בין בנט לשוטר הכשרות הדור הבא - תחושת אי הנוחות גוברת

בנט כבר יוצא לי מכל החורים, סליחה שזה נשמע גס, אבל אני מתחילה לחוש בהרגל כפייתי לרצות להתקלח כשאני שומעת את השם שלו. הוא מזכיר לי כל הזמן את ליצן הכיתה, זה שלכולם כבר נמאס ממנו והוא לא מבין וממשיך גם כשעבר המומנטום. לאורך זמן החינניות של להיות ליצן הולכת ופגה, ליצנים מקצועיים יודעים מתי לתלות את המגבת, אופורטוניסטים לעומת זאת ממשיכים בלי סוף וגם מתחילים לחזור על עצמם. זה לא קל להשתלט על ליצן הכיתה, צריך לגשת לנושא הזה בעדינות כי מצד אחד אתה לא רוצה לחסום את הילד ומצד שני אתה מוכרח לשים לו גבולות. אני מניחה שקשה להתכוונן על המינון הנכון, אבל נראה הגיוני להניח שכל עוד הליצנות לא מפריעה לאיש מוטב להניח לליצן לנפשו, אולם מהרגע שהליצנות עברה את גבול הטעם הטוב ו/או פוגעת באחרים היא דורשת טיפול. לדוגמא הלצה הקשורה לחומר הנלמד תתקבל בחיוך והתקדמות הלאה, אך כאשר הליצן נטפל לאחד התלמידים ולועג לו באופן שיטתי יש לשים לזה סוף. בגנון האולטימטיבי, היינו הממשלה, תפקיד המחנך הוא שלו ואכן זה כרוך בהרבה כאב ראש. מסביב שולחן השרים תפקיד הליצן מחליף ידיים לעיתים, אך הליצן הקבוע והבלתי מעורער הוא בנט. הבעיה העיקרית היא שנראה שבנט מייצר הלצות רדודות שלא היו חינניות מעולם והוא גם לא מפנה אותן לקהל הרחב, אלא רק לפלח אחד שבעיקר צוחק נוכח זרימת הכסף הבלתי פוסקת לכיוונו. בעיניהם בנט הוא הילד הצוחק עם היד בסכר - מכוון את המים ומספר בדיחות כדי להעביר את הזמן.

בהתחלה עוד אפשר היה לסלוח לו, 100 ימי חסד וכאלה, אך ימי החסד תמו חלפו והילד מסרב להתבגר לתפקיד (בעצם לשלושת התפקידים, בנט הוא שלושה שרים אם אינני טועה - כלכלה, שרותי דת וירושלים והתפוצות, לא? אולי זה מסביר את זה, הוא מוצף ומן הידועים הם שלחץ מעודד הומור). בין היתר, כמו כל ליצן כיתתי טוב, הוא כבר הצליח למצוא את הטרף הקל בכיתה, זה שהמורה יטה לא להתייחס לירידות עליו - השרה ציפי לבני. מה הפעם? טוב ששאלתם, הפעם בסטטוס בדף הפייסבוק שלו הוא כותב  בהתייחס לנאומה של לבני בכנס "כלכליסט" - "אם אין פרטנר פלסטיני, נלך על הסכם עם חייזרים". כן, אין ספק הנה טיעון מצוין, בנוי לתלפיות, עונה לנקודות שהועלו, בוחן את הנושא מכל הכיוונים ובאמת מעלה טענה שכנגד בעלת ערך איתה ניתן להתווכח. זה ספיסימן, זו תשובה שצריכה להילמד לדורות, זו מהות הפוליטיקה - דוגמא ומופת של שר בכיר, שיודע לכבד דעות השונות משלו, שמבין את גבולות השיח הציבורי, מכיר בדוגמא שהוא מהווה ומבטל טיעון של אחר בהעלותו טיעון בעל ערך רב יותר או נקודת מחשבה אפשרית אחרת. מכיון שדומה שבנט יורה תגובות ללא הכרה וללא ביקורת עצמית (ככה זה כשזחוחים) לא נותר לי אלא שוב להסיק שהבעיה היא איתי - הציפיות שלי גבוהות מדי, זו אני שצריכה להבין שבנט הוא לא עוד שר בממשלה, הוא אח בממשלה ובין אחוקים מה שרץ זה דאחקות, גם אם אין בהם טיפה של ענייניות או היגיון או כבוד לתפקיד.

דרך אגב, מבחינה דתית - חייזרים זה מותר? כי אם זה כשר זה מביא אותי בדיוק לנקודה הבאה שלאחריה גם אסיים להפעם. לא אכפת לי אם אני מעצבנת אתכם, זה ממש לא מעניין אותי, הנושא הזה של דת ומדינה יוצא לי מהאף. הפעם מדינת ישראל מציגה משטרת כשרות - אכן אם רציתם לראות דתיים על מדים בא סגן השר לשרותי דת (האח) אלי בן דהן ונותן לכם את זה ובגדול - משטרה דתית לענייני כשרות עם סמכויות והכל. אני לא צוחקת, הרי לכם קישור. כי עכשיו, כשרבים בציבור הבינו שהרבנות היא גוף מסואב (ותודה גם למבקר המדינה), אין טעם לבחון את הדברים מחדש, יש להזרים יותר כספים ולתת יותר סמכויות. כמו שאומר בן דהן "אני בעד מדינת ישראל כמדינה יהודית ואנחנו צריכים לשאוף שהכל ילך בכיוון של המדינה" הנה לכם מדיניות ממשלתית על רגל אחת. אתם מבינים, אנשים מנסים להשתחרר מהגוף הזה שהוא יותר פוליטי מדתי ובמקום זה, עכשיו שליחי הגוף הזה יבדקו בציציותיהם הרבה יותר מאי פעם וגם תהיה להם סמכות לבוא בדרישות ולהטיל קנסות. פייר זה מרגיש כאילו מהרבנות יציל רק המוות, אבל אין מה לשמוח כי אז לרוב אתה נופל לידיהם של חברה קדישא, אבל אותך זה לא ממש מעניין כי אתה כבר מת. אני מציעה תגובת נגד, שילחו רק נשים לעבודה, פקחי הכשרות כבר לא ירצו להיכנס לעסק של נשים בלבד ותמיד אפשר לשלוף את קלף הנידה...

צחוק בצד, מה שאנחנו צריכים יותר מכל מהמדינה שלנו זה חופש, אם תדע המדינה הזו להקפיד  על החופש האזרחי של תושביה יהיה לכולנו הרבה יותר קל, לא שזה יעשה אותי סובלנית לבדיחות של בנט, אבל שחרור המדינה הזו מהכפיה הדתית שהפכה פשוט לחלק מהחיים, יכול גם לצמצמם את כוחו של בנט, וזה יהיה מצב של win-win לכולנו...  אם לא נפריד דת ומדינה, במדריך ההישרדות לחילוני בישראל תשאר רק מילה אחת "לברוח". 

משא ומתן, התנחלויות, שחרור אסירים ולופ אין סופי של שידורים חוזרים בנושא הדמוקרטיה ושברה

אתמול שיתפתי בדף הפייסבוק שלי את הכתבה על רם כהן, מנהל תיכון בת"א שקרא לפני הבחירות האחרונות להצביע למרצ וחד"ש והשבוע יש לו על כך שימוע שלפני פיטורין. בתחילת הכתבה אומר המנהל מפורשות שהוא מקדם אג'נדה של חיים משותפים במדינה שלנו ורואה בעצמו מחנך פוליטי. אני מוצאת את הכתבה איתו מרתקת, גם בגלל סגנון בית הספר שהוא מתאר שם שנשמע לי קרוב ביותר למה שהייתי מצפה מבית ספר בעידן שלנו להיות ומסתבר כנראה שאפשר בכל זאת ללמד גם אחרת וגם בגלל הצורה בה הוא רואה את תפקידו כמחנך - אין הפרדה בינו כאדם ובינו כמחנך וזה כל כך יפה. זה גם מה שיוצר, כבר שנים דרך אגב, מיתוסים של מחנכים אגדיים - כאלה שהיותם אדם ומחנך הוא שלם אחד ולא משהו שנעשה במשמרות ולא "טכנאי הוראה".

הרבה נושאים מעניינים וברי דיון עולים מהכתבה, במקרה בדף של חברה התפתח דיון שלם לנושא האפליה המשתמעת מדבריו לגבי העסקת/אי העסקת מורה מ"תפוח". רם כהן מסביר את זה בצורה מאוד עניינית, הוא לא היה מעסיר מורה מ"תפוח" כיון שמורה כזה שעליו מוטלות גם שעות החברה ושעות אזרחות לא יכול ללמד באמת מהי דמוקרטיה בעוד בחיי היומיום שלו הוא פוגע בה בעצם מקום מגוריו. אבל יתרה הוא מסביר שמחנך צריך לראות את הילדים, מחנך שלא רואה גם את הילד הפלסטיני לא באמת רואה את הילדים. בעיני זה הסבר מקצועי נהדר. אבל אין ספק שיש כאן דילמה בעיני רבים ואני יכולה להבין אותה, בעיני, כמה צפוי, אין כאן דילמה. מבחינתי המשוואה מאוד פשוטה - אין לישב את השטחים הכבושים כי אין מה לעשות בשטחים הכבושים, הם לא שלנו. כאזרחית אין לי הרבה אפשרות להשפיע על המדיניות של הממשלה שלי, אני די מוגבלת במחאה החוקית האפשרית. אז ברור שהמקום שאני משפיעה בו בעיקר הוא בפתק שלי בקלפי. בואו נשים את הדברים על השולחן, אם זה המקסימום השפעה שלי זה שולי ביותר אבל זה לא יגרום לי להפסיק. אני יכולה להשתתף בעצומות, במחאות, בהפגנות, אני יכולה גם להחליט שאת הכסף שלי אני לא מבזבזת על תוצרת השטחים כי זו יריה ברגל למחזיקים בדעה שלי. לא מספיק שכספי המיסים שלי מתגלגלים לשם, אני גם אמורה את מה שנשאר לתרום לאחזקתם? לא נראה לי. 

לא אכנס שוב לעומק הנושא של דמוקרטיה מהותית מול דמוקרטיה תהליכית, אנחנו כל הזמן מנפנפים בתהליכים דמוקרטיים הבעיה היא שבדרך המהות הולכת לעזאזל ואז כל הנושא הדמוקרטי לחלוטין מאבד מעוקצו. זה חוזקה של הדמוקרטיה וזוהי חולשתה, אם נאבד את המהות כל התהליכים שבעולם לא ממש יעצרו את הדרדור איטי ככל שיהיה ואני די בספק שהוא איטי. לכן למעשה גם אין מקום מבחינתי לדון בנושא של יהודי ודמוקרטי זה שעטנז כמעט בלתי אפשרי. אך הבטחתי שלא אכנס לזה - אני כן רוצה להיכנס לנושא השיפוט הערכי, זה משתלב יופי עם מהותה של הדמוקרטיה וגם עם מהותו של חינוך. כל עוד אנחנו פועלים במסגרת חוקית יש אפשרויות רבות למרי אזרחי. מרי אזרחי לא אלים לא נועד לפגוע בדמוקרטיה, הוא נועד לחזק אותה. דמוקרטיה נשענת על על הבנה אמיתית של זכויות אדם. האנשים שצעדו אתמול בתל אביב עם הפליטים לא מחלישים את הדמוקרטיה הישראלית, אלה הם קרני האור המאירות את אבני הבוחן, הם הקול השפוי שמשאיר אותנו על המפה. לאורך ההיסטוריה, פעמים רבות היתה דעת המיעוט הדעה שכדאי היה לאמץ מלכתחילה (לדוגמא: פס"ד קורמאטסו נגד ארצות הברית) ולא סתם, במצבים קשים אנשים נוטים לותר על אינטרסים כלליים ולהיצמד לאינטרסים הפרטניים מכל מיני סיבות, לרוב מן הסתם ביטחוניות. יש חשיבות אדירה לכושר השיפוט שלנו ולציווי המוסרי שמוליך אותנו. כאשר בחיל האויר היה מפקד שחשב שפצצת טון המשמעות היחידה שלה היא מכה קלה בזנב, היה בהחלט מקום לתהות על הצווי המוסרי של מפקד שכזה אל מול מותם של אזרחים חפים מפשע כחלק מנזק היקפי "נורמטיבי". זו משמעותו של השיפוט המוסרי שלנו, הבחירה בדבר הנכון על אף המחיר. לאור זה צריך לחנך את ילדינו מה שמחזיר אותנו למורה מ"תפוח".

במקרה של אי העסקת המורה העלום מ"תפוח" יש מין האפליה, פסילת אדם על בסיס מקום מגוריו או כל קריטריון אחר היא פסולה. אך מה עומד פה על הכף? מבחינתי עומד פה המוסר של מדינת ישראל. מי שמאמין במשא ומתן ומי שמאמין שיש פה עוד סיכוי צריך להבין שצריך לסגור את נושא ההתנחלויות, בטח שאסור לעבות אותן, לעבות אותן משמעו להיתקע בעובי הקורה ללא אפשרות מילוט. זה לא מספיק רק להגיד אני עקרונית בעד משא ומתן צריך, צריך להגיד לא להתנחלויות. נקודה. אמרה את זה יפה חברת הכנסת מרב מיכאלי והעלתה את זה היום לדיון ציבורי. לי יצא לשמוע היום את השר אורבך מנסה לנתק את ההתנחלויות מהמשוואה, להסביר ששחרור מחבלים לא יביא לשום דבר, לצייר את ישראל כקרבן של מדיניות נגררת, להסביר שלמעשה הוא מתנגד לכל אלה ועל הדרך הוא בכלל היה שם כדי לתמוך במדיניות הממשלה. אין לי אלא להניח שהסינוזיטיס גרם לנתניהו לשיתוק זמני אחרת לא ברור איך הוא לא קורא את שריו המתפרעים לסדר, כי הם בוודאי שמים אותו ללעג ולקלס. גם משחק הכבוד הזה של ה"בית היהודי" הוא פריבלגיה של דמוקרטיה מטורללת - "אנחנו (בבית היהודי) אחים בקואליציה אך כמו כל כבשה שחורה מתנגדים, אחר כך כאילו מיישרים קו בעוד אנחנו קורצים לקהל הבוחרים שלנו ומזרימים לו עוד כספים". אופס, חזרתי להתנחלויות, איזה טיעון מעגלי. אני סיימתי, הלופ הזה גומר אותי... 

פוסט הנקודות - כתיבה של אחרים, סינוזיטיס, אמ"ן, טרור וקצת מוזיקה

1. כשהבכור שלך פותח בלוג וכבר ביום הראשון מספר הכניסות אליו גדול בערך פי שלושה ממספר הכניסות לבלוג שלך ובמקום לחטוף מחסום ספרותי אתה אשכרה מסתובב כמו טווס גאה, כנראה שהתבגרת. ייתכן אפילו שתהליך ההפנמה של ההגדרות שלך כהורה הושלם. אפשר לראות בזה את המבחן האולטימטיבי - לא עוד להפסיד בכוונה בכבוד במשחקי קופסא וקלפים, אלא live knockout - שנאמר קשה באימונים, קל ברסיטל (נראה לי יותר מתאים לאורח החיים שלנו מאשר דימויים על קרבות וכאלה). אל דאגה אני לא תולה את המגבת, אבל בטח שאני מפרגנת ולכן שוב מציינת בנון שאלנטיות את כתובת הבלוג שיהווה את נקודת המפנה בכתיבה המודרנית כפי שאנחנו מכירים אותה. 

2. נתניהו אושפז לשעתיים בשל סינוזיטיס - לא יודעת מה איתכם אבל אני סבלתי מסינוסיטיס כרוני בעברי (בהווה זה קורה לי לעיתים רחוקות) כדי להגיע לסבל בלתי אפשרי המחייב הגעה לבית חולים וצילום מערות האף כמובן צריך לא להתייחס לכאב במשך פרק זמן מסויים. זאת אומרת זה לא עובר מאפס לאחד. איך אני אמורה לסמוך על האדם המופקד על בטחוני (בסדר, במקרה הזה אני באמת לא סומכת, אבל זה שולי ופרטני) כאשר הוא אפילו לא קשוב לגופו. כלומר, בחייך, נתניהו, לא יכולת ללכת לרופא ביום שישי בבוקר ככל האדם? באמת שהיה צריך לבזבז שוב את כספינו על אשפוז שלא לצורך בבית חולים? הרי אם חלילה זה היה אזרח מהשורה, נניח אני, הקופה לא היתה מאשרת לי בכלל את הפניה. ולכן מראש לא הייתי יוצאת לבית החולים (ועזבו את הקטע של מי ישמור על הילדים) אלא מוצאת את עצמי במיטה בולעת כדורים כל סוף השבוע ובין לבין הזיות החום הייתי סופרת את הדקות עד ליום ראשון בבוקר בו תשלח אותי הרופאה לצילום דחוף של מערות האף בקופה וכמובן שהבנזוג ינהג ויאלץ לקחת חצי יום חופש לפחות כי מי יכול לנהוג אחרי התפרצות מטורפת של סינוזיטיס שנגרמה כתוצאה מדחיה והזנחה? שלא לדבר בטח על הסגירות הבטחוניות שהאשפוז הזה בודאי הצריך. למה נתניהו לא יכול לגלות אחריות ולדאוג לטפל בעצמו כמו כל אחד מאיתנו בזמן? זו לא קטנוניות שמאלנית, זוהי ביקורת על דרך התנהלות שמעידה הרבה על המתנהל חסר האחריות, במקרה זה ראש ממשלה - תפקיד שבאופן כללי יש ממנו ציפיות ובאופן פרסונלי כרגע - אין.   

