חפש בבלוג זה

יום שני, 30 בנובמבר 2015

מגל - הזורעים בהטרדה בהתפטרות יקצורו

"ינון מגל התפטר כי הוא אדם ערכי", זה מה שאמר היום שמעון ריקלין שניה אחרי שאמר שמה שמיוחס למגל הם מעשים ואמירות שלא יעשו. על זה יש לי רק דבר אחד לומר - אם ינון מגל היה אדם ערכי מלכתחילה לא היתה לו סיבה להתפטר. אדם ערכי, גם אם הוא מתחיל עם אישה נשואה בעודו נשוי עדיין לא מתבטא ככה. אולי יש לו ערכים (עליהם ניתן להתווכח), אבל ערכי או מוסרי הוא לא, זה צריך להיות ברור. כרגע הוא בעיקר ממזער נזקים. מחד, הוא בוודאי מקווה שהתפטרותו תפסיק את האש שבוערת בשדה הקוצים שהוא זרע בעצמו ומאידך, הוא לא מוכן שהפגיעה תבוא על חשבון פטרונו הפוליטי - יו"ר הבית היהודי בנט.

בסוף השבוע יצא לי לקרוא קצת מכתבי ההגנה שפירסמו חבריו חובשי הכיפה כמו אראל סג"ל או שמעון ריקלין. הניסיון לצמצם את מעשיו נראו לי בעיקר כמו ניסיון להגן על ציבור ולא על אדם. כל אחד מהם בדרכו ניסה לצמצם את המשמעויות של מעשיו של מגל. ריקלין ניסה לגלגל את הכדור לעבר המגרש הפוליטי וקשר את הפגיעה בח"כ ימני למשנה פוליטית של השמאל שאינה קשורה למעשיו ואילו אראל סג"ל ניסה בדרך מעוותת משהו להקביל את ההטרדות המיניות של מגל לרומן מחוץ לנישואים. במידה רבה הם ניסו לצייר אותו כקדוש מעונה המשלם מחיר גדול יותר מחטאיו.

במידה מסויימת גם הצליח להם - בדף הפייסבוק של ינון מגל ובדיונים אחרים אפשר למצוא אנשים רבים שרואים בינון מגל "אציל נפש" - אדם שככל הנראה דחף למכרה לשון בפרהסיה הוא אציל נפש? או שמא הגבר שבגילוי נפש "מחוספס" אמר למישהי שהתחת והציצי שלה מחרמנים אותו הוא אציל הנפש? סליחה שאני אומרת את זה, אבל אם אלה ה- pick-up lines של ינון מגל, הרי שיש לו בעיות אישיות אותן שום קריירה פוליטית או חזרה בתשובה לא יוכלו לתקן. זה לא ענין של שמאל ימין ולא עניין של נקמה, זה עניין של נורמות התנהגות פסולות. שום דבר לא עומד לזכותו של מגל בסיפור הזה.

על רקע ההצדקות האלה דווקא התנהגותו של מגל אחרי הפירסומים ראויה, אולי מעט מאוחרת, אבל אדם הניצב מול הרס הקריירה הפוליטית שהחל לבנות יכול לקחת רגע כדי להחליט על צעדיו הבאים. לעומת זאת המחנה שמגן עליו לא פורש מחיים פוליטיים והמחנה שמצדיק אותו מנסה לגלגל את הסיפור לפתחם של התקשורת והשמאל. שום מנצחים לא יוצאים מהסיפור הזה. אולי לבד מרחלי רוטנר שהוכיחה שבמקום בו נשים עומדות איתן על זכויותיהן, גם בעלי תשובה לא עומדים. 

אדם קוצר את מה שהוא זורע, המהלך של מגל בעיקר משאיר אותו לבד כדי לספוג את האש ולשחרר את בנט והבית היהודי מהרבב שהוא הדביק להם. מבחינה פוליטית ואישית הוא עשה את הדבר הנכון, הוא רק עשה אותו אחרי שהוא עשה את הדבר הלא נכון. ינון מגל הוא לא אדם ערכי, זה עולה בוודאות מפעולותיו. מה שאפשר להגיד עליו זה שהוא לקח אחריות וגם זה ראוי. מסתבר שהרף שלנו הוא עד כדי כך נמוך.



יום שבת, 28 בנובמבר 2015

יום הולדת דרקונים ופנטזיה

קטינא חוגג 6 שזה מצחיק כי הוא קטינא ושש זה לא ממש קטינא. אבל כנראה דינו, לפחות לעת עתה, להישאר קטינא. 

כרגיל כמו לפני כל יום הולדת ההחלטה לגבי הנושא היתה רבת שלבים, תהפוכות ומיני שכאלה. אבל קטינא החליט שהוא רוצה מסיבת "פנטזיה". נכון שזו דרישה שמרגישה כמו הליכה אל מעבר לקשת, אבל עם זאת אני חובבת אתגרים ידועה. למרות החיבה לאתגרים, נושא רחב שכזה מצריך בירור, בכל זאת מחוזות הפנטזיה שלי הם לא מחוזות הפנטזיה שלו. 

לאחר לבטים לרוב הוחלט על יומולדת עם יצורים פנטסטיים שכל כולו קורס אימון למאמני דרקונים. איך עושים את זה? ובכן בדיוק לשם כך נתכנסנו. הפוסט הזה ייבנה ככל שתתקדם הדרך למסיבה. אגב עוד 8 ימים מרגע כתיבת שורות אלה, אבל בטח לא השורות הבאות. ללמדכם שהייתי מאוד שאננה. בעדה שלי נהוג להיות מוכנה הרבה לפני ולא לסמוך על כישרון כדי להגיע לרגע האחרון בנס. הפעם איכזבתי. 8 ימים לפני וכל מה שיש זה רעיונות בראש וקומץ מתנות שהספקתי לקנות שיהיו הפרסים שיאספו מוזמני יום ההולדת לאורך המסיבה.

מה שברור הוא שקטינא רוצה ביצי דרקונים אישיות במקום פיניאטה (ספוילר: זה ישתנה) ואני לא בטוחה שחשבתי על זה כמו שצריך לפני שאמרתי כן. שזה אומר אמרתי כן ואחר כך קצת הצטערתי, אבל למי יש זמן להצטער כששעון הדרקונים דופק? מצאנו בחנות מארז עם 25 דרקונים קטנים. השמחה היתה מוקדמת כי:
א. התברר שזה לא רק דרקונים
ב. התברר שהילדים ממש רוצים די הרבה דמויות לעצמם
היו לי שתי ברירות - ההורה התבוני יאמר לילדיו "זה מה יש" ויסרב להתקפל וההורה הפחות תבוני ילך לקנות חבילה נוספת. יש גם הורים היברידים (כמוני) שמתחילים ב-א' אבל בשל העדר חוט שדרה ממשיכים ל- ב', רק כדי לגלות שהילדים דווקא הסכימו בעצם ש"זה מה שיש" ואין צורך לקנות עוד, אבל רק לאחר מעשה, זאת אומרת קניה. 

בואו נקרא לזה שלב א'
בהליכים
בהתחלה הכנסתי את הדרקונים לבלונים אלא שעד גמרתי להכניס יותר מחצי מהדרקונים לבלונים, וזה לא פשוט כמו שזה נשמע, ממרבית הבלונים יצא האוויר. קבלת החלטות תחת לחץ הביאה אותי להכניס את הדרקונים לתבניות קפקייקס מסיליקון ולשפוך עליהם גבס. כשזה התייבש קיבלתי דרקונים בתוך קפקייקס ללא הכיפה. קיננה בי תחושה שלו היו דרקונים, ביציהם לא נראו כך.  מכאן התחילה עבודה בגבס ליצירת משהו אובלי יחסית. אחרי שהתקבלו 21 דברים, שאף אחד לא יכול לטעון שהן לא ביצי דרקונים כי אף אחד לא ראה ביצי דרקונים, הושלמה מלאכתי. הנה קן הדרקונים, אגב, זה מגיע עם הוראות הפעלה - הבקיעה בבית המאלפים ולא אצלי - תודה רבה. אדירים שישמור כמה לכלוך זה גבס.
קן דרקונים עם המון ביצים

זה יומולדת פנטזיה - דמיון זה הכרחי
אז התברר לי שבכל זאת צריך פיניאטה כי צריך ממתקים. כבר היה לי גבס ולכן התקבלה עוד החלטה - הפיניאטה? ובכן, גבס. אני לא יודעת אם זו ההחלטה הנבונה של חיי, אבל אין עוד הרבה זמן לחכות כדי לגלות. גם פה כמובן זה התחיל כפיניאטה של ביצה. קלי קלות חשבתי לעצמי וניגשתי למלאכה. כשכבר היתה ביצה כמעט גמורה. מאלף הדרקונים הצעיר, הוא הוא קטינא, שינה דעתו בשנית והחליט הוא מעדיף דרקון. לא הרבה אנשים יודעים אבל "אין יאוש בעולם" זה בכלל מוטו של אימהות. עם קצת מאמץ והרבה דמיון, גם שלי (וגם של הילדים), בהחלט אפשר לראות דרקון בתוצאה הסופית. 

שנמשיך למסיבה? אני לא מקשטת את הבית. אין לי זמן. כן, אני מודעת לאימהות שגם מקשטות את כל הבית. אימהות, נניח כמוני, שמחכות עד לרגע האחרון לרוב לא מספיקות את זה. אימהות בעלות ניסיון יודעות שלקשט זה נהדר אבל תכל'ס לא בטוח שזה שווה את ההשקעה כי הילדים בעיקר אוהבים את המשחקים. אבל אין ספק ברשת ניתן למצוא רעיונות מדהימים לאיך להפוך את הבית שלך לארמון אבירים או כפר לוחמי דרקונים. וזה באמת ממש יפה. טוב בעצם, אולי לא שווה לראות את זה כי זה די מדכא שיש הורים כל כך משקיענים. פה אני אצטרך לשים את הגבול וכידוע גבולות זה חשוב.

