חפש בבלוג זה

יום שלישי, 29 בדצמבר 2015

לטובתו האישית

ביום רביעי, בכנס של עיתון 'בשבע', יצא השר בנט בנאום שהתקשורת הכתירה כחשוב וחיוני. בנאום גיבה בנט את השב"כ, הגדיר את הרצח בדומא באופן חד משמעי כטרור, עקף את נתניהו בסיבוב והצליח להשחיל את אחת המילים החסרות ביותר בדבריהם של פוליטיקאים בישראל "אחריות". אכן נאום חשוב. אך זה נאום המעט מדי והרבה הרבה מאוחר מדי.

נאום בנט חשוב, הציבור הישראלי השפוי כמה לשמוע מילים כאלה, אך אין הוא בגדר דף חדש בציבוריות הישראלית או פתרון לבעיה על הפרק. זה נאום פוליטי מצוין, אבל הוא גם בגדר עזרה ראשונה בשטח, בהינתן שהפצוע הוא הקריירה הפוליטית של בנט.

פרשיית דומא, אם לשאול דימוי שבנט מבין, היתה ל"כדור בין העיניים". הדרך להמשיך להנהיג את הציונות הדתית ולקרוץ למצביעי ימין חילוניים עוברת דרך הנאום הזה, שיוצר חיץ ברור בינו ובין קבוצת "הפורעים" שיצאה מכלל שליטה. לולא כן המחיר הפוליטי יהיה כבד ובנט סימן לעצמו מזמן יעדים מעבר למשרד החינוך וחברות בקבינט הבטחוני.

העובדה שהגן על השב"כ באופן בלתי מתפשר אינה מפליאה. היא עקבית ובנט אמר את זה ברור, מי שמתיר עינויים לחשודים בטרור פלסטינים, אין לו זכות מוסרית לבקר אותם כאשר זה מופנה לצד שלו. יותר מזה, האליטה הבטחונית נתפסית היום, מינוי אחר מינוי, על ידי אנשי הציונות הדתית. בנט חייב לתת רוח גבית לתפיסה של הציונות הדתית את עמדות הכוח הבטחוניות, וזה יתורגם בסופו של דבר להצלחה פוליטית.

ואחריות? את האחריות בנט היה צריך לקחת מזמן. במשך שתי קדנציות מכשיר בנט במילותיו את התפוררות הדמוקרטיה הישראלית והיה קטליזטור למשבר שפוקד היום את הציונות הדתית והחברה הישראלית. בעוד בנט מסמן את המחנה הקיצוני ומרחיק אותו, הוא היה בין המכשירים, ביודעין או שלא ביודעין, את הפרשנות הקיצונית הזו.

ההתנערות החד משמעית של בנט מכנופיית דומא היא חשובה ביותר ואין לזלזל בה. אך כשבנט מדבר על אחריות, צריך לזכור את האחריות לאוירה הציבורית שאיפשרה את דומא. הצצה בנאומיו, הודעותיו לעיתונות, סרטוני ההסברה והבחירות ובסטטוסים ברשתות החברתיות מעידה על לקסיקון שמאפשר פרשנויות קיצוניות.

זה בנט שקרא בנובמבר 2014 שהמהפכה החוקתית בשנות ה- 90 מערערת על יהדות המדינה ויש להגדיר את היהדות כערך חוקתי עליון. בסיועו התקבעו תפיסות ציבוריות נפוצות כמו "אין כיבוש", "עם אינו כובש בארצו". הוא זה שאמר "הארץ פשוט שלי", שהסביר את צוק איתן כ"רצח עם עצמי", שטוען שהאיסלם לא יעצור לפני שיגיע לח'ליפות כלל-עולמית, שלא מתנצל וקורא להתעוררות וכנציג מובהק של עם הנצח, הוא גם לא מפחד. עד שהגיעה פרשיית דומא וגרמה לו לפחד.

בנט במו לשונו יצר מצב בו אנשי קיצון מצאו לגיטימציה, הרי אם אין כיבוש ואין עם פלסטיני והארץ שלנו וניתנה מאלוהים, הרי שהמלחמה על המדינה הזו נופלת על כתפי מי שמאמין. אלא שעם בני נוער יש להיזהר הם נוטים להתלקח. הציונות הדתית כשלה בחינוך הנוער הספציפי הזה שרוקד בחתונות עם בקבוקי תבערה ונועץ סכינים בתמונות פעוטות.


כשמעקרים את הדמוקרטיה הישראלית ממהות, נותרות שאריות של קנאות דתית והן במהותן קיצוניות. אפשר שהנאום הזה יהיה עצירה חיונית של הרכבת הדמוקרטית המתדרדרת, ייתכן שהרכבת כבר עברה בתחנה.

פורסם לראעשונה במעריב 27.12.2915

יום שני, 28 בדצמבר 2015

זה לא הבנגביריזם, זה הבנטיזם

מי שחושב שסיפור העינויים של חשודי הרצח בדומא או ריקוד בקבוקי התבערה ונעיצות הסכין בתמונתו של עלי דוואבשה הפעוט יוביל להתעוררות בפוליטיקה הישראלית טועה. זה אולי יביא לקרע בתוך הציונות הדתית, זה אולי יהיה מכה קלה בכנף בשיח הישראלי אבל זה לא באמת ישנה משהו. הזעזוע שזה יצר ידעך תוך פרק זמן קצר ויטמע באירועים. יש להניח שאפילו קרע של תקומה מהבית היהודי לא יהיה בין התוצאות, לא כל עוד הקואליציה הנוכחית קיימת.

הסרטון הציג צד בישראל שרובו המכריע של הציבור לא רוצה לראות מטעמים שונים. אבל את הדברים העמוקים שהסרטון הזה מייצג אף אחד לא ישנה, להפך היסודות הרעים שיצרו את הפרשנות הקיצונית שמתבטאת ברצח משפחת דוואבשה ובריקודי הסכינים ובקבוקי התבערה למינהם כאן להישאר ואנחנו בעיקר לא רוצים לראות אותם.

האם מה שמקעקע את הדמוקרטיה בישראל, לדברי פוליטיקאים, היא קבוצת פורעים יהודים שבחרה בטרור? לתחושתי קל להפוך אותם לשעיר לעזאזל, אפילו מתבקש. לטענתי גם אם תחוסל תשתיתם וימוצה עמם הדין (ולא לכאורה, אלא בפועל בניגוד לאנשי המחתרת היהודית), הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית לא מקורה בקיצון הזה, אלא דווקא בפוליטיקה הישראלית. מטרתם המוצהרת של ה"גבעונים" היא להפיל את המשטר, הם מסוכנים - זה נכון, הם מאסו בכללי המשחק הדמוקרטיים, אך הם אינם הבעיה ב-ה' הידוע. 

הבעיה האמיתית היא שהציבור בישראל מוכן לתהליך איטי השומט את הדמוקרטיה מתחת לרגליו, בכל פעם קצת. ההגדרה דמוקרטית עוברת תהליך של הדחקה כי "קודם כל ישראלי!" הוא למעשה קודם כל יהודי לאומי וכללי המשחק הדמוקרטי כבר מזמן באזור דמדומים מסוכן.

הציבור הישראלי אוהב לחשוב על עצמו כשונה בנוף המזרח התיכון, אולם הפער שהיה בין ישראל בשנותיה הראשונות מול מדינות האזור והפער היום בין ישראל למדינות השכנות לא נשמר, הוא דינאמי ממש כמו המציאות האזורית. בוודאי שישראל היתה, עודנה ותהיה שונה, אך האם ישראל רוצה להשוות עצמה למדינות האזור או שמא למדינות המערב? אחד הסודות הידועים בניהול הוא שהשוואה צריך לעשות מול מתחרה חזק ולא מול מתחרים קטנים ממך. היום, ברמת המשטר והפוליטיקה ישראל מעדיפה להשוות עצמה למדינות האזור - אלא שההשוואה הזו בוודאי אינה מיטיבה איתה, אין בה משום אפשרות לייצר מנועי שיפור.

ישראל בתחילת דרכה שאפה להיות חלק ממשפחת העמים, מדינת ישראל היא תוצאה של פעילות ציונית חילונית שמטרתה היתה להקים מדינה דמוקרטית שתהווה בית לאומי ליהודי העולם. בית לאומי שמכיל את כל זרמי היהדות ומאפשר פולחן דתי כמו גם חופש מדת. נכון שזה מעולם לא התממש במלואו, אולם השנים האחרונות הן שנים בהן הפוליטיקה יוצרת פגיעה דה-פקטו בחזון הזה.

