דו"ח גבולות - עדות אנושית מחוייכת ונטולת פוליטיקה

אני באמת לא מאמינה שמישהו מנסה אותי, כי בתכל'ס צריך להיות ממש משועמם אם בעולם מלא באנשים מאוד מעניינים, אתה בוחר לנסות אם מתאותגרת ממילא לעמוד בגבולות שהציבה לעצמה. האמונה שאם היה משהו מסביב (בשמיים, על הארץ, בצדדים או בכל חלק או מימד אחר) הוא היה בוחן אותי היא מאוד ילדותית ואגוצנטרית ולכן אייחס את המצב למקריות גרידא. ואם התחלתם את הקריאה היום בתהיה מה קורה עם הגבולות הללו? דעו לכם שלבטח אשכון בגבולי כרגע והכל בסדר, למרות הבכור החולה.

לעניין הבכור החולה, לא ברור לי למה, אבל לפעמים נראה לי שהם בטוחים שלהיות חולים זה סוג של ברכה, כאשר הם חולים אז באמת לא טוב להם והם גם די אדישים לכל מה שקורה סביבם. אבל, וזה אבל גדול, אם הם קצת לא מרגישים טוב הם קנאיים להגדרתם כחולים.  ואם חלילה אתה אומר להם שהם נראים יותר טוב, המבט המאוכזב שבעיניהם, מכריח אותך לסייג ולומר כמובן שזה במסגרת ההופעה החיצונית של חולה אנוש שחל שיפור קליל במצבו. ואז תקבל חיוך רפה, שבעיקר מעיד על הצלחה. כשהילדים שלי מתעקשים שהם חולים אז אני יודעת שאין בעצם סיבה ללכת לרופא, חלילה הם עוד ידבקו במשהו שם ואז מה? אז זה תתחיל שרשרת של הדבקויות שתגרור אמא מותשת וללא רצון לריצה או זמן לזה וזה כבר באמת יהיה חבל. מכיון שלבכורי יש קצת חום, והרבה כאב גרון, הוא נחשב חולה קל ואז מתחילה החגיגה שלו מחד והחיפוש שלי אחר תרופת סבתא מאידך. בינתיים נראה שהצלחנו בלי הרבה עבודה עם טבליות מציצה, אבל אני כבר עובדת במלוא המרץ על הניסיון העקר לגרום לו לשתות תה, לטעום דבש עם לימון, לגרגר מי מלח, לטעום מיצי בצל עם דבש. על שום כורכום ומיים אין על מה לדבר וגם לא על מים חמים עם סודה לשתיה כך שמדובר פה על קמפיים מצומצם, נקודתי וחסר אפקט. אז הפעם זה לא יעבוד אבל אפקטיביות של קמפיין גם נמדדת בזריעת זרעי ההסכמה לפעם הבאה, אם תבוא חלילה וחס (על מי אני עובדת?). 

בכל מקרה גבולותי נשמרים  ולהלן העדכון האחרון : אוכל - 4 ארוחות מתוך 4 עמדו בתקן המחמיר, אז אני במאזן די טוב הייתי אומרת. מסך - אנחנו עוברים יום מחלה בלי זמן מסך עודף (בעיני ההורה האחראי, לא הילד שמוצא את זה בלתי מספק בעליל לאור מחלתו הערמומית). זמן שינה - היה לילה אחד ונרשמה חריגה של 20 דקות אבל זה רק באשמת דב פדינגטון והפרק האחרון שלו ולכן מבחינת ההורה האחראי זו היתה חריגה מותרת שלא מרטה עצבים, למרות שהפרקים בספר הזה הם די ארוכים כפי שמסבירה המרכזית. פרצי הצחוק המטורפים והמתגלגלים היו שווים כל שניית איחור. אז מה עוד נשאר? אה, הדובדבן שבקצפת - הטונים  - בינתיים נרשמים טונים שקטים בלבד וכל התחלת ריב נוטרלה במיומנות של חבלן בסרט נחות ללא טיפת דרמה או מתח. אז הכל טוב.

מרכזיתי רוצה לאפות עוגת אגוזים ושוקולד, אז דומני ששוב אני אעשה את דרכי הקבועה מהמרפסת למטבח. אולי בכלל אני צריכה מדי פעם לעשות פוסטים על אוכל עם מתכונים וכאלה, למרות שזה איננו בלוג אוכל. וכן, אני יודעת, הצלחתי להתנער היום מכל אספירציות פוליטיות - בכל זאת חולים...

. 

גבולות - של הורים, לא של ילדים (וכן, יאיר מופיע בסיפא)

כבר תכף אנחנו יוצאים לסיור יום רביעי שלנו, היום נהיה במוזיאון פתח תקווה. אני עוד צריכה לארגן את עצמי ואת הילדים, אוכל לכולם, ספרים ומשחקים לקטן שעדיין לא מתאים להצטרף לשום קבוצת גיל ובמקום זה אני יושבת וכותבת בעוד הזמן פועל לרעתי. אני כותבת כי ישבתי מה שהרגיש כמו נצח בשיחה לא נעימה עם הבכור, כי בעצם זו שיחה שהייתה צריכה להתקיים וגם בעצם לא. כמובן שאסביר - ההורות המודרנית שלי שמנסה לגרום לילדים להבין במקום לקבל, לא מתאימה בכל מצב. כי ילדים הם לא זוגיות, זו מערכת יחסים אחרת לגמרי ולפעמים מסתבר אנחנו פשוט צריכים לקבוע לעצמנו בלי לשתף את הילדים. פשוט להחליט. ההחלטה כבר יוצרת הקלה, החכמה היא להמשיך בקו שאנחנו התווינו לעצמנו. זאת אומרת, אם נעלה את הרזולוציה - נכון שאני בעד שהילדים יבחרו את ארוחת הערב, אבל אחרי שאתמול הגעתי למצב של שלוש ארוחות ערב שונות בשלושה זמנים שונים הבנתי שעברתי איזשהו קו גבול בלתי נראה שהפך אותי מאמא ליברלית ומגניבה לאסקופה נרפסת דקה לפני שהיא נדרסת, או אם תרצו שפחת מטבח. עכשיו מגיע השלב שאני צריכה לבחור - להמשיך או לחדול כי מסתבר מעל לכל ספק סביר שהדרך להגיע לארוחה בריאה ומזינה לכולם לא עוברת דרך ההסכמה של הילדים אלא דרך ההחלטה שלי ושלי בלבד. הבחירה תהיה שלהם - האם לאכול? מתי לאכול? מה לאכול? כל אלה יאפשרו להם חופש בחירה בתוך הגבולות שאינם מעבירים אותי על דעתי. על זה, לדוגמא, אני לא צריכה לדבר, אני צריכה להחליט על זה עצמאית ולתת הסבר אם וכאשר יידרש. 

- פאוזה קצרה כדי לדמות את הפסקת הכתיבה - 

בינתיים עברו כמה שעות נעימות מאוד, עם סדנאות מצויינות לילדים הגדולים והרבה משחקים וספרים לקטן ולי. מכיון שאת מרבית המשחקים אני משחקת על אוטומט זה אפשר לדברים קצת לחלחל ולהתבהר (אם כי ניתן להתפלסף ולומר שחלחול לא יאפשר התבהרות אבל קחו את זה ככה - הנפש היא מקום מדהים). גם הבכור החל לפתח איזושהיא מחלה וזה לא מותיר לי יותר מדי זמן לכתיבה, בעיקר מכיון שבמסגרת הגבולות החדשים שלי עם עצמי שלי הכרזתי היום, עוד לפני הכרזת המחלה, על ביטול חוק יסוד: מחלה ושזה רשמית אינו בתוקף החל מהיום. כך שאני כנראה אצטרך להוכיח את עצמי לעצמי החל מהיום, אין תירוצים. גבולות, רבותיי, גבולות (שיהיה ברור שרבותיי פונה לגברים  ונשים כאחד ואין בו משום פגיעה במהפכה הפמיניסטית או ברגשות קהל הקוראות).

במקרים רבים, כהורה אני מסבירה מה נכון ומצפה שהילדים יבחרו בו. לעיתים אני מבינה מראש שהם לא יעשו את הבחירה הנכונה, אבל בטוחה שאם אני אמשיך בדרך הזו הם בסוף יבחרו נכון ומאמינה שבסופו של דבר דווקא הבחירה בדבר הלא נכון תלמד אותם הרבה יותר.  ואם צריך דוגמא - אז נניח להחליט ללבוש חולצה קצרה ביום של גשם - מבחינתי עדיף לתת להם לצאת עם החולצה הקצרה ולקחת איתי מעילון או אפילו לא לקחת כלום ושהם ילמדו על בשרם - זה שווה כל ויכוח בעניין.  מבחינתי זה בהחלט רעיון נכון, שמכוון ללמידה ארוכה ומתמשכת והוא באמת טוב ויפה כל עוד הוא לא מורט את העצבים. הכנה פלואידית ומתמשכת של ארוחת ערב אינה עונה על ההגדרה "לא מורט עצבים" ולכן היא נפסלת על הסף מעכשיו. הכרה שלי בגבולות של עצמי היא מתכון חיוני להורות סבלנית. מתיחת הגבולות של עצמך במידה הנכונה מאתגרת אך סטיה קלה ואתה מתדרדר במדרון חלקלק יחד עם כל הכוונות הטובות, ולשם אתה אף פעם לא רוצה להגיע כי הורה חסר אונים מאיים שלא ביודעין על כל העבודה הקשה שהוא עושה כהורה וכמחנך. בקיצור, לרוב ההבנה של הגבולות שלך כהורה חשובה הרבה יותר מהגבולות שאתה מציב לילדיך.

אז זהו, אני צריכה לעשות חושבים לגבי המקומות שבהם עודף הבחירה של הילדים יוצא מהשליטה שלי והופך את כל הרעיון המקורי למיותר. בבואי לשים לעצמי גבולות אני גם בוחרת את קרבותיי, וזה אומר שבתוך הגבול שלי אין קרבות. זה אומר שעלי לעבור על סדר היום שלנו ולהבין איפה המקומות הבעייתיים: אכילה - תזונה וזמני שהייה במטבח (כן, גם לאוהבת מטבח שכמוני לפעמים העשייה האינסופית היא טורח), זמן מסך - הצמדות לגבולות של זמן מסך לילד בלי נזילות, זמן שינה - השעה המקסימלית בה קבילים בעיני ציוצי ילדים גם אם אפם שקוע בספרים, טונים - הגבולות שלי מגדירים יללות כניסיון בלתי אפשרי לדו שיח ולכן ייענו בשתיקה. זהו נראה לי שאלה הארבעה. עכשיו רק צריך לעמוד בהם, אולי זה יותר קל כשאני מצהירה קבל עם ועדה.

ולא, אני לא אנצל את הבמה כדי לרדת כמו כולם על יאיר לפיד, השרפרף והפודיום - פשוט זה גדול מדי למידותיו, אני רק אתלונן שאם כל כמה שאני אוהבת גשם, גשם של אבק יום אחרי אחרי שטיפת האוטו זה קצת מבאס, מזל שאני אוהבת גשם ושגם שאבו בפנים....

גזענות זה עסק מבלבל

שתי ידיעות פורסמו היום: מהגר מדרום סודן לא הצליח (מן הסתם) לגייס 6,000 ש"ח למכשיר חמצן ונפטר והשנייה שמתלמד ברשת "קפה קפה" פוטר כשנתגלה שהוא ערבי, תוך הסבר שהרבנות אינה מתירה העסקת גויים. אי אפשר להישאר אדיש לנוכח הידיעות הללו ולנוכח מקומן הפעוט בתוך בליל חדשות היום. שתי הידיעות הללו קשורות זו לזו בקשר הדוק. שתיהן מעידות על היחס שלנו לזרים, כי גם האזרח הערבי בישראל אינו אזרח מהשורה ועדות זו אינה מחמיאה. שתיהן מעידות כי נעשנו אדישים ושתיהן יוצרות שאלות מוסריות נוקבות שבמקום להוות עוד תמרור אזהרה יטוטאו או יבוטלו בחטף כי יש דברים חשובים מאלה. אני לא חושבת שיש דברים חשובים מאלה. זו לא הדרך שלאורה אני רוצה לחנך את ילדיי ולא אכפת לי שבדרך אכונה יפת נפש או צדקנית כי כרגיל אין לי בעיה למלא את העמדה הזו, הפינה הזו נוחה לי הרבה יותר מאחרות. אני יודעת שכל השוואה לתקופות חשוכות אחרות בהיסטוריה מעוררת מחלוקת, אך הפניית הראש הזו מעוררת בי אסוציאציות, גם אם זה לא נכון לומר את זה. אנחנו יכולים לצעוק אינסוף את השאלה הנצחית של איפה היה העולם, אך ההתעסקות בהיסטוריה, אם היא לא מניבה מסקנות אופרטיביות, לא שווה כלום. במקום להבין את מקום הנרדף כי גם אנחנו היינו שם, אנחנו משתמשים בעמדת הנרדף כדי להתמודד עם הפוביות שלנו. קל לשכוח את הדמוניזציה שעשו לנו כאשר יש לנו הזדמנות לעשות דמוניזציה לאחר. ואני הכי אוהבת את התרוץ השכיח להתנהגות הבזויה הזו והוא עניי עירך קודמים. המקור למשפט זה הוא התלמוד שיוצר מדרגות עזרה, אך מה שאנו שוכחים שהוא מניח קודם כל שאתה מציע את עזרתך ולא מפנה את העורף, אני אישית לא הייתי מדרגת, אבל אני אישית גם לא מאמינה באלוהים ורואה בכל בני האדם שווים אז ממילא לא היו שואלים אותי. 

קריאה מעמיקה של שתי הכתבות מראה כי אנשי המקצוע עשו ככל שביכולתם לטפל בכל אחד מהמצבים. במקרה של מ' (ולא זה לא קיצור של מהגר, אך זו האות הראשונה של שמו של האדם הזה שלא היכרתי ואת שמו אינני יודעת), שהיה חולה כרוני בתהליכים של קבלת מקלט מדיני - הוא היה זקוק למחולל חמצן כדי להשתחרר מבית החולים לביתו, אולם למרות ניסיונו של הצוות הסוציאלי בבית החולים והתגייסות אירגונים לא נמצא פתרון למחולל החמצן, ומ' נשאר בבית החולים, נדבק במחלה זיהומית ונפטר. 6,000 שקל הם מה שהכריעו את הכף בחייו של אדם. לא יודעת מה איתכם אבל אם כל אדם הוא עולם ומלואו איך עולם שלם איננו בגלל סכום שכזה? הרי אפשר היה להציל את מ', אבל ממש עוד מעט כבר לא ישארו עוד רבים שיזכרו את הסיפור שלו. מין מוות כפול גם של מוסר וגם של מוסר השכל. הסיפור של ג' (לא קיצור של גוי) מוכיח שוב שאנחנו גזענים בדיסוננס, המרכז לסיוע משפטי אמנם פעל מיד אבל הבעיה היא לא בפעולה שאחרי אלא בעובדה שג' לא הועסק כי הוא ערבי ואם אתה ערבי אז יש לך בעיה, בדרך כלל אצל אלה שמסבירים בגזענות לא מודעת שיש ערבים טובים. מבחינתי שתי הכתבות האלה הן ישראל של המאה ה- 21, של הפניית עורף, של גזענות, על הסקאלה ההזויה שבין בנטיזם ללפידיזם. שונאים, מתלהמים, אדישים ובעלי מוסר כפול. אני לא צריכה תזכורת על כמה קשה פה, אבל היה הרבה יותר קל אם היינו זוכרים להיות הומאניים. אנחנו מעדיפים פשוט להעלים עין ולעבור הלאה. הרי המהגר הוא בסך הכל מהגר וממילא לא רצינו אותו והערבים הם ממילא ערבים ואנחנו לא רוצים גם אותם, והשמאלנים הצדקנים יפה נפש שיסעו לברלין כי גם אותם לא צריך ואז נוכל להישאר כאן עם האח שלנו בנט להוציא את כל מי שלא מוצא חן ולאיים על כל מי שיעז לומר לנו משהו. כן, זה מה ששתי הכתבות האלה עושות לי כי הסיפורים הכאילו קטנים האלה הם בעצם סיפורים מאוד גדולים שגם מהם אנחנו מעדיפים להעלים עין כי מי זוכר איך קראו למסעדה הזו שלא הכניסו את הערבים האלה? נו זו, בראשון לציון נדמה לי? או שזה היה הסופרלנד? אני כבר ממש מתבלבלת.

כולם מדברים על בנט - גם אני

מרוב צעקות והתלהמויות של בנט קשה לשמוע משהו היום. זה לא שמשהו פה מפתיע. בכלל, בחינה כללית, ובטח ובטח מדוקדקת, תעלה שכנראה הפוליטיקאים היום די בטוחים שהציבור פשוט טמבל (לא שאין להם סיבות ע"ע ההצבעה ללפיד כמשל לתבונת הציבור). אבל הדרמה שהוא מחולל היא מכוונת והיא לא נועדה לסכל את שחרור המחבלים, היא נועדה למצב את בנט. כי בנט בוחר את קרבותיו בקפידה, הוא לא ימנע את השחרור אבל הנאום שלו היום בפתח ישיבת הסיעה עוד יכלל בקמפיין של הבחירות הבאות, הוא לא קורץ לקהל בוחריו, הוא מעמיד אותם כניצבים לבחירות הבאות. הוא מקרבן את עצמו ובכך מגן על מתקפותיו הנלוזות על שרת ממשלה (יעני קולגה), אבל בעצם בנט פשוט מסמן מטרות - לבני זה קל, את לפיד הוא ישמור לסוף. בינתיים אף אחד לא עוצר אותו למרות שכולם כבר מתחילים להבין את הנזק (אני חייבת לקוות שיש כאלה שמבינים, אחרת מה נשאר?). 