כמו כל התכנסות טובה זה מתחיל תמיד באוכל. אחר כך יתכנסו הילדים לפעילות שמתחילה בסיפור. כל הילדים יהיו ילדי כפר ממש רגיל לפני בערך 1200 שנים. הכפר הוא כפר קטן שפעם היה מאושר והיום הוא כפר עצוב. וזה בגלל שנכנס לתמונה מכשף מרושע. לפני 10 שנים, נגנבו ביציה של הדרקונית שהיתה הקמע של הכפר ובעזרתה הופעל מפעל כלי המתכת של הכפר. המכשף הרע, שגנב את הביצים בעצמו וכישף את הקוסם הטוב של הכפר שגילה את מזימתו, הביא לכאורה ראיות לדרקונה - מספיק כדי לגרום לה להאמין שאנשי הכפר אשמים. הדרקונית נתנה לאנשי הכפר 10 שנים (בערך יום במושגים של דרקונים, וזה גם הזמן שהיה לוקח לביצים לבקוע) להחזיר לה את הביצים. היא נשארה על ההר שמעל הכפר וכל בוקר, קמו אנשי הכפר לכל הבכי וזעקות הכאב של הדרקונית שהתגעגעה לביציה. נותר עוד יום אחד, לילדי הכפר נמאס מחוסר המעשה של ההורים וכאן מתחיל הסיפור. הילדים החליטו לקח את העניינים לידיים.

חרבות של אמיצים
אחד הדברים שהילדים ידעו זה שהם צריכים את עזרת הקוסם הטוב. הם גם ידעו שעד שלא יוחזר לו שרביט הקסמים שלו, הוא לא ישתחרר מהקללה. לכן, הם יצאו למסע חיפושים. <משחק חפש את השרביט עם משימות> אחרי שימצא השרביט יתחיל משחק "הדבק את השרביט לקוסם" כדי לשחרר אותו מהקללה. אחרי שהקוסם ישוחרר, הוא יספר לילדים את כל מה שהוא יודע. הוא גם יספר שהקוסם המרושע לא ידע שלוקח כל כך הרבה זמן לביצי הדרקונים לבקוע ולכן הוא נטש אותן ועל הילדים למצוא אותן. אבל הם צריכים אימון מזורז:

הקוסם ילמד את הילדים על יצורי קסם בעזרת בינגו

אח"כ כל לוחם יקבל חרב (בלון) וייערך אימון חרבות, כולל טקטיקות. 

אז הקוסם יחלק לכל המשתתפים תיק אוצרות, לאוצרות שיימצאו לאורך המשחק. 

כמו בכל התחלה, השלב הראשוני הוא חידון ידע בנושא פנטזיה וכל מאלף יקבל 3 מטבעות בעיקר כי אין תשובה נכונה. אז הקוסם יסביר להם שעבודת צוות זה הדבר הכי חשוב ומאלף דרקונים הוא קודם כל חבר. <מספר משחקים בנושא אמון ושיתוף פעולה: משחק כדור עם בלון, מרוץ תפוחי אדמה ועוד> בסוף המשחקים כל מאמן יקבל שני צמידי חברות.
כובע שמחת בית הדרקונים

עוגה ולא אילוסטרציה
שלב המסע כולל עוד מספר משחקים. המשחק האחרון כולל קבלת פנס וזחילה לתוך "מערה" כדי למצוא את ביצי הדרקון. אז תגיע הדרקונה המאושרת ותשאיר לכל ילד מתנה - גם את ביצת הדרקון וגם פיניאטת דרקון מלאת ממתקים. אחרי השמדת הפיניאטה, כל ילד יקבל כובע דרקון וניגש לאכילת העוגה.

שקיות הפתעה אישיות עם ציור ותודה
בסוף כמובן שכל ילד יקבל גם שקית הפתעה אישית לשמור על "שק האוצרות". ככה עושים יומולדת דרקונים. אם זה יצליח נדע עוד קצת יותר משעה. 

יום חמישי, 26 בנובמבר 2015

20 שנה. הטרדה. מטרד

אני אשה, הסקאלה של הטרדות מיניות לא פסחה מעליי. הטרדה במרחב ציבורי, הטרדה של מכר במידה כזו או אחרת של קרבה שבודק גבולות, הטרדה במקום העבודה, הטרדה טלפונית והטרדה ברשת. ייתכן שלא מניתי את כל הסוגים.

את כלל ההטרדות נפנפתי מעליי בצורה כזו או אחרת, ומנעד הדרכים להתמודד גדול לא פחות ממנעד סוגי ההטרדות. לרוב לא שיתפתי כי הן לא היו מהסוג שמצאתי לנכון לדווח עליהן, מסוג הדברים שמעבירים הלאה. החשיפה, התלונה, הזרקור לא נראו לי כמו משהו שאני רוצה להתעסק איתו. את לומדת לספוג ולהמשיך הלאה. להאמין בעצמך, אבל זו לא העצמת העצמי זה מזעור ה"תקרית". הפעם היחידה שהתלוננתי היתה בשל מטריד טלפוני, אלא שההטרדה הלא מבוקרת של קצינת המשטרה שחקרה אותי היתה משפילה לא פחות מעצם ההטרדה עצמה.

אבל. תמיד יש אבל. היה מקרה אחד. לפני 20 שנה. זה ארך אולי 2 דקות. אולי פחות. זה חי ובועט כבר 20 שנה. מן הטעם הפשוט שהטרדה לא נגמרת באקט שהיה או לא היה. זה יומיום של כתם בפינת המראה שלא משנה כמה תמרקי אותו - הוא שם. הטרדה לא נשארת בעבר. שותקת או לא שותקת, היא שם. נטל שתיקה שלא ייפתר. והעניין הוא שאת יודעת שזה גם לא ייגמר גם אם תוציאי הכל. גם לא עוד המון מילים מעכשיו.

לא, זה לא מכתיב דבר בחיי, זה פשוט שם. 

הייתי בת 21. הוא היה בן 30+. לא היה ביננו מעולם משהו רומנטי או מרומז. לילה אחד ישנתי על מזרון רחוק ממנו אך באותו חדר. הוא נצמד אלי מאחור ברגע שחשב שנרדמתי. אני לא יודעת מה עבר לו בראש, אני יודעת שאת המחשבות שהתרוצצו לי בשניה הזאת אני לא יכולה לתאר. בשבריר של שניה היה לי ברור שאני מוכרחה לקטוע את זה ושלעולם לא אומר על זה כלום. קטעתי. שתקתי. עכשיו אני מדברת. וגם לא ממש. 

אני לא יודעת אם הוא יקרא את המילים האלה. אני לא יודעת אם הוא זוכר את הלילה ההוא. אני יודעת שאת הגועל האינהרנטי שאני חשה כלפיו הוא לא מזהה בכל פגישה. הוא גם לא מעריך את השתיקה שהשאירה אותו נשוי. אבל השתיקה לא נועדה לגונן עליו. השתיקה נועדה לצמצם את מעגל הנפגעים של פעולה שבכלל לא הייתי אחראית עליה. השתיקה היא אחריות שלי שלקחתי כשהוא שכח את את האחריות שלו.

את התחושה המחוללת כשאבר המין שלו נגע בי שום דבר לא ישטוף. הבגידה המחורבנת באמון שלי והשתיקה הדוחה במשך השנים. לא מבט מתנצל. לא בושה. לא סליחה. אני תוהה אם זה עובר לו בראש בכל פעם שהוא צם בכיפור. תוהה אם בכל פעם שבתו יוצאת לבלות הוא חושש מגברים בדיוק כמוהו, חארות שהיו בעמדה של אמון ורמסו אותו באבחת זקפה אחת.

20 שנה. 

20 שנה של הטרדה. הטרדה זה לא אקט חד פעמי, זו חוויה מתמשכת שגוזרת אחריות על הקורבן בין אם היא שותקת ובין אם היא מדברת. בחברה שנוטה לבודד מקרים או לשפוט חומרה של מקרה על פי תפקוד הקורבן יש כאן הטייה מטרידה. הטרדה היא מטרד יומיומי עוד הרבה אחרי שהחברה בוחרת שוב ושוב להתעלם ממנו. בעיית התפקוד היא לא שלנו, אנחנו לומדות לתפקד מצוין.  

ארגז הכלים החסר של יו"ר הכנסת

יומיים גועשת המדינה מהתנהגותו המחפירה של ח"כ אורן חזן כלפי עמיתתו ח"כ אלהרר ומחרמנותו (טרם היה חבר כנסת) מטרידת הנשים של ח"כ ינון מגל. בעיניי, שני חברי הכנסת הספציפיים האלה מביישים את הכנסת ולא שהיה יותר מדי מה לבייש. אפשר למלא שורות שלמות בדעה אישית ועוקצנית, אחרים יעשו את זה. אפשר וראוי לדבר על הסף הקבלה הנמוך לחברי הכנסת ולחשוב מחדש אם בכל זאת יש צורך במספר קריטריונים נוסף מעבר לאזרחות ישראלית, לפחות 7 שנים מסיום עונש מאסר העולה על 3 חודשי מאסר בפועל, שלא הורשע בעבירה שיש בה קלון ושנכנס לרשימת מועמדים של מפלגה.

תיקון 9, לחוק היסוד הוסיף את סעיף 7 א' לחוק יסוד: הכנסת ובו פירוט המנועים מלהשתתף בבחירות, אך הקריטריונים בו קשורים אך ורק לסוגיה הבטחונית - שלילת קיומה של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית, הסתה לגזענות ותמיכה במאבק מזוין נגד ישראל. תיקון זה, שהוא כמובן מגמתי, אינו מהווה חידוד של קריטריונים בסיסיים לעניין רמת חברי הכנסת. בשם הדמוקרטיה, יצירת קריטריונים חוטאת לרעיון הדמוקרטי, הצבת חסמים לכניסה לכנסת נתפסת, במידה רבה של צדק, כבלתי דמוקרטית. אכן, דמוקרטיה טולרנטית גם לטמטום וגם להעדר ערכים, ככל הנראה זה המחיר של שלטון הרוב.  