הפוליטיקאים של היום מחזירים ביטויים כמו א"י משל לא חל שום שינוי מאז כיבוש ארץ ישראל ע"י השבטים. זה לא נועד לחזק את מדינת ישראל, זה נועד לייצר לגיטימציה למחשבה שכל הארץ היא שלנו עוד מימי התנ"ך. הצידוקים אינם מעצם היותנו דמוקרטיה, אלא מקורם בצידוקים דתיים. הצלחתה של ישראל לכונן מהפכה בזכויות האדם בישראל מתעמעמת נוכח חוקים כמו חוק הלאום שמטרתו לקבע את יהדות המדינה משל היא אינה נטועה עמוק בתוך יסודותיה של ישראל המודרנית, או חוק העמותות שכל מטרתו היא להעמיק את הדה-לגיטימציה של מחנה שיש לו ביקורת.

אחד הדברים המפחידים שקורים בישראל מתחת לרדאר הציבורי או שמא בהסכמתו, הוא לא רק צימצום הפלורליזם וחוסר סבלנות, אלא הבניה לאומנית שהופכת לחזות הכל ומצמצמת את מקומם של החושבים אחרת, את הפלורליזם, את הדמוקרטיה. תקשיבו לטרמינולוגיה שהאוזן הישראלית הסכינה לשמוע עם הזמן - חזרנו לביטויים שכל מהותם הוא הבניה לאומנית משותפת. המדינה ועם הנצח חד הם והאומה הפכה להיות איזשהו גוף אורגני שכדי להביא לשגשוגו כולנו צריכים להית נאמנים אליו באותה צורה וכל צורת מחשבה אחר נתפסית כלא לגיטימית ופוגעת ב"חוסן" הלאומי, משל היתה שפעת חזירים.

בלי שנשים לב הטרמינולוגיה המקובלת הופכת לנורמה, היא עברה את השלב המילולי ויש לה ביטוי בפועל. השינויים הם רבים מספור והם קטנים בפני עצמם אך בכוחם לקבוע שיח פוליטי ונורמות. ההצדקות לפעולות נובעות ממקום לאומני או יהודי ואינן שאובות מיסודות דמוקרטיים. הדמוקרטיה היתה למשנית. זה "עם הנצח" מול כל העולם והעולם נחלק בצורה דיכוטומית ונוחה בין "שונאינו" ו"אויבינו" ובין "ידידינו". הכל ברבים - כולנו רקמה יהודית אחת חיה. 

אם נבחן את חוק העמותות שאושר אתמול בועדת השרים לענייני חקיקה, הרי שמעבר לעובדה שהוא חוק מסוכן ומטופש. הוא לא באמת בוחן מימון זר, לטעון שמימון של ממשלות זרות יוצר בעיה וש"לא ניתן לממשלות זרות להשפיע על מדיניות ישראל", גם אומר בהקצנה שצוללות מגרמניה הן משהו שאל לה לישראל לקבל. מצחיק שבשם השקיפות דווקא עמותות במימון ממשלתי מסומנות, הרי זה מימון מפוקח, שקוף והרבה יותר אובייקטיבי ממימון פרטי (נניח כמו זה של שלדון אדלסון), אז נשאלת השאלה מדוע יש בחוק הזה צורך? יש בו צורך כדי לסמן את ה"אויב" וכדי למנוע מצב כמו זה שהיתה נתונה בו שקד כאשר הכניסה ללשכתה נציג של הקרן החדשה וגילתה את זה רק אחרי שהישיבה התחילה. 

ישראל של היום אכן מסמנת, היא מסמנת את השמאל כבלתי לגיטימי ומציירת מטרות ברורות לפגוע בארגוני זכויות האדם ולצמצם את פעילותם, אלא שבדמוקרטיה אמיתית ארגוני זכויות אדם חשובים כמו ריאות ירוקות לריכוזי אוכלוסין. אפשר לא להסכים איתם, אבל חשיבותם היא בעצם קיומם. קיומם הוא תעודת הביטוח של ביקורת דמוקרטית ויציבות. העובדה שישראל היום אינה מסוגלת להתעמת עם הביקורת ולכן מצרה את צעדי המבקרים היא סיבה מצויינת להפסיק ולשתוק. 

ישראל עוברת מהפכה שקטה שהיתה צריכה להתקבל באקטיביות של חברה אזרחית שנלחמת על דמותה. מסתבר שלהחזיק בשטחים ולשלוח את בנינו אלי קרב נוח יותר מאשר לצאת לקרב האמיתי על עתידה של מדינת ישראל. עתיד מדינת ישראל טמון אך ורק ביסודות הדמוקרטיים שלה, ברצונה לפתור משברים ולייצר עתיד לתושביה. דווקא מול הפונדמנטליזם שמסביב צריכה לצאת מישראל תשובה דמוקרטית וליברלית. השתקת הביקורת וצמצום הדמוקרטיה אין מקורם בגבעונים, מקורם בממשלה ובבית הנבחרים היושבים בירושלים.

יום שישי, 25 בדצמבר 2015

זה לא ספר אזרחות, זה ספר Hasbara

ההחלטה של שר החינוך להוציא לאור את ספר האזרחות "להיות אזרחים בישראל" במתכונתו המחודשת, למרות הביקורת המקצועית שספג הספר, לא באה בהפתעה. הדיון בשבוע שעבר בועדת החינוך היה הכרח לפרוטוקול, ההתעלמות היא המשך המדיניות של שר החינוך.

מערכת החינוך היא סוכן הסוציאליזציה העיקרי בכל חברה, היא מופקדת על חינוך הילדים במטרה להפכם לאזרחים טובים. במה מתבטאת אזרחות טובה? ביכולת אינטלקטואלית ורוחב אופקים, באהבת המדינה והשתלבות מיטבית בחברה כבוגרים יצרנים. זה כלל אצבע למערכת חינוך ממלכתית באשר היא.

ניתן להתווכח על הרלוונטיות של רבים ממקצועות הלימוד, אולם אזרחות אינה אחד מהם. אלא שמאז ומתמיד בישראל מקצוע זה אינו זוכה לחשיפה הראויה ואינו נלמד אובייקטיבית. הבנת מושגי היסוד הדמוקרטיים, מעבר להבנת המצב בישראל והמערכת הפוליטית הספציפית (מהם מתרחקים מורי האזרחות כמו מאש), היא נדבך חיוני בחינוך אזרחי העתיד. על לימודי דמוקרטיה ואזרחות צריכים להיות מקצוע נוכח בחיי התלמיד מכיתה א' ועד יב'.

לימודי דמוקרטיה, ערכים הומניים, זכויות אדם, זכויות קבוצה ומגבלות השלטון אינם נושאים מוטים פוליטית במהותם, הם בסיס להבנת הדמוקרטיה כמהות וכמנגנון. ככאלה עליהם להיות ערכי יסוד חינוכיים בכל מערכת חינוך במדינה דמוקרטית, זה היסוד האזרחי המשותף.

אזרחות תמיד היתה משולבת בישראליות, הקשר קיים כמובן אך החפיפה מתוחמת. בכיתה ז', לפני 30 שנה, בשיעור האזרחות הראשון אמר המורה כי זהו המשך לימודי המולדת מהיסודי. זה קו מערכתי ששלט תמיד בישראל, אלא שאזרחות אינה ישראליות. אם ההכנה של ילדינו מבוססת על אינדוקטרינציה ישראלית ובעיקר יהודית ואינה מושתתת על יסודות מוצקים של הבנה דמוקרטית מהותית ותהליכית, הרי שהמחיר, שישראל משלמת כבר היום בהעדר חברה אזרחית פעילה, רק ילך ויחריף ויעקר לחלוטין את הההגדרה "דמוקרטית" מתוכן.

ערכים דמוקרטיים אמורים להיות א-מפלגתיים ולהוות בסיס פוליטי משותף. בישראל, העדפת ערכים "דמוקרטיים" לפני ערכים "ישראליים" הפכה לא מקובלת. זו פגיעה עמוקה ביסודות הדמוקרטיים. ספר האזרחות החדש נאמן לשתי תפיסות ישראליות עדכניות: "קצת פחות דמוקרטיה זה לא נורא" ו"מה רע ביותר תכנים יהודיים?" ובכן כשמקצוע הלימוד הוא אזרחות ברור למה הקוים האלה אינם מקובלים. רוצים להחדיר עוד ישראליות ויהדות? בבקשה, אבל לא כחלק מלימודי האזרחות.

