אידה - אישה פורצת דרך שנשכחה

ההיסטוריה תלויה במספר ובעורך, אבל הסיפור של אידה ב. וולס-ברנט, לא נועד להשכח. האישה פורצת הדרך הזו - לוחמת זכויות, עיתונאית חוקרת, פובליציסטית, היתה זו שיישרה את השטח עוד לפני שמישהו בכלל חשב שהדרך אפשרית 

היא נולדה במסיסיפי ב-16.7.1862, בתם הבכורה של ג'יימס ואליזבת (ליזי), שני עבדים. 6 חודשים לאחר לידתה הכריז לינקולן על אמנציפציה, אבל בואו לא נשלה את עצמנו, עבדים משוחררים במיסיסיפי בעיקר סבלו מגזענות, אפליה ממוסדת ואלימות. אידה גדלה בתקופת הרקונסטרקציה כשג'יימס היה פעיל פוליטי ואפילו ניסה להשלים את לימודיו בקולג' אך נאלץ לפרוש כדי לכלכל את משפחתו. ליזי היתה נוצרייה אדוקה ולשניהם חינוך הילדים היה במקום הראשון. ליזי אפילו החלה ללמוד בשואו קולג' שהיה מוסד להשכלה לאפרו-אמריקאים במיסיסיפי, אבל דעתנית שכמוה הצליחה להסתכסך עם נשיא המכללה. היא שהתה אצל סבתה בעמק המיסיסיפי ב-1878 עד שקיבלה הודעה שבהולי ספרינגס החלה מגפת הקדחת הצהובה והוריה ואחיה התינוק היו בין הנספים, אידה נאלצה לפרוש מלימודיה.

אחרי הלוויה מחליטים קרובי המשפחה להפריד בין האחים ולשלוח אותם למשפחות מאמצות אבל אידה מתנגדת. בעזרת סבתה וקרובים נוספים היא מצליחה לרקום תכנית שתשאיר את כולם יחד: היא תצא לעבוד כמורה, מעט ההשכלה שהיתה לה הספיקה כדי להתקבל מורה בבתי ספר של אפרו-אמריקאים, ותחזור בסופי שבוע ומשכורתה תשמש למחייתם של אחיה אצל סבתה. היא מצליחה לשכנע מנהל בית ספר שהיא בת 18 ומקבלת עבודה כמורה. הפער בין אפרו-אמריקאיים ללבנים היה חלק בלתי נפרד בחייה והפערים במשכורות המורים בתקופתה, 30 דולר מול 80 דולר, הביאו אותה להתעניין יותר באפליה, בפערים ובפוליטיקה. אידה בעיקר האמינה שתוכל לאט ובהתמדה לשנות ולהפוך את הדרום למקום שנעים לחיות בו.

ב-1883 היא עוברת עם שלוש אחיותיה לממפיס, טנסי, אל דודתה, שני אחיה מקבלים עבודה כשוליות נגרים ונשארים בהולי ספרינגס. בממפיס היא מגלה שהיא יכולה להשתכר שם יותר והיא גם חוזרת ללימודים, הפעם באוניברסיטת פיסק בנאשוויל שהיתה, איך לא, מיועדת לאפרו-אמריקאים. גם שם היא מעוררת הרבה רעש בעיקר משום המאבק שלה לשוויון מגדרי. כולם מכירים את רוזה פארקס, אבל במאי 1884, מבקר הכרטיסים על הרכבת פונה לאידה שקנתה כרטיסים בקרון המחלקה הראשונה ומבקש ממנה לוותר על המושב למען אישה אחרת, לבנה כמובן, ולעבור לקרון המעשנים, שכבר היה עמוס. אידה כמובן מסרבת, כמו שהיא כתבה את זה ביומנה המתועד "הידקתי את השיניים שלי ליד שלו עד שהרפה ממני" וזה נגמר בזה שמבקר הכרטיסים, בעזרת שני גברים נוספים, הורידו אותה בכוח מהקרון.

לא אישה כאידה תשתוק והיא כותבת טור דעה ראשון בעיתון של הכנסיה האפרו-אמריקאית המקומית. זה יוצר המולה ובסופו של דבר אידה שוכרת את שירותיו של עורך דין ותובעת את חברת הרכבות. חברת הרכבות מצליחה לשחד את עורך הדין שלה ואידה שוכרת את שירותיו של עו"ד אחר, הפעם לבן. בדצמבר היא זוכה במשפט במחוזי וזוכה בפיצוי של 500 דולר. חברת הרכבות מערערת בבית המשפט העליון של טנסי וזה, ב-1887 הופך את החלטת המחוזי. על זה טענה אידה כי היא קיוותה לשינוי ותהתה אם לא נותר צדק במדינה.

זה לא מרפה את ידיה, להפך – זה הופך אותה לעיתונאית. אידה מתחילה לכתוב טורי דעה גם בעיתון האפרו-אמריקאי המקומי של הכניסה וגם טור שבועי ב"Evening Star" שמתפרסם בוושינגטון והחלה לצבור את פרסומה ככותבת בנושא אי שוויון גזעי. זו התקופה בה הרקונסטרוקציה נכשלת כישלון חרוץ וחוקי ג'ים קרואו, חוקי ההפרדה, צצים כמו פטריות אחרי הגשם והסנטימנט האנטי-אפרו-אמריקאי בשיאו. הטורים של אידה זוכים להצלחה ואף מודפסים מחדש בעיתונים רבים ברחבי ארה"ב, ברובם עיתונים אפרו-אמריקאים.

ב-1889 היא הופכת לשותפה ועורכת של בטאון עצמאי בשם "חופש הביטוי וזרקור" (תרגום חופשי שלי ל- Free speech and Headlight) שעסק בעיקר באפליה וההפרדה הממוסדות ובאי צדק על רקע אפליה גזעית. היא כותבת על הקורבנות של מעשי שנאה ומנסה לספר את סיפורם של מי שאחרת ייעלמו מההיסטוריה. היא גם מארגנת חרם על בתי עסק המפלים אפרו-אמריקאים, הרבה לפני שזה הפך לדפוס פעולה בשנות ה-50 וה-60. עמדותיה המוצקות מביאות לפיטוריה מעבודתה כמורה ב-1891, אבל אידה ממשיכה בפעילותה.

באותה שנה פותח חבר קרוב של אידה, בשם תומס מוס, מעין מכולת קואופרטיב בבעלות 11 אפרו-אמריקאים ביציאה ממפיס. אידה היתה קרובה לתומס ואף היתה הסנדקית של בתו הבכורה. המכולת עבדה מצוין, כל כך טוב עד שוויל בארט, בעל המכולת שממול, שהיה לבן, החל לעשות בעיות, בכל זאת לפני כן המונופול על מוצרי בסיס היה שלו ומה פתאום תחרות ועוד של אפרו-אמריקאים? וכך אנחנו מגיעים ל-2.3.1892, ליד המכולת של תומס משחק ילד אפרו-אמריקאי בשם ארמור האריס במשחק גולות עם ילד לבן בשם קורניליוס הרסט, עד מהרה מתפתח עימות, אביו של קורניליוס מתערב ומכה את ארמור, שני עובדים אפרו-אמריקאים מגיעים להגן עליו ומתפתחת תגרה די רצינית ומתישהו משיהו מכה באלה בוויליאם בארט, בעל חנו המכולת הלבן – זוכרים? יום למחרת ב-3.3 הוא נכנס למכולת של מוס מלווה בקצין משטרה, זה נגמר בירי.

מכאן מתחילה שרשרת של אירועים עוינים שלא אלאה אתכם בה עד שב-5.3 בלילה מארגן השריף ופורעים לבנים תקיפה על המכולת, מתפתח קרב יריות, בו נפצעים אנשי השריף ובסוף נעצרים מוס ועוד שני אפרו-אמריקאים מבעלי החנות, קלווין מקדואל והנרי סטוארט. שמועות לא מבוססות על מותם הצפוי של הפצועים הלבנים מתסיסות עוד יותר את השטח ומיליציה לבנה מתארגנת. העצורים, למותר לציין, לא זכו לא להגנה ולא לשימועים הוגנים. ב-9.2. בשתיים בלילה מגיעים הפורעים הלבנים במסכות שחורות לכלא, אגב הם גם מזמינים כתבים לחזות בלינץ' של שלושת העצורים, כך שהכל היה מתוכנן לפרטי פרטים. הם חוטפים את שלושת העצורים ומבצעים בהם לינץ'. מילותיו האחרונות של מוס תועדו: "תגידו לאנשיי ללכת מערבה, שום צדק לא מחכה להם כאן".

במילים האלה השתמשה אידה בטור הראשון שלה בנושא לינץ' ולמעשה קראה לתושבי ממפיס לעזוב, אגב בסופו של דבר זה יצר גל הגירה מערבה של כ-6,000 איש מממפיס. אידה תקפה לא רק את מבצעי הלינץ' אלא גם את הצופים וגם את מערכת החוק והמשפט, לא חסכה בקולמוסה מאף אחד. אגב לא רק בקולמוסה, היא גם היתה דוברת רהוטה שמעולם לא היססה לומר את דעתה, גם אם לא היתה פופולרית, מה שלרוב היה נכון, היא משכה אש מכל כיוון.

הסיפור לא נגמר בלינץ', זה המשיך בהתעמרות באוכלוסייה השחורה, בירי על אזרחים ובמכירת המכולת עבור עשירית משוויה לוויליאם בארט. מעבר לכותרות בעיתונים, זה גם היה הטריגר עבור אידה להתחיל לחקור את נושא הלינצ'ים, מה שהביא בסופו של דבר אותה להוביל קמפיין בינלאומי, כן, גם מחוץ לרחבי ארצות הברית. העובדה שתומס היה אדם מיושב, דתי, איש משפחה וקהילה ובכל זאת נרצח באכזריות שבר את תפיסת עולמה. עד אז היא חשבה שהיא פשוט תפעל כדי לעשות את הדרום טוב יותר, זה מערער אותה, היא מתחילה לחשוב שאולי יש כאן משהו שמצריך הפניית זרקור. אבל זה מתחיל במחקר וכדי שיהיה לה כסף לחקור היא יוצאת בסדרת הרצאות בנושא ואוספת דולר לדולר ומתחילה לחקור.

