הסיפור הנשכח של פרעות גרנדה

מקובל לחשוב שיהודים ומוסלמים חיו בהרמוניה בארצות האסלאם, אבל זה לא ממש נכון, היו להם רגעים טובים, אבל לא רק. חלק מהסיבות לתפיסה הכוללנית והלא מדויקת הזו שהזכרתי היא אתנוצנטריות, אימוץ הנרטיב האירופי ההיסטורי. ניקח לדוגמא פוגרומים, רובנו מייחסים אותם לאירופה כמה מאתנו יודעים על פוגרומים בארצות מוסלמיות?

ב-1903 התרחשו ברוסיה פרעות קישינב, 49 יהודים נרצחו, באותה שנה היה גם פוגרום בטאזה, מרוקו, בו נהרגו ככל הנראה כ-60 יהודים, המספרים אינם ברורים והעדויות חלקיות (תבדקו אותי – נסו לחפש בגוגל). הפרעות בקישינב הן חלק מההיסטוריה הציונית, אבל לא הפרעות בארצות ערב, להן אין מקום בסיפור ההיסטורי וקחו בחשבון שבמרוקו בלבד נרצחו מאות יהודים בעשור הראשון של המאה ה-20.  

כידוע, המרחב היהודי במדינות מוסלמיות הוא גדול הרבה יותר ממרוקו, הן בגודלו הפיזי והן ברמת מרחב הזמן. הניסיון לסכם 1,500 שנים של חיים יהודיים במדינות אלה אמור להיות רחב הרבה יותר מידיעה מוגבלת על תור הזהב, שזה פחות או יותר סיכומו של הידע, אם כי היום הוא הולך ומתרחב וטוב שכך. אבל לא תור הזהב הוא מהות הסיפור שלנו, אלא פרעות גרנדה משנת 1066.

בחישוב מהיר אתם אמורים לשאול אותי: "איך פרעות אם תור זהב?" וזו בדיוק הנקודה, היה תור זהב אבל לא כולו היה נוצץ. למעשה, עד כמה שידוע לי, אם יש משהו שניתן להגיד הוא שהיהודים בארצות האסלאם היו מיעוט מובחן בעל זכויות מוגבלות, שאיכות חייו בכל רגע נתון היתה תלויה בשליט ובמערכת היחסים עם המשטר.  

כמו באירופה, כך גם בארצות האיסלם המיעוט היהודי ידע רדיפה, בעיקר בתקופות של חוסר וודאות,  למשל בתקופת מלחמות. באופן עקרוני, על פי הקוראן, ליהודים ולנוצרים יש מעמד של בני חסות (ד'ימים). מה שאומר שכל עוד הם שומרים על החוקי האיסלאם ומשלמים מס מיוחד (ג'יזיה), הם מוגנים ממוות ויכולים לשמור על דתם. במאה ה- 11 נערכה "אמנת עומר", שאיגדה חוקים קיימים מהמאה ה-8, הכוללת שורת תקנות שנועדו להעניק עליונות למוסלמים על פני לא מוסלמים, בין היתר נאסר על היהודים לבקר את האסלאם, מחמד, או הקוראן, לפגוע בחיים מוסלמים, לבנות בתים גבוהים יותר מאשר של מוסלמים, לקיים יחסי מין עם אישה מוסלמית (למוסלמי מותר היה לקיים יחסי מין עם יהודייה), לרכוב על סוסים, ללבוש ירוק (צבע האסלאם), להשמיע קולות תפילה רמים שעלולים לפגוע במוסלמים ועוד. בתמורה קיבלו היהודים הגנה על חייהם ורכושם וגם מידה מצומצמת של אוטונומיה בניהול חייהם הקהילתיים.

בתקופה שאנחנו מכנים תור הזהב, מהמאה ה-9 ועד המאה ה-12, התרחשו התנכלויות נגד יהודים באזורים מוסלמים או ערבים, על חלקן לא שמענו ועל חלקן כן, למשל במאה ה-9 התרחשו התנכלויות ליהודי ירושלים, במאה ה-12 אולצו יהודי תימן להתאסלם,  וב-30.12.1066 החלו הפרעות בגרנדה, שיש היסטוריונים שרואים בהן את סוף תור הזהב. גרנדה היתה חלק מחליפות קורדובה, זו היתה עיר רב-תרבותית, אבל האווירה הרב-תרבותית לא סייע למתח בין הקהילה המוסלמית ליהודית.

אומדן ההרוגים היהודים לא מדויק ומגיע עד ל-5,000, אחרי שיהוסף הנגיד, בנו הבכור של שמואל נגיד, יועצו של המלך (במקורות מסויימים הוא הווזיר הראשי) ומנהיג הקהילה היהודית אחרי מותו של אביו (ב-1055), נצלב. מה הביא לצליבתו? בקהילה היהודית נודע יהוסף שאדם שלא נפל מאביו למעט בתכונה אחת – ענווה. אבל כידוע המקורות די דלים, יש הטוענים כי כפר גם בדת אביו וגם באסלאם ולכן עורר את חמת זעמם של המוסלמים. מה שככל הנראה ברור הוא שהוא שלט במלך, שאת רוב ימיו כילה בשתייה לשוכרה ולכן יהוסף הנגיד קנה לעצמו די הרבה אויבים ובטח לא עזר שהוא היה עשיר וחי חיי פאר. בנוסף הוא ניסה לקדם יהודים אחרים גם בחצר וגם בסיוע לעסקיהם ושהקיף את המלך במרגלים. שנאמר – מרבה נכסים, מרבה דאגה.

אחד מאויביו, אבו אישק, אף כתב נגדו שיר נבזי המגנה אותו ואת היהודים, היו שטענו בכוונתו לסייע למלך אלמריה לכבוש את גרנדה מידי הברברים ואולי אף לקבל בתמורה מעמיד של שליט, אבל בהחלט לא ברור מה היה הטריגר לפרעות. יש הטוענים שהיו מספיק אנשים שלחשו על אוזנו של המלך ולבסוף היה קרע ביחסים האישיים, יש שטוענים שניסה לסכסך בין הברברים (הרוב) לערבים (המיעוט) ולפגוע במרקם החיים בעיר, ויש שטענו שכיהודי הוא הפר את אמנת עומר, אבל הכל ספקולציות.

ב-30.12.1066, הוא ט' בטבת (ויש שיגידו שיום הצום, שנקבע ב"הלכות גדולות", הוא לזכר הפרעות), מסתער המון מוסלמי מוסת על ארמון המלך. יהוסף התחפש, ככל הנראה גם ניסה לצבוע את פניו כדי לא יכירו אותו, אך זה לא עזר. הוא נגרר במכות וחבטות לשער העיר, שם נצלב וזה היה האות להמשך הפרעות באוכלוסייה היהודית בעיר. כ-1,500 משפחות נפגעו, בנו ואשתו של יהוסף הנגיד הצליחו להימלט מהעיר כמו עוד מספר משפחות, אבל הקהילה שנותרה נשארה בגרנדה וניסתה לשקם את חייה.

אז האמנם תור הזהב? כן בהחלט, אך למעט חריגים. לשאלה למה גם בישראל ההיסטוריה הזו אינה ידועה, ובכן מעבר לאימוץ הנרטיב האירופי ומעבר לעובדה שבאמת המקורות מעטים, יש עוד דבר שיש לזכור – החשש הישראלי לדבר על פליטים יהודים מארצות האסלם, אבל נראה לי שנכון לסיים כאן. 

מוריד הלחם וממטיר הגז

פריץ הבר גילם את כל מה שטוב במדע וכל מה שרע בו, זהו סיפורו בקצרה

היום לפני 149 שנים נולד פריץ הבר, לימים יתחלק זכרונו בין שני זרמים עיקריים: אלה שזוכרים אותו ככימאי היהודי שהביא גם לפיתוח הציקלון B או כאיש שכולנו (בערך) חייבים לו את חיינו. הוא האיש שהזין את העולם, שצימח לחם מהאוויר. אבל בואו נתחיל מההתחלה.

