מזמן כבר לא היה בבלוג סיפור היסטורי ולפני שזה יירשם כטעות היסטורית, הגיע הזמן לתקן. גיבורת הסיפור שלנו היום היא אישה צעירה ויפהפיה בחודש השלישי להריונה, שחיה עם בן זוגה בדאונויל, עייירת מחפשי זהב בקליפורניה של אמצע המאה ה-19, בת כ-5,000 תושבים. הוא היה דילר בקזינו והיא מלצרית שם - המציאות לא קלה, הפרנסה בדוחק, אבל כל החיים לפניהם, אלא שלגורל יש תכניות אחרות.
מלחמת מקסיקו-ארה"ב הסתיימה ב-1848, קליפורניה התקבלה כאחת המדינות, אבל האוכלוסייה המגוונת של המדינה החדשה לא הגיעה בלי מחיר - גזענות ובעיקר סנטימנט שלילי לכל מה שהוא מקסיקני. למעשה מקסיקנים נתפסו לא רחוקים מאפרו-אמריקאים, האדם הלבן ראה בהם נחותים לו, או כפי שתיאר זאת מתיישב לבן בראיון מאפריל 1850: "אין למקסיקנים מה לחפש בארץ הזאת (הארץ בה נולדו, כן? - רק מבררת שאנחנו על אותו עמוד) [...] הגברים נועדו שנירה בהם והנשים שנעשה בהן כחפצנו." זה מתאים גם לאופן בו נכתבה ההיסטוריה של קליפורניה, מתוך אמונה אדוקה של המתיישבים הלבנים בתחושת שליחות וגאולת הקרקע ותפסו עצמם כאדוני הארץ. למרות שלפי ההסכם בין מקסיקו לארה"ב נקבע מפורשות שמי שאזרחי מקסיקו שנכבשו על ידי ארה"ב יישאר בביתו אחרי שנה, יקבל אזרחות אמריקאית, זה לא באמת סייע לקבלתם כחלק מהחברה - לא ממש. אפשר לתת כדוגמא, רק כדי לא להתיש, את החוק שעבר בשנת 1850 שמנע מ"זרים" לחפש זהב על ידי הטלת מס חודשי של 20$, הון עתק באותה תקופה, על זרים בלבד שביקשו לקבל רישיון לחפש זהב. הפגנות שאורגנו נגד המס דוכאו על ידי מילציות לבנות מקומיות.
והנה אנחנו ב-4.7.1851. חגיגות העצמאות בדאונויל מתחילות במצעדים ונאומים והעיירה לובשת חג לכבוד חגיגות העצמאות הראשונות במדינה. חבורת כורים לוקחת את החגיגות קצת יותר מדי ברצינות ואחרי יום שלם של סביאה, הם יוצאים בלילה לעיר ודופקים על דלתות בתים ומשתוללים. אחד מהמובילים הוא ג'ו קאנון, גבר גבוה וחזק שתואר כ"הרקוליאני", שהיה אהוד מאוד העיירה ובקהילת הכורים.
הגיבורה שלנו בבית לבד, בן זוגה בקאזינו עובד כדילר. אין עדים למה שהיה שם ויש לפחות שתי גרסאות. גרסא אחת טוענת שג'ו וכמה חברים מגיעים לביתה במטרה לאנוס, אבל בנחישותה ובזכות שכרותם, היא מצליחה להבריח אותם ולמנוע את האונס המתוכנן. אבל מוקדם מאוד בבוקר ג'ו מגיע שוב לביתה, לא ברור אם כדי להתנצל או להשלים את ביצוע את זממו. הוא מנסה להיכנס לביתה, היא שולפת סכין ודוקרת אותו בלבו.
גרסא שנייה מספרת שהוא פשוט היה ממש שיכור ויחד עם כמה חברים הסתובב בעיר, נשען על דלת ביתה, אבל משום שהיה שיכור, מסת המשקל שלו פשוט שברה את הדלת. חבריו עזרו לו לקום, הוא ניסה לקחת בגד שלה, אבל חבריו הורו לו להחזיר אותו. הם הניחו את הדלת ליד המשקוף, צחקו צחוק שיכורים והלכו. בוקר למחרת, לא ברור אם ג'ו הגיע בכוונה לביתם להתנצל או שלא, או שאולי היה בדרכו לרופא כדי לטפל בהאנגאובר הנוראי שהציק לו. כך או אחרת, בן זוגה ניגש אליו ותבע את עלות תיקון הדלת, ג'ו התעצבן ונבכסוך הלך והדרדר. היא התערבה וניסתה להכניס את בן זוגה הביתה, ג'ו לא מרפה ונכנס לביתם, תוך קריאה בשמות גנאי ואיכשהו בלהט המריבה בבית, היא שולפת סכין ונועצת אותו בלבו.
כך או אחרת, הוא מת במקום. היא נבהלת ובורחת לקאזינו.
זו עיירה קטנה, רובם ערים מאירועי אמש והשמועות על הרצח עוברות במהירות ובשניות כל העיר כמרקחה (נו, רק חיפשתי סיבה להכניס את הביטוי היפהפה הזה). מחפשי הזהב שומעים שהיא ברחה לקאזינו ולמרות שהמהמרים שם מנסים להגן עליה, כמה איומים מפורשים על המקום ועל חייהם והם מוותרים על הרעיון ומוסרים אותה ואת בן זוגה לידי מחפשי הזהב. גרסא אחרת היא שלבית מיד הגיעו אנשים ובני הזוג נעצרים על ידי ההמון. הציבור דורש נקמה. כמה אנשים בקהל טוענים שחייבים לערוך משפט ומיד מתארגן במקום משפט שדה. בינתיים היא נחקרת ומודה בדקירתו של ג'ו בחזה, אך מתעקשת על הגנה עצמית כמובן.