היא מתחמשת באקדח להגנה אישית ויוצאת למעות בדרום, להתחקות אחרי סיפורי לינץ' ועדויות. מגלה שבניגוד לדעה המקובלת שמעשי הלינץ' לרוב מבוצעים בשל הטרדה מינית של נשים, הם דווקא נעשים מסיבות אחרות לחלוטין, כמו: אי עמידה בחובות, פחד מתחרות, חוסר כבוד ללבנים, שכרות בציבור ועוד – סיבות שמעידות יותר מכל על ענישה חברתית, לשמור את האפרו-אמריקאים "במקומם". זה חשוב כי למרות שמעשי לינץ' אינם חוקיים, הסברה כי הם נעשים בעקבות אונס ברוטלי או פשע חמור, היתה בגבולות הלגיטימיים, התקבלה באיזושהי הבנה לא רק של הרוב הלבן הדומם, אלא גם של אינטלקטואלים אפרו-אמריקאים, ביניהם עד ללינץ' של תומס מוס, אפילו אידה עצמה.

במאי היא פרסמה את מחקרה בחוברת קטנה בשם "זוועות הדרום: חוקי הלינץ' על כל שלביהם" שנפתח במילים: "לא הנאה הניעה אותי לטבול את ידיי בשחיתות שתתגלה פה. מישהו צריך להראות שיותר משהגזע האפרו-אמריקאי חטא, חטאו יותר כלפיו ונראה שהמשימה הזו נפלה על כתפיי". בטור הפותח היא אף כותבת שבניגוד לטענות על תקיפות מיניות, קשרים, גם חברתיים בלבד, בין גזעיים הם קשרים המבוססים על הסכמה הדדית. החוברת שלה יוצרת מהומה לא קטנה וכשהיא נוסעת לפילדלפיה לעוד משימה עיתונאית מתפרסמים נגדה כמה וכמה טורי דעה על ידי גברים לבנים מזועזעים, מה שגורר מהומות ואף להצתת משרדי העלון שלה, "חופש הדיבור וזרקור".

אידה לא נרתעת והיא ממשיכה לדבר ולאסוף כסף לקמפיין שלה נגד לינץ', במקביל בגלל איומים על חייה היא מחליטה לעזוב את ממפיס. לפני שהיא עוזבת, להזכירכם תחת איומים על חייה, היא כותבת: "אם עבודה זו תתרום בדרך כלשהי להוכחת המצב ובאותו זמן תעלה את המודעות של העם האמריקאי לדרישה לצדק עבור כל אזרח וענישה על פי חוק לפורעי החוק, ארגיש כאילו עשיתי שירות טוב לגזע שלי, כל שיקול אחר הוא משני". רק לסבר את האוזן ובלי לדבר על מעשי הלינץ' עצמם - לחלק ממעשי הלינץ' אנשים הגיעו עם ילדים וסלי פיקניק, יש עדויות של אנשים שלקחו עצם למזכרת, או תמונות של לבנים מעבירים ביניהם חלקי אדם כי ככה. אידה חופרת ולזעזוע שלה אינסוף, גם היא עם כל המודעות שלה לא הבינה עד כמה מעשי הזוועות האלה מקובלים ולמרות האיומים ולמרות התקופה היא לא מרפה – אחד לאחד היא שוברת את השתיקה ואת הנרטיב המקובל לגבי מעשי הלינץ', כלומר שזו תגובה למעשי אלימות קשים של אפרו-אמריקאים. אגב, למעלה מ4,000 מקרי לינץ' באפרו-אמריקאים התרחשו מ1877 ועד 1950.

הניסיונות להכפיש אותה ואת מחקרה לא פוסקים ובעקבות סדרת כתבות נגטיבית, היא מחליטה לתבוע תביעת דיבה עיתון בממפיס.מי שמסכים לייצג אותה הוא בעלה לעתיד פרדיננד לי ברנט, שגם מתאהב בה באותה הזדמנות. אגב, הם מחליטים לוותר על התביעה בסופו של דבר. אבל הם ממשיכים לפרוייקט הבא, ב-1893 יחד עם פרדריק דאגלס ועוד מנהיגים אפרו-אמריקאים, היא וברנט יוצאים בקמפיין נגד היריד הבינלאומי בשיקאגו וקוראים לחרם אפרו-אמריקאי. את החוברת שהוציאו, הם חילקו לכ- 20,000 איש. אידה מחליטה להשתקע בשיקאגו ומתחילה לעבוד בעיתון האפרו-אמריקאי ה"שיקאגו קונסרבטור". באותה שנה היא מקימה את מועדון הנשים האזרחי הראשון מסוגו בעיר שסייע לנשים לתפוס את מעט העמדות שהותרו לנשים ופעלה בכלל לקידום האוכלוסייה האפרו-אמריקאית.

ב-1893 ושוב ב-1894 היא גם יוצאת לקידום הקמפיין שלה לבריטניה בניסיון להשפיע על הטלת סנקציות על ארה"ב ובעיקר לשכנע את הבריטים לא לקנות כותנה אמריקאית. ההרצאות שלה, שמלוות גם בתמונות מזעזעות, זוכות להמון תהודה, הקהל האירופי מתחלחל ומתחילות להיווצר וועדות שדנות בתופעת מעשי הלינץ' ובתגובה לארה"ב. לפני הנסיעה השנייה היא גם מצליחה לקבל עבודה בסיקור הנסיעה ולמעשה הופכת לאפרו-אמריקאית הראשונה שנשכרה לשמש ככתבת בחו"ל בתשלום על ידי עיתון לבן.

ב-1895 היא מוציאה עוד חוברת, מקיפה יותר, בנושא בשם "הרשומות אדומות" הסוקרת את המצב בדרום מאז האמנציפציה של 1863. היא עורכת שם סקירה נרחבת  בעיקר בתקופה שבין 1892 ל-1895, כולל ציטוטי זוועות מכתבות שפורסמו בעיתונים המקומיים. בחוברת טענה שלינץ' הוא למעשה ענישה חברתית ש"סוגרת את הפינה" בחברה שבה ממילא מערכת אכיפת החוק מדכאת. לטענתה יותר מ10,000 אפרו-אמריקאים הוצאו כך להורג במשפט שדה. בניגוד לחוברת הקודמת, זו מקבלת תהודה נרחבת בצפון, שידיעותיו לגבי מעשי הלינץ' בדרום היו מועטות.

במקביל להוצאת החוברת היא גם מתחתנת עם פרדיננד לי ברנט, עו"ד אפרו-אמריקאי משיקאגו, אלמן ואב לשניים, שבנוסף לעבודתו גם הוציא לאור עלון  ופרסם בו טורי דעה. אגב, היא אחת הנשים הראשונות בארה"ב ששמרו על שם נעוריהן גם אחרי הנישואים ואחת הראשונות למקף את שם משפחתה. אחרי לידת  בנם המשותף הבכור, צ'רלס, אידה המשיכה בפועלה, אך התקשתה לחיות בשני העולמות ואחרי הלידה השנייה גם לקחה פסק זמן. בשנה זו גם מת פרדריק דאגלאס ואידה אולי היתה יכולה לקחת את מקומו בהובלת המאבק לשוויון, אלא שאידה גם צברה במרוצת הזמן הרבה אויבים, היא היתה רדיקלית ודעתנית וזה לא תמיד עזר לה.

גם מערכת היחסים שלה עם בעלה היתה מתקדמת באופן יוצא דופן לתקופתה והם שמרו על איזון ועל הקריירה של כל אחד מהם. לא פעם הוא נשאר בבית להכין ארוחת ערב לששת ילדיהם בזמן שהיא יצאה להרצאה. ואידה מעולם לא הפסיקה, ב-1898 היא מצליחה להביא את הקמפיין עד לבית הלבן וקראה לנשיא מקינלי לבצע רפורמות. אידה אמנם נמנתה עם מייסדי ה- NAACP, המועצה הלאומית לקידום אפרו-אמריקאים (במקור colored people), עם זאת ההנהגה האפרו-אמריקאית באותה תקופה היתה מאוד שמרנית. בוקר טי וושינגטון ודו-בואה לקחו את ההובלה של התנועה והצליחו לקבל יותר תמיכה מהממסד הלבן, לאידה היה סדר עדיפויות אחר, לא ההנהגה עניינה אותה, אלא השינוי. היא היתה קול צלול וברור שהאיר זרקור על כל עוולה. עם השנים הושכח שמה והושמט מרשימת המייסדים, אם כי הוחזר בסופו של דבר.

ב-1913 במצעד למאבק לזכות הנשים להצביע נאמר לה כי הנשים השחורות יצעדו מאחור, אידה שילבה את זרועותיה בין שתי נשים לבנות ועמדה בראש המצעד. ב-1930 היא כל כך התאכזבה מהמועמדים של שתי המפלגות שהיא רצה עצמאית לסנאט, היא אמנם הפסידה אך היתה בין הנשים הראשונות לעשות זאת. שנה אחרי, ב- 25.3.1931, בגיל 68, היא מתה ממחלת כליות. אידה סללה את הדרך למאבק לשוויון שנשא פרי רק בשנות ה-60 ומעולם לא קיבלה קרדיט. אידה היתה רדיקלית לתקופתה, חלוצה של עיתונות חוקרת, לוחמת זכויות ולוחמת שוויון. "היא לא אהבה טיפשים, אבל כל הזמן נתקלה בהם," סיפר נכדה וצדק, האנושות כל כך מטופשת שסיפורה כמעט ונשכח. אבל זהו שלא

קרוק רק רצה לשרוד כדי לספר את הסיפור

הרמן קרוק כתב יומן בשואה והיומן שלו הוא לא רק תיעוד אישי, הוא גם התיעוד של גטו וילנה, של מחנה קלוגה באסטוניה, הוא כתב כדי לשרוד ולספר את הסיפור. הסיפור שרד, הרמן נרצח, אאבל את הסיפור שלו מוכרחים לספר

"אין הכוח ליטול שוב את מקל הנדודים ולצאת רגלי לדרך. אני נשאר... ואם אני נשאר, ואם אהיה קורבן הפשיזם, אטול למצער את העט ואכתוב פנקס של עיר. ברור: וילנה תיכבש, הגרמנים יתחילו בפשיזציה של העיר, יהודים יוכנסו לגטו. כל זה ארשום."

וזה בדיוק מה שהוא עשה. הרמן קרוק, שנולד בפלוצק ב-1897, יהודי, סוציאליסט וציוני – לא בהכרח בסדר הזה. לא ידוע עליו הרבה, הם היו משפחה עניה, לא היה כסף לשלוח אותו ללימודים גבוהים. הוא היה סוציאליסט, השתייך ל"בונד" ומאז ומעולם אהב את המילה הכתובה. עם המהפכה ברוסיה מדד קומוניזם, כמו הרבה צעירים אחרים, אך בתחילת שנות ה-20 חזר ל"בונד". עיקר פעילותו נסובה סביב "צוקונפט", תנועת-הנוער של המפלגה. קרוק נדד בפולין והשתקע בוורשה. עיקר עבודתו היתה חינוכית-חברתית. הוא היה איש תרבות ואיש ספר, פעיל בארגון והקמת ספריות פועלים, עיתונאי ועורך ב'פולקס צייטונג' (ירחון ה"בונד"), ונמנה עם מנהיגי ה'בונד' בפולין. 

