קרוק רק רצה לשרוד כדי לספר את הסיפור

הרמן קרוק כתב יומן בשואה והיומן שלו הוא לא רק תיעוד אישי, הוא גם התיעוד של גטו וילנה, של מחנה קלוגה באסטוניה, הוא כתב כדי לשרוד ולספר את הסיפור. הסיפור שרד, הרמן נרצח, אאבל את הסיפור שלו מוכרחים לספר

"אין הכוח ליטול שוב את מקל הנדודים ולצאת רגלי לדרך. אני נשאר... ואם אני נשאר, ואם אהיה קורבן הפשיזם, אטול למצער את העט ואכתוב פנקס של עיר. ברור: וילנה תיכבש, הגרמנים יתחילו בפשיזציה של העיר, יהודים יוכנסו לגטו. כל זה ארשום."

וזה בדיוק מה שהוא עשה. הרמן קרוק, שנולד בפלוצק ב-1897, יהודי, סוציאליסט וציוני – לא בהכרח בסדר הזה. לא ידוע עליו הרבה, הם היו משפחה עניה, לא היה כסף לשלוח אותו ללימודים גבוהים. הוא היה סוציאליסט, השתייך ל"בונד" ומאז ומעולם אהב את המילה הכתובה. עם המהפכה ברוסיה מדד קומוניזם, כמו הרבה צעירים אחרים, אך בתחילת שנות ה-20 חזר ל"בונד". עיקר פעילותו נסובה סביב "צוקונפט", תנועת-הנוער של המפלגה. קרוק נדד בפולין והשתקע בוורשה. עיקר עבודתו היתה חינוכית-חברתית. הוא היה איש תרבות ואיש ספר, פעיל בארגון והקמת ספריות פועלים, עיתונאי ועורך ב'פולקס צייטונג' (ירחון ה"בונד"), ונמנה עם מנהיגי ה'בונד' בפולין. 

המלחמה תפסה אותו בוורשה והוא בן 42 ועומד בראש ספריה, נשוי לפולינה. כמו יהודים רבים הוא מחליט לברוח לברית המועצות לפני שיגיעו הנאצים. על האירועים יתחיל לכתוב ככל הנראה רק בינואר 1940 בווילנה, אך יש להניח שרשם רשימות במהלך המסע. ב-6.9 הוא עולה על עגלה עם עוד 5 גברים, הנשים נשארו בבית.  הוא מתאר את המסע הכאוטי, את הדרכים המלאות בפליטים, הרעב, המחסור. אחרי חודש של נדודים וכישלונות לעבור מזרחה הם מגיעים לווילנה, ירושלים דליטא. הם לא לבד עוד כ-20,000 פליטים יהודים מפולין מגיעים ובווילנה כבר יש קהילה יהודית משגשגת המונה כ-60,000 יהודים.

בינואר הוא מתאר את מה שקורה בעיר, את מה שקורה בפועל ואת החששות שלו מהשבר של החלום שלו, שכסוציאליסט ויהודי ראה את ההרס של מארג החיים היהודיים שנבנה מאות שנים. הוא כותב "לפני שנתיים עדיין היתה לי פעילותי החברתית הרגילה, עבודתי, ביתי, את אשתי לידי, אחי, הילד שלו וכל קרוביי ויקיריי... עדיין לא חשבתי כמה מהר אהפוך לפליט ולא הבנתי את המצב. עכשיו אני מבין."

ביולי 1940 נכנסים הסובייטים, קרוק לא בורח, הוא למעשה הוא מקבל אשרת כניסה לארה"ב אך הקומוניסטים מונעים כל אפשרות לממש את האשרה. הוא מתאר כיצד הקהילה מנסה לדאוג לכולם על מנת לסייע לפליטים למצוא מחסה ואוכל. הוא מתאר את הניסיונות לבנות מערכת חינוך שקרסה. עבור קרוק החילוני לא היה פנאי לפנות לאלוהים, כסוציאליסט הוא האמין באמונה שלמה בכוחה של הקהילה והוא לא מפסיק לפעול להעשרת הפן התרבותי והחיים הקהילתיים.