יש כמה דברים שמלחיצים אותי במצב כרגע, מלבד יאיר לפיד: הראשון שבהם הוא שבנט ולפיד וחבר מרעיהם (נו, האחים שלהם, יו נואו) כל כך נוראיים שהם מצליחים לגמד את נתניהו (טוב, לא ממש אבל יחסית) וזה לכשלעצמו יוצר תחושה של חוסר נוחות אצלי כי גם את נתניהו אני באמת לא סובלת אז ההבנה שבנט ולפיד מגמדים אותו יוצרת חוסר נעימות בלשון המעטה. השני הוא שבנט מסמל מהפך אמיתי ורע בפוליטיקה הישראלית. החזירות הפוליטית שלו יוצרת מידתיות חדשה בפוליטיקה הישראלית. הוא יעני האח מהצבא, הישראלי המצליח אבל הוא חרא של חבר. הוא לא מוכן להקמת מדינה פלסטינית בתוך מה שהוא מכנה גבולות ישראל, אבל נכנס במודע לממשלה שאחד מקווי היסוד שלה הוא בכל זאת הגעה להסכם (על הנייר, עזבו כרגע מציניות). מה הוא חשב? שהוא יוכל להשיג תקציבים לכל המטרות שלו (ע"ע התנחלויות ומנהלת דת ) אבל לא לתמוך בממשלה בנקודות בהן היא נדרשת למחוות (ועזבו את העובדה שזו פסבדו-מחווה לאור תג המחיר הלא הכרחי - הרחבת הבנייה בהתנחלויות)? זה גם לא שהוא לא יודע שהשחרור יתבצע בכל מקרה הוא פשוט מנסה לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אבל למעשה הוא יודע שהוא כל פעם מחליף את העוגה, רק שאף אחד לא אמיץ דיו כדי להצביע על הבלוף ולהראות לו את הדרך היחידה שמתאימה לו - הדרך החוצה. בעוד בנט עושה קולות של יעני גבר (אוי, השובניזם), בעיני ציבור הבוחרים שלו הוא יוצא המנצח ובעיני אלה שממילא לא יצביעו לו הוא יוצא נקניק ( שנאמר אם כבר התחלתי ב"גבר", אסיים ב"נקניק" - כן, זה מתבקש). אבל הקטע הוא שממש לא אכפת לו שהוא יוצא בעיננו נקניק, ואתם יודעים למה? כי בנט נושא עיניו לעתיד והעתיד הוא באוכלוסיה הדתית-ציונית, הם יכתיבו את הטון ובנט, כהרגלו בקודש, מכשיר את הקרקע.

כשבנט פתח את קמפיין הבחירות שלו "משהו חדש מתחיל", הוא ידע על מה הוא מדבר. כי בנט ומרעיו מצליחים לדברר את הפוליטיקה החדשה כמו שאף אחד אחר לא עשה זאת לפניהם. כמו חבורת טוקבקיסטים אלימים. הם מייצרים "כאילו" מתקפות עליהם ויוצרים שפה פוליטית מתלהמת ואלימה. הם צובעים בצבע של בוגד את מי שרק אפשר, היום זה לבני, מחר לפיד. אני מניחה שלפיד עדיין לא הפנים, הוא עדיין קונה את עניין האח'שלו למרות שבנט רק מורח אותו עד שיתפנה לטפל גם בו. בנט עסוק בהפחדה כי הוא יודע שזה עובד לטובתו. הוא תוקף כבר יומיים, תקע סכין בגב הממשלה שהוא מכהן בה אבל טוען כי הוא מותקף וממצב עצמו כמגנה של מדינת ישראל, הוא ומפלגתו הם היחידים שרוצים בטובת ישראל בעוד כל האחרים מקבלים תכתיבים מבחוץ ורק הוא נשאר נאמן. אבל הנאמנות שלו הוא מופע חמקנות מהסוג המקצועי ביותר. בנט פועל לקבל לגיטימציה בשני מישורים, האחד הממלכתי כחבר בכיר בממשלה והשני מהציבור ולכן הוא פועל כך, הוא חבר בממשלה ולכן האחריות היא עליו, אבל הוא מתנער מהשחרור כדי לקבל לגיטימציה מהציבור. הוא ימשיך בזה כי זה עובד, המשחק הדואלי הזה הוא מתוחכם אבל הוא ברור והדרך היחידה היא להוציא אותו החוצה כי אחרת הוא יפגע במעוז הימין של הליכוד, אם נשאר כזה ויהפוך את מפלגתו ממפלגה דתית-ציונית למפלגת הימין היחידה וככזה, אין לי ברירה אלא להודות, שסביר להניח שכוחו יגדל. 

בנט יודע שאין אופציה אחרת מלבד הסכם שלום שיכלול חלקים מישראל שהוא לא מוכן להיפרד מהם, הוא רוצה למשוך זמן כי הזמן משחק לצידו, המריחה של הסכם השלום היא עוד זמן וזמן הוא עוד כסף להכניס להתנחלויות וגושי התנחלויות זה עוד בטוחה מבחינתו להחזרת פחות שטחים ולקבלת יותר קולות. אם בנט יהיה באופוזיציה הוא יפגע הרבה פחות בנתניהו ובלפיד, בנט בממשלה משמעו לשחק לידיים שלו, משמעו בסופו של יום חיזוקו של בנט על פני נתניהו ולפיד. בנט באופיו הוא מגלומני, הבעיה היא שהוא מכריח את כולם לחשוב שהוא כזה בעוד שביננו כל מה שצריך זה קצת אומץ כדי להחזיר אותו לממדיו המקוריים. אם נתניהו היה חכם הוא היה זורק את בנט על רקע התנהגותו העכשווית ומכניס את מפלגת העבודה ובכך היה מחזק את התהליך שמתפורר, זוכה באהדה גדולה (לצערי) מבית ומחוץ וזה עוד בלי החיזוק החיובי שהיה מקבל משרה, כי כידוע בנט הוא לא ממש כוס התה שלה.   

אבל בנט מעצבן אותי עוד הרבה יותר מזה כי בכלל רציתי לכתוב על ההצעה של חופשת הלידה לגברים שעברה אתמול ברוב גדול בועדת השרים לחקיקה, ולא רק שהייתה מאפשרת לי לרדת עוד קצת על לפיד (שזה תמיד טוב) אלא גם פותחת צהר לנושא חשוב באמת. ועכשיו אין לי זמן בכלל לכתוב על זה וחבל כי זה נראה לי מבורך. 

סיפורי רשת

בזמן לימודי לתואר השני, הבנתי שאחד הדברים שהכי מענינים אותי הוא כוחה של האינטרנט גם כאמצעי תקשורת וגם כמרחב חדש בעל השפעה חברתית, מדינית וחוקית. זה לא רק הכפר הגלובלאלי, זה לא רק הטכנולוגיה, זה גם ההשפעה על בני האדם, על ניצול הזמן שלנו, על השפה וקיצורי השפה, על יצירת הקשר בין אנשים, על חיינו מכל הכיוונים. למרות שזנחתי את חיי האקדמיים, נושא האינטרנט הוסיף לעניין אותי ואני עדיין מגלגלת רעיונות בראש ונדהמת כל פעם מחדש, לטובה ולרעה מהכוח האדיר שהמדיום הזה מעניק לנו מחד ומהתלות הבלתי מתפשרת שהענקנו לו בתמורה.

ולמה אני אומרת את זה שוב עכשיו? בעצם אין לי תשובה טובה לזה, ואולי כן. אולי זה בגלל שקמתי בבוקר לדיווח עצוב נוסף של חבר בארצות הברית שיושב לצידה של בתו בבית החולים. וחשבתי שבזכות הרשת החברתית חזרתי להיות בקשר עם  אותו חבר ילדות מארצות הברית. ואיך שללא הרשת לא הייתי יודעת שזה כבר כמה זמן שבתו הקטנה חולה ולרופאים אין מושג מה יש לה. ואיך הוא מעדכן את הקהילה הוירטואלית ועכשיו, כשבתו בבית החולים, רחוק מאוד מהבית והוא באמצע השבוע נמצא בבית עם בתו הגדולה, הוא יכול בבקרים להיות מחובר למחשב ולראות את ביקור הרופאים, לשמוע אותם ולשאול שאלות, הוא יכול להיות בקשר תדיר עם בתו ואשתו להיות כמעט עם היד על הדופק, הוא יכול בסופי השבוע, כשאשתו בבית והוא בבית החולים לראות את אשתו ולדבר איתה למרות שהיא מרוחקת מיילים רבים, לעבוד, להיות בקשר עם העולם ולדווח למי שצריך דיווח. בתוך כל הבלאגן של החיים שלו, זו הטכנולוגיה המופלאה שהגענו אליה שמאפשרת לו כמעט להיות בשני העולמות בעת ובעונה אחת והוא מקבל, בזכות אותה טכנולוגיה, גם אינסוף תמיכה מכל רחבי העולם ואיתה גם הרבה נחמה.  

זו לא הפעם הראשונה שהצלחתי להתחבר לכוחה של הרשת (נותנת לכם פאוזת צחקוק לאור ההקשר הקלוש למלחמת הכוכבים) - לפני 5 שנים בערך, פתחה אמא שלי עץ משפחה אונליין, לא אייגע אתכם אבל מכאן לשם, מצאתי את עצמי מארגנת עץ משפחה שהלך והסתעף והגיע עד לסביבות 1700, הגעתי לבני דודים בעלי מאגרים גנאוולגיים גדולים מאלה שהיו בקרבתי המיידית עם הסתעפויות לאנשים שחיים כאן איתנו היום ברחבי העולם כולו. מכאן התחיל המסע המטורף שלי שרתם את האינטרנט והרשת החברתית למציאת קרובי המשפחה שיצטרפו לעץ המשפחתי ויקחו בו חלק פעיל. מצאתי את עצמי שולחת מיילים הזויים באמצע הלילה לאנשים שמנסים להבין אם האיש שהגעתי אליו הוא קרוב המשפחה המבוקש. המעגל הלך והתרחב עד שאפילו כתב הטכנולוגיה של הניו יורק טיימס שמע על מאמצי האיחוד המשפחתי והחליט לכלול את סיפורי בכתבה נרחבת שהוא עשה על facebook והשפעותיה (לכתבה המלאה). הכתבה עוררה הדים, פירסומה אונליין גרר "פירסומי-בת" במרבית העיתונים היהודיים בארצות הברית והרחיב את השורות של המשפחה. האנקדוטה המצחיקה ביותר מהסיפור הזה, שכשלושה חודשים אחרי פירסום הכתבה החלו לשלוח לי הודעות תלמידי תיכון מאיזה בית ספר בשיקאגו, שם מסתבר שהמורה לתקשורת התלהבה מהסיפור שלי והכתבה נכנסה לסילבוס הכתתי ואפילו היה עלי מבחן. 

וכל זה בלי לדבר, על היכולת לענות על כל שאלה שהילדים שואלים בעזרת חיפוש קצרצר אחד והעובדה שלמגע אצבעותיי נפרשת כמות עצומה של מידע (וכן, אני מודעת גם למגבלות ולטעויות), כמו גם האפשרות לתקשר עם אנשים שנחמד לי לפטפט איתם מדי פעם, לשמור על קשר, להתעדכן. בלי לדבר על מפגשים מקסימים שנוצרו, על הרחבת העולם מבלי לנוע מביתי וכמובן על הבלוג הזה (רשימה חלקית). כן, יש גם המון בעיות עם הרשת והיא גם מרחיבה את ממדי הסכנות, אבל אני כותבת פוסט חיובי כרגע ולא בכך עסקינן. אני אוהבת את האפשרויות הגלומות ברשת, בעיקר את הרעיון של חיבור אנושי שהוא חוצה שפה, מדינה, מקום ודת, שהוא יוצר התחברויות על רקע של אהבה משותפת, תחביב, שהוא מחבר בין אנשים, ככה כמו שהם (לבד כמובן מכל אלה בעלי הכינויים, אליהם אני לא מתייחסת, אלא רק לאלה שאישיותם וזהותם הוירטואלית חד המה). 

אבל אם כבר ברשת עסקינן, איך אפשר שלא להתייחס לג'ירפה? אז אני לא הפכתי היום לג'ירפה. אני לא יודעת מאיפה חידת הג'ירפה התחילה, אבל זה בטוח הרגיש טוב לדעת שעניתי נכון כי לא הייתי רוצה להתמודד עם המוסר הכפול של לענות לא נכון ובכל זאת לא לשנות את תמונת הפרופיל, זה תרגיל יאיר לפידי כזה שלא מתאים לשנאוצרים שכמותי (כן, אני לא ארד מנושא יאיר לפיד, שדרך אגב היום התחמם על בנט בגלל הניסיון של "הבית היהודי" לקדם חוק נגד שיחרור מחבלים והסיבה שהוא נתן היא שזה לא קולגיאלי - אוף האיש הזה טמבל). הנימוס מחייב שאם כבר מדברים על הרשת וחדשות היום, אתייחס גם לניסיון האומלל של המועצה האמריקאית ישראלית בחסות משרד הקליטה ובסיוע משרד החוץ לסקור את עמדותיהם, ואם לדייק את נאמנותם, של יהודים וישראלים בארצות הברית, אבל זה כל כך עצוב שנדמה שאין מה להוסיף. בניגוד אלי, שאני מוצאת את הרשת טובה אלי, דומה שלמדינת ישראל הרשת מחמיאה הרבה פחות... כאילו באמת, עוד לא למדנו להיזהר מהמהמורות המביכות האלה? 

בכל מקרה, אלה היו מילים מעטות על האינטרנט, לי יש מוסקה להוציא מהתנור ודווקא את המתכון לא הורדתי מהרשת, קיבלתי אותו מיוונייה מקומטת ולמודת מוסקה שידעה על מה היא מדברת למרות שלא דיברנו באותה שפה, ברשת לא היינו מצליחות כנראה, המתרגם של גוגל היה כבר הורס את המתכון...

הנבואה ניתנה לפעמים לאנשים שפשוט למדו להכיר אנשים

אנשים שמתחילים בהצהרות על עצמם בדרך כלל לא משכנעים אותי. קצת כמו משפטים שמתחילים ב"באמת", שמיד מעוררים בי אי שקט כי האם כוונת המספר הייתה שעד עכשיו הוא שיקר או שמא השקר מתחיל רק עכשיו או אולי אני סתם קונספירטיבית ואין שום קשר. כך או אחרת זה מסוג הדברים שמרימים גבה וזורעים את זרע הספק. מכאן שהצהרתי הבאה באה בניגוד לכל מה שטענתי עד כה, אלא שבמקרה הזה ההצהרה נועדה להכניס אתכם לאוירה, אז חסכתי לכם את הצורך לתהות. ובכן, אני אדם רציונאלי שלא מחליט החלטות על רקע של הורוסקופים, פתיחת ספרי קודש באופן אקראי, קריאה בכף יד או קפה או גלגל העין, שיחה עם רוחות, זריקת קוביות או כל מעשה מאגי כזה או אחר. כך או אחרת, כשהייתי בת 22 בערך ועבדתי כדיילת כנסים, קיבלתי ליום ההולדת מהאחראי עלי פגישה עם קוראת בטארוט. לא יודעת אם הלכתי כי פחדתי ממכתב פיטורין או מתוך סקרנות, אבל הלכתי. פרשה את קלפיי, שמה קריסטלים שונים ואמרה לי דברים כל כך נכונים לגבי עצמי שקצת נבהלתי, בעיקר כי אלה היו דברים שמעולם לא אמרתי לאף אחד. אל דאגה, כפי שאתם יודעים זה לא גרם לי להאמין או ללכת שוב. רוב הדברים שהיא אמרה היו על האדם שאני, ואז היא אמרה שיש שני דברים שהיא רואה בעתיד שלי - אהבה נורא גדולה (נו, הן תמיד רואות את זה, לא?!) עם מישהו שאני כבר מכירה אבל עוד לא נותנת הזדמנות וכתיבה - כל הזמן כתיבה, זה אולי יקח זמן היא אמרה אבל מה שמאזן אותך בתוך תוכך הוא מילים רק תצטרכי לתת להן דרך לצאת (זה הצחיק אותי, כי באותה התקופה נראה היה שכל מי שמכיר אותי רק רוצה שאני אתן להן להפסיק לצאת). בכל מקרה בשתי הנבואות הללו הסתיימה הפגישה.

למותר לציין שחזרתי הביתה ולמרות קטנות אמונתי ומתוך סקרנות גרידא, עברתי על כל ספר הטלפונים שלי (אח, הימים בעידן הטרום סמארטפון), עברתי שֵם שֵם ולעזאזל לא היה שם שום מועמד שנראה היה לי שהוא הסיכוי הגדול שלי לאהבה גדולה, כן הבן זוג היה בספר, אבל לא חשבתי שיש פה איזשהוא סיכוי. היום במבט לאחור, זה היה סיכוי של 50% - או שאני כבר מכירה אותו או שלא ובמקרה הצליח לה - אכן היכרתי ואכן אהבה גדולה. בכל מקרה זה לא מה שיגרום לי להתחיל להאמין. גם הכתיבה תמיד היתה חלק מחיי ולכן לא התרגשתי ממה שהיא אמרה, זה פחות או יותר מה שאמרו הרבה מאלה שהכירו אותי וידעו שאני חוטאת בכתיבה. וזה גם מסביר את מתנת יום ההולדת הקבועה שרק הנותן היה מתחלף - מחברת כתיבה יפה, לפעמים גם עט. את העטים הכי יפים שלי קיבלתי מבן הזוג, ואני משתמשת בהם רבות בעיקר לחתימה על אשראי. 

