חוט השני ומבוך המינוטאור

ללכת לישון עם פשע שנאה ולקום עם פשע שנאה אחר, להבין את ההבדל העצום בין שני הפשעים ואת הדימיון הכבד שבכל זאת שניהם נושאים. הייתי רוצה פשוט לבכות ולהעביר את העצב, אלא שהעצב במקרה הזה, שלא עוזב לרגע הוא לא הנקודה. פשע השנאה של אתמול בלילה הוא כרוניקה של טמטום כתובה בדם וידועה מראש. כל מי שקצת ראה סדרות חוק אמריקאיות יודע שזה א"ב לא לשחרר אסיר שניה לפני אירוע שעשוי לגרום לו לפעול בשנית. כל מי שיש לו קצת היגיון היה יודע שכדאי ורצוי לייצר מספר תוכניות חלופיות כדי לדאוג שאם קיים סיכוי שהפושע יגיע שוב לזירת האירוע המשטרה צריכה להיות מוכנה. אבל זה לא קרה. 4 פצועים במצב קשה בבית החולים שערי צדק יעידו על זה. הסיפור האמיתי פה הוא אוזלת ידה של המשטרה. אבל לא רק.

ישי שליסל הוא מפגע בודד כמו שרוני דניאל אוהב לומר בידענות בכל פעם שנפתח אצלנו אולפן פתוח לאירוע מתגלגל, הוא לא נשלח והוא פעל על דעת עצמו. אבל במקום שבו הוא חי, גם אם לפעולות שלו אין לגיטימציה, לדעות שלו יש. ואת הדעות האלה במידה רבה אנחנו מממנים הודות לשילוב של דת ומדינה. אנחנו יכולים לקרוא לעצמנו דמוקרטיה כמה שאנחנו רוצים, אך כדי להיות דמוקרטיה אמיתית אנחנו צריכים לחנך לסבלנות להדגים אותה ובמסגרת הזו לנתק את הקשרים הפוליטיים בין דת ומדינה. ישראל לנצח תישאר מדינה יהודית, היא הוקמה כבית יהודי, יהדותה מעוגנת ושזורה בשורשיה ויסודותיה, אסור לזה למנוע מישראל להיות מדינה דמוקרטית כפי שראוי היה שתהיה. כל דקירה אתמול שדקר שליסל, שליח מטעם עצמו, מנקבת את ההכלאה הזו של יהודית ודמוקרטית. חוקי המשחק צריכים להיות ברורים - קודם כל דמוקרטית.

אני לא אדבר על ציווי לא תרצח, אני לא אדבר על כל המקיים נפש אחת בישראל, אלה דברים שעדיין רובנו הגדול מסכים איתם. פשעי שנאה כאלה נגד קהילת הלהט"ב נמצאים בכל מקום. הם אכן לרוב מתובלים בצדקנות דתית כזאת או אחרת. אבל העניין הוא לא רק במלחמת החורמה שצריכה להתנהל נגד דעות חשוכות שכאלה, העניין הוא דווקא שוב בלקח. כאשר החברה מקבלת או לא מקבלת נורמה מסויימת נוצר תהליך של עידון, אבולוציה של ערכים אם תרצו, היא יכולה לפעול לטובה וכמובן שגם לרעה. מה שמוביל אדם כמו ישי שליסל לבצע את מה שהוא עשה זה האמונה באמת הבלתי מתפשרת שלו. חוסר היכולת לראות שאפשר גם אחרת. כמו שאתם יכולים לראות את זה במקרה הזה, אתם צריכים לראות את זה גם במקומות אחרים. כן, גם בסכסוך הישראלי פלסטיני, לכן קריאות ה"אין כיבוש" ו"אין פלסטינים" משולות בעיני לקריאות "אסורה התועבה" כי הן אבסולוטיות וברגע שמשהו הוא אבסולוטי יש בו מן הסכנה.

בכל מקום בו דת מונותאיסטית מעורבת יש המון שנאה והמון בורות, זה ידוע וזה בולט אם פה בישראל, אם בג'בהה נוסראת ואם בארה"ב ואני לא משווה. דת היא גורם מאחד וגם גורם משניא, אלה שני הצדדים של אותו מטבע. כמו כל אידיאולוגיה מקיפה הכוללת את כל תחומי החיים, היא מושתת לא רק על אלמנטים יפים אלא גם על אלמנטים של ייחוד והבדלה של הקהילה הדתית או האידיאולוגית מול קהילות מתחרות אחרות. כאשר אדם חי באמונה שרק מה שהוא דוגל בו הוא אמת ואין אחרת, את מה שמטיל ספק יש להעלים. לא לבחון, לא להטיל ספק - להעלים. כל ספק קטן שבקלים פורם מעט מהאמונה ולכן מן הראוי שלא יהיה. גוף של אישה עשוי לפתות? נכסה אותן. קול של אישה? לא נקשיב לו. השיטה היא שיטת האלימינציה דה פקטו. לכן יהיו כאלה שיחשבו שלעצור "מצעד תועבה" זו חובה אלוהית. אגב, מאותה הסיבה גם אין כיבוש ואין פלסטינים. זה לא מפתיע. זה קורה בכל מקום. 

הקו של איפה זה הגיוני ואיפה זה לא הוא קו שנמתח באופן אינדיבידואלי, אבל יש לו כמובן גם פן חברתי. ככל שאדם יהיה בתוך חברה הומוגנית יותר, כך הוא יהיה משוכנע יותר בצדקת הרעיונות שהוא מחזיק. לא סתם ישנם ניסיונות להשתיק אידיאולוגיות מסוימות, ההחלטה על הגבולות היא תמיד מוטה. כדי להתמודד עם המנגנון האנושי הזה, ניסתה האנושות לאורך שנותיה למצוא דרכים להביא מצד אחד ערכים מוסריים לקדמת הבמה ומאידך לייצר משטר וממשל שיהיו לו את הכלים להביא לטוב חברתי. הרעיון של דמוקרטיה לא דתית המאפשרת מחד פלורליזם ומאידך קובעת את גבולות הפגיעה היה אמור להיות אידיאלי. אלא שלתוך הכלי האובייקטיבי הזה אנחנו יוצקים תוכן שהופך את הדמוקרטיה למשנית. כשבישראל 2015 חשובה יותר אדמה מחיי אדם, הבטחה אלוהית מחיים נורמליים, יהדות על פני אנושיות, ניתן לומר די בוודאות שבישראל השיקול הבטחוני מכפיף הכל ושיקולי יהדות גוברים על דמוקרטיה ובהסתכלות רחבה שום דבר טוב לא יצא מזה.

וככה מתעוררים לבוקר בו עלי סעיד דוואבשה, פעוט בן 18 חודשים, נרצח כי הוא פלסטיני, שבו אתה מבין שיש אנשים, שהם רק קומץ, שנטילת חיי אדם מבחינתם היא מצווה. אם אין כיבוש, אין פלסטינים, האם בקבוק תבערה שנזרק על בית של פלסטינים פצע 3 והרג פעוט בכלל נזרק? בנט, שקד, יוגב, מגל, יעלון או נתניהו, יכולים להתייחס בחומרה ולומר ש"זו לא דרכנו", אבל הם לא יפסיקו להצביע על מחנה השמאל כבוגדים ועל הפלסטינים כתת אדם, אם בכלל. אם צריך להפגין למשהו נאמנות זה לחוק יסוד: כבוד האדם וחירותו. הזכות  לחיים במדינה הזאת בבוקר הזה משולה לתכריך לבן על גופתו של פעוט בן 18 חודשים. 

האוירה של העדר הטלת הספק היא שמביאה אותנו למקום בו אנו עומדים. כדי לצאת מהמבוך של המינוטאור, אריאדנה נתנה לתזאוס חוט שני שינחה את דרכו החוצה. אי הטלת הספק הוא חוט השני שנשזר והולך בהיסטוריה שלנו והחוט כבר מאיים להיקרע.

בית מקדש/בית משפט - סמנטיקה של חורבן בין עידנים

מה שקורה עכשיו בבית אל הוא לא נקודתי, הוא חלק ממשהו שהולך ומתגבר. מי שזיהה אותו מצוין הוא בנט, הוא זיהה מזמן. צריבת הבחירות האחרונות לא עירפלה את מחשבתו, אלא דווקא דומה שהבהירה לו מצוין איך צריכה להיראות האסטרטגיה שלו והוא לגמרי מוכן מזומן. בנט לא מתכוון לשכב על המוקשים כדי שנתניהו יוכל לדלג מעליו בחינניות. בנט לא יכול להיות באופוזיציה זה כישלון מבחינה ציבורית ובטח מבחינת הציבור האלקטורלי שלו, שאמנם בתקופת המשא ומתן הקואליציוני מאוד כעס על נתניהו, אבל ככל הציבורים גם לו יש טווח קשב מוגבל. ובנט? בנט צריך להישאר ממוקד, בתוך הקואליציה הוא צובר ניסיון, כוח ובעיקר ממנף אידיאולוגיה.

האג'נדה של בנט ברורה ופרושה לפני כל, יש לו ציבור ברור ואינטרסים ברורים והוא לא מהסס להשתמש בהם. הוא בתוך הקואליציה, הוא יושב על ברזי תקציב, הוא אחראי על חינוך הילדים שלכם, הוא יוצר אופוזיציה לוחמת בתוך הקואליציה ובינתיים הוא גם למד איך לשבור פחות את הכלים. הבוקר בראיון לגל"צ הוא נשאל על התבטאות שלו ממאי 2015 אז אמר כי הוא מכיר את ראש הממשלה שנים ומבין שאיתו זה רק כח, היום הוא ענה כי הוא מכבד את ראש הממשלה. שזה אומר אני מכבד את זה שראש הממשלה מבין רק כוח ואני מבטיח להמשיך לפעול בהתאם. בקואליציה הקודמת בנט היה כנער המתבגר שיוצא נגד המבוגרים ונתניהו התגלה כבעל סבלנות, את המשחק הזה בנט כבר לא משחק. הוא עבר לעצבן בתחכום. להביע כבוד לראש הממשלה ולהתנהג בדיוק באופן שהסביר במאי - להפגין כח.

