חפש בבלוג זה

יום שבת, 30 בינואר 2016

כששר החוץ מריץ את ראש הממשלה, אין זמן למדיניות

שר החוץ הצרפתי לורן פאביוס הפתיע ביום שישי כשהכריז שצרפת תפעל לכינוס ועידה בינלאומית לשלום כדי לסיים את הסכסוך הישראלי-פלסטיני ולהגיע לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים, ובמידה שתכשל צרפת תכיר במדינה פלסטינית. ישראל לא הפתיעה כשדחתה את היוזמה אחרי שראתה בזה איום שמרוקן מתוכן את הניסיונות להגיע לפיתרון, כיון שבכל מקרה התוצאה תהיה מדינה פלסטינית.

הדחיה המיידית של ישראל את היוזמה הצרפתית מעמידה אותה באור מעט מגוחך, בעיקר לאור העובדה שאבו מאזן נתן מיד את ברכתו. מבחינת הסברה הצד הישראלי ברור: צרפת אינה מעמידה בפני ישראל ברירה משום שהיא אינה מאפשרת שום תוצאה אחרת, לכן גם לפלסטינים אין תמריץ להצלחת הועידה כיון שדרכם למדינה תהיה מהירה יותר עם ההכרה הצרפתית. אלא שלא יתכן שבישראל לא רואים את פוטנציאל אפקט הדומינו שצעד צרפתי כזה יכול להוביל - מדינות חשובות אחרות, כן, מלבד שבדיה שכבר הכירה במדינה פלסטינית, כמו גרמניה, ספרד, איטליה עשויות לאמץ את הקו ולהכיר במדינה פלסטינית. 

איזו סיבה יש לנתניהו לדחות את היוזמה הצרפתית? הדחיה על הסף סותרת לחלוטין את טענת נתניהו שהוא מחוייב לפתרון שתי מדינות לשני עמים, כמו גם את הטענה שאבו מאזן אינו פרטנר. הרי מה יש לישראל להפסיד אם תצא לועידה בינלאומית שכזו? אם האיום המובלע הוא שצרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית האם לא כדאי שישראל תעשה את המקסימום להגיע לתנאים מיטביים כאשר היא חלק מהתהליך ולא מודרת ממנו? אם צרפת תכיר בכל מקרה במדינה פלסטינית, האם לא ראוי שנתניהו יגיע לשם לייצג את האינטרס הישראלי או לחלופין להוכיח לצרפת באופן חד משמעי שהיא טועה? 

אלא ששוב מוכח כי מדיניות החוץ של נתניהו אינה מופנית אל העולם, היא מופנית אל האלקטורט מבית, סירובו של נתניהו גורם לו להצטייר כאדם שמונע בגופו את הקמת המדינה המדינה הפלסטינית אולם הנסיבות יוצרות מצב אחר. שוב נתניהו יכול לתלות את ההתפתחויות בגורם חיצוני שאיננו הוא. הכרה של מדינות אירופה במדינה פלסטינית תדחוק בסופו של דבר את ישראל לפינה. אם ישראל תמשיך לעמוד במריה, הלחץ הבינלאומי יגבר וזה לא יהיה נוח. האם ייתכן שעל זה נתניהו סומך?

האם למעשה מבחינה אלקטורלית נתניהו מעדיף מהלך מהיר של הכרה במדינה פלסטינית של מדינות חשובות כמו צרפת? עד שזה יקרה, נתניהו נהנה ממשלת ימין נוחה והוא אדון הטירה, אם הלחץ הבינלאומי יגבר דווקא בעת כהונתה של ממשלת ימין מובהקת ויצמיד את ישראל לפינה, הויתור על שטחים לא יתפס כהפסד רק של נתניהו, לציונות הדתית יהיה חלק לא קטן במצב. אם הבחירות יתרחשו אחרי מהלך כזה, כוחה של הבית היהודי רק יקטן כי ממילא בוחריה הלא דתיים יחזרו לליכוד, ביתם הטבעי. 

אין להניח שנתניהו מאמין שצרפת תיסוג מהכרזתה ולא תכיר במדינה פלסטינית, האם הוא סומך על הבלאגן בשטחי C שהפך את המציאות בשטח מאז הסכמי אוסלו לבלי הכר שישנה את התוואי של המדינה הפלסטינית שאולי תקום ואולי לא אחרי ההכרה הצרפתית, אם תהיה, ומה שהיא תגרור? ייתכן שנתניהו כבר מתכונן לקרב של חייו אם וכאשר צרפת תכיר במדינה הפלסטינית ותקרא לראות בהתנחלויות כבלתי חוקיות. הוא יאלץ לעשות כל שלאל ידו כדי להרחיב את שטחיה של ישראל ולהשאיר כמה שיותר התנחלויות בשטח ישראל ויתכן שפשוט נתניהו נערך לקרב המאסף הזה.

ההתעוררת הצרפתית לטובת סיום סכסוך היא התפתחות חשובה, ישראל נמצאת במצב בו הפגיעה של הכיבוש מבית הגיעה לשיא, המחיר כחברה שאנחנו משלמים כתוצאה מהכיבוש הוא בלתי אפשרי והוא כבר מתחיל להתפוצץ. במצב הנוכחי, הצעתה של צרפת לועידה בינלאומית היא תפנית אפשרית לעבר עתיד חיובי יותר והחלטת ממשל נתניהו לדחות אותה אינה פועלת לטובת מדינת ישראל. 

הקריאה של לפיד כי "ישראל לא תלך למשא ומתן תחת איומים" היא עוד ניסיון של לפיד לצעוד ימינה יותר מנתניהו, ואני לא בטוחה שהדחף שלו להיות שר החוץ הלא רשמי של ישראל נמצא בשליטה. החלטתו לדברר את נתניהו לא מסייעת מבחינת מיתוג, אם מותג נבחן במובחנתו על פני המתחרים, או במילים אחרות בידול. אבל זו כבר בעיה של לפיד, אלא שבמידה רבה היא מסמנת מתן לגיטימציה גדול יותר בציבור לאין מדיניות שנתניהו מציע והאין עתיד שבא בעקבותיו. נתניהו הצליח לייצר הסכמה רחבה לקיפאון והסרבנות לועידה נתפסית בישראל כעמידה איתנה של ישראל על עקרונותיה, לי זה נשמע כמו סיבוב נוסף של הכשל עם הסכם הגרעין, רק בנושא הפלסטיני.

כמעט 50 שנה ישראל מחזיקה בשטחים ואינה פועלת בשום צורה להסדרת מצבם ולעולם נמאס עם המשחק הזה - לא ייתכן שנתניהו לא רואה את זה. הסירוב שלו אומר לעולם שישראל מוותרת על ניהול משא ומתן על הקמת מדינה פלסטינית ושהיא מוכנה להתמודד עם התוצאות.

ייתכן שלמרות שזה נראה כמו סרבנות עיקשת, דווקא זה המוצא הקל עבור נתניהו - הסיטואציה היחידה בה תקום מדינה פלסטינית אך לא בלי מאבק, כזה שיצייר את נתניהו כמי שנלחם עד הסוף. בסופו של דבר אצל נתניהו התדמית קודמת, היא מכוננת מציאות ומביאה את הבוחרים לקלפי. המנהיג של עם הנצח לא מפחד מדרך ארוכה, להפך, כל רגע הוא רגע בו ניתן לחזק את ההתיישבות למען הסכם טוב יותר. שצרפת תעבוד על הגבולות של המדינה הפלסטינית, עד אז נתניהו עם הפנים פנימה וגם זה יפעל לטובתו. בכל זאת שר החוץ הזה צריך להריץ את ראש הממשלה גם לקדנציה הבאה.


יום שישי, 29 בינואר 2016

סקירת פייסבוק יום שישי 29.1.2016

פיתחתי לי מנהג זה כבר כמה וכמה ימי שישי וגם אי אילו ימי חול, לקרוא סטטוסים של פוליטיקאים ישראלים בפייסבוק (כן, כזו אני - חיה על הקצה ומפתחת תחביבים על גבול הביזאר), לסכם אותם בקצרה ולהעביר עליהם ביקורת לרוב צינית (עניין יחסי אני משערת) בסדרת ציוצים בטוויטר. לכן, אני פוצחת בפינה חדשה בבלוג "מאחורי הקלעים של סקירת הפייסבוק - גרסת הבימאי הלא מצונזרת", כולל ביקורת עצמית.

לסדרת הציוצים כבר יש תבנית - פתיח, סדרת הציוצים וכמובן סיום, אם כי באופן עקרוני היא אינה מסתיימת לעולם, ממש כמו עוד כל מיני דברים שאסוציאטיבית מתקשרים אצלי לאינסוף ולפוליטיקאים ישראלים והיה שם עוד משהו, אני כמעט בטוחה.

ספוילר קל - הציוצים אינם קלים לעיכול, אבל אני מאשימה את כותבי הפוסטים ויותר מזה הם אינם מציעים כל נחמה כי אם הסתכלות מבודחת על מציאות מאוד עגומה. אני מיידעת שציוצים בטוויטר מוגבלים ב-140 תווים וזה לא תמיד פשוט להתנסח. זאת ועוד - שימו לב לרשימת ההסתייגויות המתארכת, זו לא סקירה עיתונאית, אם הדברים מעידים על משהו זה לרוב על חוש הומור קלוקל שלי. הסאבטקסט הוא שבתוך כל מה שקורה כאן כל מה שנשאר זה קצת ביקורת וחוש הומור (שוב, זה עניין יחסי).

כמו כן, אין חשיבות לסדר המופיעים, זה לרוב יתחיל בנתניהו/הרצוג/בנט/לפיד וימשיך הלאה, הסטטוסים הנסקרים הם לרוב רק מאותו יום בו נערכה הסקירה, יש ניסיון לייצר איזון זה לא תמיד הולך. אני מתנצלת מראש בפני מי שרצה לראות את הסטטוסים עצמם, אבל הפוסט הזה גם ככה יוצא ארוך מדי.

מכאן זה על אחריותכם, אנא זכרו כי זהו פרק פיילוט והתייחסו אליו בהתאם.
ציוץ הפתיחה: נועד להכריז על הבאות, למשוך תשומת לב וכמובן לעורר סקרנות ובטח אי אילו נאצות מעוקביםים שמתבאסים שאני שוב מכניסה להם פוליטיקה לfeed, ואם הם עד היום לא עשו mute, זה הרגע להודות להם על כך מקרב לב. 