במידה רבה פורעי הקיצון, שהיום רובה של הציונות הדתית מתנער מהם, הם תולדה של אמונה בשלמות הארץ מעורבת בהרבה יהדות ופחות מדי דמוקרטיה. זו דוגמא קיצונית כמובן, אך היא מעידה על העדר תפיסה דמוקרטית בסיסית, בנט המופקד על משרד החינוך צריך להיות הראשון שמבין את זה. אלא שבנט עצמו הוא איש של דמוקרטיה ככלי ולא כמהות. היות המדינה יהודית קודם מבחינתו לזכויות אדם. בראש מערכת החינוך עומד אדם שמבחינתו הדמוקרטיה כמהות ערכית היא משנית. פני הדור כפני השר.

ספר האזרחות החדש אינו ספר 'אזרחות', הוא ספר הדרכה ישראלי, המכוון לנרטיב יהודי המתאים ל"עם הנצח אינו מפחד ואינו כובש בארצו" של בנט. הסכנה לעתיד הדמוקרטיה היא ברורה – איך יוכלו התלמידים ליישם דמוקרטיה אם אינם יודעים מהי? אברהם לינקולן אמר כי כיתות הלימוד של היום הם הפוליטיקאים של המחר.

השאלה האמיתית היא האם הספר, שנועד להכשיר את התלמידים להיות אזרחים במדינה דמוקרטית פרלמנטרית, יכול להילמד (למעט הפרקים הספציפיים על ישראל) גם במדינות אחרות? והתשובה היא לא.


הספר במתכונתו החדשה אינו ספר אזרחות שניתן ללמד בשום מדינה אחרת, הוא בעיקר נקרא כמו חלק ממאמץ הסברה. במידה רבה הוא האבולוציה של האינדוקטרינציה – תפקידו להכין את תלמידי בתי הספר להיות חיילים טובים ואחר כך אזרחים שלא מפקפקים לא במוסריות צה"ל ולא בשיקול הדעת של המנהיגים שלהם. הספר הזה אינו מסתיר את הגישה החדשה של קודם כל ישראלי-יהודי.

האם זו המדינה אליה כיוונו הוגיה ומייסדיה? לא, זו פרשנות שמובילה את ישראל על הדרך של "דמוקרטיה? זה לא כתוב בתנ"ך". תנ"ך? חשבתי שבאזרחות עסקינן.

יום שני, 21 בדצמבר 2015

שתיקת הקואליציה - שתיקתו של סילבן שלום

במידה רבה, פנייתן של נשים לתקשורת או לרשתות החברתיות במקרים של הטרדה מינית היא שבירת קשר גורדי. שבירת קשר שתיקה של נשים שחוו פגיעה, אך התלונה או הטיפול בה יגרמו למרבה הצער פגיעה גדולה ובעלת נזק היקפי יותר מההחלטה להתמודד עם הקושי באופן אישי, לשלם מחיר עצום ולשתוק. הפחד מהתגובות החברתיות של אנשים במוקדי כוח והמקורבים אליהם, התגובות החברתיות, ההכפשות והאיומים הופכים את המחיר האישי לגבוה במיוחד.

המצב מסובך עוד יותר כאשר המטריד לכאורה הוא איש חזק פוליטית שמגובה באישה חזקה לא פחות. בסיטואציה לא נוחה גם כך, השיקול של מה יהיו ההשלכות רב וגדול הרבה יותר. ההחלטה לשתוק מטרידה לא פחות מההטרדה ומעידה ביתר שאת על הפגיעה הכפולה והמכופלת באישה עצמה בעוד הפוגע לא משלם מחיר. זה עול, שכל אשה שהוטרדה ולא התלוננה מכירה על בשרה, שאינו נשטף במי המקלחת ואינו קהה עם הזמן.

אתמול מניין הנשים המתלוננות עלה ל- 13, מניין הקולות בתקשורת ובפוליטיקה שקראו לשר שלום לפרוש גדל ומה שהדהד ביותר היתה השתיקה. השתיקה הרועמת של שלום והשתיקה הרועמת של חבריו לממשלה, לסיעה, למפלגה ולקואליציה. בעוד הנשים הנפגעות "שברו שתיקה", הליכוד לא רק שלא שבר שתיקה, הוא גם לא שבר שורה. למעט ציפי חוטובלי שהתגלתה כצדיקה בסדום, סליחה - בליכוד.

עד אמש היה ברור מה שלום לא – הוא לא הודה, לא דיבר, לא הגיע לישיבת שרי הליכוד, לא הגיע לישיבת הממשלה, לא הודיע על נבצרות ובעיקר לא התפטר. שמו הטוב כבר נפגע, אמנם נכון ללא חקירה או אישום, ועם זאת – 13 נשים ועוד עדויות מרשיעות של עובדי לשכה הן טעם לפגם. טוב עשה בהביאו לזה סוף, גם אם באיחור וגם אם לא מהסיבות הנכונות, אלא רק על מנת למזער נזקים גדולים יותר.

כל העדויות המצטברות הוכיחו כי לסילבן שלום יש בעיה והבעיה היא לא המשפט הציבורי שנעשה לו. בין אם יש מקום לחקירה ובין אם לאו, ומסתבר שיש, בחיים הציבוריים צריך להיות ברור שלסילבן שלום אין מקום, יהיו מעלותיו אשר יהיו ומקהלת "עדי היושר" אינה רלוונטית.

העובדות לאור מסכת ההטרדות האפשרית הזאת הצריכו שתי פעולות מיידיות שהשתהו יתר על המידה ויש בזה טעם לפגם, המעיד על הציבוריות הישראלית: 1. פתיחה מחודשת של החקירה 2. עזיבה של שלום את החיים הפוליטיים או לפחות הכרזה על נבצרות עד להתבהרות הפרטים.

שלום פתר בעיה נקודתית בפרישתו, אך הבעיה האמיתית בעינה עומדת. נורמות ההתנהגות החברתיות בנושא הטדת נשים מצריכות דיון מעמיק בכלל ואלה של נבחרי הציבור בפרט. השתיקה מטרידה. ראוי וחשוב לשאול מדוע לא נשמע קולו של ראש הממשלה או של מי מבכירי הליכוד? ואיפה נשות הליכוד? איפה גילה גמליאל שהיתה פסקנית למדי בפרשת מגל-רוטנר? המסר מהשתיקה רב מכל מלל. השתיקה הזו לא מעידה על רעות יוצאת דופן, אלא על אוירה ציבורית קלוקלת.


הטרדה מינית היא נורמה פסולה, השתיקה המהדהדת בשורות הליכוד והקואליציה היא פסולה. היא לא צריכה להיות מקובלת בשום מקום וההתייחסות של נבחרי הציבור אליה צריכה להיות משוללת סבלנות או חסד. פרישתו של שלום היא חשובה, כמו גם פרישתו של מגל לפניו.

אבל זה לא נגמר בפרישה ואסור שזה יגמר כך. זו הזדמנות לבחון את נושא ההטרדה מינית בעין ציבורית וביקורתית. מה שצריך להיות ברור הוא שזה החטא וזה עונשו ושתיקה אסור שתהיה חלק מהפרוטוקול.

פורסם בסלונה 21.12.2015

יום ראשון, 20 בדצמבר 2015

עצה פוליטית להרצוג - אל תדחה את הבחירות במפלגת העבודה

זה לא סוד שהרצוג רוצה לדחות את הפריימריז במפלגת העבודה לקיץ 2017, הרעיון מתרוצץ כבר כמה חודשים. הרעיון מאחוריו פשוט – הרצוג סומך על הקדמת הבחירות הכלליות, אם הפריימריז יייערכו  עד מאי 2016 כפי שדורש תקנון המפלגה, יש להניח שהוא לא ימשיך בתפקידו, אם הפריימריז יידחו ל- 2017 יו"רותו מובטחת גם בבחירות הבאות ובכך תמנע ממנו התמודדות פנימית שתבוסה די ודאית בצידה.

זו הצעה לגיטימית בהנחה שמנהיג מפלגה יכול להציע הצעה המנוגדת לתקנון המפלגה ומבטלת את הרעיון הדמוקרטי העומד בבסיס הפריימריז. עקרונית, כמו כל הצעה, היא תועלה ותיבחן על ידי ועידת המפלגה אשר תחליט את אשר תחליט.

