לפעמים האיוולת היא לא לצעוד במצעד

בשבת ציינו 70 שנה לסיום מלחמת העולם השנייה, זאת אומרת הייתם רוצים לחשוב שזה צוין בכל העולם, אבל גם סיום מלחמת העולם נעשה על בסיס מדינתי: כבר שנים שאירופה המערבית מציינת את ה- 8.5 כיום סיום המלחמה, בו נדמו הדי היריות האחרונים וכיסי ההתנגדות הגרמניים האחרונים. הדעת היתה מבקשת לחשוב שהתאריך יהיה אחיד - אם לא סיום הקרבות אז הרי יום החתימה על הכניעה הגרמנית ה- 7.5.1945, אולם סטאלין דרש טקס כניעה נוסף יום למחרת, כשלמעשה בשעה שהתרחש, התאריך במוסקבה כבר היה ה- 9.5. הטקסיות הקומוניסטית מיד יצרה מסורת של מצעדים צבאיים רבי רושם ברחבי בית המועצות הקומוניסטית בכל שנה ב- 9.5.  ה- 9.5 נחגג גם בישראל לאורך השנים, אם כי לא בצורה ממלכתית, אלא בעיקר ע"י מק"י. העלייה מברית המועצות לשעבר בשנות ה-90 חידשה במידה רבה את ציון היום הזה בישראל והוא מתקיים שוב ברציפות 19 שנים, כשב- 2007 הפך, כתוצאה מהצעת חוק של סופה לנדבר, ליום ממלכתי רשמי. 

20 ראשי מדינות השתתפו בטקס שלשום. מנהיגי מערב רבים ביטלו את השתתפותם בשל המלחמה באוקראינה וסיפוח חצי האי קרים ע"י רוסיה בשנה שעברה. הסנקציות של ארה"ב והאיחוד האירופי על רוסיה הן עוד עדות להחרפת היחסים המערב לרוסיה.העובדה שמנהיגים אלה החליטו להחרים את האירוע לא תאמר לזכותם, אם יש משהו שראוי היה לעשות הוא לשים את המחלוקות בצד ולציין את היום החשוב הזה שהוא סימבולי לנצחונן של אומות ושל כל 109,750,000 לוחמי בעלות הברית שלחמו במלחמה הזו. בהגעה לאירוע לא היה משום מתן לגיטימציה לפוטין או למדיניות מול אוקראינה.  יש משהו סימבולי בקרירות שמאפיינת את היחסים היום עם העובדה שיום הניצחון הוא גם סיום עידן שיתוף הפעולה במלחמה והתחלת עידן המלחמה הקרה - כן אני מעט מצמצמת את לוחות הזמנים, אבל מה לא עושים למען הסימבוליקה.

ישראל לא הצטרפה לגל המחאה של המערב בנושא אוקראינה. אם יש משהו ששר החוץ ליברמן עשה מצוין בשבתו כשר החוץ, והוא לא עשה הרבה - המשרד התנהל בעיקר בלעדיו, היה שמירה על יחסים מצויינים, עד כדי הרמת גבה מהמערב, עם רוסיה של פוטין. יחד עם זאת, כבר בחודש שעבר עוררה ישראל סערה במוסקבה כשהודיעה כי שגרירת ישראל ברוסיה תהיה נציגה הבכיר ביותר של ישראל בטקס. הטענה הלא רשמית היא שזו מחאה של ישראל על החלטת רוסיה להעביר טילי S-300 לאיראן. אני מניחה שזה הרבה יותר מזה, למשל זה הרי לא הגיוני שליברמן לא נשמע מדבר על הנושא, זה קרוב לליבו בכל כך הרבה מישורים. ייתכן שהעדיף להעמיד את נתניהו באור הזרקורים בקלחת הזו, אולי ניסיון שכשל להפגין כוח בזמן המשא ומתן הקואליציוני. 

הייתי עוצרת רגע ושואלת איך ייתכן שראש ממשלה שלא מפסיק לשלוף את קלף השואה או קלף ה"למה לא הפציצו את אושוויץ?" בכל הזדמנות, טובה או לא טובה, רלוונטית או לא רלוונטית, מפספס הזדמנות נהדרת לנאום את נאום השואה-איראן שלו, אבל אז תגידו לי שזו עוקצנות פוליטית מיותרת. אז אני אשאל שאלה אחרת - איך זה ייתכן שמדינת ישראל, שאחד הבסיסים להקמתה היא השואה היהודית בזמן מלחמת העולם השנייה, שחבה לצבא הרוסי בין היתר גם את שחרור אושוויץ, בשנה ה-70 (סימבוליקה, כבר אמרנו) מחליטה על צמצום נוכחות בטקס שכזה? ציון 70 שנה לסיום המלחמה הוא אירוע שישראל צריכה להשתתף בו ובאופן פעיל, בטח לא להסתתר מאחורי טיעון איראן שוב, אבל הי - החיים עצמם.

כ- 6,000 וטרנים חיים בישראל היום. לא אוכלוסיה משמעותית, גם לא אם מצרפים את משפחותיהם למניין. הגיוני ולא נטול ציניות להניח שבמלאת 80 שנה למלחמה יהיו פחות, עבורם ועבור המורשת שלהם ושל אלה שאינו עמנו היה ראוי שישראל תגיע לאירוע עם משלחת מכובדת. חינוך לגבורה? זה בדיוק הזרקור הנכון להאיר לבני הנוער גם לתקופה האפלה הזו בהיסטוריה. ה-9.5. הוא יום חגם ותרומתם לא מבוטלת. מצבם היומיומי לרוב רחוק מלהיות מזהיר, רובם סובלים מבעיות כלכליות (אגב, בעיות אלה ניתן היה לפתור בעזרת תוספת התקציב לשרים ללא התיק שהממשלה החדשה רוצה להעביר היום עוד בטרם הושבעה). מדינת ישראל אינה מוכיחה שהיא מוקירה להם דבר מלבד נאום מתמוגג של חבר זוטר בהנהגת המדינה פעם בשנה. מה יותר מתאים מלארגן משלחת שכזו עם מלאת 70 שנה לסיום המלחמה? ההחלטה להחרים היא יותר מתמוהה ולחלוטין לא מתיישבת עם הנרטיב הזיכרון שראוי היה לקדם. 