יש כאלה שכותבים על נייר, גם אני כתבתי על נייר ועדיין כותבת לפעמים, אבל בעיקר אני מקלידה. בתחילה חשבתי שההקלדה תהיה לי זרה ולעולם לא תחליף את הכתיבה על הנייר. אבל אני בכלל בן אדם ששונא תחליפים ואולי בעצם אני פשוט אדם ששונא להיפרד מדברים אהובים או כאלה שפשוט התרגלתי אליהם ולרוב מבחינתי זו סיבה מצויינת להפסיק להתקדם. אני מתגברת על העכבה הזו ברציונאליות לבד מהרגע שזה מגיע לספרים. אבל ספרים ראויים לפוסט משלהם וחבל לבזבז במחי הקלדה עוד נושא. 

מהרגע שהתחלתי לכתוב את הבלוג, נזכרתי בפגישה עם הקוראת בטארוט. היא אמרה שהדרך שלי לאזן את עצמי תהיה תמיד בכתיבה. אני מניחה שההצעה הזו טובה לכל אחד, קשה לפספס איתה , לכן היא לא סיבה לחשוב שאני מיוחדת או שהקוראת בטארוט אכן הייתה נביאה בעירה. אבל זה לא מפחית מהשמחה עצומה הכרוכה בהעלאת רעיון אל הכתב, כי הכתיבה הזו יותר משנועדה לכם, היא נועדה לי והיא נותנת לי פרספקטיבה ודרך לשפר את עצמי ולאט לאט להוריד את השכבות ולמצוא את הרעיון האמיתי שיביא אותי לכתיבה הזו, הגדולה, שאני מחכה לה כבר כל כך הרבה זמן. 

בינתיים, יש לי זמן רק לכתוב בקטן. פוסטים וסיפורים לילדים. יש לי אחד כזה, אחד שכתבתי לפני 12 שנים בערך, אולי אפילו יותר. והוא עובר עריכות כבר המון זמן. נראה לי שעכשיו, פחות או יותר, הוא מצא את דרכו הנכונה ביותר. מרגישה שהוא כבר יכול ללכת בזכות עצמו בעולם שסביב. אבל עכשיו אני בבעיה - הוצאת ספרים מוכרת? הוצאה עצמאית? בכל מקרה צריכה להשקיע בזה סכומים שככל הנראה אין לי כרגע. מרגישה שהגעתי קצת לצומת לא נכון מבלי שהלכתי לאיבוד בדרך. בכל מקרה, בין אם אפקע את הבועה הקטנה שלי ואחליט להציב רגל מהוססת בעולם הדורסני הזה של הכתיבה ובין אם אחליט לשקוע עוד קצת בבועה, זו בועה שמתמלאת במילים אפילו בזה הרגע וסופסוף אני מרגישה שאני יכולה לתפוס אותן שוב ולרתום אותן לדרך הנכונה, בין אם משמעותה היא להמשיך לצומת הבא ובין אם להקים מחנה ללילה. ימים יגידו, אבל בטח לא קוראת בטארוט

שערות לבנות

הילד החולה מאתמול, עדיין עם קצת חום אבל הוא כבר מרגיש קצת יותר טוב כדי לממש את זכותו לזמן מסך. מה שהשאיר לי מעט זמן לעצמי. אני מודה שיכולתי מיד להתחיל לכתוב אך במקום זה הלכתי לאמבטיה לצבוע את שערותיי הלבנות. זה סיפור די חדש הסיפור של צביעת השיער (הסירו דאגה מליבכם חבב הטבע - אני משתמשת בצבע בלי אמוניה וידידותי לסביבה). זה מתחיל בגֵנים הספציפיים האלה שקיבלתי מאמא שלי ללא אפשרות החזרה (גם כן מתנה, וסליחה אמא, עם שיער בלונדיני בהיר כמו שלך זו באמת לא בעיה להלבין מוקדם, אבל ככה גם לא לתת לי את הבלונד, ובשוונג גם לא את העיניים הכחולות, אבל להעניק לי את השערות הלבנות? לא יפה). כבר בגיל 24 הן התחילו לבצבץ, בגיל 26 הן כבר היו כל כך שם כשהתחפשתי למכשפה לא הייתי צריכה ספריי לבן כדי להלבין קווצות של שערות כמו מכשפה שהגיחה מדימיונם הפרוע של האחים גרים. ולמרות שאולי רק בפורים היתה תכונה זו לי לעזר, עמדתי בסירובי לא לצבוע את השיער, גם לא את הפנים דרך אגב. נשאתי בגאווה את שיערי הלבן וטענתי בלהט (שלא מתאים לשערות שיבה מרובות) שצביעת השיער היא התניה חברתית מיותרת ושאסור לנו, הנשים, לכבול את עצמנו אליה. כמובן שייתרתי התניות חברתיות אחרות שאני כמובן מבצעת באדיקות כמו הורדת שיערות מהרגליים, אבל אף אחד לא העלה מולי את הטענה הפשוטה הזו כך שיכולתי להמשיך ללא הפרעה במיני הטיעונים שהבאתי להגנת שיערותיי הלבנות. כולל הטענה שטבעי זה יפה, שזה חוסך זמן וכסף, שאני מרגישה טוב עם עצמי וכן הלאה וכולי.

השנים עברו, 3 ילדים נולדו ועברתי את גיל 35. אין מה לעשות, גם אם דומה לך שאת עדיין נראית כמו תלמידת תיכון כשאת עומדת מול המראה, תמונות מוכיחות לך אחרת וכמובן גם הסביבה שלא חוסכת את שבטה. כך או אחרת עמדתי במריי בגאון. ואז בשבוע אחד חברו להם שלושה סיפורים אקראיים להביאני לצבוע את שערי. דקה ל- 37, יצאתי עם הקטנטן לגינה ואישה שהגיעה עם הנכד שלה ולא מצאה לעצמה עניין, שאלה אותי למה אני לא מדברת יותר עם הנכד שלי באנגלית, זה תפס אותי לא מוכנה. אני, שחשבתי שעורי הרענן הוא "קלף היציאה שלי מהכלא" בנושא השערות הלבנות וטענתי בתוקף "שלמרות שערי הלבן אף אחד לא יחשוב שאני בת 60 במצב מצוין", אז אני נתפסתי בטעות, או שלא, כסבתא. חייבת לומר שלא משנה כמה הסבתא ההיא הייתה חסרת טאקט, והיא הייתה, היא הרעידה את סיפי עולמי. היא קראה לי סבתא ולמרות שסבתא זה תואר נפלא, ויעידו על זה גם הפולניות שבפולניות, בגיל 36 ו- 360 ומשהו ימים זה עדיין קצת מוקדם, לפחות בעדה שלי. כמה ימים אחר כך, אבא שלי ישב מולי באי נחת והתפתל, בסוף זה יצא -  הצעה למתנה יומולדת: מעצב השיער שלו, שאולי יספר ואולי גם יצבע את השיער. כלומר, לא באיזה בלונד, הוא הרגיש שהוא מוכרח לציין, בצבע שלי רק שיסתיר את השערות הלבנות. הוא המשיך להתפתל ואף קשר לי כתרי יופי רבים רק כדי לרכך את הביקורת שלא ישמע חלילה שהוא לא מרוצה. לבד מהעובדה שהמבוכה שלו הצחיקה אותי ושום עכבה לא עצרה אותי מלהתפוצץ, אבל לשמחתו של אבי מצחוק ולא מזעם. אבא שלי גרם לי לחשוב, הרבה יותר מאמי ואחיותיי שכבר צובעות (מקווה שלא הרסתי פה איזה סוד ושלא תבוא מארה על ראשי בעקבות החשיפה וכמובן מתנצלת מראש אם אסור היה לי לספר). רצה הגורל, ובאותו שבוע פירסמה חברה בבלוג שלה פוסט על שערות לבנות. השורה התחתונה הייתה שבעוד שבגיל מסויים נשיאת שיער השיבה בגאון היא יפה ומרשימה, בגילאים צעירים יותר השיער הלבן לא מחמיא נקודה. 

אז באותו שבוע קניתי לי צבע לשיער. בנזוגי הנפלא מיד נתרם למשימה ונשא את תפקידו בצורה מעוררת כבוד והשראה. זה התחיל בתמיכה בבחירה שלי, בהודאה מרחיבת לב ששיערי הלבן לא מפריע לו ונגמר בצביעת השיער שלי במומחיות שלא הייתה מביישת מעצב שיער ניו יורקי שההמתנה אליו היא בת חודשים. צבעתי, ולצערי, בניגוד גמור לכל הדיעות שלי, אני מוכרחה לציין שהתוצאה הוכיחה לי שכנראה הייתי צריכה לעשות את זה קודם. אז נכון שאני משקרת קצת לעצמי כשאני צובעת את השיער, אבל זה משיל ממני כל כך הרבה שנים ובסופר אפילו מישהו קרא לי ילדה (!)

שעת משחק - פוסט שלא קשור לילדים כלל וכלל, חוץ מאשר בהבט של העתיד הלא מוצלח שאנחנו משאירים להם

בזה הרגע מחקתי במחי הקשה אחת מלל של כ- 500 מילים כולן על דמוקרטיה ולמה אנחנו צריכים את זה בכלל. חיפשתי תיקופים, העלתי באוב מאמרים מימי לימודי, בדקתי בג"צים להוכיח את טענתי ולא הרגשתי שלמה עם זה. לא שזה לא קלח, לא שזה לא נושא חשוב, זה רק פתאום הרגיש קצת חסר תכלית. הרי כל בר דעת יודע שהשילוב של דת ומדינה לא טוב לשום צד, שהאדישות גומרת אותנו, שהכיבוש משחית, שהפוליטיקאים שלנו עלובים ברובם, שהדמוקרטיה שלנו מוגבלת ואם כבר היא תהליכית ולא מהותית, שהמדיניות הכלכלית הורגת אותנו, שמערכת החינוך כושלת, שאין כאן סובלנות או קבלת השונה ושבמבט קדימה זה נראה אפילו פחות טוב. בהתחלה כשכתבתי, הכל זרם כל כך, אבל משהו עצר אותי מללחוץ על כפתור "פרסם". עצרתי, התקלחתי, חזרתי למחשב, קראתי, מחקתי. כי לכתוב על זה מדכא אותי יותר ואם אינני מוצאת את הדרך לכתוב עם איזשהו סוף אופטימי זה פשוט לא מתחשק לי בכלל. אולי אני צריכה כמה ימים להתאסף. אלה לא תוצאות הבחירות שמעציבות אותי כל כך, זו רק התחושה המציקה הזו שהאדישות מכסה כל פינה טובה. בימים כאלה, אני מוצאת את עצמי צינית ופסימית ואני מרגישה צורך לחוס עליכם, אף אחד לא אוהב נביאי זעם. נכון, הם אומרים את האמת בפרצוף, אבל הם נתפסים כל כך הזויים שהדבר הטבעי ביותר לנו הוא להתעלם מהם. 

אז במקום לזעום התחלתי עם עצמי משחק חדש. פעמים רבות כשהילדים שלי מתלוננים על משהו (למשל כשעמדנו שעה באחת עשרה בלילה כדי לעבור את הגשר בהופעה של כוורת) אני מגלה את כוחה האדיר של הסחת הדעת. ולכן הגיתי שוב את את משחק "אילו הייתי", והרי הוא לפניכם:

אילו הייתי מחוסרת דאגות כלכליות, הייתי לוקחת את כל משפחתי לטיול ממש ארוך מסביב לעולם

אילו הייתי יכולה להוציא עכשיו 30,000 ש"ח לבזבז, הייתי מוציאה עכשיו ספר ילדים באופן עצמאי

אילו הייתי יכולה הייתי קונה לי בית פרטי על חצי דונם בחלק השקט של גבעתיים

אפשר גם להעלות על הדעת כל מיני "אילו אם" פרסונליים כאלה נניח:

אילו הייתי קרנית פלוג הייתי אורזת מזוודה, קונה כרטיס בכיוון אחד לברלין, רק לא לקבל את המינוי

אילו הייתי יאיר לפיד הייתי מעדיפה עוד ערב של דיאט ספרייט ויין רק לא להופיע שוב בטלויזיה ולחשוף את זגזוגי בפני כל

אילו הייתי עדי קול הייתי פורשת מזמן ממפלגת היאיר רק לא להמשיך לשחק את הקורבן הכנוע שנצמד לכיסאו

אילו הייתי קרי, הייתי מעדיפה לבקר את רוחאני באירן מאשר להיות בחדר אחד 7 שעות עם נתניהו

אילו הייתי ליברמן, הייתי הולכת לכלא מרצון רק כדי להפסיק את הקשר עם דרעי

אילו הייתי מועצת זכויות האדם של האו"ם, הייתי מעדיפה להתפרק לפני שהייתי מקבלת חזרה את ישראל ומוכנה לקבל סעיף המפריד בין זכויות האדם בישראל ובין זכויות האדם בגדה המערבית ובכך חוטאת לקיומי

טוב, אני שוב נסחפת, אז אילו היה לי זמן ולא היה לי ילד עם חום הייתי מוחקת גם את הפוסט הזה וכותבת משהו אופטימי על גידול סחלבים באיזורים לא משווניים. אבל אין לי זמן ויש לי ילד חולה וחלוש, אז אני אכין לי קפה ואחשוב על משהו אופטימי למחר....

הרהורי עצבות, אדישות ושייכות והודעות מתוך שינה שלא קשורות

אז קמנו הבוקר ליום של אחרי הבחירות, לא יודעת איך אתם אבל אני עצובה, לא מאוכזבת כי לא היו לי ציפיות, בכלל. עזבו אתכם מהתוצאות, הן לגמרי לא חשובות וכל אותם אלה שמוצאים את קרני האור הקטנות בחלקים מסויימים שיבושם לכם. בעיני, הבחירות האלה הן אות קלון כי הן מספרות את הסיפור האמיתי - לרוב הציבור פשוט לא אכפת. ואתה יכול לקפוץ מעלה מטה עם שלטי נאון, או לדבר בתבונה מנומקת זה כבר פשוט לא משנה. נשארתי רק עם טעם מריר של הבנה גוברת ומתגברת שהאדישות הזו היא כאן ולא מתכוונת ללכת. האדישות הזו שלא מותירה אנרגיה לעשות את מה שחשוב באמת, אבל מספקת כדי להזין את הנטייה החברתית שלנו לא להפסיק להתלונן. כל הזמן מתלוננים פה על כמה לא טוב והתנהגות ה"לא אכפת" עושה את הכל עוד הרבה פחות טוב. זה מרגיז, זה מעצבן, זה מחליש. העובדה שרוב הציבור אפילו לא טרח לעשות את המאמץ העילאי של להגיע לקלפי, משאירה אותי, כרגיל, בצד עוד הרבה יותר מבדרך כלל. אולי בצד הדרך מצליחים לקרוא טוב יותר את הכתובת על הקיר בעוד העדר פשוט נוהר קדימה, אולי לעבר תוכנית הריאליטי הבאה. כי השילוט בצידי הדרך מעיד שיש פה מפרצון חירום בצד האוטוסטרדה, אבל העדר ממשיך בלי לעצור. הצרה היחידה היא כשהעדר יעצור מתישהו, קרוב לודאי לנוכח אסון שאפשר היה למנוע זה, כבר יהיה מאוחר והוא יקח את כולנו איתו. אפשר לצקצק ואפשר להצביע, שלא לדבר על השתתפות מעורבת יותר חס וחלילה, אבל הבחירה בצקצוק יש לה מחיר והוא לחלוטין לא נמוך. התרגלנו לסטנדרד של "סביר מינוס" וכל עוד זה לא מתדרדר יותר אנחנו כנראה מסכינים עם זה, בכל זאת אנשים נוטים להתרגל ולהעלים עין כל עוד המחיר הוא לא גבוה מדי וניתן להעלים עין מהמחיר העתידי. אבל לפעמים, וההיסטוריה זימנה לנו דוגמאות רבות, כשמתעוררים מאוחר מדי, התיקון נעשה קשה יותר והמחיר מאמיר פלאים. 

במידה רבה הפכנו להיות מנומנמים, פועלים מתוך אוטומט בלי רגע אחד של תשומת לב. כאילו שמו לנו משהו במים שמשאיר אותנו מספיק זומבי כדי שלא נעשה יותר מדי אבל לא יותר מדי זומבי בשביל לעורר שאלות, בערך כמו סיפור הסודה לשתיה בצבא. השאלה היא מאיפה זה בא? האם זה נובע מתוך יאוש או שמא אנחנו כל כך עסוקים בעצמנו שהקולקטיבי נעשה חסר חשיבות, למרות שהוא דופק לחלוטין בסופו של דבר את האינדיבידואלי? אין לי מושג מה התשובה לזה, אבל אני מרגישה כאילו זה הולך ומתקרב, גם אם אני לא יכולה לשים את היד. המון דברים חוברים להם יחד לתמונה שלא מוצאת חן בעיני - הטמבל שניסה להידחף היום בתור בתחנת הדלק, הטוקבקיסט הימני שהציע לשרוף אותי, אלה שמדברים על כמה נקיה שוויץ ואיזה יופי הם זורקים את הזבל שם כשהם עצמם מוציאים את הגזם יום אחרי יום האיסוף ואחר כך אומרים שמטונף פה, וזה בלי לדבר על פוליטיקאים חדלי אישים, על הכיבוש, על יצוא הגז, על פוליטיקאים מקומיים שמשתינים על בג"צ בקשת, על דת ומדינה. רשימה חלקית. באמת. אולי זה קצת כמו גל רעידות האדמה האחרון שאולי הוא רק גל רעשים ואולי הוא פרלוד לרעש הענק שיזעזע את כולנו. אני יודעת רק שאני לא מוצאת לי מקום. בטבלת השייכת לא שייכת רשימת הסיבות הפרקטיות והראציונאליות מוצאות את מקומן תחת "לא שייכת" ותחת טור "שייכת" נשארות רק סיבות שבלב. לא קל עם כל האמוציות האלה, ניתן להרחיב את יריעתן המון אבל גם להן יש גבול. זה לא שאני משלה את עצמי שארגיש שייכת יותר במקום אחר אבל להיות לא שייכת כאן כואב הרבה יותר. לא אני לא מתכוונת בינתיים לעזוב, אתגרים רק עושים אותי נחושה יותר, רק שאני כל כך אובדת עצות שאני לא יודעת איך להתחיל. אולי ניקח עכשיו את חמש השנים הקרובות וננסה לבנות פה קהילה בשכונה, קהילה הופכת את האדישות לאיכפתיות ואיכפתיות משאירה הרבה יותר מקום לתקווה.