ב-24 ביוני 1941 נכנס הוורמאכט לעיר, יהודים רבים מתחילים שוב לחפש נתיב בריחה, קרוק אפילו לא חשב על זה, הוא עייף, כפי שניתן להבין מהציטוט אתו התחלתי, אותו הוא כותב יום לפני הכיבוש, היום בו מתחיל רשמית יומן הגטו שלו. זה מתחיל בפרעות מצד הליטאים וגם הגרמנים, מהר מאוד גם מוטלות על היהודים תקנות ומגבלות ורבים נחטפו לעבודות כפיה, כ-40,000 מיהודי העיר והסביבה נרצחים בקיץ. ב-6 בספטמבר מתחילים הנאצים לכנס את יהודי העיר הנותרים, כ-40,000, בשני גטאות. הראשון, הגדול יותר למי שיכול לעבוד והשני, הקטן יותר בעיקר לזקנים וחולים, שחוסל עד דצמבר 1941. בשבעה רחובות של הרובע היהודי בעיר, בהם גרו עד לפני רגע כ-4,000 יהודים, שרובם נרצחו בקיץ, הצטופפו עכשיו, בגטו הגדול 29,000 יהודים.

קרוק מתאר את מה שקורה בגטו, את הניסיון להראות לגרמנים שהקהילה היהודית מחזיקה את עצמה - את חלוקת אשרות העבודה, הקמת היודנראט, הקמת הדואר, חלוקת עבודה, חלוקת כרטיסי לחם, יצירת מוסדות תרבות (קרוק היה נגד הקמת תיאטרון בגטו, אבל הקים בעצמו את הספריה), וגם את יצירת הקליקות – העובדים, המנהלים, הפושעים, ההווי. קרוק עצמו מונה, לסגן מפקד המשטרה היהודית, אך התפטר מתפקידו בעיקר משום שסירב לשתף את הפעולה עם מפקד היודנראט, יעקב גנס, שהיה רוויזיוניסט ואף קורא לו "הדוצ'ה של הגטו".

הוא כותב על התארגנות הלימודים, על החששות שלו מלימודי העברית והציונות שהחליפו לחלוטין את לימודי היידיש והתרבות היהודית, אגב בזכותו נצלו אוצרות יהודים רבים, בעיקר בשל הצלחת כוח השימה רוזנברג שהציל ספרים רבים מידי הנאצים, זו היתה המחתרת התרבותית שלו, הדרך שלו לשמר את פאר התרבות היידית. ב-4.9.1941 הוא כותב על ראיון שערך עם ילדה שהצליחה לברוח מפונאר. הוא כותב על המחתרות וניסיונות ההתחמשות ותיאוריו נעים בין הערצה לחשש. הוא כותב על זונות יהודיות, על השוק השחור, על המסחר, על דילמת שיתוף הפעולה עם הנאצים – פיסות חיים שלמות מהגטו. הוא גם שוזר קטעים אישיים יותר, בהם הוא מדבר על חוסר האונים, חוסר היכולת לברוח, על התחושה שהם עומדים בתור למות, על הרצון שלו לחיות, על התקווה להתאחד שוב עם יקיריו. בכל מילה שזורה תקווה כמו גם ייאוש עמוק, בוודאי ככל שחולף הזמן ומתחילות להגיע שמועות על פונאר, על הפתרון הסופי, ועם זאת יש בכל מילה האמונה שרק עוד קצת והנה מגיע השחרור. 

ב-13.12.1941 הוא כותב על השאלת הספר ה-100,000 בספריה: "החגיגה נעשתה בהדר ועשתה רושם רב על הידישיסטים וחוגי התרבות בכלל. מלבד החגיגה נערכה תצוגה של ספרים מחנות הספרים בגטו. דלפק התצוגה האמנותי הראה שלמרות כל הכאב והייסורים, ולמרות מצבו הקשה של הגטו, לב תרבותי פועם בקרבו." כזה הוא קרוק, כאלה הם החיים בגטו, שילוב בלתי אפשר של חיים ומוות, גרוטסקה נוכחת.