3. אמ"ן מעריך כי החמרת המצב הכלכלי והאלימות המואצת ידחפו עוד צעירים לארגוני הג'יהאד ואלה הופכים לאיום מטריד. ברור שמתבקש לומר - וואלה כי הרי זה כל כך ברור שיש שיגידו - טאוטולוגיה. אבל בואו לא נהיה ציניים. הקורא הסביר (ומשולל הציניות) עשוי להסיק שבעצם אמ"ן מעריך שהאינטרס של ישראל זה רווחה כלכלית שתפחית את האלימות וגם את שיעורי ההצטרפות לארגונים, לא? אז בעצם אם אנחנו נפעל לטובת הקלות והסכם בר קיימא זה יעלה את רמת הביטחון של תושבי ישראל ומכאן שאם נמשיך לסגור מעברים, לתקוף, לעצור אנחנו דוחפים עוד ועוד צעירים לשורות הארגונים ופוגעים בעצמנו באינטרס החיוני של מדינת ישראל? מעניין. אז בעצם סגירת המעבר בכרם שלום (סגורים על זה שזה כ' ולא ח'?) על 16 טונות התות ומאה אלף הפרחים שהולכים ונרקבים עשוי לדחוף עוד אנשים לזרועות הטרור? מעניין. טוב העיקר שאנחנו יודעים את זה ולוקחים את זה בחשבון במסגרת קבלת ההחלטות. כמו שאומר יעלון - אין פרטנר וראו את התייחסותי לזה בפוסט של אתמול (לא צריך לקשר - תסתכלו ימינה, ימינה הצד של הבלי שעון לקונפורמיסטים שביננו, יש שם את רשימת כל הפוסטים לנוחותכם כמובן). 

4. אתמול סיימנו שבוע ראשון בלבד בחיינו החדשים עם טרומבון וכינור. אני לא יודעת מה יעלה בגורל המסע החדש הזה לארץ התווים כלי הנשיפה והמיתר, אבל אתמול בערב ישבו הילדים שלנו ולימדו אותנו על הכלים וערכו קונצרט קצר. בעיני התחילה מסורת חדשה וחילונית שממשיכה את ההחלטה שלנו להדליק ביום שישי נרות, אבל לא בשם האל אלא בשם של ערכים שנראה לנו שהשבוע הזה דורשים יותר התייחסות

5. אם באמת יש לכם זמן לקרוא היום אז אל תשחיתו אותו עלי יש שני מאמרים שאני רוצה להמליץ לכם:

א. ראיון עם מחנך מעורר השראה: http://www.haaretz.co.il/magazine/ayelet-shani/.premium-1.2200734

ב. כתבה ארוכה אך חשובה ומאירת עיניים: http://www.haaretz.co.il/magazine/.premium-1.2200680

אני באמת בסדר, אין לי חום ואין לי כאב ראש (זה שמור למלכת הדרמה נתניהו), התחלתי את הפוסט בלפרגן לבכור והמשכתי בלפרגן לאחרים והשמים בחוץ לא נופלים. שתהיה לכולנו שבת רגועה

תהיה לשבת - אני רק מניחה פה משהו לא ממש אפוי בערך כמו העוגות שרק תיכננתי לאפות היום והתעצלתי

שישי בבוקר, יש לי המון דברים לעשות באופן עקרוני, אך מכיון שבשל איזושהי קארמה ממש טובה חברו להם מספר מאורעות מעודדי עצלות וכתיבה נינוחה, אני לא ממש מוצאת את האנרגיה להניע את הגוף למען כל המטרות הטובות האחרות שראוי היה לעשות. העניין הוא שהקניות מאחורי, ארוחת הערב לא באחריותי (חמי וחמותי עלו על המוקש במקומי), למרכזית יש שיעור כינור באמצע היום (בטח בהתחשב בעובדה ששישי יום קצר), הדחתי כלים, עשיתי כביסות ואת כל השאר אפשר למעשה לדחות. אז אני מתעצלת ולא מתביישת.

היה שבוע עם הרבה התחלות חדשות - טרומבון וכינור ומשקפיים וכאילו שלא די בזה החליט יורש העצר לפתוח בקריירה סולו משלו ככותב בלוגים והיום יצא הפוסט הראשון ועכשיו יש לי ילד שהולך לבדוק מספרים - אבוי לעיניים שנאלצות להביט במראה חסרת הרחמים :) אין לי אלא להביט באנרגיה היצירתית הזו שפורצת מבכורי בימים האחרונים בסיפוק ולסמוך עליו שידע לנווט את עצמו למקומות אליהם הוא רוצה להגיע. זה לא שהייתי צריכה עוד סיבות להיות גאה ומאושרת, אבל יש משהו מאוד מרגש בתהליך המקסים הזה שהוא מתחיל ממש עכשיו של מעבר מילד לנער, יש בזה מן העונג הצובט שמעלה חיוך גאה אבל חונק את הגרון. נהנית מלראות אותו עובר נקודת ציון ומנסה כל הזמן להיות האמא שתמיד רציתי להיות ומנסה לשפר את האמא שאני, בעיקר כי זה מגיע לו. מאוד יפה התהליך הזה, גם גורם לך להבין כמה התבגרת, בעיקר אם אתה לוקח רגע לכתוב על זה.

אבל כבר זמני הולך ומתקצר ומיתרי הכינור יאלצו אותי לסיים ולי יש תהיה קטנה לשבת בעקבות דבריו של יעלון שקראתי על הבוקר, לא שיש חדש תחת השמש. זאת אומרת יעלון לא אמר שום דבר שהוא לא אמר קודם, זה אני שהבנתי משהו. בקיצור יעלון טוען שאין פרטנר להסכם של שתי מדינות לשני עמים, שאם נקבל את מתווה קרי יהו טילים על תל אביב והכלכלה תהרס - ממש ארמגדון מזל שיש לנו את יעלון ויליס (סליחה, זה ברוס ויליס, יעלון זה בוגי - טעות שלי) שיציל את המצב. יעלון (סליחה - אצלי בוגי לנצח ישאר אחד מהאיכרים הקמצנים ושוחרי הנקמה מ"מר שועל המהולל" של רואלד דאהל, לא שזה לא מתאים, רק אומרת) עומד על משמרתו כבר הרבה זמן, ובמשמרת שלא לא יקום ההסכם שהוא יתן לו את ידו. כשאני שומעת אותו אני תמיד תוהה, אם פשוט למדנו לקבל את השפה הדואלית הזו כי מה שיעלון אומר הוא בעצם וידוי מיומנו של הנץ הבטחוני הישראלי - אין פרטנר לשתי מדינות לשני עמים כי ישראל היא לא פרטנר. הוא לא מסיים את המשפט, הוא נותן לסינפסות שלנו להתחבר לבד ולהגיע למסקנה המוטעית שהוא מצביע על הצד השני, אך יעלון מתכוון למה שהוא אומר - אין פרטנר כי אנחנו לא פרטנר. הרי מי באמת מאמין לתסריט חסר האונים שמצייר יעלון בדמות המדינה חסרת עמוד השדרה שתקרוס כי טילים יפלו עליה? איפה החוסן הישראלי הזה שדוברי הימין כל כך אוהבים להזכיר ובכל הזדמנות (אפרופו נתניהו שהכניס לז'רגון החדש את "בהתרעה ובהכרעה" בהתייחסו בעמוד הפייסבוק שלו למסיימי קורס הטיס)?

אבל התהיה האמיתית שלי לאחרונה היא הרבה יותר פנימית משאלת הסכסוך הישראלי פלסטיני. כי בהנחה שזה האחרון נפתר - האם יש לנו פרטנר למדינה אחת לעם אחד? אני מתחילה לחשוש שמה שמפחיד אותנו מלגשת לסיום הסכסוך הישראלי פלסטיני זה המחשבה של מה נעשה כאן לעזאזל אם נצטרך להתעסק רק בעצמנו? הרי נטריף את עצמנו לדעת ולא יהיה לנו אף אחד אחר להאשים. זהו, אני את תהייתי לאויר העולם שיחררתי. סוף שבוע נעים שיהיה לכם

שוב פיספסנו את סנטה - פוסט עברי באיחור אפנתי לחג המולד?

750 אנשים לחצו על "like" על הסטטוס של עירית לינור ו- 81 שיתפו אותו. אם היינו מדברים על מספרים הם אולי קטנים ביחס לסטטוסים אחרים, אבל אני הייתי חותמת היום על מספרים כאלה, פשוט כי אני לא שם. אבל לא במספרים עסקינן, למרות כמיהתי הידועה לכל. אז ראשית מן הראוי שאביא לידיעתכם מה היה כתוב שם, ובכן: "לא שומרת מצוות, לא מאמינה באלוהים, נוסעת בשבת לקנות אוכל לא-כשר, מדי פעם מתעצבנת על חרדים. אבל כל אלה זוטות של משפחה. עם הנצרות יש לי חשבון אישי של 2014 שנה. חד מולד שמח? פחחח. קודם שיחליפו את הדנא התרבותי האנטישמי שלהם". אולי יש להתחיל עם הסוף? כי אם בהחלפות אנו דנים אז אולי יש מצב להחליף את לינור? מהדנא הגזעני שלה כבר יש לנו מספיק בארץ. רבות ניתן לכתוב על הטרחנות, עודף האינפורמציה האישית, חוסר הסבלנות, אי הבנה של ההיסטוריה(אפילו סוג של בורות) והגזענות אבל למה להכביר במילים אם אפשר להתחיל מהסוף ופשוט להחליף? 

אז הגיע חג המולד, באמת נורא נחמד עם דוד סנטה השמנמן ומלא החיים שנדחס לארובות ושולף מתנות מכרכרתו הרתומה לאילי הצפון עם השמות המקסימים, וכל הסיילים של אחרי, עצי האשוח והשלג. החג שהוליווד הכי אוהבת, החג של החגים הנוצריים. לא חג שלנו, אבל אנחנו לא אוהבים להישאר בחוץ. לבד מהחשיפה למערב (בו חג המולד המושלג הוא קונסנצואלי ונחגג ברוב הוד והדר), הגיעה גם העליה מרוסיה והוכיחה שניתן גם לחגוג את חג המולד ואנחנו נשארנו בדיסוננס, ביהדות אין חג המולד. ולמרות שאנחנו נורא אוהבים להזכיר שישו (לא ישוע חלילה) היה אחד משלנו, אנחנו היינו אלה שהוקיעו אותו והשאר מונצח בדפי ההיסטוריה, פה במדינה היהודית שהקמנו אין מקום לחגים שאינם משלנו. הכל היה טוב ויפה, אבל היום גם אנחנו מתקנאים בכל אוירת החג שנדמה שהיא בכל מקום ורק אלינו לא הגיעה. הכמיהה הזו לסוג של חג מולד שלנו, משעשעת בערך כמו דגלי ארצות הברית ביום העצמאות.

בעוד שלסילבסטר מצאנו הצדקה והמבינים שביננו קוראים לו ערב השנה החדשה כדי לציין שאיננו חוגגים גרסא נוצרית כי אם חוגגים את השנה האזרחית החדשה שהיא כמובן של כולנו ואין עליה זכויות יוצרים נוצריות. המשועשעים שביננו חוגגים את הברית של ישו שכידוע היתה ביום השמיני להיוולדו והרי לנו חג ישראלי חילוני שניתן לחגוג גם במדינת היהודים. אך אללי מתי יבוא לחג המולד גואל? אינני רואה דרך יצירתית לעברת את חג המולד. אז מה נשאר? אפשר לברך את אלה המאמינים, אפשר אפילו להעמיד עץ אשוח בכנסת, אפשר לברך בלי פליטות פה מביכות, אפשר לא לזלזל ולא להוקיע ולא להכליל. אפשר אבל כנראה שנאלץ לחכות לשנה הבאה, אולי אם נכתוב מספיק רשימות משאלות לסנטה... אה, זה רק אגדת ילדים.

משקפופר

כל כך הרבה דברים קורים פה במדינה סחופת הטרפת שלנו ואני כל הזמן צריכה לשלוט בדחף הכמעט קמאי שלי להתיישב כל הזמן ולכתוב, כי מה לעשות יש עוד דברים שיש לעשות. על הבוקר עשיתי טעות וצפיתי  בברכתו של נתניהו לאזרחים הנוצרים בישראל ולא רק שלא שמחתי, והרי אין כמו שמחה לאיד, אלא התעצבתי יותר מהצפוי, כי מבחינת נתניהו זה בדיוק מה שזה - מדינת היהודים. עזבו רגע את העובדה שאני שמאלנית, גם אם הייתי ימנית כבר הייתי מתביישת בו, על כל פרצופיו. אם הייתי ימנית (ולא שיש סיכוי) עדיין הייתי רוצה ראש ממשלה בעל שיעור קומה ולא בריון מתלהם שכותב בסטטוס בעמוד הפייסבוק שלו סיסמאות שמתאימות לאוהדי בית"ר (בלי להעליב, אבל אני בכל זאת ירושלמית לשעבר ובת של שוער כדורגל). חוץ מזה לא מרפה ממני תמונתה של האלה בת ה- 3 שוכבת, קטנה כל כך, בחדר המתים של בית החולים אל-אקצה בעזה. תוסיפו על זה את כתב התביעה של מדינת ישראל נגד מבקשי המקלט בה הוחלפו שמות העצורים במספרים, ערכים נומינליים אם תרצו. הרבה יותר קל לדבר במספרים ועזבו אתכם מ"לכל איש יש שם" זה רק ליהודים. אפשר לזרוק פנימה שיו"ר הכנסת מחליט שאין מקום להעמיד עץ חג המולד למען האזרחים הנוצרים של המדינה וראש הממשלה מברך אותם על גיוסם ל"צבא המדינה היהו". כן, המצב טוב. אין באמת על מה לכתוב  אחרי שקדושת החיים יחד עם כבוד, שאיפה לשלום, מוסר והומניות נחתכו בחדר העריכה וטוטאו לעבר הפח הקרוב. עידן נתניהו עושה לנו רק טוב, הלא הוא הבטיח שהוא טוב ליהודים, כולם זוכרים, אולי חוץ מפרס. הלאה.

בכל מקרה בתוך כל המהומה הזו, עובר על משפחתי שבוע גדוש (כרגיל) בפעילויות בוקר ואחר הצהריים. רק שאת השבוע התחלנו עם תור משפחתי לרופאת העיניים שלנו. יש לנו רופאת עיניים נפלאה ששווה כל רגע של עמידה בפקקים בדרך מרחובות לתל אביב. הפעם התברר שהבכור זקוק למשקפיים. פחות או יותר מהרגע שיצאנו מהרופאה כל מה שהילד רצה זה שיהיו לו כבר משקפיים, מזל שנסענו מיד לשיעור הטרומבון הראשון שלו כך שיכולנו להתקדם הלאה עם היום בלא פחות התרגשות. אחר הצהריים כבר היינו אצל האופטיקאי והוא בחר מסגרת. החלטתי שאני לא מתערבת ונותנת לו לבחור לגמרי בעצמו. כיאה וכיאות לתולעת ספרים - הוא רצה משקפי הארי פוטר. מדד ומיד ויתר. לקח את הנושא ברצינות בחן כל מקרה לגופו, התדיין עם עצמו ובחר. אז הוא התאכזב לגלות שלא ניתן להתאים לו את המשקפיים מכיון שאישוניו עוד היו תחת השפעת הטיפות המרחיבות. נרשמה אכזבה אך . מבחינתו המשקפיים הם לחלוטין אירוע מרגש. בבית מיד התיישב לכתוב מייל על החדשות המרעישות לכל משפחתו המורחבת והוסיף "ראיות" - תמונות עם הטרומבון והמשקפיים. כל השבוע הילד בסימן של לספר לכולם על המשקפיים, הוא מתרגש וגם מאושר. אז חוץ מזה, שזה סיפור חמוד על הבכור המקסים שלי, אתם בטח שואלים את עצמכם למה היה כל כך חשוב לספר לכם על זה? אה הא, קוראי החכמים, אתם אכן דרוכים כהלכה (או שפשוט כבר איבדתי אתכם, גם זה יכול להיות). אכן לא התכוונתי לספר שבחיו של בכורי (למרות שהם רבים כחול אשר על שפת הים), אבל כל זה הוא רק כדי לתת לכם רקע, ססגוני וקרוב למציאות ככל האפשר. השבוע, בשיחותיו של בני עם חבריו, שמתי לב לדבר מוזר, כל החברים בחינוך ביתי מקבלים את זה מיד בטבעיות ומביעים סימפטיה ואילו כל ילדי בית הספר הרגיל (הוא עוד לא שוחח עם האנטרופוסופי, אבל יש לי בטחון מלא שהתשובה שלו תהיה אחרת) מיד שואלים אם זה מעציב אותו ואם הוא יודע שמעכשיו יצחקו עליו שהוא משקפופר. טוב, זה לא שעשיתי פה איזה מחקר מקיף שיכול לטעון אזושהי טענה מבוססת, אבל תשמעו יש כאן חתיכת הבדל. לילדים בחינוך הביתי זה בכלל לא היה נראה כמו משהו שעכשיו ישנה משהו ואילו ילדי בית הספר מיד הפגינו את כוחו האכזרי של "הקע את השונה".

אז נכון שאני יכולה לפתור את זה בזמזום עליז שעיקרו כמה טובה לילדיי הבחירה בחינוך ביתי, אבל לא זו הנקודה. מה גורם להבדל הזה? זו השאלה המעניינת? מה קורה איפשהו מאמצע יסודי והלאה שהופך את חברת הילדים בבתי הספר לקהילה קונפורמית בה החזק מרוצה והחלש בעיקר מיישר קו. מה בית הספר עושה, שילדים די דומים, באותה רמה של קרבה, יגיבו באופן כל כך שונה? ויש הבדל מהותי מ"באמת?" ל"זה מעציב אותך שיצחקו אליך?" זה מעיד על תפיסה שונה בתכליתQ. קרוב לוודאי שאם בכורי היה הולך לבית הספר, איזו חוויה שונה היו אז משקפיים, אני רק יכולה לדמיין את הדרמה. איזה מזל יש לו שהוא נמצא בסביבה שאוהבת אותו ככה כמו שהוא והמשקפיים הם בסך הכל משקפיים - שתי עדשות שמסייעות לו לראות כמו שצריך בשתי העיניים, לא מקור לשינוי ולא מקור לשיפוט אלא רק עוד עובדת חיים. אני מאושרת שבכורי לא צריך לעבור שום סאגה, ואולי היה די בזה. אבל כולנו יודעים שלא די בזה. 