בלי שום קשר, קיבלתי עכשיו הודעה מחברה, היא פתחה לנו קבוצה בשם party girls בתוכנת המסרים המידיים. בחרה בשם שברגע אחד העלה חיוך שמח וציני ואני יכולה להגג ולהסביר אבל לא. כך שאם בנושא תקווה עסקינן - אז: א. אולי עוד יש סיכוי שבאמת נצא אנחנו הבנות. ב. אם יש לי קבוצה אולי אני בכל זאת שייכת. הודעת הטקסט מביאה אותי לעוד תופעה מוזרה שאני מוכרחה לחלוק איתכם והיא אינה קשורה בשום אופן לנושא הפוסט הזה והיא תופעת שליחת המסרונים מתוך שינה. מסתבר שבגלל שבני אדם, צעירים בעיקר, נוטים לישון עם הסלולאריים לידם (טוב, נושא נוסף שזקוק כנראה לטיפול הוא הקרינה מהמכשירים הסלולאריים והסכנה בשינה לצידם), הם גם עונים על מסרונים מתוך שינה ולעיתים שולחים מסרונים לאהוב/ה לשעבר, חבר או קרוב משפחה והם אפילו לא מודעים לעובדה שכתבו אותם. רק תחשבו על פוטנציאל הפדיחה. ודרך אגב אפשר לקשר את זה בקלילות לבחירות המוניציפאליות. לו הייתי סובלת מהתופעה, אני רק יכולה לדמיין מה הייתי עונה לחבר המועצה ששלח לי מסרון באישון לילה להזכיר לי (ולעוד אלפים כמוני) לצאת להצביע. ואם שאלתם את עצמכם למה בזמן האחרון אני משתפת אתכם במיני מחקרים ותופעות הרי שאין לי ברירה אלא לומר לכם הרף, ראו בזה פשוט שירות לקורא כי ידע הוא כוח, כן כן גם אם לפעמים הידע הזה לא נראה משהו. 

וחוץ מזה, הייתי חייבת, רק בגלל שהבטחתי שלא - אז לזאת שיודעת "יום הולדת שמח" - (נראה לי שזה קצת כמו לנופף לשלום או לשלוח נשיקה בשידור חי בסרט הוליוודי מלוקק - אז ככה שיהיה).

מטלות הבית, השמנה והמושג עקרת בית - הכל בפוסט אחד שאפילו מכניס את הבחירות

זה ברור שהיום, יום הבחירות המקומיות, היציאה להצביע היא הנושא שצריך לככב בפוסט, לא סתם מלאו דפי האינטרנט במלל וליבות האנשים בעיקר באדישות, שאותה, בעיני, יש לנער ביעילות של חייל גרמני לפני מסדר מפקד. בקלות אני כותבת עכשיו 2000 מילים על הבחירות המקומיות מבלי להתאמץ ולהוגיע את מוחי. יש לי את כל הסיבות הטובות לכאורה לכתוב על הבחירות - החל מהטריוויאלי - חשיבות הנושא והשפעתו הישירה על איכות חיינו, המשך בטיעון האזרחי שזו אחת הזכויות המעטות שיש לנו המאפשרת השפעה פוליטית בצורה קלה יחסית שלא דורשת מאמץ אמיתי (למי שעדכן את כתובתו בזמן במשרד הפנים), וכלה בעובדה שהנושא שמעסיק אותי (אפילו מצאתי את עצמי השבוע מחלקת בתיבות הדואר 600 פלאיירים שניסחנו, בקריאה לתושבי השכונה לצאת ולהצביע) וכידוע דין נושא שמעסיק אותי הוא הופעת אורח בפוסט אחד לפחות. אבל אין לי מה להגיד מעבר להפציר לפחות בקרב קהל קוראי המצומצם ממילא, בטח אחרי שמחסרים את מספר הקוראים הישראלים הנמצאים מעבר לים וחוטאים לעיתים בקריאתו, ללכת ולהצביע. יותר מזה לא אכתוב דבר. אין צורך, גם קריאת הפוסט אינה מותנית בהצבעה, אז הסירו דאגה מליבכם, אם היתה למרות שאני משערת שלא. אלא אם כן אתם גרים ברחובות, כי אז העצלנות שלכם באי היציאה להצבעה משפיעה ישירות על איכות חיי ואני עוד אבוא איתכם חשבון (מוההה - שזה צחוק מבשר רעות). 

אבל, היום במסגרת שיטוטי במרחבי הרשת, גיליתי (כמובן בעיתון "הארץ" ולא, אני לא מקבלת תמלוגים מהם) כתבה שלא רק שהיא מעניינת, היא גם לא מפסיקה לנדנד לי שהיא רוצה שאקדיש לה קצת זמן בפוסט שלי ומאחר ונושאים מעטים מנהלים איתי דיאלוגים כאלה הרי שאין לי ברירה אלא להיענות לדרישתה הפשוטה. כי מהרגע שראיתי היום את המחקר הבא זה היה עניין של זמן בלבד. עניינו של המחקר הוא שמטלות הבית משמינות. כן, כן, שפשפו שוב את העיניים והרשו לי לעבור לטון ממלכתי של קריין ולהודיע שמחקר בריטי (מה שמעיד כמובן על רצינות אקדמית והומור בריטי מדויק וקר) הוכיח מעל כל צל של ספק (טוב, זה לא מדוייק זה רק בגלל הדרמה) שנמצא יחס ישר בין ביצוע מטלות הבית השונות ונטייה להשמנה. אז ראשית, זה נחמד לגלות שיש מחקרים אקדמיים שמספקים תירוצים בעלי מעוף להימנעות ממטלות (מחקר נוסף דרך אגב שראוי היה להתייחס אליו מצא שכשאדם מתעורר מוקדם מכפי שהגוף שלו צריך, שזו דרך יפה לומר "מי שלא ישן מספיק", נמצא במצב של "ג'טלג חברתי" ולכן עשוי לסבול יותר מדיכאון, לחץ, בעיות נשימה ונטייה להשמנה וכן, זה בהחלט מקור נוסף לפוסט על חשיבות השינה והיקיצה הטבעית). לעינייננו - למי מכם/ן שמחפש את הפטור האולטימטיבי ממטלות הבית השונות, נראה לי שמצאתם זהב. כמובן שאני, בת גאה למסדר היקים העולמי, רואה במטלות הבית עשיה קדושה ומקודשת ולכן בעיני תירוצים הם לנמושות ואין אלא לתהות למה לעורכי המחקר לא היתה שאלת מחקר אחרת הבודקת את תרומת מטלות הבית למציאת פתרונות יצירתיים המובילה לערך עצמי גבוה או משהו כזה. אבל כידוע החוקרים היו בריטים ואם חוקרים גרמנים היו מבצעים את שאלת המחקר שהצעתי או משהו בדומה, הרי היו אומרים שהם מוטים חברתית וכנראה שזה גם לא היה מעניין יותר מדי אנשים. אם כך אין לי אין להניח שכדאי שלא ארחיב יותר משהרחבתי בחיבתי למטלות הבית השונות.

אבל היופי הגדול בנושא הזה נמצא דווקא בקישור המתבקש לנושא הפמיניסטי שעלה פה אך אתמול. אני מניחה שכבר כתבתי את זה איפשהו, אבל הבחירה שלי להישאר עם הילדים ולגדלם בבית, הפכה אותי ל"עקרת בית", גם כהגדרה למס הכנסה וגם בפועל - כי אם את זו שנמצאת בעיקר בבית הרי שהטיפול בבית באופן טבעי נופל על כתפיך בין אם תרצי ובין אם לאו, וכן הפניה היא בעיקר בלשון נקבה. כפי שניתן היה להבין מדבריי, באמת שאין לי בעיה עם מטלות הבית השונות, והן מרובות, אך הבעיה היא בהתוויה של המושג עקרת בית. עקרת בית הוא מושג נקבי והוא חלק בלתי נפרד מהשיח הגברי אליו התייחסתי אתמול. ייתכן שהמקור שלו בתהילים שם מופיע "מושיבי עקרת הבית, אם הבנים שמחה", אבל אני לא אוהבת את ההנחה הזו כי עקרת הבית שואבת פה את מקורה מהרעיון של עקר ואין ספר שעבודות הבית אינן עקרות לא מתוכן ולא מעשייה. כך או אחרת הרעיון הוא שעקרת בית היא זו האמונה על טיפול הילדים, כביסות, ניקיונות, קניות, בישול וכיוצא באלה, היא אינה מקבלת משכורת על עבודתה זו ונסמכת על בן זוגה, להלן "המפרנס". הבעיה היא שעקרת בית הוא מושג שסובל מזילות רצינית, הוא עומד ביחס הפוך לאישה הקרייריסטית. והוא ממשיך את הקו הפטרוני שאישה נשארת בבית ודואגת לכל מה שקשור בו ובילדים והגבר הוא הנושא בעול, בעוד האישה לא נחשבת ונמצאת בדיוק בתחום המיועד לה - הבית. אפשר לחשוב שעקרת הבית היא טיפוס מפונק של אם פרברית שמעסיקה אומנת, גנן ועוזרת (שימו לב שגם אומנת וגם עוזרת מובאות בצורתן הנשית המקובלית אך גנן הוא זכר, כך שכמו שטענה מירב מיכאלי השפה מתווה לנו גם במקרים אלה את עולם המושגים) והיא סכה את גופה באמבט שמנים לאחר שנת צהריים מוקדמת בטרם תקבל רעננה את ילדיה השבים מבתי הספר עם ארוחה חמה ומפיות בד מגולגלות בטבעת מוכספת. זה מזכיר לי את הפוסט שמסתובב כבר כמה זמן ברשת על האמא שקמה לפני כולם, מסדרת, מארגנת, מנקהף מבשלת, מכבסת, עורכת קניות, מנהלת את הבית והילדה שלה אומרת שאבא עובד ואמא לא עושה כלום. כשאנו משתמשים במושג עקרת בית אנחנו פעמים רבות ובלי משים מיד חושבים שההחלטה להישאר בבית מעידה על מחסור בפוטנציאל או לחלופין בפוטנציאל מבוזבז. יש בזה משום יריקה לבאר ממנה אנו שותים, כי מה היינו עושים ללא האדם שממלא את כל הפונקציות האלה (בין אם בשילוב עם קריירה ובין אם לאו)?וזה עוד יותר גרוע כי אין אפשרות למלא את המשרה הזו בצורה חלקית. זאת אומרת גם אימהות קרייריסטיות מוכרחות בצורה מסויימת, כזו או אחרת למצוא את מי שימלא את הפונקציות האלה בין אם בעצמן ובין אם במיקור חוץ (כן, זו המילה העברית ל- out sourcing). במסגרת אותה הפיכה פמיניסטית ושינוי השיח, אני מעלה לסדר היום את החלפת המשמעות השלילית למושג עקרת בית והפיכתו למושג חיובי המתאר בחירה שלמה של אדם ודרך חיים. 

גם כאן בא לעזרתי המושג בחירה, ההבנה שבחרתי ולא ויתרתי על קריירה בשביל לעשות את מה שאני עושה, הופכת את הבחירה שלי לבחירה שהיא גם פמיניסטית - "אני אישה, יכולתי לעשות כל מה שבא לי ובחרתי להישאר עם הילדים שלי מתוך בחירה במשמעות אישית שלי שנראית לי ההגיונית והנכונה ביותר לי". אולי בגלל שבחרתי ולא ויתרתי, אין בי צורך לפצות את עצמי על הדברים שאני "חייבת" לעשות (ובחיבור למחקר האקדמי כך אני שוברת לעצמי את משוואת המטלות שמשוועות לפיצוי שמוצא את ביטויו בנטיה להשמנה). אבל גם במושג בחירה אני הופכת שוב את מרחב הפעולה שלי לפרטי בלבד ולא מסמנת שום הפיכה ממשמשת ובאה שהיא ציבורית וגם מחוייבת המציאות, אבל לא מעודדת נטייה להשמנה כמובן ושוב רק ברמה האישית.

אבל אם לנסות לחבר את הרעיון הזה למחקר, מטלות הבית נתפסות כבזויות (קצת כמו הבחירות המוניציפאליות), כהכרח, כמשהו שיש לעשות ולרוב הן נחלתן של נשים, כך שאם מישהו צריך פיצוי אלה נשים שממילא נמצאות במטבח ויכולות להכין להן משהו לנשנש. אם באמת נתבונן במטלות הביתיות הללו הרי זה יותר מברור שהן חשובות וחיוניות ובלעדיהן מתפורר היסוד שעליו נבנים החיים שלנו, אז למה הן נתפסות כמשהו כל כך מעצבן שדורש פיצוי? כי זה חלק מהשיח החברתי שלנו שהפך את מיצוי הפוטנציאל שלנו לחזות הכל והוא מבטל במידה מסויימת את היסודות מהם אנחנו נבנים, כי את השיח הזה מנהלים בעיקר גברים שממילא בטוחים שאת כל המטלות הללו אין בעיה לבצע ולכן אין צורך שבעלי כישורי גבוהים יותר יעסקו בהם. לא פעם תשמעו נשים מתלוננות על זה, בין אם הן עקרות בית או נשות קריירה על הצורך לג'נגל בין מיליון דברים ולהיות המרכז של הכל. זה בדיוק מה שזה - ניהול הבית הוא המרכז של הכל גם של אותו מפרנס טרוד. זה לא דורש פיצוי, אבל זה כן דורש גישה חיובית. עקרת בית היא במידה רבה הדבק של הכל, היא השעון שמתקתק בדייקנות ולכן עקרת הבית היא לא רעיון בזוי, זהו תפקיד ניהולי בכיר שדורש כישורים רבים ופוטנציאל גבוה, והוא לא נחלתן של נשים אלא של אנשים שזו בחירתם ועל הבחירה הזו הם לא צריכים פיצוי או לפתח נטייה להשמנה.

ואם כבר דיברתי על בחירות, אז לצאת ולהצביע כבר יצאתם? (כי גם הבחירות המוניפאליות הן מושג שמייחל להטבה במוניטין...)

פוסט נהדרת

היום בשיטוטי באתרי החדשות, נתקלתי בטור של חברת הכנסת מרב מיכאלי לגבי השפה הנקבית שלה וזה גרם לי לתהות. ראשית, הטור של מיכאלי אינו חובת קריאה, אם כי בעיני הוא מעניין, לראיה פוסט זו, אה סליחה - זה. שנית - הפוסט הזה כולו/ה י/תבאר את נושא התהיה ואתם יכולים לבחור לכם אם בזכר או בנקבה עסקינן, אבל אני אחזור לדבר כרגיל. כמובן שעכשיט אסוציאטיבית קפצתי לספר "עלילות פרדיננד פדהצור בקיצור" של סידון ואבולעפיה. וזה יתקשר לגבולות השפה של ויטגנשטיין שיגיע בקרוב, אבל גם פרדיננד מנסה לשנות את תנאי החיים של נתיניו כדי לבחון אם הם עדיין אוהבים אותו, ובסופו של דבר גם מצמצם את גבולות השפה ועולה לנתיניו על כל עצב אפשרי עד שהם שולחים אותו לאי מבודד. לא, אני לא מציעה לשלוח את מיכאלי לאי מבודד, להפך. אבל אל תסיקו מכך שזהו צו קורא למהפכה נקבית, כי זה גם לא זה. 

עיוותי שפה הם כנראה משהו שקורה כל הזמן וחלק מהם מתקבל וחלק לא, אך הם נדבך בתהליך השיוני שעובר על כל שפה. אני משתדלת מאוד להיות טהרנית שפה כנראה, אך גם אני לא מקפידה כפי שדרש נניח אבשלום קור, שלא לדבר על בן יהודה. מכל סוגי עיוותי השפה, שיבושי שפה של ילדים זה דבר מצודד להחריד ומעבר להיותם מצחיקים זה שופך אור על הדרך בה הם לומדים את השפה ויתרה, זה מקור לסיפורים משפחתיים ולצחוק משותף. למרות הרצון ללמד אותם לדבר נכון, יותר מפעם השתדלתי שלא לשנות כל מיני עיוותים קטנים כדי שאלה ישארו, עוד שריד של תינוקיות קטן, וביותר מילד אחד. אכן אני מודה. כך ניסיתי לשמר את הליפופטר (מסוק, כן, אני יודעת אבל מה לעשות?) קדימונית (שהיא ההפך מאחורנית) או את כרנגול (בנזוגה של התרנגולת) או פקטוס (הוא קקטוס) ועוד ועוד וכל אחד קיבל את מקומו הראוי בפנתאון השיבושים. כל שיבוש שתוקן היה עוד צעד בהתפתחות התינוק לילד והלאה. 