הוא כותב גם על חיסולו של הגטו, היומן כפי שהוא התפרסם לראשונה מסתיים ב-14 ביולי 1943, יומיים לפני שויטנברג מסגיר את עצמו לגסטאפו. ייתכן שהדפים הבאים הכילו ידע שאף אחד לא רצה שיתפרסם, אם נהיה קונספירטיביים אולי ויטנברג לא הסגיר את עצמו או לפחות לא התנדב להסגיר את עצמו אלא אולץ. עם חיסול גטו וילנה בספטמבר 1943, מרבית תושביו נרצחו בפונאר, השאר נשלחו למחנות בפולין ומתי מעט נשלחו למחנות הריכוז באסטוניה, קרוק נשלח לקלוגה. לפני שנשלח הצליח להחביא את יומנו, למעשה 3 עותקים מודפסים שלו, בשלושה מקומות שונים. אלה התפרסמו אחרי המלחמה, כאמור ללא החלקים שנכתבו אחרי ה-14.7, אשר ככל הנראה הושמדו או הוסתרו בכוונת מכוון.

בקלוגה קרוק המשיך לכתוב, כמעט שנה, למרות שלמותר לציין, התנאים במחנה היו קשים מנשוא, לא שהחיים בגטו היו פיקניק. ביולי 1944, אחרי שחרור וילנה, הוא כותב: "היום אמצע יולי 1944 שוב לא אוכל להחשות... כל המצב הוא על חודה של סכין... זה תשעה-עשר ימים נמשכת המתקפה על הארצות הבאלטיות. והאזור עתיד להיות מובקע [..] מן הנמנע, אין כבר לאן. להשאיר – מי יודע?... אנו כמו עד עכשיו על הגבול בין החיים והמוות. וילנה משוחררת ואנו פה." גם במחנה העבודה הוא מנסה להפיח תרבות ואף יוצר מפגשי אינטלקטואלים ומברך על האפשרות לשבת מסביב לשולחן ומפה לבנה, האל יודע מאיפה הם השיגו אחת, ולדבר. עם זאת הוא גם רואה את השבריריות של המצב, את הסכנה הכרוכה במפגש, "כולנו היינו רעבים, אבל לפתע היינו בני אדם". 

אחרי התמוטטות החזית האסטונית, גם מיומנו עולה שהגרמנים מבינים שזה הסוף: "אפילו הגרמנים מדוכאים מאוד ומתוודים שהם מקנאים ביהודים [..] בקרוב אתם תשוחררו והמצב שלנו יהיה גרוע, הם ישחטו אותנו ללא רחמים". חלק מהאסירים מנצלים את המצב ובורחים ליער, להצטרף לפרטיזנים, קרוק לא בורח. ההערה האחרונה ביומן המחנה נכתבה ב-17 בספטמבר 1944, שם הוא גם מתאר את החלטתו לקבור את היומן בנוכחות שישה עדים וכך עשה. 

יום למחרת, ב-18 בספטמבר, הוא נשלח ליער הסמוך עם קבוצות האסירים האחרונות ממחנות קלוגה ולגדי (Lagedi), כחלק מהניסיון להשמיד ראיות. האסירים הצטוו לקחת קורות עץ ליער, שם נתנה ההוראה לשכב עליהם - הירייה בעורף הגיעה לא הרבה אחרי, ככה נוצרה מעין חומת גופות וקורות כשהצבא הרוסי רק מספר קילומטרים משם. התכנון היה ככל הנראה לשרוף, חלק הנאצים לא הספיקו. מעדויות הצבר האדום ששחרר את האזור כ-2,000 מאסירי קלוגה נורו למוות ורק כ-85 נצלו, אחד מהם היה אחד מששת העדים להסתרת היומן.

קרוק רק רצה לשרוד את הכל ולספר את הסיפור. 

יהי זכרו ברוך

קומודוס - הקיסר שלא ידע שובע

הוא נולד ב-31 לאוגוסט ונרצח בגיל 31 ב-31.12, ככל הנראה 31 לא היה המספר שלו, אבל שום דבר חוץ ממספר 1 לא ממש היה מקובל עליו, זה לא התיישב עם המציאות אבל לקומודוס זה לא היה אכפת

קומודוס היה בנו של מרקוס אוריליוס, האחרון לשושלת הרומאית השלישית (הראשונה – יוליו-קלאודית, השניה פלאביוסית) – האנטונינית. היא מתחילה עם עלייתו אנטונינוס פיוס לשלטון (138 לספירה) ומסתיימת עם ההתנקשות בקומודוס בשנת 192. למעשה מכל שושלת האנטונימים הוא הראשון, וגם האחרון שהיה בנו הביולוגי של הקיסר אנטונימי הקודם. אם זוכרים אותו היום זה בעיקר מהסרט גלדיאטור, וכל כמה שהוא מצויר שם כאכזרי, ככל הנראה במציאות הוא אף היה אכזרי יותר.

