לא טיפשעשרה ולא נעליים

שרשרת פוליאתילן להמחשה בלבד

יש המון דברים שחשוב שהורה יתן לילדיו, בני אדם איכשהו נוטים להגיד "הדבר הכי חשוב שהורה יכול לתת לילדיו הוא...", אבל תכל'ס זה מכלול שלם. זה היופי בחיים, וכמובן שזה הקושי. לרוב הדברים אין ביטוי אחד והם גם לא מגיעים באריזה בודדת, זה תמיד מכלול שלם של דברים בתוך פעולת שרשרת, שגם היא למעשה רק חלק ממכלול, כמו פרודה אחת בשרשרת פוליאתילן. 

כי חשוב לתת להם אהבה, וביטחון עצמי ולא לקצץ להם כנפיים וחשוב לתת להם דוגמא אישית, לטעת בהם חמלה וצדק, ללמד אותם לחשוב ולפקפק, להיות מנומסים, להעניק להם מכלול שיעזור להם לפתח את הבוגר שהם יכולים להיות. זה לא קל, זה תובעני וזה מציף. זה גם דורש מאיתנו להיות יותר טובים, אפשר לראוץ אץ זה חיובי - שאנחנו נשכרים לפחות פעמיים - גם השיפור העצמי וגם לראות בעצמנו את הנס הזה בו הילדים הקטנים שלנו הופכים לבוגרים, אם כי תוך כדי קשה להתבונן מהצד. כל המעשה הזה הוא חמקמק ולא פשוט ולעיתים אף מתסכל ויש רגעים שכל גמול עתידי נראה בטל בשישים מול העכשיו הבלתי אפשרי. ואז פתאום מגיעים רגעים נהדרים של סיפוק ואי אפשר להגיד שהם כמו קרן אור המפלחת לפתע שמיים אפורים (גם כי זה לגמרי פוליאנה סטייל), כי ההורות רחוקה מלהיות אפורה ובכל זאת זהו רגע התבהרות משמח שיש לנצור ולזכור, אם אפשר ברגעים הפחות בהירים של החיים.

שמים בהירים, ראות נפלאה
ושביל מסומן (אז הפוך)

הבכור מתבגר, מרגישים זאת ביומיום, זאת אומרת רואים את זה על כל הילדים, אבל כל עוד הם בטווח הילדות יש בזה המשכיות, כשהם מתחילים את מסע ההתבגרות, זה כבר מסע קצת אחר. השינויים האלה שהופכים אותם לבוגרים הם אתגר להתמודדות הורית. אני לא יודעת איך זה ימשיך מפה, למרות שרבים עברו את המסע הזה לפני, אין שום שביל מסומן למסע הפרטי שלנו, זוהי טרה נולה וכל פסיעה שלנו יוצרת נתיב חדש. נתיב הזה בוודאי יעזור לנו עם הבאים, אך כמראה מקום  בלבד. אף אין אין דין ילד אחד כדין ילד שני, ושלישי וגו'.

הדרך שלנו לחנך אותם פתוחה ומשתפת, מאז ומעולם נתנו להם הסברים לא מתיילדים לנושאים שהם העלו. הבכור, שקריאה זו אהבת חייו, קורא ספרי נוער (ולא תמיד בהתאמה לגילו, אבל זה נושא לפוסט אחר), התחיל לשאול ולהתעניין בנושא ההתבגרות. השאלה שהכי הצחיקה אותי ותפסה אותי לא מוכנה היתה "אמא, למה קוראים לגיל הזה 'טיפשעשרה'?" התשובה המיידית היתה אני לא קוראת לזה ככה, אבל יש אנשים שכן. מכאן יצאנו להסבר על התבגרות, שינויים, הורמונים וכולי. אני לא מתכוונת לקרוא לזה 'טיפשעשרה', כי זה לא. לבד מהעובדה שזו מינימליזציה ותיוג שנראים לי די מיותרים, אני גם זוכרת מצוין כמה השם הכולל הזה היה נראה לי מתנשא ומעצבן. גם לא חליתי בטפשת היריון מעולם, בעיקר בגלל שאין ממש דבר כזה (בלי להכעיס את אחיותיי הנשים, למעט בעיות זיכרון שאכן מתרחשות). סליחה שאני אומרת אבל טיפשות היא לא משהו שטועים בו, טיפש הוא טיפש ולצערי זה לא עניין תקופתי זה מצב מתמשך וחשוך מרפא.

מה שיצא מכל הסיפור של ההסברים האלה זה שיש לנו בכור בבית שמסביר עכשיו דברים בשם "הורמונים" עלומים וזה מאוד משעשע והפך לבדיחת הבית החדשה. וזה מצחיק כי אני לא חושבת שהמילה הורמונים נאמרה בבית שלנו יותר מדי, אני לא זוכרת את עצמי מתרצת אי פעם ב"הורמונים". אז בבית המלא "הורמונים" שלנו, יש ילד מתבגר והדבר שאני מזכירה לעצמי יותר מכל הוא שתפקידי הוא לא רק להכיל, אני יכולה להדריך אותו בדרך הזאת שנקראת התבגרות, hell את זה דווקא עשיתי ולמרות שזה היה מזמן, זה מרגיש כאילו זה היה אתמול.

אני זוכרת את עצמי כאמא לתינוק מתפעלת מחדש מהעולם בניסיון לראות אותו בפעם הראשונה מעיני התינוק שלי. אמנם זו לא היתה הפעם הראשונה שלי אבל זה היה הכי קרוב. ולמה אני פתאום מכניסה משפט כזה ואיך הוא קשור? כי את מה שידענו ליישם עם תינוקות, אנחנו שוכחים לפעמים ליישם עם הילדים שלנו כשהם גדלים. אני לא אכנס עכשיו לשינויים שאנחנו עוברים כהורים עם ההתבגרות של הילדים, אך יש בי תחושה שהחמלה שהרעפנו עליהם כתינוקות מתחלפת באיזה היגיון כמעט ספרטני שדורש מהם אחריות, עצמאות והתנהלות עם כל שנה שחולפת. יש בזה הגיון אנו רוצים לחשל אותם, אנחנו רוצים לראות אותם מצליחים, אבל האם אי אפשר לעשות את זה בדרך אחרת?

כמה מהר אנחנו שוכחים את הטינה והכעס שחשנו כלפי ההורים שלנו כשהיינו בגיל ההתבגרות. רובנו משתדלים לעשות דברים מסוימים אחרת, אבל האם, ואני רק שואלת, זו לא אותה הגברת בשינוי אדרת? כלומר, המילים אולי אחרות, המקום שאנחנו נמצאים בו אחר, אבל העימות נשאר אותו עימות. אנחנו בסה"כ הכל משכתבים ומשנים קצת, אך הולכים כמו סוסים סכי עיניים באותו המסלול?

אני מנסה להתמודד עם ההורות שלי בדרך הטובה ביותר שאני יכולה, לכן אני נוטה לפקפק ולחשוב פעמיים ביני לבין עצמי לפני שאני עוטה על פני את הבעת המפקדת הנחושה הצועקת "אחרי". גיל ההתבגרות הזה מהווה אתגר רציני עבורי, אני מאמינה בלהכיל את הילדים וכמו שאני מנסה להרחיב את גבולות ההכלה, כך אני גם מתחמת בצורה ברורה את גבולות ההתנהגות שאני דורשת (כן, כך במקור) מילדיי. זה יחס הפוך - אני מתווה להם את הדרך בה הם צריכים ללכת, מכילה את הכעסים שלה כמה שאני יכולה ומציירת את גבול ההתנהגות. הוא צרח? אני מחכה רגע ובמשפט אני מסבירה איך זה היה צריך להיות. אחר כך אני מנסה לתת זמן למחשבה לשקוע ולתת לילד לחזור אליי. זה עובד מצוין (לרוב). 

גם כשאני הכי כועסת, אני מזכירה (בקול) שלא משנה כמה אני כועסת אני תמיד אוהבת, אני חושבת שיש בזה איזה מסר מרגיע. הוא רוצה לבדוק את גבולות האהבה? הוא יגלה שאין גבולות אך כדי להנות מהאהבה חסרת הגבולות ולא ללכת לאיבוד, כדאי שילך בדרך נכונה. זה עובד לאט, זה מצריך סבלנות. כשהוא היה רק תינוק היתה לי את כל הסבלנות ללמד אותו על העולם שסביבו. גם היום כשהוא גדול כזה, הוא צריך אותי לא פחות ללמד אותו על העולם שסביבו, כי ממש כמו תינוק גם העולם הזה חדש לו לחלוטין.

הוא לא טיפשעשרה, הוא ילד מתבגר, זה לא רק הורמונים, זה, שוב כמו כל דבר בחיים, מסובך ומלא רבדים. אני לא אוהבת את כל ספרי ההדרכה של איך להתנהג, אני מאמינה במודעות ואינטואיציה. אני בנויה ביולוגית להיות הורה, יש לי את כל הכלים. הייתי הורה מצוין לתינוק בלי לזכור איך זה להיות תינוק, לשלב הזה בחיים אני נכנסת כשאני זוכרת מצוין איך הייתי בגילו, דווקא עכשיו ההורות שלי צריכה להיות הרבה פחות מסובכת, הייתי שם, אני יודעת. אני בדיוק המדריכה שהוא צריך כדי לזכור את הגיל הזה, על כל האינטנסיביות שלו, הטלטולים והמופרעות האינהרנטית, בחיוך. אבל לא בלי דרמה, אני מניחה. בכל מקרה כרגיל, אני אעדכן תוך כדי תנועה.

אתגרים, תקתוקים והפתעה

הימים של לפני פורים הם תמיד ימים עמוסים, זאת אומרת כמעט כל הימים שלי עמוסים, אבל פורים (וימי הולדת, וחגים, בעצם) הם ימים עמוסים אפילו יותר. אז עכשיו, שבוע בדיוק לפני מסיבת פורים הראשונה הבאה עלינו נקודה (אתם יכולים להוסיף לטובה, כך או אחרת זה בלתי נמנע), בעוד אצבעותיי דקורות מסיכות ומחטים בנסיוני האומלל, אך מלא הכוונות הטובות, לתפור תחפושות (ללא מכונת תפירה), הזמן לכתיבה מתקצר אף יותר. אבל פוסט לפורים יבוא בפורים ויש לזה זמן. 