שישי היום וזה אומר שהנה מתחילה לה סקירת פייסבוק שבועית מקווה שאתם מוכנים לזה אז הביאו פופקורן/שקית הקאה/אלכוהול/טישיו וחזרו אלינו

טוב, אין לי דרך לתרץ את ציוץ הפתיחה הספציפי הזה, הוא לא מהטובים ועם זאת הוא מודע לעצמו שזו כבר התחלה והוא גם מאפשר המון מגוון רחב של בחירה שזה כבר יותר ממה שעושה השלטון

ציוץ 1:
נתניהו נפגש עם נשיא קרן בלאקרוק לאיתור הזדמנויות לחיזוק שיתוף הפעולה רה"מ מזכיר שצמיחת הכלכלה בזכותו אני מזכירה שלבלקרוק בעלות חלקית על נובל

זה ציוץ שבדיעבד אני מצטעת עליו ולכן חבל שכך נפתח הפוסט הראשון של סקירת הפייסבוק, אבל ככה זה ולפעמים שוגים. להגנתי יאמר שבאמת חשבתי שזה מצחיק, אך זה גם חסר אחריות כיון שבלאקרוק מושקעת בנובל אנרג'י, אך הלקוחות שלה הם מחזיקי המניות בפועל והאחזקות בנובל הן באמת מזעריות יחסית לחברות האחרות בהן מושקעת החברה. זה לא ציוץ טוב כי הוא למעשה יוצר קישור מחשבתי לא נכון עם מתווה הגז ולא בזה דברים אמורים. מודה ועוזבת - תנוחם.

ציוץ 2:
בנט בשני סטטוסים וקשה לי לבחור, בחרתי בסרטון שמדבר על פרשת השבוע, ואני יודעת שזה קטנוני אבל בחייך, שר החינוך, יופיטר אל יווני? נהיית לפיד?

זה ציוץ "סקירת פייסבוק" קלאסי - בנט הוציא סרטון בו הוא מדבר על פרשת השבוע ובעיקר מדבר על המונותאיזם, כדוגמא הוא לוקח את האל היווני - יופיטר. עכשיו נכון שאני קטנונית, אבל יופיטר הוא ההתגלמות הרומית של זאוס היווני, וכן, אני מצפה משר החינוך שידע את זה, או שלא ישתמש בזה. לגבי הריפרור ללפיד? ובכן, בשם זנון - הרי זה מתבקש.

ציוץ 3: בנט גם מעלה את הראשית של הארץ, עם הכתבה שההשקעה בבתי"ס במזרח ירושלים תותנה באימוץ תה"ל הישראלית, ושואל אם זה לא הגיוני? גם בדמוקרטיה הוא חלש

ציוץ 4: שטייניץ לא מופתע שארה"ב מרגלת גם אחרי ישראל, ידענו את זה. אבל הוא מאוכזב
כשר אסטרטגיה הוא מדגים לא רע את המשפט על הסנדלר היחף
(לא יבואו דברי הסבר אחרי כל ציוץ מן הטעם הפשוט שזה עלול לייגע)
ציוץ 5: השרה שקד בנאום היום בעמותה למשפט ציבורי הצליחה להשתמש בדה-טוקוויל, זה של דמוקרטיה וחירות וחשיבות הביקורת למגבלות השלטון, כדי לתקף משילות
טוב, רק על זה יכולתי לכתוב פוסט שלם, ומי יודע אולי עוד אעשה את זה, בכל מקרה העובדה ששקד השתמשה בפרשנות בלתי אפשרית של דה -טוקוויל כדי להסביר כי ביקורת לעיתים צריכה לחכות להשלמת המהלך כי אחרת היא מצרה את צעדי השלטון, הוא סילוף פרשני שנועד ליצר לגיטימציה במקום בו היא אינה קיימת.

ציוץ 6: משולי מועלם למדתי שמרוץ עיר האבות ה8 התקיים היום היא לא ציינה מספרים, בדקתי ומצאתי 130 משתתפים רשומים- מכאן להסיק שחברון עיר שמחברת את כולם?

ציוץ 7: ליברמן מסביר שקולות החפירה בעוטף עזה וגל הטרור זה כישלון צוק איתן, כמו כן החמאס מאוד עסוק וכשיהיה כאן מחדל תדעו שליברמן לא סולח עליו מעכשיו

ציוץ 8: דב חנין בסטטוס חשוב על מותם של עוד 2 פועלי בניין השבוע ומציע ששר הכלכלה האדיש יפוטר רמת האדישות של רה"מ/שר החוץ/התקשורת/הכלכלה נותרה על כנה

ציוץ 9: אדלשטיין מדבר על כבד את אביך ואת אמך וטוען כי הסיפא למען יאריכון ימיך אינו אישי אלא ברמת המסורת מדור לדור שנאמר יותר ממששמרו היהודים וגו'
זו לא הפעם הראשונה שאדלשטיין מציע פרשנויות לפרשת השבוע, הוא עושה את זה בכל פעם מחדש ועדיין לא הצלחתי להבין בכל פעם מה הוא בעצם רצה לומר, אהל, הי, ניסיון יוצר שיפור, גם אם איטי.

ציוץ 10: נחמן שי קורא לפתרון 2 מדינות לשני עמים, הבעיה העיקרית היא שאף אחד לא מקשיב לו או זוכר מי הוא, אז עשיתי את כל מה שיכולתי ונתתי לו like

ציוץ 11: לפיד בסיפור יפה על איש שעובר ממוצב למוצב על גבול סוריה ומחלק עוגות להנצחת אחיינו שנרצח בפיגוע אבל ייתכן שלפיד עבר על בטחון שדה בתיאור המוצב
לא יודעת אם מותר להגיד מה מצבת כוח האדם במוצב, מצד שני אני מניחה שחיזבאללה לא באמת צריכים את לפיד בשביל זה

ציוץ 12: רגב מסבירה שכל פרשת יתרו זה לצאת מהקופסא כי מטרתה להדגיש את חשיבות הגמישות, ההקשבה והפתיחות המחשבתית, אני משערת שזה לא במסגרת note to self

ציוץ 13: הרצוג משתף את ארי שביט שמשבח את מהלך הרצוג השבוע ומשווה אותו לרבין ולבן גוריון תהליך הטרנספורמציה הושלם, בהצלחה לאנשי השלום בועידת העבודה

ציוץ 14: מרב מיכאלי בסטטוס עם הצעת בילוי לשבת כולל פסקול (ספויילר: כלניות לשושנה דמארי), בכל מקרה אני לא רואה סיבה לצאת מהבית בשבת למרות התמונה היפה

ציוץ 15: גלנט מספר את סיפורה של אמו, ניצולת השואה שעלתה באקסודוס וגורשה חזרה, את לקחי השואה הוא מפנה אל אומות העולם ולא מסתכל גם קצת עלינו

ציוץ 16: בנט, בעוד סטטוס, משבח את אנשי אם תרצו שחזרו בהם מקמפיין השתולים בתרבות ומדרבן אותם לעבוד למען חיילי צה"ל ועם ישראל לשאלות בעתיד לנושא תמיכה

ציוץ 17: יעלון מעלה תמונה מהליכודיאדה "עם החברים היקרים", אלא שבתמונה נראה יעלון נואם על פודיום, אני חוששת שעלינו לערוך שיחה על מהי חברות

ציוץ 18: נחמן שי בעוד סטטוס - מי היה מאמין? הפעם לנושא הנאמנות וסתימת הפיות. אבל מה שמפתיע , לפחות אותי, זה בעיקר העובדה שהוא פעיל, באופן עקרוני

ציוץ 19: קארין אלהרר בתמונה מהדלקת נרות בסמטה "עם כל משפחת יש עתיד" (משפחה אשכנזית לא גדולה) כי "חייבים להמשיך לשמוח" (ולנסות להשיג קולות איפה שאפשר)

ציוץ 20: עומר בר לב בסטטוס שמתייחס לאירועי השבוע, בנוי לתפארת, טוען לפתרון ושאפשר לעשות הכל ואחרי כל זה, ואני כבר משוכנעת, הוא לא כתב מה צריך לעשות

ציוץ 21: רזבוזוב מעלה תמונת שאלון כישורי חיים על שתיית אלכוהול בכיתה ה' (!) בו מופיעה טענה שרוסים משתכרים פחות והבעיה העיקרית שלו היא עם סטריאוטיפים

ציוץ 22: ציפי לבני מעלה סרטון מיום שעשתה בירוחם והכי חשוב זה שהאיש שמאחל לה שבשנה הבאה היא תהיה ראש הממשלה לא נחתך בעריכה, כמו כן שבת שלום

ציוץ סיכום: הציוץ שהוא בגדר אזעקת הרגעה לכל מי שכבר נמאס לו לא רק מהפוליטיקאים, אלא גם ממני ומסקירות הפייסבוק, כי אם הם היו רוצים פייסבוק, הם היו מתעדכנים שם.
בזאת נסיים מה למדנו? 1. יש ח"כ בשם רזבוזוב 2. נחמן שי פעיל 3. רגב לא מיישמת עצות טובות של עצמה 4. אין חדש תחת השמש לא הצעתי נחמה ולא נוחמתם

סיכמנו, לא? משוב יתקבל בברכה

יום רביעי, 27 בינואר 2016

נתניהו פותח את חגיגות יום השואה הבינלאומי

ישראל אף פעם לא ידעה כיצד להתמודד עם השואה, זו לא ביקורת, ספק אם איזושהי מדינה היתה יכולה להתייחס לנושא בסדר גודל שכזה מבלי לפול לבורות שנושא כזה מזמן. קל לבוא בביקורת על ההתייחסות החברתית והממלכתית לשואה ולהצביע על טעויות בדיעבד, למעשה זה דורש בחינה ציבורית מחודשת של הנושא, וזו מתקיימת רק בשוליים. אבל השואה לא נעדרת מהשיח, היא קיימת ברמה היומיומית, ובעוד הדיון בה נעשה בכפפות של משי המיועדות לטיפול בפרה קדושה, השימוש היומיומי בה הוא מטבע עובר לסוחר שמאבד מערכו. 

השואה, נרצה או לא נרצה,היתה זרז להקמת המדינה. מתוך הטראומה, היתה הקמת ישראל נקודה של תקווה אחרי אבדן חסר תקדים. הקושי מובנה במצב. לאורך השנים עבר היחס לשואה גלגולים רבים, אך מקום השואה מעולם לא נפקד בגנום הישראלי ועל אף 68 שנות עצמאות עדיין קל להפחיד את הציבור באיום שואה חוזרת.

