מהומות ווטס – כרוניקה של קיפוח ידוע מראש

המהומות שהתרחשו בלוס אנג'לס ב-1965 לא היו לשם שוויון, שוויון דה יורה כבר ניתן, רק שדה פקטו הם נותרו כבולים ומדוכאים. זה לא המעצר של נהג שיכור שהבעיר את העיר, זו הזנחה בשם פוליטיקה שרק חיפשה את הלהבה הקטנה שתצית אותה והיא הציתה

לוס אנג'לס בוערת

לפני שהסיפור שאני עומדת לספר התרחש, הוא כבר נכתב, רוצה לומר הכתובת כבר היתה על הקיר, רק שאף אחד לא רצה לקרוא אותה וחבל. אם מישהו היה שם לב היו נחסכים חיים של 34 בני אדם, פציעתם של למעלה מ-1,000, מעצרם של כ-3,500 ונזקים שנאמדו אז ב-40 מיליון דולר (כ-300 מיליון במונחים של היום). רקש אף אחד לא ממש רצה לעשות משהו בנושא ואף אחד גם לא ממש אוהב לדבר על זה. 

כשמדברים על גזענות אמריקאית האסוציאציה היא הדרום הלבן, הבור והגזעני, אבל הסיפור הזה התרחש בלב ההוויה האמריקאית, בלוס אנג'לס מכל המקומות. ואגב הוא קיים גם היום, רק צריך להסתכל.

איפה אנחנו? כאמור בלוס אנג'לס, 11 באוגוסט 1965, חמישה ימים לפני כן הנשיא ג'ונסון חותם על חוק זכות ההצבעה, שנה לפני כן הוא חתם חוק זכויות האזרח 1964, המאבק לשוויון בשיא אם כי עוד ארוכה הדרך. המצב משתפר, לפחות כך זה נראה למי שמסתכל על האירועים מלמעלה, ברמה הלאומית, אלא שבין הרמה 

הלאומית לרמה המדינתית, שנאמר - חיים עצמם, הפער רב.

מרטין לות'ר קינג ג'וניור עומד מאחורי הנשיא ג'ונסון בעת החתימה על חוק זכויות האזרח ב-1964

זה שילוב של מספר גורמים רחבים, אבל אנסה לתת רקע: בשנות ה-30, בעקבות הניו דיל, מתחיל פרויקט לאומי של דיור ציבורי ומתחילים לשווק פרויקטים ללבנים ולאפרו-אמריקאים. מה שנראה כמו רעיון מצוין מביא למעשה לפירוק שכונות המהגרים המעורבות וליצירת הפרדה גזעית במגורים, שלא היתה קיימת עד אז. זה מתעצם בלוס אנג'לס עם תחילת הגל השני של הגירה אפרו-אמריקאית מהדרום בזמן מלחמת העולם השנייה.

התושבים האפרו-אמריקאיים המעטים שהיו בעיר רובם השתלבו במעמד הבינוני ונהנו משוויון, אלא שאז מגיעות למעלה מ-10,000 משפחות אפרו-אמריקאיות ללוס אנג'לס לעבודה בתעשיית הנשק, והן משנות לחלוטין את תמונת המצב. עבודה אמנם יש אך זה לא הכל, הם זקוקים גם למגורים ולשירותים שונים המדינה, כמובן גם בתי ספר. אמנם יש מקום בדיור הציבורי בשכונות לבנות אבל אף אחד לא מעלה בדעתו לשכן שם אפרו-אמריקאים (תקנה 14 עוברת בנובמבר 1964 ונועדה למעשה למנוע את חוק דיור הוגן וקניית נכסי נדל"ן ע"י אפרו-אמריקאים בשכונות "לבנות", היא בוטלה ע"י בית המשפט העליון האמריקאי ב-1967).

לממשלה הפדרטיבית אין ברירה אלא להתערב, אולם היא נתקלת במחאה מקומית חריפה. מה עושים? מתחילים ליצור שכונות נפרדות, אחת מהן היא ווטס, שכונה מעורבת של תושבים לבנים, לטינים ושחורים, שם כמובן לא נרשמה התנגדות. למה זה מוביל? הלכה למעשה לגטו, עד 1958 (לא מצאתי נתונים לפני כן) אחוז האפרו-אמריקאים בשכונה כבר עומד על 95. תחשבו הזנחה – תחשבו ווטס – שכונת עוני, אחוז אבטלה גבוה, אין שירותים רפואיים, רמת החינוך נמוכה, ייאוש וממעבר לפינה החלום האמריקאי הכי מוקצן – הוליווד.

בשנות ה-40 כבר גרים בלוס אנג'לס כ-65,000 אפרו-אמריקאים, לשם השוואה בסן פרנסיסקו חיים אז כ-5,000 אפרו-אמריקאים. הגזענות בלוס אנג'לס בשיאה, יש הפרדה בכל מקום – מגורים, בתי ספר ומרחב ציבורי בכלל. בחמש עשרה השנים מ-1950 ועד מהומות ווטס ב-1965, מתרחשים למעלה מ-100 מקרים של מקרי ונדליזם והטמנת פצצות על רקע גזעי במטרה להבהיל משפחות אפרו-אמריקאיות ולהוציאן משכונות לבנות, מתוכם אגב רק אחד נגמר בהרשעה ורק אחרי שהתובע הכללי של מדינת קליפורניה התערב.

מעצר אחד, היו למעלה מ-3,500

וכך אנחנו מגיעים לשעת לילה מאוחרת, שני אחים לבית פריי, משפחה אפרו-אמריקאית, נעצרים על ידי השוטר מיניקוס ממשטרת התנועה של לוס אנג'לס על נהיגה תחת השפעה. לכאורה, ערב שגרתי, אבל מהפעולה הפשוטה הזו תתחיל מהומת אלוהים. בזמן שהשוטר מעביר את האח הבכור, מרקיט, בדיקת רישיונות ובדיקת שכרות, חומק האח הקטן, רונלד. הוא רץ הביתה, שנמצא רק כמה בלוקים מהמקום. זה לא שהוא מפחד להסתבך, כמו שהוא הולך לספר לאמא ואמא מגיעה והיא עצבנית.

בבדיקה נמצא שמרקיט שיכור ומחליטים על מעצר, אלא שאמא פריי (במקומות מסוימים היא רשומה כרנה פרייס) לא סיימה לשטוף את בנה חסר האחריות ואיכשהו דברים מתגלגלים מהר ולרעה. היא משתוללת ואף קופצת על שוטר, שככל הנראה שלף אקדח והיא פחדה שישתמש בו נגד בנה, וקורעת לו את החולצה, זה עולה לה בחבטת אלה בראש, מרקיט מתנגד למעצר והשוטרים משתמשים בכוח. בינתיים מתקבצים עוברי אורח, דחיפות, עצמים כהים נזרקים, בקיצור בלגן והשוטרים מחליטים לעצור את כל בני משפחת פריי. אבל המקום כבר לא כשהיה, שמועות לא מבוססות מתחילות להתרוצץ, למשל שהשוטרים בעטו בבטנה ההריונית של חברתו של מרקיט, שהשוטרים השתמשו בכוח לא מידתי ועוד.