לא זה לא מקובל להגיד את זה, זה גם בטח לא משהו שעושה כותרות, לא אלה הדברים אותם תזכור ההיסטוריה, ועם זאת יש פה איזשהו טעם לפגם. אם תרצו, אולי יותר מהכל, יש כאן שוב הוכחה שישראל אינה מבחינה את המוץ מהתבן. הבחירה מה לזכור היא לגמרי תלויית מדיניות. ב-9.5 זה לא קרים, זה גם לא טילים, זו פשוט הצדעה. הצדעה לכ- 64 מיליון מתים במלחמה, מתוכם 12 מיליון חיילים, מתוכם 9 מיליון סובייטים, מתוכם עוד הרבה. הצדעה לרוח האנושית שחיסלה את הנאציזם והצליחה להצעיד את העולם מחושך למקום קצת יותר מואר עם תקווה. 70 שנה למלחמה לא יחזרו יותר, אבל המלחמה הזו טובה לישראל רק כשצריך את קלף הקורבן, היא נוטה להיות הרבה יותר מופנמת בזכר הגבורה והכבוד לחיים. מה גם שלהרים וטרן בזמן נאום זה הרבה יותר קשה מלהרים איור מתוחכם של פצצה. חוסכת לכם את האילוסטרציה. 

פוליטיקה נתניהואית של זיכרון ציבורי לא קיים

רציתי לכתוב היום פוסט אישי, כי יש בי המון דברים שרוצים לצאת. אבל כיפת הברזל שעוברת על הבית היהודי במשא ומתן הקואליציוני היא משעשעת, זעקת הקוזאק הנגזל היא כמעט טקסט קאנוני. טוב, נו, אז בכל זאת אקדיש לזה רגע. יצא לי לשמוע אתמול את ח"כ סלומיאנסקי מסביר "ראציונלית" את הטענות של הבית היהודי. אחד הדברים שהוא אמר היה בסגנון אם הליכוד היה אומר "קיבלנו הרבה מהקולות של הבית היהודי ולכן אנחנו נתייחס למנדטים האלה כאילו היו של הבית היהודי ונתגמל בהתאם". כן, תעצרו רגע ותקראו את זה שוב. פתטי? מגוחך? מנותק מהמציאות? זה הכל אנדרסטייטמנט. הבית היהודי לא מתמודדים עם העובדה שעכשיו הם מפלגה קטנה ויש לאסוף את השברים של כל התקוות. כל המשפטים בנוסח "אבל נתניהו הבטיח שיתקשר אלינו ראשונים" הם כמו של ילדה בת 16 שמתבאסת שזה שהיא יצאה איתו מתחיל לצאת עם אחרות. בחיי זה משעשע יותר מהכל. נתניהו אכן התקשר, נתניהו מבין את המשחק מצוין ומה לעשות הוא צריך את הבית היהודי אבל לא כמו שהם היו רוצים וזה בטח קשר ללא בלעדיות. 

אם הבית היהודי רוצים כל כך מקום בקואליציה הם צריכים להכיר במגבלות המנדטים שלהם, אולי הקמפיין הזה של "לא מתנצלים" לא עבד כל כך טוב כמו שהם היו רוצים. אולי כוחם בבחירות הקודמות לא היה אינדיקציה לכוחם האלקטורלי האמיתי, אלא תוצאה של אובדן אמון במערכת שהוביל לרצון לשינוי. הרצון הזה לשינוי לא זכה להגשמה אמיתית בדמות הבית היהודי והם חזרו לגודלם האופרטיבי. יכול להיות שאני טועה אבל את בנט אני לא שומעת וכנראה שדי בצדק, האגו הנפוח שלו חטף מכה די קשה וספק אם כדאי שיתבטא. גם בעמוד הפייסבוק שלו רואים את עוצמת המכה, בעיקר רואים פחות כוכביות בפוסטים וגם הידלדלות חמורה במספרם - האם זה מעיד על היחלשות רוח הקרב? יתכן שהפעם אלה רסיסי המפלגה שתקועים לו בישבן. כך או אחרת השקט ממנו מבורך ובנט מלקק פצעים עושה לי יותר נעים מאשר בנט מכשכש בזנב.

לעומת הבית היהודי, העובדה שהמחנה הציוני מוכנים לשקול כניסה לקואליציה היא הרבה יותר ממקוממת. נתניהו לא השתנה, האיש שאמר ביו הבחירות ש"הערבים נוהרים בהמוניהם" לקלפי הוא בדיוק מי שהוא - מנהיג גזען מזגזג שמאמין בלב תמים שאנחנו חבורת אדיוטים (זה שאנחנו לא מאכזבים אותו זה סיפור אחר). התשובה ה"מתחכמת" שלו שהוא דיבר אל בוחרי המפלגה והם למרבה הצער גזענים היא אפילו יותר מקוממת. מנהיג שנוטה אחרי "גזענים" כדבריו רק מוכיח שהוא אינו ראוי להיות מנהיג. המילים שלו עכשיו על זה שהוא ראש הממשלה של כולם מעצבנות ומקוממות אותי. ברור שהוא ראש הממשלה שלי כי זו הכרעה דמוקרטית, אך הוא לעולם לא ייצג אותי והוא מצידו עדיין חושב שאין מקום לאנשים כמוני שחושבים אחרת ממנו. הוא רק משחק כל הזמן את התפקיד שהוא מאמין שהוא צריך לשחק. המחנה הציוני צריך לתת לו לשחק ולהיות אופוזיציה לוחמת, התפקיד שלו עכשיו הוא להראות לציבור הישראלי שיש אופציה אחרת. הצעות חוק, מאבק חברתי והשמעת קולם - על זה צריכות להתבסס השנים (המעטות) עד לבחירות הבאות.