בכורי, אם היה הולך לבית הספר היה עכשיו בכיתה ה', אולי אם הוא היה הולך לבית הספר הוא היה גם אוהב כדורגל, אבל הוא לא. הוא מנגן בטרומבון, רוקד היפ-הופ, משחק שחמט, מתאמן בקפואירה והולך למבוכים ודרקונים והוא אלוף משחקי ה- wii וחוץ מזה, כמובן, קורא המון. למען האמת יש עוד המון דברים שהוא עושה ומה שיפה בכולם הוא שאף אחד לא ממש עוצר אותו והאופק שלו רחב ולא רק שהוא עוסק בהמון דברים, הוא גם לומד לחיות את החיים ולקבל ולכבד. זה בוודאי רק ספקולציה, אבל כאשר אני מנסה לדמיין איך היה לבכורי בבית הספר , אני מנסה להבין עד כמה הוא היה שונה מהילד שהוא היום. אני יודעת שהוא היה נשאר מי שהוא ועדיין לא ממש - על כמה דברים הוא היה מראש מוותר? כמה היה מצטמצם הביטוי האישי שלו? כמה הוא היה מצליח לשמור על הבסיס הזה שנדמה כל כך איתן של ערכים בתוך חבורה של ילדים קונפורמיסטים? כמה היו עולם החשיבה שלו ועולם הידע שלו מצטמצמים? כמה היה מצטמצם סך כל האפשרויות שלו כבוגר. המחשבה על ילדי בתוך המערכת מחמיצה לי את הלב בערך כמו שכל אחד מהם היה מוחמץ אם היה עובר בשעריה. משהו משובש לחלוטין בממלכת בית הספר. שום רפורמה לא תפתור את זה, כל רפורמה אולי תתן הקלה כל שהיא אך לא תיתן מענה, המסגרת הזו כמו שהיא מוכרחה להשתנות. בית הספר כמערכת מוכיח שהוא אינו מערכת טובה - הילדים שלנו לא באמת לומדים את מה שצריך היה שילמדו (רק קראו את מה כתבה התיכוניסטית במבחן הבגרות שלה), הם לא מתאמנים מספיק כדי לפתח כישורים חשובים כבוגרים וגם המערכת החברתית שמתפתחת היא מערכת שיוצרת סגרגציה וחוקיה אלימים אף יותר מחוקי הג'ונגל. נדמה לי שאנחנו מתחילים כבר לראות כיצד המערכת הזו מתחילה לקרוס לתוך עצמה וביתיים הנזק ההיקפי שלה פוגע במידה כזו או אחרת בילדים שלנו. אני מניחה שכל אחד מקוראי הבלוג לא כל כך מרגיש ככה כי בדיוק עם הילדים שלו זה קצת אחרת, אבל לא מדובר פה בילדים הפרטיים שלנו, זו בדיוק הנקודה - מי שבאמת הכי יכול להשפיע הוא זה שצריך פחות את המערכת ולכן כל הסיפור הזה לא ממש זז. כולמר זז, אבל בעיקר באוטובוסים כדי לפקוד קברי אבות... לא חשבתם שעד הסוף לא אאזכר פוליטיקה, נכון?

מפחיד לגדל כאן בנות? בטח, אבל לא פחות מפחיד לגדל כאן בנים... מפחיד לגדל ילדים באוירה הנוכחית ולקוות שיגדלו להיות שותפים נפלאים ומכבדים לא רק בחיים אלא גם במיטה

אם אגיד שאין לי מילים זה לא ממש יעבור, כי כולנו יודעים שיש לי, אבל הן פשוט לא מסתדרות לי כי אני נורא סוערת. זאת אומרת לא תראו שאני סוערת, אני נראית די רגיל, יש שיגידו אפילו סופר רגועה, אבל בפנים אני רוגשת כי כל כך הרבה דברים מתחברים לי וגם לא מתחברים וכל הסיטואציה הזו מאוד לא נעימה לי. כן, אני מדברת על האונס של הילדה בת ה- 12, אבל גם על כל הילדים שהמקרה שלהם לא עולה לכותרות, אלה שמתלוננים ואלה שלא מתלוננים, ועל פרשת איל גולן ועל כל שאר הפרשות האחרונות המשלבות סקס וגילאים בלתי אפשריים בקונטקסט הזה. נכון שאם אנחנו מחפשים את הקרבן האולטימטיבי הרי שהבנות שנפגעו בכל הפרשות המצמררות האלה הן הקרבן. רבים דיברו וידברו על זה. אבל לא כדי להקל בפגיעה האמיתית בבנות הללו, לא כדי לצמצם את אחריותם של התוקפים, צריך לראות כאן גם התמונה הגדולה יותר  - אנחנו מגדלים ילדים עם הרבה מאוד בעיות. מפחיד לגדל כאן בנות? בטח, אבל לא פחות מפחיד לגדל כאן בנים. כי מפחיד גם לגדל בנים שלא מכבדים מרחב של בנות ומפחיד לגדל בנים ובנות בעידן של מתירנות מינית מוחלטת ולקוות שהם יגדלו עם המסרים הנכונים וידעו להיות שותפים נפלאים ומכבדים לא רק לחיים אלא גם במיטה. כל פעם עולה משהו אחד לכותרות - אונס, חרם חברתי, התאבדות, וכך מוסט זרקור השיח הציבורי לנושא אחר בכל פעם. אולם הנושאים הללו קשורים זה בזה ורק הניסיון למצוא את המקור או המקורות לתחלואים הללו יביא לפתרון אמיתי. 

אני קטונתי מלמצוא פתרונות. זה כבר כמה זמן מה שאני סוחבת איתי את הנושא הזה בכל מיני הקשרים. למשל, מתחת לדירה שלנו יש קבוצת ילדים שנוהגת לשחק כדורגל, יש שם בעיקר ילדים בני 9-10, אבל גם כמה בני 7-8. כבר שנתיים שאנחנו גרים כאן ושנתיים מלווים אותנו חילופי הדברים (זו בטח לא שיחה) מהגינה שיש לציין שעברה די הרבה הידרדרויות. הם לא באמת מדברים אחד עם השני, יש להם יכולת מופלאה לתקשר זה עם זה באמצעות הכדורגל והקללות. הקללות הללו הן מהות השיחה ביניהם, הם לא רבים, הם משחקים כל הזמן ופשוט מקללים אחד את השני בלי הפסקה ובין הקללות משבצים עוד מילים, אבל לא הרבה. לפני שנתיים (הם בטח היו בכיתה ב') אלה היו קללות "קלות" (אתם יודעים ברוח קבלת השונה - הומו, זונה, חרא, טמבל וכאלה) וניתן היה להבחין בעוד מילים במהלך המשחק אפילו סוג של קרעי שיחות היו זה כבר משפטים שלא נעים לי בכלל להזכיר כמו הפנינה של השבוע: "בוא תתקרב שאני יבעט (ברור שבמקור) לך בביצים וכשתתקפל על הברכיים תוכל למ%$ץ לי" התשובה לא איחרה לבוא: "לך, לך יא זונה בהיריון" ושניהם ציחקקו וטפחו זה לזה על הגב , המשחק נמשך.  באמת שיש עוד הרבה יותר, אבל עזבו. הם בני מקסימום 10. אתמול אחד מהם חיכה לחברים שלו למטה ופזמון התנגן לו משהו כמו "שורף לז#$ן אש, כי האש היא דבר שורף". כן באמת. הילדים האלה, אם תפגשו בהם, הם בדיוק מסוג הילדים שאנחנו כל כך אוהבים לקרוא להם "בני טובים נורמטיביים", הם בטוחים דרך אגב שאף אחד לא שומע אותם ובאמת לא ראיתי אף אחד מעיר להם, אף פעם ואני חייבת לומר שאני מוצאת את עצם השמיעה של הדברים שלהם פוגענית וגם אני לא אומרת. זה לא המקום שלי.

מה שאני כן יודעת זה שהגבולות נעשו מאוד נזילים ובעוד שאני בטח לא פוריטנית, אני כן מרגישה שאנחנו בשלב שזה מתחיל להתפוצץ לנו בפרצוף. מבחינתי - קרעי המילים שעולים מהגינה (קרע זה זכר), תמלילי שיחות הטלפון בין הבנות בפרשת גולן (אמנם לא קראתי הרבה, אבל עזבו אתכם רגע מהפרשה עצמה, הן מדברות ביניהן, בנות 14 להזכירכם, על סמים וסקס חופשי כחלק אינטגרלי מהחיים שלהן), הילד שהתאבד כתוצאה מלחץ חברתי כנראה, מקרי האונס, הגלישה לאתרי פורנו, החרמות, המסרים המידיים שעוברים בין כל ילדי השכבה שכבר מזמן אינם סתם עוד אמצעי תקשורת חברתי מגניב שנועד לשמור על קשר, חבורות הנערים שמאבדות הכרה בגני המשחקים בסופי השבוע ובחופשים - כל אלה קשורים קשר הדוק, הם לא מקרים מבודדים, אם כבר הם המון סימפטומים של מחלה שאף אחד לא אמיץ דיו לנקוב בשמה או ששמה עדיין לא ניתן לה ואנחנו בעצם בעיצומו של גילוי חולי חברתי חדש.

קטונתי, אבל אולי זה עניין של גבולות? הילדים האלה לא ממש מבינים את המושג מרחב אישי, מרחב ציבורי ומרחב וירטואלי - כל המרחבים חוברים להם יחד, זו בעית גבולות די מובהקת. הם גם לא ממש למדו כבוד מהו ולא משנה אם זה הנושא שעליו בוחר משרד החינוך להתמקד (חייבת לומר שלאור התוצאות שאני רואה בינתיים הערך של "קבלת השונה" השנה עוד לא ממש מוטמע, אבל עוד חזון למועד). אנחנו מדברים אליהם בשפה דואלית ולרבים מהם לא ברורים גם גבולות ההתנהגות והם מאוד מבולבלים וכנראה שדי בצדק. סתם חשבתם פעם באיזה גיל חשפתם את ילדיכם לראשונה ל"שקר לבן" שלכם? אתם יכולתם למדר את זה - שנים של תרגול, הילד נכנס לדיסוננס אבל היו סמוכים ובטוחים שמעכשיו שקר זה אופציה. בבית הספר ההתנהגות שלהם לרוב נבלעת, הם גם בכל זאת יודעים מתי לא רואים אותם, הם יכולים להתנהג בצורה מסויימת בכיתה ואחרת לגמרי בהפסקה או מחוץ לשעות בית הספר. הפיקוח עליהם מחד הוא הדוק - שיעורי בית, שעת שינה, אוכל וכו' אבל הוא מעט רופף דווקא בתחומים החשובים יותר אך האמורפיים כמו ערכים. ויש לזה מחיר כי אני לא באמת חושבת שאנחנו מוכנים לתלישות הזו שתחזור אלינו חזרה ברגע שהם יגדלו יותר.

ואולי זה עניין של חשיפה? הם חשופים מגיל צעיר מדי לדברים שיש שיפטרו בלא מזיקים אולי אבל בטח לא מתאימים לגילם, תסבירו לי למה ילד בן שמונה צריך לראות הישרדות? הרי הסיבה האמיתית שהם רואים את זה היא כי הם לא הלכו לישון והמבוגרים לא רוצים לפספס, בכל זאת צריך לפרסם סטטוס בפייסבוק אחרי התוכנית וזה דורש בחינה מעמיקה של כל רגע מרגעי התוכנית, שלא לדבר על הפרסומות (גם סופר מתאים לגיל הילדים). אבל גם בלי לראות את את התוכנית הזו אף פעם, אני מוכנה להישבע בנהר הסטיקס שיש שם אינספור רמיזות ולא רמיזות שבטוח לא מתאימות לילדים ושולחת להם מסרים מאוד שגויים. וזה בלי לדבר על זבל אחר שהם חשופים לו, אני פשוט לא ממש מכירה את לוח המשדרים ולא בא לי לערוך על זה שום מחקר. הם חשופים לזה בגלל שהמבוגרים לא שמים פה גבולות (שוב, גבולות) - לא לעצמם כנותני דוגמא ולא לילדים שבטח לא צריכים לראות טלוויזיה בשעה הזו, דווקא ספר, משחק, או רק שיחה משפחתית על כלום נשמע לי כמו רעיון הרבה יותר טוב. הם גם מקבלים סמארטפונים וטאבלטים וזה יכול להיות נפלא, רק שהחשיפה להמון תכנים לא ראויים היא ברורה ולא רק בענייני סקס גם סתם אם יוצא להם לקרוא טוקבקיסטים עצבניים בכתבה שעניינה אותם והם יכולים להכריע גורלות בשניות של מסרים מיידיים ויראליים. הם לגמרי חשופים עוד הרבה לפני שהתפתחו אצלם הקולטנים הנכונים והבעיה האדירה היא שנוצר כאן עיוות, כי בינינו ילד בן 10 שחושב שהוא יודע מהי מציצה כבר קיבל דימוי לא נכון וזה כבר ילך איתו כל החיים.  

נראה לי שצריך כאן טיפול מערכתי שדורש שיתוף פעולה של רבים ולכן אני מניחה שהוא גם לא יקרה ורק נוכל לקוות שזה איזשהו תהליך אבולוציוני בלתי ניתן למניעה שיביא למשהו בהכרח אחר, לא שופטת. אבל זה בדיוק מסוג הנושאים שגורמים לרצות שוב להודות על מזלי הטוב שמאפשר לי לשמור את הילדים קצת יותר קרוב ולהיות המבוגר האחראי ששם לב לתכנים שמועברים הלאה. נכון, הצנזורה לא הרמטית וגם אלינו נכנסים דברים שלא מתאימים לי, זה כנראה בכל זאת פער דורי שמלווה אותנו מתחילת האנושות ואין אלא לקבלו ולהכילו. אבל אני יודעת שהילדים שלי, באחריות שלי, מקבלים סט של ערכים שמכשיר אותם להיות בני אדם טובים ומכבדים בעיני זו תעודה חשובה מכל תעודת בגרות אחרת.

מסה קצרה על עידן של נוחות והפרעות קשב

על המון נושאים אפשר לכתוב היום (ועזבו את היכולת שלי להתפלסף על כל דבר, לא פתחתי את הנושא לבדיחות), אפילו חשבתי להעיז ולחלק את הפוסט לכמה אירועים מהימים האחרונים ולכתוב קצת (באמת, מבטיחה) על כל אחד. כי בכל זאת, בזמן בו הקדשתי את עיתות הכתיבה המועטות ממילא שלי לנושא חינוך ומשפחה (שזה, אם נודה על האמת, מה שאני עושה רוב הזמן, רק בלי לשתף), קרו אי אילו דברים בארץ, גם ללא ניסיון הפיגוע באוטובוס בבית ים. למשל יכולתי לכתוב רבות על זה שבכנסת אתמול הממשלה הפילה הצעה לתיקון חוק הביטוח הלאומי אשר יוצר אי שוויון מגדרי בטענה עיקרית של העדר תקציב אבל מנגד "הבית היהודי" ו"יש עתיד" סיכמו על ביטול הקיצוץ בתקציב הישיבות. אני לא יודעת כמה היה עולה התיקון לחוק - מודה, אבל 277 מיליון נשמע לי כמו התחלה טובה כי בתכל'ס מה יותר חשוב עוד תקציב לישיבות או מניעת אפליית נשים? כך או אחרת בחרתי שוב שלא לעסוק בנושא פוליטי היום ולו רק בגלל שהבוקר צדה עיני במקרה כתבה שעניינה אותי והיא גם מתקשרת לפוסטים הקודמים. אפילו כשהבכור ביקש לפני מספר דקות שאכתוב על משקפיו החדשים (שיגיעו ביום שישי, האופטיקאית אמרה שזה יקרה בעזרת השם, אבל לי יש תחושה ברורה שזה לא קשור) סירבתי בנימוס אבל השארתי פתח לתקווה לימים אחרים - ללמדכם אני נחושה.

כמה הייתי מכוונת שרות לו הייתי מעלה קישור לכתבה ופותרת את סקרנותכם, אך אני אעשה זאת בזמן ומקום שיתאימו לי. ראו בזה תרגיל קצר בדחיית סיפוקים, קטן כי בכל זאת עוד כמה רגעים הכל יובן, תלכו איתי. במקביל למחשבה העצובה מאוד של פגיעה במארג המשפחתי הגרעיני בעידן המודרני של עבודה תובענית מסביב לשעון, שמחייבת אותנו למצוא תחליפים בשעות העבודה שלנו ואחרי זמן בית הספר שלהם, יש עליה כללית במספר התחליפים בחיינו. בעצם כבר די מזמן פצחנו בעידן התחליפים ורק עכשיו מתעוררת לאיטה המודעות לטעות הזו. במשך שנים יצרה לנו השיטה הקפיטליסטית תחליפים ושידרוגים עד שבאופן "טבעי" הזדרזנו לזנוח את הטבעי ועברנו לתחליפים. וכן בנושא נכתבו כבר מיליוני מילים ויש הוכחות לעליה במודעות, כן יש עליה בצריכת מוצרים אורגניים ובהתנהלות בת-קיימא, אבל זה בקטנה עדיין.

פאוזה קצרה (בלוג זה נוהג לדבר בשבחי הפאוזה) לבחינת המילה השגורה הזו - תחליף. תחליף זו חלופה אפשרית אם אין להשיג, מסיבה כלשהי, את הדבר האמיתי (פירוש שלי בלבד שאינו מחייב פרשנים אחרים מגדול עד קטן). בעולם שאנחנו חיים בו התחליף הוא במידה רבה הדבר האמיתי. אל דאגה אני לא אתחיל עם חלב אם, זאת אומרת כן הנה עשיתי את זה - אזכור התחלתי ללא הרחבה למרות שהנושא קרוב ללבי,  אך לעולם לא אשכח את האמא הטרייה בטיפת חלב שניגשה אלי ואמרה לי שאני עושה עוול לילד שלי כי בתחליף חלב אם יש את כל הויטמינים אך לא בחלב שלי (לך דבר על הטעיה מכוונת). אבל אינכם צריכים שאערוך ספירת מלאי כדי להודות שיש לנו תחליפים כמעט לכל דבר, אוכל תעשייתי של "בטעם" (עוד מילה מכובסת לתחליף) ואל תשכחו את כל תחליפי האוכל שאנו קוראים להם בשם החביב - חטיפים, שכדי להסוות את הסכנה הבריאותית שבהם דחפו להם ויטמינים מלאכותיים שספק אם נספגים בגוף כמו הדבר האמיתי. ואל תתנו לי להתחיל עם הסיפורים על האימהות שאמרו לי לא להציע תפוח כי הילדה אוכלת במבה (די, כתוב על השקית שזה מלא בויטמנים...). כל כך למדנו לבסס את חיינו על תחליפים למיניהם שאם תעשו תרגיל קצר ותבדקו כמה מוצרים מעובדים יש לכם בבית מול כמה מוצרים גולמיים ההשוואה תהיה מדכאת (טוב, אולי לא של קוראי הבלוג הספציפי הזה, אבל זה תרגיל שעובד על מרבית האוכלוסיה).

