבה בתחילתה, הבעיה היא בלהרגיש את נוכחותה אחרי הרבה זמן, אנחנו נוטים לשכוח גם כשאנחנו יודעים שאנחנו אוהבים. ואני לא מדברת רק על אהבה רומנטית, אלא אהבה בכלל. 

אני מסוג האנשים שאוהב את האהבה גם בשגרה, אני בוחרת לראות אותה כל הזמן ולבחון את העולם לאורה. צינית נכון, אך למרבה הפלא לא מחפשת את יסוריי ורתר, לא מחפשת את הנשגב. אוהבת את הבגד המהוה, אוהבת את המוכר והיומיומי, אוהבת את מה שנוח לי. ולמרות הכל מוצאת את האהבה בכל יום, לא עושה ממנה עניין, אבל שואבת ממנה כוח. 

אני לא צריכה את הדרמה של להתאהב ולהרגיש כאילו קפצתי ממטוס רק לא ברור אם יש לי או אין לי מצנח, ככלל אני לא ממש אוהבת את הגובה, טוב לי יותר להיות על האדמה. גם ברגשות, אני לא מחפשת את הריחוף באוויר, מעדיפה את רגבי האדמה, גם אם גדלים עליה קוצים. בתחושות העזות, הכמעט היסטריות, יש מן האילחוש, הן מייתרות את כל המסביב וניזונות בעיקר מהדימיון והפנטזיה. באהבה שלי יש המון פגמים וצלקות, זה מה שאני אוהבת. לא מבקשת פנטזיות, מבקשת את האמת והאמת הזו נמצאת בפרטים הקטנים. לא רק ביפה גם בפגום, לא רק בחיוך גם בעצב. לא צריכה את רגעי השיא המטורפים, שמקדימים את רגעי השפל, לא את הטלטלות והכעסים. צריכה לזרום ולהרגיש אותה מתעצמת בעצמותיי ולא מעכלת אותן. 

האהבה שלי כל הזמן שם, משתדלת להנות מהרגע, אבל יודעת שהיא מכלול הרגשות ובעיקר היא השגרה וזה מה שנותן לי את הכוח. טוב סילחו לי, הפוסט הזה לא נועד להתפלספות. בוקר ולי יש מסיבת יום הולדת להרים מחר והאהבה לא תעשה אותה בשבילי. אולי זאת בדיוק הנקודה, אני בוחרת לאהוב כי זה נותן לי את הכוח לעשות ובעיקר לחייך.
   

יום שלישי, 18 בנובמבר 2014

הגנון של - משחקים בהיעדר אחריות

אומרים שבכל שפה יש ריבוי מילים לדבר העיקרי בתרבות או במקום, אחת הדוגמאות השמישות ביותר לזה הוא ריבוי המילים לשלג בשפה האסקימואית. מה קורה במצב של היעדר מילה? האם ניתן לעשות היקש הפוך ולהגיע למסקנה שאם מילה מסויימת חסרה בשפה היא גם חסרה בתרבות של דוברי השפה? אני מניחה שכן ואקח כדוגמא את היעדרה של מילה אחת מהשפה העברית לתיאור אחריות ציבורית. אותה אחריות שיש לנושא משרה ציבורית מתוקף היבחרו ונשיאתו במשרה. לא ערכתי סקר אולם במרבית השפות המערביות שאני מכירה יש לפחות מילה אחת המתארת את האחריות שיש בעצם המשרה. אם מקרה המבחן הישראלי מלמד משהו, הרי שאין מילה אחת בשפה וגם אין שום נושא תפקיד ביצועי (ממשלה) שגם מדגים את אותה ולכן אין לי אלא לשער שההיסק ההפוך עובד במקרה זה.

הבוקר שוב היה פיגוע, אולי עדיין במסגרת מה שנתניהו מגדיר "פיגוע אווירה", הפעם מחבלים נכנסו לבית כנסת עם אקדח וסכין קצבים, 4 מתפללים נהרגו ו- 8 נפצעו. מה עושה נתניהו? מאשים את אבו מאזן. מה עושה ליברמן? מאשים את אבו מאזן. מה עושה נפתלי בנט? מאשים את אבו מאזן אבל גם מחזיק תמונה של מתפלל יהודי מוטל ללא רוח חיים עטוף בציצית ותפילין, כנראה בשביל האווירה. מה עושה לפיד? ובכן, לפיד מחזיר אותנו לימי הפוגרומים ומציע אופרטיבית הוצאות להורג וענישה קולקטיבית (אפרופו אבינו שבשמיים). מה עושה יעלון? ובכן לא שמעתי ממנו יותר מדי, אבל יש להניח שהוא מחרה ומחזיק אחר חבריו. אני יכולה להמשיך ולמנות אותם אחד, אחד, אבל מה שמאפיין את כולם הוא הטלת האשמה הבלעדית והחד משמעית על עבאס. אולי הגיע הזמן שניתן לעבאס להתמודד באופן רשמי על משרה בממשלה הישראלית, אם הוא כל הזמן אשם אולי הוא גם ידע לקחת אחריות? 

כל ה"הנהגה" שלנו מצאה את הדרך להסית ולהאשים אחרים גם באחריות וגם בהסתה. רק שאם יש משהו בעברית שאנחנו משופעים בו הוא אמרות שפר. התנהגות ה"מנהיגים" שלנו היא בעיקר דוגמא מצויינת "לפוסל במומו פוסל". כן, עבאס לא צריך לעשות הרבה דברים והוא שוגה, אך ההנהגה שלנו שוכחת לבחון איפה היא שוגה והתעמולה הבוטה נגד עבאס והפלסטינים היא הלכה למעשה המדיניות היחידה בה נוקטת הממשלה. משתמע מכך שלמקבלי ההחלטות בישראל אין מדיניות, הכל תלוי בעבאס. איך זה מתישב עם הצהרתו של ראש השב"כ שעבאס לא מעודד טרור, גם לא מתחת לשולחן? ובכן זה לא, אבל התעמולה בשיאה וזה מצליח, מה גם שהתעמולה הזו רק מנציחה את אי המעש המדיני ומסייעת בסיכויי ההצלחה בבחירות. ללמדכם שמקבלי ההחלטות בישראל לא ממש מתעניינים בעתיד המדינה, אלא בשמירת מושבם בממשלה ובכנסת. 

הפיגוע של היום בבית הכנסת שדומה שהיה מאורגן ומתוכנן כולל התחמשות בנשק חם, יוצרת מגוון פרשנויות ומעבירה את המוקד ל"מלחמת דת" - זה מתיישב טוב: יש דאעש, ויש חמאס והאיסלם הקיצוני בעלייה ברחבי העולם. רק שבדרך אנחנו שוכחים כמה דברים. למשל שעד אפריל ישראל דרשה בהכרה במדינת ישראל עד שנתניהו החליט להעלות את הרף והכרה במדינת ישראל כבר לא סיפקה אותו, הוא דרש הכרה במדינה יהודית. לסבך את האופק המדיני בדת, זה לא נחלת הצד השני, זו נחלת שני הצדדים. 

יש נטייה להאשים את השמאל בנטילת הצד המתקרבן ובראייה חד צדדית של המצב מנקודת מבט פלסטינית, אני לא חושבת שזה נכון, אבל בה במידה ניתן לומר שראייה חד צדדית היא נחלת שני צדי המפה הפוליטית, אבל יותר מזה - של ראשי המדינה שלנו. לכיבוש כבר לא קוראים כיבוש כי הרי אלוהים נתן לנו את כל השטח, עם פלסטיני אין כי הרי בתקופת התנ"ך לא היו פלסטינים ודמוקרטיה לא ממש צריך כי היא הרי בכלל לא מוזכרת בתנ"ך אז למה בכלל צריך את זה. ליברמן היום הודיע כי :אבו מאזן הופך במכוון את הסכסוך לסכסוך דתי", אני לא יודעת איזו אסמכתא הוא מביא אבל בנט הוא זה שהצטלם היום עם תמונה "טריה" מהפיגוע של יהודי עטוף טלית וציצית והודיע בפייסבוק, כמו גם ב- bbc, שהוא לעולם לא יפסיק להראות את התמונה. ספרו לי עוד איך העימות ביננו לפלסטינים הופך למלחמת דת ואיך זה אשמת עבאס. 