השפה היא דרך התקשורת הכי חשובה, היא שימושית, אם לא חיונית, לחשיבה וללמידה והיא כנראה עונה על צורך אנושי בסיסי, אישי כמו גם חברתי. אינני בטוחה, בניגוד לחומסקי, שהשפה היא גנרטיבית, היינו שהאדם נולד עם מעין תוכנת דקדוק פנימי, אני כן יודעת שהשפה היא כלי שיש לנו צורך בו והיא שלובה בהיסטוריה האנושית שלנו. הסתכלות בילדים שלנו מראה כי תפיסת השפה מובנית אצלם והיא שזורה באינטראקציות חברתיות, הלמידה הטובה ביותר היא כתוצאה מתקשורת בינאישית ויעידו כל המחקרים שהוכיחו חד משמעית ששום דבר, גם לא קלטות baby einstein, יכול להחליף את התקשורת הבינאישית בלימוד ילדינו והרחבת אופקיהם. גבולות השפה שלהם הם גם במידה רבה גבולות עולמם, והתפתחות השפה היא גם הסיבה וגם המסובב להבנתם את החוקים והעולם הסובבים אותם.

למעשה הדבר נשאר כך גם בבגרותינו והיה זה ויטגנשטיין שהציע שהשפה בונה את מרחב המציאות ושלמילים יש משמעות בשל התפקיד שלהן שאותן יוצקת החברה ובעצם גם האדם היחיד. זאת אומרת שכשברצוננו לשנות, אחד הדברים שיש עלינו לעשות הוא לשנות את התפקיד המילולי של מילים מסויימות. ההתפתחות הלשונית יונקת את שורשיה מחשיבה פילוסופית כזו או אחרת אך בה במידה היא גם מגדירה אותה, זאת אומרת שרעיונות פילוסופיים יוצרים שפה אך נוצרים ממנה ובכך נוצר מעגל לוגי הכרחי. שיח חברתי שולט הוא תולדה של פילוסופיה חברתית כזו או אחרת. ניסיון  להביא לשינוי בשיח שולט מתבטא גם בשינוי לשוני, ככל שיתקבע יותר השינוי הלשוני כך משתנה פני השיח השלט. כך אני מתייחסת לניסיון של חברת הכנסת מירב מיכאלי לדבר בשפה ניקבית שאמורה להיות חלק מהניסיון שלה להשליט שיח שוויוני שקורא תיגר על השיח הגברי. וזה רעיון מאוד יפה, אם כי מעצבן עד מאוד. ולמעשה יש בו הבנה מאוד סכמטית ופחות פילוסופית של ויטגנשטיין. כי ויטגנשטיין דיבר בעיקר על השוני בתפקיד המילה זאת אומרת איך למעשה אנחנו משנים את המשמעות הניתנת לאותה מילה בדיוק. זאת אומרת יש הבדל במשמעות המילה "יאיר" כשהיא פועל וכשהיא שם (וכמובן במצב היוצא מן הכלל כשה- א' נהגית כה' כשאומרים יאיר לפיד). בשפתה הנקבית מירב מיכאלי עושה תרגיל יפה על ויטגנשטיין ואולי היא באמת מצליחה להוביל טרנד, אם כי לא נראה לי שהטרנד הזה ממריא הרבה מעבר לרמת הקוריוז. יש שיגידו שכאישה אני צריכה לאמץ את השינוי הלשוני שמציעה מיכאלי, יש שיפטרו אותי במשפט המיותר ש"נשים לא מפרגנות לנשים". אבל גם אני מאמינה שהשיח צריך להשתנות. רק שכנראה אני נאיבית מספיק כדי לפעול ברמה האישית בלבד ולחשוב שזה מספיק ואולי באמת אתבגר יום אחד ואחליט שיש לפעול ברמה שהיא ציבורית, אינני יודעת. אין לי ספק שהשיח צריך להשתנות, אבל האם באמת במחיר של תפיסה דיקדוקית חדשה? או אם הדיקדוק הוא שיוצר את המשמעות? בינתיים לא תתפסו אותי משנה לנקבה את מה שמקורו הוא זכרי. אבל מבטיחה להודיע אם ארגיש שינוי שממשמשת ובאה (כן, כך במקור). 

הסיבה העיקרית לחוסר הצורך שלי בשינוי היא כי השפה הנקבית הזו משעשעת אותי, אך גם מעצבנת אותי והיא לחלוטין לא טבעית לי. למרות האמור, להפתעתי כי רבה אני חייבת להוריד את הכובע בפני מבצעהּ (לא, לא התחלתי לדבר בנקבית לכן טרחתי למצוא איך מכניסים מפיק למסמך word ודרך אגב בינינו - המילה נקבה די מעצבנת). אני מניחה שלגבי מידת השעשוע שלי מזה אינני צריכה להרחיב, אבל מה זה מעצבן אותי? ובכן, בעיקר כי העיוות של השפה העברית פוגם בכל נימי אהבתי לשפה. המרדנות של מיכאלי בכללי הדקדוק נראית לי מעט כמו חילול הקודש, אם כי מותר כאן לכתוב קדושה, אם בנקבה מדקדקין. כנראה שאינני מרדנית מספיק כדי לפגוע בנכונות השפה ואולי אני פשוט לא מתקדמת מספיק ולא אימצתי ראייה אקטיביסטית פמניסטית עד לשינוי השפה כי יריעות השפה שלי מוגבלות וכך כנראה גם הבנתי את חומרת המצב. ימים יגידו.  

זה הזמן להודות שמעולם לא היתה בי סימפטיה למירב מיכאלי. מודה. זה לא שהיה לי משהו נגדה, אבל גם לא היה לי משהו מוצק לומר לזכותה, כלומר כן, בחורה חכמה ובעלת כישרון כתיבה והתבטאות רהוטה, אבל זו לא סיבה לחוש רגשות עזים כלפי מישהו. על הנייר, לכאורה, הייתי צריכה לסמפט אותה בשל המון סיבות, אבל זה פשוט לא קרה. ואז צצה לה חברת הכנסת מיכאלי ולמען האמת מאז אני מסמפטת אותה, מאוד. לא שבגללה אחזור להצביע למפלגת העבודה, חלילה- ברק, בן אליעזר, מצנע, פרס, פרץ, ברק (שוב) ויחימוביץ' הצליחו לחדד עוד יותר את הסיבות בגינן היא איבדה מחינה בעיני ואת חוסר יכולתה לפרוט לי על מיתרי הנוסטלגיה (ולהזכירכם אני ניזונה מנוסטלגיה קלה וממחשבות רומנטיות עד ילדותיות). מה שהכי מוצא חן בעיני, אכן במפתיע יש מספר דברים, זה שהיא באמת לוקחת ברצינות את עבודתה הפרלמנטרית. נראה שהיא לא כאן בשביל הכבוד או מנעמי המישרה אלא כדי לעבוד, כדי לשנות וזה בהחלט מרענן. אמנם זו רק ההתחלה, אך התחלה מבטיחה היא גם משהו ואפשר לקוות שהיא תמשיך כך. בכל מקרה יש לה אג'נדה ברורה ולפחות כאישה היא מבטאת את קולי באופן מכובד ונכון בתוך השיח הגברי הזה.ואם בגלל זה אני צריכה לסבול את חריקת השפה, והיא בהחלט צורמת, אז אתם יודעים מה? זה מחיר שאני מוכנה לשלם. השיח הזה בהחלט צריך להשתנות, רק שאני חושבת שהוא משתנה בגלל נשים גדולות כמו מיכאלי ולא בגלל השפה שלהן, אלא בגלל שהמחשבות שלהן קוראות למעשים וזה בהחלט מוביל לשינוי, אפילו שינוי די גדולה. 

סתם - פוסט רציני על זמן שנראה ללא תכלית

אני לא יודעת למה אני חשה כל הזמן בצורך בגילוי נאות, אבל ניחא. אין לי מושג מה לכתוב היום, בדרך כלל יש לי המון רעיונות ואחד מהם מצליח למצוא לעצמו כסות של מילים מתוקתקות, אבל היום ריק לי. באתרי החדשות היו המון נושאים אפשריים - פסיקת בג"ץ בנושא הלאום, הדיון בבג"ץ לנושא הגז וגם הדיון על מועמדותו של לחיאני בבת ים, שלא לדבר על הבחירות המקומיות והאדישות המופלאה שהן מעוררות (לא, אני לא מצליחה להתגבר על זה), רעידות האדמה בצפון (בכל זאת - 3, אבל מה יש לכתוב פה בעצם?) או העובדה שנתניהו סופסוף מינה נגידה וכרגיל עשה את זה בצורה הכי עלובה שיש. כן, כמעט כל אחד מהנושאים האלה ראוי לפוסט משלו, אם לא למחקר שלם, אבל מה זה ייתן לנו? קרוב לוודאי לא הרבה. כל אלה גררו אותי לחשוב על מנוחה, אתם יודעים - זמן של שקט, נטול עניינים של הספק ומדדי הצלחה, לא זמן של שינה אלא זמן של "שעמום", זמן של כלום, זמן שאיכותו נמדדת לא במעש כי אם באינותו. כמה יעיל לנו הזמן הזה בעצם, כמה הוא בונה את זמן המעש. אנחנו נוטים לבטל אותו כי הרי אנחנו מקדשים את היעילות ובעודנו מדברים תמיד על איזון לרוב אנחנו מאזנים יעילות ביעילות ולא בזמן שקט. 

כשהתחלתי לרוץ, התגובות הקבועות היו על הסקאלה של "איזה יופי, זה זמן לעצמך ולמחשבות - נהדר". אכן נהדר, כי זה זמן לעצמי ואין טיפה של זמן למחשבות. אפילו כשאני רוצה להקדיש זמן מחשבה למשהו בזמן הריצה, זה לא ממש מצליח כי אני לגמרי מרוכזת במבצע הפיזי הזה וזה נפלא בעיני שכמעט שום דבר לא חוצה את סף המודעות החשיבתית בשעה הזו שאני לוקחת לעצמי. שאין שם מקום למחשבות עמוקות, רק לנשימות עמוקות ומחשבות קלילות ומרוכזות. שזה אני, הגוף שלי, הדרך, המוסיקה ולא הרבה יותר, עוגן של שקט ופעילות גופנית. 

אני חושבת שאין מבוגר שלא מרגיש שעמל יומו מצריך רגע של שקט. והרגע הזה מגיע בהמון דרכים - ספורט, ספרים, מוסיקה, בהייה במסך, משחק דבילי על הסולולארי. לכולנו יש את דקות הבריחה האלה. כל כך הרבה פעמים משתרבב לשיחות שלנו משפט נוסח "היו לי המון דברים לעשות, אבל מצאתי את עצמי מול המסך בוהה בשום דבר", ולרוב לא יאחר משפט ההשתתפות מהצד השני "נו? מה הבעיה? סימן שהיית צריך את זה" ובאמת אין דבר שמקבל יותר קרדיט משותפך לשיחה מאשר הודעה בחוסר יעילות שכזה. כולנו כל כך מפרגנים לדובר המסכן אולי אנחנו לא משתתפים לחלוטין בצרותיו, אבל את זמן הכלום אנחנו מבינים. ולא רק שאנחנו מבינים, גם אלה מאיתנו שלרוב צריכים הסבר נוסף ואיטי יותר מבינים זו בקלות ומוכיחים שלא רק לחכימא די ברמיזא במקרים מסויימים. יש אזה קונצנזוס ש"כולנו" צריכים את זה ולא, במקרה הזה נחמת רבים אינה נחמת טיפשים. אבל בעוד שלמבוגרים יש גושפנקא מלאה לעייפות החומר, אנחנו נוטים לשלול אותה מילדינו וממתבגרינו. 

קשה לנו לפרגן להם שינה מאוחרת עד שהם מתגייסים לצבא כמובן, קשה לנו לפרגן להם רגע של מחשבה או רגע שעלול, לא עלינו, להעיד על שיעמום. אנחנו נחרדים מ"משעמם לי" ואנחנו נחרדים עוד יותר כשאנחנו חודרים ברגל גסה לפרטיות שלהם ושואלים אותם על מה הם חושבים והתשובה "על כלום" לא מאחרת לבוא. אתעכב ברשותכם רק עוד רגע על המשפט האחרון - אני שונאת כששואלים ילד על מה הוא חושב, אני אוהבת ששואלים אותו לדעתו על נושא מכל הסיבות הברורות כמובן ובעיקר כי דעתו באמת חשובה לי ולו חשוב שדעתו חשובה לי. גם כמבוגר אני שונאת כששואלים אותי על מה אני חושבת כי אם הייתי רוצה לספר, תאמינו לי שכבר הייתי אומרת, הרי אף אחד לא חושד בי בנטייה לשתקנות. גם הילדים שלנו שונאים את זה, לפעמים הם חושבים כל כך הרבה שכשאתה מעיר אותם משרעפיהם, הם אפילו לא מסוגלים להגיד לעצמם על מה בדיוק הם חשבו, אבל הם חשבו וכנראה שזה בדיוק מה שהיו אמורים לעשות באותו הרגע ואנחנו קטענו להם את התהליך רק כי הם נראו לא מרוכזים באופן שערורייתי מסתבר שהיצריך את ההתערבות שלנו כדי להחזיר אותם לתלם. באמת?? או חוסר הסבלנות שלנו כשלילד לוקח זמן להכין שיעורים, גם אנחנו צריכים רגע זמן לסדר מחשבות גם כשאנחנו יודעים את כל התשובות ויותר מזה גם לנו לוקח הרבה יותר זמן לסיים מטלות משעממות. אז ככה זה גם אצלם, והם צריכים שיכירו בזה ולא יוכיחו אותם על זה. זה לא שלא צריך לפעמים לזרז ילדים, זה לא המקרה הנקודתי אלא ההתעללות הכללית בזמן "הסתם" של הילדים שלנו. אבל אולי אם נכיר בזה בעודם ילדים, יהיה להם קל יותר למצוא את הרגע הזה גם בבגרותם. 

אני לא יודעת מניין מגיעה השלילה הזו, אני מניחה שניתן להתחקות אחרי מקורות רבים, אולי זה מגיע מהמקום הפטרוני במקצת ש"החיים שלהם דבש", מה כבר דורשים מהם? אולי זה מגיע מהמקום הבלתי מתפשר שלנו לדרוש מילדינו עוד, שיהיו מוצלחים יותר. אולי כי  המטלות שלהם נראות כל כך קלות לנו ואנו נוטים לשכוח שהם לא באמת אנחנו. אני לא יודעת למה, אבל אני נתקלת שוב ושוב בזה אצל הורים רבים וטובים. אנחנו משתגעים מ"הכלום" והמשעמם לי" הזה ומתחילים עם "כשאני הייתי ילד"... אבל גם כשאנחנו היינו ילדים עשינו את זה, תשאלו את ההורים שלכם אם אתם לא מאמינים. אבל ה"כלום" הזה וה"משעמם לי" הזה הם מצויינים ואנחנו צריכים לפרגן אותם לכולנו. הילדים שלנו זקוקים לזמן הזה להמון דברים שלא תמיד אנחנו מבינים או רואים. ברור לנו למשל שהם זקוקים לשינה ותזונה מאוזנת כדי לגדול (ואז נשאלת השאלה למה אנחנו דוחפים להם במבה - אבל זה לפוסט אחר). אז כמו שהם צריכים לסיים את מה שנשאר על הצלחת לפני שהם מקבלים עוד, בעיני הם גם צריכים את "זמן הסתם" הזה בשביל המחשבה הבאה. יכולתי לסיים ב"ותחשבו על זה", אבל מה אני נראית לכם? אני פשוט אאחל לכם למצוא את זמן ה"סתם" שלכם ברגע המתאים ולהינות ממנו עד הסוף. בזאת אני, מפרגנת

על הויתור ועל כמה אני שונאת את המושג הזה

מרפסת מוצלת, הרבה עציצים, ספת עור שהינדסתי לה כיסוי של ג'ינס מדליק אם יורשה לי לומר, הקפה מימין, השמש מחממת קצת, רוח ממש נעימה מערסלת, המחשב בחיקי והשכונה מתמלאת ברעשי אנשים, אך ביניהם עוד ניתן להבחין בציוצי ציפורים ולאט לאט להעלים את הרעש האנושי הזה. שבת בבוקר זה תמיד בוקר קצת אחר. בחוץ הוא רועש יותר מימי החול העצלים, אבל הרעש שמח יותר, בעיקר אם אין חגיגות יום הולדת מעיקות בפארק. בכלל ימי הולדת צריכים לקבל מקום משלהם. כל ימי ההולדת הרעשניים עם איזה מתנפח וסטודנט מסכן שצועק למרות שיש לו מדונה בווליום מטורף והקהל שלו ברדיוס של שני מטר מקסימום, עם קהל שבוי של 300 מטר רדיוס. אבל אני לא במצב רוח עוקצני אז נשמור את הפיקנטריה ליום אחר, ממילא יום ההולדת של הקטן שחוגג ארבע הוא מעבר לפינה. שנאמר, דיה לעקיצה בשעתה.