זה כבר לא משנה, המעצר הוא רק נקודת תפנית, הקש ששבר את גב הגמל. בשכונה, שכבר שנים נאגרו בה ייאוש, קיפוח ועוני, מתחילות מהומות. הייאוש והקיפוח הם לא רק מנת חלקם של אפרו-אמריקאים בלוס אנג'לס, אלא בכלל בצפון ומערב ארה"ב – בניו יורק, פילדלפיה, בוסטון או דטריוט, וזה קורה כאשר כביכול המאבק הפוליטי נושא פרי, אך הקיפוח כל כך שורשי וממסדי שבעצם הנקודה אינו שוויון אלא מימושו. המשטרה מגיעה למקום מספר פעמים באותו ערב ואף מתקבלת במטח אבנים ובטון. זה נגמר במעצרם של 29 אפרו-אמריקאים. אלא שחוסר השקט לא נרגע והמנהיגים המקומיים לא מצליחים להשקיט את הרוחות.

אמנם הרוחות שככו, אך הוא העדיף הרגעה וטיפול על פני הון פוליטי, מרטין לות'ר קינג

ששת ימי המהומות בווטס מתחילים. לפחות 30,000 יוצאים לרחובות באופן פעיל, הם זועקים את הייאוש מהבטחות על שוויון והם בלתי ניתנים לעצירה. ביום שישי, 13.8, כבר מגיעים 2,300 אנשי המשמר הלאומי לבקשת מפקד המשטרה במטרה להשקיט את האזור. אם לשפוט לפי כמות אנשי המשמר שמשונעים יום למחרת, כ-15,000, הרי שהם לא ממש הצליחו במשימתם. על העיר הוטל עוצר. אלה המהומות הקשות ביותר עד אז מאז מלחמת העולם השנייה - 6 ימים של התקוממות, ביזה, שריפות ותקיפות על רקע גזעי. זה לא היה המעצר, זו היתה זעקת מדוכאים שהתפרצה במלוא הכוח.

בעוד עיר המלאכים בוערת, כל העולם התעניין בדיווחים מהעיר ההולכת ונהרסת, מעל 100 בלוקים נהרסו כמעט כליל. 119 קילומטרים רבועים עירוניים שהפכו לזירת קרב מעשנת, כוחות ביטחון משטרתיים מול אזרחים. בעוד המושל הגדיר זאת כמלחמת גרילה נגד גנגסטרים, למותר לציין שלרובם המכריע של העצורים לא היה עבר פלילי, מפקד המשטרה צוטט אומר שאנשים התנהגו כמו קופים בגן החיות. יש להניח שהתבטאויות כאלה בטח שלא הוסיפו לאלמנט ההרגעה. השקט לאט לאט חוסר בגלל המעצרים המאסיביים, העוצר וכמות אנשי כוחות הביטחון שפיטרלו בעיר ולא ממש בחלו באלימות להבהרת הנקודה, שהיא כידוע שמירה על השקט.

ב-17.8 מגיע מרטין לותר קינג ג'וניור, שקטע ביקור בפוארטו ריקו, המהומות כבר שככו כמעט לחלוטין, נותרה רק עיר מדממת ומעלה עשן. הוא הבחין מצוין בהבדל בין המאבק בדרום למה שקורה בלוס אנג'לס, זה לא היה מאבק לשוויון, זה היה מאבק של קיפוח. הוא מגיע ליומיים ובעיקר מקשיב, בסופו של דבר הוא מסכם את המהומות בווטס בצורה הכי נכונה וחדה. הדיכוי הכלכלי, הבידוד החברתי, דיור לא ראוי ותחושת ייאוש כוללת הם שהוצתו בווטס, "מחאתם של אלה אשר הקדמה של העשור האחרון עקפה אותם".

בעיניי קינג, שכידוע דגל במחאה לא אלימה, אלימות לא נתפסה כפתרון לשום קונפליקט, ולמרות שיכול היה להפיק הון פוליטי מהמצב, הוא בוחר להיות ענייני, זה לא דבר של מה בכך. יותר מזה, הוא טוען שאלימות לא יכולה להיות פתרון, לא של לבנים באלבמה ולא של שחורים בלוס אנג'לס. הוא לא חשב שהרקע למהומות גזעי, אלא ראה במהומות התקוממות נגד קיפוח וייאוש של מי שחשבו שזכויות האזרח יביאו עמן בשורה והקלה והתאכזבו. הוא ביקש מכל הנוגעים בדבר לבחון את מידת האחריות שלהם ולפעול לטובת העניין. קינג היה מודאג, לא רק מהמשבר בלוס אנג'לס ובערים אחרות בצפון, אלא גם ממשבר בתוך התנועה למחאה לא-אלימה. אולי בגלל זה עוד לפני שעזב את לוס אנג'לס כבר ניהל שיחת טלפון עם הנשיא דאז, ג'ונסון, לגבי דרכים אופרטיביות לפתרון מהשורש.

הנשיא ג'ונסון ומרטין לות'ר קינג ג'וניור ביחה בבית הלבן ב-1966

100 שנים אחרי שנגמרה מלחמת האזרחים שהייתה אמורה לסיים את העבדות וצאצאי העבדות עדיין נאבקים בדיכוי, באפליה. את העוול הזה לא השכילה לוס אנג'לס לתקן. שנתיים אחרי סיפר מרטין לות'ר קינג ג'וניור שאחד המוחים אמא לו "נצחנו", "מה זאת אומרת "ניצחנו"?" שאל קינג, "34 וארבעה הרוגים מתוכם שניים לבנים, הרי הרגנו משלנו, איזה ניצחון יש כאן?", "גרמנו להם להתייחס", הגיעה התשובה.  

30,000 חיילים כבשו את העיר, ממשל צבאי הוכרז. למעלה מ30,000 תושבים השתתפו במהומות, יותר מ70,000 תמכו בהם פאסיבית. המהומות לא נשארו רק בלוס אנג'לס, אבל ועדת החקירה לאירועי ווטס הגישה ב-2.12.1965 את מסקנותיה בדו"ח בן 101 עמודים שלמעשה הסכים שהבסיס למהומות היה חברתי – בתי ספר בתת תקצוב, שיעור אבטלה גבוה, מצוקת דיור ותנאי מחיה לא ראויים. ברמה האופרטיבית נעשו מעט מאוד פעולות לתיקון המצב, למעשה זה עדיין לא לגמרי תוקן, בלוס אנג'לס עצמה המהומות בעקבות זיכויים של השוטרים שתקפו את רודני קינג ב-1992, הביאה גם היא לשישה ימי מהומות בהם נהרגו 63 אזרחים, כ2,500 פצועים ונזקים בשווי כולל של מעל מיליארד דולר. וזה לא נגמר, רק שאין עוד בנמצא מנהיגים שהאינטרס הציבורי גובר על השיקול לעשות הון פוליטי, זה כבר משהו שלא רואים היום.