המלחמה תפסה אותו בוורשה והוא בן 42 ועומד בראש ספריה, נשוי לפולינה. כמו יהודים רבים הוא מחליט לברוח לברית המועצות לפני שיגיעו הנאצים. על האירועים יתחיל לכתוב ככל הנראה רק בינואר 1940 בווילנה, אך יש להניח שרשם רשימות במהלך המסע. ב-6.9 הוא עולה על עגלה עם עוד 5 גברים, הנשים נשארו בבית.  הוא מתאר את המסע הכאוטי, את הדרכים המלאות בפליטים, הרעב, המחסור. אחרי חודש של נדודים וכישלונות לעבור מזרחה הם מגיעים לווילנה, ירושלים דליטא. הם לא לבד עוד כ-20,000 פליטים יהודים מפולין מגיעים ובווילנה כבר יש קהילה יהודית משגשגת המונה כ-60,000 יהודים.

בינואר הוא מתאר את מה שקורה בעיר, את מה שקורה בפועל ואת החששות שלו מהשבר של החלום שלו, שכסוציאליסט ויהודי ראה את ההרס של מארג החיים היהודיים שנבנה מאות שנים. הוא כותב "לפני שנתיים עדיין היתה לי פעילותי החברתית הרגילה, עבודתי, ביתי, את אשתי לידי, אחי, הילד שלו וכל קרוביי ויקיריי... עדיין לא חשבתי כמה מהר אהפוך לפליט ולא הבנתי את המצב. עכשיו אני מבין."

ביולי 1940 נכנסים הסובייטים, קרוק לא בורח, הוא למעשה הוא מקבל אשרת כניסה לארה"ב אך הקומוניסטים מונעים כל אפשרות לממש את האשרה. הוא מתאר כיצד הקהילה מנסה לדאוג לכולם על מנת לסייע לפליטים למצוא מחסה ואוכל. הוא מתאר את הניסיונות לבנות מערכת חינוך שקרסה. עבור קרוק החילוני לא היה פנאי לפנות לאלוהים, כסוציאליסט הוא האמין באמונה שלמה בכוחה של הקהילה והוא לא מפסיק לפעול להעשרת הפן התרבותי והחיים הקהילתיים.

ב-24 ביוני 1941 נכנס הוורמאכט לעיר, יהודים רבים מתחילים שוב לחפש נתיב בריחה, קרוק אפילו לא חשב על זה, הוא עייף, כפי שניתן להבין מהציטוט אתו התחלתי, אותו הוא כותב יום לפני הכיבוש, היום בו מתחיל רשמית יומן הגטו שלו. זה מתחיל בפרעות מצד הליטאים וגם הגרמנים, מהר מאוד גם מוטלות על היהודים תקנות ומגבלות ורבים נחטפו לעבודות כפיה, כ-40,000 מיהודי העיר והסביבה נרצחים בקיץ. ב-6 בספטמבר מתחילים הנאצים לכנס את יהודי העיר הנותרים, כ-40,000, בשני גטאות. הראשון, הגדול יותר למי שיכול לעבוד והשני, הקטן יותר בעיקר לזקנים וחולים, שחוסל עד דצמבר 1941. בשבעה רחובות של הרובע היהודי בעיר, בהם גרו עד לפני רגע כ-4,000 יהודים, שרובם נרצחו בקיץ, הצטופפו עכשיו, בגטו הגדול 29,000 יהודים.

קרוק מתאר את מה שקורה בגטו, את הניסיון להראות לגרמנים שהקהילה היהודית מחזיקה את עצמה - את חלוקת אשרות העבודה, הקמת היודנראט, הקמת הדואר, חלוקת עבודה, חלוקת כרטיסי לחם, יצירת מוסדות תרבות (קרוק היה נגד הקמת תיאטרון בגטו, אבל הקים בעצמו את הספריה), וגם את יצירת הקליקות – העובדים, המנהלים, הפושעים, ההווי. קרוק עצמו מונה, לסגן מפקד המשטרה היהודית, אך התפטר מתפקידו בעיקר משום שסירב לשתף את הפעולה עם מפקד היודנראט, יעקב גנס, שהיה רוויזיוניסט ואף קורא לו "הדוצ'ה של הגטו".

הוא כותב על התארגנות הלימודים, על החששות שלו מלימודי העברית והציונות שהחליפו לחלוטין את לימודי היידיש והתרבות היהודית, אגב בזכותו נצלו אוצרות יהודים רבים, בעיקר בשל הצלחת כוח השימה רוזנברג שהציל ספרים רבים מידי הנאצים, זו היתה המחתרת התרבותית שלו, הדרך שלו לשמר את פאר התרבות היידית. ב-4.9.1941 הוא כותב על ראיון שערך עם ילדה שהצליחה לברוח מפונאר. הוא כותב על המחתרות וניסיונות ההתחמשות ותיאוריו נעים בין הערצה לחשש. הוא כותב על זונות יהודיות, על השוק השחור, על המסחר, על דילמת שיתוף הפעולה עם הנאצים – פיסות חיים שלמות מהגטו. הוא גם שוזר קטעים אישיים יותר, בהם הוא מדבר על חוסר האונים, חוסר היכולת לברוח, על התחושה שהם עומדים בתור למות, על הרצון שלו לחיות, על התקווה להתאחד שוב עם יקיריו. בכל מילה שזורה תקווה כמו גם ייאוש עמוק, בוודאי ככל שחולף הזמן ומתחילות להגיע שמועות על פונאר, על הפתרון הסופי, ועם זאת יש בכל מילה האמונה שרק עוד קצת והנה מגיע השחרור. 

ב-13.12.1941 הוא כותב על השאלת הספר ה-100,000 בספריה: "החגיגה נעשתה בהדר ועשתה רושם רב על הידישיסטים וחוגי התרבות בכלל. מלבד החגיגה נערכה תצוגה של ספרים מחנות הספרים בגטו. דלפק התצוגה האמנותי הראה שלמרות כל הכאב והייסורים, ולמרות מצבו הקשה של הגטו, לב תרבותי פועם בקרבו." כזה הוא קרוק, כאלה הם החיים בגטו, שילוב בלתי אפשר של חיים ומוות, גרוטסקה נוכחת.

הוא כותב גם על חיסולו של הגטו, היומן כפי שהוא התפרסם לראשונה מסתיים ב-14 ביולי 1943, יומיים לפני שויטנברג מסגיר את עצמו לגסטאפו. ייתכן שהדפים הבאים הכילו ידע שאף אחד לא רצה שיתפרסם, אם נהיה קונספירטיביים אולי ויטנברג לא הסגיר את עצמו או לפחות לא התנדב להסגיר את עצמו אלא אולץ. עם חיסול גטו וילנה בספטמבר 1943, מרבית תושביו נרצחו בפונאר, השאר נשלחו למחנות בפולין ומתי מעט נשלחו למחנות הריכוז באסטוניה, קרוק נשלח לקלוגה. לפני שנשלח הצליח להחביא את יומנו, למעשה 3 עותקים מודפסים שלו, בשלושה מקומות שונים. אלה התפרסמו אחרי המלחמה, כאמור ללא החלקים שנכתבו אחרי ה-14.7, אשר ככל הנראה הושמדו או הוסתרו בכוונת מכוון.

בקלוגה קרוק המשיך לכתוב, כמעט שנה, למרות שלמותר לציין, התנאים במחנה היו קשים מנשוא, לא שהחיים בגטו היו פיקניק. ביולי 1944, אחרי שחרור וילנה, הוא כותב: "היום אמצע יולי 1944 שוב לא אוכל להחשות... כל המצב הוא על חודה של סכין... זה תשעה-עשר ימים נמשכת המתקפה על הארצות הבאלטיות. והאזור עתיד להיות מובקע [..] מן הנמנע, אין כבר לאן. להשאיר – מי יודע?... אנו כמו עד עכשיו על הגבול בין החיים והמוות. וילנה משוחררת ואנו פה." גם במחנה העבודה הוא מנסה להפיח תרבות ואף יוצר מפגשי אינטלקטואלים ומברך על האפשרות לשבת מסביב לשולחן ומפה לבנה, האל יודע מאיפה הם השיגו אחת, ולדבר. עם זאת הוא גם רואה את השבריריות של המצב, את הסכנה הכרוכה במפגש, "כולנו היינו רעבים, אבל לפתע היינו בני אדם". 

אחרי התמוטטות החזית האסטונית, גם מיומנו עולה שהגרמנים מבינים שזה הסוף: "אפילו הגרמנים מדוכאים מאוד ומתוודים שהם מקנאים ביהודים [..] בקרוב אתם תשוחררו והמצב שלנו יהיה גרוע, הם ישחטו אותנו ללא רחמים". חלק מהאסירים מנצלים את המצב ובורחים ליער, להצטרף לפרטיזנים, קרוק לא בורח. ההערה האחרונה ביומן המחנה נכתבה ב-17 בספטמבר 1944, שם הוא גם מתאר את החלטתו לקבור את היומן בנוכחות שישה עדים וכך עשה. 

יום למחרת, ב-18 בספטמבר, הוא נשלח ליער הסמוך עם קבוצות האסירים האחרונות ממחנות קלוגה ולגדי (Lagedi), כחלק מהניסיון להשמיד ראיות. האסירים הצטוו לקחת קורות עץ ליער, שם נתנה ההוראה לשכב עליהם - הירייה בעורף הגיעה לא הרבה אחרי, ככה נוצרה מעין חומת גופות וקורות כשהצבא הרוסי רק מספר קילומטרים משם. התכנון היה ככל הנראה לשרוף, חלק הנאצים לא הספיקו. מעדויות הצבר האדום ששחרר את האזור כ-2,000 מאסירי קלוגה נורו למוות ורק כ-85 נצלו, אחד מהם היה אחד מששת העדים להסתרת היומן.

קרוק רק רצה לשרוד את הכל ולספר את הסיפור. 