אתמול, ה- 18 באוקטובר, בו התרחשו אירועים שונים כמו הולדת סבי, יום שיחרורי מצה"ל וכמובן שגם בגלל שעוד חודשיים נציין 13 שנות נישואים, אז חוץ מכל אלה - האחין שלי התחתן. לא הייתי, הוא התחתן בניו יורק, שם הוא חי כבר כמה חודשים עם זוגתו זה כבר כמה שנים. סוג של סיפור אהבה מתוק כזה עם אהבה שמנצחת מרחק של אוקיאנוסים, סיפור אהבה של כפר גלובאלי שבז לציניים שלא מאמינים יותר. אז עזבו את זה שהאחין שלי הוא גבר בגברים והוא חכם ויפה ושנון ואני מניחה שגם זוגתו, אם כי היכרותינו קלושה - אני מודה. יש בזה משהו נורא יפה של בחירה בדבר הנכון שאולי הוא לא הכי משתלם אבל הוא הכי נכון ללב. כי האחין המוצלח שלי, שיכול היה להתחיל לעבוד במשרד עורכי דין ידוע במסלול קידום מהיר וללכת על בטוח, החליט ללכת עם הלב. וזו נראית לי המתנה הגדולה ביותר שלו לעצמו ולחיי הנישואים שהתחיל אתמול. הוא לא עשה את הצעד הענק הזה, של לעזוב מקום בטוח - עבודה, חברים, משפחה באיזה סדר שתרצו, בגלל ויתור - הוא עשה זאת מתוך בחירה. אני לא יודעת אם הוא מודע לזה, אך ההחלטה לנסוע לשם ובמידה מסוימת לחזור קצת אחורה מבחינת הקריירה ולחקור ארץ לא ידועה, מגיעה מתוך מקום שבו ההבנה כי שום דבר לא יהיה שלם אם לא הלב לא יהיה במקום. והלב היה במקום בניו יורק. פעמים רבות שיקולים ראציונאליים מפריעים לנו להקשיב למגינה שבלב וגם אם אנחנו שומעים אותה אנחנו מכניעים אותה בעזרת טבלאות כדאיות כאלה ואחרות. הבעיה היא שכשאנחנו לא מקשיבים לה הצרימה חודרת גם לחיים האמיתיים ומעטים מאיתנו אמיצים דיים כדי לשמוע אותה נקייה. היופי הוא במאמץ להמשיך ולהקשיב לה ולדעת לשלבה בחכמה בחיים.

לדבר על חתונה ומיד אחרי זה על גירושים זה קצת סר טעם. אך כשמסביבי זוגות רבים כל כך נפרדים, אני מוצאת את עצמי חושבת פעמים רבות על "סוד" הזוגיות. אך ככל הסודות הטובים, גם הסוד הזה גלוי לעין. יש המון מתכונים לסוד הזה ואין שום מתכון מנצח אחד כי הרי כולנו בני אדם כל כך שונים. אבל אולי חוץ מכל הדברים הברורים כמו אהבה וחברות וכו', אולי המפתח הוא בויתור על המושג ויתור והחלפתו במושג בחירה. כי כשאנחנו מגדירים משהו כויתור מיד יש לנו תחושה קורבנית משהו ולזו האחרונה יש יכולת קורוזית במיוחד של התפוררות החומר. תחושת הויתור הזו חודרת לאיטה לכל חלקה טובה ומאיימת על שלמות הקשר ובעצם זה התחיל ממקום כל כך טוב של "לוותר" למען מישהו אהוב. אבל ויתור מגיע תמיד עם חשבון, בחירה לעומתו מגיעה תמיד עם תקווה. אם יש משהו שתמיד צריך זו כנראה התקווה (שמתם לב שקישרתי לעצמי? הצחיק אותי רק שתדעו). ואם אני כבר בשוונג, אז יש עוד שני דברים האחד הוא שאין להיכנס למערכת זוגית מתוך רצון לשנות חלקים שאינך אוהב באדם שבחרת - זו משאלה שנידונה לכישלון. והשני הוא הקטע הזה של "להרשות" - אף פעם לא הבנתי את זה וכנראה שאף פעם לא אבין  - מה זה הקטע הזה של להרשות? עזבו אתכם שאני חושבת שזה משהו שצריך להימנע ממנו בכלל, זה טוען טענה מוסווית שיש ביכולתך להחליט אם לאדם מסויים מגיע או לא מגיע משהו וזה לכשלעצמו הוא רעיון די לא חביב. אבל להרשות לבנהזוג שלך? ממתי זוגיות הפכה למוסד שבו יש צורך לקבל את רשותו של מישהו. אני הכי אוהבת את אלה של "הוא החצי השני שלי" ושניה אחר כך הם מרשים או לא מרשים. אני לא יודעת מה איתכם אם יש לכם חצי (וזה גם די עצוב כי הכי טוב להיות שלם) אז למיטב ידיעתי שני חצאים הם שווים ואם הם שווים אז איך אחד יכול להרשות? לא ברור לי, אבל גם לא בא לי שיהיה לי ברור. בכל מקרה, אם יש משהו שהייתי לוקחת מכל מה שאמרתי ואומרת אותו לאחין שלי שהתחתן אתמול: זה תאהבו תמיד ותהיו חברים, קבלו אחד את השני כמו שאתם והקדישו לזוגיות שלכם אבל אף פעם אל תתחילו להרשות, פשוט תחיו ותקשיבו ללב שלכם. 

מחמם את הלב לחשוב על האושר של יום החתונה. אני חגגתי את שלי לגמרי לבד עם בנזוגי. בדיוק כמו שצריך רק אני והוא כך זה היה ביום הראשון וכך זה מאז והמוסיקה שלנו מנגנת ביחד ואפשר גם לשמוע את של כל אחד בנפרד. שמעתי פעם הסבר נחמד לפתגם "קול חתן וקול כלה, קול ששון וקול שמחה" - שההתרגשות שבטקס גורמת לקולם של בני הזוג להיות שמח ושהברכה היפה ביותר הוא שקולם יהיה שמח לכל אורך זוגיותם. נשמע לי כמו רעיון נחמד, לפחות מטאפורית. 

ביקשתי עוד ממטר, אז הנה אני מקבלת ולכן גם בוחרת להתקפל ולא מוותרת, מה שחסר לי זה לפתוח התחשבנות עם איזה ענן...   

גשם ואנשים מעצבנים

כשסוף סוף נמצא זמן לכתיבה, הוכן הקפה. השמש היתה חמימית ומזמינה, המרפסת היתה מוצלת והילדים עסוקים בענייניהם, התיישבתי מוכנה לשכוח מהשטויות של כל מיני אנשים סביבי שמאיימות לדכא אותי כליל ולהתמכר לדקוֹת המילים ודקוּיוֹת הניסוחים ואז החל לרדת גשם. חמש דקות של גשם סוחף, אני בגופיה ולא קר, השמש שם והגשם יורד, נקי ומנותב מטרה. אבל כמו שהוא החל לרדת פתאום הוא הסתיים. משאיר אחריו ריח נפלא ורעננות משחררת. אישית הייתי שמחה אם היה נשאר יותר. הטעימה הקצרה הזו משאירה רק טעם של עוד והידיעה שצפויים השבוע יותר ימים של שמש מעט מעציבה. גם העונה הזו יפה, השמיים מתרחקים מהאדמה ויוצרים הקלה שאין לתאר, הירוק מתכהה ונהיה חיוני יותר וכל כך נעים. אני יודעת להינות ממה שיש ואני מעריכה כל הקלה בעומס החום, אבל אין כמו החורף.

אין בעולם תיאור מספק לאהבתי את החורף וכל מה שהוא טומן בחובו - הגשם, הרוח, הקור, האויר, הצבעים והשמחה המתפרצת. עונה מטורפת שמעוררת את כל החושים. אני לא גרה במקום המתאים לאהבת החורף שלי, ישראל ברובה אינה יודעת חורף. ומאז שעזבתי את ירושלים, חורף הוא סוג של סתיו אירופאי ואני מוצאת את עצמי כמהה לחורף אמיתי. חורף כזה שדורש מעיל ולא מעיל רוח, כזה של צעיף ואפילו כפפות, של אף שנצבע באדום, של קור בחוץ וחום וריחות תבשילים בבית. חורף הוא העונה שהכי מחממת לי את הלב. אמרו לי שזה ישתנה כשיהיו לי ילדים - זה לא. אבל הרבה דברים שאמרו לי שישתנו לא השתנו עם הגעת הילדים, מילא. בכל מקרה היה יכול להיות רומנטי לכתוב את הפוסט בזמן שיורד גשם, לא הלך. גם כי אי אפשר להגן על המחשב מפני הטיפות ובעיקר כי נגמר הגשם, נשאר הפוסט ובכלל לא התכוונתי לכתוב על גשם או חורף.

רציתי בכלל לכתוב היום פוסט על אנשים קטנים, אלה בדיוק שלא ממש הגיעו לאן שהם רצו להגיע, הם לא מסוגלים להגיע ליותר כי אין להם את הכישורים והיכולות ולכן הדבר היחיד שהם עושים הוא לאמץ את כוחותיהם הקטנים כדי לשלוח את ידיהם הקטנות לנסות ולתפוס את המקום הכי כואב שהם יכולים. הם קטנים כל כך שהם מצליחים להשתחל לכל מקום וליצר בוקה ומבולקה שלתוכה מצליחים להשתחל עוד כמה קטנים כאלה. והם פורים ורבים וממלאים את הארץ. ודרך אגב גם הגשם לא מטביע אותם, אבל זה בלי שום קשר. אחד הדברים שניסיתי בשנים האחרונות זה להתעלם מאנשים קטנים, אבל הם מצליחים לחדור גם לבועות. אתה פוגש אותם בכל מיני הזדמנויות, חלקם יודע להסוות את עצמו ממש טוב. אבל לעולם לא תצטרך להמתין הרבה עד שתחוש את לפיתתם במקום הכואב.זה יכול להיות איש השרות שלא יודע לתת שירות, הטכנאי שלא מגיע בשעות שקבע איתך אבל יודע שאתה תישאר כמו טעטלה בבית, השומר שלא נותן לך להיכנס כי הוא עושה שרירים, או הגזבר של הועד שלא טורח להגיע לישיבות אבל למרות החלטות שהתקבלו כראוי מסרב להעביר את הצ'ק ומכריחים אותך שוב להוציא מכיסך. טוב, המשחק האסוציאטיבי הזה עבד. עליתם עלי - זה הגזבר עם הצ'ק במטבח והוא עשה את זה עם הטלפון. אני באמת משתדלת לסנן. אם היה אלוהים הוא היה עדי - אני מנסה להכניס אותם לרובריקה הקטנה שהם מתאימים לה, אבל לפעמים כמו דג אבו נפחא מעצבן קשה מלעצור אותם מלהתנפח. 

רבים הם האנשים הקטנים והמעצבנים שפגשתי בחיי, יש כאלה שחולפים כהרף עין ויש כאלה שנשארים עוד קצת ואותם אני הכי לא סובלת. אני בעיקר כועסת על עצמי שמצאתי להם מקום, גם אם ארעי. כי בניגוד לבעיות אמיתיות שאם נתעלם מהן הן רק יגדלו, אם לא נשים לב לאנשים הקטנים הם לא יתנפחו, הם לא ישימו לב שהם הצליחו לצבוט את צביטתם המעצבנת, הם פשוט ישארו מגומדים. וגמדים שוב מחזירים אותי אל הגשם, כי גמדים אוהבים פטריות והן צצות אחרי הגשם. אז אולי למרות הקלישאה הגשם כן יכול לשטוף את הכל? אני בכל מקרה עם אנשים קטנים גמרתי, לא נותנת להם לעצבן אותי יותר ויפה שעה אחת קודם. עכשיו אפשר עוד ממטר קטן כזה סתם בשביל הכיף? זה ילך מצוין עם המרק של היום והקדירה של מחר.

אי שוויון - חינוך ושבירה

לא התכוונתי לכתוב על זה בכלל, בטח לא היום. קמתי עייפה וחלשה למרות שישנתי כמעט 10 שעות רצוף, בן עדיין לא מרגיש טוב ואם כבר מוצאים אנרגיה לכתוב פוסט אז עדיף על משהו מעודד. אבל כדרכי בקודש, נכנסתי לאתרי החדשות ול- facebook וכנראה שזה לא ממש מקור לשמחה. אחת מחברותיי כתבה פוסט על אתר ייעוץ הורים (מקור מטורף לייאוש דרך אגב) שבו אחת היועצות ייעצה לאם להניח לילדתה לבכות עד שתירדם כדי שתתרגל לישון במיטה שלה. זה בדיוק מה שהאם הזו עשתה (כמוה יש עוד רבים), היא מספרת שילדתה כמעט הקיאה מבכי אבל בסוף נרדמה לבד, מתשישות כמובן. ומסכמת שהיא מאוד גאה בילדתה ובה. רק מהסיכום הסכמטי משהו הזה בא לי לבכות.

הבה וניקח סיטואציה אחרת - נניח שאת ובן זוגך (אתה ובת זוגך/אתה ובן זוגך/את ובת זוגך או כל וריאציה אחרת), אז נניח שאתם רבים. ומעכשיו אכתוב בלשון נקבה יחידה מתוך נוחות אבל זה תופס עדיין. ונניח שנכנסת למיטה אבל הנושא עוד לא נפתר, את בסערת נפשות והדמעות ממשיכות לרדת. האם תרצי שבן זוגך שיודע שאת בוכה יניח לך להירדם מתשישות או שמא תרצי שיבוא לחבק לא משנה מה? או נניח שאת בגיל ההתבגרות ועבר עליך משבר כלשהו, האם תרצי שההורה שבחרת לספר לו יחבק אותך גם אם אין לו מילים או שפשוט יניח לך לבד בחדרך? אז מה אני רוצה לומר? אני רוצה לומר שזו נטייה טבעית שלנו לרצות חיבוק ותשומת לב וכשאנחנו לא מקבלים אותה אנחנו נפגעים, גם אם אנחנו עוברים הלאה. והפגיעה הזו תישאר שם, כי כשמשהו נשבר תמיד נשארים סדקים. 

אינני מצליחה להבין את כל שיטות השבירה למינהן של הילדים שלנו כדי שהם יתאימו למה שאנחנו רוצים. אני מבינה את הצורך בשינה של הורים ואני מכירה מצוין את הטיעון "אם לא אשן לא אהיה הורה טוב כל היום" ועדיין המחיר שאנחנו משלמים פה הוא גדול. יש המון דרכים להרגיל ילד להרגלים חדשים, אבל ילד לא מתרגל לישון לבד בגלל השיטות הללו. הוא פשוט לומד להבין שאין לו על מי לסמוך. שמי שהיה בטוח שהוא מקור הנחמה שלו, פשוט מכבה את המתג בשלב מסוים ושום דבר לא יעזור. השיטה הזו, שאומרת למעשה "זה מה שאני רוצה שתעשה ואתה תעשה אותו גם אם תצרח עד השמיים ואותי זה לא מעניין", עובדת. ודאי שהיא עובדת, היא עובדת כי אין לילד ברירה, היא עובדת במחיר שהוא עצום גם אם נראה לנו שזה בסדר כי "ילדים מתרגלים לכל דבר". בני אדם מתרגלים לכל דבר כשאין להם ברירה. הם מתרגלים לרעב קיצוני, לתנאים קיצוניים אחרים במצבים של אין ברירה. אבל כאן יש ברירה, יש המון דרכים לעשות את זה נכון וזה בסדר שלא כולם רוצים לשכב שעה לילד הילד כדי שהוא יירדם וזה בסדר לרצות את הזמן שלך וזה בסדר שלא כולם רוצים לינה משותפת, אבל בין זה לבין מחנה ספרטני המלווה בצרחות של ילדים מתוסכלים המרחק רב. 

הרי לבד מורדה רזיאל ז'קונט ועוד כמה מטורפים כולנו נגד אלימות נגד ילדים, אך מהי אותה הפניית עורף לילד בוכה אם לא אלימות? מהי הדוגמא שניתנת פה לילד - "אני לא כאן כי בסופו של דבר זה יהיה יותר טוב לכולנו"? עם קצת יותר סבלנות אפשר להגיע בקלות ליותר טוב לכולנו. בלי לשבור את הילד. תחשבו על זה לכל כך הרבה דברים אנחנו רוצים שהם יתרגלו - לישון לבד במיטה שלהם, להסתגל לגן, להכין שיעורים. לכל הדברים הבאמת גדולים האלה אנחנו לפעמים פשוט מפנים עורף ונותנים להם להתמודד לבד. אבל אם הוא בטעות נפל ואין אפילו סימן, אנחנו נעטוף אותם ונחבק ונרגיע? אז מה המסר - אנחנו הורים בקטנה אבל בדברים הגדולים האלה אתם לבד? that's life baby? 

אני לא יודעת, אותי הדברים האלה פשוט שוברים. סגנון ההורות הזה של "באינסטנט" גומר אותי. לא ברור לי כיצד אנחנו כל כך רוצים ילדים וכשיש לנו אותם פשוט אין לנו כוח. אני לא יודעת, אפשר לפטור אותי ולומר שאני אמא מטורפת, אבל כשאני קוראת המלצות כאלה שניתנות על ידי "מומחים" אני תוהה אם מרוב מומחיות שכחנו מאיפה באנו ומי אנחנו בכלל? הרי כל העצות הללו מנוגדות לכל אינסטינקט הורי שיש בנו - אז איך בכל זאת כל כך הרבה נוהים אחרי התורות הללו? כתב עמיחי ש"אלוהים מרחם על ילדי הגן", אולי זה פשוט בגלל שההורים שלהם לא זוכרים לעשות את זה בעצמם?

חוק יסוד: יום מחלה

כבר כמעט צהריים עכשיו, אבל באמצע הלילה נשמעו יפחות ואנחות קטנות ממיטתו של הקטן, רפרוף על המצח גילה שהוא חם. מתעורר רועד כולו ומסכן. אבא ואמא אוספים אותו לחיקם ולא לו נוח משום בחינה. לאט לאט ולמרות שהתרופה היא "איכסה פיכסה" הוא מסיים תוך מחאות אך מתוך הבנה את כל מנת התרופה. כמובן שחלק מהתרופה קצת נשפך ורבקה מיכאלי מזמזמת ברקע ש"את הרפואה לא ניתן לפיג'אמה". חוזרים למיטה, מנסה לספר סיפורים מצחיקים, נאנח, מתלונן. אינסטינקטיבית אני לוקחת אותו להנקה ונזכרת בעצם אין מה להציע. פעם ראשונה שהוא חולה אחרי שנגמל מהנקה, צריך להסתגל למציאות חדשה. כמה היו קלים הימים שיכולתי להחזיק ולהניק ולהרגיש שאני מעניקה לו כוח, זה העניק גם לי כוח, כוח סופר אמא שכזה שתמיד עושה טוב - מרגיע את שני הצדדים. אין. וזה מוזר כל כך.