אצל נתניהו הכל טקטיקה, אבל צדק ברק אובמה כשאמר שאנחנו עדים להתפרקות הדמוקרטיה הישראלית. דמוקרטיה אינה רק שימוש בכללי המשחק, כללי המשחק האלה יכולים לעבוד רק כשאנחנו מבינים את משמעותם המהותית. אחרת הכללים האלה יכולים להשתנות ומהר מאוד ולא לטובה. הגזענות, וסליחה אני לא מתכוונת לשכוח את הקמפיין הפיראטי של "לשנא ערבים זה ערכים", הופכת להיות חלק מכריע בקבלת החלטות במדינה ולרחש ציבורי מתפתח וזה מסוכן. נשיא המדינה, שאיש לא יכול לשגות ולחשוב שהוא איש שמאל ואין ספק שהוא ונתניהו מאותו בית מדרש, מדגים זאת בכל יום. משמע גם מבחינת נתניהו זה יכול היה להיות בציע, לולא, ובכן, לולא היה נתניהו מי שהוא. 

אבל איש הספינים לא עוצר, והוא יודע שהוא יכול כי הציבור כאן ממשיך לתמוך באדם לא יציב. עכשיו זה כספי הרשות הפלסטינית. מי שעצר את הזרמת הכספים זה נתניהו, זה היה מעשה שרירותי ומחוסר מידתיות שמוכיח מעל כל ספק שנתניהו איננו פרטנר. ועכשיו מועברים הכספים מחדש בתואנה שיש לעשות את המעשה הציבורי האחראי והמתבקש. נו באמת? יש כאן שתי אפשרויות או שנתניהו סובל מתסמונת כלשהיא שרופאיו מחוייבים לעדכן את הציבור בגינה או שהציבור הישראלי הוא חסר תקנה וטיפש. יש להניח שתשובה מספר שתיים היא הנכונה. אין לי מושג איך הציבוריות הישראלית עובדת אבל כמו שזה נראה מכאן הציבור הישראלי מתחרה עם דגי זהב בתחרות הזכרון הקצר. לאופורטוניסט וטקטיקן כמו נתניהו זה עובד מצוין. 

אז מה קרה כאן? ישראל נתנה מנדט לראש ממשלה שיעשה קולות של כאילו מאמץ, לא יוביל לכלום, יטען שהכל לא משיל וילך לבחירות שוב תוך שנתיים. מתישהו בתוך השנתיים האלה גם סביר להניח שאפשר יהיה להטות את דעת הקהל לתמוך בעוד איזה מבצעון (אני קוראת לזה מלחמה) "מתבקש" שיעלה בדם ולא יועיל במאום והארץ תגעש ותשקוט ותבחר שוב בנתניהו כי שוב לא נזכור מי אחראי למחדל הנוראי הזה של חידלון מול הפלסטינים וקשיים כלכליים. מדכא? זה לגמרי אנדרסטייטמנט. ברוכים הבאים לגיהנום הספינים הישראלי, עד שלא נתפכח אין דרך יציאה, או לפחות בדיוק כמו ראש הממשלה שלנו, פעם היא פה ופעם היא שם. אתם מתבקשים לא לעקוב אחרי השינויים רק לתמוך בהם או לפחות לא להרעיש אם אתם מתנגדים.

  

אש החיים וצל המוות

אולי זה בגלל שבערב שישי נפטרה אמא של חבר טוב
אולי אלה כל סיפורי המוות שלאחרונה יצא לי לשמוע
אולי זו הלוויה שלשום 
אולי אלה המשפטים שאנשים אמרו כדי לנחם
אולי אלה המחשבות שליוו אותי מאז שאני זוכרת את עצמי
אולי זה משהו שהיה צריך לצאת מזמן
אולי זה לגמרי לא מעובד
אולי זה פשוט צריך להיכתב
אני לא באמת יודעת

אני גם לא יודעת איך לכתוב על זה בלי להיות מורבידית, בלי לדכא ואני יודעת שאני ממש לא רוצה לדכא. מין נושא שכזה - ברור וסופי ומוחלט ועדיין ערטילאי, מעורר תהיות, מסקרן אך מפחיד. קצת כמו נוכח-נפקד במרקם החיים שלנו, הוא שם אבל תכל'ס הוא לא, כי כשהוא שם זה כבר אין. וכל אחד מאיתנו לומד להתמודד איתו, אם בהדחקה או בהתעלמות, בקבלה או בפחד. הוא איפשהו נמצא שם תמיד. עושה לנו את המוות.

אני זוכרת את עצמי כילדה קטנה עושה חישובים, מנסה להתמודד עם ההבנה שלצל בפינת החיים שלי קוראים מוות והתפקיד שלי, כנושאת האש, הוא להיות אחראית על צמצום הצל הזה. להרים את האש הכי גבוה למעלה כדי שהצל יהיה קטן וקצר ככל האפשר. לפעמים הייתי מתעייפת או שוכחת ותמיד הפתיע אותי כמה מהר הוא נוטה להתפשט ולהפחיד.