שימו לב לכנף חליפת הפראק

הפינוי בבית אל הוא עילה מגוחכת למהומות, שני שלדי מבנים, לא פינוי ולא התנתקות ולא עקירה, אלא סתם שני שלדי בנינים שאסור היה עליהם להיבנות ונבנו ללא אישור על אדמת פלסטיני. ופתאום שני שלדי המבנים הללו הפכו לרוח הפועמת בעם העברי היושב בשטחים הכבושים והופה - דרקון הקסם -  יעלון הפך קיצוני ומתסיס - הוא לא אחד משלנו. נתניהו לא יושיט לו יד, כשמישהו עולה עבורו על מוקש, אני בספק אם הוא אפילו מישיר מבט. ה"עליהום" על יעלון הוא רק מכה קטנה בכנף (כמה חבל שחליפות הפראק כבר לא באופנה - ראו אילוסטרציה) - לנער ולהתקדם.

זה מגיע אחרי פסטיבל זיכרון להתנתקות ששם בכיס הקטן את ימי בין המיצרים. כמה אבל לאומי וטראומה מעורבב עם הפאתוס של תשעה באב ואיך זה היום שבו תמיד קורה לנו משהו רע (אגב, מרפי נוצרי, כמובן אנטישמי - אין צורך לציין את המובן מאליו). תשעה באב ופתאום כולם מדברים על רטוריקה ואהבת חינם (חוץ מלשמאלנים שנפלו על הראש - לפי יאיר לפיד ט.ל.ח). אבל השורה התחתונה היא שבישראל 2015 רעות חולות מלמדות שאנחנו אולי מבכים בפאתוס את חורבן הבית וגלות ישראל אבל את הלקח אנחנו לא מפנימים. מדינה יהודית שמתאפיינת בפלגנות, מערבת דת ומדינה כולל מנגנון דתי מסואב, מצב כלכלי בעייתי, קידוש הנושאים הלא נכונים והתגבשות אתוס בטחוני.

מדינה יהודית? ובכן אגריפס היה נציב אמנם ועדיין למעט מיסים שהלכו לרומא, היה כאן ניהול יהודי של המדינה. והשסעים במדינה הזו היו לא פחות חמורים מאלה של היום - על רקע כלכלי, על רקע דתי, על רקע אידיאולוגי. נשמע מוכר? כן, אני מפשטת ועם זאת, ההשוואה כמעט מתבקשת. אפילו בעיות של הון-שלטון כבר היו אז עניין מקובל. שלא לדבר על פלגים שונים בעם כולל כאלה משיחיים במיוחד, מבחינת דת ומדינה ובכן- יש בית מקדש ויש כהן ויש קבוצה של אנשים דתיים שנהנים ממעמד גבוה וחיי נהנתנות ותחתם כורע העם, המיסים הגבוהים יוצרים בעיות כלכליות שמחריפות את הבעיות המדיניות. הדברים מבעבעים עד שמתחיל המרד. מתוך אמונה בצדקת המעשה נכנסת המדינה לתקופה של חורבן. 

דתיים יגידו שעבודה זרה היא שגרמה לחורבן, מכיון שאני לא מאמינה בענישה אלוהית קצת קשה לי לקבל את זה כידוע. אך האם אנחנו לא במידה רבה חוטאים לדת היהודית בהגדרתה עם הסגידה היום לרבנים, למזוזות, לכתבי קודש ולהבטחות אלוהיות כאלה ואחרות. כל אלה בעיני לא משקפות את ההוויה היהודית שבמהותה מתיימרת להיות דת מוסרית. אבל יותר מזה, בשם הבטחה אלוהית אנחנו מקדשים היום, כמו אז, אדמה על פני חיים. לשאלה מה יותר חשוב אתרי מורשת יהודית והתיישבות ענפה בכל השטחים הכבושים, אני כבר בחרתי - שום אדמה לא שווה קורבן של חיים. פאתוס או לא פאתוס זו אינה משוואה מבחינתי, זה אי שוויון מוחלט וברור שמעמיד את חיי האדם כערך מוחלט. 

לעומת זאת ממש ברגע זה נמשכות ההתפרעויות בבית אל בשל החלטת בית המשפט להרוס את המבנים. 200 איש וחלקם מיידים אבנים לעבר שוטרים. אגב אני מניחה שמח"ט בנימין לא יעצור את רכבו כדי לירות במיידי האבנים, וטוב שכך אבל סלחו לי - גלשתי. מה יקרה אם אבן אחת תהרוג בטעות שוטר - סתם שאלה היפוטית. האם שני שלדי מבנים של קבלן שווים חיי אדם? מה אם נער מהמפגינים יחטוף חלילה כוויות חמורות מהבערת הצמיגים? זה שווה את זה? זה פדיון האדמה? 

אבל הלהבות החמות דווקא עולות מהכנסת ומאיימות יותר מהכל, בעיקר משום שהן נותנות רוח גבית חמה מאוד למתקוממים פיזית ולמתקוממים בלב. חבר הכנסת מוטי יוגב (האחים היהודיים) כבר הסביר שצריך לעלות על בית המשפט העליון עם D9, מפה הקפיצה ל- C4 היא מתבקשת ככל הנראה (סליחה - זו אני שנסחפתי, לא הוא). שרת המשפטים איילת שקד כבר מצאה את הסלוגן שלה נוסח "אם תהרוס אותם, הם ייבנו מחדש". וזה בלי האליגוריה של רדיקליים חופשיים שהצמיד לבית המשפט העליון שר התיירות יריב לוין. אני יודעת שאני קצת לא פופלארית פה, לא שזה חדש, אבל הרשו לי רגע לטעת מחשבה בלתי הגיונית בעליל. בואו נתחיל בעובדה שמיטוט הלגיטימציה הציבורית של בג"צ ועקיפתו בסופו של דבר הם פגיעה אמיתית בדמוקרטיה ובאחד מנדבכי היסוד שלה. 

הבנתי ושמעתי שבית המשפט הוא מעוזם של הגברים הפריבילגיים האשכנזים והשמאלנים, אני לא מתכוונת כרגע להיכנס להרכבו, לזה יש וועדה למינוי שופטים וזה נושא לפוסט אחר. בית המשפט העליון בישראל עומד בין הפטיש לסדן וזה לא מקום קל להיות בו. מחד הוא לקח לעצמו ביקורת שיפוטית לגופו של חוק ומאידך הוא פעמים רבות מחזיר לכנסת את תפוחי האדמה הלוהטים שמתגלגלים לפתחו. ברור שהבחינה אם נושא הוא שפיט או לא במידה מסוימת מושפעת במקצת מהפרשנות האישית של כל שופט וכך גם החלטותיו של בית המשפט. עם זאת השיקול שגובר על השופט הוא חוק ומוסר. למה זו בעיה? כי חוק ומוסר אינם מתיישבים עם המציאות בשטח של כיבוש. מרבית הנושאים שקשורים לנושא השטחים אם בעניינים יהודיים ואם בעניינים פלסטיניים מוחזרים על ידי בית המשפט לרשויות האחרות על מנת שיובהרו חוקית, אולם במקרים בהם החוק ברור, או שיש עילה לביקורת שיפוטית, אין לבית המשפט אלא לשפוט וככזה הוא קודם כל מחוייב לחוק. זה אף פעם לא ימצא חן בעיני מי שטוען שאין כיבוש וזה תמיד יעמיד את בית המשפט, יהא הרכבו אשר יהא כשמאלני בעיני הציבור. זהו מילכוד לא פשוט, והתוצאות המוכיחות אבדן של אמון הציבור בבית המשפט העליון בתקופה בו בית המשפט דווקא עושה עבודה די טובה ומאוזנת הן בעיקר פרי של אידיאולוגיה ותעמולה.

אם הייתי אומרת לכם שבנט יכנה את יעלון "קיצוני ומתסיס", הייתם טוענים שזה מופרך. אתם תגידו שמה שאמרתי מופרך ותנסו לטעון שבית המשפט העליון שמאלני, אני אמשיך לטעון שהוא דווקא מייצג איזון. העניין הוא שאובדן הלגיטימציה של בית המשפט העליון מצטרף לעוד הרבה סממנים מדאיגים לגבי התפוררות המוסד הדמוקרטי הזה שאנחנו קוראים לו ישראל. זוהי שאלה הרבה יותר מהותית מאשר שטחים כבושים או לא שטחים כבושים, אם כי בעיני לכיבוש יש כמובן חלק גדול בסיפור הזה, נקודת המוצא שבגינה כולנו התכנסנו פה היא היות המדינה מדינה דמוקרטית. 

קריאות הכוח שעולות כרגע ממחנה הימין ובעיקר מהמחנה הלאומי-דתי איבדו כיוון לחלוטין, זה כבר לא עניין של מה נעשה עם השטחים והאם יש כיבוש או האם בכלל יש דבר כזה עם פלסטיני. ההתנהלות הביריונית בכנסת, החוקים השערורייתיים המהווים פגיעה בזכויות אדם שהם מקדמים או מתכננים לקדם, ההליכה חוצץ נגד הלגיטימיות הבסיסית של בית המשפט העליון, סימון ה"בוגדים", הזרמת הכספים להתנחלויות - כל אלה הם מעבר לאידיאולוגיית שמאל/ימין, זו התנהגות שסוחפת אותנו לעבר הלאומני ומרחיקה אותנו מהדמוקרטי ואני לא בטוחה שאנחנו צריכים להיות על הסחרור הזה. כל הקריאות הרטוריות האלה של הימין קל להיסחף אליהן אולם אם אכן אין כאן כיבוש ואין כאן פלסטינים וכל מה שקורה כרגע זה כאן בישראל, אז רבותיי, הנה לנו כרוניקה ידועה מראש של אובדן הדמוקרטיה. אני מניחה שעדיין רוב הציבור בישראל עוד לא מוכן לפרידה.
, 
ברוכים הבאים לעידן הכאוטי של קדנציית נתניהו הרביעית, מובטח פה דם ויזע ותמרות עשן. קטעים פה, תישארו משהו ישרף - בית מקדש, בית משפט - אותה מהפכה. 

