ג'ון לורנס - סמל פטריוטי נשכח

סיפור ההיסטוריה של השבוע הוא שוב בחסות המחזמר המילטון, שמצליח לעניין את צאצאי, אבל גם עוד אנשים ובני נוער בפרט, בתקופה המרתקת של מלחמת העצמאות האמריקאית, והמהפכה הצרפתית. הוא מסוג החומרים המרכיבים כל מתכון להחזרתם לשיח של רעיונות השוויון, הדמוקרטיה, הזכויות שהספקנו קצת לשכוח, או לקחת כמובן מאליו, במהלך 23 העשורים שעברו מאז שבאו לעולם.

הרבה מהדמויות המוזכרות בהמילטון, כולל המילטון עצמו, נשכחו במרוצת השנים, אחד מהם הוא ג'ון לורנס. דמות שספק אם גם היום יותר מ-20%, ולדעתי אני מגזימה לגמרי, בכלל מזהים את שמו, לא כל שכן יודעים מיהו. דמיינו צעיר, חכם, רהוט, נאה ועשיר, מלא באידיאלים של שוויון וגבורה וכולו מסור למטרה ולא רק שהוא מוכן למות עבורה, הוא גם מת רגע לפני הניצחון, מוות מיותר להחריד של צעירים חדורי אמונה – תכירו, ג'ון לורנס. לא פלא שהוא דמות שהמרכזית ביקשה שאספר את סיפורה.

כשהיא שאלה עליו התוודיתי שאני לא בטוחה שאני מזהה את השם, אבל הבטחתי לגלות פרטים. ככל שקראתי יותר, הבנתי יותר מדוע הוא מצא חן בעיניה. יש להניח שאם ג'ון לורנס היה יוצא חי מהמלחמה, היינו שומעים עליו הרבה יותר, אבל גם בחייו הקצרים הוא השפיע לא מעט יחסית, עיקר חשיבותו הוא בהשמעת הקול הכי ברור וצלול של שוויון והתנגדות לעבדות בקרב "המשפחה הצבאית" של וושינגטון. אמנם וושינגטון נותר להתלבט ובסופו של דבר לא נקט בקו חד משמעי, אולם גם לאפייט ולמעשה גם המילטון, הפכו למתנגדי עבדות הרבה בזכותו, בזכות בנו של סוחר עבדים. הנה מתחיל סיפורנו.

ג'ון לורנס נולד ב-28.10.1754 בצ'רלסטון, דרום קרולינה, הרביעי מבין 12 ילדים, אך הבכור מבין חמישה ששרדו את ילדותם, שלושה בנים ושתי בנות. אביו, הנרי היה בעליהם של מטעים ושדות אורז, אך את עיקר הונו עשה מסחר עבדים וככל הנראה היה אחד האנשים העשירים במושבות. אמו, אלינור לבית בול, היתה גם היא ממשפחה אמידה של בעלי מטעים. ג'ון שלנו הוא ילד תפנוקים, אמו לוקחת על עצמה את חינוך הילדים בבית ואביו מתחיל לעסוק בפוליטיקה והוא בין הפטריוטים האמריקאים הראשונים המדברים בגלוי על עצמאות.

כשהיה נער אמו מתה ואביו מחליט לקחת רק את הבנים ללונדון, הבנות נשארות בביתן תחת חסותה של דודתן, אחות אמן. כך, בגיל 16 הוא עובר לפנימייה בג'נבה, כשהוא מסיים שם את לימודיו, הוא עובר ללונדון. הוא רוצה ללמוד מדעים או רפואה, אבל בלחץ של אביו, הוא מתחיל ללמוד משפטים. אביו חוזר לאמריקה, בכל זאת פוליטיקה מעל הכל ולורנס נשאר שאפוטרופוס לאחיו שעברו גם הם ללונדון. במשך 4 השנים שהוא שם, הוא אמנם תלמיד טוב אולם ראשו בכלל נמצא באמריקה ובמתח הגדל במושבות. מעבר ליחסים הבינלאומיים, הוא גם נחשף לרעיונות ליברליים ולעקרונות השוויון ושם גם מתפתחת ההתנגדות שלו לעבדות. ב- 1776 הוא גם מתאהב, אולי, ומתחתן עם מרתה מנינג, בתו של נגיד הבנק הבריטי וחבר הפרלמנט ויש הטוענים שאלה נישואים מסודרים. אגב הם לא, הנישואים מסודרים במהירות מהטעם הפשוט – מרתה בהיריון מלורנס והוא צריך לשמור על כבוד שניהם.  

הם עוברים לצ'לסי מיד אחרי החתונה, אבל הראש שלו בארה"ב ולמרות כל הלחצים המופעלים עליו, הוא עוזב חודשיים אחרי החתונה, דרך צרפת, לארה"ב במטרה להצטרף למלחמת העצמאות האמריקאית. מרתה נשארת כי היא כבר בחודש האחרון להריונה ואינה יכולה לסכן את עצמה או את העובר במסע. לורנס כל כך מרוכז באמריקה שהוא אפילו לא נשאר ללידתה של בתו, פרנסס אלינור, בינואר 1777. במהלך הלידה נפגע האגן של התינוקת כתוצאה מרשלנות של האחות, אבל היא עוברת ניתוח בגיל חצי שנה ומתאוששת. כשהיא בת 4 אמה מתה, לא הצלחתי להבין ממה ואחרי שנה היא מתייתמת מאביה, אותו מעולם לא הכירה. בגיל 8 סבה לוקח אותה אליו לצ'רלסטון ואחותו של לורנס, מרתה מגדלת אותה. אגב היא תלד בן אחד בגיל 23 והוא ימות בגיל צעיר מסיבוכים הכרוכים באלכוהוליזם.

באפריל 1777 הוא חוזר הביתה, לצ'רלסטון, וביוני מלווה את אביו, שנבחר לקונגרס הקונטיננטלי, לפילדלפיה. הקונגרס שב-2 ביולי יתכנס וב-4 ביולי יכריז על עצמאות 13 המושבות, להלן ארה"ב, כלומר בסופו של דבר – אל תהיו קטנוניים. הנרי מאוד לא מרוצה מהלהט של גיבורנו ג'ון להילחם במלחמה, אבל מבין שאין לו ברירה ולכן עושה ככל שביכולתו לדאוג לבנו לשירות יחסית בטוח. הצרפתית המושלמת של ג'ון גורמת לוושינגטון להציע לו משרה במטה שלו.

בתפקיד הזה שלו לורנס מכיר שניים שיהפכו לחבריו הטובים – המילטון ולאפייט. ישנם הטוענים כי בין המילטון ולורנס היו קשרי אהבה הומוסקסואליים בעיקר כי חליפת המכתבים שנותרה אחריהם, ובעיקר מכתביו של המילטון והחלקים שנגזרו מהם ביד עלומה ושניתן להקיש על תכנם, היא לא חד משמעית ומשאירה מקום לספקולציות. אגב, את מכתבו האחרון של המילטון יש להניח שלורנס לא הספיק לקרוא. אישית אין לי מושג וזה באמת לא נראה לי חשוב במיוחד, מה שכן עולה מהמכתבים היא חברות אמיצה ואינטימית שנרקמת בין חברים בדם ובנפש המסורים למען מטרה אדירה שתשנה לעד את ההיסטוריה.  