אתם לא הרגשתם אבל כבר עברו יומיים, האצבעות שלי עכשיו בעיקר מלאות בדבק, אבל זה נחמד, זה סותם את החורים הקטנים של המחט, ממש כלים שלובים. בינתיים היו כל מיני התפתחויות אישיות והפוסט הזה משתנה תוך כדי תנועה. daedlines מצטברים לי פה על ימין ועל שמאל, יש שלוש תחפושת לסיים ולמרות שהבכור נשמע אומר: "אמא, זה מדהים איזה תחפושות אדירות את עושה למרות שהתחלת רק שבוע לפני" (כן, גם אתם קלטתם את המחמאה המסובבת כולל תלונה מוסווית?), אני בכל זאת תחת לחץ של זמן. חוצמזה, בשבת יש לאמא יומולדת אצלנו, הוא נדחה בגלל הסופה ואין לכם מושג כמה אני מחכה להיבלע בין סירים ומחבתות ולהיות כל כולי עסוקה בקסם שבמטבח. ויש משלוחי מנות להכין ולהתחיל לכתוב את הבקשה לחינוך ביתי (אל תשאלו מה? תקראו, נניח כאן). והבנזוג טס לארה"ב לשמונה ימים כבר ביום ראשון, ויש את כל הדברים הרגילים וגם - אתם מוכנים? אני מתחילה לעבוד.

טוב, לזה חייבים פיסקה חדשה, אני מתחילה לעבוד מהבית כן, כן. זה התחיל שפירסמתי ברשתות החברתיות שאני מחפשת עבודה מהבית. להגיד לכם שחשבתי שבאמת יצא מזה משהוא יהיה שקר גס, אבל קיוויתי. מה שלא האמנתי זה שכל כך הרבה אנשים באמת יתאמצו כדי לגרום לזה לקרות. וככה, סקפטית שאני, אין לי מנוס מלהגיד שאשכרה יש אנשים (והרבה) שאכפת להם. מדהים איזה דיסוננס יש מחד בריחוק הפעולות הפיזיות בתוך העולם הוירטואלי, קשר שאינו "אמיתי" ועם זאת הכי אמיתי (כן, ללא גרשיים), עם מחוייבות ואמפטיה ואפילו ממש היכרות. אבל לא בזה אנחנו עוסקים וגם ככה יש לי נטייה לפטפט על כל דבר.

תוך יומיים מצאתי עבודה, ומיום ראשון, אם כי כבר יומיים שאני קצת עובדת (חפיפה), אני מתחילה בעבודה החדשה שלי. אל דאגה, אני לא יוצאת מהבית בשביל זה, אם את הילדים אפשר לגדל בבית, גם את העבודה אפשר. זה יצריך קצת שינויים, אולי פחות שעות שינה, נקווה שלא פחות שעות כתיבה, אבל יום ראשון here I come. הילדים כבר מוכנים, עד כמה שאפשר לשינוי ולגמרי מעודדים. גם הם מבינים שהכנסה נוספת היא חיונית. מה אני אעשה? (די לזרז אותי) ובכן אני אהיה מנהלת תוכן ב"החלוץ", חברה שלגמרי כיף לי כבר לעבוד בה (להזכירכם, אני מתחילה בראשון, כן?)  וכל העובדות הן אימהות (מקסימות) שעובדות מהבית, שזו כבר סיבה טובה לאהוב את המקום.

כבר יומיים שאני מצליחה לשלב קצת עבודה עם אלף ואחד דברים נוספים שאני מג'נגלת באוויר, ולמען האמת עולם המעשה מחכה לי ואני צריכה כבר לסיים את הפוסט, יש עוד המון דברים על האג'נדה ואני לא רואה את התחפושות נעשות מעצמן, או את הילדים אוכלים וכן, אני יכולה להמשיך עם הדוגמאות אבל כבר הבנתם את הנקודה. אני קצת מתרגשת לקראת הבאות, אבל אין לי ספק שזה יעבוד טוב, כמו כל דבר חדש צריך להתרגל להכניס אותו לשגרה. וכמו תמיד השגרה מתכנסת לה מהר מאוד, בעיקר כשהכל מתוקתק משל הייתי רס"ר בצבא.

אחרי יום של מיליון סידורים והתקלות אתמול, כשסופסוף התפניתי אחרי 11 בלילה לדבר עם הבנזוג, חשבתי רגע על היום שהיה ואין מנוס - הבו לי חוקר שיטות ניהול יפני שיתעד את מלאכתי העדינה ויוכל להפיץ את שיטתי להמונים, עכשיו רק נקווה שאני לא אתמוטט והכל יהיה בסדר. בינתיים גם היום מתנהל לא רע, אבל זה כבר לפוסט אחר לי יש בכור (שאתמול קניתי לו נעליים במידה 39 - אדירים ישמור) שצריך לחזור מכנס תזמורות. הכל עניין של למדר, לארגן, להתקדם. יאללה, אני להיום מתקדמת

אהבה עצמית היא לא נטולת ביקורת

המשמעות האמיתית של לאהוב את עצמך בעיניי היא להיות מסוגל להסתכל על עצמך במראה, לבחון את עצמך מכף רגל ועד לראש ואז שוב לרדת ולהישיר לעצמך מבט במראה. עין מול עין. לראות את הכל את הטוב והרע, פיזי ונפשי בלי טיפה של שקר, או פוטושופ או הנחות. הפשטה של כל הקישוטים עד שאתה עומד מול עצמך עירום ופורט את עצמך במבט.

בחינה מעמיקה ללא הטייה מגדרית

יש בזה קושי גדול, אנחנו נוטים שלא לעשות את זה מכל הסיבות הברורות. אנחנו רוצים לראות שלמות ומשאנחנו לא רואים אותה אנחנו מעדיפים להדחיק את המודעות. אבל המראה לעולם לא תראה שלמות, היא תראה את השלם. כדי להיות שלם עם הבבואה הזו אתה צריך להכיר בפגמים, במגבלות, בכאבים, בחסרונות, בסדקים, בשברים. אבל יותר מההכרות וההכרה בהם, אתה צריך לעבוד עליהם או לקבל אותם. אדם באמת אוהב את עצמו לא כשהוא מאדיר את עצמו, אלא להפך כשהוא רואה בענווה עדיין את מה שצריך לתקן ואוהב את עצמו ככה כמו שהוא. ויכול להסתכל על עצמו בסיפוק כשהוא רואה את עקבות התיקונים ואת השינויים שנחרצים ומתעצבים בו.

לא אומרת שזה לא טוב,
אבל מדברת בדיוק על ההפך מזה

יש קשר הדוק בין אהבת עצמך לביטחון עצמי. לרוב יש קורלציה בין שניהם, היינו ביטחון עצמי כמדד לאהבה עצמית. אבל זה ספקטרום רחב, כמו כל דבר הקשור להתנהגות אנושית והשילוב נע בין קורולציה מלאה ועד קשר הפוך, היינו חוסר אהבה עצמית שמוביל לפסודו ביטחון עצמי שרק נועד לכסות על העדרו. אבל גם ביטחון עצמי הוא לא משהו חד-חד ערכי. אני אמנם רק בת 40, אך אני יכולה לראות את גילגולו של הביטחון העצמי לאורך חיי. ולמרות שביטחון עצמי ליווה אותי כל חיי כחבר נאמן, הוא היה אחר בכל שלב בחיים שלי. הביטחון העצמי שלי כיום נובע לא מפימפום חוזר ונשנה של כמה אני אלופה, אלא מתוך ידיעה שאני אדם שעובד על עצמו מדי יום, אבל יותר מזה - ההכרה ביכולת העצמית להתמודד עם מה שיבוא. 

אכן אינסוף גוונים לביטחון עצמי, אבל אני חושבת שהבנתי אותו באמת לראשונה כאמא כשישבתי מול הבכור שלי ודווקא בסיטואציה בה כביכול ברור מי בעל הכוח, ויתרתי במודע על הכוח. הסתכלתי בעיניו ואמרתי לו שיש לי את הכוח להפעיל אותו כמו שאני רוצה אבל דווקא בגלל זה אני מרגישה חסרת אונים, כי הפעלת הכוח תשיג את מה שאני רוצה אך לא תלמד אותו דבר. הויתור על הכוח, ההודאה בחוסר האונים, הגיעו ממקום של כוח ולכן בסופו של דבר יצרו פתרון הרבה יותר בריא בסיטואציה שיכולה היתה להיות מסרסת עבור הילד שלי ובמידה מסויימת גם לי.

לאהוב את עצמך באמת יכול להגיע רק ממקום של עבודה תמידית על עצמך, לא בקטע של הלקאה עצמית, אלא מתוך האמונה בשיפור, האמונה בעצמך ובדרך שלך להיות מי שאתה רוצה להיות. היא גם לא תמיד באה מהמקום שבו אתה מגיע לשיא, אלא דווקא מהמקום שנוח לך להיות בו, לא מתוך שיקולים של אחרים, אלא מתוך המקום הזה שבו אתה נאמן לעצמך. למצוא את הדרך הנכונה שיש בה גם הישג וגם יכול להיות בה ויתור. זה יכול להיות בכל דבר מסתמי ועד גורלי - לעשות כושר כדי לא להפסיק לאכול מתוק, או בהשלמה שלעולם לא תהיה רזה וטוב לך כמו שאתה, או לקחת תקופה בה אתה פחות מתקדם בעבודה אבל נמצא שם בשביל הילדים, או בהחלטה להיפרד מבן/בת זוג, או לקחת חופשה למרות שזה לא הדבר הנכון כלכלית, או לעזוב את התחום שהשקעת בו כל חייך ולהתחיל דרך חדשה, או לקנות קפה למרות שאין לך כסף לחזור הביתה. 

העניין בלאהוב את עצמך באמת הוא לראות את הכל בחמלה אבל בלי לייפות ותחושת הביטחון מגיעה מתחושת התיקון. אין דבר משביע רצון, אבל לא פחות גם מתסכל, מלעבוד על עצמך. קצת כמו משחק של סולמות ונחשים, אתה עולה ויורד, לעיתים נוחת באלימות, אבל נמצא במגמה כללית של עליה. הידיעה שאתה עושה למען עצמך ומתקדם מביאה איתה סיפוק. הסיפוק הזה הוא היכולת לראות את הכל בלי פילטרים ולאהוב את מה שאתה רואה, בלי שום צורך בעזרים נוספים. 