ינון מגל ואורן חזן כסימפטומים לחולי או נושא הקריטריונים החסרים לסיפה של הכנסת הם נושאים תיאורטיים בלבד, הכלים שיש בידה של הכנסת כדי להלחם על שמה הטוב ועל יכולת העבודה שלה הם הנושא שיש לדון בו. אף אחד לא מדבר על זה שמסתובב לו יו"ר הכנסת ומסביר שאין לו ממש כלים להילחם בתופעת אורן חזן ודומיו. ליו"ר הכנסת יש זמן להתראיין בכלי התקשורת, ליו"ר הכנסת יש זמן להעלות סרטון ליוטיוב בו הוא טוען שיש בכנסת "שור מועד" ומתעד את ההתנצלות (חיונית לפרוטוקול) - ליו"ר הכנסת כמו כל יהודי טוב יש ככל הנראה זמן להתלונן במקום להפשיל שרוולים ולעשות.

במדינה אוטופית חברי הכנסת היו אנשים שערכי מוסר הם נר לרגליהם. אין דבר כזה. לכן, אין ברירה אלא לקבוע קוד אתי ברור לחברי הכנסת, כזה שגם יטיל סנקציות ברורות ומשמעותיות על חברי הכנסת שעוברים על קוד זה. קביעת נורמת התנהגות, אכיפה של נורמות אלה וענישה במקרה של מעבר עליהן היא כלי חיוני בעבודת הכנסת ויתרה כלי חשוב לעליית האמון הציבורי המוסד המדורדר הזה שאמון על ייצוג הציבור. מי צריך לעשות את זה? ובכן, על יו"ר הכנסת לקדם את זה אם שאלתם. 

יו"ר הכנסת בוודאי מכיר בעובדה המצערת שאמון הציבור בכנסת הולך ויורד, השאלה היא למה הוא אינו עושה דבר כדי לטפל בנושא? כללי האתיקה הקיימים הם בני 33 שנים, אמנם נוספו עליהם הוראות שונות, אך מאז הם לא אוגדו אפילו פעם אחת למסמך קוהרנטי ישים ובציע. ספק אם מרבית חברי הכנסת מכירים באמת את המסמך, מה שהופך אותו לכלי אנכרוניסטי שלא מתאים למציאות. היו ניסיונות להוציא את זה לפועל. זה לא קרה.

בשנת 2003, יו"ר הכנסת לשעבר, הנשיא רובי ריבלין, מינה את הועדה להכנת כללי אתיקה לחברי הכנסת בראשות השופט בדימוס יצחק זמיר. אגב הועדה הוקמה בעיקר בשל פרשת ההצבעות הכפולות (יחיאל חזן, אבא של, היה בין 5 הח"כים החשודים). המלצות הועדה מפורטות הקיפו כל פרט בעבודת הכנסת ועבודתם של חברי הכנסת, כולל הרחבת סמכויות של ועדת האתיקה. ההצעה הוגשה עוד בתקופת הכנסת ה- 16 ולא נעשה עמה דבר. בכנסת ה- 18 היה עוד ניסיון והוקמה ועדת משנה בראשות חה"כ אורון, גם היא ניסחה קוד אתי, גם הוא קבור בכנסת. 

ממשלת ישראל בשיטתיות פוגעת ביכולת החשובה ביותר של הכנסת והמהות לקיומה - הפיקוח על הממשלה. הכנסת של היום היא כנסת מחוסרת שיניים, אם של הקואליציה ואם של האופוזיציה, ועם זאת ולמרות כל זה יש לכנסת, ובטח ליו"ר הכנסת מה לעשות. למשל, על שולחן יו"ר מונחת הצעת חוק סדורה של בשם "כללי האתיקה לחברי הכנסת" המכילה מתווה לקוד אתי ברור שיעצים את ארגז הכלים הריק לכאורה של יו"ר הכנסת, אם אני יודעת את כל זה גם היו"ר יודע. אז למה היו"ר לא פועל כדי לחזק את הכנסת ולשפר את תדמיתה? זו ככל הנראה שאלה שיש להפנות אליו. הנה שאלתי.

יום שני, 23 בנובמבר 2015

8 סוגי יינות בראי השואה

"הכלבו היה בבעלות יהודית לפני שהנאצים לקחו אותו" זעק ראש הממשלה ביאושו, "באופן אבסורדי הכל-בו הזה מסמן עכשיו מוצרים מישוביי יהודה ושומרון והגולן, ועכשיו אנחנו מתבשרים שהורידו אותם מהמדפים. חרם לכל דבר... אנחנו מוחים בתקיפות על הצעד הפסול הזה מבחינה מוסרית ועניינית והיסטורית".

ראש הממשלה אינו מדייק: סימון המוצרים אינו אבסורדי, זו תוצאה של החלטה של האיחוד האירופי. העובדה שהכל-בו היה בבעלות יהודית ונלקח ע"י הנאצים ועכשיו מסמנים שם מוצרים מישראל אינה אבסורדית. סליחה על הציניות, אם כבר יש כאן דווקא קו הגיוני, שזה הפוך מאבסורדי. אם הכוונה היא להתנכלות מכוונת ליהודים ודווקא בגרמניה, הרי שזה פשוט לא נכון ולכן הטיעון בעייתי אבל זה מה שקורה כשאצל ראש הממשלה יהודי וישראלי הן מילים נרדפות.

יש סימון של מוצרים מהתנחלויות ובעוד יש בישראל שיגידו שההתנחלויות הן ישראליות, הרי שלא מוכלת עליהן ריבונות ישראלית ולכן זה בהכרח לא נכון. מוצרים אלה אינם מישראל אלא מוצרים שייצרו ישראלים, ייתכן שאפילו על ידי פועלים פלסטינים היו מעורבים בתהליך הייצור, אבל הם לא ישראלים, הם מאיזור ללא ריבונות. עובדתית וחוקית ככה זה גם בישראל, גם אם בעיני רבים ההתנחלויות הם בשר מבשרה של ישראל.

אבסורד הוא כאשר דבר מה אינו מתיישב עם ההגיון הישר. יש הגיון בסימון המוצרים, גם אם אינו מקובל על ראש הממשלה, מה שאבסורדי כאן הוא ניסיון ראש הממשלה למצוץ את לשדו של זכרון השואה בציניות וללא בושה.

להילחם נגד סימון מוצרים? אני סבורה ששוב ראש הממשלה מטפל בתסמין ולא בבעיה עצמה. אבל מכיון שזו מדיניות הממשלה, ראוי היה שראש הממשלה הישראלי, שאמור לפעול בשיקול דעת גם בנושאים רגישים מאלה, יוכל לטפל בנושא בכלים ראויים ולא בהיסטריה המחברת שוב ושוב לשואה. אצלי זה מעלה את התהיה שאם לא היתה שואה, לראש הממשלה לא היה שום טיעון אחר. איראן? שואה! פלסטינים? שואה! סימון מוצרים? שואה! יש משהו שניתן להצדיק גם ללא השואה? אני שואלת כי ניצול השואה למטרות תעמולה עומד ביחס הפוך למשל ליחס לניצולי השואה בישראל, שלא ממש נמצאים בסדר יומו של ראש הממשלה.

בעיניי התנהגותו הבלתי מידתית של ראש הממשלה לאור הורדה מהמדף של שמונה סוגי יינות צורמת, אבל אל תבינו לא נכון זה היה צורם גם אם היו מורידים בכל אירופה מוצרי התנחלויות מהמדפים. זה לא בגלל שאני שמאלנית עוכרת, זה בגלל שהשואה לא צריכה להיות האסטרטגיה של ישראל. ניצול השואה הוא איבוד פרופורציה, הייתי משתמשת במילה אבסורד, אך דומה שראש הממשלה אינו מבין הגדרה זו לאשורה.

בהנחה שראש הממשלה אינו רוצה ליצור תקדים ולכן השיב מלחמה שערה, הרי שראוי היה שראש הממשלה יפעל בכלים המתאימים. אם כי גם פה יש דואליות מוסרית - אינני זוכרת אותו אומר משהו כאשר ליברמן קרא לחרם מסחרי על ערביי ישראל, שבעיניי נראה הרבה יותר מסוכן למדינת ישראל מהורדת שמונה סוגי יינות מהמדף של כל-בו בגרמניה, גם לאחר סימונם וגם אם זו הרשת השניה בגודלה באירופה. 

חרם? הורדת 8 בקבוקי יין זה חרם? לא, אבל כנראה שזה נשמע טוב כשראש הממשלה מרים את דגל המאבק הציוני. אלא שחרם היא המנעות, במקרה הזה מסחרית, המכוונת נגד גורם מסויים. אין כאן חרם על ישראל, יש כאן ניצן של חרם על מספר מוצרים מצומצם ברשת מסויימת. איבוד העשתונות המילולי, שנתפס בציבור הישראלי כהגיוני, ציוני ומעורר השראה, נראה לי מפחיד כשהוא מגיע מהאיש שאמור להיות אחראי גם במקרים חמורים יותר המתרחשים בחייה של אומה. חוש המידה של נתניהו ידע ימים טובים מאלה. ניתן לטפל בנושא הזה אחרת, למעשה הנושא הזה מוטל כחרב על צווארה של המדינה כבר הרבה מאוד זמן, משל נוסף לאמרה הידועה על ההבדל בין חכם לפיקח. 