אומה ואופה שלי

מגיל מאוד צעיר הייתי מודעת למוות, הוא העסיק אותי, לא כל הזמן, אבל הוא בהחלט היה נוכח. כל מה שחשבתי על המוות, החריף עוד יותר אחרי המפגש הראשון שלנו כשהמוות הציג את עצמו רשמית עם מותו של אופה (סבא-בגרמנית, אבל אתם כבר יודעים את זה אם אתם עוקבים) שלי. אני מניחה שאני לא זוכרת את זה כמו שזה היה, אני בטח עיבדתי את זה בראש מאות פעמים, אבל זה הזיכרון שמלווה אותי והוא מלא חורים. זה היה שבת בבוקר ואנחנו נסענו לגבעתיים. אופה, שכבר עבר הביתה למה שהיום קוראים "הוספיס בית", גסס ודימדם בהזיות במיטה הזוגית שלו, בצד שלו שהוא כבר לא מילא אותו כבעבר. צל חיוור של עצמו. הפנים שלו היו כל כך מחודדים, אפורים ושקופים. אני זוכרת שנכנסתי אליו, רכנתי מעליו והחזקתי את ידו. הצעיף הלבן השתלשל מצווארי והיה כל כך חיוני ומלא צבע מול סבי הדהוי ששכב שם. הוא לא הפסיק לדבר בגרמנית, מילים שלא הבנתי ושהוא אמר רק לי. מילים שלנצח ירחפו סביבי ולעולם לא אתפוס אותן, מילים שלמדתי לאהוב מעצם קיומן ולתהות לנצח למשמעותן. דמעות נספגו בשרוול חולצתו, נסחטות בידיו של צער אינסופי.

ראיתי אותו עוד פעם אחת, אני כבר לא זוכרת אם נכנסתי לחדרו בבית החולים, כאשר הפראמדיקים הובילו אותו לאמבולנס. בלילה ישנתי במיטת ההורים, אני זוכרת שמתישהו התעוררתי וראיתי את אמא מתלבשת, בדרכה לבית החולים. לא באמת היה מקום למילים שלי, אבל הדמעות לא ביקשו רשות. אני זוכרת אותה מסתכלת במראה בזמן שהיא מתארגנת, היום אני תוהה אם היא חיפשה את סימני היתמות שעוד אותו רגע היתה לה זרה. 

בראשון בבוקר כבר קמתי בלי אופה. באותו לילה התחילו החלומות, אבסורדיים, כמו קולאז' של ציורים, מפוסט-מודרניזם לגותי בשבריר שניה. רצפים של תקווה ושל פחד, של מאבק איתנים. מאז למוות יש בי אחיזה מודעת, כי בעצם החיים יש למוות אחיזה. התפיסה שלי אליו משתנה עם השנים. הוא לא משתק אותי, הוא מדרבן אותי ואני עושה עליו תרגילי מחשבה לוגיים כי רק ככה אני יכולה להאמין שאני באמת מתמודדת איתו. אבל כשהייתי קטנה הוא הבהיל אותי ולא נתן לי מנוח, רק שלא סיפרתי ממש לאף אחד. הרגשתי שאני לא יודעת מה לספר אז העדפתי לא לדבר.

כוננות

כבוגרת מערכת היחסים שלי עם הקונספט של המוות ידעה עליות ומורדות, תקופות של שיכחה ותקופות מטרידות של נוכחות. זה לא עניין של עיסוקים, זה עניין של המקום שנותנים לו, כי אצלי הוא בכוננות מתמדת להטריד לי מחשבות.

כל המושג הזה מוות הוא בעייתי - כלומר במובהק ניתן לומר שמוות, במקרה האנושי, הוא הפסקה של פעילות לב-ריאות, או לחלופין מוות מוחי. אבל אף פעם אי אפשר לצאת ראש רק עם ההגדרה הזו. כנראה שלנצח נתהה אם יש משהו אחרי המוות או אם אין. אבל על דבר אחר אין עוררין המוות בלתי ניתן למניעה, הוא חלק מהחיים, הוא סופם והוא אינו מבחין בין בני אדם. הוא מרגיש כל כך חסר תכלית ומיותר ועם זאת יש הטוענים שזה מה שמעניק את המשמעות לחיים. ועם זאת אנחנו לא באמת חיים כאילו כל יום שלנו עלול להיות האחרון. אם היינו חיים כך אולי היינו טרודים פחות בשטויות מיותרות ופועלים בסימביוזה לשיפור תמידי של החיים שלנו. אנחנו לא. לפחות כך אני חושבת ואני מניחה שזה מנגנון הגיוני כי אי אפשר כל הזמן לחיות בצל המוות, זה לא היה הופך אותנו לטובים יותר, זה היה מעצים את כל החרדות שלנו.

אחרי כל הנסיונות שלי להתמודד איתו על המנעד הרחב הקרוי תשומת לב, או שאולי זה כי חציתי את גיל ה- 40, אני נמצאת היום במקום שבו מה שחשוב לי זה למצות את החיים שלי ולדעת שכל עוד הבחירה היא שלי אני מתענגת על החיים. המוות מתישהו יגיע, אני לא יודעת מתי, אם אזהה הזדמנות להילחם לא אהסס, ואם לא - אקבל את הדין. אני טיפוס שנהנה מאתגרים, ברור לי שזה אתגר שלא אוכל לא אבל זה לא מטריד, האתגר האמיתי שלי הוא לא לפגוש אותו, אלא כל מה שאעשה עד רגע הפגישה, אז כנראה שלחשוב עליו לא באמת יעזור. אני לא חכמה כזאת גדולה, ברור שאני לא רוצה למות, אבל עם קו חשיבה כזה אשאר משותקת עד ליומי האחרון וזה לא ממש נראית לי אופציה או משהו אחר שיש לקפוץ עליו. אבל אני כבר לא רוצה לתת לו תשומת לב ולא נותנת לו להפחיד אותי יותר, הוא שם, אני מודעת לקיומו והוא לקיומי ואפשר רק לקוות שהפגישה ביננו תגיע עוד המון זמן. 

אין כמו לסיים בקלישאה

כרגיל הארכתי, כן, כן למרות שהחיים קצרים, אפשר לקוות שנמשיך מחר

ירושלים המחולקת יחדיו

היום הוא יום ירושלים הראשון בחיי שאני יותר זמן לא ירושלמית מאשר ירושלמית. זהו אמרתי את זה. ובכל זאת אני יותר ירושלמית מכל דבר אחר שאני גיאוגרפית בארץ הזו.  כמה קל יהיה לפתור את זה בפסיכולוגיה בגרוש של "השנים הפורמטיביות", אכן אלה היו השנים הפורמטיביות שלי, אך כמו שכבר אתם יודעים אני אדם של שינויים ודווקא את השינויים הגדולים בחיי לא עשיתי בירושלים.