אבל זה לא מתחיל ונגמר במזון, גם הרפואה במידה רבה, על כל ההתקדמות המופלאה שלה, יצרה מצב אבסורדי שבגלל אינטרסים כלכליים של יצרניות התרופות גרמה לאוכלוסיית העולם להתמכר לתרופות גם בנושאים שבהם בסך הכל שינוי מספר הרגלי חיים כאלה ואחרים היה יכול למנוע, זאת אומרת במקרים שבהם אין באמת צורך אמיתי בתרופה. דברים שכדאי היה לפתור בצורה טבעית (למשל הרגלי תזונה, פעילות גופנית), כמו למשל שומנים בדם, נמנעים על ידי תרופות, שאולי גם יוצרות תופעות לוואי שניתן לפתור על ידי תרופות ואנחנו לא צריכים סרטון של ביל קלינטון כדי לדעת את זה. כל צינון הכי קטן, שאפשר לטפל בו באופן טבעי מקבל מיד איזו תרופת "קולד" כזו גם ללילה וגם ליום. במקום לתת לגוף את שלו, אנחנו מעדיפים תחליפים כימיים שלא ממש כדאי היה מראש להכניס לגוף. אבל זה כל כך נוח והנוחות הזו בעולם הכאוטי הזה היא חשובה, הבעיה היא שכשאנחנו בוחרים בתחליפים, אנחנו מפספסים ובגדול ובעיקר אנחנו לא חושבים על המחיר העצום הזה שאנחנו נדרשים לשלם ועל הבחירה שלנו להיות תלויים בתרופות או בתחליפים במקום בעצמנו ובמה שטבעי לנו. אני לא קוראת למרד ברפואה המודרנית, אני רק אומרת שאת המקור לתחלואים שלנו אנחנו צריכים לפתור ממקום שהוא מחייב יותר ואישי יותר מנטילת תחליפים או תרופות, אלה באמת צריכים להיות האפשרות האחרונה. זה שיש לנו היום את היכולת לפתור כל כך הרבה בעיות רפואיות בלי להתאמץ, זו סיבה טובה להיות גאים, אך עדיין יש להשאיר אותן במקום שלהם, פתרון אחרון לאחר שנוסה פתרון טבעי אחר.   

ועכשיו אני סופסוף מוכנה לגשת לנושא המקורי - תרופות לטיפול בהפרעת קשב. התפרסמה היום בהארץ כתבה מהניו יורק טיימס ששואלת האם יש מגפה של הפרעות קשב או שמא זו יוזמה של יצרניות התרופות שנועדה להגדלת רווחים? הכתבה לא מחדשת דבר, היא מציינת שוב את העובדה הידועה שאחוזי הסובלים מההפרעה הם ככל הנראה קטנים משמעותית מהאחוזים בציבור שצורכים את התרופה, גם בקרב ילדים וגם בקרב מבוגרים. אינני רופאה ואין לי הכשרה כדי להעביר על זה ביקורת מקצועית. אולם לתחושתי קיומה של התרופה וזמינותה בעולם המערבי יוצרת מצב של אצבע קלה מאוד על ההדק. ילדים ומבוגרים הופכים לצרכני התרופות הללו ללא אבחון מקצועי וההשפעות של התרופות הללו, שהן חזקות מאוד ועשויות להיות מסוכנות מאוד ואף קטלניות.  יצרניות התרופות צריכות רק לזרוע את הספק הסביר שיש צורך בתרופה, את כל היתר עושים בני האדם. עברנו את נקודת התהפכות היוצרות - התרופה היא כבר לא המוצא האחרון, אלא נקודת ההתחלה - זה פשוט יותר, יעיל והרבה יותר חסכוני מפתרונות אחרים ומה שהכי יפה זה שבני האדם מוכנים לקבל את זה אז הכל מסתדר.

הפרעות קשב וריכוז קיימות, לרוב הן גם תבואנה לידי ביטוי כבר בילדות, אבל אין לי ספק שמספר הסובלים באמת מההפרעה הוא קטן ממספר המאובחנים וממספר נוטלי התרופה. אין לי ספק שהרבה מהילדים שנוטלים את התרופות הללו לא עברו אבחון שלם ולא נוסו אפשרויות אחרות בטרם קיבלו את המרשם שיעשה אותם מרוכזים יותר ואפילו ממושמעים יותר. אבל ביננו, אכן יש בעיה, אכן מורים לא מצליכים להשתלט על הכיתה, אכן ישנם הורים שלא מצליחים להתמודד עם ילדיהם - אבל אולי, רק אולי הבעיה היא לא רק הילד? זאת אומרת קיימת האפשרות שאכן לילד יש הפרעת קשב וריכוז, ייתכן שיש לו משהו אחר, אבל אובייקטיבית אנחנו מספקים להם את כל התנאים לפתח הפרעות כאלה, הרבה יותר מבעבר - הכיתות מכילות תלמידים רבים מדי, אנחנו לא מבלים איתם מספיק זמן, החומר שמועבר בכיתה משעמם, הצורה שבה נלמדים הדברים בכיתה משעממת, וזה שכמעט כל הזמן נמצאים בבית הספר כשהעולם מציע כל כך הרבה גירויים זה גם משעמם, מהצד השני - אנחנו כל הזמן מעלים להם את סף הריגושים, הם כל הזמן מול מסך בצורה כזו או אחרת והכל נעשה כל הזמן בקצב מהיר - אז פלא שכולם נדמים בעיננו לגבוליים בנושא הפרעות קשב וריכוז? בית הספר הוא מוסד שרק ההתמודדות איתו מסייעת לפתח הפרעת קשב וריכוז והוא גם הדבר הכי ארכאי בסביבה של הילדים שלכם והם נמצאים בו הכי הרבה זמן - בי זה יוצר אי נוחות די גדולה. הילדים שלנו נמצאים במוסד שבדרך כלל הוא די מדכא גם המקום עצמו (זה פחות בולט בבתי הספר היסודיים וזה בהחלט נושא שמתמודדים איתו לאחרונה) וגם מה שקורה בו, הם מחוייבים להתנהג לפי קודים מסויימים, הנושאים מוכתבים להם, כמעט אין להם בחירה בשום דבר ולרוב הנושאים לא רק שאינם קרובים לליבם הם משעממים אובייקטיבית, וזה עוד בלי לדבר על כל הרעש בכיתה וההפרעות האובייקטיביות, אפילו למי שמנסה להתרכז זה לא ממש פשוט. ואז אם ילד קצת מפריע או לא מרוכז קל להדביק לו מהר מאוד את תיוג ה"מפריען", אבל בעידן של התרופות זה כבר לא אתה מפריע, "זה יש לך בעיה ולנו יש פתרון" וגם אם הפיתרון לא בדיוק פותר את הבעיה עצמה הוא עדיין מעניק פתרון נוח הרבה יותר. 

יש לי תחושה שאולי התרגלנו פשוט לנוחות ולתת ריטלין זה פשוט נוח, גם נורא נוח לא לחשוב על זה. בגלל זה בדיוק החלטתי להעלות את זה דווקא היום על הכתב ובחיי שהשתדלתי לקצר.

פוסט על זמן משפחה - אסופת הבהרות לפוסט של אתמול

אולי הבלוג הזה צעיר מדי כדי לעסוק בשאלה מהו הנושא המועדף על קוראיו, ייתכן שעדיין אין נתונים סטטיסטיים מובהקים על פיהם ניתן ללמוד משהו על העדפותיהם של הקוראים וייתכן שכל יופיו של בלוג זה שהוא אינו נתון לתכתיבים אלא לקפריזות של כותבת הבלוג ולכן ניתן למצוא פה סקאלה רחבה של נושאים כמו דעות פוליטית, הגיגי חיים, הספדים, מתכונים, רעיונות למסיבות יום הולדת וכל דבר אחר. כמובן שמגוון ההתכנויות הוא הרבה יותר גדול מזה הנקוב כאן אבל זה ייתן כיוון לא נכון לפוסט וחבל, וגם זה לא ממש מעניין, ובעיקר לא הייתי רוצה להראות לכם כמה קרוב מגיע דמיוני הפרוע ביותר כי הייתי רוצה שתחשבו שאני מקורית ומעניינת. ולמה אני אומרת את כל זה? כי הפוסט של אתמול קיבל חיים משל עצמו, טוב קצת יצאתי מפרופורציה, אבל בתוך עולמי הצר, בהם הפוסטים שלי זוכים לתהודה מסויימת (המספרים המדוייקים נשארים במערכת), הוא קיבל תוך 24 שעות מספרים כפולים ומכופלים. אז ברור שאני מאושרת וברור שלאור תקדים אחד אין להסיק דבר לגבי הפוסטים הבאים. כך או אחרת, את מרבית הבוקר המוקדם העברתי בקריאת הערות שעלו במהלך הלילה לגבי פוסט זה. אם אתם מוכרחים לדעת - אחר כך היה לנו תור לרופאת העיניים המהוללת שלנו בתל אביב וגם שיעור טרומבון ראשון לבכור (אולי נחבר לפוסט משותף אחרי שיעור הכינור של המרכזית, מחר) ולמרות שגם על שני נושאים אלה אוכל להעביר פוסט שלם אחסוך לכם הפעם, אך כזכור זה אינו מבשר דבר לגבי העתיד.

לא על מנת לרכוב על גלי ההצלחה של אתמול, אני ברשותכם אחזור בכל זאת לפוסט של אתמול ואבהיר כמה נקודות חשובות:

אני כותבת על מה שמעניין אותי, דברים שמפריעים לי, תובנות ומיני שכאלה ומקור השראתי הוא העולם הסובב אותי וכמו כל אנוש מוגבל אחר, גם אני כותבת מתוך הפילטרים שלי ואינני מנסה לאמץ סגנון אובייקטיבי. זה חלק מהחינניות בכתיבת בלוג עצמאי - הוא מנותק מדרישות הקהל וחף מנסיונות התחנפות. בגדר כטוב לכם תקראו וברע לכם העבירו את הסמן ל- X ובזאת תיפתר תחושת אי הנוחות.

מה שכתבתי אתמול הוא פרי של מחשבות ושיחות רבות, וחודשים רבים נתתי לנושא זה להסתובב במחזור הדם עד שזה מצא דרכו החוצה. מטרת הפוסט היא בוודאי לא להעליב הורים שאינם בחינוך ביתי,  אלא להאיר עיניים בנקודה שבעיני היא בעייתית מאוד - התרופפות הקשרים בתוך המשפחה בשל היעדר זמן יחד. אפשר לדבר על הנושא במסגרת האישה כאשת קריירה, אמא ועקרת בית, אך אני חושבת שהנושא הזה לעוס. אני גם חושבת שאין שום סיבה ליצור הכללה גורפת ובעיקר אני לא חושבת שהנושא בכלל מגדרי. אני כן חושבת שמטבע הדברים, החיים מכילים כל כך הרבה פעולות שלעיתים ברצף השגרה והשחיקה אנחנו פשוט נלחמים כדי לשרוד עוד יום, הבעיה היא שקשה מאוד לקחת פאוזות כדי רגע להעריך את הדברים. לכן פעמים רבות אנחנו פותרים בעיות שמתעוררות במקום ולא בודקים מאיפה זה מגיע. סליחה מראש על לזות השפתיים, זה קצת כמו רפואת עור (או רפואה בכלל) שבדרך כלל לא מתחקה אחרי המחלה אלא נותנת תרופות לטיפול סימפטומטי. אם הילד מתנהג לא יפה אז נעיר לו, באותו רגע, אבל בדרך כלל לא נשים לב שיש כאן איזושהיא תבנית שזקוקה לטיפול, אלא נראה בזה בעיה חד פעמית. אבל הבעיה האמיתית היא שאין מספיק זמן משפחה, זה לוקח זמן להיות מתואם. זה נכון דרך אגב לגבי מרבית התחומים, ובאופן מובהק בזוגיות, שבה יש צורך להשקיע וגם ככל שחולפות השנים אתה נעשה מתואם יותר. כמו בזוגיות כך במשפחה, צריך לקחת את הזמן, צריך לצאת מהמסכים, צריך לשחק משחקים (לא של פולנים וסליחה אם פגעתי), צריך זמן ביחד כדי ללמוד להיות מתואם. בלי להשקיע זה פשוט לא הולך. 

זה מביא אותי לעניין סדר העדיפויות. אתחיל בקטן ובאישי - כשלא רציתי באמת לרוץ או לעשות כושר גם אף פעם לא מצאתי זמן, כשהחלטתי לצאת ולעשות לא היה דבר ששיניתי באמת בסדר יומי מלבד מציאת הזמן לריצה ואני די בטוחה שלא גונבה לה שעה נוספת ליממה שלי. זמן זה עניין של תעדוף, יש כמובן תמיד אילוצים מבחוץ אך זה בעיקר תלוי ההחלטה שלך. ברור שיש המון דברים שאתם רוצים (צריכים זה עניין של הגדרה) לעשות, אך לכל דבר יש את הזמן שלו, כאשר יש לכם כאן ועכשיו ילדים צעירים, אין מה לעשות הם צריכים חלק גדול יותר מהזמן שלכם. כשהם היו תינוקות מצאתם את הזמן, אז למה כשהם גדלים פתאום הזמן שנתפנה מנוצל לדברים אחרים? הרי הם עדיין צריכים את תשומת ליבנו, רק באופן שונה. אין לי אלא להניח שלזה בוודאי יש מחיר. אם אנחנו מוכנים לשלם אותו או לא זו כבר החלטה אינדיבידואלית. כך או אחרת הזמן הזה של הילדים הוא חולף ומהר מאוד הם כבר גדולים והעולם שלהם מצמצם ממילא את הנוכחות שלנו, לכן אני לא מבינה איך אנחנו לא נלחמים עם כל מה שיש לנו כדי להיות איתם יותר זמן, אפילו דרך אגב במחיר של ביטול חוג בשביל זמן איכות עם ההורה, עם ההורים, עם האחים, זמן של משפחה באיזשהו אופן.

אחת הטענות שהושמעו אתמול באחת ההערות היא שקשר עם הורים אינו תלוי זמן ואפשר לפתח קשרים נהדרים בין הורים לילדים (לא היתה התייחסות לנושא האחים) ולזה אענה בוודאי שאפשר. אדם הוא חיה של הרגלים, אתה יכול להרגיל את הילדים שלך לפתח איתך קשר טוב גם אם אינך פנוי להם לאורך כל שעות היממה. ניתן גם לטעון שאינך יכול לדעת איך היה אם היית פנוי להם יותר, ייתכן שהמצב היה טוב יותר (אני מניחה שיש מקרים בהם ייתכן שפחות). בני אדם ככלל גם לומדים למצוא תחליפים כדי לספק את כל הצרכים שלהם וגם הילדים שלנו מתרגלים לעשות זאת. בכל מקרה, אין לראות במה שאמרתי דעה שיפוטית על הדרך בה אתם בוחרים לחיות. אני חושבת שזמן ביחד זה זמן היכרות ולמידה חשובה ויצירת קשרים שהיא קריטית לכל החיים. אני כן חושבת שההורות בעידן המודרני היא הורות נאורה תחת מיסוך. כי מה כבר לא אמרו לנו על הורות? ובאמת, אנחנו משתדלים להיות קשובים, להעמיד את הילד במרכז, להעניק לו את כל מה שאפשר, להעשיר אותו בכל צורה שמוכרים לנו, אבל בתכל'ס אנחנו בעיקר לא מעניקים להם את הזמן שהיה ראוי להעניק להם. הזמן המשותף נפרט לכל כך הרבה זוטות שכבר אין כוח - שיעורי בית, להתאמן בנגינה, חברים, חוגים, להתארגן לאירוע, מקלחות, אוכל, כן זמן מסך/לא זמן מסך, למה אתה לוקח לו? למה את צועקת? אנחנו מאחרים, להכניס לאוטו, להוציא, לאסוף, לכבס. אובייקטיבית אי אפשר לשנות את זה. מצד אחד זה לגמרי נכון, מן הצד השני זה עניין של סדר עדיפויות, לפעמים כל מה שצריך זה דווקא להרפות. 

השורה התחתונה של מה שרציתי להגיד זה שבלי משים, בעידננו המדרני, זו המשפחה שמשלמת את המחיר הכבד ביותר. אנחנו צריכים למצוא את הדרך לבלות יותר זמן עם הילדים ולילדים למצוא יותר זמן לשחק בינם לבין עצמם. המון מילים כבר נשפכו בנושא זמן האיכות, בנושא הדוגמא האישית שאנחנו נותנים לילדים שלנו, החשיבות של רב גילאיות (אחים זה משחק רב גילאי, בעוד שאם תחשבו על זה רוב הילדים נמצאים כל הזמן עם ילדים בני גילם, אילו הזדמנויות כבר יש להם להתערבבות רב גילאית וההתנסות הזו היא חשובה לכל הצדדים), תהליכי חיקוי של הילדים, תהליכי למידה, דחיית סיפוקים ועוד. השורה התחתונה היא שסופי שבוע זה פשוט לא מספיק, אי אפשר לחיות כל השבוע במקביל ובסוף השבוע להיפגש לדק. משפחה והאופן בו מתנהגים בתוך המשפחה זה דבר נרכש, לנסות לשנות את זה כבוגר, גם אם אתה בוגר מאוד מודע זה נורא קשה. אני אומרת את זה מניסיון, אני מאוד אוהבת את הורי, אבל אני מאוד מנסה לשנות במקומות הראויים לשינוי ואני עדיין נופלת פעמים רבות בפחים. אני אמנם מסגלת לעצמי דרכים חדשות, אך זהו תהליך לא קל ופעמים רבות כואב ודורסני ודורש אנרגיה ותשומת לב שהם לפעמים למעלה מיכולתי האנושית ולכן אני נוטה לצעוד בצעדים מדודים אך מלאי כוונה. 