הוא נולד למשפחה יהודית אמידה בברסלאו, אז גרמניה (היום פולין), אמו, שסבלה לאורך כל ההיריון, נפטרה 3 שבועות לאחר לידתו. על גידולו הופקד אביו, סוחר בדים מצליח ודודותיו. כשהיה בן 6 התחתן אביו מחדש ונולדו לו 3 אחיות חורגות. עם אביו הוא ידע מערכת יחסים לא קלה, אבל אמו החורגת ואחיותיו היו מקור של אהבה ורגש. הבית היה יהודי אך חילוני ופריץ למד בבתי הספר המקומיים, אביו ראה בעצמו קודם כל פטריוט גרמני. 

למרות רצונו של אביו שיכנס לעסק המשפחתי, פריץ בחר ללמוד כימיה ואף קיבל את ברכתו של אביו. הוא הצליח בלימודיו ואף לקח הפסקה של שנה כדי לשירות חובה בצבא, בשנה זו הכיר את מי שלימים תהיה אשתו הראשונה – קלרה אימרואהר, בתו של כימאי סוחר סוכר עשיר. הם נפגשים בשיעור ריקוד ומתאהבים, הוא מציע לה נישואים והיא מסרבת כי הוא רוצה להמשיך ללמוד. וזה מה שהיא עושה - קלרה היתה האישה הראשונה שהשלימה תואר שלישי בכימיה באוניברסיטת ברסלאו ובהצטיינות יתרה. היא התנצרה ב-1897, הם התחתנו ב-1901. שנה אחרי כבר נולד בנם היחיד – הרמן. היא לא יכלה לעסוק במקצועה ולכן התפנתה לסייע בעבודתו של בעלה והיא עשתה המון, כולל תרגום עבודותיו לאנגלית. היא היתה אקטיביסטית, ויש שיאמרו גם פציפיסטית ונישואיה להבר לא היו פשוטים. הוא בעיקר רצה אותה בצלו.

הוא סיים את הדוקטורט בהצטיינות יתרה ב-1891, והוא בן 23. הוא חזר לברסלאו ומתחיל לעבוד אצל אביו. זה לא מחזיק מעמד ואפילו אביו מגיע למסקנה שהם אינם יכולים לעבוד יחד. הבר מרגיש משוחרר ופונה לקריירה אקדמאית. הוא מתחיל לעבוד באוניברסיטת יינה ומהר מאוד מבין שמוטב שיתנצר אם הוא רוצה להתקדם. ב1894 הוא מתמנה לעוזר של פרופ' האנס בונטה ומרצה אורח באוניברסיטת קרלסרואה ושנתיים אחרי מתקבל כחבר סגל מן המניין, ב-1906 יקבל פרופסורה מלאה. בתקופה זו הוא עוסק בעיקר באלקטרו-כימיה ובמדויק - בסינתזה של אמוניה.

נתקדם ל-1911, השנה בה אחרי מחקר ממושך, מציג הבר את תהליך הבר-בוש שלמעשה אפשר ייצור תעשייתי של אמוניה תוך שימוש בחנקן ומימן. בנוסף הוא מתמנה לראש מכון כימיה פיזיקלית בברלין. זו תקופה בה מוקמים הרבה מכוני מחקר בברלין, הבר הוא בין חוקרים הבולטים. למעשה מחקריו על דשן היו בדיוק מה שגרמניה היתה זקוקה לו. על תהליך זה יקבל הבר נובל ב-1919 (לשנת 1918), אגב גם בוש יקבל ב-1931, אבל זה סיפור אחר. מה יוצא מזה? דשן. כמה זה שווה? בערך את קיומה של שליש מהאנושות אז. היום כבר חצי מאתנו חיים רק בזכות הדשן שלו, אם תרצו לפחות 50% מהחנקן בגוף שלנו הוא בזכות הבר. אין לדעת כמה מלחמות הוא מנע. לא רע אם אתם שואלים אותי.

אם יש משהו שמגלם בעצמו את הדואליות השימוש במדע לטוב ולרע, זה הבר. מבחינתו זו היתה תקופה 

מזהירה להיות גרמני. הדשן שיוצר בעקבות תהליך הבר-בוש הביא לגידול ביבול ובעיקר נתן תשובה לחשש מרעב. "לחם מן השמים" קראו לזה והבר היה ממציאו. אבל לניסויים האלה היה גם שימוש צבאי.

והנה הגענו לחלק הרע: מלחמת העולם הראשונה פורצת ביולי 1914. באוקטובר הבר, הפטריוט הגרמני, חותם, יחד עם עוד 92 פרופסורים, מדענים ואנשי רוח גרמנים (ביניהם גם מקס פלנק וסיגפריד וגנר, בנו של ריכארד) על מניפסט ה-93 שהביע תמיכה בכל פעולותיה של גרמניה מתחילת המלחמה ומחאה על התגובות בעולם. הוא גם כותב מכתב ומציע את עצמו לשירות משרד המלחמה. לא הרבה אחרי הוא מונה לראש מחלקת כימיה במשרד המלחמה הגרמני בדיוק בתקופה שהמעצמות מתחילות לחקור שימוש בגז לנשק והאמוניה הופכת בעלת חשיבות.

זו היתה ההזדמנות של הבר להוכיח שהוא קודם כל גרמני והוא לא התכוון לתת להזדמנות הזו להתפספס. הבר היה גם הראשון שהציע שימוש בכלור, הפעם הראשונה שהנשק הזה נוסה היה ב-22.4.1915 באיפר שבבלגיה, הפעם הראשונה בהיסטוריה הצבאית שנוסה נשק להשמדה המונית והבר היה שם כדי לפקח אישית. לקלרה, אשתו, היו המון השגות, אבל הבר לא הקשיב. היא אפילו כותבת בפומבי וטענת שמחקרו ברברי ופוגע ביסודות המדע, הוא מצדו טוען שאמירתה היא בגידה במולדת. 

המצב בינהם רק מחמיר וכשהוא חזר ב-1.5.1914, הוא חזר אל אישה, שככל הנראה, היה לה הרבה מה לומר. באותו לילה נערכה בביתו חגיגה לרגל חזרתו המוצלחת, אבל קלרה לא היתה במצב רוח לחגוג. היא התעמתה אתו מול האורחים וטענה שהוא פשט מוסרית את הרגל ושהיא איננה מסוגלת לחיות עם איש שמייצג את כל מה שרע. בלילה, בעודו ישן, היא חמקה ממיטתם, לקחה את אקדחו הצבאי, ירדה לגינה כוונה אותו אל לבה וירתה. 

את היריה שומע בנם, בן ה-13, שהתעורר משנתו ומצא את אמו דקות ספורות לפני מותה. מה עושה הבר? עוזב יום למחרת לחזית המזרחית כדי לפקח על השימוש הראשון בנשק כימי נגד הרוסים. רק דמיינו איך מרגיש בנו, שנשאר להתמודד עם סידורי הקבורה. בשנות ה-30 הרמן יהגר לצרפת ובתחילת שנות ה-40 לארה"ב, שם ישים קץ לחייו.  

גופתה של קלרה נשרפה והיא נקברה בברלין, אחרי מותו של הבר בבאזל ב-1934, נקבר אפרו לצד אפרה. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. הבר מתמנה ליועץ מיוחד ליחידת הגז שהוקמה. על תפקידו במלחמה אמר פעם: "בתקופת שלום, המדען שייך לעולם, בתקופת מלחמה – לארצו." הבר גם לא ראה הבדל בין מוות מפגז למוות מגז, כי בעיניו מוות הוא מוות ולא משנה כיצד התרחש, אדרבא הוא ראה בגז אקט הומני יותר. קל לצייר את הבר כקר לב ומחושב, אך למעשה מלחמת העולם הראשונה היתה מלחמה של כימאים. בין שני הקרבות באיפר, חקרה יחידתו של הבר דיווחים על שימוש בגז ע"י צרפת נגד חיילים גרמנים, זה היה חלק מצער מהמשחק והבר היה גאה להוביל את מדינתו להישגים וכן, זה נורא. הבר אף קיבל דרגת רב-סרן שנמנעה ממנו כששירת כיהודי ואף הוענק לו עיטור גבורה מידי הקייזר.