נולדתי בירושלים, לא למשפחה ירושלמית ותיקה, משפחתי עברה לירושלים לא הרבה שנים לפני שנולדתי. כיאה וכיאות למשפחה של שוער כדורגל, כל אחת מאחיותיי נולדה בעיר אחרת בהתאם לקבוצת הכדורגל בה אבא שלנו שיחק. אני נולדתי בשנה האחרונה שבה שיחק בהפועל ירושלים. לא גדלתי על מ-א-תיים, רק הירקן שלנו בעמק רפאים שהיה נצר למשפחת בנאי הענפה אמר מ-א-תיים, זה שיש אנשים שמבטאים בכלל מ-א-תיים למדתי כקוריוז בבית הספר כי בסביבה שלי אף אחד לא דיבר ככה. ברור שאמרתי אג'ואים (ולא גוגואים) וצ'אף (בניגוד ל"כִּיף") ולמיתרי גלגלי האופניים קראנו סילקים, ושק קמח כמובן היה אבו יויו - אבל את זה כולם אמרו. וכן, גם אני אמרתי מציצה במקום סוכריה על מקל ולא היה בזה שום דבר גס. אבל איזה סיפור מצוין זה היה בקפיטריה באוניברסיטה כאשר סיפרתי שנכנסתי לקיוסק (סליחה - פיצוציה) וביקשתי מציצה במקום סוכריה על מקל, כולם צחקו. 

אני לא מתכוונת להלאות אתכם בסיפורי ירושלים, אבל אין ספק שהמרקם הראשוני שלי כולו ירושלים. לא פוסט שהוא כולו הומאז'ים ל"ירושלים שלי", אבל אני תמיד אהיה ירושלמית באיזשהו מקום. נדבכים ירושלמים מרכיבים אותי, את אלה שהתחילו להרקיב סיננתי מזמן. רבקה הגננת שלי היתה בין פורצי הדרך לירושלים ואין פעם שאעבור ליד שער הגיא בלי שרבקה תתנגן בי. כל יום הייתי מבקשת ממנה שתספר לי עוד קצת מסיפורי השיירות שלה לירושלים, מסיפורי המצור. סיפוריה שנדמו לי תמיד כמו גבורה עילאית מחוסרת פחד ורק כשגדלתי השכלתי להבין מה רב היה הפחד וכמה הפחד מלמד על אומץ. רבקה היא במידה ירושלים הפורמטיבית שלי. אבל גם הביקורים התכופים בבית לחם, המכרים בעיר העתיקה ובבית צפאפה, ההפגנות לפתיחת מקומות בילוי בשבת, ארנן יקותיאלי, המקומות שבהם שתיתי בלי סוף, המקומות בהן פיזזתי או בירמנתי או מילצרתי. ירושלים כזו שהיתה כמו קיבוץ גדול שאהבתי ומאז שונתה צורתה ואני בגרתי. וזו הירושלים שאני בוחרת לזכור ולאהוב, כי במידה רבה הזכרונות שלנו הם בחירה וכמה נפלא המוח האנושי משטה בנו. 

ברור שכמעט כל החברים שלי, לא אלה שסתם היכרתי - החברים האמיתיים, עזבו את העיר. ואין ירושלמי שעזב את העיר שלא מספר בשבחי ירושלים בזמנו. גם אני בזמני אהבתי את העיר והיום היא מעבירה בי צמרמורת. כן האויר, כן הבניה הישנה, כן הנוף ההררי אבל זהו, כל השאר יוק. אני יודעת שאת מה שאני לא רוצה לזכור שמתי בצד במודע, בחרתי לאהוב את הצד הירושלמי שלי ולהאמין לסיפור שלי, כמו שסיפרתי אותו לעצמי. והוא כולל ילדות והתאהבות ראשונה ושיעורי בלט עם מורה שהיה לאגדה וסיפורי משפחה וזכרונות אהובים. ואחרי שכבר חזרתי המון פעמים, אני מעדיפה את ירושלים שחיה לי בראש ולא את ירושלים שנמצאת 50 ק"מ ממני (אלא אם כן זה לנסוע לספּר שלי כי זה הדבר היחיד שלא אחליף בירושלים, אבל זה כבר לפוסט אחר או לחלופין לביקור אצל פסיכולוג).

את יום ירושלים אני לא אוהבת, לא אהבתי אותו גם כשהייתי ילדה. היציאה מבית הספר עם כובע ומים, ההליכה האיטית ומרובת העצירות, הצעקות, ההמולה ותמיד היה חם ומעצבן ומיותר. היום אני עוד יותר לא אוהבת את יום ירושלים, שבמידה מסויימת הפך למהות כל הדברים שאני לא אוהבת בעיר. בואו ניקח את ריקוד הדגלים כמשל - שהיה אמור לסמל את ההתרגשות של כיבוש ירושלים (בניגוד לבנט, לי זה לא נפלט) - מה שהתחיל כהתלהבות ספונטנית, המשיך בהדרת נשים (סליחה, הייתי צריכה לומר הפרדה, נכון?) הוא היום התנהלות כמעט משיחית ומכוערת של רמיסת האחר. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היום הוא שחבל שהם לא סובבים את ירושלים 7 פעמים כי הייתי שמחה לראות את חומות ירושלים נופלות.