המקום כיכר העיר - עד לפני כמה שעות מרכז חגיגות העצמאות ועכשיו בית משפט שדה של מחפשי הזהב, שהוקם ברגע וכולו זלזול ובדיחות הדעת. בראש בית המשפט עמד חקלאי מקומי ידוע - ג'ון רוס. השמועה מתפשטת וכבר כ-2,000 איש ממלאים את הכיכר. גופתו של ג'ו הוצגה לציבור, בעיקר כדי לזעזע ולפרוט על רגשות נקמה. היא המשיכה לטעון כי פעלה מתוך הגנה עצמית. כל מי שהכיר אותה וניסה להגן עליה, אוים על ידי הקהל הזועם.
רופא העיירה ניסה לדבר בזכותה, הקהל בתגובה קרא להרוג גם אותו, לבסוף ניתנו לו כמה שעות לעזוב את העיר. עורך דין מסן פרנסיסקו שהיה בעיירה, עולה על חבית ברחוב ומציע להגן עליה למען משפט צדק, הציבור בועט בחבית, מגלגל אותו ברחוב ופוקד עליו לעזוב מיד את העיר. לחבר המושבעים המפוברק, שכלל 12 גברים לבנים כמה מהם חבריו של ג'ו, לא לקח יותר מכמה דקות לקבוע את אשמתה ולדון אותה למוות בתלייה. נתנו לה שעתיים כדי שאפשר יהיה לארגן את פלטפורמת התלייה. לבן זוגה הורו לעזוב את העיר מיד ולנצח.
היא מבקשת לחון אותה בתואנה כי היא בחודש השלישי להיריונה, אך בית המשפט החליט לא להאמין לזה, למרות שגם הרופא אימת את דבריה. תוך מעט זמן נבנה פיגום לעמוד התלייה על גשר ג'רזי שעל נהר היובה.
כאשר הביאו אותה לפיגום, היא לא הראתה אף לא סימן קטנטנן של פחד. להפך, היא הורידה את הכובע שלראשה, הידקה את חצאיתה והחזיקה את חבל התלייה בידיה. כשנשאלה אם יש לה משהו אחרון לומר, היא אמרה שאין לה דבר לומר למעט שהיתה עושה זאת שוב לו נאלצה וביקשה שינהגו בגופתה בכבוד. אז, כרכה את חבל התליה סביב צווארה לבדה ואמרה "Adiós Señores".
ארבעה ימים לאחר מכן, פורסם הלינץ' המחריד הזה לראשונה בעיתון Daily Alta California, בלי ציון שמה, היא כונתה "האישה הספרדייה, בפירסומים אחרים נתנו לה את השם חואניטה, שם מקסיקני גנרי מבחינת עורכי העיתונות האמריקאית הלבנה. שמה היה חוספה סגוביה. אמנם מרבית העיתונים היו מזועזעים מהרצח, מעולם אף אחד לא תבע את צדקתה, למעט בן זוגה, חוזה, שמרישומי בית המשפט עולה שב-1868 תבע את המדינה על רצח אשתו, אך הפסיד. אגב אחד האנשים שצפה בלינץ שלה הוא מי שרץ באותו זמן לסנאט, ג'ון בי וולר ויש שטענו שהשתתפותו בלינץ', גם אם "רק" כצופה סייעה לבחירתו במרוץ לסנאט.
לו היתה לבנה, יש להניח כי דבר לא היה קורה לה, כבודה של אישה לבנה לא היה דבר של מה בכך בארה"ב של המאה ה-19. במרבית הכתבות הזכירו את יופיה, בלא מעט מהן ניסו לרמוז על "פריצות", אם כי כולם הסכימו כי דמה הכתים את ימי ההיסטוריה הראשונים של קליפורניה.
סיפוריים מקומיים על הרוח שלה שרודפת את גשר ג'רזי המשיכו לחיות אחריה, אך שמה כמעט לא מוזכר בהיסטוריה. היא היתה אישה ועוד ממוצא מקסיקני, מול טביעת האצבעות של ההיסטוריה הפטריארכלית לא נותר לה אלא להישכח, אלא אם כן יהיו אנשים שימשיכו להזכיר את הלינץ' הנוראי של האישה היחידה שהוצאה להורג בקליפורניה על לא עוול בכפה, רק משום שנולדה לגזע ולמין הלא נכון בהיסטוריה שנכתבת בהתאם לנרטיב של גבר לבן. זה סיפור שאסור היה לו לקרות, אך מרגע שקרה את העוול היה צריך לחשוף ולתקן, אבל יש להניח שכמעט אף אחד לא שמע עליה. זה בדיוק מה שקורה שמשתרשת הפרקטיקה של הם ואנחנו, העוול נגרר גם להיסטוריה ששוכחת את ה"הם" כש"אנחנו" משכתבים את ההיסטוריה. תיקון העוול מתחיל בהבנה שאין הם ואנחנו, יש בני אדם.
אחרי הלינץ' שלה, פרידריק דאגלס אמר כי יש להני שלו היתה לבנה, התנהגותה היתה זוכה לשבחים והיא לא היתה נתלית בגללה. אמר וצדק.
