בתוך כל הציבורי המטורף, מתנהלים להם החיים הפרטיים וההתחברות של המציאות הפוליטית והמציאות הפרטית היא לעיתים דרך מצויינת לבחון תהליכים, להקדיש למחשבה לדברים שנראים ברורים מאליהם והם לא. בר המצווה המתקרב של הבכור הוא נקודה כזו באופן מובהק.
כאמא אתאיסטית, ישראלית ויהודיה חשבתי על טקס בר מצווה כולל עליה לתורה אבל ברוח שלנו, טקס שישאב מהמסורת אבל יביא את הפרשנות שלנו כחילונים ישראלים, מתוך הבנה שטקס ההתבגרות הזה אינו רק דתי, הוא גם עוד שלב בדרך להפוך לאדם בוגר שיקח חלק בתוך החברה אליה נולד. מתוך דגש של מסורת חברתית וערכית יותר מאשר מתוך אמונה באלוהים, לא כדי לקבל עול מצוות, אלא לקבל עול מוסר. חשבתי על טקס שמשלב מחד מסורת של דורות ומאידך מבטא גם את השינויים שהם חלק מההתפתחות האנושית והתקדמות הזמן. כבר התחלתי לחשוב איך עושים את זה ואז החליט הבכור, אחרי בר מצווה של חבר, שהוא בעצם רוצה לעלות לתורה בתנועה ליהדות מתקדמת.
מצחיק שמאותה חגיגת בר מצווה, שהייתה מקסימה, יצאנו שנינו עם מסקנות כה שונות. אני, שעליתי לתורה בעצמי לפני כמעט שלושים שנה ואין ספק שזו היתה חוויה מכוננת מבחינתי, פתאום הבנתי כמה רחקתי וכמה הטקסים הדתיים האלה זרים לי, כמה המחשבה על אלוהות יוצרת אצלי כמעט רתיעה פיזית. ואילו הבכור ראה טקס שמצא חן בעיניו.
אחד הדברים שכהורה אני מעבירה לילדיי זה לא רק החופש לבחור, אלא החופש והחובה לחשוב עבור עצמם ולא לאמץ את נקודת המבט שלי. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מסבירה קודם דעות אחרות לפני שאני אומרת את שלי, בעיקר משום שאני רוצה שיגיעו למסקנות שלהם בעצמם. לעיתים, כשהבכור משמיע משהו שנשמע כמו תעתיק של דעה שלי, אני הראשונה לשאול ולהטיל ספק. כזו אני, אם יש מטען שאני רוצה שהילדים שלי ישאו איתם בבגרותם זה לחשוב לבד, לשפוט, לא לעבוד על אוטומט, שהספק הוא זה שיתווה את חשיבתם.
זו בדיוק הסיבה שמיד תמכנו ברעיון שלו, בר המצווה שלו כשמו כן הוא - שלו. בר המצווה הוא הזדמנות להעמיק ביהדות, מקורות שיוך, תולדות המשפחה, ערכים ובחירות. הפרשה של הבכור, פרשת "בלק", מזמנת אפשרות לדיון על נושא הבחירה האישית וחשיבות המחשבה, שיקול הדעת וערכי יסוד. את נושא האחריות לבחירות העצמאיות אני מנסה להעביר בדברים קטנים כגדולים. אם בחשיבות המחויבות לחוגים שלקח על עצמו, אם בהתייחסות למצבים בתוך המשפחה או מול חברים וגם במעורבות שלנו כיחידים בתוך החברה. לא תמיד זה מצליח, לעיתים אני מתנחמת במחשבה שהזרע נטמן ויציץ במועד מאוחר יותר.
כל נושא הבחירה וערכים נכנס גם לפוליטיקה ואירועי זמן האחרון נכנסים לאיזושהי פרספקטיבה עם הפסוק הבא שנמצא בתוך הפרשה וכל כך רלוונטי גם עכשיו - "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ביומיים האחרונים, כשפרשת החיל שירה בראשו של מחבל מנוטרל הפכה לשיחת היום, מעניין להסתכל על הפסוק הזה. בעוד מרבית הביקורת לאחרונה מתמצה ב"זה לא טוב לתדמית", השאלה המוסרית של איך אנחנו מתנהגים נדחקת והשאלה איך אנחנו נראים עולה. אז אנחנו לא נראים טוב כשאקוניס צוחק על דמעותיה של מוגריני, אנחנו לא נראים טוב כשכץ רואה בשוקולד הבלגי סממן לליברליזם המזמין טרור, זה לא נראה טוב שסמוטריץ' אומר שמנהיגות נמדדת בתמיכה בחיל היורה ומציין ששר הביטחון גינה ותסיקו את המסקנות. זה לא נראה טוב, כי זה לא טוב והשאלה היא אינה תדמיתית אלא שאלה מוסרית.