יש אנשים שעוברים את כל החיים שלהם בלשקר לעצמם ולא לראות, אני לא יודעת אם הם מצטערים על זה. אני כן יודעת שאדם נבנה מתחושה של סיפוק ומה זה סיפוק אם לא להרגיש שאתה עושה משהו נכון עם החיים שלך? אנחנו עסוקים פעמים רבות בדברים הלא נכונים וכמו במרבית המקרים הדברים החשובים ביותר הם מתחת לאף. יש לי תחושה שאם נלמד לקבל את עצמנו כמו שאנחנו נהיה שלמים יותר גם עם אנשים אחרים ואם נשאף לתקן את עצמנו נלמד לאהוב את עצמנו בדרך גם אם לא הגענו בדיוק לאן שאנחנו רוצים.

חבר סיפר לי השבוע סיפור על רב שאמר: בגיל 18 חשבתי שאשנה את העולם, בגיל 30 גיליתי שזה קשה מדי, אז אם לא את העולם את הארץ שלי, בגיל 40 הבנתי שגם זה לא, אז לפחות חשבתי שאשנה את העיר, ואם לא את העיר את המשפחה, בסוף הסתפקתי בלשנות את עצמי. היום אני בן 90 והבנתי שאם הייתי משנה את עצמי בגיל 18, ומשם עובר למשפחה, לעיר, לארץ, אולי הייתי משנה את העולם.

ולחשוב שדווקא פוסט כזה מגיע ממחשבות על פוליטיקה, מהמקום שבו ניסיתי להסביר באמצע ויכוח עם איש ימין שזה שיש לי ביקורת על מדינת ישראל זה לא בגלל שאני לא אוהבת אותה זה בגלל שאני כן ובגלל שאני אוהבת אותה אני רוצה לשנות, ואני מעבירה ביקורת, כי אם לא הייתי אוהבת ולא הייתי רוצה לשנות, זה לא ממש היה לי אכפת, הייתי מוכנה לחיות בה ככה ולא לבקש לי תקווה וגם לא עתיד יותר טוב.

מסיבת פיג'אמות

שישי בבוקר, כבר די מאוחר, כולם פה ישנים מלבד הבכור ואני. הוא בעינייניו, אני בכתיבתי ורק החתול מנסה להחליט ליד מי יהיה לו נוח יותר ולא מוצא מנוחה. באופן עקרוני מוטב היה שאעיר אותם, אבל אני לא מסוגלת. לא אוהבת להעיר משינה כשלא צריך. יש משהו מבורך בלהכיל את השינה ללא צרות עין, הלוואי שהייתי מסוגלת להצטרף. אני לא יכולה, אני מאלה שמתעוררים וזהו, אין לחזור לישון. לצערי גם אין להישאר במיטה ולהתפנק, אבל על שריטת היעילות שלי כבר דיברנו בעבר. מצחיק הגנטיקה בנושא עברה אל הצאצאים: הבכור כמוני, מתעורר מהר ומיד מוכן לפעולה, המרכזית, כמו אבא שלה ממש, מתעוררת לאט וצריכה להתאושש וקטינא מתעורר לאט ומתאושש מהר. איש איש והבוקר שלו. הלאה.

כמה דברים מוזרים קרו הלילה:

הבנזוג ואנוכי ישנו באותו בית אך לא באותה המיטה כל הלילה וזה לא קרה מעולם

זכרי הבית, לבד מהחתול אבל הוא מסורס אז לא נספור אותו, ישנו יחד בחדר השינה שלנו

נקבות הבית, לבד החתול אבל הוא מסורס אז לא נספור אותו, ישנו בחדר השינה של המרכזית והבכור

עד אחרי שלוש בבוקר עוד מצאתי את עצמי מצחקקת כמו ילדה עם המרכזית

איך זה קרה? ובכן הכל התחיל כשהמרכזית קיבלה הזמנה למסיבת פיג'אמות יום הולדת וכמובן מיד אישרה את הגעתה. התארגנו בהתאם, הכנו את כל הדברים לפני שיעור הבלט שלה, אספנו אותה שם עם פיג'אמה ביד ושק שינה בבגאז', לפני שהגענו ליום ההולדת אמרנו זו לזו את ברכת הלילה טוב המסורתית והזכרתי שלא משנה מה ולא משנה למה, שתזכור שברגע שמתחשק לה לחזור הביתה שרק תתקשר. החברות שלה היו שם והפרידה היתה מהירה. 

עזבו את זה שהיה נורא מוזר להעביר ערב בלי המרכזית בבית, אבל השעות עברו ושום טלפון. בחמישה לשתיים גיליתי דווקא חיפשו אותי, מאחת בלילה, אבל הטלפון היה על silent. מיד השארתי הודעה לאמא של החברה וביקשתי שיתקשרו בכל שעה. התחושה הנוראית הזו במשך החצי שעה עד שהאמא חזרה אלי היו עצובות. המחשבה שהילדה שלי התקשרה כל כך הרבה פעמים ואני לא שמעתי והמחשבה על הלב הקטן שלה מתאכזב בכל פעם ביאסו אותי למעלה מכל דימיון. כן, אני לוקחת הכל בפרופורציות, אני לא חושבת שפגעתי במערכת היחסים שלנו או באמון שלה בי, אבל המחשבה על העצב שלה בשעה וחצי הזו שהיא רצתה לחזור הביתה ואני לא עניתי מעציבה. אני לא מתכוונת להתנצל על זה. 

אני יודעת שלישון אצל אחרים זה לגמרי מקובל, עזבו אני גם יודעת שהמון ילדים בעולם נורא אוהבים את זה, אין לי שום בעיה עם זה להפך. אני לגמרי מקנאה בהורים שהילדים שלהם הולכים לישון אצל אחרים, עזבו אחרים - סבא וסבתא, ולא רק שהם רוצים הם אפילו מבקשים לעשות את זה. זה נהדר בעיני. אני לא הייתי כזאת. מסתבר שגם הילדים שלי לא ממש כאלה. 

נתחיל מזה שאין לי שום בעיה שתגידו לי משפט בנוסח "ילד שאוהב לישון אצל אחרים זו תולדה של החינוך שההורים נותנים לו". אולי זה באמת עניין של חינוך, אין לי בעיה עם זה. אני בטוחה שזה שכולם ישנו במיטה שצמודה למיטה הזוגית שלנו בלינה משותפת וזה שאנחנו מעדיפים להיות יחד בבית זו תולדה של איך שאני (אנחנו) רואים את המשפחתיות והביחד. את הדעות שלי בנושא גיבשתי עוד כשהבכור היה פצפון (קצת כתבתי על זה כאן). אחת התובנות שלי היו שלהיות הורה פירושו להיות הורה גם בלילה. בסופו של דבר ילד לא נשאר לישון במיטת ההורים לנצח, אבל את הזמן הזה שהוא כן הוא יזכור בהמון אהבה והתרפקות. בעיניי זה עוד בסיס לקשר, אבל זו בחירה שלי והיא נכונה לי ואני לא מרגישה שאני באמת צריכה להסביר או לשכנע, כל אחד עושה את מה שנכון לו. 

אז אתם יכולים להגיד "טוב, הילדים שלך רוצים להיות בבית כי זה המסר שאת מעבירה להם", אולי אתם צודקים. אני יודעת שבכל פעם שאני נשאלת על לינה מחוץ לבית אני מציינת שזה כיף, בלי אבל, כיף. אבל זה לא רק עניין של חינוך, זה גם עניין של אופי. אני לא גדלתי בבית שדומה לבית שהילדים שלי גדלים בו, ועדיין, כילדה, לא רק ששנאתי לישון אצל אחרים, הייתי מבועתת מזה. את הפעם הראשונה שישנתי אצל חברה לעולם לא אשכח (ספר הילדים שכתבתי ואולי אפרסם הוא המצאה שלי מאותו לילה) ואחר כך סירבתי לעשות את זה למשך כמה שנים טובות וגם כשחזרתי לזה הייתי קפואה ומפוחדת ולקח לי שעות להירדם. כל לינה אצל חברה היתה שעות של עינויים מתמשכים וניסיון להיות אמיצה שעלה לי בדם. 

אני חושבת שיש משהו בלישון בבית שלך, מוקף במשפחה שלך ולא להתחיל לישון במקומות אחרים לפני שזה ממש בא ממך. אני גם יודעת שכהורה, למרות שלא אומר זאת לילדים, נוח לי הרבה יותר כשהם ישנים בבית. זו האחריות שלי, זו המשמרת שלי, זה גם משהו בביטחון שלהם. אז ברור שאני מפרגנת לכל ההורים שהילדים שלהם ששים לישון בחוץ, אני גם מקנאה בהם על זמן האיכות הזוגי שיוצא להם מזה, אבל תכל'ס אם המחיר הוא לישון כל לילה איתם ולחכות עוד קצת עד שיגדלו לעוד זמן זוגי, זה לגמרי מחיר שאני מוכנה לשלם. ילדים מאושרים זה מתכון חשוב לא רק למשפחה, גם לזוגיות והורים אושרים יכולים לנצל המון זמן זוגי כשהילדים שלהם ישנים לא רק בחוץ, אלא גם בבית. בעיקר כשהילדים ישנים ממש, אבל ממש טוב

בנט ורבין - לא אחים

בנאדם קם בבוקר, שומע שלכנס של הבית היהודי הגיעו פעילים חברתיים ואנשי קהילת להט"ב שחטפו מכות מפעילי הבית היהודי ואז שומע את בנט אומר ששום דבר לא נלמד מרצח רבין והוא תוהה אם בלילה בזמן שהוא ישן הוא התחיל לקחת סמי הזיה כי אחרת אין לו שום דרך לפתור את הסיטואציה ההזויה הזאת.

אין הרבה אנשים במדינה בעלי תפקיד פוליטי שתרמו יותר לתחושה ששום דבר לא נלמד מאז רצח רבין כמו בנט (אבל הוא חלק מקבוצת אנשים ידועה שמכילה בין היתר את נתניהו, איילת שקד ומירי רגב). האיש הזה הסביר מצוין, בטח בשנתיים האחרונות איך כל ישראל אחים (כמעט), למעט שמאלנים, הומואים, לסביות, טראנסג'נדרים ובי ובטח יש עוד קהילות שאני שוכחת. הניסיון לייצר הפחדה (שלא לומר הסתה מפורשת) קולקטיבית נגד השמאל, הוא ספין די רציני על רצח רבין שדורש הרבה מתנדבים מטומטמים שיוכיחו שספין כזה יכול לעבוד. בינתיים אני רואה שיש מספיק מתנדבים. אבל יותר מזה, כשזה מגיע מבנט זה נשמע יותר איום מניסיון התקרבנות שצלח חלקית.