בממשלה יש גנון, לא אנשים שיש להם אחריות, אין בעברית את המילה אחריות ציבורית כי זה לא בא עם התפקיד, אם משהו לא מסתדר פה אפשר לטפול האשמות על הצד שכנגד, כי בגנון "הכל עובר אליך וקקי בידיך" זו דרך התבטאות לגיטימית. הבעיה היא שאין לנו מנהיגות, אם היתה גננת בסיפור הזה היא כבר היתה לוקחת אחריות, אבל אין. נתניהו מעוניין לשמור על הכיסא שלו ולכן למרות שהמוסיקה מתנגנת הוא לא קם מהכיסא מחשש שייתפסו לו אותו והוא יודע שיש כמה מתמודדים על התפקיד, רק שבגנון הזה הסיפור לא נגמר רק ב"מה היה לך היום בגן, ילד?", ההתרחשויות בגן הזה משפיעות על כל אחד ואחד מאיתנו. "מנהיגים" מדברים על תחושת ביטחון ואין להם "תחושת אחריות" והכל הוא בתחושות בלי טיפת תכלס. בפוליטיקה תחושת בטן יכולה רק לעזור אבל היא לא באה במקום המשא האמיתי של אחריות ומכיון שאין בלקסיקון שלנו מילה כזו גם אין כזו במציאות. רק את התוצאה כולם רואים, גם אלה שמאמינים למסע התעמולה הנוראי שמתרחש מתחת לאף שלנו "האגדה על אשמתו של אבו מאזן". רק שבניגוד לאגדות שמספרים בגנון לאגדה הזו אין סוף טוב ואף אחד לא יחיה כאן באושר ובעושר עד עצם היום הזה.


יום ראשון, 16 בנובמבר 2014

מראה סדוקה

לפעמים, כשלא קל לי וזה קורה, אמנם לעיתים רחוקות, אני נזכרת בשורות של לאונרד כהן מתוך שירו המנון - "מתוך הסדקים נכנס האור". זה נכון בתוך חדרים, בתוך כלים מכילים, הבעיה מתחילה כשאת מסתכלת במראה מתוך סדקי כאב. לא מראה שבורה - אלא מראה שטוחה, נקייה מלכלוך ובכל זאת הבבואה שמשתקפת היא מעוותת ושבורה. אפקט הדמעות והכאב יוצר תחושה של מראה סדוקה. כואב להביט במראה סדוקה, הנטיה הראשונית היא להסיט את המבט, אלא שהמבט לא מוסט ולהתסכל על זה זה לא פשוט, אבל זה המבחן האמיתי. 

גם אם היתה המראה סדוקה, לא היה נכנס דרכה אור. זה אולי אחד המקרים היחידים בהם לא נכנס האור מבעד לסדקים. מראה עשויה זכוכית שטוחה ומאחוריה שכבה דקה של מתכת - האור לא נכנס דרכה הוא נשבר בה, גם כאשר יש סדקים. שבירת האור היא יפה, אך המבט אינו עובר לראות את שבירת האור וספקטרום הצבעים, הוא נמשך לכאב. נפלאות הסיגוף האנושי. 

עקרונית, חוק ההחזרה אומר שזוית הפגיעה שווה לזווית ההחזרה - לכן המראה היא שיקוף. אבל הנפש האנושית אינה רק חוקי אופטיקה, הנפש האנושית רואה במראה את מה שהיא רוצה. לכן זוית ההחזרה אינה תמיד לפי האנך, לפעמים היא לפי הנפש. לכן לא תמיד כאשר האדם מתבונן במראה, הוא רואה רק את מה שמשתקף מולו, לפעמים הוא רואה את מה שהוא תופס שהוא רואה. לעיתים מה שאתה רואה אינו מה שמשתקף מולך, אלא מה שאתה חפץ או לא חפץ לראות. פעמים רבות מה שתראה במראה הוא תלוי מצב רוח. לפעמים בכלל לא התכוונת להתבונן במראה אבל מישהו שם את המראה מולך. לפעמים רק להרים את המבט ולהכיר במה שאתה רואה יכול לשבור לך את הלב. כי לא את ההשתקפות אתה רואה, אתה רואה את כל היתר.

ברגעים האלה כשמה שניבט מולך במראה הוא כואב, כל מה שצריך זה רק קצת סליחה, הבנה, אולי חמלה, אבל בטח לא שקר. צריך לתקן את זוית הסטייה של המבט האנושי כדי לראות שמה שעומד מולך הוא פשוט בשר ודם, שצריך יותר מכל שתמחל לו ותאהב אותו. זה קשה כי המבט מול המראה הוא הכי לא קל והוא מלא בפילטרים ואותם דווקא יש לסנן. כי רק מול המראה אדם יכול לראות את פרצופו בדיוק כמו שהוא. ודווקא את מי שמשתקף מולנו במראה אנחנו רואים לא רק דרך העיניים, אלא דרך רגשות. זה דורש לפעמים כמה דקות טובות של התבוננות פנימית, לא בחושך, מול המראה ובאור - לבחון את האדם שמולך לטובה ולא לרעה, לאמת ולא לשקר. לאהוב את מה שאתה רואה מתוך רצון כן לסלוח ולאהוב אותו, להכיל אותו, כמו שאנחנו יודעים להכיל אחרים. זו מטלה לא פשוטה. 

גם כשהגוף עירום, אתה רואה את עצמך תחת מסך של תחושות, ברגעים הקשים להישיר מבט לעבר האופק לפעמים קל יותר מאשר להישיר מבט אל עצמך. כמה קשה לנו ההתבוננות הישירה בעצמנו, אפילו ברגעים הטובים שלנו מול מראה ישרה לחלוטין אנחנו רואים את עצמנו לא נכון וזה לא שאלה של אור לא מחמיא, אלא העיניים הביקורתיות. כמה קשה לנו לחשוף בפני עצמנו את הנפש, את הכאב ולראות מבעדו את היופי. לפעמים ממש כמו בסיפור פנטזיה, כל מה שאתה צריך לעשות זה לבהות ולפוגג את הכאב שהתגבש, את הכעס שנעצר - לפרוט אותו, עוד ועוד עד שיתפורר במבט העיניים וישאיר בך את הרכות המתבקשת לראות את עצמך מחוץ לסיטואציה, כמו שאתה. לסלוח, לאסוף, להירגע ולשמוע שוב את המוסיקה הנכונה שתאפשר לך להתבונן בעצת ופשוט לאהוב. 

במידה רבה, הורות היא סוג של מראה וכל ילד שם מולך מראה אחרת ובכל אחת אתה נראה אחרת בכל זמן נתון, גם אם המראות עומדות מולך באותו הרגע ממש. לא פשוט להיות אדם ולהישיר מבט מזוכך במראה, לא פשוט להיות הורה ולקבל את מה שאתה רואה, במידה של רחמים ורצון. אבל זה כבר נושא לפוסט אחר. לפעמים אני צריכה לעצור את שטף המחשבה וללת לכולנו קצת זמן לנוח. אולי להתבונן, לא בנושא התפקיד, לא בחיצוניות, אלא בפשטות הרכה של הנפש, של הבסיס של מי שאתה.

יום שבת, 15 בנובמבר 2014

שונא "יהיה בסדר" יחיה

אם יש משפט שעושה לי רע זה "יהיה בסדר", בעיקר כי לרוב הוא נשמע מפי אנשים שתכל'ס הכל אצלם בסדר, הם רק לא ממש רואים את זה. אני יודעת שאני "פוליאנה" שכזו, שתמיד רואה את הצד החיובי עד שזה די מעצבן את הסובבים אותי, אבל המשפט "יהיה בסדר" נתקע לי בגרון. ברור שיכול להיות טוב יותר, אבל למה לא לשמוח במה שיש עכשיו? למה תמיד להבנות סביבך מציאות של "יהיה בסדר" - כי הרי אם זה המשפט השגור על לשונך, "יהיה בסדר" הוא אף פעם לא עכשיו הוא תמיד בעתיד ולכן כנראה אף פעם לא יהיה בסדר עכשיו. אני אוהבת לראות את הבסדר של עכשיו כדי שמחר אפילו יהיה יותר בסדר ולמען האמת, ברוב המקרים, זה בידיים שלי. 