אלא שזה יותר מזה, הרצוג טוען מחד שאם וכאשר תתקבל אצלו החלטה כזו הוא יודיע על כך במפלגה וכמובן גם לתקשורת מאידך הסיבה שהתכנסנו כאן היום היא כי הרצוג שלח הודעות לעתונאים בעניין ואחר כך טבל את ראשו במים ושאל "למה להתעסק בזה?". מאחר וברווזים נחלקים לשתי קבוצות - טבלנים ושכשכנים, אין מנוס מלהגיע למסקנה שלפנינו ברווז עיתונאי מסוג טבלן. ברווזים אלה נוטים לחפש את האוכל שלהם ע"י צלילה, ממש כשם שהרצוג בודק את השטח כדי לחשב סיכויים.

אני ארים את הכפפה הזו ואנסה לנתח להרצוג בקצרה למה זה לא כדאי, למרות שזה תפקידם של יועציו הפוליטיים. ראשית הרצוג כושל בקריאת המפה הכללית. נכון שזה כבר כמה שנים ממשלות לא גומרות קדנציה מלאה, אולם הפעם המצב שונה.

מול הרצוג נמצא נתניהו שמעמדו חזק מחד אך אינו מובטח. לכן, דווקא בקדנציה השלישית שלו, נתניהו יעשה הכל כדי שהבחירות הכלליות יתקיימו במועדן או כמה שיותר מאוחר. בחירות מוקדמות אינן אינטרס שלו ולכן הסיכוי שהן תתרחשנה הוא נמוך. אירוני שהרצוג, החרד ליו"רותו, לא מצליח להבחין בדפוסים האלה, דווקא הוא יותר מאחרים צריך לזהות.

גם  הרצוג, כמו נתניהו, מנסה לייצר תהליכים לחיזוקו כיון שאינו יכול לסמוך על כוחו במפלגה, רק שנתניהו נהנה מתמיכה בציבור ולהרצוג אין יותר מדי נצחונות לזקוף לזכותו, או כריזמה. במידה רבה התנהלותם של השניים דומה - שניהם עסוקים בניסיון לשמר את מנהיגותם ולמנוע תחרות מבית. במקרה של הרצוג זה בעיקר אשכנזי, בהנחה שהחקירה הפלילית נגדו תסגר ללא השלכות.

למעשה עדיף להרצוג לקיים את הפריימריז במועדם, אלה הפריימריז היחידים באופק שיש לו עוד איזשהו סיכוי לנצח וזאת משום שכרגע שאין לו למעשה תחרות. אם הפריימריז יידחו לאוגוסט 2017, מספיק מועמדים, שמהווים איום גדול יותר, יוכלו להתכונן או להצטנן.

מפלגת העבודה יכולה להעריך את הישגו של הרצוג בבחירות האחרונות, אולם את מעט המנהיגות שצבר והאסטרטגיה שהפגין, הוא מיסמס בחודשים שחלפו. התנהלותו, העדר התמיכה מבית, פריסת היריעה הרחבה לנתניהו רוקנו עוד יותר את מפלגתו מתוכן. הדרך היחידה להחזיק בתפקידו היא על ידי דילים ומעקפים דוגמת דחיית הפריימריז.


אם באיזשהו תרחיש הרצוג בונה על דחיית הפריימריז, בחירות מוקדמות וניצחון שלו בבחירות הכלליות הרי שהרצוג אופטימי בצורה בלתי רגילה או מנותק מהמציאות. מנהיג נמדד לא ביכולתו להצביע על בעיות, אלא בהצעת פתרון. אלא שמנהיג גם נמדד לפי הפתרון ואם הפתרון של הרצוג הוא דחיית הפריימריז, ככל הנראה גם הוא לא מאמין במנהיגותו. 

פורסם במעריב ב- 20.12.2015

יום שישי, 18 בדצמבר 2015

הפרינט לא מת, הוא רודף אמבולנסים

עם כתיבת שורות אלה כבר 6 נשים מעידות על הטרדה מינית או התנהגות לא הולמת בעלת אופי מיני שבוצעה לכאורה על ידי השר שלום. הפרשה הזו סוחפת את כל הרשתות חברתיות, אולם היא תופסת גם מקום מכובד בתקשורת. עם כל החשיבות בהעלאת המודעות להטרדה מינית ועם הצורך בהעצמת נשים נפגעות מינית וליצירת אוירה ציבורית מכילה, יש פה טעם לפגם. אין תלונה במשטרה, אין הוכחות, לא ברור אם יש עילה בכלל לפתיחת חקירה בנושא, מן הצד השני יש מתלוננות שחוסות באנונימיות ולא מספקות הוכחה ויש איש ציבור שנשפט לחובה בכיכר העיר בלי שנדע אם הוא אשם או לא. זה מחיר גבוה לאדם שלא הוכחה אשמתו.

בניגוד לפרשת מגל, שם יצאה רחלי רוטנר בוידוי אמיץ ואמרה "זה הסיפור, זכותי לשתף", בפרשת שלום אין התייצבות של אישה בשמה המלא שאומרת זה הסיפור שלי, אין כאן אימות לטענות. מה שאומר שאם השר שלום אינו אשם, גם אם הסיכוי מזערי, הרי שיש כאן לא 6 קרבנות אלא קרבן אחד ויש לזה נזק היקפי. אין זה אומר שהדברים לא קרו, רק שמוקדם מדי לשפוט. אלא שכבר מאוחר מדי - השר שלום נשפט במרחב הציבורי, בין אם מגיע לו ובין אם לא. פה הבעיה.

בפרשת שלום כדאי לציין שכרגע הסיפור הוא שיש טענה, אין לה הוכחות, אם כי ריבוי הפגעות מקנה לה אמינות מרובה. אבל לא ברור אם בכלל יש כאן סיפור ובכל זאת זו שיחת היום. אלא שההבדל בין שיחת היום לסיקור תקשורתי הוא רב. במקרה הזה על התקשורת האחריות להשאיר את הסיפור בפרופורציות הראויות – עוד לא יודעים כלום.

הסיקור התקשורתי מחוייב לאמת בפרסום, בפרשת שלום הנוכחית אין לדעת מה האמת. התקשורת נכנעת לפרובוקציה ובמקום לדווח על העניין בלאקוניות הראויה בטרם התבררו פרטים היא שועטת  אלי רייטינג. העיתונות אינה רשת חברתית, יש לה אחריות. הסיקור הנוכחי הוא כניעה לנורמה החברתית של "הכל שפיט" במדיה החברתית, אלא שלשפוט בלי לדעת את כל האמת לא מביא למיצוי הדין, זה רק כלי ניגוח לשמחת ההמונים. שנאמר "הבו לנו קרבן – נגילה ונשמחה בו". ואם הוא מפורסם ואם אשתו מהסוג הפרובוקטיבי – דיינו.

מידת האמון של הציבור בתקשורת מקורה ביכולת התקשורת להביא סיפור המבוסס על מקורות מהימנים ורציניים, אחרי שהעיתונאי נקט בפעולות סבירות לאימות העובדות. סיפור טוב נמדד לא רק במידת העסיסיות ופוטנציאל כניסות גולשים. את הגושפנקא שלו הוא מקבל מתוקף היותו הוגן, סביר ומידתי. פרשת שלום שבאה עלינו לטובה אין בה לא את זה ולא את זה ומוטב היה לתקשורת לשמור על אמינותה מאשר לרוץ אחרי הדם שנשפך ברשתות החברתיות, גם אם הטענות יאומתו בסופו של דבר.

העובדה שלא פשוט לנשים להתלונן ידועה, היכולת היום לצאת עם הסיפור גם דרך הרשתות החברתיות והתקשורת היא חשובה, אולם היא חייבת להיות מבוקרת כדי לשמור על אמינות הדיווח. פרסום העיתונאי מחייב אימות. אימות אינו הכניסה לפרטים המציצניים של מה אולי עברה המתלוננת, אלא סף כניסה ברור המפריד בין רכילות ובין עיתונאות. אי אפשר גם לחסות בצל האנונימיות וגם לא להביא תימוכין – תלונה במשטרה, הוכחות, בדיקת אמת.


מה שעולה מהסיפור זה שבניסיון להשאיר את הפרינט בחיים, הפכה התקשורת לרודפת אמבלונסים. זו שעטה על הקרבן עוד לפני מתן טיפול רפואי. גלגל הצריכה וההלעטה מזין את עצמו והוא לא פועל לטובת אף אחד מהצדדים, אבל בלאו הכי זה יחזיק מעמד עד האטרקציה הבאה שתגיע ממש בקרוב.