ג'סי אוונס אולי היה סמל, אבל לא פחות היה קרבן של גזענות

ביום שישי שעבר, יצאנו קטינא ואני לטיול אחרי ארוחת הערב. קטינא ביקש שאראה כמה מהר הוא רץ, שיבחתי אותו והתשובה שלו היתה: "בסך הכל רצתי". מבחינתי זה היה הסימן לספר לו על עוד איש ש"בסך הכל רץ", אבל בדיוק באותו יום, ה-3 באוגוסט, לפני 82 שנים עשה היסטוריה.

אז סיפרתי לו על ג'סי אוונס, על האתלט המופלא שהיה ועל הניצחון האישי שלו על היטלר, אבל בעצם הסיפור על ג'סי אוונס היטלר הוא רק אנקדוטה. בעשרים ושנתיים שנותיו, עד לאולימפיאדת ברלין, התמודד אוונס עם כל כך הרבה גזענות שהיטלר היה אך עוד משוכה שאוונס עבר בריצה. אוונס הוא הרבה יותר מזה, הרבה יותר מ-4 מדליות אמריקאיות באולימפיאדה בגרמניה הנאצית שהוכיחו (שוב) שהעליונות הארית היא אך קשקוש.

ג'יימס קליבלנד אוונס נולד ב-12.9.1913 באוקוויל אלבמה, בן עשירי להנרי ומרי אמה אוונס. הנרי, בנו של זוג עבדים, בעצמו אריס, בהעדר מילה טובה אחרת בעברית ל-Sharecropper, שעבורו כל יום היה מאמץ מתמשך להאכיל את בני משפחתו ולא למות. התיאורים של אוונס את הילדות שלו משתנים ויש לקרוא אותם תוך התייחסות לחושו המלודרמטי, אך הם מציירים תמונת מצב עגומה ילד אפרו-אמריקאי בשנות העשרים של המאה הקודמת בדרום העמוק ומצבו של אוונס היה יחסית טוב.

אביו, הנרי, למד לחיות מתחת לרדאר, בילדותו לינצ' באפרו-אמריקאי בדרום היה עניין שבשגרה בערך אחת לשלושה וחצי ימים, אז הוא התרגל לחיות בפחד מתמיד ולא להישיר מבט וליצור קשר עין עם אדם לבן והתרחק עד כמה שניתן מכל עימות אפשרי. גם הוא נולד באוקוויל, אלבמה, לא רחוק במושגים של היום מג'ורג'יה אבל למעשה רחוק מאוד מהעולם, העיר "הגדולה" (שאינה גדולה גם היום) הקרובה ביותר, דקטור, היתה במרחק של למעלה מ-30 ק"מ. הנרי למד להיות זה שלא רואים, מפוחד חשדן, אך לא חשוב מכך גם מאמין. אשתו, מרי אמה, היתה טיפוס אחר לגמרי, אם הנרי רק רצה שילדיו ישרדו, היא רצתה שיהיו להם חיים טובים יותר והיא נשאה עיניה מחוץ לאוקוויל.

אם נחבר את כל סיפורי הילדות שאוונס סיפר נקבל ככל הנראה תמונה טובה הרבה יותר על המעט שידוע על חייו באוקוויל – הם היו משפחה בפטיסטית אדוקה, עניה מעבר לדמיון, כל שידם היתה משגת הם מגורים, אוכל בסיסי ובגדים נחוצים וגם את זה הצליחו בקושי ועבורם זה היה המון, זה שמר אותם בחיים. הילדות באוקוויל המבודדת היתה טובה יחסית, בבית הספר לימדו בעיקר קרוא וכתוב וג'יי סי, ככה כולם קראו לו אז, זכר שכשלא היה מה לעשות הוא פשוט היה רץ יחף, והרבה פעמים לא היה מה לעשות. הוא אהב את זה, זה היה משהו שהוא יכול היה לעשות לבד ובכוחות עצמו.

אחד הסיפורים שעבור אוונס היו מהמכריעים בחייו היה עוד באוקוויל. לא ברור בן כמה הוא היה, אבל לא יותר משמונה, כשהוא שם לב לגוש שמתפתח על חזהו השמאלי. הוא חשב שהוא יעלם אך הגוש רק הלך וגדל, אחרי כמה שבועות, הוא הבין שהגוש לא ייעלם ושהוא לא יכול לעמוד יותר בסבל והראה את הגוש להוריו. כסף לטיפול רפואי לא היה. הוא סיפר שצותת לשיחה לילית בין הוריו, אמו הזכירה לאביו שהגוש דומה לגוש שהוא כבר הוציא לו מהרגל כשהיה פעוט. אביו אמר שהקרבה ללב של הגוש הנוכחי מפחידה אותו ושהוא מעדיף לקבל את רצון האל מאשר לבצע את הניתוח.

אלא שמרי אמה ידעה שהיא מוכרחה להציל את בנה. כמה לילות אחרי, אמו העירה אותו באמצע הלילה משינה. שמה חגורה בין שיניו וסבירה לו שהיא עומדת להוציא את "הבליטה" ושעליו לשאת את הכאב כדי להבריא. והוא נשא את הכאב מהרגע, המבעית יש להניח, שאמו הלהיטה סכין לחיטוי ולאורך כל הזמן שחתכה מסביב לגוש וחיטטה, ככל הנראה קרוב ללבו עד שהסירה הכל. צרחה לא נמלטה מפיו אך דמעות שטפו את עיניו. אחרי ניתוח השדה אימו היתה מרוצה – הגידול יצא, אלא שג'יי סי לא הפסיק לדמם וכזכור, כסף לקרוא לרופא אין. הוא דימם שלושה ימים רצופים, מיותר לציין שחלבון מהחי לא היה חלק מהתזונה שלו והוא הלך ונחלש. עד שבלילה השלישי לדימומים, הוא קם ויצא ולחצר, שם שמע את אביו מתפלל עליו ומתחנן מאלוהים שירעיף עליו מחסדיו. מתישהו ג'יי סי הצטרף ושניהם חברו לתפילה מהלב. תוך כמה רגעים וראו איזה פלא – הדימום פסק. עבור אוונס זו היתה חוויה מכוננת ורגע של חיבור אב-בן בלתי נשכח.

הילדים במשפחת אוונס לא עבדו למעט שבוע אחד בשנה בו נשלחו כולם, מגדול עד קטן, לקטוף כותנה.  הוא היה בן 9, כאשר ב-1922 כחלק מההגירה הגדולה, עברה משפחתו לקליבלנד, אוהיו. כשנשאל לשמו על ידי המורה החדשה, הוא אמר ג'יי סי, אבל בשל המבטא הדרומי הכבד שלו, המורה שמעה ג'סי והכינוי דבק.

ג'סי למד ועבד כבר מגיל 10, בעיר הגדולה לא חסרו הזדמנויות – משליחויות מכולת כשהיה צעיר יותר ועד עבודה בפריקת סחורות כשהיה גדול יותר, אבל האהבה הגדולה שלו היתה ריצה. כשהגיע לחטיבת הביניים, הוא כבר היה מספיק גדול לעבוד בעסק לתיקון נעליים של אביו, הוא יכול היה להיבלע לתוך החיים הצפויים, אבל מאמן קבוצת האתלטיקה זיהה את הכישרון ובמקום שיתאמן עם הנבחרת אחרי הלימודים, היה מגיע עם ג'סי בבוקר לפני תחילת הלימודים לאימונים במגרש.