המילים שאנחנו משתמשים בהן מבנות במידה רבה את המציאות, לכן הבסדר הזה הוא בסדר שצריך להיות כאן ועכשיו ולא באיזה מחר עלום שאין לדעת את טיבו. בכלל אני שונאת את כל המחר הזה, למה מחר אם אפשר כבר עכשיו? כשהייתי קטנה, רוצפה הילדות שלי בהמון משפטי שפר גרמניים שתמיד נאמרו בשתי השפות כדי שיהיה לי ברור גם בגרמנית וגם בעברית. אחד מהם היה "מחר, מחר, רק לא היום, אומרת כל חבורת העצלנים". ברור שבמקרה הגרמני הזה אין הכוונה ל- state of mind אלא בעיקר ליעילות של עשייה. נוסח אל תדחה למחר דברים שאתה יכול לעשות היום, אבל זה לא תופס רק לזה, זה תופס להווייה האנושית.


תכל'ס אף פעם אין לנו ביטחון שיהיה מחר, בקושי יש ביטחון בהיום. ויש כל כך הרבה דברים שיכולים להשתנות. אבל את הרגע זה בדיוק מה שיש לנו. את הרגע הזה אנחנו יכולים לחוות כלא משהו אבל מתישהו יהיה יותר טוב או זה מה שיש כרגע ולכן זה טוב. בהינתן שתי האפשרויות, אני בוחרת את האפשרות השניה. תמיד.


מה שתמיד מדהים אותי הוא שדווקא אנשים במצבים בהם "יהיה בסדר" הוא הכי לגיטימי, הם דווקא האנשים הכי אופטימיים והכי חזקים ולא יגידו לך את המשפט הזה. באיזשהו מקום, המין האנושי הוא כל כך מוזר שדווקא כשאתה נלחם, באמת נלחם על משהו, אתה מסוגל למצוא את היופי ואת האופטימיות ויותר מכל את הכוח. אני בעד למצוא את הכוחות גם בלי להילחם, רק מתוך עשייה וניסיון לחיות את החיים. המחר הוא תקווה, זה יפה ונחמד אבל המחר הזה יהיה כמו היום אם לא תעשה דבר. ובתכל'ס מי בכלל מבטיח שיהיה מחר? אני בטח לא אדם ניו אייג'י או אדם של אמונה בדברים אמורפיים, אבל אם יש משהו שהחיים לימדו אותי זה להאמין בעצמי. אני חושבת שזה מקור לא רע לאופטימיות.

אני אדם ציני, צוחקת מהומור שחור, אני מאוד מודעת למצבי תמיד ועדיין בתוך תוכי אני תמיד אהיה פוליאנה. כי אם יש רק את היום, מוטב שאנצל את זה להיות שמחה, אחרת זה עוד יום שבוזבז. את ה"יהיה בסדר" אני משאירה לאחרים. ככה אני חיה את חיי, זה מה שאני מנסה להעביר לילדים. הכוח נמצא אצל כל אחד מאיתנו. היום הוא העכשיו. העכשיו הוא ההווה ותכלס הוא גם העתיד, כמו שאמרה שימבורסקה "כשאני הוגה את המילה עתיד, ההברה הראשונה כבר נהפכת לעבר". הכל עניין יחסי. גם המצב שלנו עכשיו. אפשר לקבל אותו כמו שהוא ובידיים נרפות לקוות למחר אחר ואפשר להביא את המחר ולקבל את הווה כמו שהוא, בחמלה, באהבה ומתוך אופטימיות במה שיש. כאן ועכשיו.

יום חמישי, 13 בנובמבר 2014

מערכת החינוך ליהדות

הבחירה שלי בחינוך ביתי ממצבת אותי כמשקיפה מהצד על מערכת החינוך. לא רק שכף רגלם של ילדיי לא דרכה מעולם כתלמידים מהמניין בבתי הספר או בגנים, הם גם לא רשומים אליה למרות שעקרונית אני מחוייבת לרשום אותם למערכת כתוכנית גיבוי במידה ולא אקבל את אישור משרד החינוך לחינוך ביתי. אני לא מתכוונת לרשום אותם למערכת ואין אף אחד שיוכל לאלץ אותי. אם נחליט ביום מן הימים שחינוך ביתי אינו נכון לנו, נמצא אלטרנטיבה. האלטרנטיבה לא תהיה ממסד חינוכי רגיל. בבית המשפט האישי שלי מערכת החינוך יצאה אשמה. אני יודעת שהרוב המוחלט של קוראי הבלוג שלי לא יסכימו איתי ואני חייבת לציין שזה ממש לא מפריע לי. מה שכן בכל פעם שאני כותבת על מערכת החינוך אני מרגישה שאני חוצה איזה קו אדום. כאילו שאם אני לא משתתפת במשחק אז גם אסור לי להביע דיעה. לא שזה משנה הרבה כי בכל זאת אני כותבת.

גם אני תמיד חשבתי שהמערכת לא כזו גרועה, הרי גם אני יצאתי ממנה. רק שאז נזכרתי איך נפקחו לי העיניים באוניברסיטה לגבי דברים שהייתי צריכה לדעת מזמן. אז גם נזכרתי בכל הדברים שלא אהבתי במערכת אבל למדתי לסנן. אחר כך נזכרתי בכל האנשים שלא אהבתי לראות בבית הספר. אחר כך כשכבר הייתי בסגל האקדמי גם הבנתי כמה לא מלמדים את יוצאי המערכת לחשוב. רק הרבה אחר כך הבנתי כמה המערכת השתנתה מאז שאני הייתי קטנה, ולא, לא לטובה. כשהחלטתי על חינוך ביתי, עם כל אלה אנשים הסכימו איתי אבל אז שאלו אותי מה עם הנושא החברתי, אז כבר עניתי על זה, הנה כאן.

אבל לא על כל אלה רציתי לכתוב היום. יש המון דברים שמטריפים אותי במערכת החינוך, אני מודה, אבל אחד הדברים שהכי מטריפים אותי הוא הנושא הדתי. המערכת כולה קורסת, ההישגים של התלמידים בארץ, בטח בהשוואה לתלמידי מדינות OECD אחרות אבל גם בהשוואה לכלום, הם מחפירים, ובכל זאת התוכניות האופרטיביות העיקריות שנכנסות למערכת הן בנושאי דת. והנה התבשרנו ששר החינוך מכניס עוד תוכנית ללימודי דת לבתי הספר היהודיים הממלכתיים. יש נסיגה כוללת בערכים דמוקרטיים אבל לילדים שלנו מגיעות עוד שעות שבועיות של קירוב דתי וזהות יהודית. מרוב זהות יהודית כבר אין מקום כמעט לשום דבר אחר. טוב, כבר אמר אדלסון שהדמוקרטיה לא כתובה בתנ"ך.

לא יודעת אם זה מתפקידי לספר לכם, אבל מרבית ההורים בבתי הספר הממלכתיים אינם דתיים ובכל זאת הם מקבלים את הדין. יותר מזה, הם מקבלים את העובדה שהחינוך שהם מעניקים לילדיהם הוא פלורליסטי וחילוני ולא חושבים לרגע אחד שהסוציאליזציה הדתית הזאת בתוך בתי הספר יוצרת אצל ילדיהם דיסוננס רציני. לצערי מערכת החינוך אינה מציגה תמונה מאוזנת - היא מציגה תמונה מאוד ברורה בה הערכיות דתית והאתנוצנטריות חשובות יותר מערכים אוניברסליים. הבריאה חשובה יותר מהאבולוציה, עשרת הדיברות חשובים יותר מזכויות אדם, ויהודי זה הכי טוב. זה סט ערכים מאוד בעייתי בלשון המעטה. ילדים נוחים להתרשם, אנחנו שוכחים את זה, ולכן הניואנסים הלא דקים האלה משפיעים עליהם יותר ממה שנראה לנו, המבוגרים שגם יודעים לסנן. בתחום הזה האינדוקטרינציה הדתית חוגגת במערכת החינוך, זו לא ערכת כלים להשתלבות בחברה - זה סט ערכים מקובע שהופך את היהדות למרכזית בהגדרה האישית של ילד בשנים בהן הוא לומד להגדיר את עצמו. וזה לא נגמר באישי, זה משתקף בחברה. הבעיות שאנחנו רואים היום צפויות להחמיר.