השימוש התדיר בשואה כמקור להתייחסות ולהשוואה עם אירועים אקטואליים הובילו ליחס של זילות בשואה, ככה זה כשהשואה היא בכל מקום והוא פוטנציאל קבוע של איום. בשנים האחרונות הגדיל לעשות ראש הממשלה שחיבר כל אתגר בפניו ניצבה ישראל לרטוריקת שואה עד שממש כמו הילד במשל הזאב, הפסיקה השואה להיות קלף מנצח בזירה הבינלאומית, אלא שבבית פנימה היא עדיין מקור לא רע לייצור "תבהלה" כמו גם לגיטימציה רחבה.


הסטטוס של ראש הממשלה בפייסבוק לרגל יום השואה הבינלאומי שמצוין היום (ראשון), מוכיח עד כמה השימוש בשואה מבחינתו הוא רטורי-טכני בלבד. לו היתה קמה מדינת ישראל לפני, טוען בן ההיסטוריון, לא היתה השואה מתרחשת ולו משום שישראל היתה פועלת נגד אלה "שבאים לכלות את עמנו". הרשו לי לא להתעכב על כל צורת הניסוח בגוף ראשון רבים שראש הממשלה נוקט בו לאחרונה, כיון שברוח יום השואה הבינלאומי אני חוששת שאאלץ להשוות וחבל. אבל כמה דמגוגיה יש בטיעון הזה? אך יש לשאול - לו היתה ישראל קיימת מה היה על שאלות נוקבות על דוכן האו"ם כמו "איך לא הפציצו את אושוויץ?"  - על מה היה ראש הממשלה מדבר אם לא היתה שואה? 

לו היתה מדינת ישראל אולי לא היתה מתרחשת השואה כי יהודים היו עולים אליה מרצון, זו ספקולציה גדולה מדי מבחינתי ובזבוז זמן מיותר. מה שבטוח הוא שלא היה בכוחה של ישראל, גם אם כוחה הצבאי היה שווה ערך לכוחה היחסי היום, להיות כוח נגד גדול יותר או משמעותי יותר משל בריטניה או צרפת, להפך וגם לבנות הברית, עם רוסיה וארה"ב זה לקח אי אילו שנים להביס את גרמניה. אבל למה להיות קטנוניים אם על חשבון השואה ניתן להעצים עוד יותר את הגאווה הלאומית? רק דמיינו מה יחידת 101 היתה עושה מאחורי קוי האויב הנאצי. כך או אחרת המצאת מציאות אלטרנטיבית ומסולפת היא נוהל קבוע שלא הרתיע ולא מרתיע את ראש הממשלה כל עוד הוא מייצר תמיכה. 

עצוב שמבחינת ראש הממשלה השואה היא לגמרי תחזית אפשרית כנראה גם היום, אחרת לא ניתן להסביר את המשפט "70 שנה אחרי השואה עדיין יש מי שקמים עלינו לכלותינו." ראש ממשלה בעל תחושת נרדפות נשמע כמו ראש ממשלה לחיץ ומבוהל. אם כל אויב הוא פוטנציאל לשואה הרי שיש כאן בעיה, מעבר לעובדה שזה מצייר את השואה כאירוע שההיתכנות שלו היא מעשה יומיום. אבל מה אמורה תחושת הביטחון הישראלית שלי לעשות אם גל הסכינאות הנוכחי מאיים לכלותי? ואם גל הסכינאות הנוכחי הוא בעל פונציאל כליה הרי שלא ברור איך ישראל היתה עומדת בנטל המערכת מול גרמניה לפני יותר מ- 70 שנה. 

ראש הממשלה שם קץ לתהיותיי בהמשך "ההבדל הוא שיש לנו מדינה חזקה וצבא חזק שאמצעותם אנחנו הודפים את ההתקפות נגדנו ומונעים שואה נוספת." מכאן אנו למדים ש: 1. גל הסכינאות הנוכחי ככל הנראה מסוכן דיו כדי להפוך לשואה נוספת. 2. מה שאנו רואים לפנינו הוא הדיפה. היא לא תמיד מצליחה אבל היא עקבית. בנימין "לנצח נאכל חרב נתניהו" רואה בגל מתקפות סכינאים סכנה אמיתית עד לרמת השואה, אבל מפספס את העובדה שאם זה המצב הרי שבשבע השנים האחרונות יש רק כתובת אחת להאשמות כאלה.  

אך לא רק בביקורת עסקינן, לכן, לטובת הציבור, להלן הסטטוס של ראש הממשלה כפי שראוי היה שייכתב וראוי יותר שיובן:


אמש, ערב יום השואה הבין-לאומי שחל היום, התרגשתי (לרגל פתיחת יום חגיגות השואה, קיבעון קטן שלי שאני מטפח כי זה עובד בקלפי) להיפגש עם ניצולי שואה מעמותת "יד עזר לחבר" (עמותה שדואגת, בין היתר, לחלוקת מזון יבש לניצולי השואה הנהדרים האלה שלא תמיד יש להם מה לאכול). ניצולי השואה, שיש לי הזכות והחובה לדאוג לרווחתם (לצערי הנושא עוד בטיפול, אך עתיד להיפתר עוד בתקופת שלטוני - עניין של שנים מעטות. אציין שאני מבין לליבם כי בגל הקור הנוכחי, גם אנחנו, רעייתי ואני, חושבים פעמיים אם להדליק את התנור כי מי יודע אם השטיח הפרום במעון הרשמי לא יתלקח בטעות), מקפלים בתוכם את סיפור התקומה של עם ישראל (למעט העובדה שהם מסיימים את חייהם מתחת לקו העוני).
אם הייתה קמה מדינה יהודית (אבל האו"ם, אתם יודעים, כבר אז היה אנטישמי) לפני השואה כנראה שהיא לא הייתה מתרחשת, מפני שהיינו מסוגלים לפעול נגד אלה שבאים לכלות את עמנו (רוצה לומר שום מופתי לא היה לוחש על אוזנו של היטלר את רעיון הפתרון הסופי, המופתי אפילו לא היה מגיע לאירופה כי שר הפנים היא מעכב את יציאתו מהארץ). 70 שנה אחרי השואה, עדיין יש מי שקמים עלינו לכלותינו (נו ברור, היינו צריכים לקטוע את זה באיבו, שואה אם לא קוטעים אותה לפני שהיא מתחילה, מפריחה אחר כך פוטנציאל לשואות קטנות). ההבדל הוא שיש לנו מדינה חזקה וצבא חזק שבאמצעותם אנחנו הודפים את ההתקפות נגדנו (זאת העבודה שלי - אני מונע שואה על בסיס יומיומי, כלומר התקפות, זאת אומרת אנחנו גם הודפים אותן ולפעמים גם קצת פחות לצערנו, אבל רעייתי ואני מקפידים לבוא לבקר, זה המינימום שאפשר לעשות, כלומר זה וסטטוס בפייסבוק) ומונעים שואה נוספת (כל יום, אני אומר לכם, כל יום). הסיפורים האישיים (אלה שמתייחסים לתאריכים הרלוונטיים ולא למצב היום) ששמעתי אמש אינם רק זיכרון, הם ציווי: לעולם לא עוד. זה התפקיד שלי (נו, תודו, אפילו שואה אחת לא היתה מאז שאני ראש ממשלה).


יום שני, 25 בינואר 2016

הרצוג מגיש: היפרדות מערכים

כשפייסבוק, והרשתות החברתיות בכלל, הפכו לזירת התרחשות שהיא מימד בפני עצמו החורג מתוך המיקום הוירטואלי שנועד לו, גילו אותן גם הפוליטיקאים. כך נוצר ערוץ התקשרות נוסף בו לפוליטיקאים בימה נרחבת לחשיפה בלתי אמצעית, שמאפשרת בין היתר גם בחינת רעיונות ואופן קבלתן בציבור במקירוקוסמוס שלא לחלוטין משקף את המציאות. אם תרצו, מעין נייר לקמוס לאינדיקציה להעדפות הקהל, אם כי בצורה לחלוטין לא מדוייקת, שלא לומר מוטה ולכן יש לקחתו בערבון מוגבל. 

סטטוסים של פוליטיקאים מלמדים רבות על הכותבים אותם, אם כי לא בכל יום יש סטטוסים שכדאי להתעכב עליהם ולא בגלל שאין סטטוסים אלא כי אין בהם תוכן חשוב. אולם הסטטוס שפירסם ביום ראשון (24.1.2016), ראש האופוזיציה יצחק הרצוג, הוא דווקא סטטוס שראוי להתעכב עליו, אולי בעיקר משום שהוא שם סופסוף קץ לספקולציות איפה הרצוג? ספוילר: מאחורי הגב הרחב של לפיד.

חלק א'
הרצוג בחר להציג השבוע את תוכניתו להיפרדות מהפלסטינים. בסטטוס שפירסם בפייסבוק הוא הסביר את עצמו, ואפילו לאט לטובת שלי יחימוביץ', כי הרצוג לאחרונה בשוונג שובניסטי שנועד להפגין גבריות מסוקסת מול חברות המפלגה שלו: יש פיגועים על בסיס יומיומי, שני העמים מלאים בהסתה ושני המנהיגים מפחדים. לכן מציע הרצוג להיפרד - גם מנתניהו וגם מהפלסטינים - כמה פשוט?! מכיון שאת החלק הראשון הוא לא מצליח ליישם, יש להניח שגם החלק השני ישאר על הנייר, כך שאין ממש סיבה לדאגה, לפחות לא מצידו של נתניהו וגם לא מצד אלה במפלגתו שחשבו שהם טיפונת בשמאל בזמן שהרצוג לא ידע שמפלגת העבודה עוד חושבת במונחים פוסט-ציוניים שכאלה. 

חלק ב'
לו רק הרצוג היה מסיים בזאת, עוד אפשר היה לדבר על איזושהו רציונל בניסיון הזה ל"הרגעה", לא שאני מאמינה בפתרון כזה, אבל להגיד שצריך עכשיו להרגיע וליצור צעדים בוני אמון זה עמום מספיק כדי שישראל תהיה מוכנה לנסות עוד כלום רעיוני. ובניסיון הנואש של הרצוג לשווק את עצמו כאטרקטיבי לקהל הבוחרים, הוא לפחות יכול להגיד שהציע רעיון "ציוני" דיו וזה יותר ממה שמציע כרגע נתניהו. לפחות אפשר לטעון שזה ניסיון לחשוב מחוץ לקופסא, ולייצר פתרון ביניים שיביא בכל זאת למגמת שיפור. זה קלוש וגם תלוש ובטח לא פתרון, אבל יש לזכור שמבחינת הרצוג הבעיה היא לא הסכסוך הפלסטיני, הבעיה היא נתניהו ולכן מבחינתו זה פתרון הולם שלא יכול להיחשב כמילה הזו שהס מלהזכיר, כלומר "שמאלי". לגבי יעילות של מהלך כזה, ובכן זה כבר נתון לפרשנות אישית של כל אחד. 