לורנס משתוקק לצאת לקרב, אבל עד שניתנת לו ההזדמנות הראשונה, הוא בעיקר תוקף את הצביעות ב"שוויון" למעט עבדים.  

בספטמבר 1777 הוא מקבל הזדמנות להוכיח את גבורתו הפזיזה בקרב בראנדיווין, אגב ספוילר: הוא נפצע בכל קרב בו השתתף. לאפייט, שאח"כ מעלה את רשמיו על הכתב מציין ש"זו לא היתה אשמתו של לורנס שלא נפצע או מת בקרב למרות שעשה כל שביכולתו כדי לדאוג שזה יקרה". בקרב פילדלפיה באוקטובר הוא הצליח להיפצע, אבל סיפור הפציעה שלו היה כל כך גרנדיוזי שבעיקר הביא לתהילתו בקרב הצבא, מה שבוודאי לא עזר להשקיט את רוח הקרב שלו. אחד הקשיים בקרב על פילדלפיה, או נכון יותר באזור ג'רמנטאון הצפונית לה, היה מעין מבצר אבן, שחלש על האיזור, שהחיילים הבריטיים לחמו ממנו והיוו יתרון אסטרטגי שלאמריקאים היה קשה מאוד לעקוף, עד שבא לורנס.

אחרי מספר ניסיונות אמריקאים כושלים, הוא ומתנדב צרפתי הגו תכנית להבעיר את דלתות העץ של המבצר, לשבור אותן ולפרוץ לבניין. שניהם מתנדבים לצאת לפעולה, לורנס פרץ לבניין בראש, יד אחת מחזיקה בחרב והשניה בלפיד בוער - נלחם ושרף בו זמנית ולאחר שהצליח לכבוש את המבצר יחד עם עמיתו הצרפתי. אחרי שכבשו את הבניין והוא יצא ממנו, נפגע בכתפו מכדור שנכנס ויצא. לורנס לא התבלבל, קרע בעזרת שיניו את מדיו, חבש את הפצע והמשיך. יומיים אחרי, וושינגטון מעלה אותו בדרגה לסגן אלוף במטהו ובינינו זה נס שהוא מצליח לשמור אותו במטה מרבית המלחמה אחרת יש להניח שלורנס היה מוצא את מותו עוד לפני שמצא בסופו של דבר.

את נובמבר ודצמבר 1777 הוא מבלה במטה של וושינגטון בפילדלפיה ואת החורף הם מעבירים בבסיס המרכזי של הצבא הקונטיננטלי. את יוני הם מעבירים במסע לניו ג'רזי שיוביל למערכה נגד הבריטים במונמאות', שם טעות של גנרל לי תוביל לאבדן היתרון האמריקאי, לולא הגעתו של וושינגטון בעיתוי מושלם. אגב שניה לפני שוושינגטון ואנשיו נכנסו לקרב, הסוס של לורנס סופג פגיעה ישירה ומת, לורנס כמובן ממשיך. הטעות של לי עולה לו באהדתם של החוג המקורב לוושינגטון, וכאשר הוא נשפט בבית משפט צבאי המילטון ולורנס מעידים נגדו. לי נמצא אשם אך אינו נידון למוות בעוון בגידה, אלא מושעה מהצבא. אבל לי לא מסתפק בעונשו הקל, הוא יוצא נגד וושינגטון במכתבים וגם בתקשורת ואף מכנה את לורנס והמילטון תולעים שלנצח ישפילו עצם נוח קצונה בכירה. זה לא עובר בשקט, לורנס מהיר החימה מזמין את לי לדו קרב.

אני קצת קופצת רק כדי להשלים את סיפור הדו קרב למרות שהתרחש רק ב-23.12.1778. לי מציע לסטות מהפרוטוקול, של 10 צעדים-סיבוב וירייה, הם מחליטים שיתקדמו זה לעברו של זה. שני הצדדים מסכימים והדו קרב מתחיל. לורנס הצליח לפצוע את לי במותן. לורנס ולי מסכימים על סיבוב שני, אבל הסקונדים שלהם, המילטון (ללורנס) ואוון אדוארדס (ללי) הצליחו לסיים את העניין גם בלי. אגב לי אחר כך יעיד שלורנס התנהג כמו ג'נטלמן עד כדי כך שהוא מכורח לומר שהפך בעיניו לאיש כבוד וזו מחמאה די רצינית בהקשר (ובהתחשב בעובדה שגנרל לי היה קצת, ובכן – פוץ – סליחה הייתי חייבת).

את תחילת 1778, במקביל לעליית הפעילות של הבריטים בדרום, לורנס פוצח בקמפיין אישי להתנגדות לעבדות  - שרות תמורת שחרור. הוא פונה לאביו, שהיה הנשיא הקונגרס הקונטיננטלי ומסכם אתו על עסקה – 40 עבדים לגדוד עבדים שישוחררו עם סיום שירותם. זה ממש לא מובן מאליו, לורנס הוא פחות או יותר הקול הלבן היחיד מדרום-קרולינה שטוען שאין שוויון ללא שחרור עבדים. לאביו יש בכל זאת אי –אילו השגות ורק במרץ 1779 מחליט הקונגרס על הקמת "חטיבת עבדים", הכולל תקציב לתשלום לבעלי העבדים תמורת גיוסם של העבדים ושחרורם מעבדותם אחרי המלחמה. לורנס נשלח לדרום לגייס עבדים, אלא שבסופו של דבר הוא נכשל במשימתו, אם כי 80 שנה מאוחר יותר, במלחמת האזרחים האמריקאית, משימתו תצא לפועל.

לורנס מצליח להיבחר לבית הנבחרים של דרום קרולינה ושם הוא ממשיך להציג את תכניתו על חטיבת עבדים שנה אחרי שנה, עד 1782. זה דורש עקשנות שקשה לתאר, אבל מנות העוינות שהוא חטף שם על הרעיונות הליברליים שלו, לא ממש גרמו לו לוותר. אבל ב-1779 הבריטים מאיימים על צ'רלסטון. המושל ראטלדג' כבר מתחיל לנהל משא ומתן על כניעה והפיכתה של דרום קרולינה למדינה ניטראלית, אבל הוא כמובן זוכה לאופוזיציה בדמות לורנס שאף יוצא בראש חיילי הקונפדרציה להילחם בבריטים. לורנס מקבל פקודה לסגת, אך מחליט לסרב ולתקוף. החלטה אומללה זו נגמרת במפלה ובפגיעות קשות לצבא הקונטיננטלי, גם לורנס נפצע, אחרי שצ'רלסטון נופלת ב-1780, הוא הופך לשבוי מלחמה. הוא נשלח לפילדלפיה ושם הוא משוחרר בתנאים מגבילים – אסור לו לעזוב את פנסילבניה, אגב זו הסיבה שהוא נעדר מחתונתו של המילטון לאלייזה.

לורנס מצליח להיפגש עם אביו לפני שזה מתחיל מסעו להולנד, אליה נשלח כשגריר אה"ב במטרה לגייס כספים ותמיכה. אגב, משימה זו לא תצלח – ספינתו תיתפס על ידי הבריטים והוא ייאסר במגדל של לונדון. אבל גם בפנסילבניה הוא בעיקר עוסק במה שקורה בקרולינה והוא מוטרד. לכן הוא כותב לוושינגטון לפני עסקת השבויים בה הוא צפוי להשתחרר ומבקש לא לחזור לתפקידו, אלא לקבל חופשה כדי לטפל בנושאים הדחופים בדרום, וושינגטון לא מסרב לו.