יום חמישי, 17 בדצמבר 2015

שתול זה הבוגד החדש

מבחינת 'אםתרצו' , אין הבדל בין בוגד ל"שתול", לבד מזה שבוגד מוגדר בחוק ושתול לא. גם ההסבר של מנכ"ל 'אםתרצו' ששתול משמעו אדם בעל אג'נדה זרה שבשמה הוא פועל, בניגוד לבוגד הפועל מתוך המדינה כדי לפגוע בה, לא סייע בהבחנה. מבחינתם, "שתול" זה ה"בוגד" החדש.

"שתול" הוא 'חפרפרת' הפועלת בתוך חברה כסוכן זר – זה לא מישהו שאתם מוכנים להסכין עם קיומו. 'אםתרצו' מחברת בין גל הטרור ובין פעילות ארגוני זכויות האדם ובשם "שירות לציבור" מפנה אצבע מאשימה כלפי פעילים ספציפיים. אלא שהטרור ממנו סובלת ישראל אינו בגלל מנוחין, גבריהו, עו"ד בן ארי או פעיל שמאל אחר. הטרור לא ייפסק כאשר יאלמו פעילי זכויות האדם בישראל. רוצים שתחשבו כך.

בעידן בו ביקורת לא מקובלת כשאינה מתיישבת עם שירת המקהלה, 'אםתרצו' בונה על העדר מחשבה עצמאית ומתנדבת "לחשוב" עבור הציבור. והאמת המעציבה היא שזה עובד. דמוקרטיה יציבה לא משתיקה קולות אופוזציונים כמו שטרור/מלחמה לא אמור להשתיק זכויות האדם. זו מהות דמוקרטית.

הקמפיין אינו רק הסתה הוא אנטי דמוקרטי מובהק ואסור שיהיה מקובל. לא הארגונים פוגעים בישראל - דמוקרטיה מתמודדת עם ביקורת, השתקת הארגונים, הצרת צעדיהם ומסע הדה-לגיטימציה הם הפגיעה בדמוקרטיה.

אפשר להסכים עם ארגוני זכויות האדם ואפשר גם לא, אבל הקמפיין הזה חצה את הגבול. זה משפט שדה. באוירת ההפחדה השוררת בארץ ותחת גל של טרור, 'אםתרצו' מתירים את דמם של פעילי זכויות האדם, ובעת שהם סוקלים סקילה וירטואלית את הפעילים, נפגעים יסודות הדמוקרטיה הישראלית.

בדיוק כמו שהמתנחלים מגלים היום את אי החוקיות של מעצרים מנהליים, חקירות שב"כ ומניעת עורך דין עליהם מתריעים ארגוני זכויות אדם, גם בנושא הגנת הפרט, הפגיעה באוכלוסיות נוספות עוד תבוא. זה לא נגמר בפלסטינים או בשמאל, אבל זה מתחיל בדמוקרטיה.

'אםתרצו' מגלה יצירתיות רבה בהגדרת הקמפיין כ"קמפיין חשיפה", הלא חשיפה זה שונה מהותית. חוק העונשין מאפשר להשית על הסתה עונש עד מחצית מהעונש המקסימלי על העבירה, על "חשיפה" אין עונש. מה נחשף? תעמולה זולה. זו גישה קלוגהפטית ידועה של "אל תהססו לשפוך הכל, ככה יש יותר סיכוי שמשהו יידבק". וזה נדבק.

העובדה שהמילה המיותרת "שתולים" נשמעת מעל דוכן הכנסת מעידה שהדמוניזציה של השמאל מקובלת. עד כדי כך שראש הממשלה לא מוצא לנכון להגן על חופש הביטוי. אותו ראש ממשלה שכשל לראות בהסתה נגד רבין הסתה, אותו אחד שביסס קמפיין בחירות על "אנחנו או הם", שסימן את הגבולות הנורמטיביים של הציבוריות הישראלית והיא לא כוללת שמאל.

ארגוני זכויות האדם כשמם כן הם. במדינה מתוקנת, עבודתם היא נדבך חיוני וחשוב בדמוקרטיה. אדרבא, גם בישראל מודים מקורות ביטחוניים, אנשי צבא ואפילו ראשי שב"כ לשעבר שדו"חותיהם חשובים, גם אם נופלות בהם טעויות/אי דיוקים. מטרתם תומכת בעמוד השדרה של הדמוקרטיה – זכויות אדם, מוסר, ביקורת, חופש הביטוי, הגבלת השלטון.

הביקורת שלהם מטרידה? היא נועדה להטריד. לא להיות מטואטאת תחת השטיח או להידחות על הסף בביטול. אל הביקורת יש להתייחס בענייניות – נכונה? עליה להיות מטופלת, לא נכונה? עליה להיות מוצגת ככזאת בלווית הוכחות. במדינה דמוקרטית ניתן לבקר את פעילותם, ניתן לטעון שהפניה שלהם למוסדות בינלאומיים היא בעייתית, אך הקשירה בינם ובין טרור היא פסולה מכל וכל. ביקורת מבוססת על היגיון והוכחה, תעמולה על רגש. קמפיין השתולים נבנה על הפחדה ודמגוגיה ליצירת אוירה ציבורית בניחוח לאומני מרענן.


המעורבים בפעילות בארגונים הם אזרחים ישראלים, אין ולא צריך להטיל, ספק בנאמנותם למדינה. דעתם אינה עבירה על החוק, זכותה להישמע ומחובתה של הדמוקרטיה להכיל אותה. מול "עם אינו כובש בארצו" מותר לומר "די לכיבוש", מול "תירה בו, תגמור אותו" ראוי לומר "הביאו אותו למשפט". אם הדמוקרטיה בישראל אינה מסוגלת להכיל את זה, אם חופש הביטוי כפוף לביטחון, אם החברה הישראלית מוכנה לצמצום הפלורליזם והעדר מחשבה ביקורתית, אם המדינה מייצרת חקיקה להצרת גבולות הפעילות החוץ-פרלמנטרית, הרי שמדורת השבט הישראלית אינה אש להתחמם לאורה, זו אש לחישול חרבות.

פורסם לראשונה ב- saloona, ניתן לקרוא כאן

יום שלישי, 15 בדצמבר 2015

שעת המבחן של דרעי - מינוי אבי שמחון

הממשלה הנוכחית אולי לא מייצרת מדיניות אולם פעילותה היא מלאכת מחשבת. הצלחתה הגדולה, בינתיים, היא במציאת איזונים על החוטים הדקים שנתניהו טווה – מהדק ומרופף כאוות נפשו אך תוך שמירה על מתח אינטרסים בלתי שביר בינתיים. בכל פעם שנתניהו פוגע באינטרס או הבטחת בחירות או בקו מקווי היסוד, אפילו רק ברמת ההצהרות, הוא מצליח להמתיק את זה כך שלא תהיה סיבה אמיתית למישהו לפגוע בקואליציה.

מינוי אבי שמחון הוא מבחן, בתוך רצף של מבחנים, לממשלה המתגאה בהיותה "חברתית" לפחות ברמה ההצהרתית (ליכוד, ש"ס, כחלון,  הבית היהודי – כולן טוענות לכתר), גם אם עוד אין הרבה הישגים לזקוף לזכותה בנושא. מועמדו של ראש הממשלה ליו"ר למועצה הלאומית לכלכלה הוא נאו-ליברל כמוהו קשה למצוא, הוא התפיסה המתנגשת חזיתית בכל רעיון המדיף ניחוח של רווחה, קפיטליזם מובהק נוסח שנות ה-90 בארה"ב.

זו שעת מבחן לנתניהו בדיוק כמו לשאר שרי הממשלה שצריכים לאשר את המינוי. אבל יותר מכל לשר לעניני פריפריה, אריה (מכלוף) דרעי. טריק קבלת משרד אחר בתמורה למינוי בלתי ניתן לשחזור וגם לא רלוונטי. הפעם על דרעי לבחור אם הוא על קו האוטובוס עם השקופים או ברכב השרד בדרך ללשכתו החדשה שעלות שיפוצה יעמוד על כמעט מיליון שקל. בעיני די שקוף מה דרעי יבחר – להמשיך במאבק על דמות השטרות הישראלים החדשים, מאבק חשוב לכל הדעות שראוי שישא פרי ועם זאת לא בגללו הוא בכנסת.

כמי שחרט על דגלו את מאבק השקופים, עושה רושם שדרעי יצר תוכנית שקופה, הוא יודע לאן הוא רוצה להגיע אבל לא באמת מצליח להגיע לשם ובינתיים בעיקר הכל מתמסמס לו. הכוונות, טובות ככל שיהיו, ככל הנראה לא עומדות להתממש והמינוי של פרופ' אבי שמחון ליו"ר המועצה הלאומית לכלכלה הוא הכתובת על הקיר.