אם אתם לא מרוצים מההתנהגות של הילדים שלכם או של הילדים שלכם בינם לבין עצמם, הדבר הטוב ביותר הוא שרגע אחד תעצרו ותביטו במראה, שם נמצא מה שראוי לתיקון. מספרים על סבו הפטרנלי של בנזוגי, שהיה רופא ילדים מפורסם, שכשהיו מגיעות אימהות צעירות ולחוצות עם כל מיני "בעיות" קרדינליות, הוא היה רוכן בשקט לעברן ולוחש מילה אחת "ואליום", האם הלחוצה מיד היתה נחרדת מעצם המחשבה לתת לנזר הבריאה ואליום, אז היה הרופא מחייך ומתקן "לא לילד, לך". וזה כל כך נכון, לא רק לגבי הבעיות בגינן רצים לרופא, אלא בגלל כל הראיה שלנו את הילדים. כדי שילד יתנהג כמו שהיית רוצה, אתה צריך להתנהג כמו שהיית רוצה ממנו. כשמה שהילדים שלך רואים, זה הורים עסוקים, מסתובבים סביב הסלולאריים החכמים שלהם כמו עכברים מורעלים ורואים סדרות זבל בטלוויזיה כדי לנקות את הראש והאינטראקציות לאורך השבוע הן בעיקר בעלות תכלית כלשהיא, הוא לומד הרבה גם על מהות המשפחה, על תפקוד בזמני לחץ, רק שנראה לי שהוא לא לומד את הדברים הנכונים.

לפעמים הדברים הגדולים ביותר לא נמצאים באופק אלא דווקא מתחת לאף. שם בדיוק גם נמצאת המשפחה שלנו והיא לא מובנת מעליה, רק שאין לה פה משל עצמה כדי לדרוש את זכויותיה ולכן עלינו לשמש לה כפה אם היא אכן חשובה לנו. המאבק על הבית הוא אכן המאבק הכי חשוב כי לבד ממתנת החיים והבריאות, אם יש מתנה שהולכת איתנו כל החיים היא המשפחה ואותה גם תמיד נצטרך בזמנים הקשים, לכן יש להעריך אותה עוד הרבה יותר כשהיא ככה בשגרה. עם כל הבלאגאן, האטרף והטירוף.

אין לי אספירציות להיות גורו מכל סוג שהוא ולכן לא תמצאו כאן עצות מועילות לחיים, אני בטח לא אספר לאף אחד איזו שינוי עליו לעבור, אם בכלל, ואיך. אני אישית נואשתי כבר מזמן מכל מיני אידיאולוגיות חובקות כל ואין זה משנה אם הן מדיפות ריח דתי, פוליטי, בעצם כל דרך חיים, בטח כאלה המבטיחות אושר או גמול כלשהו. מזמן הבנתי שמכיון שכולנו כל כך שונים לא יכול להיות מתכון אחד שמתאים לכל האנשים גם אם הוא רעיון יפה ואפילו נעלה. בעיני בעידן של אינדיבידואליזם האידיאולוגיה השלטת היחידה צריכה להיות "חיה ותן לחיות", ההתערבות חייבת להיות מינימאלית וביסודה כבוד. כן, אותו כבוד ישן וטוב - כבוד לעצמי, כבוד לאחר, כבוד לשונה, כבוד לחיים, כבוד לזכותו של כל אחד מאיתנו לחיות את חייו ואם אפשר על הצד הטוב ביותר. אני כותבת כאן את מחשבותיי, אינני מטיפה לאחרים לפעול כמוני, אני רחוקה מזה כרחוק מזרח ממערב (ואנא בלי להתפלסף על זה שבכדור הארץ העגול שלנו בסופו של דבר הם נפגשים). כפי שחזרתי ואמרתי, הבחירות שלי, בין אם הנקה מאוחרת, לינה משותפת, חינוך ביתי וכולי, הן בחירות שלי שמתאימות לי והן בהכרח לא יתאימו למישהו אחר, הן עוצבו במיוחד על ידי לעצמי והן גם לא מקור לשיפוט כזה או אחר על בחירות של אנשים אחרים. זו איננה קריאת "אחרי" וזהו איננו מניפסט מסיונרי, זהו קטע טקסט קטן שמציע לעשות רגע עצירה ולראות האם באמת הכל בסדר או שאולי בכל זאת צריך להקדיש קצת יותר למשפחה?

פוסט על חינוך ביתי לשבת בבוקר

מכיון שלכל מקום בו אדם מזדמן, הולך גם צילו ועימם גם הגדרותיו ובחירותיו של האדם, מצאתי את עצמי בשנים האחרות מתרגלת להגדרה נוספת שהצטרפה לפמליית המלווים - חינוך ביתי. התרגלתי גם לתגובות האנשים כאשר הנושא עולה. בשנים הראשונות התגובה המיידית היתה תדהמה מהולה בצקצוק, אך בשנים האחרונות היא בעיקר אהדה אמיתית ואפילו, הערכה וכבוד. כבר דיברתי על זה פעם, כי תהיתי באשר לשינוי הזה - ייתכן שמקורו בשינוי שעברתי עד שהבנתי לאשורה את בחירתי, יתכן שמקורו בהבדלים הניכרים בהתנהגות של ילדיי מול מרבית ילדי המערכת. כך או אחרת, זה בהחלט נושא שיחה מצוין. תחשבו על זה, ברגעים בהם מזג האויר מוצה עד תום ומחרוזת הוריאציות השונות ל"מה נשמע?" (כמו אז מה קורה? מה אתה מספר? מה חדש? מה העיניינים? איך אתה? איך הילדים? אז הכל טוב?) כלתה, וברור שלשיחה כבר אין מוצא, אני יכולה לשלוף את קלף ה"חינוך הביתי", הוא לא מחייב, אין עליו יותר מדי מידע והוא מקור תמידי להומור עצמי.

ניתן לדבר על חינוך ביתי מכל מיני כיוונים, אך יש נושאים פופלאריים שלרוב יעלו בכל השיחות - הקריירה שלי, כשלונה של מערכת החינוך, סדר יום ועד כמה צריך אופי מיוחד כדי לעשות את מה שאני עושה (ונכון שאני מכורה לליטופי אגו, אבל ביננו זו דמגוגיה, כל אחד יכול לחנך בבית, להפך זה דווקא אמור להיות אינסטינקטיבי). לרוב אני חולפת בקלילות של פרפר ביום אביב נעים בשדה פרחים פורח בין השיחות האלה ועושה אותן "על אוטומט", ומהרגע שנסתיימו, בטח שאיני נושאת אותן עימי לאורך היום. אבל ככל שהילדים גדלים אני מתחילה לשמוע בקרב משפחות רבות במערכת החינוך הרגילה (פחות בחינוך האלטרנטיבי ועוד יותר פחות בחינוך ביתי) על ריחוק בין אחים, על אחים שהיכולת שלהם לשחק יחד או לעשות פעילויות משותפות הולכת וקטנה.

יצא לי לכתוב על כל מיני חוליים שאני רואה בחברה שלנו, זה לא שאני מופתעת פתאום לגלות שהכתיבה שלי פחות אופטימית ממה שהייתי רוצה. כבר כתבתי שבעידן הזה, העבודה הפכה למהות (אין בעיה קראו לזה קריירה - מה שעושה לכם טוב). שאנחנו הולכים ומתנתקים מהאינסטינקטים שלנו והופכים את מלאכת המשפחה לעבודה בקבלנות של מיקור חוץ. באופן מובהק החיים המודרניים מנתקים אותנו במידה רבה מהמהות שלנו. מרבית הדברים הטבעיים נראים לנו כמו התנהגות מטורללת שמחייבת התנצלות - הנקה מאוחרת (מילולית דרך אגב הינקות מוגדרת לעולל עד גיל 3 כך שאפילו השפה מאפשרת, זה אנחנו ששכחנו), לינה משותפת (תראו לי עוד יונק, מלבד פרות בתעשיית החלב (סליחה) המופרדות מעגליהן בעל כורחן, שנפרד מתינוקו לאחר הלידה לטובת ניצול המנוחה בזמן השהייה בבית החולים ואחר כך מרחיקו ממיטתו לצמיתות ורואה ברצון של העולל/הילד לישון לידו הצגה מפונקת), עשיית דברים יחד (כמה פעמים שמעתם הורה שאומר שכיף לו לעשות סידורים עם הילד ואני לא מדברת על קניית בגדים, אלא על ללכת לסופר, למכון הרישוי, למשרד הפנים וגו'.), השארת הילד עם אחד מהוריו לפחות לשנה הראשונה, מציאת זמן איכות אמיתי של משחק והנאה קבועים במהלך השבוע ועוד. אנחנו מאוד ממדרים את הילדים שלנו מחיינו ובדרך מאבדים רבים מהאינסטינקטים שלנו.

חזרה לנושא האחים - שגרת חיינו המודרנית מפרידה בין אחים לאורך מרבית שעות היום ומצמצמת לעיתים למינימום את הזמן שאחים מבלים יחד. באופן טבעי אחים נועדו לגדול יחד, אבל כאשר בבוקר מתוך דימדומי השינה כאשר רוב ההתארגנות נעשית מול מסך מרצד הם נפרדים כל אחד למסגרתו הוא, ממשיכים לצהרוניהם השונים, אחה"צ זה חוגים נפרדים ואז בערב, בתוך כל העייפות הם שוב יחד והתנאים לקירוב לבבות הם לא בדיוק אופטימליים. אז כן, אני מגזימה אולי, אבל יש מגמה שכל אח הישר בעיניו יעשה ולרוב לא ביחד - הנה פרימה גסה במארג המשפחתי שאנחנו ממעטים להבחין בה.

אם לאורך השנים, אנחנו רואים כיצד בד בבד עם תהליך המודרניזציה חלו פירוק ושינוי בתאים החברתיים מבעבר מפירוק השבט לעליית משפחה מורחבת ואחר כך פירוק המשפחה המורחבת ועליית המשפחה הגרעינית, הרי שאין לי אלה להסיק כי אנו עדים היום לפירוק התא הגרעיני הזה שנראה כל כך חלק אינטגראלי מחיינו. זה לא שמשהו מחליף את התא המשפחתי הגרעיני,  אבל משהו נפרם בו. פירוק המשפחה הגרעינית נראה לנו בלתי אפשרי כיון שהוא גוזר עלינו להיות אסופה של אינדיבידואלים שנפגשים למטרות רביה וזה נראה מאוד מנותק מההוויה שלנו. אבל ההתנהגות שלנו בתא המשפחתי מעידה על סדר עדיפויות שמעט דוחק את המשפחה הצידה. אנחנו פחות ופחות מבלים זמן איכות בתא הזה והוא לרוב רווי לחצים חיצוניים שמעכירים את הקשרים. אנחנו עובדים כדי לתת לילדים שלנו חיים טובים יותר, אבל האמת היא שחיי הילדים שלנו יהיו טובים יותר ככל שהם יבלו יותר איתנו. אבל המילכוד הוא ברור - אנחנו רוצים שיהיה להם יותר מאוכל, חוגים וספרים, אנחנו רוצים שיהיה להם מחשב וטאבלט וטלפון (חכם, ברור), בגדים מעוצבים, נסיעות לחו"ל, קלפי סופרגול וכל דבר אחר שכולם רוצים וככה בלי משים גם אליהם מועבר הדגש שלא נכון, של צריכה כמעצבת חיים ופחות של משפחה כסלע איתן שנמצא לצידך. ברור שאנחנו רוצים שהם ידעו שאנחנו תמיד לצידם, אנחנו גם אומרים להם את זה כי אנחנו הורים נאורים, אבל כמה פעמים אנחנו מפספסים רגעים כל כך חשובים איתם?

כבר כתבתי פעם שמילא שאין לנו זמן להריח את הפרחים, גם אין לנו זמן לשאוף מלוא ראותינו את ריחם המבושם של ילדינו החפופים בתום יום מלא וגדוש. אבל סדר היום הזה שלנו יוצר גם אילוצים בתוך המשפחה ולרוב הם באים על חשבון האחים שאין להם הרבה זמן לבלות יחד ולפתח בשנים הפורמטיביות את האחווה שהיא כל כך חשובה לאורך כל החיים. הבחירה שלנו בחינוך ביתי הופכת לאט לאט למרגשת ומספקת הרבה יותר. אני רואה את הילדים שלי יוצרים בעצמם את החברות שלהן לכל החיים. היא לא תמיד על מי מנוחות, היא לא תמיד נטולת כעסים או קנאה, אבל הם הכי חברים בעולם, קצת כמו שלושה מוסקטרים (אתם יודעים - שלושה בשביל אחד ואחד בשביל שלושה) והנה מצאתי לי עוד נקודה של אופטימיות. אני בטוחה שעם קצת מודעות אפשר לתת לזה יותר תשומת לב ומחשבה, גם בלי לבחור בחינוך ביתי. אני רק אומרת שצריך לשים לב לפרטים הקטנים כי הם מרכיבים את התמונה הכוללת. אנחנו חייבים להחזיר את המשפחה לראש סדר העדיפויות החברתי ולדרוש את זכותינו להיות עם הילדים. גם בתוך הקריירה, אפשר לעשות פאוזות בשביל הדברים החשובים ביותר, אבל לא רק לקשר בין הורים לילדים אלא גם לקשר של הילדים בינם לבין עצמם. 

בנט והמאבק על דמות האיבר היהודי

מה שטוב/רע/מציק (עניין של השקפה) ובכל מקרה בלתי פתיר בויכוח בין חילוני גמור למסורתי והלאה זה שתמיד באפשרותו של הצד הדתי להביא לסיום הדיון עם "ככה אלוהים אמר" בהתאם לנושא הדיון. עכשיו, הנקודה היא שבשביל החילוני כאן בדיוק מתחיל הדיון, בנקודה הזו של "כה אמר אלוהים", הרי יש להניח בביטחון רב כי אם בבסיסי אינני מאמינה באלוהות הרי זה שאם מישהו משתמש בטיעון הזה, אני מראש לא יכולה לקבל אותו, מבחינתי אפשר לצטט כל דבר, גם את הזאב מ"כיפה אדומה". אם אני שואלת מהיכן הביטחון שיש אלוהים ואני מקבלת את התשובה "מרגישים את זה", אני אבחר בהסבר ולא בתחושה. "אלוהים אמר" או "זה מה שכתוב בתורה" הם שני טיעונים שאינם תקפים בעליל מבחינתי, בעיקר אם זה מתנגש בעובדות בשטח (כמו מתי נוצר העולם לפי התורה ומתי נוצר העולם לפי תיארוך פחמן). אם אין בליבי מקום לקיומו של אלוהים, הרי שבעיני התורה אינה "דברי אלוהים חיים" וגם אם כן הרי אין לזה משמעות כי אין אלוהים. בויכוח מעין זה, הבחנתי בתופעה מדאיגה בה נוצרת האוירה שזה בסדר שהחילוני יתחשב בדתי כי החילוני יכול להכיל את הנחת היסוד של הדתי ואילו הדתי אינו יכול. כלומר זה ויכוח אבוד מראש, רוצה לומר אם אינך מאמין באלוהים אין לך מה לעשות פה. מדוע על החילוני להסכים להנחה "שיש אלוהים" אך לומר משפט הפוך לאדם דתי זה בגדר עלבון? היינו אפשרות שאין להעלות על הדעת. הרי אם אמונתי אינה ניתנת לערעור, לא צריך להיות אכפת לי מה אומר אדם אחר - אם חילוני יכול לעשות זאת אז למה שמחזיק באמונה כלשהיא לא? 

אבל הויכוח אף פעם לא עובר את הנקודה הזו, לפחות מניסיוני. כי אם הטענה שלי היא שבני אדם כתבו את התנ"ך ולסיפורים יש מטרה, גם אם הם בחלקם מעוגנים היסטורית ואין עדות לקיומו של אלוהים ולכן יש לדבר בכלל על האינטרסים שבאים לידי ביטוי בכתובים עצמם ועוד הרבה יותר בפירושם ואת זה הצד השני אינו מוכן לקבל הרי שאין ממש מקום מפגש בו יוכלו שני הצדדים להסכים. הדיון הזה, גם אם נעשה מתוך כבוד מוחלט של שני הצדדים הוא בלתי ניתן לגישור. ולכן, אלא אם כן ברצונך (ולא משנה מאיזה עדה אתה, אה סליחה, באילו אמונות אתה מחזיק או לא) לשכנע את הצד השני "לראות את האור" אין שום טעם להתחיל את הדיון הזה. מבחינתי המסקנה היא חד משמעית וזה נוח כי זה לחלוטין משקף את אורח חיי, מבחינתי לא נותר מקום אלא לקבלה, לא אין הכוונה למיסטיקה יהודית אלא ליכולת להכיל ולקבל את מי שמחזיק באמונה אחרת ממך. יתרה, לא סתם קבלה כי אם קבלה הדדית. יחד עם הזכות לאמונה ולשיוך דתי, דרה בכפיפה אחת ההנחה שהעדר אמונה מקובל לא פחות מאמונתו של השני. וזה מחזיר אותנו לביטחון שיש לנו במערכת הערכים שאנחנו מחזיקים. אני מרגישה את זה מצוין כאשר אני מדברת עם אחותי, החוזרת בתשובה, בנושאי דת ואמונה. רבים מהדברים שהיא בוחרת לעשות או שהיא מודרכת לעשות לא מקובלים עלי, אך היא מקבלת את תמיכתי הבלתי מסוייגת מתוך הבנה מוחלטת שזה מה שעושה לה טוב ומרגיש לה נכון. בעוד שהיא באמת ובתמים מאמינה שיש עוד תקוה שאכיר בקיומו של האל, בי אין טיפה של רצון להוכיח לה שהוא לא קיים ואני נזהרת בכל מאודי בכלל לא ליפול לדיונים המיותרים האלה כי ערעור אמונתה לא נמצא כלל בסדר העדיפויות שלי. 