אולם הרצוג לא הסתפק בזה, הוא החליט להגדיר מחדש את המפלגה שהוא עומד בראשה: "מפלגת העבודה היתה תמיד מפלגת מרכז, לא ימין ולא שמאל, מפלגתם של בן גוריון ושל רבין". ואם לא הבנתם אז למתקשים "בנגוריוניסטים ורביניסטים". במידה רבה זה נכון - מפלגת העבודה היוותה ספקטרום רעיוני רחב, אך בבסיסו היתה אג'נדה שמזוהה עם השמאל. אך בעוד שהרצוג מתרפק על שמות מנהיגים כמו בן גוריון ורבין, שאגב שונים מאוד זה מזה, הוא אינו מתרפק על ערכי מפלגת העבודה, אלא מגדיר מחדש אג'נדה שלה ערך אחד - ניצחון על נתניהו. אלא שבמחנה השמאל, עליו הרצוג מדלג ולא בחינניות, שהמשיך לתחזק את מפלגת העבודה, יש אמונה אמיתית בפיתרון שתי מדינות לשני עמים והם אינם מעוניינים בשלב הביניים שהרצוג מציע וגם לא להיקרא מרכז. לכן, הרצוג גם אומר בחצי פה כי הרעיון לא נזנח, הוא "נדחה" למועד לא ברור, אולי זה יקרה אם ההיפרדות תצליח, אם אי פעם תיושם.

אבל יש לומר בגלוי - היפרדות רק תוביל להמשך הקיפאון ותוסיף לייצר תסכול בקרב הפלסטינים כמו גם בקרב אנשי הימין וספק אם תביא לפיתרון של שתי מדינות לשני עמים בתנאים שיהיו נוחים לישראל. מעבר לעובדה שהרצוג צריך בשביל זה לנצח את נתניהו, ההיפרדות אינה בציעה באמת, היא נועדה בסך הכל ליצר עוד תמיכה למחנה הציוני.

ראיית העולם הפשטנית הזו מעליבה את האינטליגנציה של האדם הממוצע - הרצוג מאמין שעדיין מרבית הציבור תומך בהקמת מדינה פלסטינית, שהציבור בישראל מבחין בקיפאון בחסות נתניהו שאינו מייצר עתיד טוב יותר לישראל, שניתן ליצר רוב להיפרדות, ועוד יותר שהיפרדות תביא לצינון ההסתה ושרגיעה היפותטית זו תוכל אולי ליצר חזרה למשא ומתן. רק שהרצוג שוכח שבשביל זה הוא צריך לנצח את נתניהו וזה לא פשוט גם כשאין מתחרים אחרים לבש משניהם ושנית שהציבור אינו מתנהג ברציונלית כפי שהרצוג תופס אותה ויש לו עוד שיקולים. לכן, לא רק שהרצוג לא יכול לבצע את הרעיון שלו, הוא למעשה פוגע עוד יותר בבסיס כוחו גם בתוך המפלגה ויש יסוד סביר להניח כי אם יביא לאישורה של תוכניתו, הוא גם מסתכן בפיצול מכיוונם של אותם חברי כנסת שנעים באי נחת כשמזכירים להם שהם מהמחנ"צ ולא ממפלגת העבודה ולא מתביישים לראות בעצמם שמאל, גם אם מתון.

העבודה מעולם לא היתה מפלגת מרכז אמיתית, כשם שלא ממש הייתה מפלגת שמאל מובהקת, אלא מפלגת מרכז-שמאל. השיוך שלה כשמאל הוא היסטורי ונובע מרעיון כלכלי, איתו היא ממשיכה לשחק ביחסי אהבה-שנאה. אבל לו היתה מפלגת העבודה מפלגת מרכז, לא היה מקום למפלגות המרכז על גלגוליהן השונים. השאלה היא אם המיתוג מחדש של הרצוג את מפלגת העבודה כמפלגת מרכז לא עוקר ממנה את ליבם של המצביעים האידיאולוגיים שאידיאולוגית הם שמאלה מהעבודה אך מאמינים שרק מפלגה גדולה תנצח ושמפלגת העבודה היא ביתם, וגם אם חשבו להחליף מפלגה, ביום הבוחר הלב שלהם לא נתן להם. התשובה היא שככל הנראה הרצוג מצליח לעשות את הבלתי אפשרי ולפורר גם את המעוז האחרון הזה. אולי התפוררות המחנה הציוני זה בדיוק מה שיכול להניע מחדש את הפוליטיקה הישראלית, ולייצר מפלגה שלא מפחדת מהתיוג שמאל ולא נסחפת אחרי רטוריקה נתניהוהית או לפידיזם חסר תוכן. 

כדי להשלים את הטמעת דף המסרים של נתניהו שאותו אימץ לפיד ועכשיו גם הרצוג, מסביר הרצוג שהמחנה הציוני אינו ימין קיצוני ואינו מרצ. הרצוג נותן תוקף לשיתוף הפעולה שלו עם השיח מצמצם הפלורליזם - מרצ? הם כל כך לא לגיטימיים ממש כמו נוער הגבעות - באמת הרצוג? הוא אולי חשב שהוא מתחכם עם רפרור לעמדתו של בן גוריון "בלי חירות ומק"י", אך אין פה הקבלה.

הרצוג שבעצמו מודר מהשיח, נכנע למסע הדה-לגיטימציה של השמאל והופך אותו לסולם הגנבים שלו כדי לסיים סופית המטמורפוזה של מפלגת העבודה למחנה הציוני, היינו מפלגת מרכז שאין לה ולשמאל ולא כלום. למען הסר ספק, שום מנהיג של מפלגת עבודה לדורותיה לא היה מחוסר אידיאולוגיה כמו הרצוג ואף אחד מהם לא הושיב את הדמוקרטיה במושב האחורי כמו שעושה הרצוג עכשיו. גם רבין וגם בן גוריון היו פרגמטיים בדרכם ועקשנים לא קטנים ועם זאת היה להם קול ברור בכל התחומים. להרצוג אין קול, הרצוג הוא חיקוי. היפרדות? ההיפרדות היחידה שיש פה היא היפרדות מערכים.  

הרצוג מסיים את הסטטוס באמונה כי הוא שומע את תמיכת העם השקטה בו. עם זה הוא יגיע בקרוב לועידת מפלגת העבודה

יום ראשון, 24 בינואר 2016

כשמתחילים להצדיק, זה אף פעם לא נגמר

בסוף השבוע עוד ילדה בת 13 ניסתה לבצע פיגוע דקירה ונהרגה, חבר הכנסת עיסאוי פריג' ממרצ כתב סטטוס בו הוא מציע לנתניהו לבחון טוב את מדינתו שמוציאה להורג ילדים ללא משפט", השר ישראל כ"ץ בתגובה "עניינית" הביע תמיהה פומבית אם מרצ לא הפכה לסניף של בל"ד וטוען שדברים אלה ישמשו את אויבי ישראל בעולם. זה שישראל כ"ץ גם מסמן מפלגה ערבית כלא לגיטימית ובמובלע כאויבת התרגלנו, האויב הישראלי הוא מעגל שהולך ומתרחב בהגדרה הישראלית, אולם התשובה הישראלית הקבועה שאין בנושא הזה דבר, שוויון הנפש בו הנושא מוסבר ויורד מסדר היום הוא הבעיה. 

עיסאוי פריג' אינו הראשון להשמיע את הדברים האלה, אנשים שונים בארץ ובחו"ל, ולא רק וולסטרום, מעלים את הנושא והוא חלק מביקורת שמושמעת נגד המצב ובעד מציאת פיתרון. יותר מזה, הם משמשים גם אזרחים ישראליים ובצדק. יש כאן בעיה מוסרית רצינית, אנחנו מסתפקים בצידוק שהוא טכני - מאבטחים/ שוטרים/ חיילים/ אזרחים נושאי נשק יורים במבצעי פיגועים, גם אם הם קטינים, זה לא היה קורה לו הם לא היו יוצאים לרצוח. טיעוני "הקם להורגך, השכם להורגו" לא ידעו עדנה כזו מאז ימי ממלכת יהודה. 

אינני יכולה לשפוט את החייל/שוטר/מאבטח בסיטואציה עצמה, אני רוצה להאמין שניתן לכוון את הנשק נמוך, אני רוצה להאמין שאחרי שמפגע "נוטרל", לא יהרגו אותו. ברור לי שבטווח הכוונת ההבדל הוא קטן, אולם במישור המוסרי ההבדל עצום. האם אתם יכולים באמת ובתמים בלי שאף אחד ישמע את תשובתכם, רק אתם לעצמכם, להגיד שכל אחד ממקרי המוות של מפגעים בשלושת החודשים האחרונים לא יכול היה להיעצר ב"ניטרול" שאיננו מוחלט? הרי היו מקרים שהסתיימו ב"ניטרול", איך עלה שיעורם של אלה הנגמרים במוות? נניח שאדם מבוגר שנמצא באמוק הוא בלתי ניתן לעצירה, מה עם נערות או נערים צעירים? באמת הדרך היחידה ל"נטרל" אותם היא במוות?

זה לא מאהבת מחבלים או התייפיפות נפש, זו ראיה מפוכחת של אבולוציית המוסר הישראלי. לרגע אחד אף אחד מאיתנו לא עוצר לשאול איך הגענו להיות שווי נפש שכאלה? הפצצות בעזה? "נזק היקפי - הם נמצאים בתוך אוכלוסיה אזרחית, לכן הם נושאים בתוצאות". ניטרול מפגע? "הרתעה". מפגע בן 13? "אתם רואים הם שונאים אותנו יותר ממה שהם אוהבים את ילדיהם, אפילו גולדה אמרה את זה". אלא שגם אם נניח שזו הטקטיקה של הפלסטינים, שאנו ניצבים מול הסתה חסרת תקדים, שהם מחנכים את ילדיהם לשנאה ולרצח - הרי שכל יום עם תוצאות כאלה הוא עוד יום בו אנחנו משמשים פיון בטקטיקה פלסטינית ולא פועלים למען האינטרס שלנו. עוד יום בו הטרור מנצח, מנצח בדעת הקהל, מנצח את המוסר ומפורר עוד קצת מהיסודות הדמוקרטיים שלנו. ולמה? כי דמוקרטיה לא יכולה לדור בכפיה אחת עם כיבוש, כי צבא אינו יכול לטפל באוכלוסיה חסרת ריבונות במשך 50 שנה, זה לא מחזיק מים.