את קמפיין הבחירות פתח דרעי עם הכרזות בומבסטיות נוסח מע"מ אפס, הטלת מס על עשירים ועוד תוכניות שנשמעו מצויין ברמה ההצהתית. אז היו בישראל 900,000 ילדים עניים בישראל, בינתיים נוספו עוד כ- 32,000, עליה של 3.5%. מועמדו של רה"מ רואה במשפחות של 10 ילדים תופעה הרסנית, פוטנציאל ההתנגשות בין שתי הגישות הוא אפילו לא ניחוש מושכל.

לא צריך להיות גאון פוליטי כדי לראות כיצד קרסו כל הבטחותיו של דרעי וכיצד המעט שנותר עוד יתנפץ על דלתו של שמחון באם יאושר. הדבקות בהבטחות לאפס מע"מ בתחבורה הציבורית ובתשלומי המים והורדת מחירי החשמל לאוכלוסיות מוחלשות משולה לאחיזה בקרנות המזבח. אלא שבינתיים נתניהו מבריג את הברגים החוצה ודרעי יוותר בפינה, אבל לפחות משופצת. בצר לו, אם לא יעמוד על שלו במניעת המינוי, יוכל להתנחם בהתקדמות שיפוצי קברי הצדיקים בדרום כי משיפוצם תחוזק הפריפריה. 


בשעת המבחן של דרעי על מתווה הגז הוא בחר בחירה של פחדנים. קבל עם ועדה הודיע כי ההתפטרותו נובעת מהעדר דרך ליישב את עקיפת הממונה על ההגבלים ובהתפטרותו יצר את הדרך. אתמול הודיע רה"מ על מועמד המתנגד למדינת רווחה, אדם שראה בקיצוץ קצבאות הילדים הישג חשוב של נתניהו. אם זה לא מאותת לדרעי מה הכיוון של נתניהו, הרי הוא נכשל (שוב) בקריאת המציאות. אם יעבור המינוי של שמחון, הרי שמה ששקוף פה זה דרעי.


פורסם לראשונה ב- TheMarker 14.12.2015, ניתן לקרוא כאן

נא לא להפריע: המדינה לא סופרת את בריאותם של תושבי הנגב

מתווה הגז נמצא כרגע באור הזרקורים התקשורתיים בצדק, אלא שבתוך הצל שהמחלוקת על מתווה הגז מייצרת, מתרחשים עוד דברים שהחושך טוב להם. אחד מהם הוא אישור המדינה את כריית הפוספטים בשדה בריר שבקרבת ערד, כסייפה ואל-פורעה.

מעבר לעובדה שמעורבותו של ראש הממשלה נתניהו ניכרת בשניהם, מעבר לעובדה שמי שיוצא נשכר משניהם הם טייקונים, מעבר לעובדה שמשאבים ציבוריים עוברים לידי תאגידים, מעבר לעובדה שהאינטרס הציבורי אינו משחק תפקיד, כאילו שלא די בכל אלה והנה עוד סימפטום משותף לא פחות חמור – רמיסת הליך תקני ושחיקת הדרג המקצועי.

במתווה הגז מי שדיבר נגד הושתק והועף מהדרך - סיפורם של הממונה על ההגבלים העיסקיים פרופ' דויד גילה שפרש מתפקידו ויו"ר רשות החשמל אורית פרקש שהודחה אינו חדש. בשדה בריר, חוות הדעת המקצועית של משרד הבריאות, האמון על בריאות הציבור, נופנפה. לו יכול היה נתניהו להעיף את ליצמן, גם הוא היה מפוטר, אבל נתניהו כבול.

דפוסי העבודה בשדה בריר ובמתווה הגז לא תקדימיים, הם גלויים - הממשלה בישראל פועלת כמו שנוח לה ומה שעומד בדרכו של מר "אני רוצה, אני משיג" מוזז מהדרך ולא אחר כבוד. הסיפור בשדה בריר מטריד מהמון סיבות ומעיד על עוד פירוק של ממשל תקין. דמיינו מערכת צינורות ושסתומים - אם בכל פעם שיוצר צינור, במקום לדאוג לפתיחת החסימה או לסטנט (תומכן), יוצא החלק הבעייתי, בסופו של דבר המערכת תקרוס. כמות הקיצורים והמעקפים מוגבלת.

כאשר החסימות האלה הם אנשי הדרג המקצועי האחראי על ייעוץ ופיקוח של התהליכים עצמם הרי שצריכה להידלק לכולנו נורה אדומה. הדרג המקצועי הוא זה שאמון על התהליך הנכון. אין מקום לתמימות, מאז ומעולם הדרג המקצועי היה מוטה אידיאולוגית ופוליטית אבל בתוך המשחק הזה היו גבולות. שלוש הקדנציות של נתניהו פורצות גם את הגבולות האלה. המחיר הוא גבוה יותר מ"רק" בריאותם של תושבי ערד וסביבותיה. המחיר הוא מחיר הפגיעה במנהל תקין ובגידה באחריות הציבורית.

על המאזניים ניצבים שני דברים זה מול זה: מחד, בריאותם של תושבי ערד וסביבותיה, אשר אם תחל הוצאת הפוספטים בשדה בריר הסכנה לבריאותם עלולה לעלות פי 660 לאדם יותר מאשר התקן האירופי המקובל היום. מהצד השני תלויים האינטרסים של חברת רותם אלפרט, ובהיותה אחראית על משרות רבות באזור ערד היא מאיימת בכל רגע נתון בו אחוז רווחיה השערורייתי עלול להיפגע.

אפשר להטות את הנתונים המצמררים באשר לבריאותם של אנשי ערד והסביבה כך שאביגדור יצחקי יגיד שזה "רק" מוות של אדם אחד בערד אחת ל- 9 שנים, אולם זו דרך עקומה לחלוטין להתייחס לנתונים כדי שהם ישמעו טוב, האמת העגומה היא שהכרייה בשדה בריר היא העלאת הסיכון הבריאותי של התושבים ושל השוהים באזור מעבר לכל היגיון בריא. וזה בלי להתייחס לעובדה השערורייתית שבהצגת הנתונים תושבי כסייפה ואל-פורעה בכלל לא נספרים.


תוסיפו לזה ששדה בריר אינו המקור היחיד לפוספטים בארץ, פשוט בשדה בריר הפוספט נוח להוצאה, עתודת הפוספט הן הגדולות והאיכותיות ביוצר, הוא קרוב למפעלים הקיימים ונוח יותר לשינוע – כל המלל הזה אומר ששדה בריר רווחי הרבה יותר עבור כי"ל. בעוד תושבי ערד, בסייפה ואל-פורעה עלולים לשלם את המחיר, רותם אמפרט, סליחה כי"ל, סליחה עידן עופר יוכל לספור את הרווחים.

פורסם לראשונה במעריב, 13.12.2015, ניתן לקרוא כאן 

יום ראשון, 13 בדצמבר 2015

מפסיקים להתנצל? בואו נתחיל במפסיקים לשתוק

הקמפיין של הבית היהודי "מפסיקים להתנצל", לא היה מהמוצלחים שלה, מעבר לעובדה שהוא נישא על גלים אנטי דמוקרטיים שנועדו להשחיר ציבור שלם, הוא גם התברר כבעייתי כיון שמאז הבחירות בנט מוצא את עצמו מתנצל/מצטער/מבהיר לא פעם. מעבר לאירוניה שאינה זקוקה לעידוד, בנט צריך להצטער על הקמפיין שלו בעיקר משום שהוא עודד אלמנטים קיצוניים במחנה שלו והעיר שדים שלא בטוח שיוכל להחזיר חזרה לתוך המנורה (7 קנים, כן?) ממנה הם יצאו.

