חפש בבלוג זה

יום שבת, 7 בינואר 2017

מחסן כלים. טיפת דם. חומרים מהם עשויים החיים

רצפה מאובקת, כתם דם ונעל של ילדה.

לא יודעת למה דווקא היום חזרה אלי התמונה. שנים היא ליוותה אותי כל יום, מזכירה לי את מה שחשוב באמת. לאט לאט תכיפות הופעתה הלכה ופחתה. ייתכן שעברו שנים מאז הופיעה בפעם האחרונה. אני לא צריכה לראות אותה כדי לדעת שהיא חלק ממני כל יום, זורמת במחזור הדם ומעצבת בתוכי כל יום מחדש את האמונה שהבחירה אישית, וכל עוד אני מודעת הכל הפיך וניתן לתיקון, או טיפול או שינוי.

לפני 30 שנה, הייתי בת 12, כיתה ז', ההורים שלי עברו תהליך גירושין מכוער ואני הייתי עסוקה בלהיות יותר ממושלמת. בפנים הייתי סדוקה ומפוחדת. 

אולי הזיכרון מתעתע בי, יש לזיכרון את היכולת לעשות את זה. הוא כולו מקטעים, זיכרון סטילס דמיוני. זוכרת את עצמי חוזרת הביתה מבית הספר, חלון המטבח שלנו פנה לרחוב ואמא שלי עמדה על סולם וניקתה אותו. אני מניחה שהיא ירדה מהסולם כדי לספר לי ואני לא זוכרת את מילותיה המדוייקות. סבא שלי מת. הוא לא סתם מת, הוא התאבד. ככה בלי שום אזהרה. אני לא זוכרת מה אמא סיפרה לי. אני זוכרת את עצמי בוכה. 

בלוויה לא הייתי, "אצלנו" ילדים לא נכנסים לבתי קברות. הייתי פעם אחת בשבעה. אני זוכרת שברי שיחות, לחישות, תנועות ידיים, כאלה שמכוונות אקדח דמיוני לתוך הפה. הצלחתי לבד להשלים את התמונה. הרבה יותר ממה שהייתי צריכה, יותר ממה שהיה בכוחי להכיל. 

לא יודעת איך זה קרה, כהורה בעצמי אני לא מבינה גם לא בדיעבד, אבל נלקחתי לסיור במחסן הכלים. אני זוכרת הכל. אני זוכרת את רגלי דורכת בכניסה. את ריח החלודה. את הכלים המסודרים. את טיפת הדם. את הסחרחורת שאחזה בי. אני זוכרת שאמרתי לעצמי שעדיף לעצום עיניים, לא זוכרת אם עצמתי. זוכרת את הרצון לצאת משם אבל גם את סירוב הגוף לזוז. ניסיתי לצמצמם את עצמי לכלום בחלל הקטן ממילא אבל הייתי כל כך צפופה מבפנים. 

אבק, דם, ריח של חלודה. שם, במחסן הכלים הישן של סבא שבקושי הכרתי, הונחה הההבנה שהבחירה היא תמיד בחיים. 

אני לא זוכרת אותו. אני זוכרת ישיבה במרפסת ושיחות משעשעות, אין לי תמונה שלנו יחד בראש. לא נפגשנו הרבה, אבל אני זוכרת ממנו חום אנושי, עיניים טובות. זו רק פרשנות של ילדה. הוא נולד בפתח תקווה, הצטרף להגנה. התחתן, הפך לאב, התגרש והתנדב לבריגדה היהודית. לחם באיטליה, בלגיה ולוקסמבורג ואחר כך חזר ולחם במלחמת העצמאות. התחתן בשנית והביא עוד שני בנים לעולם. הוא סבא שלי. זה בערך כל מה שאני יודעת עליו. הייתי רוצה שהוא יהיה עבורי סיפור חייו, אבל הוא סיפור מותו. 

את המחסן הזה של הכלים, הקטן, הדחוס, המקום האחרון שסבי ראה בחייו, אולי לא נועדתי לראות, אבל זה היה הכי קרוב לסבא שלי שאי פעם הייתי. עוד בטרם יצאתי משם ידעתי שמתוך המקום הזה אני מסרבת לקחת את המוות, השארתי אותו שם. לילות שלמים הפחיד אותי המוות ולא יכולתי לתמלל, מילים שהסתדרו בראש לא התרגמו לשפת דיבור. הן נותרו במחסן הכלים הישן שאיננו. נתלו לצד הפטיש, הפלאיירים, המפתחות.

תמיד זכרתי שסבא שלי מת ביום ראשון, היום, 30 שנה אחרי, בדקתי לראשונה את התאריך. הוא התאבד בשבת. היום בו נכנסתי למחסן הכלים, היה היום בו 23 שנים אחרי ילדתי את בני הקטן. 

הייתי בת 12 כשהבנתי שהבחירה בחיים יכולה להביא לשינוי ושום אפשרות אחרת, למרבה הצער, לא.