עם אשתו השניה, שרלוט נתן, הוא מתחתן באוקטובר 1917 וגם היא התנצרה לפני חתונתם. נישואים אלה מחזיקים מעמד 10 שנים עד לגירושיהם, אבל לפני הם מספיקים להביא לעולם בת ובן. ב-1918 מסתיימת המלחמה, מגז נהרגו כ-100,000 חיילים משני הצדדים וכמיליון נפגעו. כמו כל גרמני, גאוותו הלאומית של הבר נפגעה והוא היה נחוש בדעתו לסייע לגרמניה לשלם את חובה. מחד חש פטריוט, מאידך חשש בכל רגע שיועמד לדין על פשעי מלחמה, אחרי שהוכרז ככזה. היעד הבא שלו היה ניסיון להפיק זהב ממי ים, זה לא עבד כמו לחם מהשמיים וזה גרם לו עגמת נפש רבה.

הדברים רק מחמירים עם עליית הנאצים לשלטון, כאשר יהודים מורחקים ממשרות ציבוריות, עדיין עומדות להבר אי אילו זכויות: הוא אינו יהודי, שירת במלחמת העולם הראשונה ונחשב מדען מכובד. הוא אפילו דורש את סילוקו של איינשטיין, שהיה לא רק קולגה גם חבר והבא אף סייע לו בזמן גירושיו, מהאקדמיה הפרוסית, אחרי שאיינשטיין הכריז שלא יחזור לגרמניה כיון שאין היא מכירה בשוויון בפני החוק וזכויות פרט.

אבל גם הבר בסוף הבין את המציאות, כמו גם את העובדה שבעיני היטלר הוא יישאר יהודי. כראש מכון הוא נאלץ לפטר עמיתים רבים רק בשל יהדותם, ככל הנראה כ-75% מאנשי הצוות, הבר איחר במשלוח מכתבי הפיטורין עד שמצא לעובדיו פתרון, אבל עם פיטוריהם של כולם, הוא הגיש את שלו. את אשתו לשעבר וילדיהם כבר הצליח לשלוח לאנגליה. כשהיה באנגליה הצליח להתקבל לראיון למשרה בקיימברידג', אך גם נפגש שם חיים וויצמן שהציע לו משרה במכון זיו, לימים מכון וויצמן. הוא שהתנצר וראה עצמו גרמני יותר מכל, הבין באחרית ימיו שארצו לא רואה בו בן. נבגד הוא מצא דווקא ביהדות, ממנה רחק, מפלט.

שבור ורצוץ, בדרך לפלסטינה, עת שהה קצרות בבאזל, ב- 29.1.1934, הוא נפטר מהתקף לב. 

יאן אופלטל - סמל המרי הצ'כי

יאן אופלטל (

הסכם מינכן נחתם בספטמבר 1938 וסיפח את חבל הסודטים לגרמניה, או כפי שסיכם זאת ב-30.9.1938, ראש ממשלת צ'כוסלובקיה, הגנרל יאן סירובי: "ידידותינו ובנות בריתנו נטשו אותנו, נשארנו לבד". כידוע חצי שנה אחר כך ב15.3.1939 כבשה גרמניה את כל מה שנשאר מצ'כיה והיטלר הצהיר: "צ'כוסלובקיה פסקה מלהתקיים" עת הדגל הנאצי הורם לראש תורן הטירה של פראג. הצ'כים כבר מזמן עברו את שלב האשליות אם כי בימים הראשונים לא השתנה יותר מדי בצ'כוסלובקיה. האכה, הנשיא הזקן, נותר בתפקידו וכמוהו מרבית הממשלה הצ'כית, אך ללא סמכויות אמתיות. הגסטאפו נטל את תפקיד המשטרה וצ'כיה היתה תחת הפרוטקטורט של מורביה ובוהמיה, מה שאומר שהוחל עליה החוק הגרמני, כמובן כולל חוקי נירנברג.

בערב ה-1.9.1939 שר החוץ של הממשלה הצ'כית, יאן מסריק, דיבר ב-BBC  ואמר: "אינני רוצה להכחיש את המדיניות שלא תיאמן של דמוקרטיות המערב שסייעה להיטלר להגיע למצבו הטוב או הטראגי, ההיסטוריה תשפוט זאת ביעילות ובנחרצות. אינני חושב שאני אופטימי מדי כשאני אומר שדמוקרטיות אלה למדו את הלקח. זו טרגדיה נוראית שארצי הקטנטונת שהועלתה על הצלב בשל פשעיהם של אחרים".

את כל זה ראה סטודנט צעיר מכפר קטן במורביה בשם יאן אופלטל, שלא יכול היה להישאר אדיש. הוא היה בן 24, תלמיד שנה רביעית רפואה באוניברסיטת קרל בפראג, שיהפוך שלא מרצון למרטיר צ'כי. עד אז הוא היה תלמיד מצטיין, סגן נשיא ועד הסטודנטים במעונות שלו, מאורס למארי קפקובה, פטריוט צ'כי ודמוקרט עד עמקי נשמתו.

6 שבועות לתוך מלחמת העולם השנייה, ב-28.10.1939, היתה אמורה צ'כוסלובקיה לחגוג את יום עצמאותה ה-21 של צ'כוסולובקיה העצמאית, המדינה שפסקה מלהתקיים. יאן וחבריו הסטודנטים נרתמו לארגון הפגנה לציון המאורע. ביום הזה כ100,000 צ'כים מילאו את רחובות פראג במחאה נגד הכיבוש. הרחובות והאנדרטאות התמלאו בפרחים ובצבעי האדום-לבן-כחול של הדגל הצ'כי, שנאסר ע"י הנאצים. לקראת ערב הדליקו המפגינים נרות וקראו קריאות כמו: היטלר הביתה, גרמנים צאו ו"אנחנו רוצים חירות".

לקראת שש בערב ההפגנה לא שככה וחיילים גרמנים שניסו לאפשר לבאי ההצגה מקבת' להיכנס לתאטרון החלו לדחוף את קהל המפגינים. שוטרים על אזרחי, חמושים באקדחים עם משתיקי קול פתחו באש חיה על המפגינים. מפגין אחד, אופה בשם וסלאב סדלצ'ק, נהרג, מספר מפגינים נפצעו. אופלטל נפצע בבטנו, בחולצתו הספוגה בדם נתגלו 7 חורי כדורים. אופלטל הובהל על ידי חבריו לבית החולים הסמוך, שם נעשו מאמצים כבירים לאוששו. ב- 4.11 נערכה הלווייתו של וסלאב סלדצ'ק תחת עינם הפקוחה של הגרמנים. אופלטל מת מפצעיו שבוע אחר כך, ב- 11.11.1939 בשעה 11:45.

לפני שארונו נשלח לכפר הולדתו במורביה, נערך מסע הלוויה בפראג ב-15.11, ייתכן שהנאצים התירו את מסע הלוויה כדי להצדיק את הפגיעה באוניברסיטאות שהגיעה כבר באותו יום. דגלים שחורים התנופפו בעיר ומסע ההלוויה הפך להפגנה שקטה. כאשר הונח הארון על הקרון החלו המלווים לשיר את ההמנון הלאומי הצ'כי. ההפגנה הגדולה בפראג הציתה הפגנות קטנות יותר בעוד ערים צ'כיות ולמעשה זה היה "המרד" הצ'כי האחרון נגד הפרוטקטורט הנאצי. אבל הסיפור לא נגמר כאן.

ב-17.11.1939 החלו הנאצים בפעולת תגמול נגד "המורדים", לא הרבה אחרי שמושל הפרוטקטורט פון נויראת חזר מברלין עם הנחיות מדויקות מהיטלר שהסכים גם להוצאות להורג ללא משפט וגם להריסתה של פראג אם ההתקוממות לא תוכנע. בשלוש וחצי לפנות בוקר פשטו כוחות הגסטאפו על האוניברסיטה והחלו במעצרים באוניברסיטה בפראג ובערים נוספות, אלפי סטודנטים הוכו ונעצרו. 9 סטודנטים שנתפסו על ידי הנאצים כמנהיגי המרד הוצאו להורג כבר באותו לילה וללא משפט, למעלה מ1,000 סטודנטים ומרצים נשלחו למחנה זקסנהאוזן. למשך 3 שנים נסגרו כל האוניברסיטאות בצ'כיה והחלה תקופת דיכוי אכזרית, שהוחלפה באחרת עם כניסת הצבא האדום לפראג ב-9.5.1945.