אני מסרבת להתרגש מאנשים כמו בנט או ממפלגות כמו הבית היהודי, מפלגה כשמה כן היא - מפלגה מייצגת פלגים. הבית היהודי מייצגת אנשים שהם לא אני, אני לא דתיה, אני לא ימנית ואין לי מקום בה, זה בסדר. יש לנו הסכמה לא מודעת שבשתיקה - הם לא פונים אלי ואני לא אצביע להם. העניין הוא שבמדינה שבדמיון הקודח של הבית היהודי אין מקום למי שלא חושב כמותם ואילו במדינה שאני מאמינה בה יש מקום גם להם. יש הבדל גדול בין לא לאהוב דעות אחרות ובין לא להאמין בלגיטימיות שלהם. 

אני לא מצפה משום ראש מפלגה להיות ממלכתי, אלא אם כן הוא נושא בתפקיד ממלכתי. אבל ראש מפלגה שיוצא נגד לגיטימיות של חלקים אחרים מהאזרחים, הוא ראש מפלגה שלא מבין מהי דמוקרטיה. אני לא מכירה יותר מדי שמאלנים מיליטנטיים, אני לא מכירה בכלל שמאלנים שמאמינים באלימות ככלי מדיני, זה לא אומר שאין כאלה. אבל הספין הזה של בנט שמנסה לתאר את עצמו כאדם שמאיימים על חייו, נראה לי די תלוש. הרעיון העומד בבסיס של המחשבה הפוליטית השמאלנית בארץ מבוסס על שיח של זכויות אדם, מי שמאמין בזכויות אדם יפעל בתוך המסגרת החוקית של המדינה.

אני לא מנסה להיתמם ולהצדיק כל שמאלני באשר הוא, אני מניחה שיש מספיק שמאלנים אלימים, ולכן אינני שוללת את האפשרות שייתכן שהוא מקבל איומים על חייו, אני מניחה שאין בהם ממש אבל אין לי תפקיד כלשהו שכולל הערכת סיכונים לחיי אדם. אם אכן יש איומים על חייו של בנט, אני מציעה שגורמי הביטחון יתאפסו על עצמם. מכיון שלא ראיתי עדויות והפוסטר (אני ראיתי רק אחד) שבו מישהו צייר לבנט שפם ומעליו צלב קרס (אגב חובבני מאוד ואין מה להשוות לקמפיין המתוזמר בתקופתו של רבין) לא נראה לי כמו איזו מגיפה שדינה להתפשט ואם זה מקרה נקודתי הרי שיש לטפל בו . חוצמזה שבעיני שימוש בסמלים נאציים הוא פשוט לא לגיטימי (למעט באומנות, עם אומנים אני לא מסתבכת).

אבל בואו לא נהיה תמימים ובואו נשתמש בדבר הזה שקוראים לו מוח, בינתיים האדם היחיד שמנסה להפוך את זה להון פוליטי זה בנט והספין במקרה הזה צורם. אחרי שרואים את מה שהיה בכנס ושומעים את בנט, הדיסוננס כל כך גדול שאין מנוס מלחשוב שזה אך עוד ניסיון להשיג עוד קצת קולות למפלגה שלו. כי מה רואים בסרטון ביוטיוב מהכנס של הבית היהודי אתמול? רואים מספר אנשים שאולי שואלים שאלות אולי מפריעים, אבל בטח לא הפרעה בוטה ובמקום שיבקשו מהם לצאת מתנפלים עליהם במכות. אני מבינה שמבחינת הבית היהודי קהילת הלהט"ב אינה מקובלת, אבל מה לעשות אנחנו חיים במדינה דמוקרטית והבחירה לא בידם, לפחות לא בינתיים. ועזבו את שאלימות היא אלימות.

אם בנט היה באמת האדם שהוא מנסה לצייר שהוא, הרי שמתבקש שהוא היה מקשיב לנציגיהם של קהילת הלהט"בים או לפעילים החברתיים ומייצר איתם דיאלוג (אגב זה היה מוכיח יותר מכל את התדמית שהוא מנסה לצייר במילים אך לא במעשים כאדם מכיל ומכבד [פחחח - סליחה, הייתי חייבת לשחרר]). אם בנט היה באמת האדם שהוא מנסה לשכנע אותנו שהוא הרי שהדבר המתבקש להגיד אחרי ההפרעה הזו היא אני מתנצל בשם פעילי מפלגתי שהפליאו מכותיהם באנשים שבאו לכנס הפעילים שלנו. אם בנט היה חכם יותר ממה שהוא באמת, הוא היה מנסה לייצר דיאלוג מקרב עם האנשים שבאו לשאול שאלות שמהותיות להם, אם זה בנושא דיור ואם זה בנושא זוגיות, חתונה אזרחית וזכויותיהם של קהילת הלהט"ב. אבל בנט לא כזה, הוא לא איש ליברלי ופתוח, הוא מתחזה לכזה אך מעשיו בפועל מוכיחים אחרת. 

אז נכון, להצביע לבנט זו לא אופציה בשבילי, אך אני מקבלת את הקבוצה שרואה בו מועמד לגיטימי. זה בדיוק חלק מהמהות הדמוקרטית. בנט לעומת זאת, לא באמת מוכן לקבל את הלגיטימיות של אנשים שחיים אחרת ממנו. הוא לא סובל הומואים ולסביות וטראנס-ג'נדרים ובי-סקסואלים והוא לא באמת מוכן שהמדינה תכיר בהם בטח לא חוקית ולא רשמית אלא רק מתחת לשולחן. בנט הוא לא איש של שוויון זכויות. בנט לא מוכן לקבל את הלגיטימיות של דעות שמאל פוליטיות, הוא רואה בהן מטרד מיוחד. אני יכולה להמשיך, אבל באמת אין לי כוח. זה מרגיש קרב כל כך אבוד אבל לא על העוד קול, פחות קול לבנט, אלא על הניסיון לכונן פה חברה שוויונית ודמוקרטית.

אני יודעת שדעות השמאל שלי נתפסות רדיקאליות, לצערי אני גם יודעת שסביר להניח שבקרוב (ותכל'ס גם מעבר) לא תהיה פה ממשלה שתייצג אותי. אין לי בעיה עם להיות מיעוט ולקבל את דבר הבוחר בכל פעם מחדש. אבל הייתי רוצה שהילדים שלי יגדלו לתוך מדינה שוויונית המכבדת זכויות אדם שרואה בדמוקרטיה מהות ולא פרוצדורה (אני טוענת כמובן שכל עוד יש כיבוש זה לא יתקיים כי לא ניתן לשלול זכויות אזרח של אוכלוסיה שלמה ולהיות דמוקרטיה). יש לי ילדים שאני רוצה שיחיו פה. אני לא יודעת מי מהם (אם בכלל) יהיה בעל נטיות מיניות שלא מקובלות על בנט, אני לא יודעת אם הם יהיו חילוניים או דתיים, אני לא יודעת אם הם בכלל ירצו להתחתן או למול את ילדיהם או לשרת בצבא, אם בני זוגם יהיו ישראלים, אני לא יודעת דבר. אני כן יודעת שאני מחנכת אותם להיות בני אדם טובים בעלי מצפון, חמלה ומוסר, אני מלמדת אותם לחשוב ולהיות אזרחים יצרניים, הייתי רוצה מדינה שתהיה ראויה להם. מבחינתי אנשים כמו בנט רוצים להפוך את המדינה שלי לראויה הרבה פחות וגם הרבה פחות שוויונית. 

הנה אני מסיימת - אם יש לקח שראוי להילמד מרצח רבין זה שאת יסודות הדמוקרטיה יש לחזק ולתחזק. אני חוזרת על המובן מאליו כי מדבריו של בנט עולה שהלקח היחיד מרצח רבין שלא הופנם זה שהשמאל לא מפחד מספיק. ועל זה בנט, אני דווקא ממש לא מתנצלת. 

הבחירה להפסיק

כשלמדתי בחוג למדע המדינה בת"א זו היתה תקופה מאוד וובריאנית של המחלקה (אפשר לקוות שזה עבר להם), כמעט כל דרב איכשהו נקשר לוובר. אישית ברגע שמנסים לכפות עליי תיאוריה אני מיד בועטת ולכן את מרבית עבודתיי עשיתי מתוך ביקורת על גישתו. לא כאן המקום לדבר על וובר, זה ארוך ונישתי, אבל וובר הוא אחד מאנשי מדע המדינה המודרניים שכתבו על המנהיג ועל המודל האופטימלי שלו - המנהיג הכריזמטי.

המנהיג הכריזמטי? (אילוסטראציה)

תכונות רבות מיוחסות למנהיג, אבל מעל לכל, לפחות אליבא ד'וובר אם כי הוא אינו היחיד, הכריזמה היא אם כל תכונות המנהיג, היא האידיאלית שבהן. מקור סמכות של מנהיג יכול להיות חוקי, מסורתי או כריזמטי, בעוד השתיים הראשונות הן רציונליות ואף הגיוניות, השלישית אינה רציונלית, היא אינה נסמכת על בסיסי הכוח הקיימים, היא אישית ואינה ניתנת להעברה. ויותר מזה היא עולה בכוחה על השתיים האחרות, אם כי היא הרבה פחות צפויה או ניתנת לשליטה מהן.

ביוונית כריזמה היא "מתת חסד" או "מתת אל" והיא מתייחסת ליכולת של אדם אחד להשפיע על אנשים אחרים לאו דווקא במילים. במידה רבה כריזמה היא עוד מילה שאנחנו משתמשים בה לא פעם ובכל זאת הגדרתה חמקמקה. כריזמה היא תכונה אחת, או סט תכונות, שיוצרת/ים את המשיכה של ציבור למוביל השינוי, למנהיג. ניתן גם להתייחס אליה כאל סט של  מיומנויות שאפשר לרכוש, מה שאומר שניתן ללמוד אותה ואולי בכלל זה השילוב בין השניים, או בין עוד משתנים. מה שכן קל לזהות אדם כריזמטי, ויש לזכור שזה גם עניין תקופתי - אדם שנתפס ככריזמטי גם עלול לאבד את הכריזמה. יש משהו חמקמק בהגדרת כריזמה וכנראה שגם בהשגתה ושמירתה. מה שכן מי שנתפס ככריזמטי מסוגל לסחוף אחריו רבים.