עיניינית? שום דבר בתגובתו של ראש הממשלה לא היה ענייני גם בהנחה שהמלחמה באיום החרם האירופי על מוצרים מהתנחלויות זה הנושא הראשון במעלה בסדר היום הציבורי. מוסרית? הניסיון לקשור לשואה הוא לא מוסרי, הוא ציני וסחיטת השואה של ראש הממשלה בעלת מימדים אינפלציוניים. היסטורית? אין קשר בין השואה לסימון המוצרים והורדתם מהמדפים. זה הצליח לראש הממשלה? כן, כי הוא הפך לאיש המטורף שמתפרץ לבמה כל הזמן ואיכשהו צריך לעצור אותו. 

כל המאבקים של נתניהו בשנים האחרונות הן תולדה של דחיית המשברים הנראים לעין ברגע האחרון. זה היה נכון לגבי המנהרות מעזה, ההסכם עם איראן, מתווה הגז, סימון מוצרים והסכסוך הישראלי-פלסטיני (רשימה חלקית). לו רק לכל ישורת אחרונה הוא היה מגיע עם אסטרטגיה, אלא ששואה אינה אסטרטגיה ובמאבקים החשובים באמת נתניהו מהמר על העתיד שלנו, ללא חזון וללא תוכנית. אבל יצא מלך נתניהו שהחזירו את המוצרים, נכון? איכשהו 22 נרצחים בחודשיים לא נשמע לי כמו סוג של הצלחה.


יום שישי, 20 בנובמבר 2015

לוגיקה ישראלית לא נשמעת טוב בשבדית

שרת החוץ של שבדיה עוררה סערה בישראל, זאת אומרת בקרב פוליטיקאים בישראל, מה שאומר שהתקשורת סערה בעקבות הפוליטיקאים, מה אומר גם הציבור בישראל רתח וזעם. מה שזה אומר הוא שמעטים בציבור ישראל בכלל יודעים מה אמרה שרת החוץ, אך שמעו את ההתנפלות של פוליטיקאים ישראלים ולכן הם מזועזעים קשות. אלא ששרת החוץ של שבדיה לא באמת עשתה קישור אידיאולוגי והכעס הישראלי יצא מכלל פרופורציות ומלכתחילה לא באמת היתה לו הצדקה.

אבל אל תאמינו לי, אני עוכרת. הייתי ממליצה על צפיה בראיון בטלוויזיה השבדית, כדי לשמוע אותה מדברת על הקצנה בקרב צעירים מוסלמים באירופה ואז מוסיפה שלמשל במזרח התיכון הפלסטינים חשים ייאוש ולא רואים שיש להם עתיד ופונים לטרור. אין כאן הקבלה אידיאולוגית. יאוש אכן גורם לאנשים לפנות לטרור. זה לא אומר שזה מצדיק טרור, זה לא אומר שזו דרך מקובלת. זו פשוט עובדה אנושית. ובמלא ההגינות אפילו עובדה היסטורית די ידועה. 

הרעש בישראל  בעקבות דבריה הוא בלתי מידתי, הזמנת השגריר השבדי לנזיפה אצל דורי גולד היא מגוחכת ומציגה את ישראל באור קטנוני למדי. ישראל מעוניינת שתעשה הקבלה בין הטרור הפלסטיני לטרור הדאע"שי רק כדי להוריד את הלחץ על נושא הכיבוש. חיבור כזה בין הטרור המוסלמי והטרור הפלסטיני הוא כמו קלף שנפל לה מהשמיים, גם אם הוא לחלוטין נסיבתי. הרי אם נחבר ביניהם לאירופה יהיה קל יותר להבין את ישראל וסופסוף נוכל לפעול לקבל את ההכרה האירופית שאנחנו בני האור הנמצאים בחזית המאבק מול בני החושך. עזבו אותנו משטחים כבושים, זו לא הבעיה, הבעיה היא האיסלם והאיסלם שונא את כל הכופרים והוא לא ישקוט עד שכולנו נמות או נתאסלם.הנה תראו אפילו כתוב בקוראן. לכן אל תדרשו מישראל לפתור לבדה את הסכסוך כי הוא אינו טריטוריאלי אלא דתי. 

במאמר מוסגר אציין כי אם ישראל זורקת לפתחו של העולם או לפחות לפתחן של מדינות אירופה את הנושא הפלסטיני, כי הרי כולנו באותה הסירה, ישראל צריכה לקחת בחשבון שכל המדינות האלה, שישראל עכשיו מנסה להתקשר אליהן בקשרי אחווה אנטי איסלם רדיקלי, כבר נתנו את פתרונן המוצע לבעיית הטרור הפלסטיני וכולן בעד הפסקת הכיבוש ופתרון שתי מדינות. בעיה. 

חזרה לקישור בין הפלסטינים לדאעש - זו קפיצה לוגית כל כך לא מעוגנת מציאות שככל הנראה לא מצריכה בכלל הוכחה אלא מתקבלת כאקסיומה נוחה. העובדה כי לאירופה קשה להתמודד עם הטרור המוסלמי הרדיקאלי, שבא בד בבד עם אסון הומניטרי במזרח התיכון המאלץ אותה לקלוט פליטים, מאפשרת באיזשהו הגיון מעוות קישור לסכסוך הישראלי-פלסטיני ברמת הגדרת הטרור המוסלמי. אותו הגיון מסרב לקבל שיש שיקשרו את זה לתסכול וייאוש, בהנחה שאכן שרת החוץ השבדית קשרה ביניהם.

הטיעון הוא כזה:  אם הטרור הדאעשי הוא מוסלמי והוא אינו קשור לכיבוש, והטרור בישראל גם הוא מוסלמי הרי שגם הוא לא קשור לכיבוש - רק שזו קפיצה שאינה לוגית והיא לחלוטין מאולצת. הקישור הזה הוא נכון רק בעיני ישראלים שממילא לא חושבים שעם אינו כובש בארצו וטוענים שאין כיבוש. מראש האנשים האלה מחזיקים בדעה שהכיבוש אינו מרכיב בתוך הסיפור הזה ולכן ממילא הבעיה היא במוסלמים עצמם. אלא שבאותה מידה ניתן לטעון כי פיגוע הטרור בפריז, בירת צרפת, מעיד שאין בעיה אמיתית בירושלים, בירת ישראל, אלא רק ניסיון מוסלמי רדיקלי לפגוע בבירות עולמיות. 

למנסים לטעון אחרת יש בעיה כי הטענה שהטרור מגיע built-in עם האיסלאם היא טענה שישראל אוהבת להשתמש בה בשנים האחרונות. יש כאן התנערות מאחריות לחלקה של ישראל בסיכסוך עם הפלסטינים וההתנערות מאחריות אינה מבשרת טוב. העובדה שהטרור בארץ הוא מוסלמי היא נסיבתית בלבד, ואם נמשיך להתייחס לטרור הזה כך ובמנותק מהאיפה לעצמאות, במידה רבה יהיה חלקנו גדול בכינון מציאות כזו בעתיד הלא רחוק. 

מה שיפה הוא שטיעון אחד אנחנו כושלים מלראות והוא לוגי אף יותר. ההיסטוריה מלאה במאבק הכולל טרור של אומות לעצמאותן ומקומה של ישראל לא נפקד מאומות אלה. כן, המאבק (מילה נאה לטרור) של המחתרות היהודיות - ההגנה (כולל הפלמ"ח), האצ"ל והלח"י כוון בעיקר נגד מטרות צבאיות ושלטוניות בריטיות, אך ההחלטה לטמון פצצה היא לא החלטה של שוחרי שלום, היא החלטה של טרוריסטים. עמים רבים עברו דרך שלב של פעילות טרור בדרך לעצמאות. זה לא עושה את זה מוצדק או נכון, זו עובדה בשטח.

אם ישראל רוצה לטעון כי הטרור המופעל כלפיה הוא טרור מוסלמי רדיקלי המופעל נגד העולם ה"חופשי", ישראל צריכה להבין שאז היא פותחת את כל הקלפים למשא ומתן בינלאומי באזור שמכניס את ישראל ואת השטחים הכבושים לתוכנית אזורית כוללת. אגב, אין לי ספק שזה בטוח יוביל לחלוקת השטח. 

מה ברור מכל הסיפור הזה? מה שידוע כבר די הרבה זמן - לישראל אין שום מדיניות מלבד הרצון להשתהות. השיהוי הזה אינו טוב לישראל הוא יכול להוביל לאפשרויות שאף אחת מהן לא תיטיב עם ישראל. מה שברור הוא שהשארת המצב על כנו תוליד מציאות של מדינה דו לאומית שתחייב בסופו של דבר את ישראל להיות דמוקרטיה המעניקה שוויון זכויות או מדינת אפרטהייד ולכך השלכות רבות ולא רק במישור הבינלאומי שספק אם ישראל תוכל לעמוד בהן.

אבל יותר מזה, אם נלך בהיגיון העקום הקושר את הטרור הפלסטיני לטרור הדאע"שי הרי שיש כאן עוד כמה דברים, אבל בעיקר צצה כאן טענה חדשה  - הטרור המוסלמי נגד כופרים תחילתו הוא בדיוק כאן בישראל עוד טרם הקמת המדינה. מה שאומר בעצם שאנחנו כן הבעיה ועכשיו כל העולם סובל בגללנו ואולי אלה אנחנו שהביאו להתעוררות הטרור המוסלמי הזה. ואז נשאלת השאלה - אם הטרור הפלסטיני הוא טרור דאע"שי, היינו מוסלמי החותר למלחמת דת, שלא יפסק לעולם - אז מה לעזאזל יש לנו לעשות ממש בתוכו? 

כן המצב לא פשוט, אבל מה שיש לעשות עכשיו ללא שיהוי וללא סנטימנטים, זה לא לפרוט על היסטוריה כזו או אחרת. אלא לשים את הדברים על השולחן ולראות איך בתוך כל זה ניתן להבטיח עתיד טוב יותר לילדים שלנו. לא משנה לי איך תקראו לטרור הזה, אבל קחו אחריות על ביטחון התושבים בישראל. זו השורה התחתונה ושום תרגיל לוגי לא ימתח את זה יותר. אירופה מרושעת לדברי חוטובלי? אם היא מרושעת אולי כדאי להפסיק לשכנע אותה ולהתחיל להבין שיש לפתור את הדברים מבית. המשחק הדואלי הזה רק משאיר אותנו במקום. פונקט על החוד של החרב.