בחטיבת הביניים הוא פרח והביא את בית הספר להישגים. בחיים הפרטיים הוא פגש את אהובתו הראשונה ומי שתהיה לימים אשתו ואם 3 בנותיהם, אגב הראשונה תיוולד כאשר עדיין היו בתיכון, ג'סי היה בן 19 ומיני רות סלומון בת 17. אבל גם חיי האהבה לא הפריעו לו להקדיש את כולו לריצה ובתיכון המאמצים השתלמו, שנה אחרי הוא שווה את השיא העולמי בריצת 100 יארד (91 מטר) ובקפיצה לרוחק והוא רק באליפות התיכונים הארצית האמריקאית באתלטיקה קלה.

שנה אחרי, המצב הכלכלי של המשפחה השתפר כשהנרי, אבי המשפחה מצא עבודה ואוונס יצא ללימודים באוניברסיטה של אוהיו, מלגה לא באה בחשבון עבור אפרו-אמריקאים באותה תקופה. הוא אמנם היה בנבחרת ולא הפסיק לשבור שיאים, אבל אל תתנו לזה להטעות אתכם לאורך כל התקופה הוא נאלץ לעבוד בנוסף ללימודים ולאימונים וסבל מאפליה בכל אספקט בחיים. בנסיעות מקומו היה במושבים שנועדו לאפרו-אמריקאים, אכל רק בחלק המותר לאפרו-אמריקאים במסעדות או לקח החוצה בכאלה בהן לא הוקצה מקום, ישן מחוץ לקמפוס ובדרכים במלונות בהם היו חדרים שמורים לאפרו-אמריקאים.

עוד לפני האולימפיאדה בברלין, יכולותיו האתלטיות הפכו אותו למוקד התעניינות. במאי 1935, בתחרות 10 הגדולות שנערכה באן הארבור והיתה בין האירועים השנתיים החשובים ביותר באתלטיקה האמריקאית, בתוך 45 דקות בלבד הוא שבר 3 שיאי עולם [ריצת 200 מטר, 200 מטר משוכות וקפיצה לרוחק (8.13 מטר - שיא עולם שהחזיק 25 שנים עד לאולימפיאדה ברומא ב-1960)] והשווה את הרביעי (100 יארד ב- 9.4 שניות). והקטע הוא שבכלל שקל לא להגיע לתחרות בגלל בעיות גב שהיו לו באותה תקופה. התחרות הזו נחשבת לאחת החשובות בהיסטוריה של הספורט.

אוונס נשא עיניו לאולימפיאדה וזה לא היה עניין של מה בכך. מצד אחד, אין כמו האולימפיאדה לאתלט, מצד שני גרמניה הנאצית, היטלר ותיאוריית הגזע. במכתב שמעולם לא נשלח אליו, ניסה וולטר פרנסיס ווייט, מזכיר האגודה הלאומית לקידום אנשים צבעוניים, ה- NAACP, לשכנע את אוונס לא להשתתף כדי לא להעניק לגיטימציה למשטר הגזעני בגרמניה. לבסוף מזכיר הועד האולימפי האמריקאי שהכריע את הכף שאמר שאתלט שלא יצטרף במחאה על השלטון הנאצי פוגע ברוח האמריקאית. בסופו של דבר, כמו כל חבריו למשלחת האתלטיקה, הם היו 66 ומתוכם 19 אפרו-אמריקאים, המשלחת האמריקאית כולה כללה 334 חברים) הוא עולה על הספינה מנהטן. עבורו היתה זו נסיעה ראשונה ללא שום הפרדה גזעית בין חברי הנבחרת האפרו-אמריקאים והלבנים.

כשהגיע לברלין, כולם רצו לראות אותו וזה לא היה כל כך פשוט, כי אם הוא נראה לכם גבוה זו רק אשליה, גובהו היה 1.75 מטר בלבד. מעט לפני התחרויות הגיע אליו אדולף (אדי) דסלר, הבעלים של אדידס עם נעלי האתלטיקה עם השפיצים, מצא את הדרך לאוונס וללא מילים הציע לו את הנעלים לתחרויות. זה הכי קרוב לחסות שאוונס הגיע, אלא שבעוד הוא קיבל נעליים טובות, דסלר, שכבר הנעיל את כל נבחרת גרמניה, קיבל פרסומת שהקפיצה את מכירות הנעליים. זה גם היה מה שהעניק לו פטור מהריסת המפעל כאשר הושלם הכיבוש האמריקאי ואף הביא לו לקוחות חדשים מקרב הכוחות האמריקאים.

אגב, את הנעליים נעל אוונס בקפיצה לרוחק, ביום השלישי לתחרויות, ה-4.8.1936, עת הביס את האתלט האהוב על היטלר לוץ לונג. אבל ביום השני לתחרויות עלה אוונס לראשונה לתחרות ריצת ה-100 מטרים גברים, ניצח ושבר את השיא העולמי והאולימפי אך השיא נרשם בשל רוח גבית. ביום השלישי הוא עלה לקפיצה לרוחק והתמודד מול לונג הגרמני. היטלר ציפה שלונג ינצח. בהתחלה נראה שאוונס אפילו לא יעלה למוקדמות. אולם לונג, לפי סיפור של אוונס שיש עליו מחלוקת, היה זה שהעניק לו את כרטיס הכניסה לתחרות כשהציע לו, אחרי שאוונס נפסל פעמיים ולפני הפעם השלישית והאחרונה, להתחיל בקפיצה לפני הקו רק כדי שלא ייפסל. מכיוון שסף הכניסה לתחרות עמד על 7.15 מטרים, מרחק שאוונס עשה בלי בעיה, הוא קיבל את עצת לונג וזה אף הציע לסמן לו את הקו במגבת, לאכזבתו הרבה של היטלר שהיה בטוח שהנה אוונס עף.

לונג, שזכה במדליית הכסף, לא רק שהיה הראשון ללחוץ את ידו של אוונס אחרי הניצחון, אלא גם הלך אתו יד ביד לחדרי ההלבשה לקול תרועות הקהל וכל זה מול עיניו הלא מרוצות בעליל של היטלר. התחרות ביניהם, אגב, גם תועדה בצילומיה של לני ריפנשטאל לסרט התיעודי שצילמה על האולימפיאדה. אוונס ולונג המשיכו להתכתב כמעט עד למותו של לונג ובמכתבו האחרון ביקש לונג מאוונס שאחרי המלחמה ייפגש עם בנו ויספר לו כיצד מערכות בין בני אדם אמורות להיות. לונג התגייס לוורמאכט במלחמת העולם השנייה ונהרג ביולי 1943 והשאיר אחריו בן, קאי-היינריך (וולפגנג שנולד במאי 1941 מת בטרם מלאה לו שנה). אוונס מילא את בקשתו ונפגש עם קאי ולימים אף היה שושבינו. אחר כך יגיד אוונס כי כל מדליות הזהב שזכה בהן אינן מתקרבות לידידות 24 הקראט בין לונג ובינו.