ברור שכל הדיון הזה הוא לא תלוש, הוא מגיע מהניסיון להבין למה לעזאזל רב הסיכוי שבשמונה עשר למרץ נמצא את עצמנו בכל זאת עם נתניהו כראש הממשלה הנבחר, כי אני באמת לא מצליחה להבין את זה. 6 שנים שהוא כבר ראש ממשלה, זה בטח לא חתול בשק, אנחנו יודעים מצוין מה נקבל ואין כאן ממש תמורה. אם יש כאן מקור של סמכות למנהיגות שלו הרי שהיא לא מסורתית (לפי ההגדרות, אל תתחילו עם טיעוני ההצבעה המסורתית כי זה לא קשור), היא כבר מזמן לא כריזמטית (אם היתה, זה כנראה אינדיבידואלי מאוד) והעובדה שהיא חוקית היא לעג לרש, כי לפי תכניותיו אם יבחר שלישית הוא מתכנן להעביר חוקים שמטרתם היא אחת - לצמצם את הדמוקרטיה (חוק הלאום כדוגמא). נתניהו מבין היטב מהי דמוקרטיה, לו היה דמוקרט היה מנסה לחזקה אותה, הוא לא ואין לו שום בעיה לפלג (כבר כתבתי על הדה-לגיטימציה שהוא עושה לשמאל בישראל). אז מתוקף מה האיש הזה ככל הנראה ייבחר שוב? כנראה מתוקף טמטום, לא שלו, שלנו.

מבחינתי אין מנוס מלהגיד את זה שוב, כדי שתהיה פה מדינה ואין זה חשוב לאיזה כיוון היא תתקדם מול הרשות הפלסטינית, החמאס או איראן, כדי שישראל לא תהיה אפיזודה חולפת, הדבר העיקרי שאנחנו צריכים לשמור עליו הם ערכי הדמוקרטיה וזכויות אדם. מהדברים האלה נגזרת הלגיטימיות של המדינה וכל צמצום בדמוקרטיה כמוהו דווקא כפגיעה אמיתית ומוחשית בבטחונה. אבל הדיון הזה, למרות הרלוונטיות שלו, נתפס כהזוי או לא מספיק חשוב. עזבו, אני אוכל אח"כ להגיד "אמרתי לכם" וככה לא אעזוב את קן הצדקנית המעצבנת החמים והאהוב שלי.

מה שבטוח זה שנושאים חשובים באמת כמו הכלכלה, הרווחה, החינוך, הבריאות, הגז, וגם הסכסוך הישראלי פלסטיני אינם עולים על סדר היום כפי שראוי היה שיעלו. מה כן עולה? הנאום של נתניהו בארה"ב, בקבוקי מחזור ובקבוקי שתיה, מעון מתפורר ודו"ח מבקר. אז בואו נדבר על זה, נתניהו יכול לקרוא לזה ספין, זה לא משנה את העובדה שיש כאן ראש ממשלה שבוודאי לא יודע לנהל את משק הבית שלו, והעניינים שם מתנהלים מתוך בוז לניהול תקין וסליחה שאני אומרת את זה גם לחיסכון. 

לקרוא על הדו"ח והממצאים בו תוכלו במרבית העיתונים, אתם לא צריכים אותי בשביל זה. אבל הדיסוננס בין הצורה בה מנהל ראש הממשלה את הוצאותיו והנהנתנות שעולה מהם בתקופה בה מרבית הציבור לא סוגר את החודש, מגרד אותי וצריך לעורר בכולנו ספקות. עזבו אתכם מפלילים, זו לא הנקודה, הנקודה היא האחריות המצופה מראש ממשלה, קבלת ההחלטות ויותר מכל האמינות. ממה שיוצא לתקשורת אין לנתניהו אף אחד מהדברים האלה. 

האיש שיצא לבחירות בגלל "משילות" בעוד שהיתה לו משילות ובגלל "פוטש" שמעולם לא היה, הוא אותו האיש שהוציא לפועל תוכניות מגירה צבאיות בגדה בגלל "חטיפה" כשבעצם כבר ידע שזה רצח, הוא אותו האיש שיצא למלחמה בחמאס בגלל הסלמה בירי טילים כשבכלל לא הייתה הסלמה, הוא אותו האיש שמותם של 500 ילדים הוא לו אך ורק נזק היקפי, הוא אותו האיש שהביא במתכוון לפגיעה ביחסים עם ארה"ב, הוא אותו האיש שקורא לבאר שבע בירת הסייבר אך דופק את הפריפריה כולל באר שבע, הוא אותו האיש שמבקש לא להכניס את זוגתו למערכת הבחירות אך משתמש בה כל הזמן, הוא אותו האיש שבחוסר רגישות אופייני צוחק על נושא בקבוקי המיחזור כי הוא צוחק עלינו, הוא אותו האיש שמסית נגד ציבור שלם מאזרחי המדינה וקורא לאבו מאזן מסית, הוא אותו האיש שלא מתייצב מול התקשורת עם פרסום הדו"ח ושולח את דובריו לדבר על בית הנשיא רק כדי להסית את הדיון, הוא אותו האיש שלא רואה אתכם ממטר, הוא אותו האיש שהגיש לך שש שנות כישלון ומסביר שלא בו האשם ומבקש מאיתנו לבחור בו שוב.

שום דבר טוב לא ממש יצא מתקופת שלטונו של נתניהו. זה האיש. השאלה היא כמה אנחנו יכולים להיות מטומטמים ולבחור בו שוב? אין מנוס מלשהתמש שוב במשפט (הגם אם קלישאתי) של איננשטיין: שני דברים הם אינסופיים - היקום והטמטום האנושי. אם נתניהו יהיה שוב ראש ממשלה גם נוכיח את תורת היחסות הפרטית - מערכת ייחוס שנעה במהירות ולא רואה את מימד האורך שלה שמתכווץ בעיני המתבונן מבחוץ. 

המקום הפיזי והמקום הנפשי - סימטריה וא-סימטריה

כללי אך מתמקד

כשהייתי בצבא למדתי טריק מעניין במסגרת הקורס הצבאי שעשיתי, שאני לא סגורה על זה שהוא עובד תמיד, אבל הוא בהחלט לא רע ואפילו עזר לי אי-אילו פעמים. הרעיון שעומד מאחורי הטריק הוא שלאנשים לפעמים קשה לדבר על דברים ספציפיים ולכן דווקא שאלה כללית יותר, במקום שאלה ספציפית, תסייע להם להוציא את מה שמטריד. זו פסיכולוגיה בגרוש, אבל על מרבית בני האדם היא עובדת. אם השואל קשוב מספיק הוא יוכל להבין המון על בן שיחו, כי הנקודות שהוא מתייחס אליהן בתשובה מעידות על הלוך רוח ופרספקטיבה, והבנתם יכולה לסייע רבות לשואל להתכוונן. סביר להניח שיש בשאלה פתוחה ורחבה יותר מעין ריחוק פסיכולוגי. ההרחקה המדומה הזו מאפשרת דווקא התחדדות ופוקוס, מעבר לעובדה הבסיסית ששאלה רחבה יותר מעוררת פחות אנטגוניזם. יש לה אפקט שקצת מזכיר את אפקט ה"זר ברכבת", היא פחות מאיימת משאלות ספציפיות, בעיקר אם הן נוגעות גם לאנשים אחרים, בטח כאלה ששני הצדדים מכירים.

אז גם פתחתי פוסט ללא שהיות והקדמות מיותרות וגם השארתי אתכם תוהים לאן אני מובילה אתכם. תסמכו עליי, הכל עוד יתברר.

בשישי נהניתי משיחה ארוכה עם אחותי, שבדיוק כמו הבנזוג, הבכור, המרכזית וקטינא, זכתה לכינוי הספרותי אחותדתייה (בכל זאת אנחנו ארבע). זה לא משהו חד פעמי, אדרבא בשישי חברות הטלפוניה השונות נהנות מהשיחות הבינ-משפחתיות המרובות הנהוגות במחוזותינו. היה לי ברור שיש משהו שהיא רוצה לדבר עליו, אבל מרוב חששות לדבר על מישהו שלא בפניו או כל מיני איסורים שכאלה, היה לה קושי לבטא את עצמה. ואז נזכרתי בטריק. הפעם זה עבד. לא דיברנו על אנשים ספציפיים, דיברנו אך ורק על תחושות אישיות. זה הוביל לשיחה מרתקת לנושא המושג מקום.

אקדים ואומר (שזו דרכי להגיד, תנו לי רגע להאריך) השיחה בין שתינו לרוב זורמת, זה לא סותר את העובדה שלי מאוד קשה לבחון את עצמי שוב ושוב כדי לא לומר משהו שחלילה יפגע. לזכור לא לומר מילים מפורשות כמו "אלוהים", לא להפגין את האתאיזם שלי. לא, לא מסתירה לא משנה, אלא מתנסחת בלי להכאיב. לא אכפת לי שהיא לא משנה את הלקסיקון שלה, אני לא מחפשת כאן משוואה חד ערכית, העולם שלי יכול להכיל את העולם שלה, לעולם שלה הרבה יותר קשה להכיל את שלי, הם מתנגשים. בעיני זו סוג של מגבלה שאני לא צריכה לעמת את אחותי איתה, היא משהו שאני יכולה לעמוד בו בעצמי. אני יודעת שלמרות שהיא שמחה בשבילי, היא בטוחה שחיי יהיו עוד טובים יותר עם אכניס אליהם אמונה, בעוד שאני יודעת שעל אף אמונתה חייה מלאים בשבילה. מה שמעמיד אותי בעמדה נוחה יותר לדעתי ומאפשר לי להתחשב.

המעגלים החופפים יוצרים מרחב משני וסימטרי

חזרה ל"מקום". זה התחיל משיחה על הבדל בין המקום הפיזי והמקום הנפשי שאנחנו נותנים לבני האדם שבחיינו. זה המשיך באופן אינטואיטיבי לזה שביהדות "המקום" הוא כינוי לאלוהים. לא סתם יש שאיפה להגיע לחיבור לב ונפש - שעולם המעשה והעולם הרוחני יגעו זה בזה. האמונה באל והשמירה על המצוות אמורות להפוך אותך לאדם יותר טוב (למי שמאמין). סליחה על ההסבר הפשטני והקצר, אבל אם נמשיל שוב למקומות שאנחנו נותנים לאנשים, הרי שהמקום האידיאלי הוא כשהמקומות לחלוטין מקבילים זה לזה ויוצרים מרחב משני שהוא סימטרי. לדעת ליצר חפיפה בין המקום הנפש למקום הפיזי זה אידיאלי אבל לדעת להבחין בין שני המקומות יכול לסייע במצבים המאתגרים יותר של מערכות יחסים, באלה הפחות מאידיאליות.