ללא הכרעה ברורה של הממשלה משולבת בעשיה ברורה, אם בסיפוח או בחלוקה לשתי מדינות, מי שימשיך לשלם את המחיר הוא החברה הישראלית שהכיבוש נעשה בשמה. הטיעון של שימוש באוכלוסיה אזרחית כמגן, או חינוך ילדים לאלימות, לא מוריד מהמחיר שהחברה הישראלית משלמת. המצב הנוכחי מאיים להפוך לשגרה של שנים, אם עם חפץ חיים אנחנו, הרי שאיננו חותרים בכיוון הנכון. הפתרון אינו בנוהל פתיחה באש, לא חיילים/ מאבטחים/ שוטרים/ אזרחים נושאי נשק צריכים לפתור את המצב, זו הפרטה קיצונית של ממשלה מפוחדת מהצל של עצמה. 

החייל בן ה-19 אשר מחבל רץ לעברו עם סכין שלופה, הוא לא הבעיה, הבעיה היא שהחייל הזה יודע שהוא קו ההגנה האחרון של אזרחים כי הממשלה לא משכילה לייצר קו הגנה אמיתי. החייל/ המאבטח/ השוטר ואפילו האזרח נושא הנשק מפגינים היום יותר תושיה מאשר ראש הממשלה - זו הבעיה.

ראש הממשלה מכהן כבר שבע שנים, זו המציאות, היא לא צפויה להשתפר וככל הנראה לא נחנך את הפלסטינים - הגיע הזמן להכריע ואם "מר ביטחון" לא מסוגל לעשות זאת, השאלה היא אם לא הגיע הזמן להחליף אותו לפחות במישהו שיש לו אג'נדה של איך יוצאים מטירוף המערכות הזה? כי הגיע הזמן לנסות משהו חדש ולזה דרוש אומץ.



איפה החזון? קליקבייט זה לא מדיניות

פורסם לראשונה במעריב 24.1.2016

מבחינת מדיניות החוץ של ישראל שנת 2016 לא נפתחה טוב במיוחד. ההכרזה האירופית בשבוע שעבר, כי הסכמים עם ישראל לא יחולו על התנחלויות, מאותתת לישראל שהמשך ההשתהות מגיע עם מחיר. ריכוך ההחלטה, בעקבות מאמצי ישראל בסיוע חברות חלשות באיחוד, מעיד שבכוח ישראל לשנות, רק בניואנסים. הביקורת בנאום השגריר האמריקאי, שגובה ע"י מחלקת המדינה, על אפליה באכיפת החוק בשטחים הכבושים בין יהודים ללא יהודים, מוסיפה לעליית המדרגה בזירה הבינלאומית במאמץ להגיע לפתרון שתי מדינות לשני עמים, הבעת אי אמון והגברת הלחץ על ישראל.

השנים האחרונות מוכיחות סטגנציה תפיסתית מדינית. הקיפאון המדיני אינו משמר את המצב בשל מציאות דינאמית, לכן מדיניותה המגיבה ומשוללת היוזמה של ישראל פועלת לרעתה. ישראל, משוללת קו מדיני מנחה, שקועה עד צוואר בהסברה על בסיס שילוש קדוש: אין פרטנר, יש הסתה פלסטינית, ישראל צודקת. זו איננה מדיניות, זו הסברה בקליקבייטס שמשכנעת את המשוכנעים.

קביעת מדיניות חוץ מבוססת על בחינת מציאות מתמדת ויצירת קו קוהרנטי, בסיס מדיניות החוץ של ישראל לא עבר עדכון שנים ואינו מותאם למציאות. בתחום הדיפלומטי ישראל מדשדשת ללא עשיה, לבד מתדמיתית ובעיקר מייצרת תפיסה של קנאות עיקשת והעדר שיתוף פעולה. אלא שהיכולת להגיע להישגים מחייבת חשיבה אסטרטגית מבוססת מטרות מוגדרות שמתעדכנות למציאות.

היכולת ההסברית לריק המדיני בהעדר שר מכהן קבוע ובמשרה מלאה ופיצול הסמכויות, תקפה לתשעת החודשים האחרונים ולא לשבע שנות נתניהו. העדר המדיניות מורגש במישור הבינ"ל וגם במידת האמון היורדת של הציבור במדיניות החוץ. תחושת הבידוד המדיני, לא תפתר בסרטון תדמית של לחיצות ידיים עם ראשי מדינות, ואינה משקפת את המציאות, היא חלק ממדיניות פנים שמטפטת תחושת איום מתמדת.

נתניהו מתחזק ממיסוך קליקבייט נוסח "האיום האיראני", "העולם כולו נגדנו ורק אנו מתמודדים מול אויבינו", וקלישאה האלמותית "באירופה כולם אנטישמיים", כשהם לא מעניקים לנו צוללות. לכן, התפתחויות כמו ההסכם עם איראן, הסרת הסנקציות, סימון מוצרים מהתנחלויות, הבחנה בין ישראל לשטחים, עימות עם האיחוד, עם האו"ם ועם ארה"ב משרתות אותו, כי הן מייצרות תדמית שמתבטאת בהצלחה אלקטוראלית והמשך שלטונו.

הגרעין האיראני, שנתפס ככישלון במרבית מהציבור, הוא דוגמא מצויינת. קמפיין ההפחדה של נתניהו שכלל דו-קרב מול הנשיא אובמה בקונגרס, גרם לציבור הישראלי לראות בחתימת הסכם הגרעין ביולי והסרת הסנקציות בינואר פוטנציאל איום על ישראל ואף הפסד דיפלומטי. אלא שההסכם אינו כישלון - האינטרסים של ישראל נשמרים ואיראן אינה בדרך לגרעין.

אובייקטיבית אין הגיון בציור ההסכם ככישלון, נתניהו יודע את זה וצמרת הביטחון מודה בכך. אם כך, למה לצייר זאת כך? כי נתניהו יוצא מנצח – ההסכם עצמו לא רע ושומר על האינטרסים של ישראל. הידידות של ישראל עם ארה"ב לא נפגעת, היא לא פרסונלית – הנשיא לא אהב את נתניהו גם לפני. נתניהו יצר מלחמה פיקטיבית וניצח בדעת הקהל הביתית ולמען חבריו הרפובליקניים, שנה וחצי לפני הבחירות בארה"ב. לגמרי מצב של win-win.

מנהיג נמדד ביכולת לייצר חזון ולפעול לקידומו, נתניהו מייצר מסרים וגיבוש מדיניות ממנו והלאה כי הקו המנחה של ראש הממשלה הוא חיזוק האלקטוראט מבית. מדיניות חוץ מוצלחת מתחילה מבית, אבל מדיניות חוץ שמטרתה להשפיע בבית, פוגעת מבחוץ ומבפנים. זה לא טוב לישראל, אבל זה טוב לנתניהו.


יום שבת, 23 בינואר 2016

נקי, אבל בסטנדרד ישראלי מותאם לציבור חסר סטנדרטים

יום אחרי ההחלטה של ויינשטיין בעניין אשכנזי וכבר מתפרסמים סקרים המעידים כי רק הוא יכול לנצח את נתניהו. פרוטוקול פסטיבל אשכנזי שהיה מאוחסן במגרות כלי התקשורת סופסוף יצא לפועל ואיזה חגיגה צפויה מראש ומייגעת היא. פרשת הרפז נופחה מעבר לכל פרופורציות ועדיין התנהלותו של אשכנזי, גם אם היה אך בגדר קורבן, אינה עומדת בקנה מידה ראוי להתנהלות של עובד ציבור וכפועל יוצא היא מטילה, לפחות בעיניי, ספק לגבי יושרו והתנהלותו העתידית אם יציע עצמו לתפקיד ציבורי. ועם זאת כבר מושמעות הזמנות נלהבות מפוליטקאים משל היו סקאוטים ואשכנזי הטאלנט החדש.

פרשת הרפז רוויית תככים שדומה שניתן לחקור אותה ב- zoom in מכל כך הרבה זוויות מביאות רייטינג שאין צורך לחקור אותה מהזוית ה"משעממת" של המקרו ומה ניתן ללמוד על התרבות הפוליטית בישראל. כי מעבר לעובדה שהיועץ המשפטי לממשלה חטא כשמשך את הנושא במשך חמש וחצי שנים, או שאשכנזי לא יצא נקי וכמוהו גם לא וינר או בניהו, ושיש כאן מערכת מלאה בחורשי מזימות עם אג'נדה, אנחנו חוגגים כאן גם כניסה אפשרית למרוץ פוליטי של מצטרף פוטנציאלי שגם בו דבק רבב. אולי נקרא לו "מועדון המנערים" - בעיקר מנערים את הציבור מדרישה לסטנדרטים בסיסיים לאישי ציבור.

יש משהו מאוד משובש בתפיסות המוסר של פוליטיקאים ישראלים, קטנים כגדולים, ובהסכמה של הציבור עם למצב העניינים וזה מזין זה את זה. זה לא שנבחרי הציבור לא נתפסים כמושחתים ועם זאת הצעד המתבקש הבא של הרחקתם הטבעית מהזירה לא מתקיים, לא מתוך אמות מוסר אישיות, לא בשל דרישה ציבורית ולמען האמת גם לא מבחינה חוקית.

אם נבחן את הזירה הציבורית, הרי שבשנים האחרונות הציבור לא רק שאינו מזועזע מהשפה הבוטה ומההתנהגות הלא ראויה ומחוסרת הכבוד של רבים מנבחרי הציבור, וגם לא מהעדר האחריות המשתמעת מתפקידם, אלא גם לא מהעדר מוסר בסיסי. נושא חזרתו של דרעי לשר ואחר כך לשר הפנים תפס פחות כותרות מהתפרצותה חסרת הרסן של ח"כית אופוזיציונית כמעט אנונימית לנוכח פרובוקציות של ח"כ מהקואליציה שבחירתו כחבר כנסת היתה צריכה להביא לחשבון נפש ציבורי כמו גם לקביעת קוד התנהגות לחברי כנסת, לפחות כדי לייצר אפשרות ענישה נגד חברי כנסת הפגעים בכבוד הכנסת, שלא לומר המדינה. 

חזרתו של דרעי למשרד הפנים, כמו גם סגירת תיקים של פוליטיקאים רבים בלי הפעלת המנגנון הפלילי, לא אומרת שהפוליטיקאים טהורים וזכים, אלא רק שאין הצדקה פלילת. אך בעוד שמערכת המשפט בוחרת שלא לעסוק בזה, על הציבור לעסוק בזה ולא לתת לפוליטיקאי שסרח את האפשרות לחזור. אלא שהציבור הישראלי לא מציב סטנדרטים אמיתיים בפני נבחריו ולמרבה הפלא אלה לא מציבים סטנדרטים לעצמם, לכן גם אין אמון אמיתי לא במוסדות ולא בנבחרים, ובכל זאת דבר לא משתנה. 