יום שבת, 14 בנובמבר 2015

הטרור כבר ניצח

שבת. בוקר. מתעוררת. בזמן שישנתי פיגועים בפריז. בזמן שישנתי גם כמה מאות מתו מוות לא טבעי בסוריה, בתימן, באפריקה (רשימה מצומצמת). הרשת החברתית גועשת מפריז כי דין פריז לא כדין ביירות. העולם המודרני הוא עולם של אינטרסים והוא מבחין בין דם לדם.

הרשת מלאה בתמונות של מגדל אייפל מוחשך מול תמונות של מונומנטים אחרים בעולם מוארים בשלושת הצבעים. כמה אירוני שהעולם מחפש את הסימליות. מגדל אייפל לא הוחשך אתמול בגלל הפיגוע, הוא כבה אוטומטית בלילה. הפיגוע בפריז מחריד גם בלי לחפש את הסימליות או את הזוית האישית. זה גם לא הזמן לחזור לשגרת ה"בואו נשאל את אירופה אם ישראל זו באמת הבעיה של העולם?"

אני לא יודעת למה כן השעה עכשיו. אבל אין ספק שהדבר האחרון העולם צריך עכשיו זה עוד שנאה. ועם זאת היא באינפלציה. את מעלה סטטוס על פיגועים בביירות ופיגועים בפריז וישר יהיה מי שישאל ומה הפיגוע אתמול ליד עתניאל? כי אם דיברתי על פיגועים המוניים (בביירות 43 חפים מפשע ובפריז 127 בני אדם), אני חייבת להזכיר גם את הרצח הנורא אתמול ליד עתניאל כי אחרת אני לא יהודיה מספיק ולא ציונית מספיק ולא ישראלית מספיק. ותתנצלי מיד כי לא מגנים פיגועים של אחרים אם לא מופיע אזכור של הפיגוע בנו קודם. ואז מה אם כבר כתבת על הרצח אתמול של אב ובנו ואת הזוועה שעברה משפחת ליטמן? להזכיר פעם אחת זה פשוט לא ישראלי מספיק. עזבי שעשית צבא ואת משלמת מיסים - כמה פעמים הזכרת את הרצח ואיך? והאם זה היה מספיק מזעזע? רצח הוא רצח והוא תמיד מזעזע, די לדרישות המכסה. 

הסבירו לי היום שדם יהודי שווה יותר ולכן כישראלית מצופה ממני קודם כל לכתוב על הפיגועים שאנחנו חווים, אין לי  מושג איזה הגיון מעוות יכול להגיע למסקנה שאם אני כותבת על פיגועים של אחרים זה פוגע בישראל. הפסקתי להבין. בישראל היום מי שמגדיר עצמו קודם כל כאדם הוא לא בסדר, משהו אצלו לחלוטין לא תקין. בהיגיון הקלוקל השולט היום זה לא ייתכן שכל דם חפים מפשע הוא נורא באותה המידה. דם של יהודי הוא הכי, אחי. 

אחרי הרצח בדרום הר חברון אתמול, הבטיח ראש הממשלה שישראל תגיע לרוצחים כי ישראל תמשיך להילחם בטרור בכל מקום, אני לגמרי מסכימה עם הצורך לא להיכנע לטרור. מהצד השני אני חושבת שלא מספיק לראות רק איך אתה נלחם בו אלא במידה רבה רצוי להבין מה גורם לו או מה יכול לצמצם אותו. זאת אומרת שגם בהנחה שהימין הכי צודק והפלסטינים לא ירגעו עד שלא תהיה מדינת ישראל, מה צריך לעשות? הרי אנחנו יכולים להמשיך ככה אלא שאז אנחנו גם לא מצליחים להגן על אזרחי המדינה וגם בהפרה תמידית של זכויות אדם של עם אחר (לא שזה באמת פרמטר בישראל 2015) - ברור שזה לא יוכל להמשך כך הרבה זמן. ישראל מתכוונת להוריד את גיל האחריות הפלילית ל- 12, וזה לא נראה אבסורדי. מתי זה ייחשב אבסורד? כשנוריד אותו ל- 6? אבל זה בטח לא זמן לדבר על זה עכשיו, עוכרת שכמוני.

צבא קטן וחזק? מה עם מדינה קטנה וחזקה? זה לא הגיוני, נכון? ישראלי טוב זה ישראלי שמאמין שהכל שלנו והערבים שונאים אותנו ולא ירגעו בחיים ושערכים דמוקרטיים הם אירופאיים ולא מתאימים למציאות במזרח התיכון. הנה, תראו את האירופאים האלה - מתעסקים בסימון מוצרים מהתנחלויות בעוד טרור מוסלמי מתקתק להם מתחת לאף. ואם המחיר הוא שכולנו נצטרף למשפחת השכול, ובכן, מחיר זה מחיר - יותר חשובה הארץ מאשר החיים בה. להתכנס בגבולות המדינה? להגן עליה? להבטיח לילדים שלנו עתיד? למה? איזו סיבה יש שנרצה לגדל ילדים שהם לא חלק מסטטיסטיקה של מוות? אלא שבמשוואה הזאת ברור לי במה אני בוחרת. יותר מדי חיים אובדים על אדמה מקודשת במקום לקדש חיים, יותר מדי כסף נשפך רק על הוצאות ביטחון ולכן לא מאפשר כאן חינוך או שירותי בריאות שראוי היה שיהיו כאן. המצב כרגע אינו פיתרון ולא משנה כמה נכופף את החוק ונאמין בעצמנו - בסופו של דבר זה רק יתפוצץ יותר. זה ברור מימין ומשמאל. 

ישראל מתייצבת היום לצד מדינות אירופה? זה יפה, רק שבהתבוננות מעמיקה ישראל, לצערי, בעיקר מעניקה הוכחה למדינה שנכנעת לטרור ובכלל לא יודעת. הכניעה לטרור מתקיימת כל יום. כל יום בו ישראלים מוכנים לוותר על הגדרה רחבה של דמוקרטיה, מוסר ושיקול דעת בשל שיקול ביטחוני הוא כניעה לטרור. המחיר של הטרור נמדד בכל יום כאשר יותר ויותר אנשים מאמינים בכוח כתשובה, בכיפוף החוק כאלטרנטיבה ובהעדר שיקול דעת כדרך פעולה הגיונית. העובדה שיש היום ישראלים ששונאים ישראלים אחרים שנאת מוות ומוכנים לפגוע בהם פיזית רק בגלל שהם חושבים אחרת היא כניעה לטרור. אלה המוכנים לשנוא יותר כי יש גל טרור הם הנכנעים לטרור. ולא סתם אלא בדרך הכי מעציבה שאפשר להיכנע - בדרך הלא מודעת שמובילה אותם לשנוא בהתאמה ולהיות מוכנים לשלם ביותר דם. 

הטרור כבר ניצח אם יש אנשים בישראל, כולל שרים, שכורכים את המאבק בפלסטינים ובטרור במאבק נגד אנשים בעלי עמדות שמאל. חוסנה של ישראל הוא ביכולתה לעמוד בביקורת מבית בצורה עניינית, ותסלחו לי אם אומר שלקרוא לשכמותי ולי גיס חמישי לא נחשב טיעון הגיוני. לחשוב שיש עתיד מדיני ושמותר להחזיר שטחים ושלגיטימי לא לקנות ביצים של גבעות עולם לא עושה אותי לא ישראלית או לא ציונית. להגיד שמדיניות ישראל מעמידה את חיילי צה"ל במצב בלתי אפשרי זו לא בגידה. לדרוש בדיקה של פעולות הצבא זו לא בגידה. להאמין שישראל צריכה להיות מוסרית וחכמה זו לגמרי דעה לגיטימית שאינה זקוקה להגנה בכל מקום מלבד במדינות שככל הנראה אינן לחלוטין דמוקרטיות. הטרור ניצח, אם זה בסדר בישראל להגיד שחבל שהיטלר לא סיים עם המשפחה שלי. יהודים. בישראל. עם הנצח לא מפחד? עם הנצח לא מצליח להביט במראה. 

יום שני, 9 בנובמבר 2015

זה לא מיעוט שעושה רעש זה רבים שמסכימים לשתוק

אתמול הצל העלה את הססטוס הזה בפייסבוק. בקיצור? הוא מפרסם את שמו של חייל צה"ל (ושוגה בשמו) ומזכיר שהחייל דיבר בתקשורת נגד צה"ל על אכזריות אנשי מג"ב לפלסטינים, נשפט לשבוע, ישב בכלא יום ושוחרר. ולא רק שהוא לא למד לקח, עכשיו הוא התלונן נגד חבריו לכוח שנשלחו לכלא ועכשיו מקבל צ'ופר ונשלח לקורס קצינים. הצל טוען שכך מסתנן השמאל הקיצוני לשורות צה"ל ושאסור לתת לזה לעבור בשקט. התגובות מלמדות המון. 

למי שמוכרח להתבוסס במי אפסיים

זה כבר לא עניין של חופש ביטוי - הצל מסית, בתגובות יש קריאות לרצח. זה לא שמאל-וימין. ברור לי שמיד יטענו כנגדי שזה מיעוט בטל, אלא שזו לא הנקודה וזה גם לא מספיק נכון. זה סוג אזרחים שצריך להטריד את כולנו ולא מטריד מספיק.