אין כיבוש ואין גרעין

כולם מדברים על כמה רע ההסכם עם איראן. לולא ההצהרות התקיפות של ראש הממשלה ושורת המקהלה, יכולתי להניח שזו פשוט תהיה של אנשים של אין להם כוח לקרוא את ההסכם והם היו רוצים להבין - עד כמה רע ההסכם? פילוסופי כזה, אולי מרים להנחתה. אולם הנחרצות של ראש הממשלה מוכיחה שהוא כנראה די בטוח בעצמו וזה די מוזר הואיל ואת המקהלה של ההסכם גרוע מנהיג נתניהו בעצמו, בעוד שהוא יכול היה לגזור עליו קופון. כרגע יריביו תוקפים אותו שהוא לא הצליח להיטיב את מצבה של ישראל בהסכם בעוד הוא בהחלט יכול היה לטעון שדווקא כן ושאם יש משהו בולט בהסכם הזה זה התוואי של ההסכם שהוא בן כלאיים שנוטה לטובת ישראל ולוקח בחשבון את האינטרסים שלה לצד סטנדרטים בינלאומיים לנושא הגרעין. הדבר העיקרי שישראל מפחדת ממנו הוא איראן גרעינית, עכשיו אחרי ההסכם ישראל היתה אמורה לחגוג - ככל הנראה לא תהיה איראן גרעינית.

ההתנהלות של נתניהו גורמת לי לחשוב שאולי בכלל נתניהו סימן מטרה אחרת, באופן עקרוני אני שונאת תיאוריות קונספירציה אבל כשבוחנים את ההסכם ובאמת קוראים אותו, האסטרטגיה של נתניהו אינה מתיישבת. היכולת של איראן להתגרען צבאית היא אפסית מתחת לרדאר של סבא"א. אז מה מניע כרגע את ראש הממשלה? היחיד שהוא הולך נגדו ראש בראש הוא אובמה. לא הייתי רוצה ללכת בדרך הזאת כי אני מעדיפה לחשוב שמי שעומד בראש מדינה אמור לקדם בראש ובראשונה את האינטרסים של המדינה שלו, גם אם אלה באים אחרי האינטרסים האישיים בסדר ההעדפות שלו. ממילא לא היה ראש ממשלה כל כך מעורב בפוליטיקה פנים אמריקאית כמו ראש הממשלה הזה ועדיין התסריט הזה נשמע מופרך. 

בואו רגע נשים את הדברים על השולחן. מה בקצרה קורה מבחינה גרעינית בעולם? רוסיה, ארה"ב, בריטניה, סין וצרפת הן חמש המעצמות הגרעיניות בעולם היום, כאשר סין ובריטניה סוגרות את הרשימה עם משהו כמו 200 ראשי נפץ גרעיניים. עקרונית, פה יהיה המקום להציג את המעצמה הגרעינית השישית, הלא היא ישראל, אבל כמו שאין כיבוש גם אין גרעין ולכן כמו שבבתי מלון בחו"ל לעיתים אין קומה 13 בגלל אמונות טפלות, אז ברשימה שלנו לא יהיה מספר 6. מכאן יש לנו את צפון קוריאה שאנחנו לא ממש יודעים עליה, אבל יש לה נשק גרעיני ויתכן שאפילו כ- 6 ראשי נפץ, וכמובן הודו ופקיסטן שהצהירו על עצמן. כאן המקום להזכיר את איראן, אולי גם את סוריה, סעודיה ומצרים שנמצאות, כל אחת בנקודה אחרת וגם היא יחסית משוערת, שבכוונתן להגיע לנשק גרעיני. עקרונית חוץ מזה שאר המדינות שהיה להן קשר כלשהו לתוכנית גרעין כבר התפרקו ממנו ו/או חתמו על ה- NPT (האמנה לאי-הפצת נשק גרעיני), כמו ביילארוס, קזחסטן, אוקראינה ודרום אפריקה. כמובן זאת מבלי למנות את המדינות, חברות נאט"ו שבשטחן נשק גרעיני תוצרת ארה"ב - גרמניה, בלגיה, איטליה, הולנד ותורכיה, והן אינן יכולות הלכה מעשה להשתמש בנשק ללא קוד אישור חיל האוויר האמריקאי. זהו, זו כל הרשימה. 

הטענה של ישראל שאסור לאיראן להחזיק בנשק גרעיני ושיש בזה איום קיומי על ישראל, היא טענה לגמרי במקום, אני מסכימה, העניין הוא שבמידה רבה בדיוק על זה ההסכם  - הוא מפרק את שביל הגרעין האיראני. וזה מבלי להדגיש את הפרדוקסליות הישראלית הכוללת תמה מרכזית של להיות עם, להרגיש בלי ולחייך לכל העולם, משל היתה ישראל דוגמנית תחתוניות. יש פה דואליות שכן משתמעת לשתי פנים - מדינה X היא ככל הנראה בעלת נשק גרעיני אך היא אינה מוכנה לסגת ממדיניות העמימות שלה בנושא והעולם מקבל את זה ואילו מדינה אחרת - Y עוד לא הגיעה לנשק גרעיני אך היא חתמה עכשיו על הסכם שמאפשר פיקוח בינלאומי (סבא"א) הדוק ביותק על פרוייקט הגרעין שלה שחוסם דה פקטו את דרכה לנשק גרעיני וממשיך את הקו העולמי בניסיון למנוע את מדינת הגרעין הבאה. סליחה שאני לא יכולה להבין את זה והעובדה שמרבית הישראלים שאני מכירה ממשיכים למלמל שההסכם לא טוב מבלי בכלל לבחון את הנושא מעידה על בערות. 

הקווים של ישראל אגב עקרונית מולאו - העשרת האורניום שתתאפשר מעתה לאיראן לא יכולה להיות מתורגמת ליכולת צבאית, היא לגמרי במסגרת המותר על פי ה- NPT ולכן היא ברמות של ניסויים לצרכים אזרחיים בלבד. האתרים המסוכנים שישראל סימנה כיעדים עוקרו מתוכן (מבחינה צבאית זאת אומרת) ו/או הושמו תחת פיקוח הדוק של סבא"א וזה מעבר להתחייבות של איראן לא לפעול להשגת נשק גרעיני, שבישראל מבטלים אותה מכל וכל, אבל זה שאנחנו אלופים בהתחמקות מהסכמים לא אומר שכולם כאלה. ביננו, מבחינה של אחריות מדינית בינלאומית בנושא הגרעין, יש לציין שאיראן מפגינה יותר בגרות מדינית מישראל וזה למען האמת די עצוב. יתרה, ברמה הגרעינית העולם הפגין הרבה יותר סבנות לישראל מאשר לכל מדינה אחרת, להוציא אולי חמש המעצמות הגרעיניות וגם זה לא ממש מדוייק. מישהו כבר מזמן היה צריך לקום ולטעון שאם ישראל דורשת דרישות בקשר לגרעין, שתואיל בטובה ותענה לדרישות האלה בעצמה קודם כל. איך זה מתיישב עם העובדה שכולם אנטישמים אני לא יודעת. אבל ייתכן שזה בדיוק מה שרוצים שנחשוב ודי בונים על זה שלא נפעיל את המוח. אגב, זה עובד להם בינתיים. 

יהודי טוב, יהודי נרדף

המון זמן שצמצום השיח בחברה הישראלית מטריד אותי, עד שאני מרגישה כמו שריטה על מעטה הויניל שלו, לא שאני מתכוונת להפסיק לכתוב על זה למרות אי ההצלחה הברורה בדעת הקהל. המון תסמינים יש לצמצום הזה מעבר להיקף הפגיעה שלו באחד מהנדבכים הדמוקרטיים - הפלורליזם (סליחה אבל ריבוי דעות הוא אולי ביטוי קולע, אך עדיין נופל במבחן ההשוואה), והם מורגשים בחברה הישראלית מדי יום. הוא בהחלט מעיד על צמצום הדמוקרטיה, זה משפט שלא נעים לשמוע במצב שאמור היה לייצר תסיסה ציבורית. ההגיון אומר שאם יש מחוונים המעידים על חדירה עמוקה יותר של הממשל לחיי הפרט, הרי שיש צמצום בזכויות הדמוקרטיות ומין הסתם זה אמור היה לעורר לפחות תחושת אי נוחות - אם כך, מדוע התסיסה אינה מורגשת? כי היא בשוליים. אני יכולה להיות צינית ולומר שתסיסה מתרחשת בהעדר חמצן, מכאן שככל הנראה אנחנו כבר ממש בדרך. 

התשובה הברורה מאליה תהיה כי צמצום זכויות הפרט בישראל היא מנת חלקם של המיעוטים בישראל, זו עצימת עין כמובן כי עירוב דת ומדינה מצמצם מהותית את חופש הפרט לפחות בדיני אישות בישראל וזאת מעבר לעובדה שפגיעה בזכויות אדם היתה אמורה לעורר התנגדות בחברה מתוקנת. כל כך התרגלנו לזה שעד שהרבנות לא תנסה לחרוג יותר מסמכויותיה, נמשיך, ככל הנראה, לקבל את הדין ולשתוק - אני מכנה את זה תסמונת הגולם. ניתן לטעון וכבר טענתי בעבר שלמעשה בישראל מושגים כמו מוסר או זכויות הם טובים ויפים אולי, אך הם כפופים לתיאוריית הביטחון (וההפחדה) ולכן הופכים משניים כאילו מסיבות רציונלית. למה כאילו? כי רובנו לא הולכים ומבררים סוגיות ביטחוניות (דו"ח לוקר כמשל, או ההסכם עם איראן), למרות שהן מרכזיות בחיי היומיומיום, אלא מקבלים את דבר ה"מומחים הבטחוניים" משל היו דברי אלוהים חיים. אבל אם נבחן רגע תהליך, אני מציעה עוד רעיון שדומה שנותן תשובה לתהליכים שמתקיימים כרגע בחברה הישראלית ולמעשה הוא ממש ישן. 