יהי זכרו ברוך

קומודוס - הקיסר שלא ידע שובע

הוא נולד ב-31 לאוגוסט ונרצח בגיל 31 ב-31.12, ככל הנראה 31 לא היה המספר שלו, אבל שום דבר חוץ ממספר 1 לא ממש היה מקובל עליו, זה לא התיישב עם המציאות אבל לקומודוס זה לא היה אכפת

קומודוס היה בנו של מרקוס אוריליוס, האחרון לשושלת הרומאית השלישית (הראשונה – יוליו-קלאודית, השניה פלאביוסית) – האנטונינית. היא מתחילה עם עלייתו אנטונינוס פיוס לשלטון (138 לספירה) ומסתיימת עם ההתנקשות בקומודוס בשנת 192. למעשה מכל שושלת האנטונימים הוא הראשון, וגם האחרון שהיה בנו הביולוגי של הקיסר אנטונימי הקודם. אם זוכרים אותו היום זה בעיקר מהסרט גלדיאטור, וכל כמה שהוא מצויר שם כאכזרי, ככל הנראה במציאות הוא אף היה אכזרי יותר.

קומודוס נולד לקיסר האהוב והמוערך, מרקוס אורליוס, ואשתו פאוסטינה (הצעירה), בתו הצעירה של הקיסר אנטונינוס פיוס,  ב-31.8.161 והוא הקיסר הראשון שהיה בן ביולוגי לאב קיסרי מכהן מאז שטיטוס ירש את וספסיאנוס (אספסיאנוס) ב-79. היה לו אח תאום, טיטוס, שנולד לפניו, אך מת בינקותו והוא העשירי מבין 14 ילדיו של מרקוס אורליוס והיחיד מביניהם ששרד. הוא חונך להיות קיסר וקיבל רופא צמוד כדי לשמור על בריא ואת החינוך הרומאי המתאים, עם דגש קל מאוד על חינוך צבאי. בגיל 11 הצטרף למסעותיו הצבאיים של אביו בצפון, אמו מתה כשהיה בן 13 ולכן נשאר לצד אביו כל העת. ככל הנראה בגיל 14 צורף לשמו התואר גרמניקוס משום שנחל ניצחון צבאי ראשון. המהומות במזרח התיכון הביאו אותו ואת אביו לאזור, בדרך הוא עבר את טקס ההתבגרות המסורתי ואחר כך נשלח קומודוס ללימודי מדיניות ציבורית. 

בגיל 15, ב-176 לספירה, הוא ואחיו הצעיר, מרקוס אניוס ורוס, הפכו לקיסרים שותפים של אביהם. באותו שנה קיבל גם את התואר אימפרטור, שנה אחרי העניק לו אביו את התואר אוגוסטוס, תואר זהה לשלו. ב177 הפך לקונסול וקבע תקדים כקונסול הצעיר ביותר עד לאותה תקופה. אז גם הגיע הזמן להתחתן, המיועדת – ברוטיה קריספינה, בת למשפחת סנאטורים עשירה ואצילית שהיתה מקושרת לקיסרים רבים, ביניהם אנטוניניוס פיוס ומרקוס אורליוס. הם מתחתנים ב-178, הוא בן 16, היא בת 14. חיי הנישואים שלהם היו בעיקר על הנייר, הם לא העמידו צאצאים ולא אצלה היתה הבעיה.

לפי ההיסטוריון הרומאי הירודיאנוס שכתב ביוונית את הספר "ההיסטוריה של האימפריה לאחר מרקוס אורליוס", חיבור פומפוזי ומלא גוזמאות ועדיין החיבור היחיד שנותר שלם שיש בו תיעוד קרוב לאמת של המציאות באותה תקופה, בימיו האחרונים הפך אופיו הנהנתני של בנו מקור לחשש אמתי אצל מרקוס אורליוס באשר ליכולותיו של בנו להיות קיסר טוב ולהתייחס לנושאים בירוקרטיים ולפעילות מדינית. חששותיו היו מוצדקים, מרקוס אורליוס היה לקיסר הגדול האחרון בשושלת. את מה שבנה, הרס בנו ב-12 שנים בלבד ורומא, אחרי הירצחו, מגיעה לספה של מלחמת אזרחים.

כאמור, תקופת קיסרותו לא מתועדת דיה, אבל נקשרו לו המון סיפורי זוועה. עם מותו של אביו, מעדיף הקיסר החדש להפסיק את המלחמה עם השבטים הגרמנים בצפון וכורת עמם ברית שלום כדי לחזור לרומא לחיי התענוגות שהורגל בהם. הוא גם מפחית את משקלו של המטבע ומוריד את אחוזי הכסף. קומודוס חוזר לרומא ודי מהר עושה שם המון בלגן, יוצר לעצמו הרמון של נשים ונערים צעירים, חי חיי הוללות, דורש כבוד, מעליב סנאטורים, ממנה מקורבים חסרי כישורים. הוא מצליח לעצבן כל כך הרבה אנשים שכבר ב-182 יש ניסיון ראשון לחסל אותו ואחת מהקושרות היא אחותו, שיש הטוענים שקינאה בזוגתו של קומודוס ויש הטוענים שבעלה קיבל משרה מבזה. 

אבל לוקילה לא לבד בסיפור הזה, חברו אליה שני גברים שנודעו כמאהביה, סנאטורים ועוד מקורבים. התכנון היה ששני מאהביה יגיעו לקומודוס ואחד מהם יתקע בו פגיון ויאמר משהו בסגנון "מתנה זו מהסנאט", אבל, בסופו של דבר, חיל משמר פרטוריאני הציל את הקיסר. כך או אחרת, הניסיון נכשל וכל הקושרים מוצאים להורג, גם אחותו, אם כי בשלב מאוחר יותר תחילה היא נשלחת לגלות בקפרי.

אם זה אפשרי, מכאן עוד הכל מדרדר, קומודוס נעשה חשדני יותר, מנהגיו כדיקטטור הולכים ורבים ואין לו טיפה של חשק לעסוק בענייני דיומא. הוא מאציל סמכויות והופך את מקורביו, מחוסרי הכישורים, למבצעים בפועל. הם כמובן לא רואים את האינטרס הציבורי ממטר, אלא מנצלים עד תום את ההטבות שנלוות לתפקיד ואין אף אחד שמפריע להם. למשל המשרת האישי שלו החל לספסר במשרות לטובת המרבה במחיר. מה עושה קומודוס? בעיקר עסוק בסקס, אוכל ועינויים, אם אפשר של בעלי מוגבלויות מה טוב. מפעם לפעם הוא בעצמו נכנס לזירת הגלדיאטורים, ערום כולו, בעיקר כדי להוכיח את עוצמתו הפיזית, אם נגד גלדיאטורים אחרים ואם נגד חיות טרף. הוא נודע באכזריותו, אגב, כל כניסה כזו לזירה לא רק שהחלה בחבטות אכזריות בבעלי מוגבלות "בשביל הסיפתח", אלא גם עלתה הרבה כסף לקופה של רומא כיון שקומודוס דרש על זה תשלום. קומודוס היה ברוטלי להחריד ונהנה מהאכזריות עצמה. בכלל קומודוס מאוהב בעצמו, הוא ככל הנראה היה נאה ביותר, גבוה ושרירי והיותו קיסר כל יכול רק העצים את המגלומניה שלו. 

קומודוס היה קשת מוכשר, רוכב בחסד ולוחם חסר רחמים ולזה ולעינוגי הגוף הוא מקדיש את מרבית זמנו. הגבול בצפון מתחמם, אבל קומודוס עסוק בשעשועים – סקס ועינויים, אולי גם אוכל. מספרים עליו ששם שני גמדים מרוחים בחרדל על מגשי הגשה בארוחת ערב לקישוט ולהנאת המשתתפים. הוא הזמין גלדיאטורים להתאמן אתו ורובם לא חיו כדי לספר, הוא רכב על סוסים והשתתף במרוצים פרטיים וקרבות מול גלדיאטורים אחרים בביתו. חברים שלטענתו בגדו בו מתו מיתות משונות, חלקם על ידי חיות טרף, קומודוס לא בחל בכלום ודרש שיתייחסו אליו כאל. בעיניו הוא דמה להרקולס וטוענים כי מלבד הוספת שמו של הרקולס לשמות ולכינויים שהדביק לעצמו, גם הסתובב חצי ערום עם גלימה מפרוות אריה. נטען שפעם אחת הרג 100 אריות ביום אחד, כמובן שאין לזה אישוש. ככל שעוברות השנים הוא מצווה על עוד ועוד פסלים שלו בדמות הרקולס שיוצבו בכל מקום.

שגעון הגדלות שלו הלך וגבר, הוא האמין שהוא, ממש כמו הרקולס, בנו של יופיטר ומיצב עצמו כאל-למחצה, נציג האל החשוב ביותר עלי אדמות. הדרישה שלו לסגידה מוחלטת יכולה להילמד בבתי ספר בצפון קוריאה, ואגב ממקורות היסטוריים שונים נראה שהעם אהב אותו, אם כי הוא הפך את החיים ברומא לבלתי נסבלים. 

גינוניו הפומפוזיים ומצבה האיום של האימפריה הביאו למספר ניסיונות התנקשות בקיסר, מה שהוביל אותו לעבור לווילה מחוץ לרומא, השלטון המנוון הוביל לאט להתפרקות של הצבא ולהתקוממויות בעיקר בצפון, להן לא היתה לצבא הרומי, בהיעדר מנהיג או מדיניות, תשובה אמתית. בתוך רומא, הכוח שהיה בידי משרתו האישי של קומודוס הוביל להרבה טינה, מצב הכלכלה היה גרוע ובאביב 190 הגיעה העיר לחרפת רעב ומתחילה תסיסה. האחראי העירוני על התבואה האשים את קליאנדר, המשרת האישי של קומודוס. במרוץ מרכבות החלה התקוממות נגד המשרת, קליאנדרוס, וזה ברח לווילה של קומודוס, אלא שההמון רדף אחריו לשם ודרש את ראשו. וזה מה שקומודוס עושה, הוא עורף את ראשו וגם את של בנו ואז של עוד כמה, כי למה לא אם אפשר על הדרך? את ראשו של קליאנדרוס הוא מגיש נעוץ על כידון להמון הזועם.

זה לא ממש יוצר שינוי, חוץ מזה שקומודוס מאמץ עוד כינוי, ה-12 במספר וזה חשוב כי הוא גם ישנה את שמות החודשים לשמותיו וכינויו. אחרי השריפה ברומא של 191, קומודוס מכריז על עצמו כמו רמולוס חדש, יוצר האימפריה הקומודיאנית, הוא החליף את שמה של רומא לקולוניה לוצ'יה אניה קומודיאנה, ללגיונות הוחלף השם, גם המטבע והסנאט, קומודוס הקים אימפריה בדמותו. את ראשו של פסל הקולוסוס של נרו הוא ערף וציווה להחליפו בראש פסל בדמותו ולרגליו הוסיף אריה מוזהב. הוא גם הקים פסל של עצמו כקשת מול הסנאט עם חץ מכוון, איך לא, ישירות לפתח הסנאט. הוא גם נהנה להפחיד סנאטורים, בעיקר על ידי ראשים כרותים של יענים, שאותם היה עורף בזירה ואז מכוון את החרב המגואלת בדם לסנאטור זה או אחר. חוצמזה, הוצאות להורג היו דבר שבשגרה וכמעט כל מי שהתקרב לקיסר ידע כי הוא גם מתקרב למותו ביחס ישר. 