זה חובר גם להגדרה של אלי בן דהן, סגן שר הביטחון, שסופד לתא"ל מוניר עמאר וקורא לו ידיד אמת. זה מה שקורה לנו - "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". זה לאן שלוקחת אותנו ההנהגה הנוכחית. לא רק מול הפלסטינים אלא גם מול אזרחי המדינה. לקושיית המה נשתנה שנידרש לה בקרוב אפשר להוסיף "שבכל השנים היינו גזענים בסתר, היינו גזענים בסתר והקדנציה הזאת, הקדנציה הזאת הגזענות גלויה".
העניין הוא שכדי להיות עם הבחירה עלינו לדרוש מעצמנו דווקא להיות מוסריים יותר, לא לחשוב מה יחשבו עלינו, אלה לבחור בעצמנו איך נרצה להיות בעיני עצמנו. מבחינתי טקס הבגרות של הבכור הוא להיות נאמן לעצמו, למוסר ולערכים הומניסטיים. העניין הוא שטקס בר מצווה הוא לא רק טקס התבגרות אישי, הוא טקס חניכה לחברה. אלא שלחברה הזו, אליה נכנס בכורי, יש היום ערכים אחרים, יש גזענות אינהרנטית וחוסר סבלנות והמון שנאה. במידה רבה לטקס החניכה הזה של בני הוא צריך המון אומץ להחזיק היום בערכים האלה ולהישאר נאמן אליהם למרות הסחף. טבילת האש בחברה הישראלית לא תהיה קלה, אבל יש לה עוד כמה שנים של ילדות ותמימות ואפשר לקוות שהרצון לשנות לא יפוג גם אחרי.
הקול של בכורי עוד לא מתחלף, אבל התפקיד שלי כהורה הוא לשמור שהקול הפנימי שלו ילך ויתחזק ובעיקר יהיה יציב ומלא תקווה לקראת עתיד לא פשוט. היותי אתאיסטית לא מפחית את מידת האהבה והעניין שלי במקורות, ולכן אני לא צריכה ללכת רחוק כדי למצוא את התשובה למה צריך לעשות, היא כתובה בהפטרה של הבכור: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד
ואם יגדל הבכור לעשות משפט ואהבת חסד, ואם יגדל להיות אדם ואם ימשיך להאמין באדם, הרי שעוד יש תקווה, ובתקווה יש הרבה נחמה.
כאמא אתאיסטית, ישראלית ויהודיה חשבתי על טקס בר מצווה כולל עליה לתורה אבל ברוח שלנו, טקס שישאב מהמסורת אבל יביא את הפרשנות שלנו כחילונים ישראלים, מתוך הבנה שטקס ההתבגרות הזה אינו רק דתי, הוא גם עוד שלב בדרך להפוך לאדם בוגר שיקח חלק בתוך החברה אליה נולד. מתוך דגש של מסורת חברתית וערכית יותר מאשר מתוך אמונה באלוהים, לא כדי לקבל עול מצוות, אלא לקבל עול מוסר. חשבתי על טקס שמשלב מחד מסורת של דורות ומאידך מבטא גם את השינויים שהם חלק מההתפתחות האנושית והתקדמות הזמן. כבר התחלתי לחשוב איך עושים את זה ואז החליט הבכור, אחרי בר מצווה של חבר, שהוא בעצם רוצה לעלות לתורה בתנועה ליהדות מתקדמת.
מצחיק שמאותה חגיגת בר מצווה, שהייתה מקסימה, יצאנו שנינו עם מסקנות כה שונות. אני, שעליתי לתורה בעצמי לפני כמעט שלושים שנה ואין ספק שזו היתה חוויה מכוננת מבחינתי, פתאום הבנתי כמה רחקתי וכמה הטקסים הדתיים האלה זרים לי, כמה המחשבה על אלוהות יוצרת אצלי כמעט רתיעה פיזית. ואילו הבכור ראה טקס שמצא חן בעיניו.
אחד הדברים שכהורה אני מעבירה לילדיי זה לא רק החופש לבחור, אלא החופש והחובה לחשוב עבור עצמם ולא לאמץ את נקודת המבט שלי. פעמים רבות אני מוצאת את עצמי מסבירה קודם דעות אחרות לפני שאני אומרת את שלי, בעיקר משום שאני רוצה שיגיעו למסקנות שלהם בעצמם. לעיתים, כשהבכור משמיע משהו שנשמע כמו תעתיק של דעה שלי, אני הראשונה לשאול ולהטיל ספק. כזו אני, אם יש מטען שאני רוצה שהילדים שלי ישאו איתם בבגרותם זה לחשוב לבד, לשפוט, לא לעבוד על אוטומט, שהספק הוא זה שיתווה את חשיבתם.