בבוקר הוא ישן עד מאוחר, קם בלי חום ועכשיו צהריים כמעט והחום שוב מתחיל לעלות. שונאת את תקופת הביניים הזו שלילד יש רק חום ואין מה לקחת לרופא כי מה תגיד? יש לו חום? כן אין ספק שהרופא מאוד יתרשם וזה יהיה יעיל ביותר. יעיל ביותר לטרטר ילד חולה במכונית, לחכות בחדר המתנה שורץ חיידקים שמחפשים מצע נוח לגדול, להיבדק על ידי רופא שבדרך כלל אפילו לא טורח לחמם את הסטטוסקופ הקר שיפסוק שכרגע הוא לא רואה כלום אבל כדאי לשים לב לסימפטומים שונים (שגם אני יודעת בעל פה) ושאם לא מופיעים סימפטומים אבל יש חום מעל שלושה ימים ואם אין תיאבון לחזור שוב, וכמובן להקפיד על שתיה. אז כנראה שבינתיים לא נלך לרופא.

אצלנו בבית אין הרבה חוקים שיוצר הבנזוג. ייתכן שזו תולדה של החוק הראשון והאחרון שהוא חוקק שבינתיים גדל למימדים מפלצתיים, חוק שעד היום מעצבן אותי כיון שמיד הפך לחוק יסוד ללא זכות וטו או שמא התיקון הראשון לחוקה. כך או אחרת זה החוק השנוא עלי ביותר ומרגע שנחקק הוא שלל מהבנזוג כל זכות לחוקק חוקים ללא דיון מקדים וסודי מה שהופך את כל החוקים מיום יסודו של החוק הנורא ההוא לחוקים זוגיים או לחוקים של המחוקקת הראשית, הלא היא אני. בהערת אגב אוסיף למרות הכוח הבלתי מעורער שניתן לי כרשות מחוקקת ומבצעת (לא, אין הפרדת רשויות וכן, אני גם ראש בית הדין הגבוה לצדק ובכל זאת זו דמוקרטיה, פשוט דמוקרטיה של רודנות נאורה), אני לא משתמשת לרעה בכוחי ומעטים החוקים בבית וכולם הגיוניים ותקפים על כולם כולל האזרחית הראשונה והמעמד השליט אך מחוסר הכוח המונה שלושה אזרחים קטנים ועוד אזרח של כבוד בעל זכויות יתר. טוב, למען האמת לארבעת האזרחים יש זכויות יתר בעוד למחוקקת הראשית יש חובות יתר, אבל זה מסתדר אז למה לערער על זה? בכל מקרה החוק הראשון הוא "במקרה של מחלה של מי משלושת האזרחים הקטנים, הוא והשווים לו יזכו בגישה בלתי מוגבלת לזמן מסך." האזרחים הקטנים מנסים את כוחם להרחיב את היריעה של החוק ומנסים ליצר מדרגות של גישה למסך. מכה כואבת לדוגמא עשויה לדרוש חצי שעה זמן מסך, תפרים - שעה, גבס - שעתיים, צינון כבד ללא חום - ניסיון נואש לנסות לקבל יום שלם שלא צולח אף פעם, כאב בטן לא ברור - ניסיון להשיג כל סלוט זמן אפשרי קצר או ארוך, לא משנה. הרודנית הנאורה נלחמת על זכות ההגדרה ללא לאות ולרוב בהצלחה. ויתרה, ננקטים אמצעי זהירות כדי למנוע כל פגיעה גופנית, גם כדי לשמור על שלמותם וגם כדי להשאיר את המסכים כבויים. זה מאבק לא קל ואני יוצאת וידי על העליונה, אולם מול חום, הכלים שבידי הופכים לחסרי תועלת ויום מחלה מוכרז בבית. אז היום זה יום מחלה, מה שאומר שרוב היום אני אמציא כל מיני דברים כדי למשוך אותם מהמסך ולכן אין לי זמן לכתוב, אני צריכה להכין את המזימה הבאה, שתחזיק אותם עד לארוחת הצהריים ואחריה. אחר כך הם יודו שיותר כיף להם בלי המסך ואני אתפלל שלקטן לא יעלה החום, גם כדי שהוא ירגיש טוב כמובן וגם כדי שהמסך ישאר סגור.

על מסורת עתיקת יומין בשם השוואה

מאז שאני הורה, המושג השוואה קיבל משנה תוקף. מעולם לא שמתי לב עד כמה אנחנו משווים כחלק מהפעילות היומיומית שלנו. זאת אומרת השוואות גבריות הן בדיחה ידועה, אבל כולנו גדלנו על הציווי ההורי של "אל תשווה" או בסגנונו הנפוץ יותר "אז מה אם כולם יש להם/עושים את זה. אם כולם יקפצו מהגג גם אתה תקפוץ?" כי מראש ניסו לגדל אותנו על הרעיון שאין טעם בהשוואה, אתה צריך להיות מרוצה עם מה שיש לך, כל אחד הוא אחר ולכל אחד צרכים ויכולות אחרים. כל זה היה תקף בחיי שלפני מתרס ההורות. מהרגע שמציצה בטנך ההולכת וגדלה, את מגלה שיש מתאם בין גודל הבטן למספר ההשוואות היומיות שאת חשופה להן ומהרגע שהרך הנולד בחוץ ההשוואה מרימה ראש אף היא והופכת למנהג של קבע, ההשוואה היא בכל מקום והיא בלתי נמנעת. 

מהי השוואה? "המילון החדש" של אבן שושן מביא מספר הגדרות להלן השתיים הראשונות, שהן גם הרלוונטיות לפוסט זה (מי שחושב שהשמטת האחרות פוגעת במכלול המלל מוזמן לבדוק את הנושא בעצמו):

1.      דימוי, הקבלה, עימות, עיון בפרטים הדומים והשונים שבשני דברים. 

2.      תיאום, עשיית דבר אחד שיהא שווה לשני. 

השוואה, מסתבר, היא פעולה טבעית למוח האנושי, שעוזרת לנו להבין את המציאות שסביבנו, מסייעת להסתגל לדברים חדשים, לארגן את המציאות ולהבין אותה. מסתבר שפעמים רבות אנו משתמשים בה גם באופן אוטומטי בתהליכי החשיבה שלנו, אפילו בלי לשים לב. כך אנחנו מצליחים לשייך ידע חדש לישן, לארגן לנו את המציאות, לפענח מצבים ולהסיק מסקנות. במדעים ההשוואה היא כלי חשוב המאפשר הסקת מסקנות, אפילו בתחומים הלא מדוייקים ההשוואה מסייעת לעשות סדר, להבנות ידע ולייצר ידע חדש. גם בחיים האמיתיים ההשוואה עושה זאת בהצלחה, בטח בחייינו כצרכנים. זאת אומרת שכל אלה מתאימים להגדרה הראשונה של המילה השוואה, שהיא גם במידה רבה הפרודוקטיבית מבין השתיים. ההגדרה השנייה היא הבעייתית יותר, זאת אומרת היא לא בעייתית אם אתה עוסק במוצרים הזקוקים לשקילה, בין אם אתה יהלומן או ירקן, או במוצרים הצריכים להיות שווים, היא בעייתית הרבה יותר כשהיא עוברת מהמישור המקצועי למישור האנושי. במישור הזה לא ניתן אף פעם ליצר שוויון, אך אז שוב בא המדע לעזרתנו ונתן לנו את עקומת הפעמון וככה הצלחנו לנסות ולייצר נורמות. כולנו נמדדים במושגים האלה והמילה נורמטיבי הפכה שחוקה כל כך ואף מצליחה לחדד טרגדיות אנושיות תחת הכותרת "אבל הוא היה כל כך נורמטיבי". בקיצור הפכנו לאנושות המודדת הכל. מודדת התפתחות, התנהגות, מותגים, מראה חיצוני כי יש נורמה חובקת כל. אם היינו בסך הכל משווים כדי להבין איפה אנחנו נמצאים ולאן אנחנו רוצים להגיע הכל היה טוב. אך במקום רק להשוות וללמוד מזה ולהסיק מסקנות, בילבלנו קצת את היוצרות ואחרי שאנחנו משווים בין דברים אנחנו מנסים להשוות אותם. אנחנו רוצים את מה שיש לכולם, אנחנו חולמים את אותם חלומות ואנחנו בטוחים שאנחנו חיים חיים משוחררים אך אנחנו כובלים את עצמנו ולא לטובה.

המצב חמור הרבה יותר בתחום ההורות - עם השנים הצלחתי להבין מה מפריע לי עם כל ההשוואה הזו. בחודשי ההורות הראשונים, בלי לשים לב, ההשוואה הזו היתה מקור לאושר גדול. בכורי התגלה כנזר הבריאה - יפיפה, עם שומני תינוקות מדוייקים, ציצית בהירה. הוא עשה הכל מוקדם - זחל, עמד, הלך, דיבר. תמיד נראה כמו ילד פירסומות וכמובן היה באחוזון העליון בכל השוואה. בלי לשים לב סונוורתי קשות מאור ההשוואה המחמיאה, כל דבר הוא כבר עשה לפני הזמן ואפילו השן הראשונה ביצבצה ביום שמלאה לו חצי שנה. מבחינתי הוא היה מקור ההשוואה. היה נורא קל ליפול בפח הזה, הוא מזמין כל כך, בערך כמו שדה הפרגים בקוסם מארץ עוץ. אולי אלה היו השאלות שהלכו וגברו בסביבה האימהית בה הייתי שהוציאו אותי מדימדומי ההשוואה האלה. בחודשים הראשונים ההשוואות עוד פשוטות אבל אחר כך עם הקשיים מתחילות שאלות קשות הרבה יותר - שינה, אוכל, גן, סדר יום, התפתחות וכולי.וכולם רוצים שהילד שלהם יישן במיטה שלו, שנת לילה מלאה, יאכל כמו שצריך, יסתגל לגן שלו במהירות, יתפתח בקצב ראוי. ופתאום אתה מגלה שבמקום שההשוואה תבוא כדי להבין איפה אנחנו נמצאים ונטפל במקרה של בעיות אמיתיות היא מגיעה כדי ליצור תיאום. אנחנו רוצים שהילדים שלנו יהיו כמו כולם. שנים אנחנו מגדלים אותם בלי לשים לב כדי שיהיו שווים לחברים שלהם וכשהם מתחילים בבקשות שלהם להשוות, הרי הם למדו את זה מאיתנו, אנחנו לרוב מסרבים או מסכימים ולנצח מרגישים כקורבן. במקום להגביל את ההשוואה, אנו מתאימים את עצמנו לנקודת השוויון. הבעיה היא שנקודת השוויון הזו מכניסה אותנו למקום לא נוח. למשל - אם החלטנו שהנער יחזור הביתה מבילוי באחת בלילה וכל שאר ההורים הסכימו לשלוש לפנות בוקר, אז אנחנו בבעיה ולרוב יישמע התירוץ של "מה יכולתי לעשות? כל ההורים מסביבי הסכימו". אז זה לא המקום לדבר על זה שיש מצב שדווקא כל ההורים חושבים כמוך ולא מעזים לעשות משהו, אבל הנקודה היא שהזזת את הגבולות שלך בגלל סיבה לא טובה ולכן לא יהיה לך נוח עם ההחלטה הזו וחוסר הנוחות הזה עוד יצא ושוב דבר טוב לא יצא מזה. אבל זו דוגמא קלה הבעיה שלי היא דווקא עם הילדים הצעירים יותר וכה אנחנו רוצים שיפתחו מהר מושגים כמו בגרות ואחריות ומשמעת. 

קראתי השבוע כל מיני פוסטים בפורומים של הורות - על אמא שחושבת שבנה בן ה-5 לא עושה מספיק כדי להתרגל לגן חדש אבל היא חושבת שלנסות ולהעביר אותו לגן שבו נמצאים מרבית חבריו אחרי רק חודש וחצי יראה לו שהוא מוותר מהר מדי ואין לו משמעת - ילד בן 5 (!). או אמא לילדה בת שנה וחצי שעוד לא מראה בגרות (!). אני יכולה לתת עוד המון דוגמאות, אבל אני חושבת שהבהרתי את הנקודה. בעיני, כל הדברים האלה הם דברים שנבנים וביכולתינו לסייע לילדים שלנו לפתח אותם, אבל הצורך שלנו בהשוואה גם כשהיא עומדת בסתירה מוחלטת לשלב ההתפתחות של הילד, גורם לנו פעמים רבות לנסות ו"לשבור" אותם כדי שיתאימו לתבניות שבעינינו מקובלות. כבוגרת המקום היחיד בו ניסו לשבור אותי היה הטירונות ולא אהבתי את זה. ההתפתחות שלי כאדם בוגר הגיעה תמיד ממקום של בשלות ובחירה. כך גם עם הילדים שלנו, המקום בו הם יתפתחו הוא המקום בו נדע לקבל אותם כך כמו שהם, ללא השוואות של תיאום. אם נגדל אותם כשהשוואה היא רק המקום בו אנחנו בוחנים איך לשנות לאט ובהדרגה ולא איך אנחנו רוצים מהם שיהיו מישהו אחר, הם יגיעו לשם ממקום שלם. אנחנו רוצים שיקבלו אותנו ככה כמו שאנחנו ולומדים לנפות את מי שלא. זה גם מה שהילדים שלנו רוצים ואת זה יהיה לנו קל יותר לעשות כשרק נפסיק עם כל ההשוואות המוטעות הללו. 

בין י"ב לחשון והארבעה בנובמבר, בין ממלכתי לפרטי

איפה אני הייתי כאשר 30,000 איש פקדו את כיכר רבין לעצרת הזיכרון לציון 18 שנים? אני ישבתי עם בנזוגי בפאב עם זוג חברים. לא הייתי בעצרת, לא רציתי לשיר עם כולם, לשמוע מילים על שלום ולדבר על יחד. קודם כל מבחינתי הרצח היה ב- 4 בנובמבר ולא בי"ב בחשון. אני מנהלת את חיי לפי הלוח הלועזי וגם את באבלי אני נוהגת לפיו. הפיכת התאריך לעברי והעצרת לממלכתית יצרו אצלי במידה רבה הדרה מרצון. אני לא שותפה למכבסה הממלכתית הזו, מעדיפה לחיות בלעדיה. אני לא ממש ממלכתית בשום דבר. אני גם לא בעלת זיכרון קצר. התרת דמו של רבין לא יצרה פתאום יריעה רחבה של אבל שמשותפת לכולנו. אין לי כוח למילים הגבוהות שמנסות לבחון אם למדנו או לא למדנו ומנסות לגעת בקהל דרך מילים מרעידות, אך התוצאה היחידה שלהן היא אולי דמעות תנין. אין לי כוח לחלק הזה של הנוער, שאין לי ספק שהוא איכותי, שגדל רק על המיתוס וגם אותו הוא קיבל ללא עוררין. מורשת רבין מבחינתי היא לא רק סיסמאות נגד אלימות, ובעד דמוקרטיה ושלום. דרכו של רבין היא הרבה יותר מזה והיא שווה הרבה יותר מכל המיתוס המתגלגל הזה שמתקבל על ידי חלק מהנוער בחיבוק חם, נרות ודמעות ובקרב אחר בזלזול או אדישות. הניסיון להלאים את רבין היה בעיקרו נכון ובעיקר בלתי נמנע, רבין היה ראש הממשלה של מדינת ישראל, אך המרוץ הזה להנצחה הפך את כל הנושא לפארסה קלילה ולמעשה קצת פחות מכבדת. ניסיון עקר להאכיל בכפית גם את מי שלא רוצה מדייסת הרבין שלנו. רבין לא היה "שלנו" ובדרכו המיוחדת הוא הצליח להרגיז רבים ולסחוף רבים אחרים, אבל רבין לא היה קונצנזוס. בעיני, מיתוס רבין שנוצר הוא בעוכרינו, הגדילו את רבין לממדים גדולים יותר ממנו ולא היה צורך הוא היה גדול בפני עצמו. דווקא הסתכלות ביקורתית על דרכו של האיש, ההכרה בשינוי האדיר שחל בו מלמדת הרבה יותר. דווקא בגלל שהרבה פעמים הוא הוא לא היה בטוח בדרך, דווקא בגלל הקושי דווקא בגלל זה אני מעריכה אותו הרבה יותר. ודוקא זה יכול להיות מסר הרבה יותר גדול - פרגמטיזם מול אידיאולוגיה.

הכרתי את יצחק רבין כנערה, הוא שמע אותי מדברת בלהט ואני זוכרת את החיוך שלו כשהוא שמע אותי לראשונה  - נערה בת 17 עם דעות נחרצות על דת ושטחים וכלכלה. לא היה לי ברור אם זה מוצא חן בעיניו או שזיו העלומים שלי פשוט שיעשע אותו. כשהציע לי להצטרף אליו יום למחרת בסיור עם שמעון פרס, לא ידעתי את נפשי מרוב גאווה ואושר. מעולם לא הייתי ילדת רבין במפלגת העבודה, אף פעם לא נסחפתי על ידי שום מנהיג או דמות סמכותית. אבל היה בו ביצחק רבין איכות שאין להרבה אנשים, טמפרמנט קצר וקסם שאין להגדיר אך הוא חודר מבעד למנגנונים בקלות של אתלטית רומנית מהתקופה הקומוניסטית. וגם היתה לו תפיסה מהירה, שזו איכות קריטית בעיני. אחרי זה הצטרפתי לנוער העבודה, היה לי ברור אז שזה הבית (בצבא עברתי למרצ וכסטודנטית חזרתי למפלגת העבודה ורק בגיל 22 עזבתי סופית את מפלגת העבודה עם עלייתו המטאורית והמעצבנת של אהוד ברק). כל מפגש עם רבין היה מרגש בעיני והרגשתי גם אז שזו זכות גדולה, אבל לא הערצתי אותו מעולם, אבל זה לא קשור אליו אני מאותגרתית הערצתית, פשוט מעולם לא יצא לי להעריץ אף אחד ידוע אם כי יצא לי להעריץ אנשים לא ידועים. במידה רבה גם היו רגעים שכעסתי עליו והיו משפטים שאמר והחלטות שקיבל שלא הייתי יכולה להסכים איתם. מאחורינו.