קומודוס הבין את התסיסה בעיר וכמובן פספס את הפתרון, לכן הכריז על פתיחת משחקים גרנדיוזיים ובראשם קרב הגלדיאטורים הגדול, מתוך המחשבה שעשועים יחזירו לו את אהדת העם, הוא רק לא לקח בחשבון כמה הוא הגדיש את הסאה מבחינת הסנאט ובני מעמד האצולה.

הכל בא על סיומו הקטלני, או בעצם לא הכל, רק סופו של קומודוס, רומא נאלצה להתמודד עם קשיים רבים אחרי מותו - אבל זה לסיפור אחר, ב-31.12.192. קומודוס התכונן לקרב הגלדיאטורים שאמור היה להכריע מי אלוף הגלדיאטורים, אלא שהחיים הם מה שקורה כשאתה עסוק בתכנונים. בעוד הוא עובד על המשחקים, כנופיית קושרים מהסנאט יחד עם פילגשו האהובה מתכננים לרצוח אותו. מרסיה, הפילגש הפכה לשותפה בקנוניה אחרי שהוזהרה על ידי נער האהבים של קומודוס שהוא שלח אחריה רוצחים בגלל שניסתה להניא אותו מעריכת המשחקים ובעיקר מההכרזה על עצמו כקונסול. הם מחליטים לנצל את קרבתה לקומודוס כדי להרעיל את מזונו, אך קומודוס הקיא את הרעל. בעודו באמבט, מנקה את עצמו, הגיע משרת בשם נרקיסוס, שהיה לוחם זירה בשכר, שנשלח על ידי הפילגש, תפס אותו לא מוכן וחנק אותו למוות. מיד עם הקבע מותו החזיר הסנאט את שמה של רומא לעירו קבע כי הקיסר אויב הציבור.

אגב לא נמלט מהקשר היהודי, ממקורות שונים עולה כי רבי יהודה הנשיא היה בקשר הדוק עם קיסר אנטונימי. זה לא הגיוני שזה מרקוס אורליוס, לכן ייתכן שזה קומודוס, אם כי הסיפורים על קיסר שנשען על עצתו של הרב לא מתאימים לטיפוס, אבל כבר הארכתי ולכן אסיים. 

מהומות ווטס – כרוניקה של קיפוח ידוע מראש

המהומות שהתרחשו בלוס אנג'לס ב-1965 לא היו לשם שוויון, שוויון דה יורה כבר ניתן, רק שדה פקטו הם נותרו כבולים ומדוכאים. זה לא המעצר של נהג שיכור שהבעיר את העיר, זו הזנחה בשם פוליטיקה שרק חיפשה את הלהבה הקטנה שתצית אותה והיא הציתה

לוס אנג'לס בוערת

לפני שהסיפור שאני עומדת לספר התרחש, הוא כבר נכתב, רוצה לומר הכתובת כבר היתה על הקיר, רק שאף אחד לא רצה לקרוא אותה וחבל. אם מישהו היה שם לב היו נחסכים חיים של 34 בני אדם, פציעתם של למעלה מ-1,000, מעצרם של כ-3,500 ונזקים שנאמדו אז ב-40 מיליון דולר (כ-300 מיליון במונחים של היום). רקש אף אחד לא ממש רצה לעשות משהו בנושא ואף אחד גם לא ממש אוהב לדבר על זה. 

כשמדברים על גזענות אמריקאית האסוציאציה היא הדרום הלבן, הבור והגזעני, אבל הסיפור הזה התרחש בלב ההוויה האמריקאית, בלוס אנג'לס מכל המקומות. ואגב הוא קיים גם היום, רק צריך להסתכל.

איפה אנחנו? כאמור בלוס אנג'לס, 11 באוגוסט 1965, חמישה ימים לפני כן הנשיא ג'ונסון חותם על חוק זכות ההצבעה, שנה לפני כן הוא חתם חוק זכויות האזרח 1964, המאבק לשוויון בשיא אם כי עוד ארוכה הדרך. המצב משתפר, לפחות כך זה נראה למי שמסתכל על האירועים מלמעלה, ברמה הלאומית, אלא שבין הרמה 

הלאומית לרמה המדינתית, שנאמר - חיים עצמם, הפער רב.

מרטין לות'ר קינג ג'וניור עומד מאחורי הנשיא ג'ונסון בעת החתימה על חוק זכויות האזרח ב-1964

זה שילוב של מספר גורמים רחבים, אבל אנסה לתת רקע: בשנות ה-30, בעקבות הניו דיל, מתחיל פרויקט לאומי של דיור ציבורי ומתחילים לשווק פרויקטים ללבנים ולאפרו-אמריקאים. מה שנראה כמו רעיון מצוין מביא למעשה לפירוק שכונות המהגרים המעורבות וליצירת הפרדה גזעית במגורים, שלא היתה קיימת עד אז. זה מתעצם בלוס אנג'לס עם תחילת הגל השני של הגירה אפרו-אמריקאית מהדרום בזמן מלחמת העולם השנייה.

התושבים האפרו-אמריקאיים המעטים שהיו בעיר רובם השתלבו במעמד הבינוני ונהנו משוויון, אלא שאז מגיעות למעלה מ-10,000 משפחות אפרו-אמריקאיות ללוס אנג'לס לעבודה בתעשיית הנשק, והן משנות לחלוטין את תמונת המצב. עבודה אמנם יש אך זה לא הכל, הם זקוקים גם למגורים ולשירותים שונים המדינה, כמובן גם בתי ספר. אמנם יש מקום בדיור הציבורי בשכונות לבנות אבל אף אחד לא מעלה בדעתו לשכן שם אפרו-אמריקאים (תקנה 14 עוברת בנובמבר 1964 ונועדה למעשה למנוע את חוק דיור הוגן וקניית נכסי נדל"ן ע"י אפרו-אמריקאים בשכונות "לבנות", היא בוטלה ע"י בית המשפט העליון האמריקאי ב-1967).

לממשלה הפדרטיבית אין ברירה אלא להתערב, אולם היא נתקלת במחאה מקומית חריפה. מה עושים? מתחילים ליצור שכונות נפרדות, אחת מהן היא ווטס, שכונה מעורבת של תושבים לבנים, לטינים ושחורים, שם כמובן לא נרשמה התנגדות. למה זה מוביל? הלכה למעשה לגטו, עד 1958 (לא מצאתי נתונים לפני כן) אחוז האפרו-אמריקאים בשכונה כבר עומד על 95. תחשבו הזנחה – תחשבו ווטס – שכונת עוני, אחוז אבטלה גבוה, אין שירותים רפואיים, רמת החינוך נמוכה, ייאוש וממעבר לפינה החלום האמריקאי הכי מוקצן – הוליווד.

בשנות ה-40 כבר גרים בלוס אנג'לס כ-65,000 אפרו-אמריקאים, לשם השוואה בסן פרנסיסקו חיים אז כ-5,000 אפרו-אמריקאים. הגזענות בלוס אנג'לס בשיאה, יש הפרדה בכל מקום – מגורים, בתי ספר ומרחב ציבורי בכלל. בחמש עשרה השנים מ-1950 ועד מהומות ווטס ב-1965, מתרחשים למעלה מ-100 מקרים של מקרי ונדליזם והטמנת פצצות על רקע גזעי במטרה להבהיל משפחות אפרו-אמריקאיות ולהוציאן משכונות לבנות, מתוכם אגב רק אחד נגמר בהרשעה ורק אחרי שהתובע הכללי של מדינת קליפורניה התערב.

מעצר אחד, היו למעלה מ-3,500

וכך אנחנו מגיעים לשעת לילה מאוחרת, שני אחים לבית פריי, משפחה אפרו-אמריקאית, נעצרים על ידי השוטר מיניקוס ממשטרת התנועה של לוס אנג'לס על נהיגה תחת השפעה. לכאורה, ערב שגרתי, אבל מהפעולה הפשוטה הזו תתחיל מהומת אלוהים. בזמן שהשוטר מעביר את האח הבכור, מרקיט, בדיקת רישיונות ובדיקת שכרות, חומק האח הקטן, רונלד. הוא רץ הביתה, שנמצא רק כמה בלוקים מהמקום. זה לא שהוא מפחד להסתבך, כמו שהוא הולך לספר לאמא ואמא מגיעה והיא עצבנית.

בבדיקה נמצא שמרקיט שיכור ומחליטים על מעצר, אלא שאמא פריי (במקומות מסוימים היא רשומה כרנה פרייס) לא סיימה לשטוף את בנה חסר האחריות ואיכשהו דברים מתגלגלים מהר ולרעה. היא משתוללת ואף קופצת על שוטר, שככל הנראה שלף אקדח והיא פחדה שישתמש בו נגד בנה, וקורעת לו את החולצה, זה עולה לה בחבטת אלה בראש, מרקיט מתנגד למעצר והשוטרים משתמשים בכוח. בינתיים מתקבצים עוברי אורח, דחיפות, עצמים כהים נזרקים, בקיצור בלגן והשוטרים מחליטים לעצור את כל בני משפחת פריי. אבל המקום כבר לא כשהיה, שמועות לא מבוססות מתחילות להתרוצץ, למשל שהשוטרים בעטו בבטנה ההריונית של חברתו של מרקיט, שהשוטרים השתמשו בכוח לא מידתי ועוד.

זה כבר לא משנה, המעצר הוא רק נקודת תפנית, הקש ששבר את גב הגמל. בשכונה, שכבר שנים נאגרו בה ייאוש, קיפוח ועוני, מתחילות מהומות. הייאוש והקיפוח הם לא רק מנת חלקם של אפרו-אמריקאים בלוס אנג'לס, אלא בכלל בצפון ומערב ארה"ב – בניו יורק, פילדלפיה, בוסטון או דטריוט, וזה קורה כאשר כביכול המאבק הפוליטי נושא פרי, אך הקיפוח כל כך שורשי וממסדי שבעצם הנקודה אינו שוויון אלא מימושו. המשטרה מגיעה למקום מספר פעמים באותו ערב ואף מתקבלת במטח אבנים ובטון. זה נגמר במעצרם של 29 אפרו-אמריקאים. אלא שחוסר השקט לא נרגע והמנהיגים המקומיים לא מצליחים להשקיט את הרוחות.