תגיד שאלה שוליים אבל הם מקצינים את השיח הציבורי ומשתלטים עליו. ניתן להתייחס לסמוטריץ'/מוטי יוגב/נוער הגבעות/רב כלשהו, שרואים בבית המשפט מטרד/בהתנחלויות סלע קיומנו/בלגיטימיות של מעשי תועבה בשם הארץ המובטחת/בפלסטינים גליץ' קטן במטריקס שעוד יבוא על תיקונו, עשבים שוטים. זו דרך נהדרת לטאטא את הבעיה מתחת לשטיח. אלא שדעות כאלה נשמעות כי יש להן לגיטימציה מגבוה. הן מקבלות את הגושפנקא הרשמית שלהן כאשר ראש הממשלה רואה בשמאל מחנה שיש להביס ובערבים בעיה דמוגרפית, כאשר בנט טוען שעם הנצח לא מפחד והוא אינו כובש בארצו, כאשר איילת שקד מאיימת על בג"צ, כאשר יעלון מתרץ את העיכוב בפענוח הרצח בדומא בסוגיית חשיפת מקורות, כאשר חוטובלי טוענת להסתה במערכת החינוך הפלסטינית בשל בובות שאהידים שהוחרמו שאין בינן ובין מערכת החינוך הפלסטיני מאום. אני יכולה להמשיך.

כל פרשה שממנה המדיפה ריח רע, מתקבלת בצקצוק וחולפת מתוך שכנוע עצמי שזה נקודתי. הכי קל כשניתן להצדיק את זה "בטחונית". אותי לימדו שהרבה "משהואים" קטנים יוצרים משהו גדול אחד וזה אפילו ממש מתאים לחנוכה - כל חושך קטן כזה הוא "חושך מצרים" בסוף. ישראל עומדת בפני בעיה והיא גדולה הרבה יותר מאיראן או הפלסטינים או דאעש וכמובן שהיא מתחת לאף אך זוכה להתעלמות. הידרדרות הדמוקרטיה והפגיעה בזכויות האדם הן הבעיה, והיא שניה רק לאי ההתייחסות, המסייעת להדרדרות המתמשכת.

במידה רבה מה שהמתנחלים נדהמים לגלות היום זה מה שהשמאל אומר מזמן - מעצר מנהלי הוא לא חוקי, מניעת עורך דין היא לא חוקית, שיטות החקירה הן לא חוקיות. כן, יש בעיה רצינית בעניין זכויות האדם בישראל וזה לגמרי לא חדש. הדרך של סמוטריץ' להתמודד עם זה היא להגיד זה לא טרור ולכן השיטות מוגזמות. זוההדרך שלו להגיד "מה יש לכם עם חקירות שב"כ? מה הם פלסטינים?" אלא שזו הנקודה המידתיות הישראלית שמראש מפלה בין יהודים ללא יהודים מביאה אותו לומר את זה, זה לא מוסר. מחשכי חדרי החקירות הם אפלים בין אם מדובר ביהודים ובין אם מדובר בפלסטינים. האמצעים הננקטים שם פסולים ולא ראויים במדינה ואם זה נעשה בשל סוגיות ביטחון הרי שיש לפתור את הגורמים לבעיית הביטחון הזו.  

השארת המצב ללא פתרון מאפשרת אוירה ציבורית בה שנאת ערבים היא ערכים, קריאת "בוגד" לשמאלני היא אבחנה פוליטית בת תוקף, וטרור יהודי הוא לא טרור. זה לא סמוטריץ' שעבר את הגבול, אלה נתניהו ובנט, עם כל ה"יהודי זה הכי, אחי". אלא שזה לא עובד ככה, מוסריות ישראל אינה נובעת מהיות היהודים "עם נבחר" או כי היא מדינה יהודית סמי-דמוקרטית בתוך מזרח תיכון כאוטי ומוסלמי, צה"ל אינו הצבא הכי מוסרי כי באופן יחסי יש ניסיון לא לפגוע באוכלוסיה, האוכלוסיה הפלסטינית משוללת זכויות כבר כמעט 50 שנה. מוסריות אינה נמדדת כך ואבוי לנו שהטענה "זה מאלוהים" מספקת כדי להסביר את העיוורון בראיית העוולות שאנו עושים לאחרים וההנחות שאנו עושים לעצמנו.

הפגיעה בדמוקרטיה ניכרת בפרשות רבות, מדיניות/כלכליות/משפטיות/בטחוניות. ניתן לראות את הבעיה גם כאשר מסתכלים במיקרו על פרשות ובטח כאשר מסתכלים במקרו, אלא שאת הפאזל הזה אף אחד לא רוצה לצרף לתמונה כוללת זה מפחיד מדי. הסטת המבט לא תעלים את המצב, היא פועלת לרעתו. התשובה לא יכולה להיות בהתייחסות שונה ל"אלימות" יהודית וטרור פלסטיני כמו שבעצם מציע סמוטריץ', הבחנה שכזו רק תוכיח שוב את גמישות ההגדרה הישראלית לדמוקרטיה, אך הדמוקרטיה איננה נערת גומי בקרקס.

בעידן בו ראש ממשלה מצפה מהתקשורת לא לשאול שאלות, אתם יכולים להבין מה רמת הציפיות שלו מהציבור. בינתיים הציבור עונה על כל הציפיות ומעבר. אומרים שאבדן חוש אחד יוצר פיצוי של חושים אחרים, אבל כנראה שזה לא עובד כשהקריסה מערכתית. לא רואים, לא אומרים, לא שומעים. לא מתפקדים.

מה שבאמת חסר כאן זה ציבור שידרוש דמוקרטיה, מימין, ממרכז ומשמאל. אני בטוחה שעוד יש רוב בישראל להכרה הזו, אבל כרגיל הבעיה היא בדממה שהרוב הזה מייצר. שתיקה ועוד שתיקה. אדמונד בורק כתב: "כל מה שעריצות זקוקה לו כדי לעגן את אחיזתה היא שאנשים בעלי מצפון ישמרו על שתיקה". 

יום שישי, 11 בדצמבר 2015

מילא לא לשלום, אבל לא לדמוקרטיה יפרק את את ישראל מבפנים

אי ההבנה של בצלאל "יש לי חמישה ילדים ואף אחד לא עני" סמוטריץ' בהסתברות מעידה על בעייתיות בהבנת ההגיון של הדברים ואין זו הפעם הראשונה. לכן, אין סיבה לתמוה על הסתירה הפנימית בטורו ב"בשבע" בו הוא מסביר כי תג מחיר אינו טרור, וכן שטרור יהודי לא טרור כי אסור לנו להילחם בעצמנו. זאת אומרת הרי אין כיבוש, לא מוזרם כסף להתנחלויות, אין עם פלסטיני, ובתוך המציאות האלטרנטיבית של סמוטריץ' גם אין טרור יהודי. סה"כ הגיוני.

מילא שסמוטריץ' אינו מבין בהסתברות, מסתבר שהוא גם לא ממש חזק באוצר מילים. מבחינת סמוטריץ' טרור הוא פעולה של אויב המכוונת נגדך. הגדרה מעט חסרה אם מותר לציין, ולו משום שטרור הוא בראש ובראשונה מאבק אלים המופנה כלפי אזרחים. לו סמוטריץ' היה טוען שהפלסטינים אינם אזרחים כי אין עם כזה והם לא אזרחי מדינה עוד איכשהו היה לזה הגיון פנימי, סמוטריצ'י משהו אבל לפחות עקבי.

ההסבר של סמוטריץ' בנוגע לאלימות שיוצאת מתוך ציבור המתנחלים היא אירוניה לא מודעת שכותבת את עצמה: "כשדוחקים ציבור שלם לקיר, מתייחסים אליו כטרוריסט, עושים לו דמוניזציה ורומסים את זכויותיו בלי כל עכבות, בסוף זה מתפוצץ". מתפוצץ אגב זה מילה קצת מכובסת לרצח משפחה, לפחות בעיניי. טיעון כזה על הציבור הפלסטיני לא תופס בלקסיקון של סמוטריץ' למרות שהוא מתאים לפלסטינים הרבה יותר מאשר למתנחלים. 

ציבור המתנחלים לא נדחק לקיר ולא מודר - הוא מיוצג בכנסת לפחות ע"י שמונת המנדטים של הבית היהודי ומקבל מקום של כבוד גם בממשלה. אני לא יודעת מי מתייחס לציבור המתנחלים כאל טרוריסטים אבל זו בוודאי גוזמה מניפולטיבית והיא אינה המגמה השלטת בציבור, להפך הניסיון הממלכתי מבוסס על הצגת תאי הטרור היהודיים כעשבים שוטים, משהו ספוראדי וממוקד בשוליים של ציבור המתנחלים, גם אם זה לא בהכרח נכון. דווקא משפטים כמו של סמוטריץ' עשויים לגרום לתהיה האם אלה רק באמת עשבים שוטים. יתרה, הפלטפורמה בה כתב סמוטריץ' מעידה שהדיון איך להתייחס לחשודים הוא רחב הרבה יותר בקרב הציבור היהודי-לאומני מאשר בשאר הציבור כי הם עצמם אינם יודעים כיצד עליהם לנהוג - אם להוקיע או להכיל.