אני לא יכולה להעלות את ירושלים על ראש שמחתי, כי ירושלים היא בדיוק הסמל שאני לא אוהבת, סמל של דתיות פנאטית שלא יודעת גבולות ולא מכבדת את האחר, סמל של אזרחים סוג א' וכאלה שלא ניתן להם להיות אזרחים של שום מדינה. בירושלים יושבת ממשלה שאחראית לכל הרוע שעוטף אותנו, בירושלים מסתובב הבנט עם האחים והאחיות שלו וזורעים שנאה כחלק מתרבות הביחד. ירושלים "המאוחדת" היא בלוף, ירושלים מחולקת כבר מזמן ואנחנו מחלקים ומשסעים אותה בכל יום יותר. ירושלים ה"מאוחדת" היא ירושלים שאני לא רוצה, כי כדי להרגיש נוח עם ירושלים, צריך לדעת לחלוק בה. אבל, הי אפילו בעץ דובדבנים אנחנו לא יכולים לחלוק עם ילדים, אז ירושלים? חבל שאת יום ירושלים לא מציינים בצום, לפחות אז היה כאן קצת יותר שקט כי למי יש כוח למלחמות בחום הזה ועוד על בטן ריקה.

ירושלים של זהב היא כזו בתמונות, ירושלים של סמל היא כזו של פוליטיקה, ירושלים ביומיום זו עיר עניה ועצובה שחיה על היסטוריה ומקלקלת במו ידיה את עתידה.

ספרו לי סיפור על חיים

הבית אפוף ריח של קינמון, יום הזיכרון עוד לא נכנס אבל יש תחושה של תכונה באוויר, אפילו קבוצת הכדורגל הצעירה והמקללת כבר עלתה הביתה. חם פה כמו בגיהנום, אולי זה גם קשור להיעדרותם עכשיו, לא הכל קשור ליום הזיכרון. הרשת מלאה בתמונות "יזכור" ומשפטי שכול. אני בטוחה שכל המשפטים יוצאים מהלב ועימן כל המילים הלעוסות עד זרא של חרדת קודש, במותם ציוו, יפי הבלורית והתואר וכולם פתאום "כל ישראל חברים". מחר נמשיך לדבר שוב על בוגדים ושונאים. שוב ושוב עולה המספר 23,169 משל היה זה מספר מאגי מתורת הנסתר ולא מספר נוראי של חיים שאינם. וכל החללים היו מלאכים בחייהם וכולם נפלאים וטובים. חלילה לא אנושיים, לא כמונו, כולם מורמים מעם, נטולי פגמים, כולם כל כך יפים. כל החללים האלה הן אינסוף תקוות שנפלו על מזבח החרב. לא מושלמים, ממש כמונו - בני תמותה רגילים, רק שטרגדיית נפילתם גדולה מחייהם.

אין בי כוח לאבל הלאומי הזה, הוא מרגיש כל כך מכוון מטרה, סוג של הון פוליטי. חייל שנהרג הוא לא הון פוליטי, חייל/ת שנהרג הוא בן/אב/אח/אחות/בן זוג/חבר, אלא אדם, אדם שמת מסיבות לא נכונות. לא חיים בעד ארצנו, לא מתים בעד ארצנו. מתים כי אין ברירה, או שיש רק שלא נתנו לנו אותה. שום חייל לא רצה למות בשל מטרה מקודשת, שום חייל לא רצה שמותו יהיה לשווא. ובכל זאת כל שנה הרשימה מתארכת, קצת יותר, קצת פחות זה עניין של פוליטיקה, של מנהיגים קצרי ראות שמגש הכסף משתלב להם טוב יותר בנאומים מאשר לדבר על שלום ולקיים כאן חיים. סילחו לי שאני מדברת בזכר, זו התניה בעברית, אבל מילותיי מתיייחסות לאדם, זכר ונקבה, בלי הטייה מגדרית. כי כל מי שנפל וכל מי שחי כאן הוא קודם כל אדם.

אל תבינו לא נכון, האבל האישי, הטהור והנוקב הוא לגמרי נכון, אמיתי וצורב והוא שם, נוכח כל רגע, גם כשהחיים ממשיכים. זה האבל הלאומי שעושה אותו כל כך קשה לעיכול, יום אחד של זיכרון שממשיך בשמחות התקומה ונשכח מלב לעוד שנה. וכל הדיבורים על זה שביום הזה כולנו משפחת השכול הם פשוט לא נכונים. רק מי שחווה את השכול יכול להבין, כל השאר יכולים לדמיין ולהזדהות. כן יש משהו מאוד יפה ביום הזה שכל המדינה מתייחדת עם זכרון ילדיה, אך זה מרגיש כמו מס שפתיים. רגע של שתיקה מזוככת שמחכה בציפייה לבא שייפול ויאריך את הרשימה.

ממשלות שרוכבות על דם בניהם במקום לקדש את דם החיים, הן הממשלות הכי טובות באבל. האבל מיטיב עימן, הכאב יוצר מראית עין של אין ברירה. אבל יש. תמיד יש דרכים לייצר את הברירה, זה רק דורש להחליף את השיח ודומה שכל כך התרגלנו אליו כאומה שמי בכלל מעוניין לשנות אותו - תראו כמה יפים הם בנינו. והם יפים, כל כך יפים אבל לא בדממתם אלא בחייהם, בצחוקם, בממשותם. מדינה שאוהבת להתאבל על בניה. הם יכלו להיות אומנים, אנשי מחשבים, עורכי דין, מנהלים, גם אובדי דרך ומובטלים, הם יכלו להיות המון דברים, אבל הם בעיקר אינם.

ועוד ילדים גדלים אלי טקס, טקס חניכה. עומסים ברצינות של ילדים את מילות הכאב וסופגים לתוכם פנימה את אין הברירה שבהקרבה, רק ככה נוכל לקיים מדינה. האמנם? אני לא בטוחה. למען האמת אני די בטוחה שללמד אותם את קדושת החיים יפעל יותר טוב מלהרים על נס את המתים, מלהבין שבמידה מסויימת גם הם עלולים להיות קרבן המלחמה הבאה. תאהבו את המתים, תעריכו את קרבנם, גם אם לעיתים היה מיותר, אבל תפסיקו את מעגל האימה כדי שניתן יהיה להאמין שזה נכון, שאפשר יהיה לגדל פה ילדים. ספרו לי על כמה אנחנו רודפי שלום בזמן שאנחנו מתחמשים וזונחים את אפיק השלום, ספרו לי כמה כל קרבן הוא לא מיותר כשאנחנו מתכוננים למלחמה ולא לשלום. כי נראה לי שקדושת המתים, מייתרת קצת את הרצון לחיים. 