מרבית המקרים הופכים לחלק מסטטיסטיקה לא הגיונית של מציאת פסול בהתנהלות של פוליטיקאים אך לא כזה שיש בו הצדקה להפעיל את המנגנון הפלילי וכך הם חוזרים לפעילותם כאילו לא היה דבר. במקום להבין שהנוסח העמום והפרשנות המקילה הפכו לחזון נפרץ, הציבור מבטל במו ידיו גם את מנגנון הענישה החוקי והפורמלי בכך שאינו דורש את שינוי החוק וגם את מנגנון הענישה הציבורי והלא-פורמלי, משום שאינו גובה מחיר על שחיתויות, אלא במקרים שבאמת שלא ניתן לטאטא יותר מתחת לשטיח. נקיון כפיים? נו, לא באמת מוכרחים לשפשפף טוב עם סבון כי יד רוחצת יד גם ככה.

מחר תגיע לאישור וועדת השרים הצעת חוק המביאה תיקון לחוק העונשין בדבר הפרת אמונים ומרמה, הצעה זו בנוסחים קודמים היתה מונחת על שולחנו של היועץ המשפטי לממשלה עם כניסתו לתפקיד וזה אך אירוני שהשרה שקד מחייה אותה שוב בימים האחרונים של כהונתו. זו בהחלט התחלה חשובה בכיוון המלחמה בשחיתות, אך היא אינה פותרת את הסף הנמוך ממילא שיש לציבור. המלחמה בשחיתות ושקיפות הפכו למילים שגורות, אך אין מאחוריהן הרבה. הצעת החוק שתועלה מחר חשובה אך היא אינה פותרת את הבעיה, רק מתקדמת בכיוון.

אבל מה שבעיקר עולה מכל הפרשות הוא שלציבור הישראלי ממש לא מפריע להמשיך עם אותם פוליטיקאים לעוסים שלא מציעים שום פיתרון, אך משאירים טעמי לוואי של שחיתות וחוסר מוסריות. מכיון שהפוליטיקאים האלה אינם מוסריים ממילא הרי שכל עוד הציבור לא ישים סוף לחגיגה, הם בוודאי לא צפויים לעשות כן. ובתוך כל זה אשכנזי זה בוטנים, שוב הכלבים נובחים אבל השיירה עוברת.

נגד ראש הממשלה, שר החוץ, שר התקשורת, השר לשיתוף פעולה אזורי, שר הכלכלה מתנהלות חקירות בכמה ענייינים, חוץ ממנו גם מול רעייתו, שר הפנים חזר למשרדו אחרי שהואשם בשחיתות בדיוק באותו משרד, ראש עיריות, חברי כנסת - הם כולם יציבו את עצמם לבחירות בסבב הבא, ייתכן שגם אשכנזי יצטרף והציבור הישראלי לא יהסס להצביע להם. בכל זאת מדד אמון הציבור עדיין יכול לרדת.

יום שלישי, 19 בינואר 2016

חדשנות משבשת וחתרנות נחושה

הנאום היום של השר בנט בכנס INSS הוא מעניין ברמת המתבונן מהצד ואפשר לדבר עליו רבות, במידה רבה, ממש כמו הולוגרמה, ניתן לפרש אותו במספר מימדים. במילים שאמר בנט לא היה כל חידוש, אם כי ייתכן שבציבור הרחב הדברים הללו לא נשמעו מספיק, אולם במקרה זה החידוש הוא בדובר - חבר בכיר בקואליציה שמעז להרים סדין אדום ודווקא בעיתוי ובמקום הנכון.  

הבחירה של בנט לדבר על תפיסת הביטחון הישראלית היא מצויינת, או לפחות אסטרטגית - מחד הוא לא הציע שום דבר מעשי, מאידך הוא העלה סוגיה חשובה שגם אם לא תקבל התייחסות אמיתית מנתניהו ותישאר תלויה באוויר, תוסיף להדהד באזני הציבור. השאלות שהעלה היום בנט מאתגרות לא רק את התפיסה הבטחונית של ישראל, הן גם רסיס לא מבוטל בישבנו של נתניהו משולב עם ירייה בין העיניים בתוך הנגמ"ש ובנוכחות עדים. נתניהו יכול להתייחס בביטול, אולם אז הוא מסתכן בהפיכתו לעוד דוגמא של ענק משולל "חדשנות משבשת", ולפחות אליבא ד'בנט, כולנו יודעים שזה נגמר לא טוב. ואם יש דבר מה שנתניהו רוצה זה להיזכר מעל דפי ההיסטוריה.  

הנאום של בנט אינו מחדש כלום, ההצעה לחשוב מחדש על ניסוח תפיסת הביטחון של ישראל נשמעה פעמים רבות ואחד מדובריה המובהקים הוא עופר שלח. מה שמרענן זה שתפיסה זו טרם הושמעה באופן פומבי על ידי איש ימין מובהק. מאז 77' לא נשמע איש ימין שאמר דברים כאלה מפורשות ושגם היה בעמדה להשפיע. שלח אמנם לאחרונה לא נשמע, אולם תמצית דבריו של בנט היא תמצית ספרו של שלח. שלח כבר אמר פעמים רבות שההשקעה התקציבית במערכת הביטחון מתקשה לספק הישג של ממש, הוא אף הזהיר, ממש כמו בנט היום כי מחדל צוק איתן לא נחקר ויש להניח שיתרחש שוב גם אם בקונסטלציה אחרת - נניח בלבנון. במידה רבה הידיעות שהגיעו רק השבוע על הצלחתו של שיקום פרוייקט המנהרות, לא יכלו להגיע בעיתוי טוב מזה. מילותיו של בנט הן הד למילותיו של שלח שלישראל אין אסטרטגיה צבאית ומדינית להתמודד עם אויביה מה שמצריך תורת לחימה חדשה שלוקחת בחשבון את השינויים.

בנט רק שיפץ את המטאפורות, הוא אוהב מטאפורות וכך הנגיש את עופר שלח בשפתו. הרעיון שהאיום המרכזי על ביטחונה של ישראל מגיע מהקיפאון המחשבתי של  ממשלת ישראל, או כפי שהוא מכנה את זה "בטונאדות תפיסתיות" בעברית ה"הו, כה ציורית שלו", הוא נכון. השורה התחתונה של בנט ידועה כבר שנים, ישראל נגררת ולא יוזמת - זה תופס במישור הבטחוני והמדיני והשניים מזינים זה את זה. בעוד האיומים השתנו, ה"מאובנות התפיסתית" שרדה, למרות שאיננה מוכיחה עצמה בשטח באף אחד מהתחומים.

רק כשזה מגיע מצדו של בנט יש כאן דברים שצריך לזכור - בנט נמצא בקואליציה כבר שלוש שנים ולא מצליח, ובספק אם ניסה עד כה, לשנות את הקונספט עליו הוא מדבר. הוא אכן השמיע קולות אופוזציוניים לניהול של נתניהו ויעלון את צוק איתן, אולם מאידך לא שמעתי אותו אח"כ דורש בקבינט הבטחוני לדון במסקנות צוק איתן על מנת להפיק לקחים או לייצר תפיסה בטחונית חדשה ומעודכנת. 

אבל מה שחשוב יותר הוא שבנט מצייר קבינט של חדלי אישים - יודעים על איום המנהרות אך לא פועלים מספיק כדי למגרו, וכמו שהוא תיאר את זה עושים שוב ושוב את אותן טעויות, בריפרור למשפטו הידוע של איינשטיין.  אלא שלבנט יש אחריות, אם זה באמת מה שהוא חושב אז נאומו הוא עדות מבפנים לממשלה לא מתפקדת שאין לה פתרון לא במישור המדיני ולא במישור הבטחוני. ואם זה מה שבנט חושב, הרי שעל בנט מוטלת האחריות הציבורית להתפטר ולא לתת יד לממשלה שאין לה את היכולת לייצר אסטרטגיה בטחונית שתגן על אזרחי ישראל.

מצדו של נתניהו התעלמות מדבריו של בנט או פיזור טענות עמומות של מקורבים שבנט חוזר על דברים שנשמעים בקרבת ראש הממשלה, לא יכולה להישאר התגובה, זו לא תשובה אמיתית וזה לא פותר את סימני השאלה שירה בנט מעל לראשו של נתניהו. לא ייתכן שראש ממשלה יתן לשר בכיר וחבר בקבינט המדיני-בטחוני להצביע על ממשלת מחדל משותקת ולהותיר את הנושא ללא מחיר, הוא גם יכול לעשות לבנט תרגיל הפוך ולהגיד שהוא כבר עושה בדיוק את זה, אלא שאז יצטרך להוכיח. בנט עשה כאן תרגיל מצוין, ואם הייתי בטוחה יותר בז'רגון הג'ודו, הייתי מהמרת שזה איפון מושלם. הוא מאשים, אבל הוא גם יכול להסתתר מאחורי הטענה כי הוא לא האשים אלא רק דיבר על כיוון שיש לנקוט בו. אלא שכולנו מבינים שלא בזה דברים אמורים. 

בנט יוסיף לנשוך את נתניהו בעכוזו בין אם באופוזיציה ובין אם בקואליציה. נתניהו יכול ללכת לבחירות חדשות, אבל לא בטוח שזה הזמן הטוב ביותר עבורו. בעוד שלבנט אין מה להפסיד, לנתניהו יש ואני לא בטוחה שזה עיתוי טוב עבורו לטלטל את הסירה. אלא שלהשאיר את בנט בקואליציה אומר שבנט לא יפסיק ליצר ספק, האשמות וסימני שאלה בקשר למנהיגותו של נתניהו. בנט ממילא לא בנה על הבחירות הבאות כדי להגיע לראשות הממשלה, אבל נתניהו לא יכול להרשות לעצמו להתערער. הוא אמנם הצליח לשריין במפלגתו את תפקידו כיו"ר, אך מערכת בחירות שלישית מאז כניסתו לקדנציה שניה כראש ממשלה ובפחות משמונה שנים זה לא לגמרי טוב לתדמית וזה בטח לא מרגיש כמו יציבות.

החדשנות המשבשת בה נקט בנט היום היא תרגיל טוב משולב עם אלמנט ההפתעה. אלא שבדיוק את זה היית מצפה לראות מגיע מאופוזיציה שמנסה לייצר חלופה ולא מתוך הקואליציה המהווה בעצם את החלופה. התגובה לנאומו של בנט צריכה להגיע ואם לא תגיע הרי שבנט טמן היום עוד קצת מזרעי הספק המערערים את מנהיגותו של נתניהו ונראה שביד הוא מחזיק שקיק שלם.