אני זוכרת את עצמי בבית הספר מקווה בכל מאודי שלא יבקשו ממני ביס מהסנדוויץ עם הנקניק שלא היה מרוח במרגרינה, או מסבירה למרות התדהמה שלא אנשק ספר תנ"ך שנפל. ואז עוד היו לנו רק שעתיים תנ"ך בשבוע. מאז הדברים רק התחדדו. היום המערכת מעודדת כפיה דתית שלא היתה מביישת תיאוקרטיה ואין איזון, יתרה הדברים רק מתחדדים בחטיבות הביניים ובתיכונים. כאשר בחברה הישראלית רק מתעצמות המחלוקות וההבנה של מהי דמוקרטיה רק הולכת ומתרופפת, הערכים שמערכת החינוך מעבירה לילדים שלנו, אותם ערכים יהודיים, רק יחריפו את הבעיות שכבר עכשיו ישראל לא באמת מצליחה להתמודד איתן - העדר ערכים אוניברסליים, גזענות ואלימות ואלה לא דברים של מה בכך. מערכת החינוך היא המערכת האמונה על הערכים של הילדים שלכם אבל היא מסתבכת כנראה עם המילה אמונה ומבלבלת את האמון שאתם מביעים בשליחת ילדיכם למערכת עם האמונה באלוהים. מערכת החינוך אמורה לחנך את ילדינו להיות בני אדם, לחשוב ולפקפק. אבל אם אותנו, יצירי המערכת, מה שקורה לא מצליח לערער, מצבם של ילדינו יהיה רק גרוע יותר.

לא ייתכן שהתשובה ההורית תהיה "מה רע בזה?" המון דברים רעים בזה - שעות רבות מוקדשות גם כך לנושא הזה וזה בא על חשבון דברים אחרים. אני לא יודעת מה איתכם אבל מדעים, ספרות, פילוסופיה, כלכלה ומדע המדינה נראים לי לא פחות חשובים, רוצה לומר הרבה הרבה יותר חשובים, למען עתידם של הילדים שלנו כאינדיבודואליסטים וגם כפרטים בחברה. הפיתרון לא יכול להיות לשלוח את הילדים לבתי ספר יחודיים או פרטיים, הפיתרון צריך להגיע בהתערבות אקטיבית של ההורים במערכת התכנים הזו, בהתנגדות לרפורמות הדת האלה, שהן לחלוטין לא מסמלות רפורמה כי אם רגרסיה. 

אז כן תמשיכו להסביר שלא נורא שההשכלה של הילדים שלנו הולכת ומצטמצמת, העיקר שיש להם חברה; שזה לא נורא כי את הערכים האמיתיים הם לומדים בבית; תמשיכו לתת תירוצים ולא לפעול כדי שדברים ישתנו. את התוצאות אנחנו רואים היום. פרשת ורטה היא רק עוד פרשה, העיקר שאת פרשת השבוע הם יפנימו טוב טוב. אבל פרשת ורטה, שטוטאה זה מכבר, הביאה נהלים חדשים - נהלים של הימנעות מדיונים על הדברים החשובים ביותר ותוספת על תוספת של עוד שיעורי העצמה דתית. הצילצול הזה הוא לנו, רק שאנחנו באמת לא יכולים יותר ללחוץ על הסנוז. לא יתכן שנקבל את המצוי ונוותר על הרצוי. מערכת החינוך כושלת כישלון חרוץ בחינוך הילדים שלנו ובכל זאת אנחנו ממשיכים לקבל את הדין ולשלוח את הילדים לשם ולקוות לטוב. התקווה הזו לטוב הביאה אותנו למקום הזה וזה מקרין על החברה, זה יחמיד כשהדור שנמצא כרגע במערכת יתחיל את חייו הבוגרים בחברה. צריך להפסיק ללחוץ על הסנוז ולהתחיל לבוא בדרישות. 

לאלה שהקימו את המדינה היה חזון ציוני-חילוני שמתבסס על המכנה המשותף היהודי אבל רוצה לראות בישראל מדינה ככל העמים, דמוקרטית ונאורה. עם הגל הדתי-לאומי ששוטף את מערכת החינוך אנחנו רק יכולים לראות את החזון הזה מתמוסס כמו קצף גלים, זה שאין לו זוכר. 
 

יום רביעי, 12 בנובמבר 2014

כנראה שזה מגיע לנו - עוד מסמר בארון הקבורה של הדמוקרטיה

זה לא שמתחשק לי פוסט פוליטי, זה לא שהרשת לא מלאה באנשים שכבר כתבו על זה, זה פשוט שאני לא יכולה לעבור על זה בשתיקה. מאז שהתחלתי לכתוב את הבלוג הזה, אני כותבת על שקיעתה של הדמוקרטיה שמתרחשת ממש מתחת לאף שלנו מבלי שממש נשים לב. במרבית השיחות שלי עם חברים, מסבירים לי שאני מגזימה, לרוב הטיעון הוא תראי אותנו ותראי את מי שמקיף אותנו, או לחלופין מסבירים לי שגם ארה"ב היא לא ממש דמוקרטיה. עזבו אתכם מתהליך הייהוד האינטנסיבי, אם כי הגדלת התקציב של מנהלת הדת ב- 17 מיליון שקלים צריכה להדאיג את כולנו, שברור שמגיע על חשבון הדמוקרטיה. בואו נדבר רק על דמוקרטיה. 

נתחיל מזה שדמוקרטיה היא לא עניין של ימין/שמאל, דמוקרטיה היא לא עניין של אינטרפטציה, דמוקרטיה אמורה להיות אינטרס של כל אחד ואחד מאיתנו. לא אחדש לכם דבר שהתרופפות של התנאים הדמוקרטיים זה חרב פיפיות. מה שנראה לכם נכון אולי לעשות בהקשר מסויים ופרטי צריך להיבחן בקונטקסט רחב יותר. כי אם היום בוחנים משהו רק נגד ערבים, ומחר רק נגד שמאלנים או פליטים או חרדים, בסוף זה יכול להגיע לכל אחד ואחד מאיתנו גם אם התסריט הזה נראה לכם כרגע דימיוני. אם במקרה משתמע מזה שאני חושבת שישראל כרגע היא דמוקרטיה אמיתית, אז רק שיהיה ברור, יש סמי-דמוקרטיה בישראל ובעיקר ברמה הפרוצידוראלית, לא יותר. נראה שבימים האחרונים נתניהו מוריד עוד הילוך במנוע הדמוקרטיה המעורער ממילא.

רק במוצאי שבת החליט ראש הממשלה להורות לשר הפנים לבחון שלילת אזרחות לערבים ישראלים שהפגינו נגד המדינה או תקפו שוטרים, מחר על רקע זה אפשר לבחון שלילת אזרחות גם לאחרים. מדינה דמוקרטית נמדדת בריבוי דעות, לא ביצירת מדינה הומוגנית בה מי שלא מיישר קו עם מדיניות הממשלה עלול לאבד את אזרחותו. מדינה צריכה להכיל את האפשרות שיש מי שמתנגד למדיניות, לא רק שאין זה מסמל העדר נאמנות למדינה לרוב זה בגלל נאמנות למדינה והתנגדות למדיניות ספציפית. בדמוקרטיה זה אמור להיות ברור. התנגדות למשטר וקיום אופוזיציה הם נדבכים חשובים לקיומה של דמוקרטיה ובמידה רבה היא נמדדת בזה. נראה שמי שצריך קורס מזורז בדמוקרטיה הוא ראש הממשלה. אבל בשביל מה צריך דמוקרטיה, אפילו אבירו ומושיעו של ראש הממשלה, הפטרון שלדון אדלסון הסביר "שזה לא נורא אם ישראל לא תהיה דמוקרטיה, בסך הכל זה הרי לא כתוב בתנ"ך". אמר והוסיף להשיאר אזרח אמריקאי. כמה נוח. 

בתקופת צוק איתן זה לא סוד שהתנגדתי למדיניות הממשלה, התגובות שקיבלתי מטוקבקיסטים שונים הן מהז'אנר הנחות ממנו עשויה גם ההתבטאות של נתניהו אתמול, ואני מצטטת: "לכל המפגינים בגנותה של מדינת ישראל ובזכות המדינה הפלסטינית, אני אומר דבר פשוט: אני מזמין אתכם לעבור לשם, לא נערים עליכם שום קושי". איזו הבנה דמוקרטית עמוקה יש לאיש הזה, תדע כל אם עברייה כי עתיד ארצה נתון בידי גחמותיו ואינטרס הבחירה של העומד בראש המדינה. צודק נתניהו - למה להתמודד עם התנגדות למדיניות שלו אם אפשר פשוט לשלוח את המתנגדים החוצה (ועוד מרצון, חכו שהוא ישלח אותנו לדאעש). כי אופוזיציה - למה זה טוב באמת? ברנרד שו כבר אמר כי "דמוקרטיה היא מנגנון שמבטיח שבני האדם ינוהלו בדיוק בדרך שבה מגיע להם". 