ולמה אני חוזרת היום שוב לנושא דת? כי בנט העלה היום סטטוס בדף הפייסבוק שלו שצריך להדאיג את כולנו. לטובת מי שלא נכנס לקישור - בא בנט ואומר שעיתון 'הארץ' ושותפיו (מי הם? לא ברור, אבל שותף עלום וחסר שם הוא מפחיד הרבה יותר בטח בעידן ציד מכשפות השמאל, זאת אומרת ייבוש עמותות השמאל) במתכוון פועלים בצורה מתוזמנת כאן ועכשיו כדי למחוק בעקביות את זהותה היהודית של מדינת ישראל (?!?! - כאילו באמת, אחי? למחוק בעקביות את זהותה היהודית? סגור על המינוח? נראה לי די פומפזי באופן כמעט שקוף, אבל זו רק אני, אחי). למה הוא אומר את זה? בגלל ש'הארץ' העלה לדיון את נושא ברית המילה. ומה אומר בנט? שאין דבר שמסמל את הקשר לאלוהים יותר מהברית הזו עוד מתקופת אברהם אבינו, דרך אגב. זאת אומרת שבנט מכריז בזאת שאין אפשרות אחרת - אתה לא ישראלי אמיתי אם אתה לא נימול, הן גברים נימולים הם סלע קיומנו. שנים של איבר יהודי גאה לא יכנעו לדעה פוסט מודרנית וחסרת עיגון במציאות המתבססת על המחשבה שפגיעה בשלמות הגוף של תינוק היא בהחלט נושא שיש לדון עליו מחדש. 

מה שיפה בדעה המזלזלת שמפגין בנט בזחיחותו האופיינית שמתעצמת נוכח העוית הקבועה בפניו, שיתכן שנתקבעה בעת חדירת הרסיס לעכוזו, זה שזה ספין משובח. כל טיעון שאשמיע יסתיים בהשתקה, אין להיחלץ מהדה-לגיטימציה הכוללת שעושה בנט לציבור שלם ולדעה השונה משלו, הוא מפגין את חוסר הסובלנות המצופה ממנו. במסגרת תעמולת הפחדה מיותרת, מגיע אדם בעל מעמד ציבורי ונותן פומבי למערכת ערכיו הצרה ומצפה שדעתו תהא מקובלת לא צד בצד עם דעות אחרות אלא כמערכת אמונות הגמונית שלטת שאין בלתה. במקום להכיל את העובדה שיש מי שחושב אחרת ממנו גם במדינת "הבית היהודי", הוא הופך דיון לגיטימי ומקובל שצריך לקחת חלק בשיח הציבורי ומנסה להפוך אותו ללא לגיטימי. בעיני, דת ככלל משתמשת פעמים רבות בהפחדה, שלא לומר מושתת על מנגנון הפחדה משומן. סטטוס כזה הוא רק הוכחה נוספת ששיוך דתי מושתת על שני עקרונות - הפחדה מפני מה שיקרה לך אם לא תיישר קו ושנאה כלפי כל דבר שמריח אחר. כמו מול ביריונות מכל סוג, אין לי אלה להסיק שמדובר שוב בחוסר ביטחון, כן, אני שוב חוזרת לזה - כאשר אתה בטוח במשהו אין לך בעיה עם דעות אחרות משלך. 

אבל הסטטוס הזה של האח בנט בעיקר מסמן לי את הסטטוס שלי בתוך המדינה הזו ומוכיח לי שהברית שבא בה אברהם לפני כ- 4,000 שנה היא המדד לשייכותי או אי שייכותי לקהילה המכונה ישראל, בעיני זו צרות האופקים שחותרת תחת חוסנה של מדינת ישראל, בטח לא הדיון בנושא המילה. להיות אדם יהודי בישראל זה אומר לקבל על עצמי עול מלכות המוסר והיא לא נמדדת בעורלות או בריתות ואפילו לא בקשתות בענן. הכל מתחיל בקבלה, בנט הוא בטח לא הכתובת לזה, אבל הוא חתום על נעיצת עוד מסמר בארון הקבורה של המושג דמוקרטיה בישראל. 

וידוי אישי על פופלאריות זולה (ניסיון נוסף לראות איזו כותרת מושכת)

כשפתחתי את הבלוג הזה ופצחתי במסע להשחתת מילים פומבית לא הבחנתי בשום התוויה רפואית. לתומי חשבתי שזה רעיון טוב לחזור לכתוב, למצוא לעצמי רגעי זמן, לתרגל שוב שרירים שמזמן לא פעלו. אח התמימות! כמה לא ידעתי שהבקשה התמימה לכתיבה תהפוך עד מהרה להתמכרות. לצערי, לא אוכל להתלונן על ההתמכרות הזו לכתיבה היומית גם מן הטעם הפשוט שזה היה צפוי, התמכרות מעין זו היא גם מסוג התכונות שדווקא ראויות להערכה. אותי תקפה התמכרות נוספת, מהסוג המפוקפק, הנחות, כזו שלא נעים להודות בה בפרהסיה גם אם הקהל אוהד. לכן ללא שהיות עלי להתוודות - אני מכורה לבחינה קונסיסטנטית של מספר הקוראים בבלוג. בטרם אלגלג על עצמי עוד אומר לזכותי שאני די בטוחה שאני לא היחידה ולכן אני מאמינה שהיה כדאי בטרם אתה מתחיל במסע הזה שאת סופו אין לדעת, שכל האתרים נותני השירותים לבלוגרים השונים יציינו, ובהבלטה, שעד שהבלוג שלך נוסק, וזה לא קורה מהר ובטח לא להרבה, אתה כנראה דן את עצמך לשיעבוד לפופולאריות זולה הנמדדת במספר האנשים שנכנסו, גם אם בטעות, לקרוא את מה שהיה לך לכתוב לעולם, ובסך הכל ביננו לא נמדדים פה מספרים מעבר לעשרות בודדות, אם בכלל. השאלה הנשאלת היא האם באמת יש עוד אנשים שהתמכרו לכך כמוני או שמא אני היחידה ועכשיו אין לי ברירה ללכת חפויית ראש כי אני יוצאת בהכרזות כאלה בומבסטיות בלי שום דבר מאחוריהן. אבל אני מהמרת שאני לא היחידה, אז נלך על הכיוון הזה בכל זאת.

יקולל השיעבוד הנוראי לבחינת מספר הקוראים בכל רגע נתון. כאילו שבאיזשהו אופן מדובר בנתונים מכריעי חיים, אני יכולה לבדוק כמה אנשים נכנסו לפוסט ואם שניה אחרי הבכור ידרוש במספר הקוראים אני אבדוק שוב רק כדי לא לתת לו נתונים לא מעודכנים, למרות שכמובן שאפילו הסתברותית הסיכוי לשינוי היה מזערי. בלי להעליב את קהל הקוראים הנאמנים, ובליבי אך אהבה כנה אליכם, בל נכחיש את העובדה שבלוג זה נחבא אל הכלים ובוודאי אינו בעל תפוצה רחבה, נו טוב, תפוצה. נו טוב, תהודה כלשהי. הלו? אני מניחה שעכשיו כבר נשארתי לגמרי לבד, אבל עדיין כניסתכם תיספר... היום, אם כי לגבי מחר אני כבר לא מהמרת. 

אז ככה אני, ד"ר מילים יפות ומיסטר פופולאריות זולה, נעה על הרצף הטראגי הזה ללא יכולת מילוט. יכולתי להפוך את הפוסט הזה לפוסט מעמיק ולנסות לדון איתכם, בהרחבה כמובן (אלא מה? אני אוהבת להרחיב במילים בערך כמו שהממשלה שלנו אוהבת להרחיב התנחלויות וכן התחרות קשה), בנושא "הכתיבה שלי - לאן", אבל אולי כרגע התשובה מעט מפחידה ולא רק אתכם. אני מזכירה לעצמי חולצה של ילדה שפעם רקדה איתי עם דמות מצחיקה על ספסל ועליה הכיתוב waiting to be discovered. כי כמה מילים עוד אשחית בטרם יגיע הרגע בו גם אתחיל להתפרנס אולי מחיבתי הארורה למילים? מספר האפשרויות הבלתי נתפסות של בחירות שעולות מהשאלה הרת הגורל לאן אני רוצה להתקדם הוא מעט מאיים, אם אמשיך עוד אני עלולה להיתפס כאקזיסטנציאליסטית חלילה ולא היינו רוצים שזה יקרה. בינתיים אני מנסה לקדם את הבלוג - שמתי לב שאם אני כותבת כותרת שנדמית מעט אינטמית היא זוכה ליותר פופולאריות, אבל אינסטינקט כלשהו טוען שכנראה זה לא הכיוון. אז היום היתה כותרת שמכוונת קצת יותר נמוך ופוסט כמעט בלי מילה על פוליטיקה (שזה יפה, אבל באמת לשאלה אם לכתוב עלי או לכתוב על משהו אחר התשובה היא די ברורה, מה לא?!). בואו נראה מה זה ייתן. בכל מקרה, אני דנה את עצמי להמשיך ולכתוב וגם קצת לקוות ולשקוע בכל מיני הזיות מתוקות על מספרים מטורפים של אלפי אנשים שצמאים לשמוע אותי. יש מצב שפתיחת הבלוג היא בכלל איזו סוס טרויאני שבודק השפעות של כתיבת בלוג על שיגעון גדלות, כנראה שכאן קצת נכשלתי. אני אפסיק עכשיו. יש מצב שהייתי צריכה לעשות זאת קודם, נכון? סליחה. אוי, נו, אל תתנו לי להמשיך עכשיו, הסיום היה די דרמטי, לא? נו, טוב זה כבר באמת מספיק

פוסט על מציאות מוזרה בה ממעשים מגונים הדיון עובר לנישואים (במסגרת פינתנו "שמות מפוצצים מביאים יותר קוראים מזדמנים". הפוסט הזה לא)

רשימת הנושאים ברי הכתיבה הולכת ומתארכת ככל שנוקפות השעות. ה"רב" אלון קיבל 6 חודשי עבודות שרות, בזה נמדד עונשו וגם על זה הוא צפוי לערער - הוא לא מביע חרטה, הוא ממשיך לדבר על ההשגחה האלוהית, ומערכת המשפט מעבירה אלינו מסר ברור - שימרו על הילדים שלכם בעצמכם בגדר רבנים חשקו בבוסר ושיני תלמידיהם תקהינה. זה גם נחמד שפסקו לו עבודות שירות כי הוא בטח יפסוק שעבודות שירות זה מה שהוא עשה עד עכשיו, עם המון אהבה ותחושת ייעוד. עכשיו הוא בטח יחשוב שפסק הדין הוא אור ירוק להמשך, רק אם אפשר הפעם להיזהר יותר, ממילא כל חסדיו בטוחים שהוא זכאי (כן, היו תקדימים וכן, הם תמיד זכאים). על תוכנית חצר המלכות שצפה ועולה שוב דווקא בימים של הידוק חגורות כלכלי ודו"ח העוני אפילו לא התחלתי לכתוב. וזה עוד בלי לדבר על גלי ההדף של המיני סופה שפקדה אותנו והוכיחה בו זמנית את אוזלת החזון של אלה העומדים בעמדות מפתח ואת חוסר האונים שלנו, הציבור של אומת ה"יהיה בסדר בוא נעלה לירושלים למרות אזהרות הסופה, כן עם הילדים ועם מיכל דלק חצי מלא אין זמן להתעכב ולתדלק". וזה בלי להזכיר שהרכבות עוד לא חזרו לפעול כרגיל אבל אחת שפעלה דרסה 14 גמלים למוות, חלק ממוסדות החינוך לא חזרו ללמד ושאר נזקי הסופה והם עולים על כל דימיון גם בהתחשב בעצמת הסופה. שלא לדבר על כל ההרמות להנחתה בדמות העונש החינוכי של גננת שהחליטה לא להאכיל ילדים כי כידוע ילד רעב משתף פעולה מצוין (או שאולי זה הפוך, לא סגורה על זה - אולי לנסות בבית?) וגם הספר החדש והמצוין שעלה על מדפי הספרים מסתבר "אמא ונטע עושות דיאטה", שנועד לעשות סדר בנושא תזונה והרגלים בריאים לחיים אך בסופו של דבר מאדיר את תפיסת גוף נשי מעוותת וסב-טקסט רווי תובנות לא בריאות לחיים. 

חלפו עברו להן מספר שעות - אם אני לא תופסת את חלון ההזדמנויות לכתיבה על הבוקר, אחר כך נבנית כתיבתי טלאים-טלאים. לנושאים החמים נוספו גם 14 שנות מאסר לגבר שהטריד וירטואלית 33 ילדים וכנראה עוד מאות וזה רק מעצים את הדיספרופורציה שבגזר הדין של "הרב", הבית היהודי הצליחו להערים על "יש עתיד" בנושא זכויות זוגות הלהט"ב, אין ערעור על זיכוי ליברמן ובועידת הליכוד הערב יוכרע גורל "הליכוד ביתנו". בקיצור מלוא הטנא נושאים הגרילה לי היום ההיסטוריה.

אני יכולה, בצר לי, לקונן על נהרות ההיסטוריה בעוד רגלי מבוססות בבוץ הדלתא ולצעוק חמס על על העוולות שעולות בארצנו כמו הפרות השדופות בחלומו של מלך מצרים רק שמספרן גדול ועולה בוודאי על שבע, אלא אם כן כל פרה היא קוד מורכב שיש לפענח ואז אין קשר לערך הנומילי של הפרה, בכל זאת פרה היא פרה. ביננו גם אין יוסף ובתכל'ס בכלל לא דיברנו על חלומות. כך או אחרת, אני בהחלט יכולה להמשיך במסורת הפוסטים הפוליטיים והמדכאים קלות, בהן אני מוצאת עצמי, קצת כמו נביא זעם מטורלל, קוראת בשער (או ברכבת התחתית) ונדמית בעיני העוברים ושבים כעוד כישלון של מדיניות הרווחה (בהנחה שהייתה מדיניות שכזו,  במקרה של טענות יש לפנות לשר האוצר, אני בהחלט לא הכתובת ואל תתנו להתחיל לדבר גם על זה). 

אבל הפעם אני חוזרת לאישי, הציבורי מקומם יתר על המידה וכמה כבר אפשר להשחית מילים על כל התועבות שמתרחשות פה? טוב, צריך, אבל לזה יהיו עוד פוסטים. פשוט כי לפני 13 שנים, בבוקר מושלג קלות במינכן, בוססנו ,בנזוגי ואני, עם בקבוקון של ייגרמייסטר בכיס מעיל החורף אל בית העיריה שם פגשנו בנגנית העוגב שהיתה גם עדה, מתורגמנית וצלמת (כן, מרוב כישורים אף אחד מכישוריה לא היה מהוקצע כראוי) שליוותה אותנו בטקס החתונה האינטימי שבחרנו לעבור.  13 שנים עברו מאז  ולא משנה כמה רע מסביב יכול להיות, הבית שלי הוא במקום בו בנהזוג נמצא, גם אם זה מאחורי מסך הלפטופ הנצחי וגם אם לשמוע את קולו זה בעיקר לשמוע אותו מדבר בטלפון או בסקייפ בעינייני עבודה (די, מותר להתלונן, אחרת כולם יחשבו שהוא מושלם). צחוק בצד, זוגיות זה לא לראות דברים בעיניים מזוגגות והורמונים שופעים, זה גם לא לרוץ זה אל זה בזרועות מושטות על גבעה ירוקה שלמרגלותיה חוף ים. מעולם לא נהיתי אחרי הקישקושים הרומנטיים האלה. לא חיפשתי מתיקות של מרמלמדה בעטיפות מלמלה ורודה ומנצנצת, לא חיפשתי טקס ולוקיישן לצילומים, מכוניות מפונפנות ותסרוקות מגונדרות. באתי לזוגיות שלי כמו שאני - בלי איפור, במכנסיים, שיער פזור ובעיקר עם האיש שאיתו בחרתי לחיות את החיים. אחר כך עשינו גם מסיבה לכולם, אבל זה רק בגלל שאנחנו כאלה נוחים לבריות, אבל בלי כל השטויות, אם כי נפלתי בפח השמלה הלבנה. מאחורינו, היה נפלא. 

אבל ככה זה כבר 13 שנים, לא מאפרים ולא מגנדרים ולא מייפים ולא מנסים להתאים, פשוט נהנים לחיות יחד. לא מחפשת קלישאות בדמות החצי השני, לא מוותרת, לא נלחמת, לא הולכת אחרי וגם לא לפני, הולכת צד בצד, לפעמים מתהדקת האחיזה, לפעמים היא קצת יותר רפה, אבל היא כל הזמן שם - צד לצד, יחד. מה הסוד לזוגיות? הסוד הוא שאין מתכון, הסוד הוא לבוא כמו שאתה ולאהוב, לתת מרחב ולכבד. הסוד הוא לדעת שלא תוותר, כי כל מה שיבוא אפשר להתמודד איתו ביחד, הכל חוץ מההחלטה להישאר לבד. לבוא לזוגיות כמו שאתה בעומדך ערום מול המראה עם כל היופי וכל הפגמים ולדעת שלא יחפשו לשנות אותך, להכתיב לך, לחפש אותך, פשוט יקבלו אותך כמו שאתה כי יש לך את כל המקום. 