אלא שעם שחרורו, בדצמבר 1780, מחליט הקונגרס הקונטיננטלי לשלוח אותו לצרפת כשגריר מיוחד, לורנס מנסה להתחמק ואף מציע את המילטון במקומו, אבל המילטון מצליח לשכנע אותו לקחת את התפקיד על עצמו. במרץ 1781 הוא ותומס פיין חוברים לפרנקלין בצרפת. כספית. הוא ככל הנראה לא ידע את אומנות ה"שנור", עד שבאחת מפגישותיו אמר לו שר החוץ הצרפתי "סגן אלוף לורנס, דומני ששכחת שאינך נותן הוראות במטה הכללי כרגע, אלא פונה על השר של המלך". לורנס, ככל הנראה לא מתרשם, ופונה ישירות ללואי ה-16. איך? בקבלת פנים רשמית, לורנס פונה ישירות למלך בניגוד לכל כללי הטקס. זה עובד והם מתקבלים לפגישה, בה הם נוקטים בטקטיקה של איומים וטוענים שבמקרה של ניצחון בריטי יש להניח שהכוחות האמריקאים יופנו נגד צרפת וכך מקבלים לא רק הבטחות להתערבות צרפתית בדגש על הצי הצרפתי, מה שאכן בה לידי ביטוי בקרב המכריע ביורקטאון, אלא גם תמיכה כספית.

כשהם חוזרים באוגוסט לאמריקה הם מביאים אתם רבע מהתמיכה הכלכלית הצרפתית ושתי ספינות מלאות אספקה צבאית ועל הדרך גם משיגים תמיכה הולנדית, תמיכה שאחר כך אביו, שישוחרר מאוחר יותר ב-1781 בחילופי שבויים וימשיך מיד להולנד, ידע להרחיב.

לורנס מספיק לחזור בזמן לקרב ביורקטאון, שם הוא מקבל יחידה לפיקודו, תחת הכוח עליו פיקד חברו הטוב המילטון. ב-17.10.1781 וושינגטון ממנה אותו לנסח את הסכם הכניעה של הבריטים שייחתם ביום שלמחרת. זה למעשה הקרב המכריע של המלחמה שמבטיח את הניצחון האמריקאי מה שאומר שמבחינת לורנס הגיע הזמן לחזור לצ'רלסטון, כי מבחינתו המלחמה לא נגמרה.

גנרל גרין הוא המפקד הצבאי באזור ולמעשה הוא שם מצור על הבריטים בצ'רלסטון בסוף 1781. במרץ 1782 מבקש הגנרל הבריטי אלכסנדר לסלי מבקש הפסקת אש להצטיידות עבור חייליו ואנשי העיר אך גרין מסרב. ללסלי אין ברירה, הוא מחליט במקום להיכנע על מתקפות מתפרצות קטנות ומדודות שנועדו בעיקר למציאת אספקה. גרין מארגן מיליציה מיוחדת שכל תפקידה הוא להילחם ביחידות הקטנות הבריטיות. ב-21.8.1782 לסלי שולח 2 יחידות, אחת לנהר קומבי, עד שחייליו של גרין מגיעים לשם ב-25.8, הבריטים כבר ממוקמים אסטרטגית ואף יחידות תגבור החלו בדרכם אליהם. זה לא קרב חשוב, למעשה אלה קרבות מאספים, המלחמה כבר הוכרעה ביורקטאון , 10 חודשים לפני.

באותה תקופה הוא גם מקבל מכתב נוסף מהמילטון, שפרש מהצבא אחרי יורקטאון ונבחר לקונגרס הקונטיננטלי. במכתב המילטון מבקש מפורשות מלורנס להניח את חרבו, "שים עליך טוגה ובוא לקונגרס", הוא מפציר בו. "נלחמנו צד לצד לשחרור אמריקה, עכשיו בוא נצעד יד ביד להפוך אותה לשמחה". המילטון היה אמנם אמן מילים, אבל לורנס היה עקשן יותר.  

באוגוסט לורנס מחלים אחרי שסבל מחום גבוה ויתכן שחלה במלריה. כשהוא שומע שהבריטים שולחים כוחות תגבור, ברור לו שגם גרין שולח והוא מחליט לעמוד בראש אנשיו בלי שקיבל פקודה מפורשת ממפקדו. הוא חובר למפקד בשטח – גיסט ב-26.8.1782 ויחד הם מחליטים שלורנס ואנשיו יתקדמו במורד הנהר ויתקפו משם. את הערב לורנס עושה אצל חברים שגרים לא רחוק וב-27.8.1782 הוא יוצא עם שחר. אלא שהבריטים צפו ככל הנראה את המתקפה. גרין מגלה זאת לא הרבה אחרי ושולח תגבורת אל לורנס, שסובל מנחיתות מספרית משמעותית מול הכוח הבריטי המתוגבר.

לא ברור אם לורנס הורה על מתקפה, הוא נטה לפזיזות יתר, אבל הוא לא קיבל פקודה לצאת למתקפה והוא בוודאות נכנס למארב של יחידה בריטית שהסתתרה בעשב הגבוה שליד הנהר. לורנס וקצין התחמושת נפצעים קשה כבר במטח הירי הראשון. המתקפה נכשלת ומרבית אנשיו נפצעים, או נסוגים ללא יד מכוונת, גיסט אמנם מגיע אליו, אבל כבר מאוחר מדי. לורנס בין הקרבנות האחרונים של מלחמת העצמאות האמריקאית, נפל בקרב לחלוטין מיותר וחסר משמעות והוא בן 27 בלבד. הוא נקבר זמנית לא הרחק ממקום נפילתו. אביו שהיה בלונדון לסיכום הסכם השלום, חוזר מיד לצ'רלסטון ומביא את בנו לקבורה בחלקת הקבורה המשפחתית.

על קברו נחרטו המילים של הורטיוס: Dulce et decorum est pro patria mori ובתרגום חופשי – אין מתוק ומתאים יותר מהמוות למען המולדת. אך "למתיקות" הזו טעם של החמצה ולו משום שלורנס יכול היה לעשות יותר לו חי.

לורנס, שכבר כמעט נשכח מההיסטוריה, היה למעשה התגלמות המהפכן הפטריוט שהקדים את זמנו, התנגדותו הנחרצת לעבדות לא היתה עניין של מה בכך, בעיקר לא לאור היותו בן ה"אצולה הדרומית". 3 שנים אחרי מותו אמר עליו וושינגטון: "אין אדם שבלבו יקדה אהבת המולדת יותר ממנו. בקצרה – לא היה בו פגם שיכולתי לגלות, למעט אומץ לב הגובל בפזיזות וגם הוא נבע מהמניעים הטהורים ביותר". למרות חייו צעירים הוא הותיר את חותמו ויש להניח שלולא מצא מותו בגיל 27 הוא הרבה יותר מאשר הערת שוליים היסטורית.