עובדתית אם מה שכותב הצל נכון הרי יש כאן מקרה של חייל מוסרי שראה עוול ופעל נגדו והצבא אף בדק ומצא את טענתו מוצדקת. הנה דוגמא למצב בו לו הייתי יועצת התקשורת של מי מהקואליציה הייתי מציגה לישראלים ולעולם. אם מישהו רוצה לטעון משהו על מוסריותו של צה"ל, הרי שבניגוד למקרים רבים אחרים שלא נגמרים ככה, הנה לכם התנהגות שלפחות עונה למה שישראלים רבים אוהבים לכנות "הקוד המוסרי של צה"ל". מדברים על מוסריות? הנה לכם צה"ל מצא התנהגות פגומה ולא רק שפעל אלא אף הוציא חייל בעל ערכים כאלה שצה"ל מעוניין לקדם לקצונה. סופסוף מצב בו אין צורך לדבר על מה ש"מותר" לעשות בשם אלא על מה "אסור" לעשות בשם.   

אני לא ראיתי את ההסברה הישראלית משתמשת בסיפור הזה, אבל למותר לציין גם לא ציפיתי ועוד יותר שיש מצב שהסיפור פורסם ואני לא מודעת לזה, אבל לפחות זה מאפשר הוכחה נוספת למשפט בערות היא כוח. אז אם טעיתי הנה אני מתנצלת ואתם יודעים שלמרות אני עוכרת, זה לא קורה הרבה, אבל זה רק מאז שבנט תייג אותי כמתנצלת שאני חשה צורך למרוד ולהתנצל פחות. 

כך או אחרת השוליים האלה שקל להגיד שהם לגמרי קטנים, אם כי אני חושבת שאת היקף ההסכמה שיש לגביה קשה לכמת והוא גדול יותר מכפי שחושבים, הם שוליים שיתרחבו. למה? בעיקר בגלל שגם שרים בכירים ופוליטיקאים מתבטאים למעשה כמו הצל אך בצורה מעט יותר מתוחכמת. כשהשר בנט מוציא סטטוס בפייסבוק בו הוא מסביר שהוא עבר ראיון קשה וזה בעיקר בגלל שמציבים מולו ביקורת על ישראל שנאמרה על ידי ישראלים, המסר הוא אותו מסר. כשהוא נואם בכנסת נגד מימון עמותות זרות ומסביר את ההגיון, הרי ההגיון שלו הוא כמו ההגיון של הצל. ואגב הוא בטח לא רוצה לפתוח את נושא המימון הזר של מפלגתו בבחירות. הבון-טון "הציוני" החדש שאומר כל ביקורת היא פגיעה במדינה הוא נוראי. הביקורת שמושמעת היום על ישראל על ידי ישראלים זה אחד מנדבכיה החשובים של הדמוקרטיה. חוסר היכולת של הציבור להכיל את זה הוא מדאיג.

מסבירים לי זה רעש כבד שעושה קהל קטן, אבל אני לא מגיבה לרעש של הצל, אני מגיבה לשקט שמאחורי אנשים כמו בנט שמנסים להשתיק כל טיפה של ביקורת ומבינה שהעתיד יהיה עוד פחות טוב. לאורך כל תקופות שלטון השמאל, הימין תסס ובצדק והזכות הזו ניתנה לו בשם הדמוקרטיה. השתקת הביקורת הנעשית היום היא אחד הדברים המסוכנים והחמורים ביותר הנשקפים לדמוקרטיה. בשעה זו דווקא ההתמודדות עם הביקורת וההתייחסות המעשית אליה היא מה שצריך להניע אותנו כישראלים. לא ייתכן שציוני טוב הוא מי שדורש מדינה הומוגניות והעדר ביקורת. כאדם אני יודעת שביקורת, בין אם נכונה ובין אם לאו, היא הדרך שלי להתפתח ולדרוש מעצמי יותר. זה עובד ברמת האדם וזה עובד ברמת המדינה. אי אפשר לאהוב משהו ולחשוב הוא מושלם, מתישהו תצטרך לעמוד מול כל מה שהדחקת. 

אתם יכולים להגיד שאני שמאלנית רוצה שיסכימו איתה, אני שמאלנית כן אבל אני לא צריכה את הסכמתכם. אני אומרת בצורה מפורשת - אם זה הפתרון של הימין, אני לא חושבת שהוא מוסרי, אבל אני כן חושבת אם ככה אתם רוצים ליישם, מוטב שתעשו את זה בזהירות ומתוך הקפדה לזכויות האדם, כי ההתנהגות הלא מוסרית היום של ישראל נעשית בשמי ולזה לעולם לא אתן את היד. רוצים כיבוש? אין בעיה. זה שלנו? אין בעיה, אבל יש דרך לעשות כל דבר ורמיסת זכויות אדם שנעשית כל יום בשמי ובשם ישראלים נוספים אסור לה שתהיה מקובלת. לא משנה מה ההצדקות, אין לזה בסיס מוסרי. את זה צריך להגיד. את זה נתניהו, בנט, שקד, יעלון וחבריהם צריכים להבין כל יום. את הדיכוי הצבאי הזה צריך להפסיק. זה פוגע בפלסטינים, זה פוגע בחיילי צה"ל ובאמות המידה שלהם וזה פוגע בכל אחד מהאזרחים שחיים כאן.

לטיפולכם - אודה. אבל אני לא מצפה.


יום שבת, 7 בנובמבר 2015

אין איזכור של דמוקרטיה בתנ"ך

"יהודית ודמוקרטית" ככה מגדירים את ישראל, אלה הערכים המייצגים, לפחות תיאורטית, את מהותה הבסיסית ביותר של המדינה. צמד חמד שרבים חושבים שיש ביניהם איזשהו שוויון, משל היו שני עמוד אש שווים בגודלם ההולכים לפני ההמון. אובייקטיבית זהו זיווג לא טבעי, לכן, כדי לקיימו דרושה הרבה יותר מרטוריקה בגרוש. התקדים הישראלי של לאום ודת הכרוכים יחד במהות דמוקרטית הוא לא פשוט - יש קושי אדיר בקיומה של דמוקרטיה גם ללא הצביון הדתי-לאומי. כנראה שמאז ומעולם המוטו היהודי היה אין סיבה לעשות משהו קשה אם אפשר לעשות אותו קשה יותר. בין אם היה זה הגורל שייעדה ההיסטוריה ובין אם נסיבתית כך התגלגלו הדברים, השזירה של דת ולאום בתוך התנועה הציונית, ביישוב ואחר כך במדינה היתה ככל הנראה בלתי נמנעת. 

67 שנים אחרי הכרזת המדינה ויש להניח שנוסחא מתמטית היוצרת איזון בין שני המושגים האלה לא תמצא בקרוב. לאורך השנים נוצרה קשת מאוד רחבה של פרשנויות לשני המושגים ורובן אינן מסוגלות להתיישב זו עם זו והן פרי התפיסה של הפרשן הבודד למציאות הקיימת ולערכים שעל הפרק. יחסית לאתגרים שמציעה הגדרה כמעט אוקסימורונית זו, ישראל אינה משותקת למרות התמרונים הרבים שהיא נאלצת לעשות בכל פעם שהמושגים האלה באים בסתירה. אלא שמסיבות רבות יש להניח שמתישהו הבועה העדינה הזו עתידה להתפוצץ - כל עוד לא תמצא נקודת שיווי המשקל, הן תוספנה להתחרות זו בזו. בסופו של דבר יש כאן שתי גישות פרשניות שונות בתכלית - האחת מעמידה את הדת היהודית כערך עליון והשניה את הדמוקרטיה. אך אין לשגות כאן, בעוד שלשתי התפיסות יש מקום - כאשר התפיסה היא בראש ובראשונה דתית, לדמוקרטיה יש משמעות פחותה יותר, אולם בתוך התפיסה הדמוקרטית הדת אינה נפגעת משמעותית - זה הבדל עצום.


כמדינה דמוקרטית הצביון היהודי של ישראל הוא ברור מאליו - הכרזת המדינה, הדגל, ההמנון, סמל המדינה, חוק השבות, חוק יסוד: הכנסת ועוד - כולם מעוגנים עמוק בתוך הוויה היהודית של המדינה והם אינם עתידים להשתנות. אם יש הגדרה למדינת ישראל שאינה עומדת בספק היא היותה מדינה יהודית ואין כאן נקיטת עמדה שיפוטית, זה המצב. מדינת ישראל היא מדינה יהודית, היא נוסדה כזו וזה הבסיס לקיומה. אולם בשנים האחרונות ישנה היחלשות מאוד ברורה של מהות דמוקרטית. בעוד שבתחום היהודי יש התרחבות של האידיאולוגיה, בצד הדמוקרטי מתרחשת נסיגה אידיאולוגית. אפילו החוק מנוצל בצורה דמוקרטית לייצר חוקים שהם קצת פחות מדמוקרטיים. גם אם נסכים להנחה שהמצב הביטחוני מחייב את זה, כדאי גם באותה נשימה להגיד זה גבולי מאוד מבחינה דמוקרטית אם בכלל. זה שאנחנו ממשיכים להתהדר בדמוקרטיות, זה תהליכי בלבד. 

ההגדרה של מרבית הציבור הישראלי של משמעות המדינה היהודית היא אמנם לא המוגנית אך בעלת בסיס איתן, אולם ההגדרה למושג דמוקרטיה היא יותר מחלקית. בעוד שאת השורשים היהודיים ההיסטוריים שלנו אנחנו יונקים מכל דבר, את שורשי ההבנה הדמוקרטית אין מאיפה. אין חברה אזרחית, מערכת החינוך לא מקדישה לזה מספיק זמן, זה לא נמצא בשיח הציבורי כמעט בכלל ואת הפירות של זה ניתן לראות היום ואני מניחה שעוד ביתר שאת בשנים הקרובות, כאשר יוצאי מערכת החינוך היום, שמניחים שדמוקרטיה מהותה שלטון הרוב ומאמינים באמת ובתמים שהיהודים הם עם נבחר ולכן מוסריותם אינה מוטלת בספק, יהפכו לחלק מהאוכלוסיה האזרחית הבוגרת. צמצום מרחב המחיה של הדמוקרטיה יפגע במרקם החיים בישראל. התהליך הזה של פיחות בדמוקרטית וייסוף ביהודית, מאיים לשבור את מה שאנחנו מנסים לשווק כסטטוס קוו.