אבל הם כושים, זו לא אנטישמיות ואנחנו יודעים מה זו אנטישמיות

הלקאה עצמית זה לא בריא, לא צריך להיות בר דעת בשביל זה ובכל זאת אני עסוקה בזה כל הבוקר. זה הולך איתי מהרגע שקמתי מהמיטה ושום תרוץ שאני נותנת לעצמי לא עובר. אני לא צריכה להיות כאן ועכשיו בבית, אחרי שיעורי השחמט של הילדים, לפני הפיצה של הצהריים, בהסעות וחברים וחוגים. מקומי עכשיו בירושלים. כל מי שיכול להגיע לירושלים צריך להיות עכשיו בירושלים. לא כדי להנות מהשלג בצידי הדרכים ביום שמשי וקריר, לא כדי להנות מהשפע התרבותי האצור במוזאונים בעיר. כרגע בירושלים עומדים כ- 150 פליטים אמיצים ובפיהם בקשה אחת שנראה שהם כמונו - בני אדם. תסלחו לי שאני חוזרת רבות לתקופת מלחמת העולם השנייה, אבל אלה האסוציאציות שלי וזה הבלוג שלי וזה מה שזה מזכיר לי. לא הצעדה הנחושה הזו בשלג הישראלי המפתיע היא זו שמעוררת אצלי את האסוציאציות האלה, למרות שתודו שתיאורי פיסות הבד המלופפות על רגליים יחפות מזכירות עדויות נושנות. עזבו אתכם מהכל, בואו נתמקד בנושא הנדון - לפנינו קבוצת בני אדם שנאלצו לברוח מארצם והגיעו לכאן. מה הדבר הנכון ביותר לעשות? סילחו לי שאני לא שואלת מהו הדבר האנושי לעשות, פשוט התחלתי להבין שההגדרה שלי לאנושי היא כנראה לא ההגדרה הנפוצה ביותר. אני מתחילה לחשוב שב"אנושי" אין הכוונה לניסיון לחיות חיים בצורה מכבדת אלא פשוט לקדם אינטרסים אישיים כאשר כל האמצעים קדושים. חזרה לשאלה המקורית - אז מה לעשות?

ישנה כמובן האפשרות המיידית וכנראה המקובלת ביותר עד כה וזה להגיד "זו לא הבעיה שלנו". זו כנראה אפשרות אחת, גם ברמת סדר העדיפויות ויעיד על כך מליץ היושר בעז ביסמוט (רק דמיינו לכם "שגריר של רצון טוב ישראלי" שיוצא במסע דילוגים בינלאומי כדי לפתור את בעיית הפליטים ועוד מקבל בנוסף על שכרו גם עמלת מכירות - רק המחשבה על זה מעוררת בי פלצות). אפשרות זו, שנקראת במקורות אחרים "מדיניות הפניית המבט", מהווה משום מה מקור משיכה. דווקא אנחנו ששואלים - איך יכול להיות שחיו ליד אושוויץ/דכאו/כל מקום אחר ו"לא ידעו"? איך הסכימו לשלילת זכויות אזרחיות ועד לרצח עם רק בשל השתייכות אתנית או נטיה מינית או נטיה פוליטית? איך ראו יהודי שדוף ונרדף והפנו מבט ועוד נחשבו טובים כי לא קראו לגסטאפו בעקבותיו? איך מדינות הברית לא הפציצו את אושוויץ? איך לא נתנו ליהודים ויזות? איך גירשו אניית פליטים? יש בלי סוף שאלות, ראש הממשלה שלנו נוטה לעשות מהן קריירה, בעומדו על כל במה ציבורית אפשרית ובדברו על הפניית העורף של העולם בעוד העם היהודי נרצח על אדמת אירופה. אז לא, חלילה, אני לא משווה בין מדיניות הממשלה שלנו למדיניות של  הנאצים בגרמניה, אם תשימו לב כל השאלות מדברות על הפאסיביות ועל הקבלה של המתרחש - הפניית עורף. לקרוא לאנשים שעומדים עכשיו בירושלים ומבקשים רק הכרה באנושיותם - מסתננים (במקרה הטוב כי הסקאלה רחבה הרבה יותר), לכלוא אותם במתקני כליאה ולחפש להם פתרון - הפניית עורף. כן, זה נכון, אנחנו לא טובחים בהם וזה אכן לא סמנטיקה, אבל זה נשוא ההשוואה? זה שאנחנו לא דומים לנאצים זה מה שעושה אותנו בסדר? הרי אנחנו אלה שבאנו בטענות כלפי העם הגרמני כולו, גם מי שלא היה בגסטאפו או שירת בצבא, של "איך יכולתם לתת לזה יד? איך חייתם בתוך זה?" אבל כשזה אנחנו שמפנים את העורף, זה כנראה בסדר. כלפי אבותינו זו היתה אנטישמיות, אצלנו כנראה אלה רגשות לגיטימיים בכל זאת שמתם לב שהם שחורים, נכון?

נוצרה בארץ דמוניזציה של כל מה שזר. הממשלה ביודעין ממשיכה עם מדיניות העובדים הזרים. מה דעתכם, למשל, לאפשר לאותם פליטים שברור לכולנו שהם אינם יכולים לחזור לארצם, להתפזר בארץ ולהתחיל לעבוד? אחד המשפטים שמצאתי את עצמי מסבירה לילדי שוב ושוב הוא "הפוסל במומו פוסל", כשאני מביטה בנו מהצד בהתמודדות שלנו עם הפליטים האלה אין לי אלא לחשוב על התקופה בה סבי היה פליט. אז מה נכון לעשות? נכון לפעול אחרת. נכון גם להגיד שכישראלי אסור לאף אחד מאיתנו להפנות עורף, זו לא פריבלגיה, אין כאן בחירה. כל החלטה אחרת היא פסולה. בימים האחרונים, בשוך הדי ההספדים על מנדלה, כנראה שאפשר להמשך לעסוק באטימות בריש גלי. אני יוצאת מכל זה מאוד מתוסכלת וזה עוד בלי לדבר על כל כך הרבה דברים, לאחרונה אני כבר קצת פחות אופטימית. לא נסעתי לירושלים, הפוסט הזה הוא לא הכפרות שלי.

החיים על אוטומט בלופ ההאדרה

היה יום מלא וגדוש אתמול אז לא יצא לי לכתוב בין היציאה בבוקר לחוג ההעשרה שהיה הפעם על "מלכים ומלכות" וגם על "חשיבה מחוץ לקופסא", לנסיעה חזרה הביתה, לאירגונים ולאוכל ולקונסרבטוריון, חוג קפואירה ואחר כך סדנת מחול וכבר  הגיע הערב, ארוחה, מקלחות, ספרים ואמא ממוטטת שקרסה למיטה ולא כתבה. 

רשימת הנושאים עליהם לא כתבתי אתמול הולכת ומתארכת ולכן אנסה לקצר:

1. לא כתבתי על הכמעט פרוייקטור להרחקת פליטים למרות שיש פה חומר טוב - הרעיון הגזעני, המשכורת השערורייתית, האישור של האוצר, הפתרון היצירתי של גירוש תמורת עמלות. באמת חבל שזה לא יצא לפועל, היינו יכולים גם לדרוש את שיני הזהב של כל פליט שעוזב "מרצון" ואולי אף לעשות ערימה נאה של שיני זהב בכניסה לבן גוריון למען יראו וייראו. יפה לנו.

2. לא כתבתי על אישור ועדת השרים לענייני חקיקה את נוסח הצעת החוק לפגיעה בעמותות שמאל שהוא בלתי חוקתי בעליל ונועד כביכול לצמצם מעורבות של ממשלות זרות בספירה הפוליטית בישראל אך למעשה הוא עוד צעד בהגבלת חופש הביטוי וזכויות האדם בישראל, ה"פסבדו" דמוקרטיה היחידה במזרח התיכון. כל שמונת השרים שאישרו אותו כולם יודעים לספר בשבחי הדמוקרטיה בזמן שהלכה למעשה הם מצמצמים אותה במו ידם. ולא כי במו יד מזכיר מועל יד, אלא כי המשחק הזה שלהשתמש בדמוקרטיה כדי לנגח את הערכים עליהם היא מבוססת היה מה שלימדו אותו מאז ומעולם על השנים הראשונות של המפלגה הנציונל-סוציואליסטית בגרמניה. שוב ושוב הסבירו לי עד כמה הדמוקרטיה פגיעה וכמה קל לכרסם אותה בעזרת הכלים שהיא נותנת. אני לא משווה חלילה אבל אותי זה מפחיד בעיקר בימים בהם פוליטיקאים מתייחסים לזכויות אדם כעוד רסיס תקוע. בעיני הדמוקרטיה מהותה הוא בכך שגם אם אינני מסכים לדעותיך אלחם עד חורמה להשמיע אותן. זה עובר לו איכשהו בשקט כי זה משחק דמגוגי מובהק, למרבית הציבור זה נראה בסדר ליבש עמותות שמאל שקוראות, לא עלינו, להעמדתם לדין של חיילי צה"ל בגין פשעי מלחמה, או לקריאת חרם על ישראל, או למשיכת השקעות או להטלת סנקציות זה בסדר כי ממילא מבחינתם הן לא לגיטימיות, אבל הנקודה אינה אם הן לגיטימיות בעיניך אלא אם הן לגיטימיות בדמוקרטיה והתשובה היא כן וזה בלי קשר לעמדותיי השמאליות. כי הדמוקרטיה מתבססת על מערכת עדינה מאוד של איזונים ובלמים, החוק הזה פוגע במערכת הזו, עכשיו זה רק שמאל, אפילו אבל מחר זה כבר יכול להיות משהו אחר, תקדים הוא תקדים הוא תקדים. נורמות הופכות לאיטן לכללים מחייבים. אפשר להתעלם ולחשוב שזה שולי, אני מאמינה שבחוקים כאלה מתחיל השבר. אני הייתי בצד הנכון ביום שבו הצרה ישראל שוב את הדמוקרטיה, רק שלצערי אין לזה כלל חשיבות.

3. לא כתבתי עוד על הסופה - האמנם מחדל? מי האחראי ואת מי יש לתלות בכיכר העיר, אם בכלל? לא דנתי בזוועות הניתוק מהחשמל וגם לא באחריות האלוהית והסיבות הדתיות לכל זה? מה עוד? על קרי שחזר לארץ ובאמתחתו שק תמריצים ושלל מתנות, על החייל שנהרג בגבול לבנון, על המהגרים ממתקן חולות ששובתים רעב בבאר שבע, זכויות הלהט"ב (הקישור למאמר דעה מצוין ומומלץ של פרופ' אייל גרוס), על זה שעוד לא שוחררו חלק מהעצורים שנעצרו ביום הזעם, על פרשת הדם החדשה של הקהילה האתיופית, על זה שמדיניות כלכלית פושעת הביאה אנשים רבים לקפוא מקור בחורף הזה? 

אכן, לא כתבתי, mea culpa, מודה ועוזבת - אנוחם? פשוט היה לי מן יום כזה של המון פעילות עם הילדים ואתגרים משפחתיים שכאלה. ולמרות שהיה מן יום שהגיש לי על מגש של כסף המון תפוחי אדמה חמימים ששיוועו להתייחסות, אני הייתי צריכה קצת להתמקד בבית פנימה. אולי באמת הפוסט הבא צריך לחזור קצת לנושא ההורות הישן והטוב. כל הפוליטיקה הזו, בטח אחרי שפרשתי אותה ככה, עושה לי טעם נורא לא טוב. מרגישה כאילו אנחנו נכנסנו קצת לאפטיה מובנית לתהליך ההידרדרות שלנו. החיים על אוטומט בלופ של ההאדרה - בואו נראה רק את הטוב ונמעיט בערכו של הרע. כי בסוף שכבר לא יהיה מנוס ולא נמצא את מה להאדיר, התחושה שלי היא שאז, בדיוק אז זה כבר יהיה הרבה יותר מאוחר.

כולה סופה - 4 אותיות, קשור למזג האויר, בקרוב יעבור

מזג האויר הסגרירי והיפה הזו שפוקד אותנו בסוף השבוע הזה (פוקד, לא נשאר לנצח, לא מבקש מעמד של פליט, פוקד - מגיע מהמערב, עם ויזה של תייר ובלי היסטוריה בארגון שמאל רדיקאלי), צובע ערים שלמות בגוון לבן אירופאי מרנין ומפגין בנון שאלנטיות את כוחו של הטבע בזעיר אנפין. כן, זעיר אנפין, כולה מה יש כאן? טמפרטורות בין 5 למינוס 5 ולדעתי הרחבתי את הטווח, קצת שלג, קצת ברד, הרבה רוח וגשם, אבל ביננו זה לא שהתחוללה כאן קטסטרופה. כן, קצת יוצא דופן בחלק זה של העולם, כן קצת מוקדם השנה, כן סופסוף חורף. אבל אצלנו? ובכן אצלנו יש אולפנים פתוחים וחזאים נשלחים לשלג עם שלל אביזרים ואף אדום כדי להציג אותנטיות ואולי לחטוף איזו גריפה (כן, בפולניות). לא מספיק המחזה הדרמטי שבחוץ, צריך להוסיף על הדרמה ולראות איך זה מתגלגל, או קורס כמו העצים על קוי המתח והמכוניות. צריך לדבר על המשקעים, אבל לא על הכינרת, כי אם משקעי החלב בבירה הנצורה. כן, נצורה, זה תחביב ירושלמי ידוע להיות נצור. מאז ששיחררנו את העיר ה- 67' אנחנו אוהבים חורפים קשים בהם העיר שוב נצורה וניתן לדבר על שיירות. מזל שלא עשו גם תוכנית בישול לנצורים וחזרה למתכוני קציצות החוביזה, אם כי ניתן היה לפתח מזה עוד דיון עכשווי נוסח בישול טבעוני והאם ניתן לייבש קציצות חוביזה שיתאים לraw ולפליאו. 

הסופה הזו מראה את פרצופה האמיתי של התקשורת כמעוררת סערות, כשופר קורא במדינת "המגיע לי". כן, אני מניחה שניתן היה להתכונן טוב יותר עם ההתרעה לסופה ולא אני לא מתכוונת להודעת משרד החינוך שכנראה לא יתקיימו לימודים בירושלים עוד לפני נפילתו הזכה של פתית השלג הראשון. אני מניחה שחשיבה קדימה על תשתיות היתה מונעת קריסתן של חלק ולא מותירה אנשים ללא חשמל וחימום. בתכל'ס אנחנו אף פעם לא מוכנים לחורף, אולי התשדירים קוראים לכל אחד ואחת מאיתנו להכין את רכבנו לחורף, אך המדינה שלנו, בשל סדר עדיפויות מגוחך, לא מקדישה את הסכומים הראויים לתשתיות וחבל כי אנחנו אף פעם לא מוכנים לחורף, וזה כידוע מתישהו תמיד מגיע גם בשנים השחונות ביותר. אין ספק שניתן להתכונן יותר טוב, אין ספק שזה עגום שעשרות אלפי תושבים נותרים מנותרים וללא חשמל שעות ארוכות בקור מקפיא, אין ספק שזה עגום שאנשים נותרו תקועים ושהמדינה לא הייתה ערוכה לכך. אבל בל נשכח שיש לכל אחד מאיתנו אחריות אישית. סופה בקנה מידה כזה זה לא משהו שרואים כל יום, זה גם לא קורה בתדירות כזו שהמדינה צריכה להיות ערוכה לזה תדיר כי זה לא מצדיק את ההוצאות. גם אנחנו לא נצא מחר לקנות ציוד שמתאים לחורף האירופי רק בגלל שירד אצלנו שלג והשתוללנו על מזחלת שלג בגינה הציבורית (היה ממש כיף, דרך אגב, באופן פרובינציאלי שכזה). 

ואקנח בסיפורון שגם יסגור לי את הקצוות ויאפשר לי לפרסם וללכת לבשל צהריים כי אנחנו מארחים את אבא שלי וזוגתו לחיים היום. יצאתי אתמול לסופר עם הבטחה למרכזית שאם אפשר יהיה אחרי הקניות לצאת לאיזור מושלג - נצא. סיימתי את הקניות לגשם-שלג באמצע רחובות. הייתי היחידה שסירבה להתרגש ויצאה החוצה לחניה (קצת שויץ, מה יש?). מכוניות תקועות ועם בעיות פחחות קלות היו פזורות לאורך החניון. התקשרתי למרכזית לבשר לה על השלג במחוזותינו. בעודה מתלהבת מהמחזה שנגלה לפניה, מתדפק על חלוני בחור מרוט ומתחיל לצעוק בהיסטריה "אל תנהגי! אני דפקתי את האוטו שלי! גם את תעשי תאונה! חכי שהעירייה תעשה משהו, אל תסעי! תאונה!" סיימתי את השיחה עם המרכזית ונפניתי לבחון את המצב. מה העירייה תעשה? אני לא שמעתי על מפלסת שלג ברחובות וגם לא על מאגרי מלח ודי בצדק אם יורשה לי. המצב ברור - אם לא אצא עכשיו אשאר, מצויידת היטב אמנם, באוטו אבל זה לא יעבוד. לאף אחד. חוץ מזה אני ירושלמית שעשתה טסט בדיוק במזג האויר הזה עם הזינוק בעליה ביציאה ממשרד הרישוי. ללא שהות, אני ממשיכה לנסוע, המטרה - הילדים (כן, קצת דרמה, מה רע?) השלג המעורב בשמן וקרח נערם וטומן בחובו הבטחה לא מענגת כלל של החלקה. אני מתקדמת לאט. מחכה בסבלנות ביציאה מהחניון שהמכונית שלפני תסיים את העלייה. מתקדמת ולא עוצרת כי לעצור יתקע אותי לנצח. נתקעת. אופסי, לא להילחץ. זוכרת איך עושים את זה? קצת אחורה, קצת קדימה. מתקדמת לאט לאט ועוברת את זה. מנופפת לאדיוט למלמטה ומחליטה לנסוע לקצב כי מי יודע מה יהיה אחר כך. ואיך זה קושר? כי האדיוט מלמטה, ולא בגלל שהוא עשה תאונה, אלא בגלל שהוא חיכה לעירייה, יכול היה לחכות עד שיגמר לו מיכל הדלק ואז להישאר תקוע יותר. די לחכות למושיע, מה עם קצת אם אין אני לי מי לי? כולה קצת סופה, 4 אותיות, קשור למזג האויר, יעבור בקרוב. באמת שום מילה רעה נגד ביבי, זה רק מזג האויר, לא יותר. במדינה דמיקולו שמעדיפה להתלונן ולראות חזאי עם עכוז קפוא על המסך מאשר לצאת קצת החוצה, לקפוא קצת מקור ולחייך. כן, להנות מהרגע, קונספט ישן שעדיין עובד (ישן לפחות כמו המנהג הבזוי של להתלונן, שעדיין לא הוכיח את עצמו - רק אומרת). 