זו בדיוק הסיבה שמיד תמכנו ברעיון שלו, בר המצווה שלו כשמו כן הוא - שלו. בר המצווה הוא הזדמנות להעמיק ביהדות, מקורות שיוך, תולדות המשפחה, ערכים ובחירות. הפרשה של הבכור, פרשת "בלק", מזמנת אפשרות לדיון על נושא הבחירה האישית וחשיבות המחשבה, שיקול הדעת וערכי יסוד. את נושא האחריות לבחירות העצמאיות אני מנסה להעביר בדברים קטנים כגדולים. אם בחשיבות המחויבות לחוגים שלקח על עצמו, אם בהתייחסות למצבים בתוך המשפחה או מול חברים וגם במעורבות שלנו כיחידים בתוך החברה. לא תמיד זה מצליח, לעיתים אני מתנחמת במחשבה שהזרע נטמן ויציץ במועד מאוחר יותר.
כל נושא הבחירה וערכים נכנס גם לפוליטיקה ואירועי זמן האחרון נכנסים לאיזושהי פרספקטיבה עם הפסוק הבא שנמצא בתוך הפרשה וכל כך רלוונטי גם עכשיו - "הן עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". ביומיים האחרונים, כשפרשת החיל שירה בראשו של מחבל מנוטרל הפכה לשיחת היום, מעניין להסתכל על הפסוק הזה. בעוד מרבית הביקורת לאחרונה מתמצה ב"זה לא טוב לתדמית", השאלה המוסרית של איך אנחנו מתנהגים נדחקת והשאלה איך אנחנו נראים עולה. אז אנחנו לא נראים טוב כשאקוניס צוחק על דמעותיה של מוגריני, אנחנו לא נראים טוב כשכץ רואה בשוקולד הבלגי סממן לליברליזם המזמין טרור, זה לא נראה טוב שסמוטריץ' אומר שמנהיגות נמדדת בתמיכה בחיל היורה ומציין ששר הביטחון גינה ותסיקו את המסקנות. זה לא נראה טוב, כי זה לא טוב והשאלה היא אינה תדמיתית אלא שאלה מוסרית.
זה חובר גם להגדרה של אלי בן דהן, סגן שר הביטחון, שסופד לתא"ל מוניר עמאר וקורא לו ידיד אמת. זה מה שקורה לנו - "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". זה לאן שלוקחת אותנו ההנהגה הנוכחית. לא רק מול הפלסטינים אלא גם מול אזרחי המדינה. לקושיית המה נשתנה שנידרש לה בקרוב אפשר להוסיף "שבכל השנים היינו גזענים בסתר, היינו גזענים בסתר והקדנציה הזאת, הקדנציה הזאת הגזענות גלויה".
העניין הוא שכדי להיות עם הבחירה עלינו לדרוש מעצמנו דווקא להיות מוסריים יותר, לא לחשוב מה יחשבו עלינו, אלה לבחור בעצמנו איך נרצה להיות בעיני עצמנו. מבחינתי טקס הבגרות של הבכור הוא להיות נאמן לעצמו, למוסר ולערכים הומניסטיים. העניין הוא שטקס בר מצווה הוא לא רק טקס התבגרות אישי, הוא טקס חניכה לחברה. אלא שלחברה הזו, אליה נכנס בכורי, יש היום ערכים אחרים, יש גזענות אינהרנטית וחוסר סבלנות והמון שנאה. במידה רבה לטקס החניכה הזה של בני הוא צריך המון אומץ להחזיק היום בערכים האלה ולהישאר נאמן אליהם למרות הסחף. טבילת האש בחברה הישראלית לא תהיה קלה, אבל יש לה עוד כמה שנים של ילדות ותמימות ואפשר לקוות שהרצון לשנות לא יפוג גם אחרי.
הקול של בכורי עוד לא מתחלף, אבל התפקיד שלי כהורה הוא לשמור שהקול הפנימי שלו ילך ויתחזק ובעיקר יהיה יציב ומלא תקווה לקראת עתיד לא פשוט. היותי אתאיסטית לא מפחית את מידת האהבה והעניין שלי במקורות, ולכן אני לא צריכה ללכת רחוק כדי למצוא את התשובה למה צריך לעשות, היא כתובה בהפטרה של הבכור: הִגִּיד לְךָ אָדָם מַה טּוֹב וּמָה יְהוָה דּוֹרֵשׁ מִמְּךָ כִּי אִם עֲשׂוֹת מִשְׁפָּט וְאַהֲבַת חֶסֶד
ואם יגדל הבכור לעשות משפט ואהבת חסד, ואם יגדל להיות אדם ואם ימשיך להאמין באדם, הרי שעוד יש תקווה, ובתקווה יש הרבה נחמה.