על מנהיג יהודי בגרמניה הנאצית, מלון נטוש והקשר הישראלי

מה שהתחיל כביקור בשבי ציון נגמר בשני סיפורים: האחד, על המלון הנטוש שהיה בעבר פנינת קיט זוהרת והשני על מנהיג יהודי גרמניה שמעטים היום זוכרים את פועלו

אוטו הירש, תמונה שמצאתי בעץ המשפחה, כי מסתבר שכבר אחרי מותו המשפחות שלנו התחתנו ביניהן

זה התחיל בשישי בבוקר של סוף שבוע משפחתי ספונטני, כולם כמובן ישנו ואני ישבתי בחצר, עם קפה, הבריזה מהים ואתרי החדשות. די מהר הבנתי שככה לא עושים את זה ויצאתי לטיול רגלי על חוף הים. אם ממשיכים מעט צפונה מחוף הרחצה של שבי ציון, שממילא היה סגור, אי אפשר שלא לתהות לפשר בניין הרפאים שעומד שם מגודר ונטוש, אכול זמן וחלודה. קל להפנות מבט ולהתמכר לנוף הים ועם זאת משהו בו רומז למתבונן על סיפור היסטורי.

בדיקה מהירה הוכיחה שאכן יש מאחוריו סיפור. את שבי ציון הקימו יקים שהגיעו ביחד ב-1938 בעיקר מרקסינגן שבמדינת באדן-ווירטמברג, כלומר מאזור שטוטגרט. שבי ציון נוסדה בתחילה כמושבה חקלאית בסיוע רסקו שקיבלה אדמה בתמורה לבניה. אבל המיקום של שבי ציון הופך אותה למעין עיירת נופש בין עכו לנהריה. ב-1942 מחליט אדם בשם גרינבלוט להקים מלון בן 12 חדרים - מלון דולפין וככל הנראה זוכה להצלחה מקומית.

ב-1950 המלון נמכר למפיק סרטים מדרום אפריקה בשם נורמן לוריא והוא מרחיב והופך את המקום לאתר קיט מושלם, כולל מזרקות דולפינים קיטשיות מסביב לבריכה, מעצב וממתג מחדש ומוסיף פעילויות לאורחים, כמו משחקי חברה, רכיבה על סוסים, ריקודים מסביב לבריכה ועוד. אגב בתקופת הצנע, ממש כמו מלון המלך דוד ומלון דן תל אביב, מדיניות הקיצוב לא חלה על המלון, שהוחרג ע"י שר הספקה והתקצוב, דב יוסף. שמנא וסלתא של הארץ מגיעה ולא רק – גם שחקנים הוליוודיים כמו דני קיי, קירק דאגלס, סופיה לורן, פול נוימן, סופרים כמו לאון יוריס, נשיאים, פוליטיקאים בכירים, דיפלומטים ואנשי עסקים עשירים. אגב, ב-1960 גם צולמו במלון סצנות מהסרט "אקסודוס". הדולפין היה הצלחה, לא רק בקנה מידה מקומי, עד כדי כך שממש נוצרה סביבו חברה שאף נהגה לערוך תחרות יופי שנתית, בה הוכתרה "מלכת הדולפין".

ב-1965 נקנה המלון ע"י חיים שיף, שמכר אותו ברווח עצום שנתיים לאחר מכן לקופת חולים כללית, למרות שבעצם הדבר היחיד שעשה היה להוריד ממעמדו היוקרתי של המלון. קופת החולים המשיכה לנהל מלון אך הקימה בתחומו גם בית הבראה וזה די חרץ את דינו. בשנות ה-70 וה-80 המתחם הוסב למרכז קליטה ומאז הוא פשוט מוזנח. למיטב הבנתי כל כמה זמן מגיע יזם, או חבורת יזמים, שמבינים כמה פוטנציאל במקום, אבל בפועל לא קורה עם זה כלום. אגב מצאתי בלוג תמונות שמראה את המקום, ולדעתי מה שמזוהה שם כ"בית המנהל" הוא בקתת ה-VIP , בה התארחה סופיה לורן.

                                                        ******************************

בדרך חזרה, אחרי שהרחקתי עד לנהריה וחזרה, עברתי דרך אנדרטה, גם היא מגודרת. מהגדר יכולתי להבחין רק בשם אוטו הירש ובציטוט "דור לדור יביע אומר". כמובן שמיד התחלתי לחפש וברור שהמקורות בעברית ברשת הם יותר ממוגבלים, אבל הסיפור של אוטו הירש הוא סיפור מרתק שראוי שיסופר.

אוטו הירש נולד ב-9.1.1885 בשטוטגרט לאביו לואיס, מוכר יינות ואמו הלנה, שהיתה אחראית בעיקר על חינוך הילדים ומשק הבית. משפחה יהודית, בורגנית, משכילה, מעורבת בחיי הקהילה העירונית והיהודית. 3 שנים אחרי נולד אחיו תיאודור ונראה שהשניים היו אחים וחברים, הם אף קנו יחד חלקת אדמה בשטוטגרט ובנו שני בתים סמוכים, אבל זה יקרה רק ב-1927.

הכיתוב על האנדרטה בשבי ציון

ב-1902, כשהירש בן 17 הוא מסיים את לימודיו בהצטיינות והוא מחליט ללמוד משפטים ועושה הפסקה כדי לשרת שנת שירות חובה בצבא. ב-1907 הוא מסיים, עובר את בחינת ההתמחות ומתחיל להתמחות בשטוטגרט, ב-1911 יעבור את מבחן ההסמכה השני וב-1912 יגיש את הדיסרטציה שלו על חוקי הבניה העירונית. עכשיו, עם דוקטורט ועם מוח חריף וכושר התבטאות יוצא דופן, הוא מיד מקבל הצעת עבודה ממשלתית וכבר ב-1914 הוא היועץ המשפטי של מועצת העיר, תודו שזה מרשים.

במאי 1914, כשהוא כבר בעל מעמד, עבודה מכובדת ועומד בפני עצמו הוא מרגיש בשל להתחתן עם בחירת לבו – מרתה לאוב, המשכילה, הבלונדינית והצעירה ממנו ב-6 שנים, היא בת 23 והוא בן 29. מרתה היא ככל הנראה אישיות אמתית ובערך ברגע הופך הבית שלהם למרכז חברתי, הם מארחים המון ומרתה אף מסייעת לבעלה בעבודתו.

בינתיים הירש עושה חיל, הוא עורך דין מצליח, בעל מוח משפטי מבריק, מהיר תפיסה ובעל אנרגיות בלתי נדלות , אבל יותר מכל שמו הולך לפניו כאיש יציב, שקול ורגוע – תכונות שיסייעו לו כל ימי חייו ככל הנראה. הוא מקדיש את חייו בעיקר לשירות הציבורי, אך מעבר לתחום עבודתו שהיה בניה ובעיות מים, הוא גם פעיל בתחומים אחרים. כשפורצת מלחמת העולם הראשונה, הירש הפטריוט, כמו רבים מהקהילה היהודית בגרמניה, רוצה להתנדב לצבא אולם עיריית שטוטגרט אינה מוכנה לוותר על שירותיו ואינה משחררת אותו לשירות צבאי.