יום ראשון, 17 בינואר 2016

Resistance is futile

השריפה בשבוע שעבר במשרדי בצלם היתה, לפי המשטרה ומכבי האש, כתוצאה מקצר. עד להודעת המשטרה, רבים, ולא רק מהשמאל, היו בטוחים כי מדובר בהצתה. למה? ובכן כי ארגוני השמאל הפכו להיות הבוגד, ה'שתולים' שבתוכנו. ובטרמינולוגיה העכשווית של "שונאינו וידידינו", השמאל הוא בצד של אויבנו. להיות ישראלי, כך מסתבר, הוא לא לפקפק בשום דבר תחת ההתוויה 'ישראלי'. ואם אומרים לך שאין כיבוש ואתה בכל זאת לא מבין, אין ספק שאינך אלא בוגד.

אם אתה פועל באיזושהי צורה להפסיק את ה"אין כיבוש", שהכיבוש לא מוסרי, שההתנחלויות הן טעות, שלא צריך לקנות מוצרים המיוצרים בהתנחלויות, שבצה"ל מתרחשות פעולות לא מוסריות לעיתים, שיש לבחון אם כל ה"ניטרולים" בגל הטרור האחרון אכן נעשו "בצדק", אז אתה בוגד. ואם תנופף שוב ב"זכויות אדם", בעיקר אם זה בהקשר פלסטיני, אז אין אלא להניח שאתה בוגד ללא תקנה. כל התנגדות לכיבוש היא חסרת תוחלת ולא מתקבלת בברכה. 

זה האקלים הפוליטי בישראל והוא מובא אליכם בחסות נתניהו, בנט, שקד, ליברמן ולפיד ובסיוע השותקים שמוכנים לקבל את זה כמו כחלון ודרעי. נתניהו קורא לארגוני השמאל מפיצי שקרים ומוציאי דיבה ומזכיר שישראלים אמיתיים שאוהבים את המדינה לא מתנהגים כך, את החשבון הוא משאיר לכם לעשות לבד. אבל בנט, שר החינוך שבונוסים זה הקטע שלו, מסייע איפה שאתם מתקשים להבין ונמצא תמיד צעד אחד לפני נתניהו בהסתה נגד השמאל. בנט רואה בעיה בשמאל, הוא דורש, כצעד ראשון, שהשמאל יטה למרכז. דעות שמאל אינן מקובלות עליו. ליברמן סתם קורא לארגונים האלה בוגדים. נראה שזה לגיטימי.

מה שבעצם מפמפמים לנו השכם והערב זה ששמאל זה בסדר כל עוד הוא מבין שאין פרטנר, הוא קודם כל ישראלי ושהוא מבין שבמצב הבטחוני-מדיני הנוכחי יש להפסיק לדבר על זכויות אדם. זאת אומרת כל עוד השמאל במרכז, השמאל ממש נסבל. אין ספק שזו דוגמא מצויינת לפלורליזם, שינוי קל בלבד מהמשפט אינני מסכים לדעותיך אך אאבק עד המוות על זכותך להשמיע אותן.

זה לא עובד לשני הצדדים כמובן, את עמדות הימין אין צורך לתקן או להעביר טיפולי המרה. בימין הכל פשוט - כולנו אחים, המדינה שלנו הכי יפה וצודקת, הצבא שלנו הכי מוסרי ואלוהים איתנו. תהיה בימין, תהיה ישראלי. אם לא אתה על סקאלה של בוגד וזכור - זה מדרון חלקלק.

במצב הלא מאוזן הזה יש ניסיון לייצר הקבלות. אלא ששוברים שתיקה, בצלם, הועד נגד עינויים ואנשים פרטיים התומכים בארגונים אלה אינם המקבילה בשמאל לימין היותר קיצוני כמו חוגגי חתונת הסכינים או רוצחי דומא או מוחמד אבו ח'דיר. עזרא נאווי הוא לא דוגמא מייצגת. אבל למה לא להכליל? אם יש עזרא נאווי אז כל שמאלני הוא כזה ואם אלון ליאל היה מנכ"ל משרד החוץ הרי שיש בעיה בDNA של משרד החוץ. מקארתיזם? שמקראתי ילמד דבר או שניים מהבנטיזם.

אעז וארהיב לומר שגם השימוש בהגדרה קיצוני נעשה עם אצבע קלה על ההדק. בשנתיים האחרונות, הגדרה של מהו שמאל קיצוני הלכה והתרחבה ואילו הגדרת ימין קיצוני הלכה וקטנה, לפחות כפי שזה מוצג בציבור על ידי פוליטיקאים. בעוד שבהגדרה הציבורית, הימין הקיצוני היום הם רוצחי דומא וחבריהם מנוער הגבעות, והוא מוצג כמיעוט שבמיעוט, דעות קיצוניות כמו של בנט ש"אין כיבוש" ו"הארץ היא שלי" הפכו למיינסטרים, הן חלק מהקואליציה והן מקבלות לגיטימציה יומיומית. לעומת זאת היום שמאל קיצוני זה מרצ. אלא שבשום קנה מידה אובייקטיבי מרצ אינה קיצונית, זו עמדת שמאל מקובלת.

יש הסתה נגד השמאל והיא איננה לגיטימית, אך היא נעשית בגלוי וללא התנצלות על ידי אלה המכתיבים את סדר היום הציבורי ובראשם ראש הממשלה שביסס קמפיין שלם על כך שאנשי שמאל הם "הם" ולא חלק מ"אנחנו", אותו זכיתי לראות בכל פינה בשנה שעברה לפני הבחירות. זה בלבול די גדול הואיל ובדמוקרטיה ההסתה אמורה להיות אסורה ולא השמעת דעה פוליטית - זה דווקא מקובל בהחלט.

במידה רבה יש כאן מלחמת תרבות - עמדות ליברליות עומדות מול עמדות יהודיות ולאומיות. בעוד שעדיין מרבית הציבורי אינו דתי, השילוב בין עמדות אלה לנושא המדיני-בטחוני ולסכסוך הפלסטיני, יוצר העדפה ברורה לשיח הימין, כי יש רתימה חד משמעית של תחושת הביטחון המעורערת, המדיניות המשותקת לנרטיב שמנסים למלא את הואקום של אי העשייה ולכן התעמולה והדמגוגיה פורחות. לולא רתימת הנרטיב הדתי והלאומי אנשים עוד עלולים לשאול שאלות. אבל איזו סיבה יש להם לפקפק אם מחד יש כל הזמן פיגועים ומאידך אין פרטנר ואין לנו על מי לסמוך אלא על אבינו שבשמיים?

הרי מאיזו דרך ארוכה עם הנצח לא מפחד? לעם הנצח יש מדינה ריבונית, עצמאית ותכל'ס עם פוטנציאל לא רע לשגשג - הדרך הארוכה שלו נגמרה בה' באייר תש"ח. אנחנו לא כאן בגלל "הבטחה אלוהית", זה קונטקסט תנ"כי בן 4,000 שנה, אנחנו כאן בגלל תנועה ציונית חילונית, הרבה דיפלומטיה וגם, לצערנו, שואה אחת, שהביאו להחלטת החלוקה מיום כ"ט בנובמבר ב- 1947 ולא הרבה אחריה גם מלחמה שבסיומה נותרה ישראל עם שטח הגדול משטח החלוקה המקורי. כל הטרמינולוגיה שבאה עלינו לטובה בשנים האחרונות היא כמעט משיחית והיא מדברת על דמוקרטיה אך מקדמת אג'נדה מאוד פרטיקולרית ולא ממש דמוקרטית באמצעים דמוקרטיים. ובכלל איך חזרנו להיות עם ישראל ולא ישראלים? ואיך אחרי שכל כך הרבה שנים ניסינו להפוך את ארץ ישראל למדינת ישראל, חזרנו שוב לומר ארץ ישראל? זו ציונות אמיתית? התכחשות לכל מה שהשגנו וחזרה לרוח הנביאים?

ארגוני השמאל אינם נאבקים בחיילי צה"ל, המאבק בחיילי צה"ל וסירוב פקודה של חיילים דתיים-ציוניים הוא מסוכן הרבה יותר. המאבק בכיבוש הוא דעה לגיטימית, הוא אינו הדעה של "אויבינו", הוא גם דעה של "ידידותינו" והוא בטח דעה לגיטימית של אזרחים ישראליים. אני מאמינה בזכותו של בנט לומר דברים שאני מוצאת נוראיים מבחינה ערכית, אך בנט, שר במדינת ישראל, מאמין כי דעות כמו שלי הן פגומות ולא ראויות. זו לא ביקורת לגיטימית זה שיפוט ערכי ואישי שאין לו מקום בספירה הציבורית.

מבחינת השמאל זהו מאבק על אורח חיים ליברלי יותר, מבחינת הימין המאבק הוא קודם כל בטחוני-מדיני ואורח החיים הליברלי יכול לחכות. בעוד השמאל רואה בזה מאבק על ערכים חברתיים, מבחינת הימין זה קודם כל ביטחון, אלא שאין באמת ביטחון נשארנו רק עם סיסמאות והן משכנעות רק את ישראל. העניין הוא שבעוד הכיבוש מקדש הכל, כולל צמצום הדמוקרטיה, הרי בסופו של דבר נאלץ לחיות מדינה דו לאומית שתוותר על סממנים יהודיים או שתייצר משטר דמוי אפרטהייד. 

למעשה התחום המדיני זלג מזמן לתוך מלחמת תרבויות אף שאינה מוגדרת כך. ליברליות או זכויות אדם הפכו בישראל סממן הכר של בוגדים ופלורליזם לאם כל חטאת. לא השמאל פוגע במהות של מדינת ישראל, הדה-לגיטימציה שנעשית לו כן. צמצום הלגיטימציה של עמדות פוליטיות הוא סממן רע. אלא שהוא רק אות לבאות וכשעוצמים עיניים או נותנים הצדקות הוא בעיקר מתחזק. 

ה- newspeak של נתניהו, בנט וחבריהם הוא תעודת עניות לדמוקרטיה בישראל, ממש כמו הגידול בממדי העוני. לא השמאל הוא האויב, אבל מי שמצמצם את הדמוקרטיה, מרחיב את העוני, לא מייצר ביטחון, לא פועל לאופק מדיני, כנראה שהוא קודם כל ישראלי. 