אין סטטוס קוו. התחרות בין שתי התפיסות האלה לא חדלה מלהתקיים בחברה הישראלית, אלא שיש לה מחיר. גמישותו של האיזון הכמעט בלתי אפשרי הזה מגיע לקצה הגבול, בעוד הסנטימנטים היהודיים גוברים על הדמוקרטיים בסיבוב הזה של הקרב שאינו נגמר בין שתי התפיסות. אלא שגל ריאקציוני אינו עתיד להתרחש בקרוב, לפחות לא בעיני. למה? מעבר לעובדה שבקרב הדורות הגדלים היום יש תפיסה מאוד מינמליסטית לגבי הדמוקרטיה, הסכסוך ישראלי-פלסטיני מייצר שיח ישראלי לאומני, דתי ויהודי. זו לא רק הרטוריקה הנבחרת של ראש הממשלה בשש וחצי השנים האחרונות, זו לא רק הפוליטיקה הדתית שכבר מזמן הפכה לחלק בלתי נפרד מהקואליציה, זה לא רק הסכסוך הישראלי-פלסטיני שמייצר חידוד של "העובדה ההיסטורית" הקושרת את העם למולדתו והופכת את הסכסוך הלאומי גם לסכסוך דתי, זו גם מערכת החינוך שמהדקת משנה לשנה יותר את טבעת החינוך ליהדות על ילדי המערכת אלא ששעות הלימוד האלה באות על חשבון שעות לימוד אחרות ולא בנוסף.

הנה דוגמא - שר החינוך הוציא השבוע פוסט תגובה על כתבה בערוץ 2 בה צוין כי באחד מבתי הספר בארץ נלמדה תפילת הדרך במסגקת לימודי זהירות בדרכים. מה התשובה של השר? "כל כך נורא במדינה היהודית יגעו קצת ביהדות, יסבירו לילדים על תפילה שנאמרת בעם ישראל כבר מימי התלמוד?" (השגיאות הדקדוקיות במקור). אז זהו לא, אדוני השר, אין כל פסול שילדינו ילמדו תפילות וילמדו את התנ"ך וילמדו אמרות של חז"ל, וילמדו על חגים ומנהגים, ויהיה נחמד להכניס להם פילפולים של תושב"ע - לא רק שאין פסול בזה, זה משולב במערכת החינוך עוד משחר היווסדה. אלא בעוד שפעם, לדוגמא, היו נלמדים בכיתות גם הוגי דיעות ציוניים, היום הם כמעט לא קיימים. מערכת החינוך מנווטת כל כולה לנרטיב יהודיים המשולבים באהבת המולדת מתוך אינדוקטרינציה ברורה - ציונות זה יהדות. היהדות משולבת כמעט בכל תחום לימודי היום, וזה תהליך שמתגבר בשנים האחרונות. השורה התחתונה? שהנאמנות של הדורות הבאים היא למדינה יהודית, הרבה פחות מאשר למדינה דמוקרטית.

מרבית בוגרי המערכת היום יוצאים מבתי הספר עם ההבנה שדמוקרטיה זה "הרוב קובע". תודעה דמוקרטית נמוכה כל כך היא לא סימן טוב לבאות. אנחנו יכולים להיתמם ולהמשיך לדבר על מדינת ישראל כמדינה דמוקרטית, זה משהו שנעים להתגאות בו, אך מצד השני כמעט כל בעיה חברתית היום מקורה בחוסר הבנה מהותית של הדמוקרטיה. זה המקור להצהרות מטופשות של שרים המכהנים היום בממשלה ושל חברי כנסת נבחרים. זו הסיבה שמערכת המשפט נתפסית כשמאל. מערכת המשפט אינה שמאל, אך הרעיונות המרכזיים בשפיטה מחוייבים, לפחות במדינה דמוקרטית, לרעיונות של צדק ומוסר. רעיונות אלה אינם רעיונות של שמאל, הם רעיונות הבסיס של הדמוקרטיה. אלא שישראל היהודית והדמוקרטית עיוותה מאוד את המושג דמוקרטיה. וכל מה שיש בו זכויות אדם מתוייג כשמאל רדיקלי. ז'בוטינסקי, והוא לא איש שמאל, מתהפך בקברו.

זו תולדה של הרבה דברים, וצפוי שאומר שהיא תולדה של הכיבוש והנה אמרתי. 48 שנים שבחסות המדינה אנחנו פוגעים בזכויות אדם של אחרים. רוצים מדינה יהודית ודמוקרטית? באסה, היא לא יכולה להתקיים ככה. האופציה של מדינה אחת עם שני לאומים כשלאום אחד הוא אזרח מלא ולאום שני אינו בעל זכות בחירה זה אולי פתרון אפשרי (נניח) רק שזו לא דמוקרטיה.הפתרון הזה מגיע מהאנשים ששואגים על דמותה היהודית והדמוקרטית של מדינת ישראל אך למעשה אינם מציעים פתרון דמוקרטי, אלא יהודי בלבד. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים כדמוקטיה רק בשם או כתהליך מצומצם. אבל כבר שלדון אדלסון הגדיר את זה טוב ממני - הדמוקרטיה לא מופיעה בתנ"ך.

איזון בין יהודית ודמוקרטית הוא אפשרי, יותר מזה - ראוי שיהיה איזון כדי שנוכל להמשיך לחיות פה אבל לשם כך יש צורך בחיזוק הדמוקרטיה, חיזוק הדמוקרטיה מעולם לא בא במקום ההקשרים היהודיים והציוניים, אבל הוא נותן את בסיס הקיום. אלא שחיזוק הדמוקרטיה לא יכול לדור בכפיפה אחת עם מדיניותה של מדינת ישראל כבר לפחות שש וחצי שנים. אם יהודית וציונית הן המטרות הרי שהאמצעי הוא אחד - דמוקרטיה. אבל כאשר מוסר לא מתיישב עם הנרטיב האמיץ של העם היושב בארצו, מה עושים? זה פשוט עוברים לקנה מידה אחר. לא מוסר אבסולוטי - מוסר יהודי. וכך כיבוש הוא לא כיבוש, זה מתנה שקיבלנו מאלוהים ועם זה אי אפשר להתווכח. אלוהים אמר. אבל אני בטח סתם עוכרת רואת שחורות, זה לא שמשהו מהותית לא בסדר. דמוקרטיה היא בלאו הכי רעיון יווני - ובסיפור הזה אנחנו עם המכבים - "מי לה' אליי" שולט. 


 

יום חמישי, 5 בנובמבר 2015

עוד טעות של נתניהו - מי סופר?

הנה סוגיה שכבר מאתמול בערב כולם עוסקים בה - המינוי של רן ברץ לראש מערך ההסברה. עוד הזדמנות לראות את אותן בעיות משתקפות שוב ושוב. 

האם ברץ מינוי ראוי? ברץ הוא מינוי ראוי לנתניהו כי העמדות שלו נוחות לנתניהו. זה הקריטריון וזו אמת המידה, זה גם לא יוצא דופן וכל ראש ממשלה עושה את זה. אם יש לכם תלונות אל תצביעו נתניהו. ראש הממשלה נתניהו נבחר לקדם אג'נדה מסויימת והנה היא באה לידי ביטוי ברור בעוד מינוי. דווקא בנושא הזה הוא מפעיל שיקול דעת, לפחות ברמה האידיאולוגית והפרקטית - ברץ מתאים לו כמו כפפה ליד - הוא מסונכרן עם העמדות שלו ונתניהו חושב שיהיה לו נוח לעבוד איתו. את מי רציתם שהוא יקח? דובר לשעבר של שלום עכשיו? לא ברור על מה התמיהה בכל פעם. התמיהה הזו רק יכולה ללמד שדבריו הברורים של נתניהו לא נשמעים. דני דנון? רן ברץ? אותה מהפכה. מינוי ראוי. זה אולי לא משקף את האינטרסים של מדינת ישראל כמו שאתם רואים אותם, אבל זה בהחלט משקף את האינטרסים של נתניהו. אבל זה מינוי ראוי כי הוא משקף את ראש הממשלה הנבחר. השגות צריכות להיות על הממנה ולא על המינויים.

בעיית שיקול הדעת היא לא לעצם האדם, אלא לעצם התהליך. ברץ אולי האדם המתאים לנתניהו, אלא שבאמתחתו מספר אמירות שניתן להסביר בתירוצים רבים כמו אדם פרטי, הומור שחור ועוד ועדיין הן מביכות ובעייתיות, קופת שרצים קטנה אם תרצו. מה שאומר שבמסגרת הליך בדיקה הנושאים האלה היו צריכים לעלות ואם אחרי בחינה ושקילה ברץ היה עדיין האדם הנכון בעיני ראש הממשלה, הרי שנתניהו יכול היה לנטרל את זה ולפחות להתפס מוכן. מספיק שהיה מוציא הודעה על המינוי ובה חלק קצר המתייחס עניינית להתבטאויותיו הקודמות של ברץ, זה עדיין היה מקים רעש אבל פחות. למה נתניהו לא עשה את זה? זו שאלה טובה כי המסקנות על ראש הממשלה לא צריכות לאחר לבוא.  