קומודוס נולד לקיסר האהוב והמוערך, מרקוס אורליוס, ואשתו פאוסטינה (הצעירה), בתו הצעירה של הקיסר אנטונינוס פיוס,  ב-31.8.161 והוא הקיסר הראשון שהיה בן ביולוגי לאב קיסרי מכהן מאז שטיטוס ירש את וספסיאנוס (אספסיאנוס) ב-79. היה לו אח תאום, טיטוס, שנולד לפניו, אך מת בינקותו והוא העשירי מבין 14 ילדיו של מרקוס אורליוס והיחיד מביניהם ששרד. הוא חונך להיות קיסר וקיבל רופא צמוד כדי לשמור על בריא ואת החינוך הרומאי המתאים, עם דגש קל מאוד על חינוך צבאי. בגיל 11 הצטרף למסעותיו הצבאיים של אביו בצפון, אמו מתה כשהיה בן 13 ולכן נשאר לצד אביו כל העת. ככל הנראה בגיל 14 צורף לשמו התואר גרמניקוס משום שנחל ניצחון צבאי ראשון. המהומות במזרח התיכון הביאו אותו ואת אביו לאזור, בדרך הוא עבר את טקס ההתבגרות המסורתי ואחר כך נשלח קומודוס ללימודי מדיניות ציבורית. 

בגיל 15, ב-176 לספירה, הוא ואחיו הצעיר, מרקוס אניוס ורוס, הפכו לקיסרים שותפים של אביהם. באותו שנה קיבל גם את התואר אימפרטור, שנה אחרי העניק לו אביו את התואר אוגוסטוס, תואר זהה לשלו. ב177 הפך לקונסול וקבע תקדים כקונסול הצעיר ביותר עד לאותה תקופה. אז גם הגיע הזמן להתחתן, המיועדת – ברוטיה קריספינה, בת למשפחת סנאטורים עשירה ואצילית שהיתה מקושרת לקיסרים רבים, ביניהם אנטוניניוס פיוס ומרקוס אורליוס. הם מתחתנים ב-178, הוא בן 16, היא בת 14. חיי הנישואים שלהם היו בעיקר על הנייר, הם לא העמידו צאצאים ולא אצלה היתה הבעיה.

לפי ההיסטוריון הרומאי הירודיאנוס שכתב ביוונית את הספר "ההיסטוריה של האימפריה לאחר מרקוס אורליוס", חיבור פומפוזי ומלא גוזמאות ועדיין החיבור היחיד שנותר שלם שיש בו תיעוד קרוב לאמת של המציאות באותה תקופה, בימיו האחרונים הפך אופיו הנהנתני של בנו מקור לחשש אמתי אצל מרקוס אורליוס באשר ליכולותיו של בנו להיות קיסר טוב ולהתייחס לנושאים בירוקרטיים ולפעילות מדינית. חששותיו היו מוצדקים, מרקוס אורליוס היה לקיסר הגדול האחרון בשושלת. את מה שבנה, הרס בנו ב-12 שנים בלבד ורומא, אחרי הירצחו, מגיעה לספה של מלחמת אזרחים.

כאמור, תקופת קיסרותו לא מתועדת דיה, אבל נקשרו לו המון סיפורי זוועה. עם מותו של אביו, מעדיף הקיסר החדש להפסיק את המלחמה עם השבטים הגרמנים בצפון וכורת עמם ברית שלום כדי לחזור לרומא לחיי התענוגות שהורגל בהם. הוא גם מפחית את משקלו של המטבע ומוריד את אחוזי הכסף. קומודוס חוזר לרומא ודי מהר עושה שם המון בלגן, יוצר לעצמו הרמון של נשים ונערים צעירים, חי חיי הוללות, דורש כבוד, מעליב סנאטורים, ממנה מקורבים חסרי כישורים. הוא מצליח לעצבן כל כך הרבה אנשים שכבר ב-182 יש ניסיון ראשון לחסל אותו ואחת מהקושרות היא אחותו, שיש הטוענים שקינאה בזוגתו של קומודוס ויש הטוענים שבעלה קיבל משרה מבזה. 