למי צריך לספר על האוירה לפני הרצח? על ההסתה הפרועה? מה כבר אפשר לכתוב על זה שלא נכתב. אבל דבר אחד היה ברור עד ה- 4 בנובמבר לא היה רבין "שלנו", במובן של כולם (במידה רבה גם היום זה לא כך, רק שמעטים יודו בזה). לא היתה מורשת רבין, אי אפשר היה להוזילו או להפוך דמו הפקר יותר ממה שנעשה. אחר כך היו נרות ושתיקה איומה ויפחות ואולי גם יראה מגודל המעמד הנורא ומשיירת המכובדים הבינלאומית ומהממלכתיות שבטקס הלוויה. כי פתאום נפל דבר בישראל, נרצח ראש ממשלה נעשה המעשה האנטי דמוקרטי האולטימטיבי ולרגע אף אחד לא דיבר. אחר כך התחילו הויכוחים וליחשושי הטמטום של הקונספירציה ואז החלה הטרנספורמציה - רבין הפך לממלכתי. אבל בתכל'ס לכל אחד יש רבין משל עצמו והרבין הזה ביחד הוא כל כך מגוון ושונה שהרבין הממלכתי נראה קצת לא קשור. אחרי הרצח, כולם החלו להתרוצץ כמו עכברים מורעלים כדי למצוא עוד משהו לקרוא על שמו ועוד מילים חלולות ועוד עצרת וכך רוקן הכל מתוכן. והרצח הזה שקטע את חייו וקטע את התהליך, וקטע חתיכת היסטוריה של כולנו וצריך היה לשמש תמרור אזהרה הפך למשהו מטושטש בצידי הדרך של האוטוסטרדה המוטרפת המכונה ישראל. 

אז לא הייתי בעצרת, העצרת מרחיקה ממני את רבין "שלי". ואני שמחה שלא שמעתי את נכדו קורא לראש הממשלה לקדם את ההזדמנות לשלום. יש כאן הנחה מובנית שמשהו נלמד, שלפחות אם אין לנו רבין אז אולי בכל זאת יהיה לנו שלום. העצרת הזו יוצרת לרגע ביחד רגשי של אנשי שמאל ומגבירה את הנטייה לראות בני נוער ולהבטיח להם "שלום" ולרגע מעוורת את מי שנמצא שם לחשוב שיש ממשלה בישראל והיא איכשהו מחוייבת לחיים יותר טובים כאן. אז זהו שלא. הממשלה בירושלים, העצרת בתל אביב והמרחק ביניהן לפעמים הוא מרחק שנות אור. כמו המרחק בין ה"רבין שלי" וה"רבין שלנו". בתוך הרבין שלנו אני לא מוצאת הרבה מקום.

התקוה - פוסט על שקט ולא דיון באתנוצנטריות שבסמלים הלאומיים שלנו

זה לא שאני משלה את עצמי שנכנסתם אתמול שוב ושוב לבלוג שלי ולא יכולתם להכיל את האכזבה שבגילוי שבעצם לא פרסמתי דבר. אבל אני מרגישה שאני חייבת לכם שתי התנצלויות, האחת על שלא כתבתי והשנייה שההסבר הוא כל כך פרוזאי - בעיות חיבור לרשת. ועמכם הסליחה על שלא היה בי הכוח לתקתק על הטלפון או להתחיל למצוא פתרונות חיבור יצירתיים. היום גיליתי שהבעיה בנתב האלחוטי. בן הזוג ישן ועם יד על הלב זו בטח לא סיבה טובה להעיר אותו, שנים אני לא מעירה אותו בגלל הילדים אז לשבור מסורת בגלל נתב אחד?! אני יותר מוצלחת מבחירה מיותרת שכזו. מה גם שלהעיר אותו בוודאי יהיה ארוך יותר מלהמתין לנציג שירות. אז זהו שלא. משנואשתי מההמתנה הארוכה לטכנאי החרום של HOT, החלטתי על role play פראי בו הפכתי לטכנאי. הדלקתי וכיביתי ולחצתי על כפתורים בהמון כוונה ובסופו של דבר מצאתי את עצמי יושבת ומתקתקת בחדר הלימודים על המחשב של הילדים. הטכנולוגיה הרימה ראשה, ובמסגרת היא (האדם) תשופךְ ראש ואת (הטכנולוגיה) תשופנה עקב (הומאז' לבראשית ג', טו') - ניצחה הטכנולוגיה. ואני יושבת בעקבים מורמים ולגמרי לא נוח לי. 

בסלון משחקים 5 ילדים והם עושים רעש מחפיר, אני מנסה לקבור את עצמי עמוק בתוך החדר ולהיכנס לטראנס מדיטטיבי שיהפוך את צעקותיהם לרעש לבן, אבל אני לא עושה מדיטציה וייתכן שזו סיבה טובה לעובדה שעדיין צעקות הגיל שלהם מדקרות את ראשי כמו אלפי מחטים. היה פסל כזה בפסטיבל הפסלים החיים - אישה מאופרת בלבן חיוור עם פסי רשת על פניה ובכל נקודת מפגש היה "תקוע" מסמר. אז ככה. לגמרי. ניגשתי, הסברתי, איימתי, לקחתי נשימה ועוד נשימה ועוד נשימה, הריאות שלי כרגע רוויות אך לצעקות עוד לא בא פתרון. אחרי ההסבר האחרון שלווה בהרבה מילות אהבה שהחליפו את הנאצות שהדהדו לי בראש, נראה לי שהדציבלים ירדו, זה או זה או שאחוזי השמיעה שלי ירדו משמעותית. כך או כך זה עובד יחסית, בעיקר אם אתה מגיע ללא ציפיות. 

בוודאי התחלתם לשמוע את מנגינת הרקע - הכינורות מייללים בתוגה, קורעים את מיתרי הלב, עכשיו לפס הקול מצטרפת תמונה של הגיבורה המותשת בתנאים לא תנאים מתקתקת באצבעות דוויית על מחשב נייח, מתעלה על צווחות הילדים ובליבה משימה אחת - להמשיך ולכתוב. ועכשיו שהבנתם את המצב לאשורו, הסתיים שלב ההקדמה המפרכת. לצערי זה גם היה השלב בו נגמר זמן המסך לילדים ולכן, למרות שלא הבחנתם בזה, עברו למעשה מספר שעות.

אני עדיין בחדר הלימודים אבל בבית יש שקט מוחלט. החתול - ישן. התוכית על ביציה הבלתי מופרות - דוגרת. והילדים על אביהם ומכוניתנו בדרכם להרעיש בשדות אחרים, אלה הידועים גם בשמם השני - ביתם של סבתא וסבא. בתוך השקט של עכשיו אני פתאום שמה לב ש: א. הכיסא נמצא נורא עקום ביחס למקלדת ואין לי מושג קלוש איך לבכורי נוח לשבת כך מול המחשב. ב. יש לי הרבה מאוד שקט כדי לכתוב על רעש כי כל מה שקראתם עד עכשיו נועד להוביל אתכם בדיוק לזה.

שמתם לב כמה רעש הילדים שלנו עושים? אפילו כשהם נורא שקטים הם עושים המון רעש. משום מה יש להם את היכולת הזו לדבר בקול רם גם כשהפה שלהם נמצא ברדיוס של מקסימום 15 ס"מ מהאוזן של המקשיב. חברה, אחת מהאימהות המופת שמלוות אותי, באקט לא רגיל של וידוי קורע לב סיפרה לי לא מזמן שהיא העבירה ארוחת ערב שלמה עם אטמי אוזניים והיא עדיין שמעה את כולם ולה יש חמישה. לא ברור לי למה אבל הם כל הזמן צועקים. כשאמרתי את זה לחברה היא צחקה עלי ואמרה לי שבהשוואה לשלה הילדים שלי שקטים וחרישיים כמו ינשופים. זה אולי נכון אבל ממש לא משנה לי מה עושים ילדים של אחרים. אני אוהבת את הילדים שלי בדיוק כמו שהם והם נפלאים בעיניי, אבל למה, הו למה הם לא יכולים להיות רק עוד קצת יותר שקטים? לא לדבר פחות, לא לשנות דבר רק להוריד את הכפתור הפנימי של הווליום. זה הכל. זה לא ממש מוגזם לבקש, נכון? 

אז אמרו לי שזה תלוי, כמובן, בדוגמא ההורית ולכן התחלתי לדבר יותר בשקט. בנזוגי לא היה צריך לעשות שום דבר כי הוא תמיד (טוב, כמעט תמיד) מדבר ממש בשקט. במסגרת ניסוי וטעייה זה לא עבד, אבל אני עדיין משתדלת. למרות המאמץ, ייתכן שבעקבות הירידה בשמיעה אני מדברת חזק יותר, אומרים שזה מה שקורה בדרך כלל. אז להבא, שתדעו, אם אני מדברת חזק זה רק אומר שאני כבר לא ממש שומעת. רחמים בבקשה. אחר כך פצחתי בניסיונות להסב את תשומת ליבם לנושא או לבקש יפה שידברו יותר בשקט. מכירים את שיטת שתי השניות? זה עובד לשתי שניות בערך ואחר כך זה עובר לנצח, כלומר עד הפעם הבאה בעצם. אז זה לא ממש עובד, או שזה עובד כמו כוסות רוח למת, שזה תיאור די ממצה.

אין לי יותר רעיונות כיצד לשנות את זה. ככל הנראה אצטרך להסתפק  בדבר היחיד שעוד נותר לי - הכוח שמייחד את הרוח האנושית, חלומו של האדם הער, מה שמתעורר גם כשאפסו כל הסיכויים, מה שלחיות בלעדיו זה למות, הדבר היחיד שלא השתחרר עם פתיחת תיבת פנדורה, האחות הרחמניה של הצער - התקוה. התקוה שאם אמשיך כך עוד כמה שנים, הם עוד ידברו בשקט היא המועדפת עלי. קיימות כמובן אפשרויות נוספות - שאחוזי השמיעה ידרדרו עד שצעקותיהם ידמו לי כלחשושים מנומסים של קהל אירופאי באופרה בזמן ההפסקה במזנון, בתנאי שזה לא בבוואריה ואין בירה (אבל ששמעתי שבברלין יש אחלה קונצרטים - אפרופו לפיד. מי דיבר עליו בכלל?). יש אפשרות שאצטרך מכשיר שמיעה ואז המושג שמיעה סלקטיבית מקבל משנה תוקף. ויש את התקווה שנראית לי בלתי מושגת עכשיו והיא שהם באמת ידברו בשקט. הכצעקתה? יש לקוות שכן.

בין זריעה לקציר

ושוב התכוונתי לכתוב על משהו אחר, אני חוששת שעלי להפסיק לדווח על כתיבתי האסוציאטיבית, שזה אומר שבעצם הבנתי את המצב לאשורו ומכיון שהוא כבר הופך להרגל כדאי שאפסיק להעיד על עצמי שאני כל כך אסוציאטיבית. בכל מקרה אני יושבת, כרגיל, במרפסת ביתי ומסביבי המון עציצים, מרכזיתי אמרה השבוע שהמרפסת מתחילה להיראות כמו ג'ונגל, מה שאומר שכנראה אנחנו עושים משהו טוב. כל האדניות פורחות להן בשלל צבעים - לבן, צהוב, סגול, ורוד, אדום והירוק שלהם נעשה חיוני יותר ככל שמתקרר. זרעי עגבניות השרי כבר נבטו והגבעולים הירקרקים והעלים הקטנטנים צומחים להם בנחת מרגע לרגע, לידם מתחילים לבצבץ תורמוסים וצבעונים, הנרקיסים והאמנון ותמר עדין טמונים להם באדמה חומה רוויה ומלאת כל טוב ואין לי ספק שהם ינצו בזמן שלהם וישמחו את כולנו ובעיקר את הילדים המדהימים ששתלו אותם עם כל כך הרבה רצון טוב אבל עם הרבה פחות סבלנות והם רצים בכל בוקר לראות מה חדש. בוחנים בעיניים סקרניות את גודלם של המבצבצים ואת העדר תגובתם של המנמנמים, משקים וחוזרים לעיסוקיהם. מפתחים סבלנות, מתחילים להבין את משמעות העיתוי. 

אתמול בערב, אחרי שחזרנו מפסטיבל הפסלים החיים ואחרי האירגונים של הערב, נפלה בידי הזדמנות מדהימה. בפעם הראשונה מזה הרבה מאוד זמן, בכורי הסכים שאקריא לו ספר לפני השינה. מבחינתי זו הייתה הזדמנות להכיר לו ספרים שאני אהבתי כילדה ושלמרות המלצותיי הוא סירב לקרוא אותם עד עכשיו. בחרדה קלה נכנסתי לחדרו, מחזיקה את הספר "הבכור לבית אב"י", מוכנה לחלוטין לסירוב המוחלט ולדרמה שבוא תבוא, בסגנון "אבל את יודעת שאני לא רוצה לקרוא ספרים על אנשים אמיתיים...". הייתי לגמרי מוכנה להרכין את ראשי בהכנעה ולהסכים לקרוא כל ספר שהוא רק רוצה ולקבל את הסירוב באהבה. להפתעתי, לא צוין שום מרד. נהפוכו וכשסיימתי, התחנן בכורי לקרוא עוד למרות השעה המאוד מאוחרת. הבוקר, לא הרבה אחרי שהתעורר הוא כבר סיים את הספר ומיד ביקש שנקפוץ לחנות הספרים ונקנה לו את הספר הבא כי זה ספר שהוא ירצה לקרוא שוב ולכן הוא לא רוצה להשאילו מהספרייה. אני יכולה להתענג כאן על ניצחוני, אבל למעשה הוא מדומה כי הוא אינו שלי אלא שלו ואולי בכלל שלנו. באופן קבוע, בתקופות שבהן לא יוצאים ספרי נוער רבים וכבר נמאס לו לקרוא שוב ושוב את ספריו, וזה המקום לציין שבקלות אנחנו יכולים לפתוח ספריה בביתנו, חוזר ונשנה הניגון ש"אין לי מה לקרוא" (הוא בכל זאת קורא שנים-שלושה ספרים ביום). בכל פעם אני מציעה גם מהספרים המוקצים ומיד מקבלת מיני סירובים. אתמול חברו יחדיו כל התנאים שאיפשרו את פריצת הדרך. הנה עוד סיפורון על חשיבות ההבשלה והעיתוי.

לפעמים אני חושבת שבמידה רבה, אנו נוטים לשכוח את חשיבות הסבלנות, ההבשלה והעיתוי בחייהם של ילדינו ורובנו מנסים בדרך זו או אחרת לדחוק בהם וכך אנחנו מפספסים נקודה חשובה להחריד, אנחנו מפספסים אותם. אם הם לא רוצים להכין שיעורי בית אנו דוחקים בהם לעשות אותם כי זה מה שצריך לעשות ולא ממש מבררים למה הם לא רוצים לעשותם. אנחנו מצפים מהם שיסבירו את עצמם ולא יצעקו בתסכול, שידעו מתי להיות שקטים ומה מנומס ומה לא, שידעו את מה שלנו נראה ברור מאליו גם אם הם לא ממש הבינו כי "מה יש כאן בכלל להבין". לפעמים נראה לי שאנחנו פשוט דורשים מהם הרבה יותר מדי מבלי שהתהליך הזה גם יכלול הסתכלות מעמיקה וסובלנית. אנחנו עושים כל כך הרבה דברים אוטומטית מתוך תחושה שכך נעשו דברים מאז ומעולם ותמיד מדברים על איך היה פעם כשהיינו קטנים ושוכחים שאלה בדיוק המשפטים שאותם לא אהבנו כשאנחנו היינו קטנים. לפעמים אני חוששת שהחיים המודרניים עדיין שבויים כל כך עמוק בתוך מסורת שאבד עליה הכלח, ואנחנו מנסים להגדיר מחדש הגדרות ישנות במילים מחודשות אך מתוך תבניות כמעט היסטוריות ולא מתוך שבירת הכללים. הגדרות של מגדר, של לאומיות, של התנהגויות. יש דברים שמשתנים לאט מתוך ההגדרות החדשות, יש כאלה שנותרו מקובעים ויש דברים שלא משתנים. הילדים שלנו צריכים את הסבלנות שלנו לראות אותם ולהקשיב, מהירות המסרים של העולם המודרני לא מתאימה לצרכים שלהם. מה שנדמה לנו שאנו מספקים להם הוא במידה רבה עונה על צרכים שעל פני השטח בלבד ולא לצרכים העמוקים באמת. יש זרעים שזורעים אותם, כמו עגבניות השרי והם צומחים מיד ויש כאלה שצריכים את הזמן שלהם. לגבי עציצי המרפסת - בסוף הם יוריקו ואוכל לכתוב את הפוסטים האלה ולנשנש עגבניות. ולגבי הילדים - לילדים אני נותנת זמן והמון אהבה ולומדת מחדש שפה שמתאימה בלי תבניות ובלי היסטוריה...