מה אני אומרת? שצמצום השיח, תחושת כל העולם נגדנו, "כולם אנטישמיים" ושאר הרעות החולות שפקדו אותנו מבלי שנשים לב הם המינוס של המשוואה הזו, אבל במשוואה כמו במשוואה, בצד השני של מה שנגרע יש מה שמתווסף - הנרטיב. חלקנו מסתכלים משועשעים משהו על הפוליטיקאים שנדמה שכולם קוראים מאותו דף מסרים, אולם בה במידה שהם מייצרים קו מאוד אחיד יחסית ונטול ביקורת או פרשנות (על קריטריון החשיבה העצמאית ויתרתי זה מכבר), גם אנחנו מכוונים את האוזן הציבורית שלנו לתדר שלהם.

אימוץ הנרטיב הוא "הו כה טוב" בכל כך הרבה מובנים. הוא יוצר מציאות, הוא מוביל קו פרשני, הוא מאפשר הצדקה, הוא תמטי לכל אורח החיים שלנו ובעיקר הוא משקיט דיסוננסים ידוע. כל עם צריך סיפור טוב, השאלה מתי חיים לאורו ומתי חיים בצילו, מכיון שזהו תהליך דורי ואיטי רגע המעבר אינו ממש ברור ולרוב כמו בכל סיפור טוב ניתן להבחין בו רק בדיעבד. וכמו בכל סיפור טוב ישנו האפקט להעצמת הטרגיות בדמות המקהלה ששרה את עצם הטרגדיה כפי שהיא משתקפת מתוך הסיפור בעודו מתגלגל. אך דינה של המקהלה הזו להיתפס כבלתי רלוונטית. את המתח הזה יכול לראות המתבונן מהצד, אולם לא משתתפי המחזה. לרוב משתתפי המחזה ילכו וידבקו במכנה המשותף הנמוך שיש בינהם עד לסוף המר - זוהי מהותה של הטרגדיה.

אנחנו נוטים כחברה למצוא הרבה אויבים, מבית ומחוץ, הסבלנות שלנו כלפי כל סוג של ביקורת או חשיבה עצמית בתחום הפוליטי הולכת וקטנה וכל בדל של ביקורת מסומן כבגידה פוטנציאלית. ככזו ניתן לקרוא גם את בקשתה של סגנית שר החוץ, ציפי חוטובלי, מהשגרירים האירופיים בנושא הפסקת התמיכה בעמותות שמאל. אני מבינה שהבון טון הנוכחי הוא להוקיע כל עמותת שמאל, והגדילה סגנית השר לעשות ואף הסבירה כי הן פוגעות בקיומה של ישראל. עצרו הכל - איך העובדה שיש אנשים שחושבים אחרת מחוטובלי הם סכנה לישראל? האם מה שאותם ארגונים מעלים לא ראוי להיחקר? הרי אם אנחנו כולנו צחורים וטהורים - אדרבא - בואו והוכיחו כי הדברים האלה אינם נכונים, הרי פעולה שכזו תקעקע את פעילות האירגונים האלה ממילא. 

אלא שהבעיה היא בקיומם של הארגונים האלה שהם לא מתיישבים עם הנרטיב. הם מרגיזים וטורדניים וטרחניים לבלי גבול ובעיקר לא מבינים שכל זה בעיה של ביטחון ואין שום מדינה שהיתה עושה את זה יותר טוב. אולי, אבל גם אין שום מדינה דמוקרטית שמחזיקה כרגע שטחים כבושים כבר 48 שנים ופוגעת הלכה למעשה בזכויות אדם של תושבי המקום ונוקטת בשיטות של ענישה קולקטיבית - אבל למה שנידרש לזוטות שכאלה?

העניין הוא שלא רק בישראלים עוכרים מדובר, הרי אלה מטופלים לאט לאט ראוי לבעיה הבוערת שהם, יש גם את כל אלה שלא מבינים כלום בעולם כמו הנשיא אובמה או המזכיר קרי, או מנהיגי אירופה - כולם הגיעו לאן שהגיעו כי הם: א. ככל הנראה אדיוטים בסטנדרד ישראלי ו- ב. גם כי הם כולם שונאים את ישראל. די עצוב שהטיעון הזה נראה הגיוני לציבור בישראל. כלומר ההצטיידות של ישראל בצוללת גרעיניות תוצרת גרמניה היא בגלל שמרקל חושבת שביטחון ישראל זה לא חשוב, או התמיכה האמריקאית באו"ם, בתקציב ובסיוע הביטחוני זה בגלל שאובמה שונא אותנו ובסתר ליבו מפלל שעוד בזמנו כבר יהיה לאיראן פצצה גרעינית והיא תשמיד את ישראל? נשמע לכם אבסורדי? אבל זו הטענה.

אם תעשו סקר קצר מסביבכם לגבי הסכם הגרעין עם איראן יש להניח שמרבית הנשאלים יאמרו לכם שההסכם רע. האם תוכלו לחלץ מהם תשובות קוהרנטיות לשאלה למה ההסכם רע? סביר להניח שלא כי "אנא ע'ארף - כולם מסכימים שההסכם רע לישראל". אלא שלא בהכרח זה נכון, רק שזה מה שאומרים לנו שוב ושוב ושוב ורוב הדוברים אפילו לא בדקו אם זה נכון. זה הלוך הרוחות שנתניהו, כמייצג שלטון הימין, אוהב. זה ממשיך את קמפיין ההפחדה הציבורי על איום קיומי ושואה שניה כי שום דבר לא נלמד והעולם לא הפנים את הלקח. הרי זה ידוע ש"יהודי טוב הוא יהודי נרדף", להיות נרדפים זה השם השני שלנו וחלילה לנו מלחשוב שאם הקמנו בית לאומי שריר וקיים בקרב אומות העולם שעוד נחשוב שהבית הזה יציב. ואגב גם זה בכלל לא בגללנו, אלא בגלל אויבינו - אין לנו ברירה. המשפט "היה נכון" של הצופים? זה בכלל חכם יהודי אמר בין לבין פוגרומים. איך נצדיק את תדמית היהודי הנודד אם לא נהיה כל הזמן תחת סכנה קיומית? "זכור את אשר עשה לך עמלק". 

לא רוצה שוב להיכנס להסכם עם איראן כי זה לסטות מעניינו, הוא בא להדגים דבר די ברור - החברה הישראלית צריכה נרטיב ומצאה אחד ועוד אחד שקיבלנו בירושה מחכמינו זצ"ל - כולם שונאים אותנו, אין אף אחד מלבדנו, כל ישראל חברים ובואו לא נשכח שכל הזמן קמים עלינו לכלותינו, ונוסיף למהדרין גם -שואה אבל נסיר את מעורבות של חז"לנו מזה האחרון. זה מתיישב כל כך טוב עם היהדות וההיסטוריה שאנחנו כל כך אוהבים (תולדות עם ישראל, 1, 2, 3 לחובבי הז'אנר) - תראו לי עוד דת שבערב שאמור להיות חגיגה עסוקים בלהפחיד - חירות בצל "כולם שונאים אותנו ואין חדש תחת השמש". נרטיב הזה עובר כחוט השני בפוליטיקה הישראלית, הוא חובר לשיקול הביטחוני ומעצים אותו, משל היו זוג אוהבים בחוף הים לאור שקיעה עם בקבוק יין רוזה זול. 

וזה עובד עלינו - זו נוסחת קסם שגם מנקה אותנו מכל אחריות ואשמה, זה בכלל לא אנחנו זה הם - הם שונאים אותנו. קצת כמו דת - מעבירה את האחריות בסופו של דבר מן האדם - זה קתרזיס מושלם, בטח כשכולם מאמינים בו. איזו מכונה משומנת היטב ארגנו לעצמנו? אולי הפרינט מת אבל האינדוקטרינציה חיה ובועטת. מי אנחנו? ישראלים! ומה מעשינו? אנחנו צודקים!! אז בחיאת, למה לקלקל עם משפטים כמו ההסכם הוא לא באמת כזה רע לישראל? יש לי תחושה שבסופו של דבר הטיעון הזה לא יחזיק מים. אבל מים זו שמחת בית השואבה, ושמחת בית השואבה היא בית המקדש, ובית המקדש נחרב בדיוק בגלל כאלה. אינעל דינאק עם כל השונאים האלה - איך אפשר לנהל מדינה בשקט?

זהו יאיר, ויש לו אג'נדה

בשקט ובצורה עקבית נרקם לו קמפיין מתחת לרדאר של כולנו - הקמפיין של יאיר לפיד לראשות הממשלה. האיש זיהה נכון שעכשיו הוא האופוזיציה ושזו דווקא מהווה הזדמנות לא רעה בכלל למצב את עצמך, בהינתן שאלו הקלפים שניתנו לך. אל תטעו לרגע, לא הפכתי לתומכת, להפך, מיום ליום ברור לי יותר ויותר כי יש רק מפלגה אחת שאני יכולה בלב שלם להצביע לה. באי הרלוונטיות של מרצ כבר נאלצתי להכיר, קיוויתי שאוכל למצוא נחמה, לא כאפשרות בחירה אלא כמפלגה חיונית, במפלגת העבודה. החזקתי אצבעות שהרצוג יפגין מנהיגות, הנחתי שאיש חכם כמוהו יבין כי הפוטנציאל שלו להפוך מחדש את מפלגת העבודה למועמדת רצינית להנהגת המדינה זה רק אם ינהל את האופוזיציה וידע להעמיד את עצמו כחלופה, אך הוא נותר הד רפה לנתניהו, ולא אין כאן רמיזה למנעד הווקאלי שלו, שהוא כידוע מצומצם.