ככל שמתעכב פירסום הפוסט הזה, מכל הטעמים האובייקטיביים, נתניהו ממשיך לספק דוגמאות. אתמול (שלישי), כינס נתניהו מסיבת עיתונאים אחרי ישיבת הקבינט, בכל זאת גם הוא הבין שאי אפשר שלא לדבר עם העיתונות הישראלית לנוכח ההידרדרות במצב (שכמובן כמו כל מדינאי הוא לוקח אחריות ומפיל אותה בלעדית על אבו מאזן ולא חלילה בוחן את מדיניותו). מכיון שמדיניות היד הקשה עובדת כל כך טוב וכמוה חברתה "היד הקלה על ההדק", הורה נתניהו על הגברת היד הקשה (טוב כי זה מוכיח את עצמו כבר אמרנו) וכמובן בחינה של הוצאה מחוץ לחוק של הגורמים הפעילים בירושלים ואז הוא פנה אל הערבים החיים בישראל וביקש מהם לא ללכת אחרי מיעוט קיצוני ולשמור על נאמנותם למדינת ישראל כי ישראל כמובן מצוידת בקור רוח ובאמונה בצדקת דרכנו. השימוש של נתניהו בגוף ראשון רבים לא עושה אותו צודק, אבל הוא גם לא מובך כאשר הוא מבקש מהערבים בישראל לישר קו עם המדינה היהודית. כרגיל הוא שכח שדמוקרטיה היא הגנת המיעוט וזכויות אדם, אבל בעצם זה לא כתוב בתנ"ך...

ממשלת נתניהו השלישית מביאה אותנו אל עברי פי פחת, הוא יכול להגיד עד מחר שהוא מאמין בקור רוח במטרותינו העלומות, אבל כנראה שנאמניו הבינו אותו נכון הבוקר כאשר ניסו להצית עוד מסגד, או כאשר שר החינוך מציג עוד תוכנית לימודים חדשה מהגן ועד התיכון ללימודי יהדות. כי באמת צריך ללמוד עוד קצת יהדות, דמוקרטיה זה כל כך אובר רייטד. הבעיה היא ששיקולי נתניהו נועדו להבטיח את בחירתו מחדש ולא את עתידה של מדינת ישראל, והבעיה היותר חמורה היא שלאט לאט אנחנו מגדלים כאן דורות שלא מבינים את המושג דמוקרטיה בלי "צדק יהודי", "הבטחה אלוהית" ונאמנות מוחלטת לדת, לצבא ולשואה. לכל מדינה יש את הזכות להרחיב את האתוס ולייצר נרטיבים, זה טבעי וזה ידוע, רק שישראל מנסה להחזיק את עלה התאנה הדמוקרטי מעל הזיקפה היהודית שהולכת ותופחת ואוטוטו עלה התאנה הזה כבר לא יסתיר דבר.

מהי דמוקרטיה? לדבר בגוף ראשון ולהפגין נאמנות. התנגדות למדיניות? לא בדמוקרטיה שלנו. לצעוק המלך הוא עירום? למי יש כוח? אוטוטו פשוט נאמר תודה על כל בוקר שהתעוררנו בו ועדיין אנחנו אזרחים. אז תודה נתניהו, אני אמשיך להתנגד למדיניות שלך ולמרות הצעתך המפתה אני לא אעבור לרשות. ברשותך אני אמשיך להגיד שאתה רע לישראל, גם אם זה לא יעזור, לפחות אני אדע שלא שתקתי. דמוקרטיה זו הידיעה של כל אזרח ואזרח שיש ביכולתו להשפיע על המדיניות ויש בכוחו להתנגד כי דמוקרטיה מושתת גם על עקרון הגבלת השלטון. שחק, שחק על חלומות נתניהו, אבל אני עוד אאמין בדמוקרטיה גם אם אתה בוחן את האפשרות לשלול את אזרחותי. האיש שהלך לפני ארונו הפיקטיבי של רבין מצא עוד משהו שניתן לקבור בקבורה יהודית. גם את הדמוקרטיה, כמו את חללינו נקבור בארון מתים. שששש, אל תפריעו - נתניהו עסוק בנעיצת המסמרים האחרונים. 

יום שני, 10 בנובמבר 2014

פחדים

הורות היא דבר נפלא ומתגמל אך גם אתגר גדול שמכיל קשיים רבים, חלקם צפויים חלקם בלתי צפויים. לא חידשתי לכם דבר, אני יודעת. אחד הדברים שהכי קשה לי איתם הם הפחדים של הילדים, זה לא אובייקטיבי. גם את זה אני יודעת. יש ילדים עם פחדים "רגילים" - פחדים מבעלי חיים, ממפלצות, מדברים מתחת למיטה, מבלונים, מרעשים, מברקים ורעמים. לאף אחד מהילדים שלי לא היו פחדים כאלה ואם היו פחדים זמניים הם עברו מהר וללא דרמות. אולי זה בגלל אורח החיים שלנו - לינה משותפת, הנקה למיטיבי לכת (פשוט כי באמת עד שהם נגמלו הם היטיבו ללכת), חינוך ביתי וכו' - הם אף פעם לא היו לבד, תמיד היתה להם תשומת לב מלאה, בכל בעיה היה להם גיבוי מלא ואם היה צורך הרי שגם תיווך. פחדים שצצו, היו לחלוטין שוליים ולא הפריעו לחייהם. למשל, היתה תקופה קצרה שקטינא לא היה מוכן ללכת לשום חדר בבית לבד, זה היה הכי דרמטי וזה עבר מהר, אם כי בכל פעם שנקראתי ללכת איתו לשירותים או לחדר המשחקים, הייתי נושאת תפילה קטנה שזה כבר ייגמר - מודה. זה עבר ודי מהר.

יש לנו לרוב המון כוח מול מרבית הפחדים האלה, אנחנו מודעים לקיומם הטבעי, יש גם אינספור פתרונות ורוב הפחדים אינם כאלה המצריכים עזרת מומחים או מנוסים. הפחדים האלה לרוב טבעיים לנו כי אנחנו עברנו כאלה ואנחנו מסוגלים להתמודד איתם. יש כמובן הורים עם יותר סבלנות לפחדים האלה, יש כאלה עם פחות. אבל מרבית ההורים יודעים שהפחדים האלה הם חלק טבעי מהילדות ולכן גם ההתמודדות איתם כהורים היא לרוב טבעית. ברור שלכל אחד מאיתנו יש את הדוגמא של ההורה שלא יודע להתמודד איתם או מבטל אותם, אבל רוב ההורים מתמודד איתם ויודע לתת לילדים שלו את הכלים לעבור את הפחדים האלה באופן טבעי. אין כמעט ספרי ייעוץ להורים ללא התייחסות לנושא הזה, הוא ידוע ומוכר היטב.  

ייתכן שהקושי הכי גדול בהתמודדות עם פחדים הוא דווקא של הפחדים לפני השינה, הזמן המוכר הזה שכבר היום מאחוריכם, הילדים כבר מוכנים לשינה ואתה כבר רואה את עצמך "יורד מהמשמרת" ואז זה מתחיל. אני מקווה, אם כי אינני יודעת, שמרבית ההורים אינם פותרים את זה ב"הילד צריך ויכול להתמודד עם זה לבד", כי בעיני זה בדיוק הרגע שהילד שלך צריך אותך יותר מכל, והדרך הקלה ביותר לפתור את זה לדעתי היא פשוט להיות שם איתו. אני יודעת שלהורים רבים אין את הסבלנות לשמוע את דעתי על זה, אבל בה במידה לי אין את הסבלנות לשמוע את ההורים שמרצים לי על הצורך של הילדים להתמודד עם זה לבד ושזה מפתח עצמאות ויכולת להתגבר על דברים לבד. כנראה שלעולם לא נסכים על זה, אבל היופי הוא בכך שיש ריבוי של דיעות וכל עוד אני לא מתערבת לכם ואתם לא מתערבים לי הכל בסדר.   