לונג ואוונס, 1936

ב-5.8 אוונס עולה לתחרות ריצת ה-200 מטר גברים ושוב אוונס מנצח ומשיג מדלית זהב שלישית אישית. בתחרות עליה קיבל מדליה רביעית בכלל לא אמור היה להשתתף, במרוץ השליחים 4X100 מטר גברים שנערך ב-9.8, מי שאמורים היו לרוץ היו שני אתלטים יהודים אמריקאים בשם מרטי גליקמן וסם סטולר (שאגב למד עם אוונס באותו בית ספר תיכון והיה תמיד בצלו, הם התחרו כל כך הרבה פעמים שסטולר אמר פעם שהוא הבחור שתמיד בתמונה מאחורי אוונס ושקרוב לוודאי הוא האיש שמכיר הכי טוב את גבו של אוונס, אבל בין השניים שררה ידידות).

ניצחונה של הנבחרת האמריקאית ללא החילוף היה צפוי והוצאתם ברגע האחרון נתפסה על ידי רבים, ביניהם גם גליקמן וסטולר, כמהלך אמריקאי שנועד לא להרגיז את היטלר. בטח לאור העובדה שבריצה האחרונה של הרביעייה המקורית, סטולר הגיע ראשון ואחריו גליקמן, דרייפר הגיע שלישי ובכל זאת סטולר וגליקמן הוחלפו. בהערת אגב אציין כי גליקמן וסטולר היו שני האתלטים היחידים בנבחרת האמריקאית שהגיעו לברלין ולא השתתפו במשחקים האולימפיים.

ההודעה על החילוף נעשתה בבוקר התחרות, בזמן הפגישה היומית, בתואנה שהרכב של הגרמנים חזק יותר ממה שהם חשבו. אוונס מחה על החילוף ברגע האחרון, הוא אמר למאמן שהוא עייף וכבר זכה בשלוש מדליות ושייתן למרטי וסם ליהנות מהניצחון. אך נענה על ידי עוזר המאמן קרומוול שיעשה מה שאומרים לו. זה היה יום ההולדת ה-21 של סטולר, שבחר להיעדר מהאצטדיון אחרי ההודעה על החילוף. הרביעייה זכתה בזהב ואף קבעה שיא עולמי. ההצלחה שלה היתה ההוכחה מבחינת המאמנים שההחלטה המקצועית הטובה ביותר נעשתה. אוונס הפך לאתלט הראשון בעולם עם 4 מדליות זהב אישיות, שיא שנשבר רק 48 שנים אחרי על ידי קרל לואיס ב-1984.

שתי נקודות עיקריות הודגשו לאורך השנים בהקשר לג'סי אוונס באולימפיאדת ברלין: האחת, שהניצחון של ג'סי אוונס, אם כי הוא לא היה היחיד, למשל ג'ון וודראף זכה בריצת 800 מטר גברים, לא היה רק הישג ספורטיבי אדיר וחסר תקדים, אלא הוכחה לתלישותה של תיאורית הגזע הנאצית. השנייה, שהיטלר לא לחץ את ידו של אוונס לאחר הניצחון. נכון שהיטלר אכן לחץ את ידי המנצחים ביום הראשון ונכון שההסתתרות מאחורי אילוצים של לוח זמנים שמנעו את לחיצות הידיים ביום השני נראית מכוונת, אבל האמת, כפי שניסח אותה מצוין אוונס בעצמו – גם בארה"ב הנשיא לא לחץ את ידו, אם כי חשוב לציין שהמשפט נאמר במסגרת קמפיין בחירות של המפלגה הרפובליקאית. אוונס גם אמר בראיון שכאשר הלך לכיוון תחנת שידור לראיון, אחרי הניצחון, היטלר נופף לו לשלום, יש גם סיפור שהתרוצץ על לחיצת יד ביציע הכבוד.

האולימפיאדה בברלין, שנקבעה שם עוד לפני עליית הנאצים לשלטון היתה בעייתית ומורכבת ודורשת התייחסות בפוסט נפרד. עובדתית הנאצים ייחסו לה משמעות גדולה, לכן וגם בעקבות לחץ של דיפלומטים זרים, בהם אמריקאים, אנגלים וצרפתים, הם עשו כל מיני פעולות קוסמטיות כמו לצוות על הפסקת האיבה הגלויה ליהודים, הבאת אנשי הוועד האולימפי, דיפלומטים ואנשי עסקים לסיורים בגרמניה להראות שהדיווחים על פגיעה במיעוטים אינה נכונה ועוד.

באקט סימבולי, הקופצת לגובה היהודייה גרטל ברגמן, לימים מרתה למברט הוזמנה לנבחרת. היא גורשה ממועדון הספורט שלה בשל יהדותה, הוזמנה לנבחרת וגם הודחה ממנה על "ביצועים חלשים" למרות שרק 4 שבועות לפני האולימפיאדה קפצה לגובה 5.3 שהיה ההישג של המקום הראשון באולימפיאדה. "הייתי מפסידה בכל מקרה, אם כיהודייה הייתי מנצחת היו לי את כל הסיבות לחשוש לחיי ואילו הייתי מפסידה הייתי מוכיחה את הטענה שיהודי לא מסוגל". מי שכן ייצגה את גרמניה היתה הסייפת הלן מאייר משום שהיתה חצי יהודיה ומשום שנציג הוועד האולימפי קיבל התחייבות שהיא תשתתף. אגב היא זכתה במדליית כסף ואף הצדיעה במועל יד בזמן העלאת הדגל הגרמני. עוד מספר יהודים למחצה היו בנבחרת שכללה גם יהודי אחד - את שחקן ההוקי-קרח היהודי, רודי באל, משום שכוכב הנבחרת הגרמנית, גוסטב יאנקה, הודיע שלא ישחק אם רודי לא ישחק ולנאצים הניצחון היה חשוב יותר.

היו דיבורים לגבי החרמת האולימפיאדה, בסופו של דבר הם לא מומשו ובינינו, ארה"ב, בעידן חוקי ג'ים קרואו בדרום ואפליה ממוסדת כלפי המיעוט האפרו-אמריקאי, לא באמת היתה בפוזיציה לדבר על אפליית מיעוטים. נשיא הוועד האולימפי האמריקאי, אייברי בראנדייג', הכריז שאסור לתת לפוליטיקאים להרוס את האולימפיאדה ויש להשאירה לספורטאים. בסופו של דבר מרבית האתלטים בחרו להשתתף, ביניהם גם יהודים, שני חברים יהודיים במשלחת, מילטון גרין ונורמן כהנרס, החליטו לבטל את השתתפותם ולהחרים את האולימפיאדה. בסופו של דבר, הנאצים הצליחו בתעמולה שלהם ולרגע התקבלה גרמניה חזרה בין האומות לפחות למראית עין. עד כדי כך שאף הוחלט שאולימפיאדת החורף תיערך בגרמניה ב-1940, רק שזו בוטלה אחרי פלישת גרמניה לפולין.