אמנם הרוחות שככו, אך הוא העדיף הרגעה וטיפול על פני הון פוליטי, מרטין לות'ר קינג

ששת ימי המהומות בווטס מתחילים. לפחות 30,000 יוצאים לרחובות באופן פעיל, הם זועקים את הייאוש מהבטחות על שוויון והם בלתי ניתנים לעצירה. ביום שישי, 13.8, כבר מגיעים 2,300 אנשי המשמר הלאומי לבקשת מפקד המשטרה במטרה להשקיט את האזור. אם לשפוט לפי כמות אנשי המשמר שמשונעים יום למחרת, כ-15,000, הרי שהם לא ממש הצליחו במשימתם. על העיר הוטל עוצר. אלה המהומות הקשות ביותר עד אז מאז מלחמת העולם השנייה - 6 ימים של התקוממות, ביזה, שריפות ותקיפות על רקע גזעי. זה לא היה המעצר, זו היתה זעקת מדוכאים שהתפרצה במלוא הכוח.

בעוד עיר המלאכים בוערת, כל העולם התעניין בדיווחים מהעיר ההולכת ונהרסת, מעל 100 בלוקים נהרסו כמעט כליל. 119 קילומטרים רבועים עירוניים שהפכו לזירת קרב מעשנת, כוחות ביטחון משטרתיים מול אזרחים. בעוד המושל הגדיר זאת כמלחמת גרילה נגד גנגסטרים, למותר לציין שלרובם המכריע של העצורים לא היה עבר פלילי, מפקד המשטרה צוטט אומר שאנשים התנהגו כמו קופים בגן החיות. יש להניח שהתבטאויות כאלה בטח שלא הוסיפו לאלמנט ההרגעה. השקט לאט לאט חוסר בגלל המעצרים המאסיביים, העוצר וכמות אנשי כוחות הביטחון שפיטרלו בעיר ולא ממש בחלו באלימות להבהרת הנקודה, שהיא כידוע שמירה על השקט.

ב-17.8 מגיע מרטין לותר קינג ג'וניור, שקטע ביקור בפוארטו ריקו, המהומות כבר שככו כמעט לחלוטין, נותרה רק עיר מדממת ומעלה עשן. הוא הבחין מצוין בהבדל בין המאבק בדרום למה שקורה בלוס אנג'לס, זה לא היה מאבק לשוויון, זה היה מאבק של קיפוח. הוא מגיע ליומיים ובעיקר מקשיב, בסופו של דבר הוא מסכם את המהומות בווטס בצורה הכי נכונה וחדה. הדיכוי הכלכלי, הבידוד החברתי, דיור לא ראוי ותחושת ייאוש כוללת הם שהוצתו בווטס, "מחאתם של אלה אשר הקדמה של העשור האחרון עקפה אותם".

בעיניי קינג, שכידוע דגל במחאה לא אלימה, אלימות לא נתפסה כפתרון לשום קונפליקט, ולמרות שיכול היה להפיק הון פוליטי מהמצב, הוא בוחר להיות ענייני, זה לא דבר של מה בכך. יותר מזה, הוא טוען שאלימות לא יכולה להיות פתרון, לא של לבנים באלבמה ולא של שחורים בלוס אנג'לס. הוא לא חשב שהרקע למהומות גזעי, אלא ראה במהומות התקוממות נגד קיפוח וייאוש של מי שחשבו שזכויות האזרח יביאו עמן בשורה והקלה והתאכזבו. הוא ביקש מכל הנוגעים בדבר לבחון את מידת האחריות שלהם ולפעול לטובת העניין. קינג היה מודאג, לא רק מהמשבר בלוס אנג'לס ובערים אחרות בצפון, אלא גם ממשבר בתוך התנועה למחאה לא-אלימה. אולי בגלל זה עוד לפני שעזב את לוס אנג'לס כבר ניהל שיחת טלפון עם הנשיא דאז, ג'ונסון, לגבי דרכים אופרטיביות לפתרון מהשורש.

הנשיא ג'ונסון ומרטין לות'ר קינג ג'וניור ביחה בבית הלבן ב-1966

100 שנים אחרי שנגמרה מלחמת האזרחים שהייתה אמורה לסיים את העבדות וצאצאי העבדות עדיין נאבקים בדיכוי, באפליה. את העוול הזה לא השכילה לוס אנג'לס לתקן. שנתיים אחרי סיפר מרטין לות'ר קינג ג'וניור שאחד המוחים אמא לו "נצחנו", "מה זאת אומרת "ניצחנו"?" שאל קינג, "34 וארבעה הרוגים מתוכם שניים לבנים, הרי הרגנו משלנו, איזה ניצחון יש כאן?", "גרמנו להם להתייחס", הגיעה התשובה.  

30,000 חיילים כבשו את העיר, ממשל צבאי הוכרז. למעלה מ30,000 תושבים השתתפו במהומות, יותר מ70,000 תמכו בהם פאסיבית. המהומות לא נשארו רק בלוס אנג'לס, אבל ועדת החקירה לאירועי ווטס הגישה ב-2.12.1965 את מסקנותיה בדו"ח בן 101 עמודים שלמעשה הסכים שהבסיס למהומות היה חברתי – בתי ספר בתת תקצוב, שיעור אבטלה גבוה, מצוקת דיור ותנאי מחיה לא ראויים. ברמה האופרטיבית נעשו מעט מאוד פעולות לתיקון המצב, למעשה זה עדיין לא לגמרי תוקן, בלוס אנג'לס עצמה המהומות בעקבות זיכויים של השוטרים שתקפו את רודני קינג ב-1992, הביאה גם היא לשישה ימי מהומות בהם נהרגו 63 אזרחים, כ2,500 פצועים ונזקים בשווי כולל של מעל מיליארד דולר. וזה לא נגמר, רק שאין עוד בנמצא מנהיגים שהאינטרס הציבורי גובר על השיקול לעשות הון פוליטי, זה כבר משהו שלא רואים היום.

ג'סי אוונס אולי היה סמל, אבל לא פחות היה קרבן של גזענות

ביום שישי שעבר, יצאנו קטינא ואני לטיול אחרי ארוחת הערב. קטינא ביקש שאראה כמה מהר הוא רץ, שיבחתי אותו והתשובה שלו היתה: "בסך הכל רצתי". מבחינתי זה היה הסימן לספר לו על עוד איש ש"בסך הכל רץ", אבל בדיוק באותו יום, ה-3 באוגוסט, לפני 82 שנים עשה היסטוריה.

אז סיפרתי לו על ג'סי אוונס, על האתלט המופלא שהיה ועל הניצחון האישי שלו על היטלר, אבל בעצם הסיפור על ג'סי אוונס היטלר הוא רק אנקדוטה. בעשרים ושנתיים שנותיו, עד לאולימפיאדת ברלין, התמודד אוונס עם כל כך הרבה גזענות שהיטלר היה אך עוד משוכה שאוונס עבר בריצה. אוונס הוא הרבה יותר מזה, הרבה יותר מ-4 מדליות אמריקאיות באולימפיאדה בגרמניה הנאצית שהוכיחו (שוב) שהעליונות הארית היא אך קשקוש.

ג'יימס קליבלנד אוונס נולד ב-12.9.1913 באוקוויל אלבמה, בן עשירי להנרי ומרי אמה אוונס. הנרי, בנו של זוג עבדים, בעצמו אריס, בהעדר מילה טובה אחרת בעברית ל-Sharecropper, שעבורו כל יום היה מאמץ מתמשך להאכיל את בני משפחתו ולא למות. התיאורים של אוונס את הילדות שלו משתנים ויש לקרוא אותם תוך התייחסות לחושו המלודרמטי, אך הם מציירים תמונת מצב עגומה ילד אפרו-אמריקאי בשנות העשרים של המאה הקודמת בדרום העמוק ומצבו של אוונס היה יחסית טוב.

אביו, הנרי, למד לחיות מתחת לרדאר, בילדותו לינצ' באפרו-אמריקאי בדרום היה עניין שבשגרה בערך אחת לשלושה וחצי ימים, אז הוא התרגל לחיות בפחד מתמיד ולא להישיר מבט וליצור קשר עין עם אדם לבן והתרחק עד כמה שניתן מכל עימות אפשרי. גם הוא נולד באוקוויל, אלבמה, לא רחוק במושגים של היום מג'ורג'יה אבל למעשה רחוק מאוד מהעולם, העיר "הגדולה" (שאינה גדולה גם היום) הקרובה ביותר, דקטור, היתה במרחק של למעלה מ-30 ק"מ. הנרי למד להיות זה שלא רואים, מפוחד חשדן, אך לא חשוב מכך גם מאמין. אשתו, מרי אמה, היתה טיפוס אחר לגמרי, אם הנרי רק רצה שילדיו ישרדו, היא רצתה שיהיו להם חיים טובים יותר והיא נשאה עיניה מחוץ לאוקוויל.

אם נחבר את כל סיפורי הילדות שאוונס סיפר נקבל ככל הנראה תמונה טובה הרבה יותר על המעט שידוע על חייו באוקוויל – הם היו משפחה בפטיסטית אדוקה, עניה מעבר לדמיון, כל שידם היתה משגת הם מגורים, אוכל בסיסי ובגדים נחוצים וגם את זה הצליחו בקושי ועבורם זה היה המון, זה שמר אותם בחיים. הילדות באוקוויל המבודדת היתה טובה יחסית, בבית הספר לימדו בעיקר קרוא וכתוב וג'יי סי, ככה כולם קראו לו אז, זכר שכשלא היה מה לעשות הוא פשוט היה רץ יחף, והרבה פעמים לא היה מה לעשות. הוא אהב את זה, זה היה משהו שהוא יכול היה לעשות לבד ובכוחות עצמו.

אחד הסיפורים שעבור אוונס היו מהמכריעים בחייו היה עוד באוקוויל. לא ברור בן כמה הוא היה, אבל לא יותר משמונה, כשהוא שם לב לגוש שמתפתח על חזהו השמאלי. הוא חשב שהוא יעלם אך הגוש רק הלך וגדל, אחרי כמה שבועות, הוא הבין שהגוש לא ייעלם ושהוא לא יכול לעמוד יותר בסבל והראה את הגוש להוריו. כסף לטיפול רפואי לא היה. הוא סיפר שצותת לשיחה לילית בין הוריו, אמו הזכירה לאביו שהגוש דומה לגוש שהוא כבר הוציא לו מהרגל כשהיה פעוט. אביו אמר שהקרבה ללב של הגוש הנוכחי מפחידה אותו ושהוא מעדיף לקבל את רצון האל מאשר לבצע את הניתוח.