בעיני ככל שהמקום הפיזי והמקום הנפשי חופפים כך המקום שלנו במערכת היחסים הוא ברור יותר. הקושי מתחיל פעמים רבות במקום שאין קורלציה, או סימטריה במקרה האידיאלי, בין שני המקומות. דמיינו שהמקום שאתם נותנים הוא עיגול, עיגולים החופפים זה לזה בנקודות הציון אך מקבילים זה לזה במרחב הם סימטריה אידיאלית. הסימטריה גם נותנת יציבות שמעניקה שלווה, אך מה קורה במקומות שאין סימטריה ואחוז החפיפה הוא נמוך? זה מקום הרבה פחות יציב ומטיבו ייצור לחצים. מכיון שלא ניתן לבנות על שיתוף פעולה עם הצד השני במשוואה, יש להוריד באופן עצמאי כמה שאפשר יותר גורמי לחץ, אצלי זה לנסות לצמצם את המעורבות הנפשית בסיפור.

במצבים בתוך מערכת יחסים כשאני מרגישה שיש לי יותר מדי תפקידים ולא נוח לי עם זה, לרוב אני יכולה לטפל בזה לבד ו/או במשותף או לנתק את הקשר. הבעיה מתחילה בקשרים שאינך מנתק (מאלף ואחת סיבות) אך שבהם גם אין עם מי לשתף פעולה. וזה קורה. במקרה זה כמות התפקידים הנדרשת ממני יכולה להיות מציפה, קשה וסוחטת. במקום לתת לזה לשקוע בי, אני פשוט מצמצמת את המקום הנפשי כדי שזה לא יפגע בי ועוברת למוד אוטומטי לביצוע התפקידים וגם אותם אני לומדת לסנן. לא כל תפקיד שמישהו מפיל עליי, אני בהכרח מוכרחה לקחת על עצמי. 

כאשר החפיפה בין המקום הפנימי לחיצוני היא גבוהה יחסית, מבחינתי זה אומר שאני מרגישה נוח בתוך מערכת היחסים. ניתן להשוות את זה לקירוב מקסימלי בין שני הערכים המדידים: ככל שנמקם אדם מסוים בעולם הגשמי בחפיפה למקום שלו בנפש, יתאזן אלמנט אי הוודאות ומכאן גם את הלחץ במערכות היחסים. ככל שיותר תפקידים נכפים עליך, סביר להניח שרגשות שליליים יצוצו מתוך האינטראקציה, אם לא תגיע לאיזון מול הצד השני של מערכת היחסים הקושי של המקום בעולם החיצוני יתבטא גם בקושי במקום הנפשי. וכמובן אם נדבר גרפית חוסר סימטריה בין העיגולים (עיגול מקום הנפש ועיגול המקום הפיזי) יביא לצורה לא סימטרית ולא יציבה. יש המון דרכים להתמודד עם זה, אני למדתי שהדרך הטובה עבורי לעשות את זה, בהנחה ש"עשה זאת בעצמך" היא הגישה מחוייבת המציאות (היינו בלי שותף), היא פשוט לצמצם את המקום הנפשי, למדר ולהשאיר את הבעיה הזו של האדם האחר בצד שלו ולצמצים היקף נזקים במרחב האישי שלי.

יש בעולם יותר מדי דברים של אחרים שאנחנו מכניסים לחיינו ובכך מסבכים אותם יותר. ככל שנצמצם את המקום הנפשי אצלנו, ככה זה פחות יצרוך אנרגיה ותשומת לב ויפחית את הערכים השליליים לדעת שהמעגלים הללו של מקום ושל נפש הם נתונים לשליטתנו מקל לפחות עליי, על ההתייחסות ובעיקר על ההתמודדות. ואולי מה שרציתי להגיד זה שבעיות של אחרים, הן בעיות של אחרים ולפעמים כשאין ברירה אלא להתמודד איתן, אז הכי טוב לנתק קצת את הנפש, או כמו שקראתי לזה כשהארכתי - לצמצם את מעגל הנפש והשאיר את זה הפיזי על המינימום. בטח כבר אמרו את זה קודם, לי כידוע, זה באמת לא משנה.

שולה אלוני ואלבר קאמי - המפגש שמתנהל במוחי

כל כך הרבה דברים קורים שהייתם מאמינים שלא אפסיק לכתוב, בכל זאת זה לא סוד שיש לי דיעות על כל דבר. כל השבוע היה רצוף בהתחלות של פוסטים שלא ממש מגיעים לסופם ובאופן טבעי גם לא לפירסומם. הסיבה לכל זה היא פשוטה כי כל פעם שאני מתחילה לכתוב על התרחשות מסויימת, אני חוזרת שוב ושוב לאותה נקודה. אם זה מעייף אותי, זה וודאי יעייף אתכם. אז השאלה היא מה לעשות - לעייף אתכם? לא לעייף אתכם? לעייף את עצמי? מה? ברגעים כאלה איכשהו אני חוזרת לשולה אלוני. לא כי אני משווה עצמי אליה - קטונתי, אלא משום שבמידה רבה היא נדבך חשוב בעיצוב מי שאני היום והיא בהחלט אחד מהמודלים לחיקוי שאימצתי. היא ידעה להילחם, היא גם בטח לא היתה נכנעת וממשיכה לומר את משנתה באדיקות שוב ושוב.

רגעים כאלה מובילים אותי לעיין בספרון של אלבר קאמי "מכתבים לידיד גרמני". חוץ משולה, רק אני ובנהזוג נגענו בספר הזה מאז שהיא נתנה לי אותו. ואני חוזרת אליו הרבה, מדמיינת קצת אותה מדברת אלי דרכו (אין צורך לאשפז אותי - תודה). יש המון עוצמה במפגש הזה בין הקריאה בקאמי והזכרונות משולה והשיחות שלנו על הספרון הזה, רגעים שלא אשכח והם שם עם כל מבט מרפרף, עם כל דפדוף. כמו מצפן חיצוני שמכייל מחדש את המצפן הפנימי שלי.

ארבעה מכתבים בסדרה כתב קאמי והם התפרסמו במסגרת העיתון Combat  של המחתרת הצרפתית שהוא היה עורכו. יש הטוענים שהוא כתב אותם להיידיגר שהצטרף לתנועה הנאצית, את היידיגר קאמי איבד אבל הרוויח את סארטר (פרט טריוויה בלתי חשוב בעליל). המכתבים האלה במידה מרובה הם סוג של מצפן שלי ואפילו מקור של כוח. היכולת של קאמי להעביר את האמת שלו במכתבים האלה, את המוסר הבסיסי שהוא נר לרגליו, מעוררת השראה (כן, ממש כך). המכתבים האלה, הגם שנכתבו בתקופה חשוכה ביותר בהיסטוריה, הם לחלוטין נצחיים בעיני. קאמי מתאר לא מאבק בין צרפתים לגרמנים, גם לא מאבק בין אומות, אלא מאבק בין תודעות מחשבה. קאמי בעצם טוען שיש משהו שהוא גדול יותר מתחושת הלאומיות או כל תחושה קהילתית/שיוכית, שיש ערכים שהם מעבר לאידיאולוגיה כזו או אחרת ועל זאת צריך כל אדם להיאבק. הצדק כערך המוסף שלנו כבני אדם, אם תרצו.

בעיני הטענה הכי חשובה של קאמי, ואני משתמשת פה בחירות הפרשנית שלי, היא כזו - לאדם יש החופש לבחור, אבל כדי לאפשר לי לעשות את בחירות אישיות אני (כל אדם) צריך להילחם למען ערכים מופשטים יותר, אוניברסליים יותר, למען זכויות אדם, חירות ודמוקרטיה. הבחירה הראשונה שלנו לפני כל שאר ההגדרות, לפחות מהקריאה שלי את קאמי, היא קודם כל הבחירה במשולש הזה של צדק, שוויון וחירות. זה היה המאבק אז, כמו שגם זה היה המאבק לפניו ואחריו.

בעיניי זה המאבק שלנו עכשיו. השיח הציבורי היום, בו אנשי ימין, כמו נתניהו ובנט, מסמנים את מחנה השמאל כבלתי לגיטימי, הוא בעיני קריטי ולא בגלל שאני שייכת למחנה הזה של הלא לגיטימיים, לא ציונים, אנטי-ישראלים. אני מאמינה באמונה שלמה בדיעות שלי ולא ממש משנה לי איך אסומן. להפך, לפי מצב העיניינים נראה לי שיהיה לי הרבה יותר נחמד אם יפנו אותנו לאיזה גולאג שמאלני. אבל הנקודה היא שלתחם את מגבלות השיח הפוליטי זה לדפוק יותר ממסמר אחד בארון הקבורה של הדמוקרטיה.

כבר שנים שיש כאן שלטון שעושה בשמי דברים שמגרדים אותי מבפנים ועשים לי חררה, ולא משנה אם אצא נגדם או לא הם נעשים גם בשמי כישראלית, ועדיין אני בוחרת לחיות כאן ואני לא עוזבת ואני אפילו אזרחית ממש טובה. ועדיין, ולא משנה מה הסדר, בהגדרות שלי את עצמי תופיע ההגדרה "ישראלית". אני מקבלת את הדין שמרבית הישראלים לא רואים את הדברים כמוני, אני לא מתנגדת למשטר, הולכת להפגנות ולא עוברת על החוק בשום צורה. נראה שהבחירות האלה באות לא רק לסמן אותי כ"הם" ו"לא לגיטימית" אלא באות להשתיק את הקול שלי, להדיר אותו מהנורמות המקובלות. זה כבר משהו שצריך להדליק אורות אדומים לכולנו, אם לא תהיה פה דמוקרטיה, שום טוב לא יצמח מזה. במקום שמצמצמים שיח, הלכה למעשה תצומצם הדמוקרטיה. אין שום דוגמא בהיסטוריה שמשהו טוב יצא מתהליכים שכאלה.