המרד אמנם לא צלח, אבל הוא הוכיח לעולם שהצ'כים לא נכבשו מרצון ואמנם המרד הפך מחתרתי, אך הוא הוכיח את ההתנגדות האקטיבית של הצ'כים לכיבוד הנאצי. בסופו של דבר רק ניסיון ההתנקשות בהיידריך (מבצע אנתרופואיד) במאי 1942, הביא את בריטניה להתכחש להסכם מינכן.

אבל גם כאן לא נגמר הסיפור ב-1941 החליטה מועצת הסטודנטים הבינלאומית על יום הסטודנט לזכר האירועים בצ'כוסלובקיה ומאז מצוין יום הסטודנט הבינלאומי בארצות שונות ביום זה. אבל תנחשו מה, גם כאן לא נגמר הסיפור.

ב-17.11 החלה הפגנת סטודנטים בפראג, ששחזרה את ההפגנה בה נרצח אופלטל, לציון 50 שנה להפגנת הסטודנטים ולסגירת האוניברסיטאות ע"י הנאצים, הברוטאליות המשטרתית לדיכוי ההפגנה הביאה לפרוץ "מהפכת הקטיפה" הצ'כית שהובילה לסיום השלטון הקומוניסטי ולבחירתו של וסלאב האבל לנשיא בדצמבר 1989.

אינני נוכל, אמר הנשיא והאמין בזה

היום ב-1973 התרחשה התפנית הגדולה שהאיצה את תהליכי ההדחה בקונגרס והביאה להתפטרותו של ניקסון, בארה"ב זה כונה "טבח מוצאי שבת"

במאי 1973 מונה ארצ'יבלד קוקס לחוקר מיוחד לפרשת ווטרגייט על ידי התובע הכללי אליוט ריצ'רדסון, ב- 15.10 מגיעות לתובע הכללי השמועות שניקסון מעונין לפטר את קוקס. סגנו, וויליאם רקלסהאוס, העריך שאין מה לדאוג - ניקסון לא יעשה את זה וזה לא יעבור בציבור האמריקאי. הוא צדק רק בחלק השני של המשפט.

ניקסון רצה בפיטוריו של קוקס כי האחרון דרש מניקסון להעביר לו את סרטי ההקלטה מהשיחות שקיים בבית הלבן. ניקסון כמובן לא העלה בדעתו להעביר את הקלטות מכל הסיבות הברורות. הסמכות לפטר את קוקס היתה נתונה בידיהם של התובע הכללי וסגנו. ב-20.10.73 שניהם סרבו להוראת ניקסון לפטר את קוקס והתפטרו בעצמם. התובע הכללי שמונה כממלא מקום פיטר את קוקס. ההחלטה השגויה של ניקסון הניעה את תהליכי ההדחה בקונגרס והביאה להתפטרותו.

הכל מתחיל כאשר ב-17.6.1972 מבחין איש ביטחון במתחם ווטרגייט, כתובתו של המטה הדמוקרטי, חושד בפריצה ומזעיק את משטרת וושינגטון. המשטרה עוצרת 15 חשודים, חמישה מהם חברים בוועדה לבחירה מחדש של הנשיא ניקסון. מכאן מתחילה להתגלגל פרשיה שתסעיר את וושינגטון עוד שנים ומאורעות החודשים האחרונים הופכים אותה לרלוונטית היום לא פחות מאשר לפני 44 שנים.

לוקח זמן עד שהחרא מגיע למאוורר, אבל כניסת ה-FBI  לחקירה מגלה פרטים נוספים הקושרים את הנשיא לשערורייה. הפרטים מודלפים ("גרון עמוק", זוכרים?) מהבית הלבן נשמעות רק הכחשות גורפות. בספטמבר מוגש כתב אישום נגד הפורצים, ההדלפות נמשכות וב-7 בנובמבר 1972 זכה ניקסון בבחירות ברוב עצום, ונבחר לכהונה שנייה. בינואר 1973 נפתח המשפט, במקביל בפברואר החליט הסנאט על הקמת ועדה מיוחדת לחקר פעילות הבחירה מחדש של הנשיא ניקסון. להזכירכם, במאי גם מתחיל בעבודתו החוקר המיוחד ארצ'יבלד קוקס.

דיוני הוועדה החלו ב-17 במאי והשימועים סוקרו ברשתות הטלוויזיה, אחוזי הצפייה הגבוהים היו מכה פוליטית כואבת לניקסון. כאשר הובהר מעל לכל ספק כי יש הקלטות, של למעלה מעשר שעות, מהחדר הסגלגל, התעקש קוקס לקבל אותן, אך ללא הועיל. לתביעתו הצטרפו חברי ועדת החקירה של הסנאט, שאף הוציאו, בסופו של דבר, צו לזימון להקלטות. ניקסון החליט לשלוף את קלף החסינות וסירב לחשוף אותן.

מסירת הקלטות מתגלגלת בערכאות השיפוטיות השונות ואנחנו מגיעים ל-19.10.1973, ניקסון מבין שהתובע הכללי ועוזרו לא ישתפו אתו פעולה ולא יפטרו את קוקס והוא מציע פשרה שתמציתה – הקלטות לא ימסרו אבל סיכום שלהן יעשה על ידי הסנאטור הדמוקרטי ג'ון סטניס. כמובן שקוקס מסרב וניקסון נלחץ ודורש רשמית את התפטרותו של קוקס. כזכור, ריצ'רדסון, התובע הכללי ורקלסהאוס, סגנו, מסרבים ומתפטרים במחאה. הם מבקשים מהבא בסניוריטי של משרד המשפטים, ריצ'רד בורק, לא לסרב והוא אכן מקבל את התפקיד מחשש לחוסנה של המערכת ונאלץ לפטר את קוקס.

המתקפה על משרד המשפטים האמריקאי במוצאי שבת אלה הפכו לסערת היום בקונגרס ובציבור האמריקאי. ביום אחד הגיעו יותר מ-50,000 מברקים מאזרחים מודאגים לוושינגטון ו-21 חברי קונגרס קראו להתחיל בתהליך הדחה. האמון בניקסון נשבר, ב-1.11.1973 הוא ממנה חוקר חדש, לאון ג'וורסקי, בניסיון לקנות מחדש את אמון הציבור וב-17 לחודש במסיבת עיתונאים, גם מטביע את הביטוי "אינני נוכל" שהפך לקלאסיקה אירונית מודעת לעצמה, אבל יותר מכל הפך למורשת שלו וזו לא אחת להתפאר בה. פחות משנה אחר כך גם אמר שאינו מהמוותרים, לא הרבה אחרי התפטר.

במאי 1974 הוועדה המשפטית של הסנאט החלה לבדוק את אפשרות תהליך הדחת הנשיא ובמקביל הקונגרס החל לבחון את האשמת ניקסון בהתנהגות בלתי הולמת. ב- 24.7.1974 פוסק בית המשפט העליון, פה אחד, שעל ניקסון למסור את הקלטות. בסוף יולי, ועדת המשפט של הקונגרס החליטה להאשים את הנשיא במניעת צדק, ניצול כוח לרעה וזילות הקונגרס. ב-8.8.1974 מודיע ניקסון, בנאום שמשודר מחוף לחוף, על התפטרותו מהנשיאות.