מאז שאני אמא, ימי הזיכרון האלה פוצעים עוד יותר, מהדהדים בתוכי כמו תפילה חסרת שחר למחר אחר. הורים לא אמורים לקבור ילדים, הם לא אמורים לגדל אותם להבין שהם עשויים ללכת למלחמה הבאה. הורים אמורים לגדל ילדים שמחים ולראות אותם פורחים, לא לדמיין שהפכו למלאכים שומרים. אי אפשר לגדל ילדים במחשבה על אליפלט ועל ההולכים בשדות. אני מהדור של ילדי חורף 73', עשו אותי כשאבא שלי חזר לחופשה מהמילואים שלא הסתיימו. לא שמעתי הבטחות, אבל גדלתי על שירים ואתוסים, כבר בגיל 8 הבנתי שאין הבטחות בכל הקשור למלחמות, לא הבטיחו לי יונה ועלה של זית, אבל גם אם היו מבטיחים לא הייתי קונה את זה. מלחמה היא אינטרס. אינטרס שנקנה בדם, אינטרס שניתן למנוע אם רק רוצים. השאלה היא תמיד האם באמת רוצים. 

בשיח המשא ומתן האבוד מדברים על השואה, מפחידים אותנו באויבים רוצים להביא עלינו שואה נוספת. כל חייל שנהרג כאן הוא סוג של שואה פרטית, עולם שלם שקרס לתוכו ומנצנץ כסופר נובה לאומית ביום הזיכרון. את הקורבנות האלה אנחנו נוטים להזכיר בימים שקרובים ליום הזיכרון וליום העצמאות. 23,169 סיבות להמשיך אתוס מכונן של חיים על החרב. אומה שלמה שניזונה ממלחמות, אלה שהיו ואלה שתבואנה. כל כך יפה ופואטי לכתוב על מלחמה, בן האנוש אוהב מראות קשים, הם פורטים על נימים, מייצרים דמעות ומזככים. השלום הוא סתמי ויומיומי ונוא יפה יותר כתקווה כנראה מאשר בחיים האמיתיים. 

אני מסתכלת על המלחמות האחרונות שכולן היו מלחמות של ברירה שגבו קרובנות מיותרים. אני מסתכלת על הילדים שלי ויודעת שאני מבקשת להם חיים. אל תספרו לי על אמונה ועל צה"ל חזק, לכבוד כל אלה שנפלו, ספרו לי דווקא על החיים. כדי לקיים פה מדינה, אני מבינה שצריך להגן על החיים, הדרך היחידה לייצר כאן חיים היא לשאוף לשלום, בלי כל הזמן להיות מוכן למלחמה, זה לא פריוולגיה, זה אונס, אונס המוות על החיים. 

לא חייבים לחיות על החרב, זה לא ממש מאוזן, זה צפוף ולא נוח ולא מקיים כאן חיים. ככה אי אפשר לגדל ילדים, ככה מגדלים סטטיסטיקה של הנופלים הבאים.

אֲנִי לֹא אַקְרִיב, רַעיָה הַרְנִיק אֲנִי לֹא אַקְרִיב בְּכוֹרִי לְעוֹלָה לֹא אֲנִי בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת מַה מַּגִּיעַ לְמִי אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה תּוֹדָה. אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי וְלֹא לְעוֹלָה (רעיה הרניק, אני לא אקריב, מתוך: שירים לגוני, מס' 6, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1983)

זו לא בעיית זיכרון, זה עניין של פיתוח אחריות

הזיכרון האנושי הוא נושא מתעתע, גודל התעתוע מקבל ממדים מפלצתיים כאשר מדובר בילדים שלנו והזיכרון הסלקטיבי שלהם. על פניו הגדרת המושג היא מאוד ברורה, למשל בפסיכולוגיה, בצורה פשטנית משהו, המושג זיכרון הוא בעצם היכולת הקוגניטיבית שלנו לאגור מידע, לקודד ולאחסן אותו ולשלוף אותו בזמן המתאים . נהוג להפריד בין שלושה סוגי זיכרון ומי שמרגיש בצורך להרחיב מוזמן לעשות זאת, מיד כמובן עם סיום הקריאה בפוסט זה ולא לפני. זו אינה נקודת יציאה. מנגנון הזיכרון הוא למעשה מנגנון הישרדותי, למידה מטעויות אם תרצו, שאפשר לבני האדם להיזכר בידע  קודם על מנת להשיג אוכל, להסתתר, להימנע מסכנות ועוד. לכן, ביישום הנאמר בהקשר לילדינו, הרי שמן הראוי היה שנראה שהם זוכרים וגם לומדים מטעויות. לצערי, ממרום עשר שנותיי כהורה, אני חייבת במלוא הכנות לומר שלא כך היא.

לילדים יש יכולת לזכור כל כך הרבה, הם שולפים זכרונות מדברים נורא קטנים ואתה משתאה לנוכח היכולת שלהם לדקדק בפרטים. יש לי שלל דוגמאות כמו הבכור שלי שזוכר מצוין מי היה אביר הפליימוביל הראשון שקיבל בגיל 3, או המרכזית שמסוגלת לזכור איזה עוגה היתה לה בכל יומולדת ואיזה חלק מבצק הסוכר היא לקחה, או הקטן שמסוגל לזכור איזה שם הוא נתן בהצגה לכל דמות פליימוביל (למען האמת גם כל אחיו בעלי יכולת זו). וכך הם שולפים להם זיכרונות בקלות, ולפעמי, אתה יכול לומר להם משהו כל 5 דקות ואחרי שעה (זה 13 פעמים מאז הפעם הראשונה, אם תרצו לדייק) אם תשאל אותם למה הם עדיין לא עשו התשובה תהיה: "שכחתי". איך לעזאזל שכחת אם כבר 13 פעמים אמרתי לך בשעה האחרונה? - תהיה השאלה המיידית שתעלה בראשכם, גם אם לא תבטאו את זה, אבל כבר עדיף לדפוק את הראש בקיר או לפחות זה יהיה יעיל באותה המידה. 