 

השבוע אורי משגב פירסם טור נשכני ממוקד יאיר לפיד ובו ניתן היה להבחין באיזו נימה קנטרנית על היותו של לפיד תואם נתניהו ואיש ימין. אם משגב הבין את זה רק עכשיו, יש לי אי אלו השגות לגבי יכולת התפיסה המרחבית שלו. יאיר לפיד הוא לא נתניהו, אבל כן יש דימיון רב בין יאיר לפיד ובין נתניהו של ימיו הטובים יותר, קצת לפני שניתן לו הכינוי קוסם, שעדיין הוא מחזיק בו שלא בצדק. בעיני רבים יאיר לפיד נראה טוב, הוא כבר לא ילד, יש רבים שחושבים שהוא יודע להתנסח ויש לו הרבה יתרונות שהוא יכול לנצל, בטח בעידן של מראית עין, בו הספר נשפט בעיקר על פי הכריכה, כי כמו ההסכם עם איראן למי יש כוח לקרוא? למרפרף מהצד, העדר המיקוד של לפיד רק יכול לפעול לטובתו. העובדה שיש עדיין אנשים שלא מבינים שהוא איש ימין-מרכז, ורק נהנה שלא בצדק מתדמית של מרכז-שמאל היא מתמיהה. קצת כמו נתניהו, לפיד יודע לספר סיפור ולעגן אותו מספיק במציאות כדי שהוא יתפוס וזה כישרון לא רע, בטח בקרב ציבור שצמא לסיפור להאמין בו.

לפיד מתגלה כפוליטיקאי בכלל לא רע - הוא הבין שהזמן והאסטרטגיה פועלים לטובתו והוא נחוש לנצל כל יתרון - נתניהו בכל זאת סובל מסדקים במנהיגות שלו, ברור לו שהרצוג אינו תחרות ובעצם כל מה שנשאר לו עכשיו זה פשוט לקבוע יעד ולהתקדם לעברו באין מפריע. אם יצוצו מנהיגים חדשים במפלגת העבודה, יש לו יתרון עצום עליהם כי לפיד התחיל את המרוץ שלו כבר עכשיו, הרבה לפניהם. אם לפיד נאמן למילתו ולא ילך עם נתניהו הוא גם יזכה באמינות וגם האסטרטגיה של למצב עצמו כראש האופוזיציה בפועל ומתמודד רציני לראשות הממשלה רק יעשו לו טוב ואם לא בבחירות הבאות באלה שאחריהן. אם במקרה הוא יצטרף לקואליציה:

א. בניגוד להרצוג והמחנ"צ, המפלגה שלו תגבה אותו כי ככה היא מתנהלת. 

ב. נתניהו במו ידיו יכשיר את הלגיטימציה שלו, אחרי שהאשים אותו בפוטש.

המיצוב העצמי כמנהיג שלפיד עושה בימים אלה לא יכול לגרום לו נזק להפך, הוא מתבלט באופוזיציה וזה קל במצב שבו האופוזיציה בעיקר זורמת.

עד לכתיבת הפוסט הזה הייתי בטוחה שלפיד מנסה למצוא את הדרך לקואליציה. עבודת חיפוש מהירה הוכיחה שכנראה פניו של לפיד הן לא לקואליציה. לפיד לחלוטין מתכוונן לבחירות הבאות. והוא עושה את זה מהמקום הייחודי לו, מקום שבהחלט יכול לתפוס את הציבור הישראלי. אל תבינו לא נכון, אני לגמרי לא בעד לפיד, אבל לפיד או נתניהו? דה זלבע דרעק, ואחד כבר ניסינו, כבר קצת יותר מדי פעמים. אני לא קוראת לנסות את לפיד, אני רק אומרת שמי שמצפה שמפלגת העבודה עוד תצליח בגדול כרגע נתלה בניסים בעיניי. מעולם לא נראתה ראשות הקואליציה רחוקה ממפלגת העבודה כמו שהיא היום. לא שדברים לא יכולים להתהפך, אך לפי המצב היום, מפלגת העבודה כנראה תישאר באותו מצב אלא אם כן תתרחש התפרקות או התגבשות גושית כזאת או אחרת, שלי לא נראה שתקרה. לכן לפיד כרגע הוא היחיד שממצב את עצמו כאחד שמשיב לנתניהו.

מהו המקום של לפיד שמזכה אותו ביתרון? הוא איש ימין והוא צריך לחזק את התדמית הבטחונית שלו. הוא זיהה שלנתניהו יש כרגע שתי חולשות עיקריות שניתן לתקוף - א. ההסכם עם איראן. ב. בעיה של תדמית בינלאומית ובעיקר מול הממשל האמריקאי שלא יכול היה לנסח באופן ברור יותר שהוא עומד לצד ישראל כי ישראל ולא כי נתניהו. מה לפיד עושה? מחזק את תדמיתו ומדברר את ישראל בעיקר אצל כתבים זרים ומשמיע את קולו במסגרת האישים הישראלים שמדברים ומבקר את נתניהו, ובעיקר מצביע על מה הוא לא עושה. אני לא יודעת אם לפיד באמת מאמין שההסכם רע לישראל, אני לא בטוחה שהוא קרא אותו, אבל גם המטרה של לפיד היא ראשות הממשלה וזה אומר - ראש בראש מול נתניהו.

לפיד מתחיל בחצייתו את הרוביקון בדעת הקהל הישראלי כשהוא לא תוקף רק את ההסכם, הוא תוקף את נתניהו - הוא תוקף את נתניהו במישור ההסברתי - כמי שמעל בתפקידו ולא שלא נתן שום חלופה, שלא התעקש על סעיפים וגם שלא תקף את איראן כשעוד ניתן היה. למעשה לפיד מאגף את נתניהו מימין בנונשאלנט תוך קריצה לאמריקאים ולאירופה, אבל למעשה הוא נועד לאזרחי ישראל. לפיד רוצה להיות זה שיחזיר את קרנה של ישראל בזירה הבינלאומית. עוד לא שמעתי איך הוא מתכנן לעשות את זה, אבל כמו נתניהו לפיד הוא איש של רטוריקה והוא יודע שאסור לו להיות לגמרי ברור כדי שתמיד יוכל לשנות. 

לפיד מצביע על כל מה שנתניהו עושה רע, ולשמחתו נתניהו לגמרי נותן לו את הכלים. לפיד ממצב את עצמו נכון, הוא תוקף את נתניהו אבל מהצד שנתניהו פחות ציפה לו. אישית כבוחרת נתניהו או לפיד לא עושים לי טוב, אני מניחה שהעמימות של לפיד והפרקטיות שבו טובים יותר מהאידיאולוגיה המרוטה של נתניהו ומדיניות ההפחדה הציבורית שהיא כבר בגדר  טרור ציבורי. אם נתניהו חכם, הוא יזהה את זה ויתחיל לרכך את הקו השלילי שהוא יצר נגד העולם ולחלופין גם נגד ישראל. כך או אחרת הקמפיין השקט של לפיד צפוי לעשות רק  טוב בפוליטיקה הישראלית גם אם לפיד לא יצא מנצח. 

אני לא חושבת שלפיד הוא פוליטיקאי שאי פעם אוכל להעריך, אבל אני כן יודעת שבניגוד לאחרים הוא כרגע קורא את המפה הכי נכון ועושה את העבודה שלו טוב. מכיון שזו רק יריית הפתיחה של הקמפיין, אני מניחה שנראה התעצמות של במגמה הלפידית. אני לא מוצאת את זה סממן טוב במיוחד לאזרח הישראלי ואני לא רואה כמה טוב לפיד יכול להיות, אבל הוא יותר פרקטי מנתניהו והוא לא ממש נאמן לאידיאולוגיה ברורה. בעידן של פוליטיקה דינאמית כל כך, היכולת הכמעט שוות ערך להסוואה של זיקית של לפיד להתמזג ועדין לבלוט, יכולה להקנות לו יתרון ציבורי בטח אם הוא מתכנן לטווח ארוך. אני מניחה שלפיד לנצח יהיה פוליטיקאי של כמעט, אבל ההבנה הטקטית הזו מורה על יריב הרבה יותר מעניין ממה שאני לפחות חשבתי. אולי זה אינסטינקטים של מתאגרף, כזה שיודע לזהות את הדם. כך או אחרת זה כל כך הולך לפעול לטובתו.  

בובת הפיתום והצל האיראני

בשולי ההסכם עם איראן, זה המקום בו מיצב אותנו נתניהו וזה המקום שהסכמנו לקבל כי כך אמר הראש הממשלה. עם יד על הלב, לא שזה אומר משהו אבל נניח, כמה אנשים באמת מבינים, עזבו קראו את ההסכם עצמו, את ההסכם עם איראן? כמה יוצאים נגד ההסכם רק על בסיס התעמולה של נתניהו? ההתאמה הכמעט מלאה בין כמות הצעקנים נגד ההסכם מחד וחוסר הידע של הצעקנים מאידך היא מבהילה במקצת והיא כוללת פוליטיקאים רבים. ביננו היא כנראה גם תופעה שתלך ותגדל, אנחנו מושפעים מתעמולה ולכן אנחנו גם נחרצים באופן יוצא מן הכלל ולא ממש מפקפקים, ככה בדיוק מתנהגים אנשים שהם בטוחים שהם צודקים, בין אם זה תואם את המציאות ובן אם לאו.

הדבר היחיד שעשה נתניהו במאבק חייו נגד ההסכם האיראני הוא לייצר הפחדה. מצחיק בהתחשב בעובדה שיש הסכם ועכשיו עם החרדה הזו נתניהו צריך להתמודד. אלא שזו לא בעיה כי נתניהו אוהב אותנו חרדתיים, זה סוד הקסם שהוא מהלך על המדינה הזו כבר הרבה יותר מדי קדנציות. נתניהו לא נאבק באמת על המציאות שלנו, נתניהו נאבק על נרטיב - ולא על זה הכללי אלא על הפרטי, זאת אומרת כמו שהוא רואה את זה  - מה הוא ישאיר אחריו כמנהיג העם היהודי בעולם לפחות בעיני עצמו ובעיני המקהלה היוונית, הסובלת מתסמונת שטוקהולם, שמאחוריו. יחסית לסוף העולם או לרעידת האדמה שנתניהו חזה, עושה רושם שהעולם בסדר גם יומיים לאחר חתימת ההסכם. אלא שסמכו על נתניהו ימשיך בנבואותיו השחורות גם אם זה הדבר האחרון שיעשה ושום עובדה לא תבלבל אותו. 