עוד אנקדוטה, אם תרצו, הציר שעשו הכוחות הגרמניים בכיבוש אירופה היה הפוך בדיוק למסלול של הלפיד האולימפי שגרמניה היתה זו שהחזירה אותו בכלל למשחקים (הלפיד היה כמובן מתוצרת קרופ). אגב לפחות 11 ממשתתפי האולימפיאדה בברלין מצאו את מותם בגלל מלחמת העולם השנייה. ניסיתי למצוא את שמותיהם של ספורטאים יהודיים שהשתתפו באולימפיאדה ומצאתי שאיליה שרייבמן, שחיין פולני ורומן קנטור, סייף רומני נרצחו במיידנק. אנדרה קאבוש ההונגרי, הסייף שזכה בזהב, נשלח לעבודות כפיה ומצא את מותו כאשר הגרמנים פוצצו בטעות גשר על הדנובה. אטילה פטשאואר ההונגרי, אמנם הגיע רביעי באולימפיאדת ברלין, אך היה אלוף היאבקות הונגרי שנשלח למחנה עבודה במזרח וזוהה על ידי קצין שהיה בנבחרת לאולימפיאדה ב-1928 והחליט להתעלל בו והוא נפטר לא הרבה אחרי. לסיפור ההתעללות המחריד היה עד עצור נוסף שהיה אלוף אולימפי קרולי קרפטי, שזכה בזהב בהיאבקות חופשית באולימפיאדת ברלין שניצח את האלוף הגרמני. ולסגירת המעגל העצוב הזה בסיפור מעורר השראה, באולימפיאדה ב-1948 שחה השחיין היהודי-צרפתי אלפרד נקש שהשתתף באולימפיאדה בברלין ושרד את אושוויץ.

אבל חזרה לאוונס, אחרי האולימפיאדה הוא מחליט לא להמשיך עם הנבחרת לתחרויות בשבדיה וזוכה להרבה ביקורת על המהלך. חסויות לא היו ולאוונס לא נותרה ברירה אלא לסיים את שנתו האחרונה באוניברסיטה בשילוב עבודה, על מלגה לא היה מה לדבר. ההצלחה שלו והישגיו בספורט לא הבטיחו חסות ואוונס עבד בעבודות שונות כשרת בגינה ציבורית, מתדלק, עובד מכבסה ורץ באירועי ספורט שונים, כולל תחרויות נגד סוסים. אוונס סיפר שאמנם היו לו 4 מדליות זהב, אך אי אפשר היה לאכול אותן. לו היה לבן, הכל היה נראה אחרת. עובדתית אוונס, האפרו-אמריקאי, אלוף אולימפי וכישרון אתלטיקה יוצא דופן היה קודם כל אפרו-אמריקאי ולכן מרבית הדלתות היו סגורות עבורו. אוונס הגיע עד לפשיטת רגל.

ב-1966 תוקנו קצת הדברים כאשר מונה על ידי ארה"ב לשגריר של רצון טוב, ב-1976 קיבל את הכבוד הגבוה ביותר עבור אזרח אמריקאי – מדליית החירות מידי הנשיא ג'רלד פורד. ב-1979 מעניק לו הנשיא קרטר את מדליית ה- living Legends ואומר: "יתכן שאין אתלט שמייצג יותר ממנו את המאבק האנושי נגד עריצות, עוני וגזענות. הישגיו האישיים כאתלט עולמי ומחזיק שיאים היו תחילתה של קריירה שכולה מסירות לעזרה לאחר. עבודתו עם אתלטים צעירים, כשגריר לא רשמי ברחבי העולם וכדובר למען החירות הם מורשת חשובה לאחיו האמריקאים".

ב-21.3.1980 מת ג'קי אוונס בטוסון אריזונה כשכל משפחתו לצדו. אוונס מעשן כבד במשך 35 שנים, כן בחישוב מהיר הוא התחיל בגיל 32, מת מסרטן.

את הסיפור של ג'סי אוונס כולם זוכרים כי היה אפרו אמריקאי והישגיו הספורטיביים כמו לעגו לאיש הרע של ההיסטוריה, אבל הסמל האמתי שהוא ג'סי אוונס חשוב יותר בגלל שניצח בתקופה בה אנשים נתפסו לא שווים בגלל שייכות לגזע, דת, או מגדר וגם הפסיד, כאדם, בדיוק מאותן הסיבות. הייתם רוצים לחשוב ש-82 שנים אחרי העולם קצת אחר וזה נכון, אבל הוא עדיין רחוק מאוד אם המטרה היא שוויון. אפרופו, אני יוצאת להפגנה נגד חוק הלאום הערב, זה לא שיא ב-100 מטר גברים אבל הצעדים החשובים של ג'סי אוונס היו מחוץ למגרש לא פחות משהיו בתוכו.

אשרי הסיפור שסופר והצית לבבות

ההיסטוריה שאנחנו מכירים היא תולדה של מי שמספר את הסיפור, מי ששולט בנרטיב. אבל לפעמים, ממש כמו מים, סיפורים היסטוריים מוצאים דרכים יצירתיות לחלחל ולעבור את מחסום האבן שמעמידים להם שומרי הסף של הנרטיב. הסיפור הזה, בדיוק כמו חייה של הגיבורה שלו, נועד לפרוץ את דרכו החוצה, לשבור מוסכמות של שתיקה והדרה ולסלול דרך חדשה, אוונגרדית מחד אך טבעית ומותאמת למציאות בו בזמן.

הצילום שהיה במעטפת המסמכים שנמצאה בארכיון, הרבה רגינה יונאס

איפה אנחנו? ב-3.8.1902, באזור יהודי של שכונת עוני בברלין, בביתה של משפחת יונס, האב- וולף, האם – שרה והאח בן השנתיים אברהם, רבה השמחה עם הולדת הבת/האחות – רגינה. כמו מרבית תושביה היהודיים של שכונה זו, הם הגיעו ממזרח אירופה, יהודיים דתיים, בעלי השכלה בסיסית אם בכלל ובעיקר עניים. כמעט דבר לא ידוע על ילדותה, אבל העובדה שהיא ואחיה המשיכו ללימודי יהדות מעידה שדגש גדול הושם על השכלתם היהודית ולאור קורות חייה ברור שקשרי המשפחה היו חזקים, אבל כל אלה הם בבחינת הסקת מסקנות, לא ממש עובדות מוצקות.

האב עסק במסחר אבל התפרנס בדוחק ונפטר כשרגינה היתה בת 11, את הלווייתו מימנה הקהילה היהודית. לאחר מות האב לא נותרה לאם ברירה והמשפחה עברה לדירה קטנה יותר בשולי השכונה, לא רחוק מאלכסנדר-פלאץ. השינוי הזה הביא גם לשינוי ענק בחייה של רגינה הצעירה. אבל למה אנחנו מספרים על ילדה יהודייה וענייה בברלין של תחילת המאה הקודמת? ובכן כי רגינה, יהודייה-אורתודוקסית עניה מגרמניה עשתה היסטוריה והיתה לאישה הראשונה שהוסמכה לרבנות, אם תרצו פמיניסטית יהודייה פורצת דרך.   