כן, כך פועל זיכרונם המתעתע של הילדים שלנו. אפשר כמובן לבחור בדרך הכי לא יעילה שקרוב לוודאי רק תעורר עוד תסכול ולריב איתם על זה, אבל בחייכם 13 פעמים אמרתם וזה לא הספיק אז הריב יעזור? אתם יודעים שלא ואני לא צריכה לשכנע אתכם. במקרה זה, השכחה שלהם מביאה מיד לשאלה ההכרחית אם זיכרון קשור קשר הדוק להישרדות, איך הילד הזה לא מבין שאם ימשיך ככה הוא יהיה בסכנת  הכחדה? וזו שאלה מצויינת, כי אם הוא יודע שחוסר ההתייחסות שלו, הרי ביננו כולנו יודעים שזו לא בעיית זיכרון, מוביל לכעס וריב והוא בטח ובטח לא מעניין בזה (כולנו מבינים כמה כעס פוגע במערכת היחסים), אז איך לעזאזל מנגנון ההישרדות שלו לא מאותת לו שהוא מתקרב קרבה גדולה לפי תהום? ואם הוא כן מאותת לו למה הוא ממשיך לצעוד קדימה למרות איתותי הסכנה? אני לא פסיכולוגית, אבל אני חושבת שהסיבה לכך היא מאוד ברורה או שהנושא כל כך לא מעניין אותו שהוא מוכן לריב רק לא לעשות את זה או שפשוט הוא מעביר את האחריות ממנו ומכיון שהוא מבין שהריב ישאיר את האחריות שהוא לא רוצה לקחת לפתחם של הוריו, הרי שהריב הזה "שווה" לו.

נתחיל עם העובדה ששום ריב לא שווה, ואם בזיכרון עסקינן כנראה שהריב הזה הוא לא מה שיבנה את הזיכרון ואת שליפתו בזמן הצורך. אם זה עניין של אחריות אישית, וברור לכולנו שזה משהו שאנו מעוניינים לפתח בקרבם, הרי שלא נשיג אחריות או הכרה בה על ידי ריב, כל מה שנשיג זה ילד מפוחד שבטח לא למד דבר מהעיקר אותו ניסיתם להעביר. אני מאמינה בדרך של תגמולים והתניה - אם תעשה אז אני אעריך, אם לא תעשה לא תקבל כל עזרה ותישא בתוצאות לבד. היא אולי איטית, אך היא בונה בהדרגה את הכישורים המתאימים ונוטעת את האחריות ומכאן שגם את העשייה. בדרך זו אין גם צורך להזכיר שוב ושוב ולהתבאס מזה. צריך רק לזכור שצריך סבלנות ושברגע אחד של חוסר סבלנות, אתה תחזור מספר צעדים אחורנית, קצת כמו משחק נחשים וסולמות. כי בעצם הניסיון להקנות לילדים את קבלת האחריות, אנחנו צריכים לקחת אחריות אבל לא על מה שהילדים צריכים לעשות אלא על התהליך הנכון שלנו כהורים לעשות את זה. ילד לא יקח אחריות אם יריבו איתו, הוא יקח אחריות אם הוא יבין שהעשייה תתגמל אותו ותביא לו הערכה, בעצם ממש כמונו. גם אנחנו לא אוהבים לעשות מה שמכריחים אותנו, גם אם חייבים לעשות אותו. 

אם הבעיה היא חוסר עניין, אז צריך לבחון מחדש את הנושא ולנסות לבנות את העניין. אני יודעת שזו לא תשובה טובה למרבית ההורים, ושבחינוך ביתי זה אולי יותר קל אם כי אינני בטוחה, בעיקר משום שהנושאים שבהם חוסר העניין הוא גדול קשורים בעיקר בבית הספר על כל הקשור בו. אם הבעיה היא חוסר עניין בשיעורים (ואתם חייבים להסכים ששיעורי הבית הם די נוראיים עם כל השאלות שלא מעוררות שום מחשבה אלא שינון) הרי ברור שאינכם יכולים לשנות אלא בהשקעה אדירה של זמן וזו בעיה; ואם יש לכם את הזמן אתם בטח לא רוצים לנצל את זמן האיכות עם הילדים בניסיון העקר להפיח חיים בחומר הלימודים. לכן, אין ברירה במקרים כאלה לעורר בשיטה של תגמולים והערכה את האחריות האישית מתוך הבנה שהשיעורים הם מצב נתון. 

בכל מקרה, לילדים שלנו כנראה, אין שום בעיית זיכרון, וגם לא מנגנון שיכחה. יש להם את היכולת לנפנף כל דבר שלא מעורר בהם עניין או רצון. המקום שלנו כהורים, הוא להבין אותם ולבנות ביחד את המנגנונים הנכונים שיביאו אותם לקחת אחריות, לאט ובהרבה סבלנות. אבל הרבה יותר קל לגייס את הסבלנות למען רעיון שבונה את הילדים, כישוריהם והקשר איתם מאשר לגייס את הסבלנות לנידנודים, תזכורות וריבים. ובזמן שאתם מצליחים בדרך הפתלתלה הזו ובונים בעצמכם את המנגנונים שמאפשרים לכם לשמור על שפיות אל תשכחו גם לתת לעצמכם איזו מילת הערכה, זה עדיף על הלקאה עצמית אחרי שכבר התפוצצתם...