יום שני, 11 בינואר 2016

אש השנאה: השריפה במשרדי 'בצלם'

פורסם בסלונה ב- 11.1.2016

הלהבות שאחזו במשרדי 'בצלם' בירושלים כבר כבו, כעת נבחנת "הזירה" ע"י צוותי שירותי הכבאות על מנת לקבוע אם המקום הוצת. אינני חוקרת אש, אולם התלקחות של שני מוקדים בו זמנית, על פניה, לא נשמע לאדם פשוט כמוני כמו התלקחות ספונטנית. תוסיפו לזה את העיתוי והאווירה הציבורית וקל מאוד לקפוץ להנחות שבוודאי, ללא ראיות, הן רק בגדר הוספת שמן למדורה הרותחת ממילא בציבור הישראלי.

אלא שאת השריפה האמיתית אין בכוח מכבי האש לכבות, היא בידיהם של קברניטי המדינה ולהם אין שום סיבה לכבות את השריפה שמתחת לאפם. מספיק רק לקרוא את הדיווחים על השריפה ואת התגובות של הטוקבקיסטים הישראלים כדי להבין שהשריפה האמיתית היא לא זו שפרצה במשרדי בצלם. האש הזו היא השנאה שמפעפעת בתוך הציבור הישראלי כלפי חלקים אחרים בתוך הציבור הישראלי.

מקור האש שבשנתיים האחרונות הספיקה להצית את מוחמד אבו ח'דיר, את משפחת דוובשה, כנסיות, מסגדים, בית הספר הדו-לשוני בירושלים, מכוניות ואולי גם את משרדי בצלם אתמול, פורצת אמנם במוקדים שונים אך כל לפידי האש מקורם באוירה ציבורית שמאפשרת את הפרשנות הזו. קברניטי המדינה יכולים לגנות את הפעולות, אך הם מייצרים את האוירה הדליקה בעצמם.

ויטגנשטיין הצביע על הקשר בין הדרך בה מתפרשת המילה והשינוי החברתי שיש בכוח הפרשנות הזו לייצר. ישראל הופכת לדוגמא מובהקת בהקשר זה. אם זו הטרמינולוגיה שמעידה על מגמה, הרי שכמעט בכל הדיווחים 'בצלם' אינם מוצגים כ"ארגון זכויות אדם" אלא כארגון שמאל, ואף ארגון שמאל קיצוני. זה לא עניין של מה בכך, חשד להצתה במשרד ארגון זכויות אדם נשמע פחות לגיטימי מאשר ארגון שמאל קיצוני. ההתוויה "קיצוני" היא יחסית והיא בוודאי אינה אובייקטיבית, אך היא נתפסית לגיטימית בעיני הציבור הישראלי.

למעשה, ברגע שבבחירות האחרונות השמאל הפך באופן סופי על ידי ראש הממשלה ל"הם", הותר הרסן סופית, המתקפה על השמאל הפכה בוטה הרבה יותר. השמאל הפך, בעיקר על ידי נציגים של הממשלה ושל הכנסת, לאויב שבפנים, קמפיין 'השתולים' הוא ראיה מובהקת לתפיסה הזו. ישראל באמצע גל של טרור הפכה לקרקע פוריה להסתה נגד ארגונים שרואים בכיבוש מצב לא לגיטימי. אוירת הנאמנות, קדושת המוסר הצה"לית, ההצדקה האלוהית על הארץ וניכוס הציונות לטובת יהדות לאומנות, אין בה מקום לקולות אחרים. אלא שהבעיה מתעוררת לא כאשר קיימת דעת מיעוט אלא כאשר מנסים להשתיק אותה והבעיה הזו היא פגיעה בחוסנה של הדמוקרטיה שאמוה להכיל את מגוון הקולות.

כאשר שאלת הכיבוש הופכת להיות תו תקן למיהו ישראלי הרי שהפלורליזם בישראל, אחד מנדבכי הדמוקרטיה החשובים ביותר, הצטמצם לבלי הכר. אוירת ה"אין כיבוש" מייתרת את הלגיטימיות של מי שחושב שיש כיבוש ולארגונים הפועלים נגדו – הם משבשים את התוכנית. פעילים נגד הכיבוש הפכו לרדיקאלים בתפיסה הציבורית. צמצום זה של גבולות הנורמות הפוליטיות, קיבל חיזוק משמעותי, שוב לפחות בטרמינולוגיה, כשמפלגת העבודה והתנועה בחרו בשם "המחנה הציוני" לאיחוד שלהם ובכך ניסו ליצור בידול בין שמאל-מרכז לגיטימי לשמאל לגיטימי פחות.

אבל הוא גם מקבל ביטוי חוקי למשל בחוק השקיפות, שאפשר לטעון שהוא דמוקרטי ועם זאת השימוש בכלים דמוקרטיים אינו הופך אותו לכזה, הוא רק מעיד שוב על האוירה הציבורית שמצמצמת את הלגיטימציה של ה"שמאל". במצב כזה יהיו שרק יתווכחו עם השמאל, יהיו שיצאו בהפגנות נגד השמאל, יהיו שיצאו באמרות נגד השמאל, אבל יהיו גם כאלה שיכתבו הודעות נאצה, יהיו כאלה שישנאו, יהיו כאלה שיראו בשמאל בוגדים, יהיו כאלה שיציתו, יהיו כאלה שיכו, יהיו כאלה שישיחיתו ויהיו כאלה שירצחו. האדם הוא חיה מורכבת והוא פועל בהתאם לאוירה על ספקטרום רחב של פעילות.


אם יתגלה כי השריפה במשרדי "בצלם" היא הצתה מכוונת זה לא יפתיע וזה לא צריך שיפתיע. כאשר הדיון הציבורי צובע את השמאל כבוגד הנמצא מחוץ ללגיטימיות של הציבור "הציוני", יהיו תמיד מי שיפעלו ביד קשה יותר מהממשלה. האוירה הדליקה בציבוריות הישאלית היא מדיניות ממשלתית, היא מקור האש של כל ההצתות האחרונות. בחסות האש הזאת, עתידה של ישראל חשוך הרבה יותר.

איום קיומי

חידוש המילה תבהלה על ידי האקדמיה העברית ללשון נפל כפרי בשל לידי השר בנט עת "הרגיע" את ה'גרבוזיה' כלשונו. הדבקת 'תבהלה' לשמאל היא לא חידוש והניסיון להגחיך מייצר ספין שמייתר את התיחסות עניינית לביקורת. קריאות השמאל על התפוררות הדמוקרטיה הן לא כי השמאל היסטרי / גנבו לו את המדינה / הימין בשלטון / הוא "בוגד" חובב מחבלים. הביטול הזה אינו מתייחס לעצם הביקורת אלא למקור בלבד. כשעושים דה לגיטימציה למקור אין צורך להתייחס למהות. השמאל כושל בנושא הזה כיון שהתפוררות הדמוקרטיה איננה נישתית, ואמורה להטריד את כולנו ללא קשר לאפיון פוליטי.

ההגמוניה של השיקול הבטחוני בדעת הקהל הציבורית מהווה פגיעה מתמשכת בזכויות האדם בישראל וזה עוד מבלי לדבר על השטחים, אבל כל ביקורת בנושא הזה מושתקת. השיקול הבטחוני הפך להיות למקור תבהלה של הממשלה שלא מצליחה לדאוג לביטחון תושביה. יש גל טרור? צאו עם הנשק האישי. יש מחבל שלא מצליחים לתפוס? היו עירניים. מדיניות ההפרטה של הממשלה חרגה מעבר להגיון וציבור הישראלי המבוהל שקט.

כאשר נשמעות קריאות בנושא זכויות הפרט והמיעוט מהשמאל, הן נתקלות בחומת הדף דמגוגית שהציבור אינו רואה דרכה. הביקורת נצבעת כאידיאולוגיה פוליטית, ולמשל העובדה שהועד נגד עינויים פעל לטובת זכויות חשודי הטרור בדומא אינה רלוונטית לדעה הציבורית. בישראל 2016 זכויות אדם נתפסות חשובות פחות. מי צריך זכויות אדם אם זה לא כתוב בתורה?

אבל הפגיעה בדמוקרטיה הישראלית לא מתמצה ברוח התנ"ך השורה על המנהיגים. הפגיעה היא גם תהליכית והיא אינה עולה לסדר היום הציבורי. שלוש הקדנציות של נתניהו מאופיינות בשימוש בדמוקרטיה ככלי ללא מהות ותהליך דמוקרטי הפך לתקינות מספקת. אולם כאשר נפגע הבסיס הדמוקרטי זה לא עניין אידיאולוגי. פגיעה בדמוקרטיה היא איום קיומי לא פחות מטרור.

כאשר הכנסת הופכת לחסרת רלוונטיות והשפעה הרי שמשהו בסיסי בדמוקרטיה פגום. הכנסת אינה רק גוף מחוקק, אם בזה מסתכם העניין כי אז בית המחוקקים במשטרים פרלמנטריים לא היה אלא חותמת גומי של הממשלה. תפקידה העיקרי של הכנסת הוא פיקוח על הממשלה. איזה פיקוח מציעה היום הכנסת? היום לכנסת אין שום כלי ליישם פיקוח. היא מקור מצוין לפרובוקציות נוסח סמוטריץ', זוהר וחזן, אך לא יותר מזה.
הצעות אי אמון הפכו לפרוטוקול בלבד והן כלי חסר חשיבות ולראיה הצעת אי האמון שעברה בכנסת בשבוע שעבר והיתה לניצחון על הנייר בלבד של האופוזיציה. אין שום כלי שמחייב את ראש הממשלה לענות לחברי הכנסת או לנהל דיונים עקרוניים בכנסת. אפילו ועדות הכנסת אינן מפקחות באמת על משרדי הממשלה. ראוי היה שלכל משרד תותאם ועדה בכנסת שתפקח על פעילותו ושעל המשרד תושת חובת דיווח לועדה. בפועל אין דבר כזה. אפילו ועדה חזקה כמו ועדת החוץ והביטחון אינה עוברת סעיף סעיף על דרישות תקציב הביטחון ובוחנת אותו כראוי, או שמא ראוי היה להחליף את המילה אפילו במילים אין להתפלא.


דמוקרטיה נבחנת במהות כמו גם בתהליך, נתניהו מעקר את שני הדברים ולתוך הואקום הזה נכנסת טרמינולוגיה פטריוטית עם סממנים דתיים. צדק נתניהו כשאמר בנובמבר 2014 "עם השנים נוצר חוסר איזון מובהק בין הממד היהודי לדמוקרטי". חוסר האיזון הזה מתחזק, ב"ה ותודה ששאלתם.

פורסם לראשונה במעריב ב- 10.1.2016