אני מניחה שאני עדיין מצפה, רומנטיקנית חסרת תקנה שכמותי, שמנהיג תהיה לו איזושהי אסטרטגיה. אמרתי מנהיג ולכן עקרונית ניתן לטעון שנתניהו לא באמת מנהיג, אבל אני אתייחס לתפקיד המנהיגותי שהוא נושא. נתניהו ידע שלצאת נגד ההסכם זה קרב דון קישוטי (תגידו אתם דון קיחוטאי) חסר סיכוי, ואם הוא לא ידע את זה אני חייבת לומר שזה נופל בצד של של טיעונים שיש לטעון נגדו. אסטרטגיה נכונה היתה בקווים כלליים מאוד: א. לתת חלופה ביצועית ונתניהו לא נתן אחת כזאת, הוא רק שלל את התהליך בפועל ואיים בחלופה צבאית. ב. לפעול נגד סעיפים ספיציפיים ולדרוש דרישות נקודתיות. אילו נתניהו היה פועל בדרך כזו, או דומה לה אשר ממנה ניתן היה לגזור דרישות ביצועיות של ישראל מההסכם המתגבש עם איראן, נתניהו יכול היה לרשום לעצמו אי אילו הצלחות, גם ברמה האסטרטגית וגם ברמת התדמית. יש לזכור כי בעוד שבישראל, דעת הקהל מוכנה לקבל את התדמית של נתניהו כמפגין שרירים אמיץ, בעולם הוא בעיקר נתפס כלא ממש רלוונטי. לתפארת הדיסוננס הישראלי.

אבל העובדה שנתניהו לא מרפה מהמנטרה שלו, אלא ממשיך ואוחז בה משל היה לסת של פיטבול שננעלה על אובייקט, יהא זה אשר יהא, אבל נניח שמדובר בהסכם עם איראן, לא מפתיעה במיוחד, אלא אם כן אם כן לא חיית על כדור הארץ בשנים האחרונות. גם העובדה ששרי הליכוד והקואליציה בכלל מתראיינים ומדברים על ההסכם עם איראן משל היה דף נגוע בוירוס קטלני אבל עליו מסרים חיוניים אותם יש לדקלם אינה מפתיעה. היא כן מציירת עולם פוליטי עגום ודל אם אין פוליטיקאי אחד שישב וקרא את ההסכם כולו וללא פרשנות "הסכם ערוך" (אתם יודעים מלשון שולחן ערוך) בקולו מלא הפאתוס במקומות הנכונים, וגם לא, של נתניהו. 

עקרונית יש גם אופוזיציה בארץ, לפחות על הנייר. אבל האופוזיציה הזו מראה ש"אין ימין ושמאל" במדינה הזו, לא בנושא מתווה הגז ולא בנושא איראן וגם לא בנושא הפלסטיני. אם כך לא ברור לי למה אנחנו נדרשים לצאת לבחירות כל שנתיים, זה לחלוטין מיותר ומעבר לזה יש עוד כמה מאיתנו שמתעוררות בהם תקוות שווא עם כל מצג שווא דמוקרטי שכזה וזה כבר עניין של פיקוח נפש. האפוזיציה כל כך שבעה, הסבר טוב לתהייה מדוע היא לא למודת קרבות - היא מפוטמת, אין בה אפילו אחד שמסוגל לקרוא את ההסכם ולהגיב עניינית לנושא. יש מעט אנשי תקשורת שעושים את זה וזהו, טוב נו גם אהוד ברוק אבל אנקדוטלי. העניין הוא לא רק השקט מהאופוזיציה וההתייצבות לימין נתניהו (כן - ימינו של נתניהו תרתי משמע), אלא העובדה ששוב אנחנו מתבשרים על מגעים להרחבת הקואליציה. בימים קריטיים כל כך במדינת ישראל אין קול ביקורתי שאפשר לשמוע. זה צריך להדאיג את כולנו, גם אופוזיציה היא נדבך חשוב לדמוקרטיה. אופוזיציה אכן לא מוכרחה להתנגד כל הזמן, אך היא צריכה להיות דרוכה ולהשמיע ביקורת חיונית בעיקר בנושאים העיקריים על סדר היום. העובדה שנושאי ביטחון מתיקים תדיר את האופוזיציה לא מעידה על הכרב השעה היסטורית, אלא בעיקר על תעמולה וכפיפות כל דבר לנרטיב ביטחוני לא מידתי.

אין שום סיבה להרחיב את הקואליציה, הרצוג ממילא נדמה לבובה היושבת על ברכיו של פיתום, אלא שהבמה היא פוליטית והכסף המטאפורי שעוברי האורח מכניסים לכובע המוצב לרגלי האומן הוא המחיר שאנחנו, אזרחי ישראל, משלמים ואפילו אין לנו זמן לעצור ולהנות מההצגה.אולי באמת עדיף שתורחב הקואליציה. להרצוג ניתנו לפחות שתי הזדמנויות ענק מאז כינון הממשלה להוכיח שיש לו את זה והוא פיספס בגדול. שווה להפסיק את ההצגה, הנערים ממילא משחקים לפנינו אז בואו נראה את זה בשידור חי. הרצוג חושב שהוא ממלכתי ושזה יעזור לו בבחירות הבאות. למפלגת העבודה יש שתי ברירות או להילחם על כבודה ולא לתת לזה לקרות וכמובן להחליף יו"ר או לתת לזה לקרות ולתת לעצמות הדינוזאור העייפות שלה להתפורר סופית.

12

לפני 12 שנים ממש עכשיו חזרתי ממסיבת פרידה לחברים, שבוע 42, היריון ראשון, כל הלילה רקדתי עם חברה בעוד הבנזוג מדבר עם חברים. חזרתי כל כך מבוצקת שאפילו לכפכפי הבירקנשטוק הרכים והנוחים שלי לא יכולתי כבר להיכנס. זה היה הלילה האחרון שלי לפני שהפכתי לאמא. צירים היו כל השבועיים האחרונים של ההיריון, אולי אפילו יותר, אבל בשש בבוקר התעוררתי עם הציר הזה שבישר לי שהילד סופסוף הבין. אם הוא לא היה יוצא, יום למחרת היו מוציאים אותו, אבל יום למחרת היה ה-14 ביולי ולא רק שאנחנו לא צרפתים, אני גם ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים ולא רק שאני ידועה בחיבתי למספרים ראשוניים אני ידועה גם כמורדת ואפילו יותר כחובבת אתגרים וחוץ מזה חונכתי על ברכי התרבות היקית - אם נותנים לי דד ליין אני עומדת בו - אז איך שלא יצא? אבל עד שהוא יצא... כלומר ברצינות 13 שעות של צירים עד ללידה? 

אם חששתם שאכתוב את סיפור הלידה שלו עכשיו, אז תנו לי להרגיע - אין סיכוי. היתה לידה טבעית וזה היה ארוך (וכן, היו אנקדוטות משעשעות, בעיקר כשהבנתי שזו באמת הולכת להיות לידה טבעית ולגמרי אבל לגמרי לא הייתי מוכנה לכל הסיפור הזה, וגם כל הקטע המעצבן הזה עם "אני רואה את הראש" עד שתפסתי את המיילדת לשיחה צפופה ואמרתי לה שתפסיק עם זה, או כשתפסתי בטעות לבנזוג את בית השחי והדגמתי לו שלא בכוונה אפילציה מהי), אבל כל זה לגמרי לא היה חשוב כשסופסוף יצא הילד הזה שכבר הרגשתי שאני לגמרי מכירה ובעצם לא באמת היכרתי. כל הגוף שלי רעד מהמאמץ, רעד בלתי נשלט שהיה מנוגד לחלוטין לשלווה המופלאה של להחזיק אותו. והעובדה שבערך שניה אחרי הוא כבר ינק, רק נתנה לי הרגשה כאילו ככה זה היה מאז ומעולם.

ידעתי איך נקרא לו בערך ברגע שידעתי שאני בהיריון, דיברתי אליו ודמיינתי אותו כל הזמן ואז פתאום הוא היה והוא היה הרבה יותר מוצלח ממה שדמיינתי. 12 שנים עברו מאז וכרגע הוא ואחיו ואבא שלהם ישנים בחדר השינה כי כולם עושים קמפינג אצלנו. 12 שנים שלו/שלי/שלנו. ואני כבר לא צריכה להתכופף כדי להסתכל לו בעיניים, ואני לא צריכה לשאול כדי לדעת שאפשר לסמוך עליו, ואני אפילו לא תוהה איזה אדם הוא יהיה, כי מה שחשוב באמת הוא שהוא כבר אדם טוב והבוגר הזה שהוא עתיד להיות כבר כאן ואני מלאת השתאות. 

רואה את כל מי שהוא ומתמלאת גאווה. כל כך הרבה מילים עוברות לי בראש עכשיו והן כל כך ארכאיות ומפוצצות, כאילו מנסות באיזושהי דרך להסביר את מכלול הרגשות ומנעד האהבה הזה ולהעלות אותם על הכתב. וכל מילה נראית פתאום כל כך לא שייכת, כאילו הייתי צריכה להמציא מחדש מילים ושפה כדי להעביר את הכל ובעצם, אני רק רוצה שמכלול הרגשות הזה ישאר שלי.

12 שנים. אני מניחה שכמו עוד הרבה הורים, הדבר שהייתי הכי רוצה זה לקחת את כל מה שאני יודעת היום על הורות ולהתחיל מחדש איתו. אבל אני מניחה שמי שהוא זה תולדה לא רק של אופיו ולא רק של הדברים הטובים שעשיתי אלא גם של הטעויות. אני ממש לא מושלמת והלוואי שיכולתי לקחת חלק מהדברים שעשיתי ולעשות אותם שוב, טוב הרבה יותר. אבל אני מניחה שגדלתי כאם הרבה מאוד בזכותו ובזכות הטעויות שלי, ומכיון שמכונת זמן עוד לא בניתי - זה פשוט מה שיש.

המון דברים אני רואה באדם הצעיר הזה, חלקם אני לא בטוחה שהוא מזהה בעצמו. אני מסתכלת עליו ויודעת שכבר עכשיו הוא לגמרי אדם. טוב. חוש המוסר הגבוה, האחריות החברתית, החמלה, הנדיבות, האמונה באדם, הכל כבר שם. אני רואה את הקשיים וההתמודדויות ורואה את החוסן והכאבים. רואה את הגבר שבתוכו יחד עם הרגישות שהוא מעולם לא התבקש להצניע. רואה את יפי התואר הזה מבפנים מבחוץ.