אבל אלה הפחדים הקמאיים יותר, אלה שהם לא תמיד מסוגלים להגדיר שמפחידים אותי. אני זוכרת את עצמי, דווקא כילדה גדולה יחסית, גיל 6-7 כזה, מתמודדת עם פחדים שלא באמת יכולתי לספר אותם לאף אחד. במידה רבה, ואני מניחה שאני לא ייחודית בנושא הזה, חוויות הילדות שלי, לטוב ולרע, עיצבו את ההורות שלי. הניסיון שלי להיות שם תמיד עם הילדים, לרפד אותם, לתמוך, להעניק להם ביטחון והגנה לא צלח בניסיון להמנע מהם. האם הטירונית שהייתי הייתה מוכנה לפחדים הפשוטים, אבל פחות לפחדים הגדולים שניסיתי בכל מאודי לדלג מעליהם ולמרות הכל הם הגיעו. כנראה שאין מנוס מפניהם וזה לא בהכרח תלוי בנסיבות החיים, זה הרבה יותר עמוק מזה. יש כנראה דברים שעוברים ברמה הגנטית ואי אפשר לעקוף אותם. אפשר רק לנסות לתקן.

ובחיי, כשהבכור התחיל איתם זה תפס אותי בלתי מוכנה בעליל. ניסיתי רציונלית להבין איך זה יכול להיות שבעוד שעשיתי כל אשר לאל ידי כדי למנוע אותם הם בכל זאת כאן. כל כך נעלבתי מזה באופן אישי, לא יכולתי בהתחלה להישיר לזה מבט. כל כך ניסיתי, להיות שם בשבילו, להבין, לנסות לעזור, להקשיב ולחפש פיתרונות. כמה גדול היה התיסכול בהבנה שלא משנה מה אני עושה, אני לא מוצאת את הפיתרון. לפעמים תהיתי אם הניסיון שלי להכיל את הפחדים האלה ולא להגביל אותם הוא מה שנותן להם מקום. לקח לי זמן להבין שהפחדים האלה לא קשורים להתנהלות שלי, שמה שצריך פה זה זמן ומערכת של כלים שאי אפשר לקבל כמתכון מאדם אחר.

אני עדיין מנסה להתמודד איתם, זה לא קל כי באופן פרדוקסלי דווקא אני שעברתי את זה לא באמת יודעת איך לפתור את זה בלי לתת לזה זמן. זמן לפעמים הוא הכלי החשוב היותר בערכת הכלים, רק כשזה פוגע בנימים החשופים שלך וזה פוגע בילד שלך זמן זה הדבר האחרון שאת רוצה לתת. אני, שיש בי סבלנות ועצבי ברזל, הרגשתי מקומטת כמו נייר קרפ ולמרות שידעתי שהילד שלי צריך אותי חזקה, נייר קרפ הוא לא בדיוק חומת הגנה. אבל כשהחיים מעניקים לך נייר קרפ, את לא יכולה להפוך את זה לברזל, את מנסה בהתחלה לעטוף אבל הוא נקרע, עד שאת לומדת לקמצ'ץ' אותו ולרפד בעזרתו. רק לרפד. אין משהו אחר, לרפד ולהתמודד ולתת לזמן לחלוף. העניין הוא שכשזה נוגע לילד שלך, את לא רוצה שזה יקח זמן, את רק רוצה שזה יפסיק, שיוקל לו, אבל כמו הרבה דברים בחיים, הוא צריך את הזמן כי רק כך הוא יוכל להתגבר ואת צריכה להבין שלא תמיד את יכולה לפתור את הכל, לפעמים את רק צריכה להיות שם ולהאמין בילד בכל מאודך, כי יש לו את כל הכלים וכל מה שהוא צריך זה זמן. את כהורה, צריכה ללמוד לתת את הזמן. סבלנות היא דבר שצריך לתרגל, בסופו של דבר היא מנצחת את הפחדים כולם.
  

יום שישי, 7 בנובמבר 2014

בנט נמאסת

אחד הדברים הכי קשים לי בחינוך ביתי, וסילחו לי שאני קופצת ככה ישר לנושא ללא שהיות, זה כשאני נתקלת בקשיים החשוד המיידי, גם אם זה רק בעיניי, הוא תמיד אני. קחו בחשבון שאני מסוג האנשים שתמיד לוקח אחריות, גם כשזה לא קשור לילדים שלי ועכשיו תכפילו את זה, תעלו בחזקה, תכפילו ותעלו בחזקה וככה זה כשזה נוגע ללדים שלי. כזו אני לא יכולה לנתק. זה לא שאני בנאדם שסובל ממוסר כליות, ממש לא, אני פשוט תמיד בודקת מה אני יכולה לעשות כדי למנוע או לתקן או לשנות. מאתמול אני מנסה לכתוב את הפוסט הזה וכל הזמן משהו צץ ובלילה אני כל כך עייפה שאני פשוט הולכת לישון עם הילדים, להגנתי אציין שהם לא ממש הולכים לישון מוקדם

אתמול היה סיור במוזיאון ארץ ישראל ובפלנטריום ובזמן שהגדולים נהנו שם אני הצלחתי לשבור את הטיולון של קטינא שעוד נהנה ממנו בטיולים ארוכים, ללכת לשש חנויות ספרים ולצלצל לעוד שמונה עד שמצאתי ספר שהבכור צריך, לשבור את הכפתור של הרדיו ועוד עם הישבן ולקבל על זה הצעת מחיר של 950 שקלים. לאסוף את הגדולים ולחזור לרחובות, להעביר זמני מתמטיקה, לעזור לבכור ליישב סיכסוכים עם עצמו, לשחק, להקריא, לבשל, לנקות, לשמוע זמני נגינה, לקחת לקפואירה, לעשות עוד זמן לימודים, להכין ארוחת ערב ולאסוף את הבנזוג מהרכבת ואז לארגן לשינה. זה רק אתמול. היום? היום מוסך (התיקון עלה רק 11 ש"ח), לקחת לבאולינג עם חברים, לחזור, ללמד עברית, להכין ארוחת צהריים, לקחת לטרומבון, לעשות זמני מתמטיקה, לטפל בבכור שעלה לו החום, לטפל בקטינא מצונן, לטפל במרכזית עם כאבי גב שפצעה את עצמה ביד, לנקות את הקיא של החתול, לעשות כביסה, לנקות, להכין ארוחת ערב, ללוות בפסנתר את המרכזית שניגנה בכינור, להקריא ולשחק. אז לא הספקתי לכתוב. ובכלל כבר לא חמישי, אלא שישי וקמתי מוקדם בבוקר לכתוב אבל כרגיל גם התוכניות האלה השתבשו. לא מתלוננת.

ולמה כל זה? כי מאז אירעו אי אילו דברים וההקדמה על לקחת אחריות פתאום התאימה לי למה שלא עושה נפתלי בנט וכן אני שוב מעוצבנט. שנתיים כמעט שהאיש הזה שר, שנתיים שהוא משחק משחק שרק אידיוט לא יבין ועדיין הוא נמצא במקום שבו הוא יכול לשחק ושום בוגר אחראי לא נותן לו בעיטה בתחת בכיוון הדלת. יושב שר בממשלה נהנה מזרימת כספים בלתי פוסקת למגזר שהוא מייצג ולא מפסיק לתקוף את הממשלה שהוא יושב בה. הבעיה היא שבנט גוזר קופון פוליטי שנתניהו לא יכול להרשות לעצמו שבנט יגזור. אל דאגה, לא התחלתי לחשוש לאינטרסים של נתניהו, נתניהו לעולם לא יהיה כוס התה שלי, אלה האינטרסים שלנו כאזרחים שמעניינים אותי. נתניהו לא מעיף את בנט כי הוא מפחד שזה יעלה לו במנדטים, עתידה של מדינת ישראל חשוב הרבה פחות מהבחירות הבאות. הבעיה היא שאנחנו מקבלים את זה. 

איפה נשמע ששר בממשלה חושב שלממשלה שהוא יושב בה אין זכות קיום ועדיין לא מתפטר? גרוע יותר - ראש הממשלה שלו שותק ונותן לו להמשיך להינות משני העולמות. אם נתניהו לא מבין שבעצם העובדה שהוא מחזיק את הענף שבנט מנסה לנסר בסופו של דבר הוא זה שענפו יקרוס תחת העומס, אולי אין שום סיבה שאני אגיד משהו. אבל איך אפשר לשתוק לנוכח המחזה ההזוי והאבסורדי הזה?