לגבי רמיסת הזכויות? ובכן בוקר טוב אליהו, כלומר בצלאל. אתה מוזמן אחר כבוד להצטרף לכל עמותות זכויות האדם בישראל שטוענות כבר מזמן לאי חוקיותם של מעצרים מנהליים, חקירות, מניעת עורך דין ועוד כהנה וכהנה. אותן עמותות שטוענות שדפוסי הפעולה האלה, אם הם מקובלים כלפי אוכלוסיה מסויימת, יורחבו בסופו של דבר גם כלפי אוכלוסיות אחרות. מדהים איך שגלגל מסתובב לו.

סמוטריץ' הרחיק לכת כנראה אפילו בשביל יו"ר הבית היהודי נפתלי בנט שמיהר לצייץ, בכל זאת כדור בין העיניים שמור לנתניהו לא לסמוטריצ'ים מתקומה, שזריקת בקבוק תבערה היא טרור. אבל העניין הוא שיש צורך אמיתי להתייחס לנושאים שמעלה סמוטריץ', הם דוגמא מצויינת לבעיות הפנימיות הדמוקרטיות של ישראל. סמוטריץ' כמייצג פרשנות ישראלית מאוד מסוכנת הוא לא היחיד, יש עוד רבים כמוהו. הם תולדה של כיבוש ופגיעה בקבוצת אוכלוסיה אחרת, כמו גם של חינוך המעלה את היהודים על נס קדושה ללא שיפוטיות והם גם תולדה של 7 שנות נתניהו. 

תכף 7 שנים של שלטון נתניהו ומה קורה בישראל? דעות כמו של גופשטיין והצל הן חלק מהנוף האנושי הלגיטימי, וידוא הריגה של ילדה בת 14 עם מספריים זה סנאף איכותי שווה לכל נפש, בית המשפט העליון הוא בניין שיש להרוס על יושביו, פיגוע מצדיק לינץ', שמאלנים הם בוגדים, שראש הממשלה יכול להיפגש עם גזענים אם במקרה הם מועמדים לנשיאות בארה"ב, שהכנסת לא אמורה לפקח על פעילות הממשלה אלא רק לאשר אותה, שמעצרים מנהליים זה מקובל, שאפשר למנוע זכויות של חשוד, שזכויות אדם לא עומדות במבחן הביטחון, שטרור יהודי הוא לא טרור ושמסע הפחדה הוא מדיניות מקובלת כי עם הנצח לא מפחד. 7 שנים של סאדו מזוכיזם מהסוג הטהור. סמוטריץ' ודומיו הם התוצאה, ודומה שמספרם בתוך האוכלוסיה רק הולך וגדל. אם בעינייני הסתברות עסקינן, הרי שזו הסתברות מדאיגה.

אפשר לבטל את דבריו של סמוטריץ' או לסמן אותם כעוד שוליים, ממש כמו שמסומן הטרור היהודי, אלא שהסכנה לדמוקרטיה הישראלית היא לא רק בתאי טרור יהודיים רצחניים שמאמינים שהם עושים את דבר האלוהים, הבעיה היא באנשים שמחזיקים בדעות נבערות כמו של סמוטריץ' ורואים במדינה דתית יהודית ולא בהכרח דמוקרטית את מהות הכל. המאבק בזה אינו נחלתו של השמאל, הוא צריך להיות מאבקם של כל האזרחים שמאמינים בדמוקרטיה ומבינים שללא בסיס דמוקרטי, שום מדינה יהודית לא תחזיק מעמד לאורך זמן. מילא שמחנה הימין זנח את "לא לשלום" העובדה הוא זנח את "כן לדמוקרטיה" היא הרבה יותר ממדאיגה וזה לא בשוליים הסהרוריים של המדינה, זה מתחיל כבר בראש. 




יום חמישי, 10 בדצמבר 2015

עשה לך נורבגי קטן

השבוע הביאה הממשלה אל הכנסת את חידוש מינויו של ח"כ בנט לשר החינוך והתפוצות לאחר שהתפטר על מנת לחזור לכנסת. לא שזה הדבר החשוב ביותר בפוליטיקה הישראלית ובכל זאת אתעכב על הנושא. אולי זו אווירת החג, אבל בנט, מזכיר לי סביבון. אין לדעת על איזה צד ייפול - בנט חבר הכנסת/ בנט השר/ בנט היו"ר, בכל אחד מהם בנט אחר המונע מאינטרס אחר.
נ' – נס? יותר כמו חוק נורבגי
ג' – גדול? קטן ואינטרסנטי
ה' – היה? עבר
פ' – פה? בכנסת
איזה בנט נקבל בכל סיבוב אני לא יודעת, אבל אני יודעת מצוין את מי סובבו.

החוק הנורבגי המקורי נובע מתוך ההכרה שהממשלה היא פועל יוצא של בית הנבחרים, ולכן כדי להימנע מכפילות כהונה על כל שר בממשלה להתפטר מבית הנבחרים. למעשה יש פה הגיון צרוף, החוק מאפשר: הפרדת רשויות ברורה, פיקוח של בית הנבחרים על הממשלה, יעילות עבודת השרים ועבודת חברי בית הנבחרים, מניעה/צמצום של ניגוד אינטרסים. אבל זה לא החוק הנורבגי שעבר בישראל ביולי השנה, לנו יש חוק נורבגי קטן.

החוק הישראלי הוא החוק הנורבגי אחרי ברית מילה שנעשה ע"י שוחט העיירה (וסליחה אם צמררתי אי אילו קוראים מהמין הנימול). הדימיון בין החוק הנורבגי ובין "החוק הנורבגי הקטן" הוא בערך כמו הדמיון בין סלמון הנהרות וקרפיון הנחלים. בעוד החוק הנורבגי נועד לקדם את המערכת הפוליטית, החוק הישראלי נועד לקדם חברים, ספציפית חברה, ספציפית שולי מועלם. בעוד החוק הנורבגי נועד לייעל את עבודת השרים, החוק הישראלי נועד לארגן עוד קצת משרות לחברים קרובים. בעוד החוק הנורבגי נועד לייעל את פיקוח בית הנבחרים על הממשלה, היכולת של הכנסת הישראלית באמת לפקח על עבודת הממשלה הולכת ופוחתת עם השנים.

החוק הנורבגי הקטן עבר לשמחתו של השר בנט שמיהר להתפטר, לכאורה כדי לשמש דוגמא לאחרים, בפועל למען מועלם. אולם לא עברו שבועיים וחצי ובנט כבר חוזר לכנסת. מה השתנה? זה פרסונלי? אז אבי וורצמן לא רוצה וניר אורבך נהנה מתפקידו כמנכ"ל המפלגה. אבל הרי הרשימה לא מפסיקה שם, הבא בתור הוא אביחי רונצקי ואחריו אורית סטרוק – למה הם לא? אחרי כל מה שרונצקי עשה עם ועבור בנט, לא מגיע לו? רונצקי לא אח?

מה קרה מאז ה- 18 בנובמבר, ערב הצבעת התקציב, עת צייץ בנט בחשבון הטוויטר שלו: "ברוך הממציא את החוק הנורבגי" והוסיף "100% חינוך. נפלא".  מהסיפא אתעלם, שזה בערך גם מה שעושה שר החינוך, שמתעסק בהסברה וביטחון, כשהוא לא יורה כדור בין העיניים. אבל באשר לרישא - מה קרה ב- 19 הימים האלה שבהם מיצה שר החינוך ככל הנראה את "ההתמקדות בחינוך"? זאת אומרת חוץ מינון מגל?

כדי לחזור לכנסת, השר בנט התפטר מתפקידו כשר החינוך כי החוק מתנה את החזרה לכנסת בהתפטרות מהממשלה. אולם לא אלמן עם הנצח, בטח לא אם מותר ה"ייבום". הח"כ בנט כבר שוב שר, כי הוא כבר יכול לעשות את שני הדברים. הנה דוגמא למשילות בישראל, משילות הפכה מילה נאה ל"כל האמצעים כשרים". מעקפי החוקים שעשתה הממשלה הנוכחית משולים למצוות עשה הדוחות איסור. עשה מה שנוח לך, צחק על הציבור כי הוא אידיוט ועבור על כל עבירה מוסרית משל היית יכול. עובדה אתה יכול, בעיקר אם זכרת לעשות לך חוק. נורבגי. קטן.