אלא שמרי אמה ידעה שהיא מוכרחה להציל את בנה. כמה לילות אחרי, אמו העירה אותו באמצע הלילה משינה. שמה חגורה בין שיניו וסבירה לו שהיא עומדת להוציא את "הבליטה" ושעליו לשאת את הכאב כדי להבריא. והוא נשא את הכאב מהרגע, המבעית יש להניח, שאמו הלהיטה סכין לחיטוי ולאורך כל הזמן שחתכה מסביב לגוש וחיטטה, ככל הנראה קרוב ללבו עד שהסירה הכל. צרחה לא נמלטה מפיו אך דמעות שטפו את עיניו. אחרי ניתוח השדה אימו היתה מרוצה – הגידול יצא, אלא שג'יי סי לא הפסיק לדמם וכזכור, כסף לקרוא לרופא אין. הוא דימם שלושה ימים רצופים, מיותר לציין שחלבון מהחי לא היה חלק מהתזונה שלו והוא הלך ונחלש. עד שבלילה השלישי לדימומים, הוא קם ויצא ולחצר, שם שמע את אביו מתפלל עליו ומתחנן מאלוהים שירעיף עליו מחסדיו. מתישהו ג'יי סי הצטרף ושניהם חברו לתפילה מהלב. תוך כמה רגעים וראו איזה פלא – הדימום פסק. עבור אוונס זו היתה חוויה מכוננת ורגע של חיבור אב-בן בלתי נשכח.

הילדים במשפחת אוונס לא עבדו למעט שבוע אחד בשנה בו נשלחו כולם, מגדול עד קטן, לקטוף כותנה.  הוא היה בן 9, כאשר ב-1922 כחלק מההגירה הגדולה, עברה משפחתו לקליבלנד, אוהיו. כשנשאל לשמו על ידי המורה החדשה, הוא אמר ג'יי סי, אבל בשל המבטא הדרומי הכבד שלו, המורה שמעה ג'סי והכינוי דבק.

ג'סי למד ועבד כבר מגיל 10, בעיר הגדולה לא חסרו הזדמנויות – משליחויות מכולת כשהיה צעיר יותר ועד עבודה בפריקת סחורות כשהיה גדול יותר, אבל האהבה הגדולה שלו היתה ריצה. כשהגיע לחטיבת הביניים, הוא כבר היה מספיק גדול לעבוד בעסק לתיקון נעליים של אביו, הוא יכול היה להיבלע לתוך החיים הצפויים, אבל מאמן קבוצת האתלטיקה זיהה את הכישרון ובמקום שיתאמן עם הנבחרת אחרי הלימודים, היה מגיע עם ג'סי בבוקר לפני תחילת הלימודים לאימונים במגרש.

בחטיבת הביניים הוא פרח והביא את בית הספר להישגים. בחיים הפרטיים הוא פגש את אהובתו הראשונה ומי שתהיה לימים אשתו ואם 3 בנותיהם, אגב הראשונה תיוולד כאשר עדיין היו בתיכון, ג'סי היה בן 19 ומיני רות סלומון בת 17. אבל גם חיי האהבה לא הפריעו לו להקדיש את כולו לריצה ובתיכון המאמצים השתלמו, שנה אחרי הוא שווה את השיא העולמי בריצת 100 יארד (91 מטר) ובקפיצה לרוחק והוא רק באליפות התיכונים הארצית האמריקאית באתלטיקה קלה.

שנה אחרי, המצב הכלכלי של המשפחה השתפר כשהנרי, אבי המשפחה מצא עבודה ואוונס יצא ללימודים באוניברסיטה של אוהיו, מלגה לא באה בחשבון עבור אפרו-אמריקאים באותה תקופה. הוא אמנם היה בנבחרת ולא הפסיק לשבור שיאים, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם לאורך כל התקופה הוא נאלץ לעבוד בנוסף ללימודים ולאימונים וסבל מאפליה בכל אספקט בחיים. בנסיעות מקומו היה במושבים שנועדו לאפרו-אמריקאים, אכל רק בחלק המותר לאפרו-אמריקאים במסעדות או לקח החוצה בכאלה בהן לא הוקצה מקום, ישן מחוץ לקמפוס ובדרכים במלונות בהם היו חדרים שמורים לאפרו-אמריקאים.

עוד לפני האולימפיאדה בברלין, יכולותיו האתלטיות הפכו אותו למוקד התעניינות. במאי 1935, בתחרות 10 הגדולות שנערכה באן הארבור והיתה בין האירועים השנתיים החשובים ביותר באתלטיקה האמריקאית, בתוך 45 דקות בלבד הוא שבר 3 שיאי עולם [ריצת 200 מטר, 200 מטר משוכות וקפיצה לרוחק (8.13 מטר - שיא עולם שהחזיק 25 שנים עד לאולימפיאדה ברומא ב-1960)] והשווה את הרביעי (100 יארד ב- 9.4 שניות). והקטע הוא שבכלל שקל לא להגיע לתחרות בגלל בעיות גב שהיו לו באותה תקופה. התחרות הזו נחשבת לאחת החשובות בהיסטוריה של הספורט.

אוונס נשא עיניו לאולימפיאדה וזה לא היה עניין של מה בכך. מצד אחד, אין כמו האולימפיאדה לאתלט, מצד שני גרמניה הנאצית, היטלר ותיאוריית הגזע. במכתב שמעולם לא נשלח אליו, ניסה וולטר פרנסיס ווייט, מזכיר האגודה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים, ה- NAACP, לשכנע את אוונס לא להשתתף כדי לא להעניק לגיטימציה למשטר הגזעני בגרמניה. לבסוף מזכיר הועד האולימפי האמריקאי שהכריע את הכף שאמר שאתלט שלא יצטרף במחאה על השלטון הנאצי פוגע ברוח האמריקאית. בסופו של דבר, כמו כל חבריו למשלחת האתלטיקה, הם היו 66 ומתוכם 19 אפרו-אמריקאים, המשלחת האמריקאית כולה כללה 334 חברים) הוא עולה על הספינה מנהטן. עבורו היתה זו נסיעה ראשונה ללא שום הפרדה גזעית בין חברי הנבחרת האפרו-אמריקאים והלבנים.

כשהגיע לברלין, כולם רצו לראות אותו וזה לא היה כל כך פשוט, כי אם הוא נראה לכם גבוה זו רק אשליה, גובהו היה 1.75 מטר בלבד. מעט לפני התחרויות הגיע אליו אדולף (אדי) דסלר, הבעלים של אדידס עם נעלי האתלטיקה עם השפיצים, מצא את הדרך לאוונס וללא מילים הציע לו את הנעלים לתחרויות. זה הכי קרוב לחסות שאוונס הגיע, אלא שבעוד הוא קיבל נעליים טובות, דסלר, שכבר הנעיל את כל נבחרת גרמניה, קיבל פרסומת שהקפיצה את מכירות הנעליים. זה גם היה מה שהעניק לו פטור מהריסת המפעל כאשר הושלם הכיבוש האמריקאי ואף הביא לו לקוחות חדשים מקרב הכוחות האמריקאים.

אגב, את הנעליים נעל אוונס בקפיצה לרוחק, ביום השלישי לתחרויות, ה-4.8.1936, עת הביס את האתלט האהוב על היטלר לוץ לונג. אבל ביום השני לתחרויות עלה אוונס לראשונה לתחרות ריצת ה-100 מטרים גברים, ניצח ושבר את השיא העולמי והאולימפי אך השיא נרשם בשל רוח גבית. ביום השלישי הוא עלה לקפיצה לרוחק והתמודד מול לונג הגרמני. היטלר ציפה שלונג ינצח. בהתחלה נראה שאוונס אפילו לא יעלה למוקדמות. אולם לונג, לפי סיפור של אוונס שיש עליו מחלוקת, היה זה שהעניק לו את כרטיס הכניסה לתחרות כשהציע לו, אחרי שאוונס נפסל פעמיים ולפני הפעם השלישית והאחרונה, להתחיל בקפיצה לפני הקו רק כדי שלא ייפסל. מכיוון שסף הכניסה לתחרות עמד על 7.15 מטרים, מרחק שאוונס עשה בלי בעיה, הוא קיבל את עצת לונג וזה אף הציע לסמן לו את הקו במגבת, לאכזבתו הרבה של היטלר שהיה בטוח שהנה אוונס עף.

לונג, שזכה במדליית הכסף, לא רק שהיה הראשון ללחוץ את ידו של אוונס אחרי הניצחון, אלא גם הלך אתו יד ביד לחדרי ההלבשה לקול תרועות הקהל וכל זה מול עיניו הלא מרוצות בעליל של היטלר. התחרות ביניהם, אגב, גם תועדה בצילומיה של לני ריפנשטאל לסרט התיעודי שצילמה על האולימפיאדה. אוונס ולונג המשיכו להתכתב כמעט עד למותו של לונג ובמכתבו האחרון ביקש לונג מאוונס שאחרי המלחמה ייפגש עם בנו ויספר לו כיצד מערכות בין בני אדם אמורות להיות. לונג התגייס לוורמאכט במלחמת העולם השנייה ונהרג ביולי 1943 והשאיר אחריו בן, קאי-היינריך (וולפגנג שנולד במאי 1941 מת בטרם מלאה לו שנה). אוונס מילא את בקשתו ונפגש עם קאי ולימים אף היה שושבינו. אחר כך יגיד אוונס כי כל מדליות הזהב שזכה בהן אינן מתקרבות לידידות 24 הקראט בין לונג ובינו.

לונג ואוונס, 1936

ב-5.8 אוונס עולה לתחרות ריצת ה-200 מטר גברים ושוב אוונס מנצח ומשיג מדלית זהב שלישית אישית. בתחרות עליה קיבל מדליה רביעית בכלל לא אמור היה להשתתף, במרוץ השליחים 4X100 מטר גברים שנערך ב-9.8, מי שאמורים היו לרוץ היו שני אתלטים יהודים אמריקאים בשם מרטי גליקמן וסם סטולר (שאגב למד עם אוונס באותו בית ספר תיכון והיה תמיד בצלו, הם התחרו כל כך הרבה פעמים שסטולר אמר פעם שהוא הבחור שתמיד בתמונה מאחורי אוונס ושקרוב לוודאי הוא האיש שמכיר הכי טוב את גבו של אוונס, אבל בין השניים שררה ידידות).