אבל לוקילה לא לבד בסיפור הזה, חברו אליה שני גברים שנודעו כמאהביה, סנאטורים ועוד מקורבים. התכנון היה ששני מאהביה יגיעו לקומודוס ואחד מהם יתקע בו פגיון ויאמר משהו בסגנון "מתנה זו מהסנאט", אבל, בסופו של דבר, חיל משמר פרטוריאני הציל את הקיסר. כך או אחרת, הניסיון נכשל וכל הקושרים מוצאים להורג, גם אחותו, אם כי בשלב מאוחר יותר תחילה היא נשלחת לגלות בקפרי.

אם זה אפשרי, מכאן עוד הכל מדרדר, קומודוס נעשה חשדני יותר, מנהגיו כדיקטטור הולכים ורבים ואין לו טיפה של חשק לעסוק בענייני דיומא. הוא מאציל סמכויות והופך את מקורביו, מחוסרי הכישורים, למבצעים בפועל. הם כמובן לא רואים את האינטרס הציבורי ממטר, אלא מנצלים עד תום את ההטבות שנלוות לתפקיד ואין אף אחד שמפריע להם. למשל המשרת האישי שלו החל לספסר במשרות לטובת המרבה במחיר. מה עושה קומודוס? בעיקר עסוק בסקס, אוכל ועינויים, אם אפשר של בעלי מוגבלויות מה טוב. מפעם לפעם הוא בעצמו נכנס לזירת הגלדיאטורים, ערום כולו, בעיקר כדי להוכיח את עוצמתו הפיזית, אם נגד גלדיאטורים אחרים ואם נגד חיות טרף. הוא נודע באכזריותו, אגב, כל כניסה כזו לזירה לא רק שהחלה בחבטות אכזריות בבעלי מוגבלות "בשביל הסיפתח", אלא גם עלתה הרבה כסף לקופה של רומא כיון שקומודוס דרש על זה תשלום. קומודוס היה ברוטלי להחריד ונהנה מהאכזריות עצמה. בכלל קומודוס מאוהב בעצמו, הוא ככל הנראה היה נאה ביותר, גבוה ושרירי והיותו קיסר כל יכול רק העצים את המגלומניה שלו. 

קומודוס היה קשת מוכשר, רוכב בחסד ולוחם חסר רחמים ולזה ולעינוגי הגוף הוא מקדיש את מרבית זמנו. הגבול בצפון מתחמם, אבל קומודוס עסוק בשעשועים – סקס ועינויים, אולי גם אוכל. מספרים עליו ששם שני גמדים מרוחים בחרדל על מגשי הגשה בארוחת ערב לקישוט ולהנאת המשתתפים. הוא הזמין גלדיאטורים להתאמן אתו ורובם לא חיו כדי לספר, הוא רכב על סוסים והשתתף במרוצים פרטיים וקרבות מול גלדיאטורים אחרים בביתו. חברים שלטענתו בגדו בו מתו מיתות משונות, חלקם על ידי חיות טרף, קומודוס לא בחל בכלום ודרש שיתייחסו אליו כאל. בעיניו הוא דמה להרקולס וטוענים כי מלבד הוספת שמו של הרקולס לשמות ולכינויים שהדביק לעצמו, גם הסתובב חצי ערום עם גלימה מפרוות אריה. נטען שפעם אחת הרג 100 אריות ביום אחד, כמובן שאין לזה אישוש. ככל שעוברות השנים הוא מצווה על עוד ועוד פסלים שלו בדמות הרקולס שיוצבו בכל מקום.

שגעון הגדלות שלו הלך וגבר, הוא האמין שהוא, ממש כמו הרקולס, בנו של יופיטר ומיצב עצמו כאל-למחצה, נציג האל החשוב ביותר עלי אדמות. הדרישה שלו לסגידה מוחלטת יכולה להילמד בבתי ספר בצפון קוריאה, ואגב ממקורות היסטוריים שונים נראה שהעם אהב אותו, אם כי הוא הפך את החיים ברומא לבלתי נסבלים. 