הדירה החדשה אמנם היתה בשולי השכונה הענייה, אך בית הכנסת האורתודוקסי הקרוב ביותר היה ברייקשטראסה, לא שכונת מהגרים אלא חלק מברלין הגרמנית, העשירה והמשכילה. את בית הכנסת הוביל הרב האורתודוקסי מקס ווייל, והוא פתח את שעריו ב-4.9.1904, 5 ימים לפני ראש השנה (אגב בדיוק כמו שיוצא השנה). הגבאים של בית הכנסת החליטו על ישיבה משותפת, נשים וגברים בבית הכנסת, ברוח השינויים הליברליים שעברה היהדות בגרמניה באותה תקופה ואף בחרו גבאית אישה – מרתה ארליך, שהיתה שוות זכויות לשאר הגבאים לבד מדבר אחד – הקריאה לעלייה לתורה.

הרב וייל הנהיג מסורת שיצרה סינתזה בין מנהגים ישנים לחדשים ושמר על קו אורתודוקסי משולב ברפורמות שנראו לו מתאימות לרוח היהדות ושינויי הזמן. בהנהגתו מעמדן של נשות הקהילה התחזק ונערות אף עברו טקס בת מצווה, אם כי ללא עליה לתורה. רגינה, שלא רק היתה חברת קהילה, אלא אף למדה בבית הספר היהודי לבנות בברלין, שנפתח ב-1917, ראתה בשילוב נשים הכרח בלתי נמנע.

רגינה, שהיתה מחוברת בכל נימי נפשה ליהדות, גדלה לתוך השינויים האלה והאמינה בהם בכל לבה. חברותיה ללימודים מספרות שכבר אז הביעה רצון ללמוד רבנות ולהיות רבה, במכתב מאוחר יותר, היא תכתוב (וסליחה מראש על התרגום החופשי): "במבט לאחור היו שני דברים עיקריים שדחפו אותי כאישה להיות רבה: אמונתי בשליחות האלוהית ואהבת אדם. אלוהים טמן בלבבותינו יכולות שונות ותחושת שליחות ללא הבדל מגדרי. לכן, על כל אחד מאתנו, בין אם גבר או אישה, לממש את מתנות האל".

בבית הספר היא הצטיינה בכל המקצועות היהודיים והשינויים הדרמטיים שהתרחשו בקהילה היהודית סביבה כמו חידדו אצל רגינה את האמונה שהיא יכולה בעצמה לעשות את השינוי. ככל הנראה אי אפשר היה להתעלם מכישרונותיה והרב ווייל לא רק שלא התעלם, אלא אף טיפח. הוא הפך למורה הרוחני שלה והם שמרו על שגרה של שני שיעורי תלמוד וגמרא בשבוע עוד הרבה אחרי שסיימה את לימודיה ממש עד שנשלח לטרזיינשטט ב-1942.

ב-1923, בגיל 21 מקבלת רגינה תעודת הוראה וב-1924 היא מתחילה לימודי רבנות במכללה ללימודים יהודיים, מכללה שהוקמה ב-1872 בברלין ובה לימדו מרבית המוחות היהודיים המבריקים של אותה תקופה. רגינה שמרנית יותר מאשר הרוח השורה על המכללה, אולם המכללה היתה המקום היחיד בו התאפשרו לימודי יהדות לנשים. אגב, היא לא היחידה, יחד איתה נרשמות עוד 26 נשים (מתוך 155 נרשמים) ללימודים שבעצם מבקשות הסמכה להוראה אקדמית, כלומר בעיקר מורות במכללות. 6 שנים אחרי היא מסיימת את לימודיה וכותבת תזה בנושא "האם אישה יכולה להיות רבה לפי ההלכה". הייתם מצפים שנימוקיה של רגינה יהיו פמיניסטיים, אולם רגינה היא יהודייה אורתודוקסית ואת תשובתה היא מחפשת מתוך היהדות.

את עבודת התזה שלה, בת ה-88 עמודים בהנחיית הפרופ' לתלמוד הרב אדוארד בנת' שנסמכת על מקורות יהודיים: פרקי תורה, תלמוד, משנה, שולחן ערוך ודמויות נשיות ביהדות, בעיקר בתקופת התלמוד כמו: ברוריה, ילתא, סלומה ומתקופות מאוחרות כמו בנותיו של רש"י – נשים שעסקו בסוגיות הלכתיות, היא מגישה ב-1930. תשובתה של רגינה לשאלת המחקר היא חד משמעית כן והיא מביאה סימוכין רבים לכך, שלא רק מדגימים את הנקודה באמצעות נשים שעסקו בעבודה רבנית ובפסיקות הלכה, אלא גם מדגישים את מחויבותה של רגינה למטרה. היא מסבירה שההתנגדויות הרבניות לעיסוקן של נשים בדת הן שיקוף של הזמן בו נכתבו ולא מקורות הלכתיים בפני עצמם. "גלגל הזמן נע ומזיז גם את עולם המחשבה היהודית, עם ההתפתחות האנושית גם ההתייחסות לנשים התפתחה והשתנתה."

ההתייחסות שלה לשינוי לא פוסחת גם על תפיסתה את מקצוע הרבנות – מבחינתה, רב אינו רק תלמיד, מלמד ופוסק, אלא גם, ואולי בעיקר, מנהיג רוחני שתפקידו לעורר השראה ולייצר קהילה דרך מתן שירותים קהילתיים ויצירת מארג תמיכה. בעיניה על הרב ללוות את כל בני קהילתו ועם זאת יש לשים דגש מיוחד על הנוער וחיבורו אל הדת ואל הקהילה בתוך חיי היומיום ואת כל אלה, טוענת רגינה, אישה בהחלט יכולה, ואף צריכה לעשות. אבל היא לא מסתפקת בהצהרה זו, היא גם בוחנת אותה אופרטיבית גם לנוכח חוקי הצניעות, נגדם אינה יוצאת. בנת', שנפטר שבועיים לאחר מתן הציון על העבודה ובטרם הספיק להסמיכה לרבנות, נתן לעבודתה ציון "טוב". ההסמכה לרבנות נעשתה רק לאחר מעבר במבחן בעל פה. הייתם רוצים להאמין שמותו לא עיכב את הסמכתה לרבנות, אך הוא כן ואף אחד לא הסכים לבחון אותה, כך שחמש שנים עברו מהיום שסיימה את חובותיה האקדמיים ועד שהוסמכה לרבנות.

רגינה, כפי שבטח כבר הספקתם להבין, לא מחכה לאף אחד. ממש כמו שניתן להבין מעבודתה היא לא מצפה שיתנו לנשים תפקידים, היא מאמינה שעליהן לקחת על עצמן את התפקיד ולכן היא גם דורשת מעצמה לעשות כן. לכן, עד להסמכתה היא לוקחת כל תפקיד שמותר לנשים באותה תקופה בגרמניה, היא גם התומכת הבלעדית של אמא שלה כך שזה לא רק עניין אידיאולוגי, זו גם פרנסה. היא עובדת כמורה וכדרשנית ומתחילה ללמוד אצל הרב מקס דינמן מאופנבאך. כל הזמן הזה, היא ממשיכה לנסות למצוא בוחן רק שגם הנסיבות פועלות לרעתה וב-1933 עם עליית הנאצים לשלטון אפילו ליאו בק לא מוכן לבחון אותה כדי לא לפגוע באחדות היהודית מול האיום הנאצי. בסופו של דבר, ב-27.12.1935 הרב מקס דינמן בוחן ומסמיך אותה כרבה בשם התאחדות הרבנים הליברלים.