כשבחרתי בחינוך ביתי הסבירו לי שאני לא יודעת לשחרר, זו דרכם של אנשים לראות דברים בתבניות, בעיקר כדי ליישב אנומליות. אלא שהבחירה שלי להישאר איתו, ואחר כך גם עם אחותו ואחיו, היא בעיקר כדי לשחרר אותו להיות הוא עצמו, מתוך החלטה להניח את הגבולות הכי רחוק שאי אפשר ולתת לו לצמוח מתוך מרחב וללא קיצוץ כנפיים. זה לא כדי שהוא יהיה שלי, הוא לא שלי במובן של קניין, זה בעיקר כדי שהוא יהיה של עצמו. הסבירו לי שאני שמה את החיים שלי על הפסק וכשהם יצאו מהבית יהיה לי ריק. מאיפה להתחיל? לא יהיה לי ריק, כי השנים האלה של חינוך ביתי הביאו אותי למקום שאני נמצאת בו היום בעיקר משום שההתפתחות שלי כאמא היא עוד שלב בהתפתחות שלי כאדם. הזכות להיות עם שלושתם אינה מובנית מאליה ואני מודה עליה מדי יום. 

לפני 12 שנים בערך עכשיו, כשהלכתי לישון הייתי אדם אחר לגמרי. אני עוד מעט אלך לישון, על המזרונים שליד מיטתי אני אנשק ילדים וילד אחד שהוא כבר בן 12 והוא ממש גדול והוא לעולם לא יבין כמה אני מודה לו על זה שהוא ואחיו דוחפים אותי כל יום להיות טובה יותר, על כל רגע שאני מביטה בהם ומתמלאת גאווה על מי שהם בדיוק כפי שהם. זה אולי מאוד אגואיסטי לעשות ילד, אבל אחרי שהוא כבר כאן אין מקום לאגואיזם. וכשאתה כבר מתחיל להבין את כל המהות ההורית הזאת, אתה בעצם מבין שהתפקיד שלך הוא פשוט להיות שם ולא לפספס.

לפני 12 שנים נולדו המון דברים ברגע אחד ואני מודה על כולם. 

מדורת השבט הלאומני

הצעת החוק של שרון גל על עונש מוות למחבלים תגיע מחר (שזה כבר היום - ללמדכם שאני מתרשלת בכתיבה) לוועדת השרים לענייני חקיקה. מה קובעת ההצעה? שכל מי שמורשע באשמת רצח בנסיבות טרור דינו מוות. אולם הצעת החוק הספציפית הזאת מרחיבה את גבולות ישראל, ומציעה להחיל את החוק למעשה גם במה שעכשיו אנחנו קוראים לו "הגדה"  כי האגדה אומרת שאין שטחים כבושים, אבל יותר מזה כל מי שעסק ונמצא אשם בפעולת טרור בגינה נהרגו אזרחים, דינו יהיה מוות. יתרה, הצעת החוק אינה מתירה להמתיק את העונש וגם מוותרת על התנאי הקבוע בחוק כי עונש מוות יכול להיגזר רק בהחלטה פה אחד של הרכב השופטים וקובעת כי רוב רגיל בהרשעה מספק. בנוסף, בעוד שהחוק חל היום רק בבתי דין צבאיים, מציע גל להחיל את החוק גם על בתי המשפט המחוזיים.

גילוי נאות ולא מפתיע - אני מתנגדת לעונש מוות קטגורית, אני לא יכולה לומר את זה ברור יותר, אין זה משנה במי מדובר. אני סבורה בראש ובראשונה שאם נטילת חיים היא עבירה מוסרית, זו עבירה מוסרית שחלה על היחיד כמו גם על החברה ולכן, מבחינתי, אין לגיטימיות לעונש מוות תחת שום נסיבות כלל ועיקר. אני מניחה שלא הפתעתי אתכם ובכל זאת. אפשר למנות עוד עשרות סיבות נוספות לנושא עונש המוות - מחקרים שמוכיחים שמי שמבצע רצח, בטח מסיבות אידיאולוגיות, אינו נרתע מעונש מוות; עונש מוות שולל למעשה את הזכות לחיים - איש אינו רשאי ליטול חיים, גם לא של אדם שנטל חיים; עונש מוות אינו מבטא צדק אלא נותן לגיטימציה לנקמה חברתית לא על בסיס מוסרי; אין למדינה מנדט על חייו של אדם; אין בעונש מוות באמת שום פן של מניעה והוא בטח לא ימנע את מעשה הטרור הבא. יש שיכניסו לכאן את הרעש הבינלאומי הצפוי אם ישראל תתחיל ליישם עונש מוות, אלא שכל אלא מבחינתי תוספות מיותרות מהטעם הפשוט שעונש מוות אינו מוסרי בעיני נקודה. אדם יכול לבחור שלא להיות מוסרי, זו בחירה שלו שהשלכותיה יקרינו עליו ועל מעשיו ועשוים לפגוע בחפים מפשע, עם זאת חברה אינה יכולה להרשות לעצמה התנהלות שכזאת בהנחה שמטרתה לחיות חיים מוסריים. אם להרוג אנשים זה לא מוסרי, הרי שלהרוג אנשים שהרגו אנשים זה בהכרח גם לא מוסרי, גם אם נתפס כצודק. 

ההצעה של שרון גל היא דמגוגית, זה עוד ספין תקשורתי בתהליך הסובלימציה שעובר על דעת הקהל בישראל ומכשיר לבבות לשנאה ונועד לאט לאט לשחרר את העכבות הציבוריות ולגלוש על גל הלאומנות שהולך ומתחזק בחברה הישראלית היום. להצעה הזו יש סיכוי די טוב לעבור את ועדת השרים, אז תעבור ההצעה לכנסת, באופן עקרוני, גם בהינתן קולותיה המחוייבים לרעיון של ישראל ביתנו קשה לי להניח שההצעה תעבור, מה גם שהבוקר היועץ המשפטי לממשלה ויינשטיין הודיע שככל הנראה יאסור על חברי הכנסת להצביע על הצעת החוק במליאה עד לברור חוקיותה.

למעשה מ- 1948, עת הוקמה המדינה, קבוע בחוק עונש מוות בהתאם לחוק הבריטי שהיה נהוג בארץ וקבע כי כל עבירת רצח דינה עונש מוות. בשנת 1954 כנסת ישראל תיקנה את החוק והותירה את עונש המוות במקרים מיוחדים:
1. במקרים של העמדה לדין של נאצים ועוזריהם;
2.במקרים של מניעת פשע המוגדר כ"השמדת עם"; 
3. במקרים של בגידה;
4. כחלק מהתקנות לשעת חירום במקרים של עבירות טרור. 

המדיניות הבינלאומית של מדינות המערב ושל ארגונים כמו אמנסטי הוא ביטול עונש המוות. עד היום כבר יותר מ- 70% ממדינות העולם ביטלו את עונש המוות. דווקא ארה"ב היא היוצא מן הכלל שמעיד על הכלל במדינות המערב (למשל רק ב-2005 ארה"ב חוקקה חוק פדרלי האוסר על הוצאה להורג של קטינים), אם כי מספר המדינות בתוך ארה"ב המבטלות את עונש המוות עולה בהתמדה. יש להיות כנים ולציין שרוב האמנות השוללות עונש מוות, מתירות למעשה עונש מוות במקרים מסויימים, חמורים ביותר וחריגים. מה שכמובן יכול לחזק את טענתו של שרון גל במקרה זה. אולם מה יש לחזק? הרי עונש המוות קבוע בחוק. ובכן למעשה מה שמציע גל זו אצבע קלה על ההדק. קתרזיס ישראלי נקמני מהסוג הזול ביותר, שנועד למעשה ללבות יצרים בתוך החברה ולא דבר מעבר לזה.

לטענת גל בדברי ההסבר שלו המובאים עם ההצעה לחוק, החלת עונש מוות תהווה גורם הרתעתי ותמנע עסקאות הכוללות שחרור מחבלים לפני ריצוי כל גזר הדין. להתנגד לשחרור מחבלים זה עניין לגיטימי לחלוטין, אולם הסיבה לשחרור מחבלים היא מדיניות ממשלה, לא העדר עונש מוות, בטח לא במקרה של ישראל בה קיים עונש מוות. אם הבעיה של גל היא שחרור מחבלים מדוע אין הצעת החוק עוסקת באיסור על עסקאות הכוללות שחרור מחבלים? הסיבה היא פשוטה, הצעת החוק הזו לא תעבור, אבל הדיה ישמעו למרחוק, זה מהלך פופוליסטי ומה שעצוב הוא לא עצם היותה, אלא רחשי הציבור הבאים לידי ביטוי ומוכיחים במידת מה שהסכסוך הישראלי פלסטיני מעקר מאיתנו את המוסר. מה שבמידה רבה היה הכוח שהבדיל את מדינת ישראל מהשכנים באיזור. אין בזאת כדי לטעון למוסריות ישראלית אבסולוטית, אלא יחסית בלבד. אגב לכן ההשוואה לסוריה כל הזמן מקוממת אותי - ממתי אנחנו רוצים שישוו אותנו לסוריה? באירוביזיון, בכדורגל, בכדורסל, בספורט בכלל ובתחומים רבים אחרים אנחנו משתדלים להיות חלק מאירופה, אבל כנראה שזה לא תופס ברמות של מוסר בינלאומי, אלא רק במקומות בהם נדרשת רוח ספורטיבית. 