סיפור על מעצבת הפנים של היטלר ואמונה טפלה

גרדי טרוסט והיטלר ביום חנוכת מוזיאון האמנות הגרמנית במינכן, 18.7.1939

פאול טרוסט היה אריכטקט גרמני. נולד ב-17.8.1878, למד בדרמשטדט אכיטקטורה והחל לעבוד במשרדו של מרטין דופלר במינכן. ב-1904 פתח משרד משל עצמו והיה באסכולה הגרמנית שנמנעה מקישוטי בניה מיותרים ודגלה בקווים מינימליסטיים, אבל הוא לא התבלט בכישרון יוצא דופן ולא נמנה על חשובי הארכיטקטים הגרמניים של אותה תקופה. ב-1925 התחתן עם גרדי אנדרסן, בתו של סוחר אמנות שעבדה בעצמה במקצוע. עד שב-1930, דרך המו"ל הנאצי הוגו ברוקמן, הוא פגש את אדולף היטלר. היטלר כל כך מצא חן בעיני שהוא התעקש שגם גרדי תיפגש אתו. הפגישה הובילה לחברות אמיצה בין השניים, גרדי והיטלר, כן? ב-1932 הזוג טרוסט מתפקדים למפלגה הנאצית, אם כי יש עדויות שטרוסט היה חבר כבר מ-1924.

היטלר עצמו רצה בצעירותו ללמוד אמנות וארכיטקטורה, אך נדחה וכזכור היתה לו חיבה עמוקה למקצוע שהתבטאה גם בשאיפתו לשנות את פני גרמניה כולה. היטלר ראה בו מנטור והפך אותו לארכיטקט החשוב בגרמניה, כל עבודת בניין, כל מוסד רשמי, עברו קודם אצל טרוסט. את כל מה שהיטלר ידע על ארכיטקטורה הוא גמע בצמא מטרוסט. לכן גם יצא נגד ארכיטקטורה קלאסית וחיקוי העבר וטען שמבנה צריך לייצג את הפונקציונליות שלו. אלברט שפאר, מי שלימים יהיה האכיטקט של היטלר, סיפר שהיטלר לא יכול היה לעצור את התלהבותו עם כל מפגש והיה פונה אל טרוסט ושואל: "אני לא יכול לחכות, אדון פרופסור, האם יש משהו חדש?"

ב-1931 הוא חנך את הבית החום במינכן, מרכז המפלגה הנאצית בעיר. אחת העבודות שהוטלו על טרוסט היתה בניית "בית האמנות הגרמנית במינכן". אחרי שאושרו התוכניות, הוחלט על טקס הנחת אבן הפינה ב-15.10.1933, שאף הוכרז כ"יום האמנות הגרמנית". טרוסט עיצב למאורע פטיש מיוחד מכסף עבור היטלר. מגיע היום הגדול והטקס מתנהל בהוד והדר נאציים, היטלר מכה בפטיש באבן הפינה, אך הפטיש, אבוי, נשבר.

4 חודשים אחרי טרוסט מת ממחלה ואלברט שפאר צוטט את היטלר כאומר: "כשהפטיש נשבר ידעתי מיד שזה סימן מבשר רעות, חשבתי שמשהו רע עומד להתרחש. עכשיו אנחנו יודעים למה הפטיש נשבר, הארכיטקט נידון למוות." מסתבר שגם היטלר סבל מבעיה של אמונות טפלות.

מותו של טרוסט היה מכה גדולה להיטלר ברמה האישית והוא נשאר בקשר הדוק עם אלמנתו של טרוסט, גרדי, שהמשיכה לנהל את עסקיו של בעלה ואף הביאה לסיום פרוייקט בית האמנות, שנחנך ב-18.7.1939 שגם הוא כמובן הוכרז כיום האמנות הגרמנית. היא עסקה בעיצוב פנים ואף עבדה עבור היטלר, אם אני לא טועה היא אפילו עצבה את לשכת הקאנצלר בברלין ובכל מקרה היתה מעצבת הפנים החביבה עליו. אגב, היא היתה חברה טובה של וינפרד ואגנר, כלתו של ריכאד ואגנר ומנהלת הפסטיבל בביירוית. גרדי היתה במעגל הקרוב אל היטלר וניסתה לשנות את תדמיתו מדיקטטור לג'נטלמן, על חלק מהעיתונאים זה עבד תקופה מסוימת, אבל ההיסטוריה מלמדת שזה לא ממש הצליח לה.

כאשר עבדה כמעצבת פנים של היטלר מחד לא חששה לסייע, לפחות זמנית, למעצבים יהודים שהיא רצתה לעבוד איתם, אבל מאידך גם השתמשה ברכוש יהודי מוחרם בעבודותיה. אחרי המלחמה היא נשפטה, אך לא נמצאה כבעלת קשר ישיר לזוועות שביצעו הנאצים, אם כי היא תמכה בנאצים עד הסוף, והיא נקנסה ואף נאסר עליה לעבוד תקופה. היא מתה ב-2003 בגיל 98 בגרמניה. בין המכתבים שהתגלו אחרי מותה נמצאו גם מכתבי בקשה מיהודים אפילו ממחנות ריכוז, ככל הנראה היא לא עשתה דבר כדי לסייע.   

פול בוגל - לוחם חירות מג'מייקה

אני לא יודעת מה אתם יודעים על ג'מייקה, אבל היא בטח לא רק רגאיי ובוב מארלי או ספורטאים מוכשרים ואוסיין בולט, אז קצת רקע. בשפה המקומית שאי-מייקה היא ארץ המים והעצים וזה מאוד מתאים לאי הזה שנמצא בים הקאריבי זה הפך לג'מייקה בגלל הספרדים.

לא ידוע מתי הגיעו אליה מתיישביה הראשונים, בני שבט האראווק והטאינו, שבטים מקומיים ממרכז אמריקה, אבל בטוח שבאלף הראשונה לפנה"ס כבר היו שם. שלא במפתיע גילוי האזור על ידי ספרד הסב לאוכלוסייה המקומית רק צער. אגב, מילים כמו הוריקן, טבק, אבוקדו, בטטה, ברביקיו, גויאבה וקאנו? המקור שלהן שם.

במאי 1494 הגיע אל ג'מייקה כריסטופר קולומבוס, אגב הוא בטעות יתקע שם למשך שנה ב-1503 אחרי שספינתו תיטרף במפרץ ליד. יותר מזה המלך והמלכה העניקו את ג'מייקה למשפחתו של קולומבוס. השליטה הספרדית בג'מייקה נמשכת כ-161 שנים, אם כי ג'מייקה היתה מאכזבת כי לא נמצא בה זהב ולכן שימשה רק כבסיס צבאי ונקודת ציוד.

בתחילה הספרדים נקטו במדיניות של שיעבוד המקומיים, כך הם הצליחו פחות או יותר להכחיד את המקומיים על ידי עבודה קשה או מחלות שהגיעו ביבוא אישי מאירופה. הנשים המקומיות לא רק הפכו לשפחות, רובן נלקחו על ידי הספרדים כנשות-חיק, אבל שהביטוי הרומנטי הזה לא יבלבל אתכם, רובן נאנסו באכזריות וקיבלו יחס מחפיר, זה גם הוביל ליצירת קבוצת אוכלוסייה גדולה של "בני תערובת". זה מביא את ספרד לייבא עבדים לאזור, רובם עבדים אפריקאים שעברו קודם בספרד וידעו כבר ספרדית.

כמה שנים של קרבות ומהומות והאי עבר לשליטה בריטית ב-1655. כשמתחיל שגעון הסוכר, בריטניה מכריחה את המקומיים לעבור מגידול מקומי של טבק וכותנה לגידול קני-סוכר ומתחילה ביבוא מסיבי של עבדים מאפריקה. כך או אחרת כמאתיים שנה היתה ג'מייקה מפעל ענק לייצור סוכר מאוכלסת בעבדים אפריקנים. כך אנחנו מגיעים למאה ה-19, אוכלוסיית העבדים היא הגדולה באי, אין ממש ילידי המקום יותר, מה יש? לבנים פריבילגים, לבנים קשי-יום, ספרדים לשעבר במושבות אוטונומיות בפיקוח, לא לבנים חופשיים (אותם "בני תערובת") וכ-75% עבדים, ייתכן שאף יותר.