הבחירות האלה, שעולות למשק הזה המון כסף, הן בזכות מנהיג שביקש מלכתחילה יותר "משילות", שבוחן חוקי יסוד שעלולים לסכן את זכויות האדם בישראל, שמכנה לפני בחירות חלקים שלמים מהאזרחים כ"הם", "הם" הוא אף פעם לא חלק מ"אנחנו". כל אלה חוברים מבחינתי לתמונת מצב בה ישראל נדרשת למעשה לבחור האם היא תיתן לגיטימציה לאיש כזה לנסות שוב את מזלו בלשלוט עלינו, אולי הפעם עם ממשלה יותר נוחה, כזו שתאפשר לו לעשות "סדר" ולגרום לכולנו לדקלם אחריו מהם גבולות השיח שמתיר המנהיג (טוב, אווה קיסר זה מיוון, ושם הדמוקרטיה התחילה, לא?). העובדה שאנחנו בכלל מוכנים לשקול את השיח הזה שמתווה ראש הממשלה, תכל'ס יש לומר מאמצים את השיח, היא הרבה יותר ממעציבה ו/או מדאיגה.

הסיפור האחרון של פרס ישראל רק ממחיש את זה שוב, נתניהו לא מדבר על איזון פוליטי, הוא משתמש בז'רגון של איזון פוליטי ובעצם מצהיר על פוליטיזציה - לא עוד שופטים מכהנים או מועמדים שאינם דוברים את השפה שמקובלת על נתניהו. זה מה שנתניהו אומר, אבל אל תדאגו, הוא ימשיך להטות את זה ככה כדי שזה יראה כאילו זה "ממלכתי", רק שאין שום דבר ממלכתי בראש ממשלה שרואה בחלק מציבור האזרחים "הם". אני לא טוענת שאין צורך לבחון מחדש את נושא ועדות השופטים של פרס ישראל, אך זה לא יכול להיות בשם דעות פוליטיות, זה לחלוטין לא רלוונטי לנושא הפרס. נתניהו מתמרן אומה שלמה להעדיף לאומנות ותחושת ביחד על פני העדפת המכנה המשותף לכולנו, זה שלא צריכה להיות בו מחנאות פוליטית, ערכי הדמוקרטיה. 

דמוקרטיה. זה כל הזמן הנקודה הזו. כן. ככה בכלל הפוסט הזה התחיל.

וכמעט שכחתי שהבטחתי ליוגב רבל שאזכיר אותו בסוף אחד הפוסטים שלי, בכל זאת הוא היה הראשון שענה נכון על איזו חידה מתוחכמת (או שלא) שלי וחיכה ממש בסבלנות עד שיצא הפוסט הזה. תודה

יער או קפה - השאלה הרטורית

תכל'ס הייתי אמורה עכשיו להיות במכונית בדרך לפעילות ביער ואין זו סתם פעילות ביער כי אם פעילות עם ההורים ביער, כאילו לא די בזה ששבוע שעבר (אולי שבועיים אבל זה עוד כואב, אז מי זוכר?!) הייתה פעילות עם הקבוצה של המרכזית. הפעילות הזו ביער מקסימה בעיניי, בדיוק בגלל זה רשמתי את הילדים, את הילדים לא אותי. לי כבר מאוחר מדי כל הקטע הרוחני הזה, הציניות כבר קנתה בי אחיזה מזמן. שבוע שעבר המדריכה החדשה של המרכזית ביקשה ממני להפסיק לדבר (כן, שאני. אפסיק. לדבר. לזכותה יאמר שאנחנו לא ממש מכירות) כי הילדים צריכים את כל הכוונה שלי כדי להדליק את האש (לא, לא עם מצית, או גפרור, גם לא עם אבני צור, אלא בחיכוך של מקלות עץ זה בזה עד שיצא ניצוץ), מלמלתי לאימהות שהיו איתי שממילא אין לי כל כוונה לעזור. אני חוששת שזה לא מצא חן בעינייי המדריכה. שלא לדבר על הרגע שהיא העבירה קערה מלאה תרמילי אפונים מגינתה וביקשה שכל אחד יאכל רק אחד כדי שישאר לכולם. אני את שלי תרמתי לטובת הכלל. זה בסדר, קליפות תפו"א זו החגיגה האמיתית של העדה שלי (נו, די זה נאמר לשם הצחוק ותפסיקו עם כל המאבק העדתי הזה לרגע). 

מקל לימבו
יו נואו

אני אבהיר - הפעילות הזו ביער מדהימה בעיניי, אני באמת ובתמים רואה עד כמה הילדים נשכרים מזה. המדריכים נהדרים ומלאים באהבה (לטבע, לאדם, לרוח, למים, לאש, לאוכל טבעוני, לישות כלשהי - הבנתם את העניין) ונתינה לילדים. אני ממש לא מתחברת לזה וזו בדיוק הסיבה שאני שולחת את הילדים לזה, כי אני נותנת דברים אחרים ותחושת השבט שיש להם שם היא נהדרת. אני לגמרי בעד, אבל חלק מהעיסקה הוא שאני רק שותפה חיובית, זהו. רק שזה מרגיש שכל פעם שנדרשת התערבות שהיא מעבר שכאילו מישהו מגביה את רף הסבלנות. לא פשוט ומעולם לא אהבתי לעבור מתחת למקל לימבו, טוב בעצם קצת. אני עושה הכל כדי לא להעביר את הציניות בנושא הזה לילדים, אבל כל המפגשים שכוללים אותי קצת הורסים לי את כל ההתקדמות. מודה. עוזבת. תנוחם? אני באמת משתדלת.  

כך או אחרת, נדרשת מידה רבה של אכזריות לקבוע פעילויות עם ההורים שבוע אחרי שבוע ללא כל הפוגה. בגדר תדע כל אם עברייה כי היא שולחת את ילדיה לחוג של שלוש שעות כדי שהם יהיו בחוג בלעדיה במשך שלוש שעות, ובעיקר, כן בעיקר, אם אלה ילדים בחינוך ביתי. הצלחתי דווקא להדחיק את זה עד שאתמול קיבלתי איזה 7 מיילים לתזכורת מה שעבד מצויין עם התוכנית לפיתוח העוינות שלי. אבל קמתי בבוקר עם המון רצון טוב, והכנתי הכל, הבכור התעורר ללא כל בעיה, השניים האחרים סירבו להתעורר ובחיי שניסיתי, אחרי שלהעיר אותם בעדינות ולהגביר את קול המוסיקה (כן, זה עם המוסיקה הקלאסית - אחלה פתיחה של בוקר, דרך אגב) לא עבד, אפילו עברתי לרטוריקה הזולה של שירי פלוצים (יו נואו, נפיחות - אל שאלו, אבל זה עובד. בעצם כדי לא לתת לכם חלילה לדמיין שמפליצים פה אני אסביר - זה להמציא שירים על פלוצים במנגינות ידועות. מה שגורר דקות ארוכות של צחוקים). משזה לא עבד לא היתה לי ברירה אלא להכין לי עוד קפה וככה מצאתם אותי. שותה קפה במקום לצאת ליער, אבל כותבת על זה.

מפה לשם, אני כבר בקפה אחר. אני לא יודעת איך זה קרה ולולא הייתי אתאיסטית וודאי הייתי מברכת אל כלשהי, לשמחתי הילדים החליטו שלמרות שהיום של התחנות ביער הוא באמת מקסים, הם דווקא ישמחו ליום של שקט. הרבה שקט לא היה להם כי הם כבר סיימו עבודה אינטראקטיבית על קשב במדעים וגם למדו חשבון, אבל לפחות לא היינו ביער וככה למדנו עוד שיעור חשוב שנקרא תיעדוף והפעלת ביקורת שיפוטית וזה לא פחות חשוב. עכשיו הם עורכי הצגות פליימוביל בחדר ליד וזה די כיף לנצל את זה שהם גדלו ולא צריכים אותי לקפה וכתיבת פוסט חסר משמעות (מרפררת לפוסט האחרון). תכף אני אכנס להכין צהריים והם יעברו לזמן שחמט ואז הם ינצחו אותי אבל יגידו לי שאני משתפרת. 

לנושא שיקול הדעת, עוד חמישה שבועות ויום לבחירות, מן הסתם עוד יהיו פוסטים פוליטיים ואם כבר יצא אחד בלי אז למה לא לתת לו. אבל רק במאמר מוסגר כי בכל זאת אני חייבת. יש נושאים רבים שצריכים לעלות לסדר היום ולא עולים. זה לא הנאום הצפוי בקונגרס, לא הבקבוקים או ריהוט הגן, או אם ידיעות אחרונות תוקף את ראש הממשלה המסכן שאין לו אלא לסמוך על שלדון, זה לא, הבחירות הקרובות הן על עתיד הילדים שלנו ולא רק מול איראן וחמאס, אלא קודם כל על האפשרות בכלל לחיות כאן. זה הזמן לדבר על זה ולנער קצת את העניינים, בטח לא לכתוב פוסט על איזה מזל שלא יצאתי ליער ושתיתי הרבה קפה. אופס. אבל כיף לי, שתדעו, אם לא מדברים על פוליטיקה. 

השלמה שלמה של סדקים מודבקים

בשבוע שעבר, כשפתאום נזכרתי לבדוק דואר, מצאתי הזמנה לרשום את קטינא לכיתה א'. זה מצחיק כי הוא קטינא וכיתה א' זה כבר גדול והוא הרי, נו הוא קטינא. זה לא הגיוני שקטינא יעלה לכיתה א' למרות שאני יודעת בן כמה הוא בדיוק. אז ברור שאני לא רושמת את קטינא לבית הספר והוא, כמו אחיו, יישאר בחינוך ביתי, זה עדיין לא משנה את העובדה שקטינא עולה לכיתה א'. ולא משנה איך נהפוך את זה, זו נקודת ציון. נקודות ציון מעמתות אותנו עם קו הזמן של החיים, שאיכשהו בגלל שאנחנו עליו אנחנו לא מצליחים להבין אותו לאשורו עד שאנחנו מגיעים לנקודת ציון שהן לרוב מותנות חברתית או אישית. את מה שמתקדם איתנו, אנחנו פחות רואים, אולי קצת נעצרים בימי הולדת, אבל הם מתקדמים יחד איתנו כך שהמהות הזו היא חמקמקה לעיתים. נקודות ציון עומדות על קו הזמן ואתה יכול לבחון אותן במנותק.