בשנת 1916 מרתה ואוטו הירש חובקים את בנם הבכור הנס גיאורג, הוא יצליח לברוח בסופו של דבר לארה"ב. ב-1919 מתמנה הירש רשמית לרשם משרד הפנים של מדינת ויטמברג ובאחריותו תחום תשתיות ואספקת המים והחשמל במדינה. הוא מוזמן רשמית לקחת חלק בוועידת השלום בפריז כנציג המדינה. ב-1921 הוא מתמנה לשר בממשלה, בערך באותה תקופה נולדה גם בתם השנייה – גרטה, ארבע שנים אחריה תיוולד אורסולה, שתיהן תמצאנה מקלט באנגליה במלחמת העולם השניה. הירש פורש מתפקידו אחרי שהוא מקבל תפקיד בכיר בחברת התשתיות נקר שככל הנראה זו הצעה שהוא לא יכול לסרב לה. שם תעלת נקר הופכת להיות הפרוייקט של חייו עד שב-1933 הוא נאלץ להתפטר מתפקידו עם עליית הנאצים.

ב-1924 הוא פוגש את מרטין בובר ומתחיל להתעניין בחינוך מבוגרים ולא הרבה אחרי גם מתחיל להיות פעיל בנושא. ב-1926 הירש, יחד עם בובר, בין המקימים של "בית המדרש היהודי בשטוטגרט", שהיה מרכז לשיתוף פעולה בין זרמים יהודיים שונים וגם מקום מפגש בין צעירים יהודים ונוצרים. הירש נמנה על האגף הציוני של מנהיגי "האגודה המרכזית של אזרחים גרמנים בני הדת היהודית" ובמסגרת פעולתו עשה הרבה בנושאים של עזרה כלכלית והסבה מקצועית למבוגרים. בנוסף היה גם חבר הוועדה היוזמת להקמת הסוכנות היהודית וחבר בוועד ידידי האוניברסיטה העברית. ב-1930 הוא מתמנה לראש מועצת יהודי וירטמברג והוא עשה את שמו כגשר המחבר בין יהודים לנוצרים גרמנים. אלא שעם עליית הנאצים הדברים מתחילים להיראות אחרת.

משפחת הירש בתמונה שמצאתי בארכיון של שטוטגרט, אני מנחשת שמשמאל אוטו ויושבת מתחתיו מרתה, מימינם אחיו של אוטו, תיאודור ואשתו, הוריהם, שלושת ילדיהם של מרתה ואוטו ושתי בנותיו של תיאודור ואשתו

בשנת 1933, עם עליית הנאצים, האפליה, ההדרה מהרחב הציבורי והאלימות הופכות את כל מה שהוא האמין בו מאז ומעולם כיהודי-גרמני. הוא מדבר על הדאגות של יהודי גרמניה עם התחזקות הנאציזם, על צדק והעדרו ולמרות שהוא ככל הנראה מבין שהמצב רק ידרדר, הוא אחד מהקולות הברורים והאמיצים באותה תקופה והוא מנסה בכל כוחו ובאומץ לפעול למען אינטרסים יהודיים מול השלטון. בנוסף הוא מחזק את הקשרים עם ארגונים יהודיים בכל העולם, בעיקר בארה"ב ובאנגליה.

לקראת סוף 1933, הירש מתמנה ליו"ר של "הנציגות הארצית של יהודי גרמניה" החדשה וליאו בק לנשיאה. הירש, מרתה ובתם הצעירה אורסולה, עוזבים את שטוטגארט לברלין. גרטה נשארת עוד שנה בשטוטגרט, אצל אחות של מרתה בעלה, עו"ד אלפרד סוויס, כדי לסיים את לימודיה. הנס, אם תהיתם, סיים את לימודיו והחל לעבוד כשוליה בתחום החקלאות, אני מצטערת אבל לא הצלחתי להשיג יותר פרטים.

הפעולות המיידיות של הירש בתפקידו החדש הן בעיקר פעולות רווחה, הוא מנסה לשפר עד כמה שהוא יכול את תנאי חייהם מחד ומאידך מבין שצריך להתחיל להתארגן כדי לסייע בעזיבת יהודים את המדינה. בקיץ 1935 הוא נעצר בפעם הראשונה ע"י הגסטאפו בקשר לדרשת יום כיפור שהנציגות הפיצה ולא היתה לרוחו של השלטון הנאצי כי הביעה מחאה נגד פוגרום ליל הבדולח. גם כאן לא מצאתי מספיק מידע, אני מניחה שזה דורש חיפוש של מסמכים נוספים. השחרור מהמעצר לא גורם לא להתחיל לדאוג לעצמו, אלא להפך להמשיך לפעול למען הכלל.

בתחילת 1938 בנו הנס מצליח להגיע לארה"ב, את בנותיו יצליח לשלוח לאנגליה ב-1939. בנובמבר 1938, אחרי אירועי "ליל הבדולח", הוא מסרב להתחבא וכמובן שנעצר שוב על ידי הגסטאפו. אז נכלא למשך שבועיים במחנה הריכוז זקסנהאוזן. לאחר שחרורו הוא פועל אפילו ביתר שאת למען הגירת יהודים מגרמניה, הוא אפילו מתכנו מחנות מעבר בבריטניה כי חשב שזה יסייע בשחרור הגברים היהודיים שרובם נעצרו אחרי ליל הבדולח. הוא מגיע לבריטניה ולארה"ב לדבר עם ארגונים יהודיים ואנשי ממשל בניסיון למצוא פתרון ליהודי גרמניה ואפילו היה נציג הנציגות הארצית בוועידת אוויאן, שהתכנסה ב-6.7.1938 שהתכנסה לדון בבעיית הפליטים.

ב-1939 למעשה מפורקת הנציגות היהודית ומוקמת נציגות חדשה, הירש ובק מתמנים, הפעם בהמלצת הגסטאפו, אליו הם למעשה כפופים. ב-26.2.1941 שוב נכלא הירש בברלין, הפעם הבינה אשתו שיש לפעול מהר להשגת אשרה, בינתיים נשלח הירש שוב ב- 23.5.1941 למחנה הריכוז מאוטהאוזן, אסיר מס' 559. ככל הנראה גם בינתיים מרתה נאסרה בברלין. לאחר חודשיים נפטר, לא ברור אם עונה למוות או חלה. בהודעה על מותו נרשם כי נפטר ב-19.6.1941 מדלקת במעיים. 5 ימים אחרי מותו ניתנה למרתה האפשרות לבקש חנינה, זה לא קורה ועד שמגיעות סופסוף אשרות היציאה לארה"ב לא אוטו ולא מרתה יכולים להשתמש בהן. מרתה תשלח למזרח ב-26.10.1942, את מותה מצאה בריגה, 3 ימים אחרי, ב- 29.10.19412.

ב- 1958 נקרא גשר בשטוטגרט על שמו, ב-1985, במלאת 100 שנה להולדתו נחנכה אנדרטה לזכרו ליד הגשר וגם הוחלה מסורת חדשה – מדליה שניתנת ע"י העיר מדי שנה לאנשים שפועלים לשיתוף פעולה יהודי-נוצרי. באוקטובר 2009 הונחו אבני זיכרון לזכר מרתה ואוטו הירש מול בפתח ביתם בשטוטגארט. בשבי ציון הקימו גן ואנדרטה לזכרו, אך למעשה מעטים מאתנו באמת יודעים מי היה האיש. אולי בבלוג הזה יש מאותו "דור לדור יביע אומר", החרוט גם על האנדרטה לזכרו.