מ-1935 ועד שנשלחה לטרזיינשטט ב-6.11.1942 יחד עם אמא בטרנספורט זקנים, רגינה עובדת כרבה, מורה, מרצה ובמקביל לא זונחת את מחקריה. זו תקופה לא פשוטה ויהודים רבים מחפשים מחדש את החיזוק מתוך הדת, רגינה מתחילה לנהל טקסים שונים שרבנים אחרים מוותרים עליהם בשמחה כמו לוויות או ליווי דתי בבתי חולים ובתי אבות. בנוסף, הנאצים מתחילים להתנכל לרבנים ולתוך החלל הזה בברלין רגינה נכנסת והיא ממלאת את עבודתה מתוך תחושת שליחות. היא זוכה להצלחה בקרב בני הקהילה אך לניכור רב מהממסד הדתי. יום לפני המשלוח לטרזיינשטט היא נעצרת על ידי הגסטאפו ולפני שהיא עוזבת את ברלין, היא נותנת מסמכים לרב ד"ר יוזף נורדן (כך זה מצוין במחקר, אולם זה לא מסתדר עם העובדה שלפי מחקרי הקצר הוא נשלח לטרייזנשטט מהמבורג כבר ביולי 1942, זה כנראה דורש מחקר מעמיק יותר), שמפקיד כמה ימים מאוחר יותר את המסמכים בארכיון.   

רגינה היא רבה אורתודקסית, היא מאמינה בהפרדת נשים וגברים בבית הכנסת, מאמינה שרק נשים רווקות יכולות להיות רבות, היא אף מקפידה שיקרו לה "העלמה הרב" ולא "גברת הרב", כפי שקראו לרבנית אשת הרב. בניגוד לרבנים שלבשו באותה תקופה גלימה שחורה רשמית בעבודתם, רגינה בחרה לעצמה גלימה סגולה. הצלחתה היחסית בקרב הקהילה לא האריכה ימים, כמו רבים מתושביה היהודים של ברלין היא נשלחה לעבודות כפיה במפעל קרטונים ולכן את מרבית זמנה העבירה שם ולא בעבודתה הרוחנית.

רגינה האופטימית הבינה היטב שאין עתיד בגרמניה אלא רק סכנה, היא ככל הנראה חיפשה דרכים לצאת מגרמניה, לא דבר פשוט באופן עקרוני אז ובטח לא אם את עניה ומטופלת באמא חולה. המכתב ששלחה ב-1938 לפרופ' מרטין בובר, הוא ככל הנראה לא המכתב היחיד ששלחה אז בניסיון לצאת מגרמניה. המכתב מספק הצצה נפלאה לחייה במילותיה שלה, היא מתארת את הקשיים והאתגרים העומדים בפניה ולמעשה מבקשת עזרה בעליה לארץ. בסופו של דבר, רגינה לא עוזבת את גרמניה כי היא לא מצליחה לדאוג גם לאחיה ולאמה.

את מה שרצתה רגינה לעשות בקהילה משל עצמה בברלין, היא עושה בשנתיים שהיא חיה בטרזיינשטט, עד שנשלחה לאושוויץ, ככל הנראה באוקטובר 1944. ב"גטו לדוגמא" היא הופכת חוברת לפסיכיאטר ויקטור פרנקל ולצוות שהתקבץ סביבו, שאגב לא הזכיר אותה כלל כיצירותיו אך עם זאת גם טען כי כל מה שקרה לפני אושוויץ נמחק מזיכרונו. יחד הם מעניקים תמיכה נפשית לכלואים בגטו. רגינה מתנדבת לסייע ל"חדשים" להסתגל ומלבד תמיכה אישית היא גם מבצעת טקסים ומעבירה הרצאות. אחרי שחרור המחנה נתגלה תיעוד בכתב ידה של 24 הרצאות שנתנה בגטו בנושאים שונים.

ב-12.10.1944 נשלחה רגינה לאושוויץ, לא ברור מתי בדיוק נרצחה אך ככל הנראה ב-12.12.1944. במשך כחמישה עשורים היא נשכחה, הושמטה מההיסטוריה כאילו מעולם לא היתה. בעדותו של הרב פדר מ-1965 הוא מזכיר רבה, אך הוא לא זוכר את שמה ואף אחד לא טורח לברר. "היתה לנו אפילו רב-אישה בטרזין. האישה הראשונה שהוסמכה לרבנות במכללה התיאולוגית בברלין. הרב הראשי אונגר לא הכיר בה, אך היא מצאה לעצמה שדה פעולה נאה. היתה מבקרת בחדרי מגורים של נשים, שוחחה אתם על תולדות העם היהודי, הסבירה להם את חגי ישראל והמנהגים, והנשים שמחו תמיד לביקוריה, נהנו להקשיב לה ולעתים גם נתנו לה כגמול למאמציה חתיכת לחם, אותה שמרה האישה-רב, והביאה אותה לאימה הישישה. אני מצטער ששכחתי את שמה ואת תאריך עזיבתה את טרזין".

ב-1972 הוסמכה לרבנות מי שנחשבה לרבה הראשונה סאלי פריסאנד, פשוט משום שאף אחד לא זכר את הרבה רגינה יונאס. אחרי נפילת החומה בברלין ועם פתיחת הארכיונים שם, גל של חוקרים מהמערב הציף את מזרח גרמניה. ב-1991 מגיעה קתרינה פון קלנבך, דוקטורנטית אמריקאית, לארכיון במזרח ברלין ומגלה את תעודת ההסמכה של רגינה יונאס ועוד מספר מסמכים, ביניהם מכתב הברכה מהרב ליאו בק לאחר הסמכתה לרב. זה מביא את פון קלנבך להתחקות אחרי סיפורה המדהים של הרבה רגינה יונאס, לא פמיניסטית במובן המודרני של המילה, אלא אישה יהודייה אורתודוקסית, שעשתה מהפך אמתי לקידום מעמד הנשים בתוך היהדות, אך נולדה בזמן הלא נכון ונשכחה כאילו מעולם לא היתה. סיפורה עשוי מכל החומרים שאמורים להרכיב מיתוס, אבל אף אחד לא מדבר על האישה שפרצה דרך. ההיסטוריה נבנית ממי שמספר את הסיפור, אבל כשהם מוותרים על סיפור כל כך טוב, מותר לנו לא לשכוח ולהמשיך ולספר אותו. אם אישה פורצת דרך ואף אחד לא מספר את הסיפור שלה, האם היא פורצת דרך? התשובה היא כן, כי סיפור כזה נועד שיסופר שוב ושוב עד שיכנס לתודעה הציבורית, כל מה שצריך הוא להמשיך לספר אותו, ממש כמו מה שקרה כאן עכשיו.