ניצחונה של הנבחרת האמריקאית ללא החילוף היה צפוי והוצאתם ברגע האחרון נתפסה על ידי רבים, ביניהם גם גליקמן וסטולר, כמהלך אמריקאי שנועד לא להרגיז את היטלר. בטח לאור העובדה שבריצה האחרונה של הרביעייה המקורית, סטולר הגיע ראשון ואחריו גליקמן, דרייפר הגיע שלישי ובכל זאת סטולר וגליקמן הוחלפו. בהערת אגב אציין כי גליקמן וסטולר היו שני האתלטים היחידים בנבחרת האמריקאית שהגיעו לברלין ולא השתתפו במשחקים האולימפיים.

ההודעה על החילוף נעשתה בבוקר התחרות, בזמן הפגישה היומית, בתואנה שהרכב של הגרמנים חזק יותר ממה שהם חשבו. אוונס מחה על החילוף ברגע האחרון, הוא אמר למאמן שהוא עייף וכבר זכה בשלוש מדליות ושייתן למרטי וסם ליהנות מהניצחון. אך נענה על ידי עוזר המאמן קרומוול שיעשה מה שאומרים לו. זה היה יום ההולדת ה-21 של סטולר, שבחר להיעדר מהאצטדיון אחרי ההודעה על החילוף. הרביעייה זכתה בזהב ואף קבעה שיא עולמי. ההצלחה שלה היתה ההוכחה מבחינת המאמנים שההחלטה המקצועית הטובה ביותר נעשתה. אוונס הפך לאתלט הראשון בעולם עם 4 מדליות זהב אישיות, שיא שנשבר רק 48 שנים אחרי על ידי קרל לואיס ב-1984.

שתי נקודות עיקריות הודגשו לאורך השנים בהקשר לג'סי אוונס באולימפיאדת ברלין: האחת, שהניצחון של ג'סי אוונס, אם כי הוא לא היה היחיד, למשל ג'ון וודראף זכה בריצת 800 מטר גברים, לא היה רק הישג ספורטיבי אדיר וחסר תקדים, אלא הוכחה לתלישותה של תיאורית הגזע הנאצית. השנייה, שהיטלר לא לחץ את ידו של אוונס לאחר הניצחון. נכון שהיטלר אכן לחץ את ידי המנצחים ביום הראשון ונכון שההסתתרות מאחורי אילוצים של לוח זמנים שמנעו את לחיצות הידיים ביום השני נראית מכוונת, אבל האמת, כפי שניסח אותה מצוין אוונס בעצמו – גם בארה"ב הנשיא לא לחץ את ידו, אם כי חשוב לציין שהמשפט נאמר במסגרת קמפיין בחירות של המפלגה הרפובליקאית. אוונס גם אמר בראיון שכאשר הלך לכיוון תחנת שידור לראיון, אחרי הניצחון, היטלר נופף לו לשלום, יש גם סיפור שהתרוצץ על לחיצת יד ביציע הכבוד.

האולימפיאדה בברלין, שנקבעה שם עוד לפני עליית הנאצים לשלטון היתה בעייתית ומורכבת ודורשת התייחסות בפוסט נפרד. עובדתית הנאצים ייחסו לה משמעות גדולה, לכן וגם בעקבות לחץ של דיפלומטים זרים, בהם אמריקאים, אנגלים וצרפתים, הם עשו כל מיני פעולות קוסמטיות כמו לצוות על הפסקת האיבה הגלויה ליהודים, הבאת אנשי הוועד האולימפי, דיפלומטים ואנשי עסקים לסיורים בגרמניה להראות שהדיווחים על פגיעה במיעוטים אינה נכונה ועוד.

באקט סימבולי, הקופצת לגובה היהודייה גרטל ברגמן, לימים מרתה למברט הוזמנה לנבחרת. היא גורשה ממועדון הספורט שלה בשל יהדותה, הוזמנה לנבחרת וגם הודחה ממנה על "ביצועים חלשים" למרות שרק 4 שבועות לפני האולימפיאדה קפצה לגובה 5.3 שהיה ההישג של המקום הראשון באולימפיאדה. "הייתי מפסידה בכל מקרה, אם כיהודייה הייתי מנצחת היו לי את כל הסיבות לחשוש לחיי ואילו הייתי מפסידה הייתי מוכיחה את הטענה שיהודי לא מסוגל". מי שכן ייצגה את גרמניה היתה הסייפת הלן מאייר משום שהיתה חצי יהודיה ומשום שנציג הוועד האולימפי קיבל התחייבות שהיא תשתתף. אגב היא זכתה במדליית כסף ואף הצדיעה במועל יד בזמן העלאת הדגל הגרמני. עוד מספר יהודים למחצה היו בנבחרת שכללה גם יהודי אחד - את שחקן ההוקי-קרח היהודי, רודי באל, משום שכוכב הנבחרת הגרמנית, גוסטב יאנקה, הודיע שלא ישחק אם רודי לא ישחק ולנאצים הניצחון היה חשוב יותר.

היו דיבורים לגבי החרמת האולימפיאדה, בסופו של דבר הם לא מומשו ובינינו, ארה"ב, בעידן חוקי ג'ים קרואו בדרום ואפליה ממוסדת כלפי המיעוט האפרו-אמריקאי, לא באמת היתה בפוזיציה לדבר על אפליית מיעוטים. נשיא הוועד האולימפי האמריקאי, אייברי בראנדייג', הכריז שאסור לתת לפוליטיקאים להרוס את האולימפיאדה ויש להשאירה לספורטאים. בסופו של דבר מרבית האתלטים בחרו להשתתף, ביניהם גם יהודים, שני חברים יהודיים במשלחת, מילטון גרין ונורמן כהנרס, החליטו לבטל את השתתפותם ולהחרים את האולימפיאדה. בסופו של דבר, הנאצים הצליחו בתעמולה שלהם ולרגע התקבלה גרמניה חזרה בין האומות לפחות למראית עין. עד כדי כך שאף הוחלט שאולימפיאדת החורף תיערך בגרמניה ב-1940, רק שזו בוטלה אחרי פלישת גרמניה לפולין.

עוד אנקדוטה, אם תרצו, הציר שעשו הכוחות הגרמניים בכיבוש אירופה היה הפוך בדיוק למסלול של הלפיד האולימפי שגרמניה היתה זו שהחזירה אותו בכלל למשחקים (הלפיד היה כמובן מתוצרת קרופ). אגב לפחות 11 ממשתתפי האולימפיאדה בברלין מצאו את מותם בגלל מלחמת העולם השנייה. ניסיתי למצוא את שמותיהם של ספורטאים יהודיים שהשתתפו באולימפיאדה ומצאתי שאיליה שרייבמן, שחיין פולני ורומן קנטור, סייף רומני נרצחו במיידנק. אנדרה קאבוש ההונגרי, הסייף שזכה בזהב, נשלח לעבודות כפיה ומצא את מותו כאשר הגרמנים פוצצו בטעות גשר על הדנובה. אטילה פטשאואר ההונגרי, אמנם הגיע רביעי באולימפיאדת ברלין, אך היה אלוף היאבקות הונגרי שנשלח למחנה עבודה במזרח וזוהה על ידי קצין שהיה בנבחרת לאולימפיאדה ב-1928 והחליט להתעלל בו והוא נפטר לא הרבה אחרי. לסיפור ההתעללות המחריד היה עד עצור נוסף שהיה אלוף אולימפי קרולי קרפטי, שזכה בזהב בהיאבקות חופשית באולימפיאדת ברלין שניצח את האלוף הגרמני. ולסגירת המעגל העצוב הזה בסיפור מעורר השראה, באולימפיאדה ב-1948 שחה השחיין היהודי-צרפתי אלפרד נקש שהשתתף באולימפיאדה בברלין ושרד את אושוויץ.

אבל חזרה לאוונס, אחרי האולימפיאדה הוא מחליט לא להמשיך עם הנבחרת לתחרויות בשבדיה וזוכה להרבה ביקורת על המהלך. חסויות לא היו ולאוונס לא נותרה ברירה אלא לסיים את שנתו האחרונה באוניברסיטה בשילוב עבודה, על מלגה לא היה מה לדבר. ההצלחה שלו והישגיו בספורט לא הבטיחו חסות ואוונס עבד בעבודות שונות כשרת בגינה ציבורית, מתדלק, עובד מכבסה ורץ באירועי ספורט שונים, כולל תחרויות נגד סוסים. אוונס סיפר שאמנם היו לו 4 מדליות זהב, אך אי אפשר היה לאכול אותן. לו היה לבן, הכל היה נראה אחרת. עובדתית אוונס, האפרו-אמריקאי, אלוף אולימפי וכישרון אתלטיקה יוצא דופן היה קודם כל אפרו-אמריקאי ולכן מרבית הדלתות היו סגורות עבורו. אוונס הגיע עד לפשיטת רגל.

ב-1966 תוקנו קצת הדברים כאשר מונה על ידי ארה"ב לשגריר של רצון טוב, ב-1976 קיבל את הכבוד הגבוה ביותר עבור אזרח אמריקאי – מדליית החירות מידי הנשיא ג'רלד פורד. ב-1979 מעניק לו הנשיא קרטר את מדליית ה- living Legends ואומר: "יתכן שאין אתלט שמייצג יותר ממנו את המאבק האנושי נגד עריצות, עוני וגזענות. הישגיו האישיים כאתלט עולמי ומחזיק שיאים היו תחילתה של קריירה שכולה מסירות לעזרה לאחר. עבודתו עם אתלטים צעירים, כשגריר לא רשמי ברחבי העולם וכדובר למען החירות הם מורשת חשובה לאחיו האמריקאים".

ב-21.3.1980 מת ג'קי אוונס בטוסון אריזונה כשכל משפחתו לצדו. אוונס מעשן כבד במשך 35 שנים, כן בחישוב מהיר הוא התחיל בגיל 32, מת מסרטן.

את הסיפור של ג'סי אוונס כולם זוכרים כי היה אפרו אמריקאי והישגיו הספורטיביים כמו לעגו לאיש הרע של ההיסטוריה, אבל הסמל האמתי שהוא ג'סי אוונס חשוב יותר בגלל שניצח בתקופה בה אנשים נתפסו לא שווים בגלל שייכות לגזע, דת, או מגדר וגם הפסיד, כאדם, בדיוק מאותן הסיבות. הייתם רוצים לחשוב ש-82 שנים אחרי העולם קצת אחר וזה נכון, אבל הוא עדיין רחוק מאוד אם המטרה היא שוויון. אפרופו, אני יוצאת להפגנה נגד חוק הלאום הערב, זה לא שיא ב-100 מטר גברים אבל הצעדים החשובים של ג'סי אוונס היו מחוץ למגרש לא פחות משהיו בתוכו.