אם יש משהו שצריך להיות ברור הוא שככל שישראל מתעכבת כך הסיכוי לשלום באזור מאיין את עצמו למוות. המחיר של שתי הקדנציות האחרונות של נתניהו הוא עוד מתים עתידיים על מגש הכסף ובנט מושך אותו עוד ועוד ימינה. נתניהו יכול להמשיך בהסתה שלו ולטעון שהפלסטינים אשמים, רק שאין כאן שני שותפים שווים, משוואה כזו מוכן רק הציבור הישראלי לקנות. לנו יש מדינה, לפלסטינים אין מדינה וככל שנקשה את עורפנו ולא ניתן סיכוי לשלום ונאשים את הצד השני, אנחנו דוחקים את הפלסטינים. דחיקת צד מדוכא ממילא לפינה גורמת להם להתייאש, היאוש הוא שמביא לאלימות. אלימות לא ניתן לפתור באלימות. אם באמת מדינה פלסטינית תוכיח שהרצון בשלום הוא שגיאה רומנטית של השמאל - למה לא להוכיח את זה? הרי בדעת הקהל העולמית יהיה הרבה יותר קל להצדיק מלחמה נגד מדינה פלסטינית תוקפנית מאשר להמשיך להחזיק בשטחים הכבושים.

בנט הוא רטוריקן מסית והוא מסוכן גם למי שמחזיק בדיעות ימניות. בנט מציע עכשיו להפוך את ירושלים לג'נין שניה - לפעול ביד קשה, להרוס בתים, לעצור ולייצר מבצע מתגלגל. נורא קל ללכת שבי אחרי דמגוגיה שכזו, רק שבנט מציע לנו לחזור אחורה בזמן ולא מציע שום פיתרון מלבד כוח. הציונות החדשה שבנט מבקש להנחיל לכל בית בישראל היא לא ציונות, הוא מציע דת לאומית. קל לפרוט על נימים כאלה ברגעים של משבר, זה עלול להרגיש כמו פיתרון, אך פונדומטליזם לא פותרים בפונדומנטליזם נגדי, ההיסטוריה מלמדת שזה אף פעם לא עבד. במאבק התמידי בין ערכים אוניברסליים ובין אידיאולוגיות אחרות, עד עכשיו אלה הערכים האוניברסליים שיצאו וידם על העליונה גם במחיר של מלחמות ארורות ומליוני מתים. 

קל ללכת שבי אחרי שכרון הכוח, הוא רק זמני ולא יכול לפעול לאורך זמן. כבני אדם אנחנו יודעים שבשום מצב של עימות אין צד אחד שהוא לגמרי צודק, גבירת הצדק החמקמקה אף פעם אינה בבלעדיות של צד אחד, הכל שאלה של איך מניחים את העובדות. בנט מניח את "העובדות" שלו בנחישות ובבוטות ולציבור קל להיסחף איתן ולראות את ההיגיון שלהן, גם אם ההגיון הוא חד צדדי ולא משקף נכונה את המציאות. בנט מציע לנו כוח - בואו ניכנס בפלסטינים ונראה להם מאיפה משתין הדג, נחזיר לעצמנו את ירושלים (שאגב דה פקטו היא בידינו), נתקוף ולא נגן, נהיה נחושים ולא חכמים. במצב של סיכסוך כל כך סבוך זה עלול להישמע כמו פיתרון, במבט מלמעלה כל בר דעת יכול לראות שזה לא יביא לפיתרון. בנט רוצה שהפלסטינים יוותרו על השאיפה שלהם לא כי היא לא צודקת אלא כי אנחנו יותר חזקים ואלוהים איתנו, ככה לא פותרים סיכסוכים ככה מביאים סיכסוכים לידי רתיחה.

בנט חושב שלממשלה הזו אין זכות קיום? אם כך שיקום ויעשה מעשה ויתפטר. בנט לא מתפטר כי זה נוח לו והוא שאוחז בחבל משני קצותיו מבקש מהפלסטינים לוותר על הצורך שלהם במדינה משלהם כי הוא חושב שלא מגיע להם - הגישה האדנותית הזו קונה אחיזה בישראל. ישראל לא צריכה מנהיגים שמסתמכים על העבר כדי לפתור סוגיות עכשוויות, ישראל צריכה מנהיגים אמיצים שלא מתחבאים מאחורי קלישאות. ראש ממשלה חזק היה מעיף אותו מכל המדרגות. אבל זה מה שיש לנו ראש ממשלה חלש, נטול חזון או אופי. ממשלה שהורידה אותנו כל כך עמוק שאולה שאנחנו אפילו לא יוצאים לרחובות להגיד די. די לאוזלת היד המדינית שמתרגמת ליד חזקה, זרוע נטויה ועורף קשה. רק שכרגיל זו לא הממשלה שמשלמת את המחיר, אלה אנחנו. 

הגישה המתנשאת שישראל תציב את התנאים לקיומה או אי קיומה של מדינה פלסטינית חייבת להיפסק. בין אם אתה מחזיק בעמדה ימנית או שמאלנית הדרך הנכונה ביותר בעיני לפעולה היא לתמוך בהקמת מדינה פלסטינית - זו בכלל לא שאלה אם ישראל מסכימה או לא וגם לא אם אלוהים ציווה לנו את הארץ. אם זה הצעד הנכון זה יוכיח את עצמו, אם לא ישראל היא מדינה שיכולה להגן על עצמה ולפחות לומר ניסיתי, השעטנז הזה של להחזיק בשטחים הכבושים, להגיד שזה שלנו והפלסטינים צריכים להתקדם וללמוד בטרם תהיה להם מדינה זו גישה אדנותית שלא מביאה לדבר מלבד להעלות את השטח עליו אנחנו יושבים באש. אם המדינה הפלסטינית תתקוף את מדינת ישראל תהיה לנו הגושפנקה להגיד שאנחנו מגינים על עצמנו. אבל בישראל כמו בישראל, אין הגיון יש רק צדק חד צדדי וכבר שנים הצדק הזה לא עושה עימנו חסד.

יום שלישי, 4 בנובמבר 2014

פוסט של ניתוח פוליטי על חולה מדיני במצב קטטוני

אני לא נהנית מלכתוב נבואות זעם אם אתם שואלים אותי, מכיון שאיננו מקיימים דיאלוג אז אין לי מושג אם אתם אכן שואלים את זה או לא. מדי פעם אני נשאלת למה אני לא עוזבת אם אני כל כך לא מרוצה. לא שאני חושבת שבאמת אני צריכה לענות על השאלה הזו, אבל אני לא עוזבת כי זה הבית שלי ואני מאמינה שהישארותי פה בכל זאת עושה משהו, גם אם תכלס זה לא באמת משפיע, אני שומרת על התקווה. אבל אני לא כאן כדי לדבר על אפסיות האדם ותיאוריית "גרגיר החול". בעודי יושבת בבית, מאחורי מקלדת אני יכולה לכתוב, זה לא ישנה כהוא זה, אבל זו פריבילגיה של המתבונן מהצד שאני מנכסת לעצמי.  

אחד הדברים המעניינים בלימודי מדע המדינה שתמיד הצחיקו אותי זה איך כל פעם שיש איזשהו מודל, המרצה יסביר כיצד ישראל היא לרוב היוצא מן הכלל של המודל. אל תנסו עכשיו לחשוב על מודל שמוכיח שישראל ככל העמים, במרבית המודלים בכל זאת ישראל תהיה מקרה מבחן יוצא דופן וכן, זו הכללה ואני לגמרי בסדר עם זה. במקרה השבוע יצא לי  להתעכב על פירמידת הצרכים של מאסלו. בגדול, זו תיאוריה שמנסה להבין מהם הדברים שמניעים בני אדם ויוצרת הררכיה של צרכים. ככל שאדם עולה ברמת המדרג, היינו מממש את הצרכים של רמה נמוכה, הוא מתקדם לצרכים הבאים, לשלב הבא במדרג. בהתאם הסיבות המניעות אותו משתנות - מצרכים פיזיולוגיים בבסיס הפירמידה ועד לרמת המימוש העצמי בראש הפירמידה.

את המודל הזה מתחום הפסיכולוגיה של מאסלו, שהתחיל כדי להסביר התנהגות של אנשים, המירו גם לעוד מישורי חיים, אפילו למודלים עיסקיים ומדיניים. אין לי זמן לבלות במחקרים מעמיקים, הלוא בחרתי בחינוך ביתי ולא המשכתי בקריירה האקדמית שלי, אבל בואו ננסה רגע יחד לחשוב על מודל פירמידת הצרכים של מאסלו כדי לנסות להסביר את ההצבעה בישראל. רבים טובים ממני התייחסו ומתייחסים לדפוסי ההצבעה בישראל. אחד הדברים שמאפיינים את המחקרים על דפוסי ההצבעה בישראל הוא הסברתם באמצעות השסעים בתוך החברה הישראלית, שפעמים רבות הם גם חופפים. הטענה שההצבעה בישראל היא בעיקר הצבעה מסורתית היא לא בטלה בשישים ואכן מצליחה להסביר דפוסים, אך האם בעצם כוח ההסבר החלקי שלה היא בהכרח נכונה? אני לא בטוחה. כוח ההסבר החלקי שלה אומר מבחינתי שצריך לנסות ולמצוא הסברים טובים יותר לדפוסי ההצבעה בישראל ולא להסתפק בתיאוריות בעלות כוח הסבר חלקי. התבססות עליהן אומרת שתכלס מפלגות מפספסות משהו בדרך אל הקלפי.