כל האמור אינו תקף למי שסבל  מהפסקות חשמל. לכם כן מותר להתלונן, היתר - הרף. צאו קצת החוצה, חלצו הרגליים וחזרו חזרה זה מזג אויר נפלא להתפטם.

האחות של בנט מחוקקת וקובעת שיח דמוקרטי נוח למשתמשי הימין

התעוררתי מאוחר הבוקר, הגדולים ישבו ושיחקו בשקט בסלון ובכל פעם שהתעוררתי הצלחתי לפרגן לעצמי חזרה לשינה וזה לא קורה הרבה. כשקמתי סופסוף יכולתי להבחין בקרני שמש מבליחות מבעד לתריסים ותמהתי מה קרה לסופה. שמיים כחולים, שמש מחממת, צבעים עזים של ירוק וכחול, קפה, ילדים שמחים זה אומר זמן כתיבה, הכל טוב בבועה. מחשב ואז אני כבר לגמרי עירנית ואף אחד לא צריך לצבוט אותי - שנאמר "טוטו, נראה לי שאנחנו לגמרי בארץ" כי חוץ משלג בירושלים, אני מוצאת תמונות של פועלים מאפריקה מקימים את הגדרות במתקן הכליאה "הפתוח" שמוקם ממש ברגעים אלה למענם ולמען הדמוקרטיה הישראלית פורצת הדרך ההומאנית. ארצות הברית מציעה מתווה חדש ושולחת שוב את קרי ולא ברורה לי תחת איזו הנחה פועל הממשל אבל אפשר לקוות שהאופטימיות שלהם מדבקת. יש מצב שהם נכנסו למודל "מנדלה טורבו", אבל הם קצת לא קוראים נכון את המצב בישראל למרות שהכתובת לגמרי על הקיר.

אבל הדובדבן, בינתיים ובערבון מוגבל, הוא שועדת השרים לחקיקה תדון בהצעת חוק של האחות של בנט וחבר שלה לצמצום מעורבותן של ממשלות זרות בדמוקרטיה הישראלית. אלה כידוע מתבצעות דרך תמיכה כספית בעמותות שמטרותיהן ומעשיהן חורגים מגבולות השיח הדמוקרטי הישראלי. ראשית הייתי שמחה להבין למה היא מתכוונת באומרה שיח דמוקרטי, בעוד שבעיניה זכויות אדם הן כמובן ליהודים בלבד, וגם בתוך הקבוצה הזו יש אגרגציה, בעיני השיח הדמוקרטי הוא רחב הרבה יותר ממה שהאופק אליו היא נושאת עיניה מגיע. האם זו דרכה של האחות להגדיר את דרך החוק את מטרייתה המוגבלת של הדמוקרטיה הישראלית? כי האחות של בנט לא מתכוונת לעמותות ימין שקונות אדמות פלסטיניות לייהוד השטחים, ברור שלא, אלה חלק מהשיח ההזוי הדמוקרטי בישראל, הכוונה היא רק לעמותות שמאל שנניח קוראות לחרם על תוצרת השטחים, שקוראים להם שטחים בגלל שהם חלק בלתי נפרד מישראל כידוע ולכן הם אינם מובדלים וגם כידוע אין כיבוש, אפילו השופט בדימוס אדמונד לוי אמר. בקיצור, "הנה זה ממשיך". במסווה של חוק דמוקרטי, מציעה האחות הזו של בנט, שהחוק יחול על כל עמותה שאחד מחברי הנהלתה התבטא שוב בנושא הפלצני והמיותר המכונה זכויות אדם וקרא לסנקציות (רוצה לומר - חרם על מוצרי התנחלויות וכיוצא באלה), או למשיכת השקעות וכיוצא באלה שיקוצין. כי בתכל'ס - מה שלא נוח לאחות של בנט לשמוע צריך להוקיע מהשיח הישראלי, זכויות אדם זה לא לגיטימי נקודה. חופש ביטוי מוגבל הוא אכן זכות דמוקרטית ידועה וחשובה והיא מוכנה להילחם בה עד חורמה, ממש ז'אן ד'ארק, כבוד. 

זו לא פעם ראשונה שהצעת החוק הזו עולה, חוק העמותות עלה ונקבר כבר לפני שנתיים. אבל זו לא הנקודה בעיני. כי מה שמפחיד אותי הוא השיח המצמצם את הדמוקרטיה שעולה ומתנגן ברחבי המדינה שלנו. הוא נמצא בכל פינה אבל מכיון שמכל פינה עולה חלק אחר של הניגון והוא עדיין לא הצטרף למקהלה רבתי אחת נראה שהוא נסבל ואנחנו מוכנים להעלים עין. פראוור זה רק בדואים, הומואים זה רק הומואים, אפריקנים זה סרטן, פלסטינים - אל תתנו לי להתחיל, מעצר מנהלי זה בעיקר לערבים, אלימות משטרתית היא רק נגד הזויים, כך שאם לא מתערבים בכל אלה החיים ממש יפים. אבל באמת שאי אפשר כבר - הרטוריקה של הדמוקרטיה כשהיא נאמרת מפיהם של קיצוניים בעלי דעות גזעניות היא דגל פרום. האפריקנים בונים את מתקן השהיה שלהם משל היה ערי המסכנות במצרים, ההתנחלויות משגשגות, השמאל נדחק לפינה (אולי בגלל זה כנס השמאל יתקיים בבית ציוני אמריקה - קהל אינטימי - מקום אינטימי), שרים וחברי כנסת רומסים את זכויות האדם בראש חוצות בעוד גרונם ניחר מצרחות "דמוקרטיה". ואנחנו? אנחנו בסדר, השבח לאל, חיים בדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון, לא סתם דמוקרטיה, דמוקרטיה יהודית - בת כלאיים של עם נבחר עם בעיית סמכות שמפרש זכויות אדם בהתאם לרוח ההלכה ולהבטחה האלוהית למתן הארץ. בחיי צודקת האחות של בנט, דמוקרטיה זה טוב ויפה כל עוד זה נשאר נורמטיבי. זכויות אדם זה לגמרי פאסה וכל העמותות השמאליות האלה צריך לסגור להן את הברז, הן חותרות תחת אושיות המדינה היהודית והדמוקרטית, אין להן מקום. רוצים דמוקרטיה? תתישרו עם הגדרות המשטר. ויפה שעה אחת קודם ומחר שבת וזה אומר משהו למי שאצלו גביע זה יותר מכדורסל. אתה הבנת את זה אח שלי? תאמין לי, תחבור לאחים יהיה הרבה יותר טוב. 

הגלגול - מטמורפוזה של סיפור ומדינה

בוקר אחד, כשהקיצה ישראל מתוך חלומות טרופים של נרות ריחניים והספדים תלושים, ראתה את עצמה והנה נהפכה לשרץ ענקי. מוטלת הייתה על גבה הנוקשה כמין חומת הפרדה, ומדי הרימה מעט את ראשה היתה רואה את כרסה החומה כמתקן שהייה למהגרים מאפריקה, העשויה ביתנים נעולים ומסוגרים עד שהכסת כמעט שאינה יכולה להיאחז בה עוד ועומדת לצנוח מעליה לגמרי. רגליה המרובות, כחוקים גזעניים וככבישי אספלט ליהודים בלבד דקים ועלובים לעומת מותר גופה הלא הן פעילויותיה בשטחים הכבושים, ריצדו לעיניו בחוסר ישע והעדר צידוק. 

לא, לא המצאתי את זה, זוהי המחווה הפרטית שלי ל"גלגול" של קפקא לרגל יום זכויות האדם הבינלאומי שחל היום ונחגג אצלנו כמיטב מסורת באישור חוק מפלה, גזעני ובעיקר לא ממש אפוי והזוכה היום הוא (תופים) "חוק ההסתננות". כאשר שר הפנים (שנראה שההורות החדשה לא ריככה אותו) חוגג את החוק ומסביר שמדינת ישראל היא המדינה המערבית (עוד אקסיומה שמישהו צריך לפרק) היחידה הגובלת באפריקה כאשר שאר המדינות מוגנות מפני האפריקנים על ידי ים ולכן אם יהיו "להם" (הו, רוזנת הדמוניזציה היקרה) תנאים טובים פה, "הם" (כן אותם צללים מחוסרי שם שאונסים ורוצחים) יבואו. וח"כ רגב מחרה מחזיקה אחריו עם "די להתייפיפות והפזילה לג'נבה" ומציעה (בדרכה הפרוגרסיבית, סליחה פרימיטיבית) שכבר מדינה אחרת תקלוט את הבעיה הזו (כן, תנו לה בכפיים). אבל הדמוניזציה אליבא ד'סער היא של השמאל שעושה דמוניזציה לאקט כל כך יפה של מדינה כל כך הומנית כמו ישראל. כן, נכון, הפליט אצלנו הפך למסתנן רק כדי שלא נצטרך להתמודד איתו וגירושו מהארץ מומתק במילה רצון, הו כמה נפלאה היא התעמולה, אשת החצר הותיקה במשכננו וכמה נהדר רוזן הספין שאין לו אחיזה במציאות.

גם ישראל, כמו גרגור, גיבור "הגלגול", רוצה לחזור לישון כדי לא להתמודד עם המציאות. המציאות לא טובה לנו. יש הבדל בין המציאות כמו שנתניהו וחצרו רוצים שנראה אותה ובין המציאות כמו שכל העולם רואה אותה ובתווך אנחנו - האזרחים שכל כך עסוקים בניסיון העגום להתקיים שאנחנו לא רואים בכלל את המטמורפוזה שעוברת המדינה שלנו. הכיבוש הוא כבר לא כיבוש, ההתנחלויות - עצם קיומנו, אנחנו קצת כמו גרגור מנסים להתנהג כאילו הכל כרגיל, אבל כולם רואים את הג'וק, זה לא מצב זמני. גם גרגור חשב שאפשר להמשיך כך, אך גם הוא נאלץ בסופו של דבר להבין שכנראה הוא ישאר ג'וק. אי אפשר לטעון שאין פרטנר, אי אפשר שליברמן יגיד שאין מצב להסכם ושקרי לא מבין, זה אנחנו שלא מבינים ואנחנו פשוט מוכנים לקבל את זה. גרגור נפצע פצעים חמורים אחרי שהוא מכניס את כל הסובבים להיסטריה, הוא מנסה להיכנס חזרה לחדרו בעד הדלת הנעולה ופוצע את עצמו פצעים אנושים. נשמע מוכר? או שאני חייבת להסביר גם את זה? למשל הזרמת הכספים הפראית להתנחלויות מדממת אותנו למוות כלכלית ומדינית, למשל הרג ילדים בני 15, למשל מעצר ילדים בגילאי בית ספר יסודי, למשל מניעת כניסת אמבולנסים לשטח ישראל. כל ה"למשלים" הללו משולים בעיני לניסיונות של גרגור הג'וק להיכנס חזרה לחדרו. אנחנו יכולים להמשיך ולהסביר את כל אלה בהמון טיעונים, כמו גרגור המסתתר תחת הסדין, אך גרגור נשאר ג'וק ואנחנו נשארים תקועים.

אין פלא שראש המדינה שלנו לא נוסע להלוויתו של מנדלה, הוא יכול לתרץ את זה עד מחר בנושא התקציב, אבל תקציב הוא סדר עדיפויות וזכויות אדם זה לא בראש סדר העדיפויות. נתניהו בעצם אומר שאין לישראל כסף להוציא על שטויות כמו לחלוק כבוד לפעיל זכויות אדם כי בכסף הזה אפשר לעשות דברים חשובים הרבה יותר כמו לאכול עוד גלידה. נתניהו לא טיפש, הוא לא יכול היה להראות את עצמו בלוויה אחת עם נשיא איראן, עוד היו מצפים ממנו לשלוש חתונות (איראן, פלסטינים, אבל מי לעזאזל תהיה הכלה השלישית?). הוא לא יכול היה להיות בלוויה של פעיל זכויות אדם בלי להיראות כמו הצבוע שהוא, בלי להתייחס למדיניות הגזענית הלא מוסווית של ישראל. אין לו כסף לנסיעה כי אין לו דרך להתמודד עם השאלות הנוקבות של איך ישראל לא יושבת למשא ומתן? של איך שר החוץ שלכם אומר מפורשות שלא יקרה כלום בזירה המדינית? של איך אתם עדיין מאיימים בתקיפה על איראן? של איך ישראל מקימה מתקני כליאה? של איך ישראל מעבירה תקציבים מטורפים להתנחלויות ומפרה התחייבויות? של איך הוא הגיע לטקס בעוד הכנסת שלו מעבירה חוק הסתננות נגד כושים כמו מנדלה? 

כולי תקווה שלא נסיים את הסיפור הזה כשאנו נופחים את נשמתנו בחדר הזה שהפך לכלא הפרטי שלנו. אבל בישראל התקווה היא רק המנון ותו לא, מילים עם מוסיקה אך ללא התחייבות מלבד העמידה במקום.  

לקוח משומר - חשוך, המלח קצת צורב אבל אני בסדר

האינטרנט עשה בעיות, הטלפון הקוי נדם ואפילו הממיר לא הצליח להתחבר לכבלים - לא זה לא סרט אימה מודרני, זו המציאות שלנו פעם בחצי שנה. ואז מגיע טכנאי דחוף, מחליף את המפצל והנה עוד 5 חודשים של תקשורת  ללא בעיות (כן, זה הכי סופרלטיב שניתן לתת), חודש של צרימות קלות, אז התנתקויות של הטלפון הקוי שהוא משול לפריחת החצב, אחריו האינטרנט (להלן הנחניאלי) ואז הטלויזיה (חורף!). ושוב השיחה למוקד והמוקדנית תגיד עוד לפני שאתחיל להתלונן "אוי, אני רואה שצריך לשלוח אליכם טכנאי". אני כבר שומעת את גדעון רייכר מדקלם, אתם? סוג של תרגולת ודוגמא לצרכנות גרועה. כבר מזמן שהייתי צריכה להתנתק מהם, זה שאני עדיין סובלת זה לגמרי אשמתי. אבל אז קיבלתי אתמול שיחת טלפון מפתיעה, לא משי ודרור, אלא משרות שימור הלקוחות של ???. באמת שישר חשבתי שהם עומדים להתנצל, זה בסדר לא צריכה סרט מתנה. 

?: "אהלן קרן מה נשמע?" ההמם, קול שאני לא מכירה מטלפון חסוי ופמיליאריות מבהילה - זה אומר שזה בטח מישהו שירות לקוחות כלשהו. שדרך אגב זה נראה לי כל כך סחבקי כמו חזון האחוקים של הבית היהודי. זה לא שאני צריכה נימוס מתלקק, אבל קורקטיות זה סבבה בשבילי, לא צריכה יותר, רק אומרת. 

אני: "בסדר?" בכל זאת לא כדאי למסור ככה פרטים בטלפון.

?: "מדברת דולב משירות שימור לקוחות של ???. רציתי לדעת למי אתם מחוברים ולשמוע אם את יודעת על שירות הטריפל שלנו".

שתיקה מצידי רק כדי לא לומר את מה שרץ לי בראש. להלן ננומטרית ממה שחשבתי ואחרי צנזורה: די! are you fu&%ing kidding me??? כאילו באמת? אני מחוברת לשרות החרא שלכם, כן יש לי טריפל ולכן אני גם טריפל מקללת אתכם כי כשאתם קורסים ואתם קורסים תמיד ולא נותר לי אלא לברך על עידן הסמארטפונים שזה החיבור היחיד שלי לעולם. השירות שלכם הוא עד כדי כך גרוע, אני סובלת בשקט ומנסה לא להתלונן ואז את מתקשרת אלי שניה אחרי ששוב כיביתם אצלנו שריפה ואת בודקת אם אני בכלל מנויה שלכם? 

אני: "את צוחקת עלי? שימור לקוחות אמרת? חשבתי שהגדלתם ראש והתקשרתם להתנצל..."

דולב: "זאת אומרת ששמעת על מבצע הטריפל שלנו?"

שתיקה, אבל כבר קצת קשה לי לשתוק. את מטומטמת דולב או שזה חלק משימור הלקוחות שלכם? ניסיתי להיות מנומסת בחיי, דולב עדיין לא הבינה מה הבעיה אז סיימנו בזה שכן אני לקוחה שלהם ויש לי טריפל וגם שיהיה לי המשך יום נעים. כי אמנם דולב לא יודעת שיש לי טריפל אבל היא בטח יודעת שעד השיחה איתה היה לי יום מקסים. אני מניחה שדולב גם לא העבירה את התלונה שלי לאף אחד. כי שימור הלקוחות בחברה הזו הוא רק לשמור על רמה אחידה של שירות - שירות גרוע נקודה. ומה אני אעשה? קרוב לוודאי ששום דבר כי כנראה שלא מגיע לי יותר, אפילו ??? חושבים ככה. אני נראית כמו כל לקוח משומר - חשוך קצת, יש תחושה שומנית משהו והמלח צורב בפצעים, אבל באמת הכל בסדר, אל תטריחי את הטכנאי, חבל הוא עובד קשה גם ככה.

אבל אולי זה לא עניין של תודעת שירות, אולי זו רק אני. בסך הכל זה די קורה לי עם כל חברה שאני מנויה בה. עם החברה הסלולארית זה לקח לי 12 שנה להבין שדופקים אותי. ממרום שנותי אין לי אלא להסיק שכנראה זו אני בעלת ההתנהגות האקסצנטרית שהם לא יודעים איך לאכול. אני מנומסת ולא דורשת וזה פשוט לא עונה לדרישות הבסיסיות של לקוח כי בישראל תודעת שירות זה לדעת להשתיק את מי שצורח - פשוט לדחוף לו לפה חבילת שדרוג בחינם. אני לא קיבלתי שדרוג בחיים שתבינו...