אני מדלגת על כמה שנים בהן היו מרידות עבדים שונות ומתקדמת ל-1834, אז מבטלים הבריטים את העבדות ומתחילים לייבא עובדים. בכל מקרה המצב של מרבית האוכלוסייה, איך נאמר? לא משהו. והנה אנחנו מגיעים סופסוף לסיפור - המרד במוראנט ביי. השנה 1865 ולגיבור הסיפור שלנו קוראים פול בוגן. מיהו? ג'מייקני, חופשי, כומר, לוחם חופש וגיבור לאומי וזה הסיפור שלו.

הוא נולד ב-1822 לאם חופשיה ואב לא ידוע אך גדל אצל סבו לאחר מות אמו וחונך בהקפדה. משפחתו היתה אמידה. לכן, היה בין 104, מתוך כ-3,500, הג'מייקנים בעירו שעברו את בחינות זכות ההצבעה ויכלו להרשות לעצמם לשלם עבורה. ב-1954, אחרי שקיבל את תוארו, בנה כנסיה בעיר סטוני-גאט ועמד בראש הקהילה ומקביל גם היה פעיל פוליטי ובעיקר תמך בפוליטיקאי אפרו-ג'מייקני בשם ג'ורג' וויליאם גורדון, שגם הסמיך אותו לכמורה.

אמנם העבדות בוטלה אבל מצב המקומיים לא הוטב, אם לא הורע כי לאף אחד לא היה אינטרס לדאוג להם לאוכל או לטיפול רפואי. המערכת המשפטית לא נטתה לטובתם, המיסים הוכבדו, האבטלה גברה וב1865 נשלח פול בוגן בראש משלחת שנועדה לשטוח את בעיות האוכלוסייה המקומית למושל הבריטי, אדוארד ג'ון אייר שישב בספניש-טאון.

מיותר לציין שהמושל סירב לפגישה. ב-7 באוקטובר, בזמן שבוגל בעיר, מגיעה שלב הקראת הדין במשפט של אפרו-ג'מייקני המואשם בהשגת גבול כי חצה מטע עזוב ובוגל וחבריו מחליטים לצפות. כאשר אנשי המשטרה מחליטים לאסור את אחד מתומכי בוגל רק על עצם הנוכחות במשפט, בוגל ואנשיו מתקוממים ומונעים את המעצר ומההתלהבות מתקוממים על פסק הדין של הנאשם ומכריחים את המשטרה המקומית לשחרר אותו.

הם חוזרים לסטוני-גאט רק כדי לגלות שהוצא צו מעצר נגדם. כאשר המשטרה הקולוניאליסטית מגיעה לעצור את בוגל, תומכיו נאבקים בהם ומצליחים לגרום לשוטרים לסגת. אבל את ההזמנה למשפט הם מצליחים להעביר.

ב-11 באוקטובר, בוגל ואחיו מוזס (אתם יכולים לקרוא לו משה אבל למה?) יצאו בראש מצעד של 300 איש לבית המשפט במוראנט ביי, הם לא ידעו מה מצפה להם ולמרות שהגיעו וחלקם אחזו במצ'טות, הם בוודאי לא ציפו למיליציית מתנדבים שתקבל אותם ברובים מכוונים. 7 מפגינים נהרגים במקום. אבל המפגינים לא נרתעים, הורגים כ-15 אנשי מיליציה ומשחררים כ-51 אסירים. אבל עכשיו זה כבר הופך למרד וכוחות צבאיים מוזעקים לעיר לדכא את ההתקוממות.

בזמן הדיכוי הברוטלי נרצחו כ-439 מקומיים, 354 נעצרו והוצאו להורג וכ-600 נענשו בהצלפה או מאסר, סטוני-גאט נהרסה כליל. ב-24 באוקטובר נתפס בוגל, עבר משפט שדה ונתלה בו ביום. יום לפני הובא למשפט חברו גורדון, שכלל לא היה קשור למרד והוצא להורג במשפט בזק. בסופו של דבר ב-1866 הוקמה ועדה לחקירת המרד והמושל נמצא אשם ברצח אך לא הובא למשפט. ג'מייקה "זכתה" במעמד של מושבה שמשמעו שלטון ישיר מאנגליה. ב-1962 קיבלה ג'מייקה את עצמאותה וב-1969 הוכר פול בוגל כגיבור לאומי ג'מייקני.  

מצעד הנשים 1789

אוקטובר 1789, פריז, לא תקופה טובה להיות פריזאי. התקוות שנתלו במהפכה הצרפתית לא מוכיחות את עצמן. שוויון, אחווה וחירות הם אידיאלים נהדרים והטריקולור הוא גאווה עצומה, אבל עם זה לא הולכים לשוק. לא שיש משהו לקנות בשוק. יום יום חוזרים פריזאים בידיים ריקות לביתם אחרי יום שלם של עמידה בתורים ללחם ולא חשוב שלחלק מהם כיכר לחם אחת היא משכורת חודשית. הרעב גדול. אוקטובר מביא המון תקוות שהיבולים שסופסוף הצליחו ונקצרו יביאו הקלה, שההסכמים ליבוא דגנים שכבר נחתמו ימלאו קצת את המזווים הריקים, למרות האכזבה המדינית הגדולה מהמלך שבעיקר נטה למסמס החלטות.

המירמור רק גדל כאשר שמועות הגיעו לעיר בדבר קבלת הפנים שזכו לה חיילי המשמר החדש שהגיעו כדי לחזק את משמר המלך. השמועה אמרה שהמשתה בוורסאי היה מושחת ומלא באוכל ויין, שחיילי המשמר השתינו על דגלי הטריקולור ושכל זה נעשה לעיניו המשועשעות של המלך. קצת פייק ניוז כי ככל הנראה כל מה שהיתה שם זו חגיגת סביאה רצינית שהמלך היה בתחילתה ורק לזמן קצר ומוגבל. השמועה הזו התסיסה רבים ותסיסה על בטן ריקה היא מסוכנת כידוע.

רחובות פאריז רחשו מתיאוריות קונספירציה והשמועות על החפלה רק העצימו את הזעם והביאו לפרוץ הפגנות ספונטניות ברחבי פאריז ב-4 באוקטובר. כלומר ספונטניות בעירבון מוגבל, למחאה העממית הזו היו מנהיגים בפאריז ובעיקר קלוד פורניר לה-רטייה, הידוע בכינוי "האמריקאי" שהיה נואם בחסד והעיקר ידע להסית את ההמונים והפעם היה מאחורי תיאוריית הקונספירציה בקשר למלך ושריו, שרוצים להרעיב את העם עד לכניעת העם. זה תפס. לנשים נמאס הן לא רק סירבו למחיר המופקע ולרעב, הן גם סירבו לחיות בחוסר וודאות לגבי מה יקרה מחר. בקיצור הו החליטו לקחת עניינים לידיים.

ובאמת ב-5 באוקטובר הן לוקחות סכינים, קלשונים, פטישים וכאלה ויוצאות להפגין ברחובות. כבר בבוקר נאסף קהל שמוערך בין 5000 ל- 10,000 איש, בעיקר נשים מול הוטל דה-ויל, כלומר בית העירייה. נקצר – הן מחליטות לצעוד לוורסאי לדרוש מהמלך שיוקיע את חוסר הכבוד של המשמר למהפכה ובעיקר שידאג לרעבונן. הן מצטיידות בנשק שהן מוצאות בבית העיריה ומלווה אותן משמר מתנדבי הבסטיליה ובראשם סטניסלס מיילארד.

18 קילומטר מפרידים בין פאריז לוורסאי והגשם לא מפסיק לרדת והנשים צועדות כשש שעות בדרכי העפר. לאט לאט מתגבשת ההחלטה "הספונטנית" שיש להחזיר את המלך לפאריז ולדרוש ממנו לבצע תיקונים נדרשים. החצר בוורסאי באותה תקופה היתה פתוחה, מספרים שגם פשוטי העם יכלו להגיע ולראות את חדרי השינה של המלך. באותה תקופה גם יושבת שם האסיפה המכוננת והמפגינים הרבים, שיש שאמדו אותם ב-30,000 ותודו שזה המון, מגיעים לתוככי האולמות. המלך מצווה על אנשי המשמר לא להילחם ככל הנראה כדי למנוע שפיכות דמים מיותרת. מהעדויות עולה שמיראבו ורובספייר התרועעו עם המפגינים והקשיבו לתלונותיהם.