אמי ספיין - סיפורה של שפחה

אמי ספיין היתה בת 17 שכהוצאה להורג בתלייה ב-10.3.1865. היא נתלתה על עץ הסיקמור מחוץ לבית המשפט של דרלניגטון, דרום קרולינה. מעט ידוע על מי שככל הנראה היא השפחה האחרונה שהוצאה להורג בארה"ב, בשלהי מלחמת האזרחים בהאמרקאית. צבע עורה היה בהיר, מכאן ניתן להסיק במידה רבה של ביטחון שאמה הרתה לגבר לבן, שקרוב לוודאי אנס אותה, מה שהיה אז נורמה מקובלת. בעליה היה מייג'ור אלברטוס סי. ספיין, בעל אדמות עשיר מדרלינגטון. עבודתה כללה טיפול בבנותיו של המייג'ור, שאגב בבגדי אחת מהן היא נתלתה. 

1865 - מלחמת האזרחים כבר כמעט בסיומה (היא תסתיים במאי, לא לפני ההתנקשות בלינקולן ב-14.4.1865), דרום קרולינה הרוסה מהקרבות נגד צבא הצפון בפיקודו של שרמן שניהל ביד רמה מדיניות של אדמה חרוכה מחשש מגרעיני תמיכה בדרום שיצליחו להתאושש. מינואר נכנסה לתוקפה פקודת שדה מס' 15, שחילקה חלקים נרחבים משדות האורז שנעזבו על ידי בעליהם למשפחות האפרו-אמריקאיות המשוחררות שחיו בשטחים (פקודה שקיבלה את הכינוי 40 אקרים ופרד). אבל לדרלינגטון עוד לא מגיעים כוחות צבא הצפון, הם תקועים בגלל סכר שעלה על גדותיו ולא מגיעים עד לדרלינגטון. כוח ראשוני נשלח לעייירה ומהחשש בורחים כל הגברים בעיירה, גם מייג'ור ספיין, שמשאיר את האחוזה בידי אביו הקשיש. כשהכוח מגיע לעיירה, אמי נשמעה ככל הנראה אומרת משהו כמו: "יבורך האל, הינקיז מגיעים!"

הכוח לא נשאר בעייירה, אבל בזמן השהיה הוא מתיר לעבדים לקחת חפצים שנותרו מאחור אחרי שבעליהם ברחו. העבדים לא בורחים כמובן כי הם בטוחים שזהו, הם שוחררו והמלחמה נגמרה והם כולם נשארים באזור. אמי ואחיה ככל הנראה לוקחים ריהוט ואר כך גם מעט מצרכים וטובין. ככל הנראה אז לקחה בגד של אחת מבנותיו של ספיין. לא ברור אם אמי סייעה לכוח למצוא אספקה ונשק, אבל מה שידוע הוא שהכוח לא פגע בנשות העיר ובנותרים. אלא שאז הכוח במקום קיבל פקודה להמשיך לכיון מחנה שבויים והגברים של העיירה חוזרים. ומה הדבר הראשון שהם עושים? מחזירים את "הסדר".

דיווחים שונים מסמנים את אמי כמנהיגה מקומית שסייעה לאויב, צבא הצפון (ה-union) ואף השתתפה בביזה והיא מיד נלקחת למעצר ומואשמת בבגידה, גניבה והתנהגות שאינה הולמת עבד. למען יראו וייראו היא עוברת משפט צבאי מזורז בו, פרקליטה הוא לא אחר מאשר בעליה. הוא מעיד על אמי שהיא בעלת מזג חם ופזיז, דעתנית ומהירה לכעוס אך גם צייתנית, אך הוא אינו מגן עליה והיא נמצאת אשמה ונתלית בכיכר העיר, ליד בית המשפט בדיוק היום לפני 153 שנים.

כשעמדה וחבל התליה לצווארה עוד הספיקה לומר שהיא בדרכה למקום בו יקבלו את פניה עם כתר של תהילה, אך דבריה נקטעו על ידי תלייניה. היא נקברה בקבר ללא שם, היא כבר כמעט ונשכחה. אלא שהיתה משמעות להיותה והיא הפכה לסמל בקרב העבדים באזורה שלא איבדו את התקווה לחופש.

את הסיפור שלה יש להניח שלא היו מכירים גם המעטים שמכירים אותו היום לולא ב- 30.9.1865 דיווח ה"Haprer's Weekly", השבועון הניו-יורקי שהיה השבועון הפופולארי ביותר בארה"ב בתקופת מלחמת האזרחים שתמך חד משמעית בביטול העבדות והביא הוכחות רבות לזוועות שבעבדות, בין היתר גם את סיפורה של אמי ספיין. סיפור קטן של שפחה שמתה עבור השוויון ונשכחה בצד הזמן.

הרקולס מליגאן - החייט והמרגל

הסיפור היום (כן, כן, השני השבוע) הוא על אדם ששמו נשכח כבר מזמן והיה אך הערת שוליים היסטורית נשכחת, למרות שבעצם יש לו השפעה לא קטנה על הפיכתה של ארה"ב למדינה. הוא כבר כמעט ונשכח עד שהגיע המחזה המילטון והפך את שמו, שם קליט להחריד, לשם מוכר קצת יותר, אם כי אולי בארץ יותר. הוא היה גבר חריף, בעל תושייה ואמיץ, השפיע מהותית על אלכסנדר המילטון, למעשה היה זה שהפך אותו מלויאליסט למהפכן, הציל (לפחות פעמיים) את חייו של ג'ורג' וושינגטון, סייע לניצחון על הבריטים, ישב במעצר, נלחם בעבדות וחי חיים מרתקים.

הרקולס מליגאן לא היה מחבורת המהפכנים הצעירים מהטעם הפשוט – הוא כבר היה מבוגר יותר ממרביתם. הוא נולד באירלנד ב-1740 וכשהיה בן 6 היגר עם משפחתו לניו יורק. אביו ביסס את מעמדו כרואה חשבון, הוא עצמו למד בקינגס קולג' (היום קולומביה), סיים את לימודיו והתחיל לעבוד עם אביו כרואה חשבון. אבל אלה לא היו החיים שהרקולס רצה לעצמו, למרות שהוריו העניקו לו חיים נוחים למדי, ולא הרבה אחרי הוא פותח חנות עילית לבגדי גברים בניו יורק. אני מניחה שזה לא הגיע ככה סתם פתאום, אבל אין הרבה יותר מדי תיעוד על חייו, הוא נודע כחייט בסופו של דבר, כלומר למעט הקטע הזה של מרגל, שאליו נגיע אחר כך.

למליגאן אין רק חוש אופנה מפותח, הוא גם טוב עם אנשים והוא עושה חיל בעסקיו, בעיקר בקרב הבריטים שכידוע תמיד זקוקים לחייט טוב ולא משנה איפה הם בעולם. הצלחתו מביאה אותו להיתפס כשידוך מספיק טוב עם אליזבת' סאנדרס, אחייניתו של האדמירל הבריטי צ'רלס סנדרס, שאגב יחד יביאו לעולם 7 ילדים – 5 בנות ו-2 בנים.

מליגאן, שנולד באירלנד ועבר לעוד ארץ בשליטה דורסנית בריטית, לא אהד את הבריטים בכלל. להפך, נטיותיו לעצמאות אמריקאית החלו לפחות עשור לפני מלחמת העצמאות. כבר באמצע שנות השישים של המאה ה-18 הוא הצטרף ל"Sons of Liberty" שהיו קבוצה ניו יורקית במקור, וסודית, של מתיישבים שהתנגדו למיסוי הבריטי, קראו לעצמאות אמריקאית ואף הוציאו עלון אופוזיציוני נשכני.  