זה שקטינא עולה לכיתה א' הביא אותי שוב לחשוב על תינוקות, כי לא משנה איך מסתכלים על זה כבר הרבה זמן אין למעשה תינוק בבית, אבל האישור הרשמי הזה של ילד שעולה לכיתה א', איך בכלל כבר הגעתי לפה? את ההחלטה שקטינא אחרון כבר עשיתי, בעצם עשינו. אולי זו הידיעה שזו הישורת אחרונה, אם לא עכשיו, כבר לא יהיה בבית הזה עוד תינוק וזה לא משנה שרציונלית אני לא רוצה עוד תינוק. בניתוח קר ברור לי שזה לחלוטין לא מה שאני/אנחנו צריכים עכשיו, אבל השקלול הזה אף פעם לא לוקח בחשבון את התחושה הנפלאה של להיות בהיריון (כן, אני מאלה. לא, לא היו לי בחילות. כן, אני מתנצלת. בעצם דווקא לא), של לידה (כן הלידות שלי לא היו קלות. כן טבעיות. כן אלה בכל זאת היו 3 חוויות מדהימות של התחברות אל העצמי. לא בקטע ניו אייג'י אלא בקטע של עוצמה אישית), את הריח של תינוק, את העור הקטיפתי, את ההנקה, להחזיק תינוק. כל אלה לא נכללים בחשבון ולא משנה כמה הם תמיד יפרטו על המיתר הלא נכון. תכל'ס הם גם ממש לא סיבות טובות לעשות עוד ילד, מקסים ככל שיהיה. 

אני לא מהנשים ש"מתכווצות להן השחלות" (בכלל מאיפה המושג הדבילי הזה?), אני לא רואה תינוקות אחרים ורוצה, זה הקטע הזה עם התינוקות שלך. יש אינספור סיבות טובות ונכונות ללא להביא ילד עכשיו. ילד אומר להחליט מראש כנראה על ניתוח קיסרי לדוגמא (לא ניכנס לסיבות) ומי רוצה ניתוח קיסרי? ילד זה גם המון שיקולים כלכליים שמצטרפים להם והרצון לתת לילדים שכבר יש כמה שיותר ולא פחות. ילד זה גם הויתור על החרות הזו שיש בילדים שמתבגרים שהיא כבר כמעט בהישג יד שוב עכשיו ותינוק חדש, מופלא ככל שיהיה, זה מדרון חלקלק מאוד. ואחרי כל זה ברור שיש עדיין "ועדיין" בכל פעם כשחושבים על תינוק. מצחיק כי כבר חשבתי שאני שלמה עם זה. אבל כנראה שלהיות שלם זה תמיד עם איזה סדק. הסדק שמודבק. המקום הרגיש שנפתח ובוחן אותך מחדש, זו היכולת שלך לסגור אותו מחדש ולחייך שמעידה על הכוח שבתוכך לפקפק ולהשלים.

ההצפות האלה של עימות מול הבחירות שלך בנקודות זמן ספציפיות יכולות להיות לא פשוטות. בעיקר כאשר באמת חשבת שהשלמת את התהליך. זו חייבת להיות ההכרה הרשמית הזו שקטינא ממש אבל ממש לא תינוק ולא פעוט שגורמת לכל זה לצוף שוב מחדש. זה להיות אמא לשלושה ילדים בגילאי בית ספר (שזה אגב, 3 תוכניות לימודים שאני צריכה לכתוב לשנה הבאב ולהגיש למשרד החינוך - מה אני כותבת בבלוג בכלל? אני צריכה להתחיל לעבוד על זה). זה להבין שזהו, אני כבר כנראה לא ילדה, טוב, אם יומולדת 40 לא עשה לי אתה זה, אולי ההכרה הזו כן? מי יודע?! דרך אפשרית לנצח את זה זה להגיד שתמיד יגיע הרגע שהילד האחרון באמת כבר גדול אז כדי לגמור את התהייה בנוקאאוט כבר בסיבוב האחרון בהחלט, לפי בחירה כמובן. אני בחרתי - 3.

אז, הנה איווררתי את זה שוב, הדבקתי עוד קצת בצדדים שנסדקו. אני קרן הבר בדעה צלולה מכריזה שאין לי ברירה אלא להכיר בזה שאני אמא לשלושה ילדים גדולים ויש לקוות שאני גם באמת אפנים את זה. נראה לי שבזאת דנתי את קטינא להיות לנצח קטינא... רק חכו לפוסט כשהוא יתחיל אוניברסיטה. אבוי

הזדעזעות פנימית

היום אני יודעת הרבה יותר על זעזוע מוח, שאלו אותי למה. ובכן, מה לא ברור? כי יש חשש כזה שאולי זה מה שיש לי. תשאלו איך הגעתי לזה? ברור שאני ארצה לספר לכם, אני רק מחפשת תירוץ כידוע לדבר על עצמי. אז זה לא סוד שלא הרגשתי טוב כמה ימים, רק שביום שישי בערב הלכתי להתקלח (אני מבטיחה לכם שזה לא מקרה מבודד), ירידה מהירה בלחץ הדם (פאוזה של פולניה - וגם ככה יש לי לחץ דם נמוך) הבהירה לי שכדאי שאצא. מה שאומר שבכל זאת היה כאן שיקול דעת (די לקטרג). התיישבתי וקראתי לבכור שיקרא לאבא וכשהוא שאל למה הספקתי עוד לחשב שזה לא הזמן להסביר או להדאיג וגייסתי את הטון הכי רגוע וברור שלי כדי להוציא משפט לא אופייני כמו: "כי ביקשתי". זה עשה את שלו והבכור יצא לשליחות בלי להתפלסף יותר. עד שהבנזוג הגיע הצלחתי לצאת מהמקלחת, להתעטף במגבת ובמקום להתיישב לנסות להגיע למיטה בכל זאת (טוב, כאן כבר לא ממש הפגנתי שיקול דעת, מודה). כשהוא מצא אותי כבר הייתי מעולפת על הרצפה ומזל שהיתה מגבת מסביב לראש כי כנראה שזה ריכך את המכה.

לא רוצה לחשוב מה עבר לו בראש כשהוא ראה אותי ככה ערומה, רטובה ומחוסרת הכרה על הרצפה, אבל הבנזוג הוא מאלה שלא מאבדים עשתונות. הוא העיר אותי, שאל שאלות לבחינת הקוגניציה והעביר אותי למיטה, הראש היה כבד וכואב, אבל כאילו שזה לא מספיק רפלקס הגאג נכנס לפעולה. הספקתי לבקש שיביא דלי, הבנזוג היה ממש מהיר אבל לא מהיר מספיק. למרות שניסיתי להתאפק (זה לא הזמן לדבר על העכבות שלי, אבל במקרה הזה אני חושבת שכל בר דעת היה מנסה להתאפק) הצלחתי לגרום לנזק היקפי משמעותי בכל חדר השינה, אני בהחלט לא חושבת שהצלחתי לפספס משהו וחדר השינה שלנו גדול למדי.

הייתם מאמינים לי אם הייתי אומרת שהלכתי להתקלח אבל אודה ולא אבוש שלא העלתי את זה בכלל על דעתי ולכן מגבונים לחים היו המקסימום שיכלתי לגייס וגם זה עם עזרה. התנגבתי לאט על המיטה והתלבשתי, הבנזוג התחיל בניקיונות ולכרכר סביבי ואני קיבלתי את מנת הדרמה להרבה מאוד זמן, מזמן שלא הייתי כל כך במרכז העניינים. הילדים היו עסוקים ואנחנו לא היינו דרמטיים, אז את הסיפור הם קיבלו רק אחרי שכבר נחתי במיטה, אחרי שהצלחתי לקום, לצחצח שיניים, לשטוף פנים ולחזור למיטה. היה להם הרבה יותר קל לראות אותי, כי כבר הייתי לבושה ועם מעט צבע בפנים, אבל גם הרבה יותר בלתי נתפס לנסות ולהבין מה קרה.  

מוזר פתאום להיעצר בלי שום הכנה מראש, זה מאוד מפתיע ולא מתוכנן וביננו מה שהכי מטריד אותי זה שזה בכלל לא קביל להיות אמא ולהתעלף. מה זאת אומרת לאבד הכרה כשאת צריכה להיות כל הזמן שם? אל תענו, זה נאמר בציניות ובכל זאת זה גם יושב שם - להתעלף? לא במשמרת שלי. אז ברור שאני מנתחת את זה על הצד החד פעמי, מתוך כוונה מוחלטת שזה לא יקרה שוב, אבל המחשבה שזה יכול להישנות ושאז אולי אהיה לבד עם הילדים היא הרבה יותר ממדאיגה והיא בינתיים מאוד נוכחת במחשבות ולמרות שהוכרה כ"מחשבה נון-גראטה" היא עדיין שם. 

סביר להניח שכל אדם לוקח את הבריאות שלו כמובן מאליו, ותמיד אנחנו לומדים להעריך את מה שיש אחרי איזשהו משבר ותמיד מתישהו יש משבר. אני בטח לא יוצאת מן הכלל ולדבר בקלישאות כל אחד יכול. אבל השבר הגופני הזה, עירער קצת משהו בתוכי. נקודת המוצא שלי היא שאני חזקה ויכולה הכל, תחושת התסכול וחוסר האונים של שישי בערב היו חדשים לי ועימתו אותי עם מחשבות שלא טוב לי איתן. אז ברור שהמחשבה השלטת היא להפיק לקחים, לנוח, להתחזק ולעקוב אחרי איתותי הגוף, אבל המחשבות האחרות הן שמנקרות בתודעה משל היו עורב על הכביש. מנסות לערער את הביטחון ומעוררות חרדה עמומה שיושבת טוב טוב על תפקידי כאם.

זה לא עניין של רציונאליזציה, את זה אני יודעת לעשות מצוין, זה כנראה חלק מתופעות לוואי אחרי נקודות שבר. אז אולי החשד לזעזוע מוח יצר אצלי זעזוע אחר, איזושהי הזדעזעות פנימית. מן זרקור להגברת תחושת האחריות הזו שמהותה להיות הורה. את ההבנה שכחלק מהדאגה לילדים, אני מוכרחה גם לדאוג לעצמי ולשים לב. מסתבר שכשאתה הורה, אתה חייב לדאוג לעצמך כחלק מהמטלה הזו של לגונן על הילדים. זה לא שלא ידעתי את זה קודם, זה רק מחדד את הנושא. וכמו כל דבר זה יושב על הלב עד שאתה גומר לעבד אותו, במקרה הטוב זה נשאר במסגרת הפקת לקחים ובמקרה הרע זה מתפוגג עד ששוב קורה משהו שמזכיר.