מתחיל משא ומתן, 6 נשים נקראות לשיחה עם המלך, הוא מבטיח להן שיעשה כל מה שביכולתו להקל על פאריז המורעבת. הוא בכלל מלא בהבטחות כרימון איך יפעל למען חקיקת רפורמות ומימוש הצהרת זכויות האדם. את מרבית המפגינים זה מספק והשעה כבר מאוחרת, הם נערכים לישון בארמון. אבל פלג אחד בקרב המפגינות היה פחות פייסן וטענו שאין לסמוך על המלך או המלכה. 

בבוקר של ה-6 בחודש הן מצליחות לחדור לארמון המלך דרך פתח לא מאובטח. הן מנסות לפרוץ לחדר השינה של המלכה, אבל איש משמר מגלה אותן ומתחיל לירות, עד שהן מכניעות אותו, אם היה לכן ספק לגבי נחישותן, המלכה מצליחה לברוח דרך מבוך חדרי השינה ויש להניח שזה מציל את חייה. החייל שירה עליהן מצא את מותו האכזרי ולאורך היום הוא לא יהיה היחיד. ייתכן שראשיהם שופדו על חניתות, על ייתכן שגם לא, כך או אחרת גופותיהם לא סולקו.

חיילי המלך נשלחים להרגיע את הרוחות ולמנוע שפיכות דמים, בעצתו של לאפאייט המלך מחליט לשאת את דבריו ממרפסת ההמון ומארי אנטואנט מפגינה המון גבורה כשהיא ניצבת שם לידו, להזכירכם יש מפגינים עם רובי מוסקט בקהל. דווקא ההתרחשות הזו מפגינה הכי טוב את הדואליות בין המונרכיה למהפכה. אמנם העם שאף למונרכיה חוקתית, אולם גם המתנגדים הכי גדולים לא הראו עוינת לתפקידו של המלך והרי לכם על רגל אחת משמעותה של פטריארכיה. אגב זו הסיבה שרבים נטו להדביק את המקור לבעיות למלכה ויועציה אבל אם נתחיל לדבר על התככים בארמון המלוכה, הסיפור הזה לא ייגמר לעולם.

אחר הצהריים של ה-6.10 המלך, המלכה, משפחתם ופמלייתם עולים על כרכרות, מלווים בעשרות אלפי המפגינים הם מתחילים את דרכם לפאריז. אם ה-14 ביולי, יום הבסטיליה, סימן את הניצחון על המונרכיה האבסולוטית, ה-6.10 היה הניצחון על המלך עצמו.

עם הגיעם לפאריז שוכנה המשפחה המלכותית בטילרי, שהיה הרבה פחות זוהר מוורסאי. הארמון בוורסאי חיכה לשובו של לואי ה16, אבל הוא כבר לעולם לא יחזור אליו. האסיפה המכוננת התכנסה גם היא בטילרי ובעצם המהפכה הפריזאית הזו הפכה את המלך לאסיר המהפכה. 18 חודשים היו בני משפחת המלוכה כלואים שם עד לניסיון הריחה הראשון והאחרון שלהם. 

ב1792 הובא המלך למשפט ובינואר 1793 הוצא להורג בפומבי, אחר כך חוסלה המשפחה כולה, לבד מבת אחת. אז תתחיל תקופה של טרור מהפכני אבל זה כבר סיפור אחר.

על באבי יאר אין יד ואין מצבת - 76 שנים

היום לפני 76 שנים החלו יומיים של טבח ליד קייב אוקראינה, במקום ששנתיים אחרי כבר יהיה שמו חקוק בהיסטוריה האנושית ושמו יעביר צמרמורת בשומעיו. 34,000 יהודים נרצחו בבאבי יאר ביום כיפור תש"ב, 29-30 בספטמבר 1941. כ-100,000, ואולי יותר, בני אדם, רוסים, אוקראינים, צוענים ויהודים, עוד ירצחו בשנתיים הבאות באותו מקום בדיוק, לשם כך גם יהרס חלק מבית הקברות היהודי שהיה במקום, שאגב השנה יוצגו במקום לאחר שחלקן חולצו ושופצו.

ב-19.9.1941 נכבשה קייב, אחרי 45 ימי לחימה קשים. רבים מיהודי העיר גויסו לצבא או הצליחו לברוח לרוסיה הסובייטית, בעיר נותרה קהילה בת כ-60,000 יהודים, רובה נשים, מבוגרים, ילדים וחולים. תאי ההתנגדות לנאצים מצליחים לפוצץ שתי מפקדות נאציות בעיר ומספר מבנים נוספים והנאצים סופגים מאות אבדות. למרות שהאוכלוסייה היהודית לא לקחה חלק פעיל בהתנגדות, יהודי שנתפס ונהרג בניסיון לחתוך צינור מים היה התירוץ להחלטה של ראשי הזרועות הביטחוניות הנאציות בקייב ב-26.9.1941 על חיסול הקהילה, על ה"מבצע" פיקד פאול בלובל, מפקד הזונדרקומאנדו והאיינזצגופה C.

ברחבי קייב פורסמו הודעות שקראו ליהודי העיר להתייצב ביום שני, 29 בספטמבר, ערב יום כיפור, ב-08:00 בבוקר, עם כסף מסמכים, בגדים חמים ואוכל לשלושה ימים. לא נאמר מה המטרה, אבל הדרישה לבגדים חמים ואוכל גרמה לאנשים להיות אופטימים. האיסור לגעת ברכוש היהודי שיישאר גם הותיר תקווה שרכושם יחכה להם או ישלח אליהם בהתאם למקום המגורים החדש. ההוראה היתה ברורה וכמוה גם האיום שמי שלא ייענה לדרישה יירה במקום. לפי העדויות, הנאצים ציפו להיענות של לא יותר מ-6,000 יהודים, אלא שהגיעו פי יותר מחמישה.

מי שהגיע, בהתאם לדרישה, הוצעד ברחוב מלא בשוטרים לעבר בית-הקברות היהודי, שהיה למעשה חלק מבאבי יאר, שם חשבו שיאספו ע"י הרכבת בגלל הקרבה לפסי הרכבת. בפועל, הם אולצו למסור את חפציהם ולהתפשט. המקום, בסך הכל 10 ק"מ צפון-מערבית ממרכז העיר, גודר בתיל והשמירה הופקדה בידי שוטרים, גרמנים ואוקראינים, וחיילי הזונדר-קומאנדו, איינזצגרופה C והוואפן אס.אס. אז נדרשו הקורבנות להתקדם בקבוצות קטנות לעבר הגיא, שם נורו מנשק אוטומטי וגופותיהם נפלו לגיא. הכמות הגדולה מהמצופה של קרבנות, אילצה את הנאצים לחסוך בתחמושת וכל כדור נורה כך שיהרוג שניים.

33,771 יהודים ביומיים. ככל הנראה 29 שרדו את התופת, רובם תוך התחזות למתים. את היורים החליפו כל כמה שעות, אבל הרצח לא נפסק לשנייה. השמועות הגיעו לעיר, מרבית האוכלוסייה המקומית סירבה להאמין, אבל תוך ימים נעלמו כל הספקות, בעיקר כאשר משאיות עם שלל ממוין החלו לעזוב את האזור. בין ה-1 באוקטובר עד ל-3 באוקטובר נרצחה כמעט כל הקהילה, אלה שהצליחו להתחבא נחשפו בעיקר בשל שיתוף הפעולה של האוכלוסיה המקומית. עד ה-11 באוקטובר נרצחו למעלה מ-50,000 יהודים.