כאשר מגיע המילטון לניו יורק, אחרי שירד מהספינה בבוסטון עם ההוראה להגיע למשרדי החברה בה עבד, הוא פוגש את מנהל המשרד - יו מליגאן, אחיו הבכור של הרקולס. בחודשים הראשונים של המילטון בניו יורק הוא נמצא הרבה עם מליגאן, בן ה-33, שלוקח אותו תחת חסותו ובמידה רבה היה זה שהפך את המילטון מפרו-בריטי, או טורי, למהפכן. המילטון נשאר בקרבתו עד לסתיו 1773, עת הוא מתחיל את לימודיו בפרינסטון, מליגאן מלווה אותו לשם, אבל מכיון שלא הסכימו להכיר שם בלימודיו הקודמים של המילטון, מליגאן מעודד אותו להמשיך בלימודיו בקינגס קולג' (קולומביה היום). לפחות בשנת לימודיו הראשונה, וייתכן שעד לסיום לימודיו למעט הפרק של מלחמת העצמאות האמריקאית, המילטון חי אצל הזוג מליגאן.

כשמתחילה המלחמה המילטון, כזכור, מתנדב למיליציה הניו יורקית ואחר מתקדם עד שהוא הופך ליד ימינו של וושינגטון, אבל מה על מליגאן?  ובכן, הוא נשוי לאחיינית האדמירל, כלומר לגמרי מחובר, גם משפחתית לחברה הגבוהה הבריטית, הוא אהוד על החברה הגבוהה בניו יורק שרובה בריטית, אחיו מספק סחורה לצבא הבריטי, הוא חבר בכנסיה האפיסקופלית ואחד מחבריו היה בעל עיתון מקומי שהיה שופר לתעמולה בריטית, ואיפה הלב שלו אתם שואלים? ובכן, עם המהפכה כמובן. לכן, כאשר ב-1777, וושינגטון והמילטון מבינים שהאמריקאים צריכים יותר מודיעין מניו יורק, ברור להמילטון שיש לו את האדם הנכון - הרקולס מליגאן, שמתמנה לשליח מיוחד וסודי.

למה זה כל כך קריטי? כי ב-1776 ניו יורק הופכת למרכז הבריטי באמריקה הצפונית ולמעשה לאמריקאים אין ממש עיניים שם. לא נשאר זכר ממרבית דיווחיו בזמן המלחמה, כך שלא ניתן להעריך עד כמה בדיוק סייע לכוחות האמריקאים ובאיזו תדירות, אולם הוא היה יתרון אדיר לאמריקאים בתקופה שהצבא הבריטי יכול היה למחוץ אותם, משל היו חרק טורדני. מליגאן ישב על ציר של מידע שלא דרש יותר מאשר אדם אחד שפשוט יחבר את הנקודות. זה בדיוק מה שעשה מליגאן – ליקט פרטים ששמע מלקוחותיו הבריטים, ממשפחתו וחוג מכריו, מהסחורה, היעד והתאריכים של המשלוחים שאחיו סיפק לצבא הבריטי ומהם קיבל תמונה מודיעינית טובה שנשלחה לוושינגטון. איך? בעיקר בזכות העבד שלו, קאטו.

תשאלו איך עבד? לא בטוח שקאטו היה עבד, יתכן שהיה אפרו-אמריקאי משוחרר שרק הסתובב עם מסמכי עבד כדי להקל על מעבריו בשטחים הבריטים. ככל הנראה הוא עבד בשכר הוגן ובתנאים טובים לכל אורך המלחמה. מצד שני קאטו מעולם לא קיבל הכרה והוא לגמרי סיכן את חייו בדרכים ולא ברור מה עלה בגורלו. ככל הנראה הוא שוחרר אחרי המלחמה, מה שגם די הגיוני היות ומליגאן היה בין מתנגדי העבדות הראשונים. אבל בזכות קאטו הגיע לוושינגטון מודיעין יקר מפז. קאטו היה מסתובב עם מטען בגדים של מליגאן ומכיוון שלא חשדו בעבד שיהיה מרגל, שני הצדדים נתנו לו לעבור בלי בעיות.

מאליגן שכלל את דרכיו מיום ליום, למשל הוא גילה שמודיעין יקר ערך מגיע דווקא מהגדודים הדרמנים ולכן מצא דרכים לעבוד גם איתם. כך ב-1777 העביר מליגאן לוושינגטון מידע על תנועות הצפויות של הצבא הבריטי בפיקודו של הגנרל הו בכיוון פילדלפיה, אמנם וושינגטון בסופו של דבר נחל מפלה, אך המידע שהעביר מליגאן סייע לו להינצל מתבוסה גדולה יותר. עזרתו של מליגאן, בעיקר בשנים הראשונות, לא תסולא בפז, הוא נתן למתיישבים יתרון אדיר.

ב-1779 קצין בריטי מגיע למליגן עם דרישה למעיל בהזמנה מהירה, כמה כוסות וויסקי והרבה צחוקים אחר כך, מליגאן מגלה מזימה לחטוף את וושינגטון וכמובן מצליח להעביר לוושינגטון את הידיעה לפני שהבריטים מגיעים אליו. צריך להבין, אם כי אני מציירת את זה בקווים פשוטים וקלילים שבריגול היתה סכנה רבה ומי שנתפס, כמו נתן הייל, הוצא להורג לרוב. מליגאן לא היה לבד, וושינגטון הפעיל מספר סוכנים ולרשת זו של סוכנים ניתן שם – טבעת קולפר, אם כי מליגאן בעיקר פעל לבד עם קאטו. למשל מתקפת הפתע הבריטית שתוכננה על אנשי ראשמבו סוכלה במידה רבה בשל טבעת סוכנים זו.

אחרי שהגנרל האמריקאי בנדיקט ארנולד ערק לשורות הבריטים בסתיו 1780, מליגאן נעצר באשמת ריגול, לא כל כך ברור מה מהלך הדברים, אבל בסופו של דבר הקשרים של מליגאן היו טובים, לא הובאו נגדו שום הוכחות מוצקות ומליגאן בעיקר ידע לדבר, לדבר ולשכנע. ככל הנראה הוא נשפט ושוחרר. הייתם חושבים שאחרי שחרורו הוא פסק מלרגל, אבל לא. הוא רק זהיר ומחושב יותר. למשל הוא מגלה במקרה שהבריטים מתכננים לארוב לוושינגטון בדרכו לחבור לראשמבו ושוב מציל את חייו.

סיפור שלא הצלחתי לגמרי לאמת טוען שהוא היה גם בבונים החופשיים ושבאחת הפעמים שחקר קצין בריטי הבין שהוא תחת מעקב, הוא פצח בריצה והגיע עד לישיבה של הבונים החופשיים ונכנס אליה, לא ברור מה היה שם אבל ככל הנראה גם הקצין הרודף היה מהבונים החופשיים והוא נכנס אחרי מליגאן לישיבה, מה קרה שם זה לא ברור כי מה שנפתר בבונים החופשיים, ככל הנראה גם נשאר שם.