הטענה שההצבעה בישראל היא עדיין בעיקר על רקע של שסעים מפספסת משהו, לא ניתן לדבר על דפוסי הצבעה רק על רקע של ימין ושמאל ביטחוני, דת ועדתיות. המודל הזה, אם היה נכון, היה מעניק הסבר טוב יותר משמעותית לדפוסי ההצבעה, אך הוא לא מצליח לספק אותו. כנראה שיש וריאנטים נוספים שהוא אינו לוקח בחשבון. אם נחזור למאסלו, הרי שניתן לטעון שתי טענות, והן הפוכות (לא מפתיע). האחת היא שצרכים פיזיולוגיים וביטחון בקיום הפיזי הם תנאים שכבר הושגו ברמה הבסיסית והאוכלוסיה יכולה להתפנות לשלב הבא במדרג. לכן, ההצבעה תהיה בהתאם לתחושת השייכות החברתית, במקרה הזה הצבעה שנתפסית "ציונית" (גם אם זו הגדרה לחלוטין סובייקטיבית). טענה שניה יכולה להיות שהתנאים הללו לא הושגו במלואם, ולראיה שחיקת מעמד הביניים, אחוזי עוני גבוהים יחסית למערב והעדר פיתרון מדיני, אך ישראל כמקרה מבחן מיוחד מצליחה שוב להיות שילוב משונה של בעיות קיומיות המעורבות בתחושת שייכות ולכן אנו עדים לחפיפה מדרגית.  

חוקרים רבים במדע המדינה כבר השתמשו בפירמידה של מאסלו להבנת דפוסי הצבעה. אחד המפורסמים שבהם, אינגלהארט, הסביר את השינוי בדפוסי ההצבעה האירופה במעבר מפוליטיקה מטריאליסטית של צרכים בסיסיים, כמו ביטחון, ביטחון כלכלי, שהיו בבסיס ההשקפה הפוליטית לצרכים פוסט מאטריאליסטיים כמו זכויות אדם, איכות סביבה וכדומה. זאת אומרת שאינגלהארט טוען שבעידן הנוכחי ההצבעה באירופה עברה מהצבעה מסורתית (ימין/שמאל) להצבעה ערכית (חופש ביטוי, זכויות אדם, איכות סביבה), מה שמצביע על רמה של מימוש עצמי אם להשתמש בטרמינולוגיה של פירמידת הצרכים של מאסלו. בישראל כבר יש נגיעה בתחומים האלה, אך הם בטלים בשישים כי הם רק ברקע הפוליטי הנושא הבטחוני, שעדיין תופס את הבכורה הפוליטית גם ביום יום ולא רק בעיתות משבר. ועם זאת עדיין הנושא הביטחוני אינו מסביר את דפוסי ההצבעה בישראל בצורה משביעת רצון. רק כאשר משלבים תחושת השתייכות ובמקרה הזה לקולקטיב (מילה שכמעט פסה מהעולם הפוסט מודרני) היהודי. 
 
אם מסתכלים על הפוליטיקה בישראל, בעיקר ב- 19 השנה האחרונות מאז רצח רבין, ניתן להבחין בשינוי שיח. אם תרצו, יש טשטוש בין ערכים מטריאליסטיים כמו ביטחון וכלכלה עם נושאים ערכיים, אבל לא מהסוג האירופאי - אלה עדיין בשולי הפוליטיקה והם נחלתם של מעטים, אלא כרגיל שעטנז ישראלי ייחודי. הנושא הערכי אינו מתבטא בסוגיות כמו איכות סביבה אלא דווקא עם הנקודה של זהות, זהות יהודית-לאומית שעל הדרך מנכסת את הציונות. שינוי השיח בתוך החברה הישראלית נעשה באופן איטי כך שבלי שנשים לב הפך השסע הביטחוני שלא בא לידי פיתרון לשסע ערכי - הביטחון לא מאיים יותר על קיומה של מדינת ישראל, הוא הפך למאיים על יהדותה של ישראל. העירוב הזה של השייכות הקמאית לדת היהודית יחד עם הפיתרון הביטחוני עירבב במידת מה את פירמידת הצרכים של מאסלו. זאת אומרת גם בישראל, שתכל'ס כבר אינה מצויה תחת "איום קיומי", מתחדדת ערכיות שהיא אינה אוניברסלית במהותה, אלא מאוד פרטיקולרית. בכך הופכים הלא יהודים ואנשי השמאל שההגדרה "יהודי" אינה בראש סולם הערכים שלהם למודרים מהשיח.

מכיון שההדרה מהשיח אינה חלה על מצביעי המרכז והימין, שלרוב גם אינם רואים איום בהעדפת הגדרות יהודיות על הגדרות דמוקרטיות (וסליחה על ההכללה) יש התחזקות של גוש ימין-מרכז בשיתוף עם היהדות-הלאומית בד בבד עם היווצרותו של פיצול בשמאל, ולראיה אותו שמאל המכנה עצמו "ציוני" ומקבל במידת מה את כללי המשחק הלאומיים. כך שלמעשה אנו עדים היום לתהליך כמעט בלתי הפיך, לדעתי, של התחזקות של המרכז-ימין ושל מפלגות דתיות ציוניות (טוב ספציפית מפלגת "הבית היהודי") והתרחקות השמאל מהפוטנציאל של להחזיק בשלטון בעתיד הנראה לעין. עתידן של מפלגות דתיות גם לוט בערפל כי ההתחזקות של המרכז-ימין והדתיים הלאומיים לא ממש מאפשרת להם לקחת חלק במשחק השלטוני במרבית התרחישים האפשריים של תוצאות הבחירות.

בבחירות שנערכו לפני 18 וחצי שנים כבר התחיל נתניהו את הטרנד הפוליטי הזה עם "נתניהו טוב ליהודים", היום הטרנד כבר תפס והוא ממשיך לתפוס תאוצה, אם תרצו "צוק איתן" היה קטליזטור שרק הוכיח את הבעיה במלוא עוזה. להצביע מרכז וימינה ממצב אותך לא רק כישראלי אלא כציוני וחשוב מכך כיהודי השומר על כור מחצבתו, בעוד בתוך השמאל הרחב נוצר פיצול - "השמאל הציוני", השמאל שעוד דעת הקהל סובלת והשמאל הרדיקאלי "עוכר ישראל", שהפך ללא לגיטימי. אם באירופה העלייה בהשכלה מביאה להעדפות של ערכים פוסט מטריאליסטיים ולהתחזקות מעמד הביניים, ישראל מתרחקת משם. 

השיח הישראלי החדש שמקדם השלטון בישראל כמעט ללא הפסקה ב- 18 וחצי השנים האחרונות, שקיבל תאוצה בשתי הקדנציות האחרונות של נתניהו ובעיקר בקדנציה הזו ובו נוטלת היהדות את הבכורה על הדמוקרטית במשחק הדואלי והבלתי אפשרי בין שתי ההגדרות האלה, מחזק הנטייה להשתייך ומשטיח לחלוטין כל שיח אחר. כל עוד הציבור הישראלי לא יכיר בצורך האמיתי לקדם את הדמוקרטיה ואף להעדיף אותה על פני היהודית וזאת מבלי לגרוע בהיות מדינת ישראל בית לאומי יהודי, כל עוד לא תהיה הפרדה בין דת ומדינה, אנחנו, לדעתי, צפויים לראות התחזקות של המגמה, היחלשות של גוש השמאל והתרחקות מסוכנת גם ממהות הדמוקרטיה וגם מכל סיכוי לשלום עתידי. המחיר של ניכוס היהדות והציונות כנרטיב ימני בעיקרו הוא עוד שנות שלטון ימין ארוכות ללא סיכוי ממשי של שמאל מדיני-חברתי להשפיע באמת כשחקן מרכזי על הפוליטיקה בישראל.