גינוניו הפומפוזיים ומצבה האיום של האימפריה הביאו למספר ניסיונות התנקשות בקיסר, מה שהוביל אותו לעבור לווילה מחוץ לרומא, השלטון המנוון הוביל לאט להתפרקות של הצבא ולהתקוממויות בעיקר בצפון, להן לא היתה לצבא הרומי, בהיעדר מנהיג או מדיניות, תשובה אמתית. בתוך רומא, הכוח שהיה בידי משרתו האישי של קומודוס הוביל להרבה טינה, מצב הכלכלה היה גרוע ובאביב 190 הגיעה העיר לחרפת רעב ומתחילה תסיסה. האחראי העירוני על התבואה האשים את קליאנדר, המשרת האישי של קומודוס. במרוץ מרכבות החלה התקוממות נגד המשרת, קליאנדרוס, וזה ברח לווילה של קומודוס, אלא שההמון רדף אחריו לשם ודרש את ראשו. וזה מה שקומודוס עושה, הוא עורף את ראשו וגם את של בנו ואז של עוד כמה, כי למה לא אם אפשר על הדרך? את ראשו של קליאנדרוס הוא מגיש נעוץ על כידון להמון הזועם.

זה לא ממש יוצר שינוי, חוץ מזה שקומודוס מאמץ עוד כינוי, ה-12 במספר וזה חשוב כי הוא גם ישנה את שמות החודשים לשמותיו וכינויו. אחרי השריפה ברומא של 191, קומודוס מכריז על עצמו כמו רמולוס חדש, יוצר האימפריה הקומודיאנית, הוא החליף את שמה של רומא לקולוניה לוצ'יה אניה קומודיאנה, ללגיונות הוחלף השם, גם המטבע והסנאט, קומודוס הקים אימפריה בדמותו. את ראשו של פסל הקולוסוס של נרו הוא ערף וציווה להחליפו בראש פסל בדמותו ולרגליו הוסיף אריה מוזהב. הוא גם הקים פסל של עצמו כקשת מול הסנאט עם חץ מכוון, איך לא, ישירות לפתח הסנאט. הוא גם נהנה להפחיד סנאטורים, בעיקר על ידי ראשים כרותים של יענים, שאותם היה עורף בזירה ואז מכוון את החרב המגואלת בדם לסנאטור זה או אחר. חוצמזה, הוצאות להורג היו דבר שבשגרה וכמעט כל מי שהתקרב לקיסר ידע כי הוא גם מתקרב למותו ביחס ישר. 

קומודוס הבין את התסיסה בעיר וכמובן פספס את הפתרון, לכן הכריז על פתיחת משחקים גרנדיוזיים ובראשם קרב הגלדיאטורים הגדול, מתוך המחשבה שעשועים יחזירו לו את אהדת העם, הוא רק לא לקח בחשבון כמה הוא הגדיש את הסאה מבחינת הסנאט ובני מעמד האצולה.

הכל בא על סיומו הקטלני, או בעצם לא הכל, רק סופו של קומודוס, רומא נאלצה להתמודד עם קשיים רבים אחרי מותו - אבל זה לסיפור אחר, ב-31.12.192. קומודוס התכונן לקרב הגלדיאטורים שאמור היה להכריע מי אלוף הגלדיאטורים, אלא שהחיים הם מה שקורה כשאתה עסוק בתכנונים. בעוד הוא עובד על המשחקים, כנופיית קושרים מהסנאט יחד עם פילגשו האהובה מתכננים לרצוח אותו. מרסיה, הפילגש הפכה לשותפה בקנוניה אחרי שהוזהרה על ידי נער האהבים של קומודוס שהוא שלח אחריה רוצחים בגלל שניסתה להניא אותו מעריכת המשחקים ובעיקר מההכרזה על עצמו כקונסול. הם מחליטים לנצל את קרבתה לקומודוס כדי להרעיל את מזונו, אך קומודוס הקיא את הרעל. בעודו באמבט, מנקה את עצמו, הגיע משרת בשם נרקיסוס, שהיה לוחם זירה בשכר, שנשלח על ידי הפילגש, תפס אותו לא מוכן וחנק אותו למוות. מיד עם הקבע מותו החזיר הסנאט את שמה של רומא לעירו קבע כי הקיסר אויב הציבור.

אגב לא נמלט מהקשר היהודי, ממקורות שונים עולה כי רבי יהודה הנשיא היה בקשר הדוק עם קיסר אנטונימי. זה לא הגיוני שזה מרקוס אורליוס, לכן ייתכן שזה קומודוס, אם כי הסיפורים על קיסר שנשען על עצתו של הרב לא מתאימים לטיפוס, אבל כבר הארכתי ולכן אסיים.