כאמור, בשנתיים שאחרי נרצחו בבאבי יאר עוד כ-100,000 בני אדם מלאומים שונים. ב-1942 הוטרדו הנאצים כשהתפוצצויות גז החלו להתרחש באזור והיה ברור שצריך לטפל ב"מטרד". אבל הטיפול האמיתי מתחיל ביוני 1943 עם מבצע טשטוש ראיות, מבצע 1005, שמגיע באוגוסט לקייב. יחידת אס.אס. גרמנית מיוחדת פעלה במקום ואליה צורפה קבוצת אסירים ממחנה סמוך, מתוכם כ-100 יהודים. האסירים ישנו במקום בחפירה שננעלה בשער מסורג. הם עבדו שעות כל יום ושלשלות ברזל על רגליהם בגרירת גופות לשריפה. אחר כך כתשו את העצמות הנותרות, ניפו ממנו זהב ומתכות אחרות, ופזרו את האפר. כשהבינו שבתום עבודתם גם הם ימצאו שם את מותם, הם תכננו בריחה. ב-28.9.1943 הם קיבלו מידע שמתכננים להוציאם להורג למחרת, בלילה של ה-29, כן שוב ה-29 בספטמבר, החל ניסיון הבריחה. 18 הצליחו לברוח, כל השאר נורו בזמן הבריחה ולמחרת.

קייב שוחררה על ידי הצבא האדום ב-6 בנובמבר 1943. אחרי המלחמה נשפטו חלק מהמעורבים בטבח בבאבי יאר, חלקם באוקראינה וחלקם, כמו בלובל, בנירנברג ב-1948.

ב-1961 קרסה סוללת חול באזור ומאות אנשים נספו, במקום התגלו גם עצמות קרבנות באבי יאר וסיפור באבי יאר עלה מחדש. אחד מהאנשים שהגיעו למקום היה המשורר יבגני יבטושנקו, שכבר באותה שנה פרסם פואמה, ששנה אחרי אף זכתה ללחן מאת דימיטרי שוסטקוביץ' והיתה בין הגורמים ללחץ שהופעל להקמת אנדרטה במקום, והיא אכן הוקמה ב- 1976.

"עַל בַּאבִּי-יָאר אֵין יָד וְאֵין מַצֶּבֶת.

עָרוּץ תָּלוּל – כִּדְמוּת גּוֹלֵל עַל קֶבֶר.

 אֲנִי אֲחוּז-אֵימָה.

עַל בַּאבִּי יָאר אֵין מַצֵּבוֹת,

אֵין כְּלוּם

מִדְרוֹן תָּלוּל — אַנְדַּרְטָה מֵעַל פֶּצַע

אֲנִי יָרֵא.

אֲנִי מַרְגִּישׁ קָדוּם

כְּמוֹ הַיְּהוּדִים עַצְמָם, כְּמוֹ עַם הַנֶּצַח

אֲנִי לוֹחֵשׁ:

עִבְרִי אָנוֹכִי.

לְאֹרֶךְ הַיְאוֹר אֲנִי פּוֹסֵעַ,

שְׁנִייָה אַחַת — וְעַל הַצְּלָב גוֹוֵעַ

הַמַּסְמֵרִים עֲדַיִן בְּתוֹכִי"

(תרגום: זאב גייזל)

בורות הריגה רבים פזורים ברחבי אוקראינה עד היום, רובם נותרו אלמונים. לכתוב ולזכור זה המעט שיש ביכולתנו לעשות.

חוקי נירנברג - נקודה למחשבה

חוקי נירנברג היו שני חוקי יסוד שהתקבלו ביומו האחרון של הכינוס השנתי של המפלגה הנאצית, שהיה גם מושב מיוחד של הרייכסטאג, שכבר הורכב כולו מנציגים נאציים, ב-15 בספטמבר 1935 בנירנברג.

בנאומו הפומבי בכינוס ציין היטלר שהחוקים החדשים הם ניסיון לפתור באופן חוקי בעיה שאחרת תאלץ להיפתר בצורה אחרת עד להשגת פתרון חד משמעי. החשש של גבלס, שר התעמולה, מתגובות פומביות גרם לו לקטוע את השידורים מהכינוס עד לקבלת החלטה סופית בשאלה כיצד ליישם את החוקים.

הרקע ידוע, אבל מה אומרים החוקים?

האחד, "חוק אזרחות הרייך", הגדיר מיהו אזרח גרמני. ההגדרה ברורה: רק בעלי דם ארי הם אזרחים מלאים בעלי זכויות פוליטיות. החוק חילק את האוכלוסייה הגרמנית לאזרחים מלאים, גרמנים ארים, וכאלה שפחות, כמו יהודים ומישלינגה – קטגוריה נבחרת שנועדה לבעלי דם ארי ויהודי בדרגות שונות (אגב מישלינגה מפורסם הוא הלמוט שמידט, שהיה קאנצלר גרמניה המערבית). למישלנגה היו שתי דרגות ולראשונים נתנו זכויות אזרח, אולם עם השנים זכויות אלה הלכו והצטמצמו. לא אזרחים היו נטולי זכות הצבעה ובהתאם לקטגוריה אליה השתייכו חלו עליו איסורים שונים. הרעיון הנאצי היה כידוע להתייחס ליהדות לא כדת, שאותה ניתן לבחור, אלא כגזע מובחן שנקבע בלידה ובהתאם לדם ואינו ניתן לשינוי מהטעם הפשוט – סטטוס גזעי לא ניתן לשנות.

את החוק השני היטלר ביקש לנסח רק ב-14 לספטמבר כהמשך לנוסח שבחר לחוק האזרחות, שאגב במפתיע היה הנוסח המרוכך יותר מבין 4 ההצעות לחוק שהובאו לעיונו. "החוק להגנת הדם והכבוד הגרמני", שהיה מימוש תורת הגזע, אסר על יחסי העסקה או קירבה, כולל יחסים אינטימיים, בין יהודים לארים. החוק ביטל את תוקפם של נישואים בין-גזעיים ואסר על: נישואין בין יהודים לארים, יחסי מין, העסקת עוזרות בית גרמניות מתחת לגיל 45 בבתים של יהודים, הנפת דגל גרמניה ע"י יהודים.

חוקים אלה הפכו את היהודים לנתינים חסרי זכויות ואת תורת הגזע לחוק. זה לא היה קשה, מ-1933 שקדו הנאצים על יצירת "אווירה", כך שלמעשה חוקי נירנברג נתפסו ככורח הכרחי מחייב שמולו עומדת "טובת המולדת".

בעקבות חוקי נירנברג, נאסר על יהודים להשתתף באגודות ספורט מעורבות או באירועים ספורטיביים, נוכחותם של יהודים במקומות ציבוריים, כולל: גנים ציבוריים, בתי שעשועים, מקומות בילוי, מסעדות ותיאטראות, צומצמה מהותית. על היהודים היה להוסיף שמות עבריים לשמם לשם זיהוי מהיר, ישראל לגברים ושרה לנשים ותעודותיהם הרשמיות סומנו באות J.

חוקים אלה גם מובילים לתהליך האריזציה, שהחל ב-1937 ובסופו הושלמה העברת הבעלות של רכוש יהודי לידיים אריות, מחריף מחרם על עסקים יהודיים קטנים, להפעלת לחצים לוויתור על הרכוש על ידי הוצאה של פועלים אריים מעסקים יהודיים, חרם, מניעת כניסת לקוחות, עידוד הגירה ועוד. בסופו של דבר, עד יומו האחרון של הרייך נחקקו בגרמניה הנאצית מעל 400 תקנות שחלו על יהודים. מיותר לציין שיהודי גרמניה היוו פחות מאחוז באוכלוסייה הכללית הגרמנית?

למעשה חוקי נירנברג היו חלק מיצירת מערכת חוקים בה טובת המולדת עומדת מעל הכל, הרבה לפני זכויות אדם בסיסיות. בסופו של דבר המערכת הזו, שהבדילה בין אזרחים בשם טובת המדינה, יצרה "צרכים" חדשים. לכן, עד ועידת ואנזה, במשך למעלה משבע שנים, חוקים אלה תוקנו והתחדדו ודרשו פתרונות חדשים, כמו גירוש ובסופו של דבר גם חיסול פיזי. חוקי נירנברג היו הכתובת על הקיר לעולם שלא רצה לראות.