הדבר האחרון, טוב אולי אני מגזימה, שראש הממשלה יכול להיות מואשם בו זה חוסר מקצועיות ולכן כל הפרשה הזו מתמיה יותר. הרי, איך ייתכן שלא נעשה תחקיר קצרצר ובסיסי עוד בשלב שקילת המועמדות? זה הרי סינון ראשוני למשרה כזו. תחקיר מינימלי נועד למנוע את המבוכה רבתי שנתניהו הכניס עצמו אליה. ייתכן שנתניהו רואה את הדברים "בפרופורציה" ומבין את ה"הומור" ועם זאת כל מתמחה טירון ביומו הראשון היה אומר לראש הממשלה - אדם שהעלה פוסט שטוען שנשיא ארה"ב הוא אנטישמי מודרני בגרסא מערבית ליברלית, הוא לא האדם הנכון לתפקיד. אולי מה ששיכנע את נתניהו סופית שברץ הוא האדם הנכון לתפקיד זה בכלל הפוסט על האיש השולי - נשיא המדינה, רובי ריבלין? כך או אחרת שוב נתניהו שולף, שוב הוא מזלזל בתהליך ושוב יש להניח שהוא לא ישלם שום מחיר. זו סיבה טובה לשקול את כל נושא המינויים ולהסדיר אותו. לקבוע מה מינוי פוליטי ומהם הקריטריונים וההליך התקני למינוי בשני המקרים.

אגב, אם משהו היה צריך להכניס את נתניהו לפרופורציות זה שחיים כץ נזף בו באופן פומבי על המינוי. אני אחזור על זה - חיים כץ. מה שחסר זה שרגב או אורן חזן יצטרפו ובכלל נתניהו יגיע לשפל חדש. זו לא התנהגות אופיינית לנתניהו, ועם זאת זו התנהגות שמאפיינת אותו למעשה כבר כמה זמן, הרי זה אינו המינוי הראשון שנראה לא נשקל כראוי. ראש הממשלה עשה בקדנציה האחרונה כמה שגיאות קולוסליות - זה התחיל עם קואליציה צרה מאוד ובעיות במשא ומתן הקואליציוני, המשיך דרך המערכה נגד הנשיא אובמה כי אירן זה החיים עצמם, מינויים מפוקפקים, מתווה גז, וסיוע לחברים טייקונים (אדלסון, תשובה, עידן עופר, אלוביץ' - רשימה חלקית), ולא נגמר במופתי. נתניהו מאבד את זה, אבל עדיין מרגיש בשיא כוחו והדיסוננס הזה נותן את אותותיו. הוא מזלזל והזלזול הזה גורם לו לטעויות. בינתיים המחיר שלהן נמוך, אבל זה עלול להצטבר. ואגב, מילה לראש האופוזיציה - כשראש הממשלה עושה טעויות אתה מצביע עליהן, לא מתחנן שיחזור בו.  

הנה עוד דבר שצץ - עוד טעות של נתניהו שהרצוג מצליח לצאת ממנה רע. האיש הזה הוא לגמרי הליהוק הלא נכון לתפקיד ופרשת ברץ מוכיחה את זה שוב. רואה ראש האופוזיציה שראש הממשלה עושה שוב טעות והוא מיד מוציא הודעה: "נתניהו חזור בך מהמינוי - זו טעות!" כן, הוא צודק זה מינוי שגוי ככל הנראה, הוא כראש אופוזיציה יכול להגיד הרבה דברים על המינוי וגם לתקוף את ראש הממשלה בנושא, אבל בטח לא להציע לו הצעות תדמית. וזה מבלי להגיד מילה על המילים הפומפוזיות שהוא מוציא תחת ידו כמו "קודש הקודשים של ישראל - לשכת ראש הממשלה" וגם "נשיא מדינתנו האהוב" - הרצוג שוב מודד פאתוס ושוב נשאר עם בן דודו הפתטי. 

פרשת ברץ היא לא באמת משהו כזה גדול היא רק עוד מחזה פוליטי אבסורדי שמציג את כל הדמויות בצורה כל כך מלעיגה ששום מחזאי ושום בימאי לא היו מצליחים לחקות. אין הנאה מתאטרון האבסורד הזה, כל התפקידים ידועים מראש, אפילו זה של קהל. ברץ קרוב לוודאי ישלם את המחיר. הוא כבר התנצל, נתניהו התנער ועכשיו נתניהו יצנן אותו קצת ואז יחליט מה לעשות. והשורה התחתונה? ישראל 2015 סלחנית מאוד לנתניהו. את המסקנה המתבקשת כל אחד יעשה לעצמו, אבל בינתיים עם הנצח לא מתרגש.


יום שני, 2 בנובמבר 2015

במקום בו אנו עומדים חשוך

בין האנשים שהסבירו לי השבוע כי האמירה של נתניהו "לנצח נאכל חרב" היא מפוקחת ובין הידיעה הבוקר שתחקיר צה"ל קבע שניתן היה לעצור את הדיל אל שלמון מבלי להרוג אותה (כבר כתבתי עליה כאן לפני חודש), אולם  לא תפתח חקירת מצ"ח ולא ינקטו צעדים נגד חיילי גדוד צבר שהשתתפו באירוע, יש קו מקשר. שניהם נמצאים במקום בו אנחנו לא רואים את עצמנו.

האנשים שהזכרתי מוכנים להגדרה הדטרמיניסטית והמורבידית של ראש הממשלה ואף רואים בה מופת של פיקחון ובזאת סוללים עתיד מפוקפק לכולנו. המקרה השני מוכיח שאנחנו לא כל כך רוצים להתעמת עם מה שקורה בשטחים. נוח לנו לטאטא את מה שאפשר, אלא שאז יש קצת בעיה לדבר על מוסריות. מותה של הדיל מטריד לא רק משום שחיילי צה"ל המשיכו לירות בה גם כשלא היוותה סיכון, ואל תבינו לא נכון זה מה שצריך להטריד, רק שגם הניצוץ בעיניי החיילים, העובדה שאף אחד לא עצר את זה, העובדה שהיא נגררה פצועה במקום על אלונקה והעובדה זה מושתק עכשיו צריכים להטריד את כולנו. כל ההשתקות האלה מוצאות את עצמן גם הן במקום בו אנחנו לא רואים את עצמנו. כשלא נותר כל טיעון אחר לבד מהצדקת החיילים שנמצאים בסיטואציה בלתי אפשרית. אלא שהם לא צריכים שנצדיק אותם, הם צריכים שנוציא אותם משם. למנוע מהם עד כמה שניתן סיטואציות כאלה. 

במקום בו אנו לא רואים את עצמנו חשוך. במקום הזה אנחנו זקוקים להצדקות. האם ההצדקות האלה עומדות ללא טיעונים היסטוריים, לאומיים, דתיים שכולם נגועים במסע ההפחדה שייצר כאן ראש הממשלה? האם הן עומדות מוסרית בפני עצמן? הן לא ולכן המקום הזה הוא כל כך לא נוח. אגב, גם חשוך.

למקום הזה המון שמות, כי כל אחד נותן לו שם אחר משל היה חיית מחמד. לפעמים למקום הזה אין שם כי מתעלמים ממנו. לפעמים כל כולו רק סיסמאות. אבל אין בו מקום לספקנות, לשיקול דעת ולמוסר ואין לו עתיד.

הבעיה היא שיותר ויותר מצטרפים לזמרת המקהלה שם בחושך. כולם נושאים עיניהם אל הבוחר החציוני. זה שהוא קודם כל ציוני. העצרת שנערכה בשבת לזכר רבין דיברה על המחלוקות מבפנים, ועל הצורך החד משמעי לחזק את היסוד הדמוקרטי. אלא שהיסוד הדמוקרטי העלום הזה מבוסס על דמוקרטיה ציונית יהודית בלבד, רק שזו מהגדרתה אינה דמוקרטיה משום שאינה שוויונית היא מראש מגדירה העדפה. מה שטוב זה שהלקח הופנם, בהנחה שהלקח הוא "אל תעצבן את ההמון כי תראה איך גמר רבין".

הנה תראו, האופוזיציה למדה ומיד מיישמת. המחנה הציוני מחיל הצבעה סיעתית על חברי הכנסת שלו הערב במליאה. כן, כן אותם חברי כנסת שהיו בעצרת בשבת לא רק כדי לזכור את רבין אלא מתוך "חרדה לגורל הדמוקרטיה", יצביעו הערב כאילו אין דמוקרטיה וכל זה בהחלטה סיעתית. דמוקרטית? ציונית!

הערב במליאת הכנסת תובא ההצעה להחמרה בענישה למיידי אבנים לקריאה שניה ושלישית. זו הוראת שעה על יידוי אבנים ובה עונש מינימום של 3 שנים מאסר בפועל למיידי אבנים שנתפסו, היא תקפה גם על כלי תקיפה אחרים וכוללת גם הצעה לשלול גמלאות מהורי ילד שהורשע בעבירת ביטחון או יידוי אבנים בזיקה לפעילותת טרור או מתוך מניע לאומני בתקופת המאסר. בואו נשים את הדברים על השולחן - זה לא חוק שוויוני. זה חוק נגד פלסטינים. זו "הדמוקרטיה" אנחנו מתהדרים בה. אפליה. איך נצדיק את זה? שיקולי ביטחון כמובן. 

אלא שפה היתה צריכה האופוזיציה לצאת נגד. ישראל אכן עומדת מול גל טרור. אכן יידוי האבנים זו עבירה חמורה הדורשת ענישה. עם זאת הדרך להתמודד מול האיום הזה היא לא דרך חקיקת חוק לפלסטינים בלבד. גם לא הוראת שעה. אנחנו מכבסים ומצדיקים כל הזמן, אבל בואו נגיד את האמת. אנחנו כל כך מפחדים מגל הטרור הזה, אנחנו כל כך משותקים, שאנחנו מוכנים לאבד קצת מהדמוקרטיה מבלי להבין שהקצת הזה הוא לא זמני לא ישאר קצת. מי נותר להגן על הדמוקרטיה? ובכן בטח לא המחנה הציוני. אבל אל דאגה עוד שנה הם יתאספו שוב בכיכר וידברו על דמוקרטיה ויזילו דמעה. ובמקום שהמחנ"צ עומד? ובכן, גם המחנ"צ לא רואה את עצמו. האפילה רק מתגברת וזה מוזר כי כבר כל כך חשוך גם ככה