כך אנחנו מגיעים ל-26.11.1783 יום הפינוי הבריטי מניו יורק, הכוחות האמריקאים ובראשם וושינגטון נכנסים לניו יורק. מצבו של מליגאן לא ברור, האמריקאים בעיקר רואים בו משתף פעולה עם האויב, מליגאן נתפס כלויאליסטי למרות שנחשד כמרגל. זה מסוכן, רבים מאלה שנחשדו כלויאליסטים גורשו ואף נרצחו בימי העצמאות הראשונים ומה לעשות? מליגאן שמר על תדמית של זה שמתרועע עם האויב. אז אתם יודעים מה וושינגטון עושה מיד בתום המצעד? הוא רוכב לביתו של מליגאן, מתיישב לאכול אתו ומסתגר אצלו כמה שעות טובות. מה היה שם? אין לי תיעוד, לבד מהידיעה שגם קנה בגדים, אבל וושינגטון הוכיח שאין מליגאן הוא "אחד מהחבר'ה". אגב מאז הוא גם היה לקוח קבוע של החנות של מליגאן, שאף תלתה בכניסה את השלט "המלביש הרשמי של ג'ורג' וושינגטון". 

מליגאן עשה חיל, לא הרבה אחרי המלחמה הוא נמנה, יחד עם המילטון על 19 הניו יורקים שיסדו את האגודה הראשונה נגד העבדות. הוא פרש רק בגיל 80 ומת כעבור 5 שנים, ב-4.3.1825, שלגמרי במקרה יוצא מחר לפני 193 שנים. הוא נקבר ככל הנראה בכנסיית טריניטי לא הרחק מהמילטון שהיה, עד למותו של המילטון בדו קרב מול סגן הנשיא בר, אחד מחבריו הטובים.

הסיפור הנשכח של ד"ר גיזלה ינושבסקה

אחד הדברים שאני אוהבת בסיפורי ההיסטוריה (וסליחה ומחילה מהבכור שלא כתבתי היום על מי מחבורת המילטון, אבל סוף השבוע עוד ארוך, מי יודע?) הוא לא רק האפשרות לספר סיפורי היסטוריה אהובים, אלא גם הפעמים בהם אני מוצאת סיפורים שלא הכרתי. היום נתקלתי בסיפור על אישה כזו ולצערי הנבירה השטחית בארכיונים לא הניבה פרי, אבל כך או אחרת זה סיפור שצריך לספר.

מעולם לא שמעתי עליה קודם והיא עלתה היום לגמרי במקרה בחיפוש אחר משהו אחר - תכירו גיזלה ינושבסקה (נולדה רוזנפלד, בין לבין היתה גם קוהן) - רופאה, פורצת דרך, אחת מ-79 היהודים שקיבלו את אות הגבורה הגבוה ביותר באוסטריה על פעולתם במלחמת העולם ה-1 שמתה בגיל 76, היום לפני 75 שנים בטרזיינשטט.

לצערי לא מצאתי הרבה חומר בכלל. אחיה הצעיר היה אלכסנדר רודה רודה, סאטיריקן שאולי יצא לכם לשמוע עליו, הוא היה מגויס לתעמולה האוסטרית במלחמת העולם ה-1. כך או אחרת, היא נולדה בכפר מוראבי באימפריה האוסטרו-הונגרית בשנת 1867, בת אחת מחמישה, למשפחה יהודית. הם עברו לסלובניה במסגרת עבודתו של האב, שם החליפו את שם משפחתם לרודה (חסידה בקרואטית - לזכר החסידות שהיו מקננות על ארובות בתי כפר מולדתם). את לימודיה סיימה בעיר ברנו הצ'כית. לא ברור מה הביא אותה להתחתן מיד אחרי סיום הלימודים עם יואכים קוהן, שהיה מבוגר ממנה בהרבה שנים, אבל כך או אחרת נישואיה הראשונים לא החזיקו מעמד.

אחרי גירושיה היא עוברת לשוויץ, שם עוברת את בחינות לאוניברסיטה ונרשמת ללימודי רפואה באוניברסיטת ציריך, בשנה שבה מארי היים-פוגטלין, האישה הראשונה שקיבלה תואר ברפואה בשוויץ, קיבלה את תעודתה וזה היה כזכור, או שלא, סקנדל חברתי לא קטן בשוויץ. מיותר לציין שלא הרבה נשים עשו את זה. בזמן לימודיה היא מתנדבת בבית החולים בציריך ורוכשת ניסיון כמיילדת.

ביוני 1898, בגיל 21, גרושה ורופאה, היא עוברת לגרמניה, כחצי שנה אחר כך היא ממונה לשירות הרפואי הציבורי ומקבלת לידיה את המינוי הראשון של אישה כרופאה ממונה ציבורית, בעיר בניה לוקה (בוסניה-הרצגובינה). אגב הקהילה היהודית שם מנתה כ-336 בני אדם בתחילת המאה, 70 נותרו אחרי מלחמת העולם השניה. היא חוללה מהפכה בריאותית בעיר ובעיקר דאגה לטיפול רפואי נאות בנשים שסבלו מהזנחה פושעת. לא לוקח לה הרבה זמן להתאהב במפקח שלה, לדיסלב ינושבסקי, שגם הוא היה מבוגר ממנה ב-20 שנים.

האהבה אילצה אחד מהם להתפטר מתפקידו וגיזלה היתה זו שהתפטרה. היא מתחילה לעבוד כרופאה במרפאת חוץ לנשים מוסלמיות. היא עובדת שם מעל עשור וכשבעלה פורש לגימלאות, הם מחליטים לעבור לגרץ והיא נרשמת לאוניברסיטה להמשך לימודי רפואה מעט לפני פרוץ מלחמת העולם הראשונה.

כשהיא מתאלמנת ב-1916, היא מחליטה להתנדב לחיל הרפואה. עקרונית הייתי אמורה למצוא יותר תיעוד על מי שקיבלה את עיטור הגבורה של הצלב האדום הגרמני ועיטור הגבורה האזרחי האוסטרי, אבל לא מצאתי, זה דורש נבירה עיקשת יותר ככל הנראה. אחרי המלחמה היא פותחת מרפאה פרטית בגרץ ופורשת לגימלאות ב-1935. בכל אותה תקופה היא פועלת לטובת שכבות מצוקה והיא מאוד מעורבת חברתית, גם במסגרת עבודתה כרופאה וגם כפילנטרופית ואף זוכה בפרסים על פעילותה.

גם אחרי פרישתה היא ממשיכה לפעול בתחום ואף זוכה במדליית כבוד של המועצה הרפואית הגרמנית. ב-1937 היא מקבלת את צלב האבירות האוסטרית, אבל ב-1938 יש אנשלוס כזכור וכל אלה כבר לא יעמדו לזכותה. כיהודיה היא אינה מורשית יותר לפעול במרחב הציבורי ולא מצאתי שום תיעוד מלבד העובדה שב-1940 הוחרמה דירתה והיא נשלחה לוינה ומשם לטרזיינשטט, שם מצאה את מותה בגיל 76, ממש היום לפני 75 שנים ב- 3.2.1943. סיפורה היא אחד מיני מיליוני סיפורים שמעולם לא שמענו עליהם והם נבלעים במחשכי הזמן. מקווה שגם אתם מתרגשים כמוני מעצם ההכרה בסיפורה. יהי זכרה ברוך.