התעמולה של שרון גל מקוממת אותי בעיקר כי היא מוכיחה מהם רחשי הלב הציבוריים ורמתם די מדכאת. היא מלמדת שלמרות שיש הסכמה ציבורית די רחבה לשתי מדינות, חוסר המעש המדיני מנתב את התסכול הזה לתחושה שאין אפשרות מדינית, מה שבאופן פשטני מביא את הציבור לפנות להתכנסות פנימית וללאומנות יתר המשולהבת על ידי מנהיגי הקואליציה. בסרטון שהפיץ אתמול קורא גל לשרים "להוכיח שהם חלק מהמחנה הלאומי" - עונש מוות למחבלים זו הוכחת נאמנות למדינה? זה להיות חלק מהציבור? האם התמיכה בעונש מוות היא חלק ממדורת השבט? כי אם כן הרי שעושה רושם שהשריפה פורצת את מעגל האבנים התוחם שלה. בפניה של גל לשרים הוא טוען כי "רוב העם תומך בהחלת עונש מוות למחבלים, כי הגיע הזמן להפסיק להכיל את הטרור" - אני לא יודעת על מה מסתמך שרון גל, אבל זו רק רטוריקה המתבססת על משחק מילים זול ובטח שלא על עובדות. הניסיון ליצור תחושה של המון שלם היא פופוליסטית וידועה. 

גל גם פנה אל הציבור בדף הפייסבוק שלו וביקש מתומכיו להעלות תמונות שלהם עם הכיתוב "גם אני תומך בעונש מוות למחבלים", פעולה לחלוטין לגיטימית בעידן הרשתות החברתיות. אלא שדף הפייסבוק של שרון גל התמלא בתמונות, גם בתמונות של קטינים עם הכתובת הזאת. יש משהו מאוד מעציב בקמפיינים הנעשים ברשת ומשתמשים בילדים למטרות פוליטיות. לראות ילדים ונוער בקמפיין הקודם של "לשנוא ערבים זה ערכים" ועכשיו לראות ילדים מנופפים בתמיכה בעונש מוות צריך לייצר בכולנו תחושת מבוכה. כמה קל להאשים את הצד השני בלימודים להסתה ולא לראות את אלה שבצד שלנו. זה מתקשר לכשל הקבוע שלנו לשפוט את עצמנו, להצדיק את מה שנעשה אצלנו בעוד אנחנו מזועזעים ממה עושים הפלסטינים. 

הצורך בהצדקה, באמונה הבלתי מתפשרת להסביר שאין לנו ברירה אלא לשנוא כי הצד השני כל כך נורא, הדמוניזציה הפנימית הזו שכבר חדרה לתוך גבולות החברה ומציירת כבוגדים גם אנשים בעלי דיעות שמאליות, כל אלה מסוכנים לחברה האזרחית בישראל. הם הסיבה שמורים מסוגו של אדם ורטה מוקעים, הם הסיבה לשכתוב ספרי אזרחות, הם הסיבה להפסיק ולבקר את עצמנו מחשש שנמצא לא כל כך מוסריים, הם הסיבה לשנאת עמותות השמאל והאשמתן באנטישמיות, הם הסיבה להתקוממות נגד החקירה של המג"ד נריה ישורון בעקבות הפצצת המרפאה ונאומו טרום ההפצצה. שמעתי היום את אשתו שואלת: "לחקור קצינים יהודיים? איפה נשמע דבר כזה?" - זה מעיד על היפוך יוצרות - ברור שצריך לחקור קצינים ישראלים, צריך לחקור בדיוק בגלל שישראל טוענת למוסריות. אדרבא יש חשיבות מרובה לחקר הקצין במקרה הפרטי הזה ובכל מקרה אחר בו יש חשש לפעולה בלתי מוסרית.הרי אם הכל מוסרי והכל נעשה נכון - יש בכך להוכיח את טענת ישראל ואם לא יש לישראל הזדמנות להוכיח שהיא אכן חותרת להיות מוסרית אפילו יותר. מי שתומך בצה"ל צריך להיות גאה על פתיחת חקירה, אם כי יש מי שיניח מראש שהחקירה "תוכיח" שהכל היה בסדר בסופו של דבר ועדיין החשיבות בפתיחת החקירה היא רבה.

כשאני שומעת אמירות המבטלות צורך בחקירת קצינים או כשאני שומעת אנשים מסבירים ששמאלנים שרוצים לחקור את פעולות צה"ל או מממנים עדויות של חיילים המעידות על פגיעה בזכויות אדם ופעולות בלתי מוסריות של צה"ל, הם בוגדים, אני בעיקר נמלאת דאגה. הסבטקסט של מי שאומר את זה הוא שיש מקרים כאלה אך אסור להם לצאת מתוך סולידריות ישראלית, זה כרגע הקונצנזוס אולי אך זה לא אומר שזה נכון. אני לא איבדתי תקווה שדעות שהיום נתפסות אקסצנטריות כמו שלי, יהיו כאלב שישרדו במבחן הזמן, עקרונית ההיסטוריה מוכיחה את זה לעיתים די קרובות. הטיוח על גבי טיוח של הדעת הציבורית סופו להתפוצץ לפנו בפרצוף.

אנחנו מ פ ח ד י ם זה לגמרי נכון, אנחנו בעיקר מפחדים להבין שברגע שנפסיק לבקר את עצמנו, נפסיק גם באמת לאהוב. אהבה אמיתית רואה את הסדקים ולא ממלאת אותם בבוטוקס.היא אוהבת למרות הסדקים. הציבור הישראלי היום כל כך מפחד מלהסתכל בבבואה שלו, זו הסיבה לגל העכור הזה ששוטף אותנו ומסמן מי שייך לשבט ומי לא. בינתיים, ממש לא מזמן, נתניהו החליט לקבור את הצעת החוק והבטיח שימנה צוות לבחינת הנושא. בכל מקרה זה לא משנה דבר ממה שכתבתי. הגרפיטי על הקיר ממשיך לכתוב את עצמו 

הכל מעורב, טוב, חוץ מאשר בנושא מגדר

כמה דברים הצטרפו להם לפוסט הזה שלוקח לו זמן להיכתב, זה התחיל עם ההיערכות ליום ההולדת של הבכור ושיחה שהתרחשה אחרי פירסום רשימת המוזמנים. בעוד שכל שנה (למעט שנה שעברה בגלל צוק איתן), כל ימי ההולדת שלו הם אצל סבא וסבתא בבריכה עם כל החברים ומשפחותיהם, סוג של משתה פסטיבלי מלא באוכל ומשחקים. השנה הוא רצה מסיבה רק עם החברים הקרובים ובלי המשפחות שלהם. אני מוצאת את זה לגמרי לגיטימי, אלא שבעוד שמרבית חבריו מהסביבה, למסיבת בריכה הם צריכים לנסוע רחוק יחסית ואם לא כל המשפחה באה הרי שאנחנו לגמרי הורסים למשפחות שלמות את השבת בשל נסיעות מיותרות, לכן נפלה ההחלטה לערוך את המסיבה בבית. בחינה של המוזמנים מראה שיש איזון די מושלם בין בנים לבנות ואגב זה היה כך מאז ומעולם.

זו לא פעם ראשונה שאני חושבת על זה שבעוד שבחברה מאוד מקובל שאיפשהו בתקופת הגן ועד כיתה ו' פחות או יותר, בנים ובנות לא אוהבים זה את זה באופן גנרי (לא בהכרח פרטני) וזה מסתכם עקרונית ב"איכס בן/בת", הילדים שלי מעולם אבל מעולם לא עברו שלב של "איכס" כזה. תמיד היו להם חברים בנים ובנות והם אף פעם לא יצרו הבחנה חברית או חברתית על בסיס מגדרי. סילחו לי על ההכללה, כי ברור לי שהיא אינה גורפת, אולם מרבית ילדי המסגרת הרגילה אני מכירה עברו את השלב הזה ואילו מרבית הילדים במסגרות האלטרנטיביות (שאני מכירה), אם זה חינוך ביתי, אנתרופוסופיה או דמוקרטי, לא הפגינו את להט המידור המגדרי.   

למה אני אומרת את זה? כי זה מצטרף לדיון ששמעתי על הסללת בנים ובנות השבוע ברדיו, על דיוני המגדר והביטוי שהם מקבלים בחברה, כי זה חובר להסללת ילדים, מה שמוביל אותי למחשבות על אינדוקטרינציה, [אגב אצלי זה מחובר גם לצילומי הילדים עם הכתובות בעד עונש מוות למחבלים על עמוד הפייסבוק של ח"כ שרון גל (לא מצרפת לינק - חפשו את הפורנוגרפיה הזו בעצמכם), אבל אני אחסוך לכם]. איך הכל מתחבר? הכל מתחבר לחינוך.

משהו מהותית שגוי בחינוך הילדים, אני לא הראשונה שאומרת את זה, וזה גם די מקובל לומר את זה בכל דור. רק היום הזכרתי את הזעזוע של אפלטון מהמחשבה שקרוא וכתוב יהיה נגיש לציבור כולו. אבל נדמה לי שהחינוך, כפי שהוא לידי ביטוי בפועל ולא כמו שאנחנו מציירים אותו לעצמנו מחשבתית, הוא פרדוקסלי במידת מה כיון שהחינוך הפך ממקור של ידע רחב למקור ידע מצומצם ובמידה רבה הפך מאתגר למכשול למחשבה חופשית וליצירתיות. זה לא קרה היום, זה תהליך שקורה כבר הרבה שנים בהמון מקומות בעולם. בתי הספר הפכו לבתי חרושת המייצרים דגם די אחיד של חשיבה וצרכנות. בתחילה צומצם מרחב הידע, אח"כ צומצמו האומנויות, אח"כ צומצמו המדעים ההומאניים.מקום הסוציאליזציה הפך דומיננטי יותר, ובתי הספר הפכו גם למחוללי הערכים, מה שאומר שבתי הספר כממלאי מדיניות הפכו למקור לעיבוד תכנים ואינדוקטרינציה. 

תגידו שכך זה צריך להיות וששאר האלמנטים צריכים להיות באחריות ההורים? אני לא מסכימה לזה, מה גם שהילדים אינם יכולים לנתק ממש בין המציאות בבית והמציאות בבית הספר והם סופגים את ערכיהם מכל ההתנסויות גם יחד. אם נתייחס לעניין המגדרי, הרי שגם בבתים בהם יש התייחסות שוויונית לשני המינים בתוך הבית, רבים הילדים שיגלו את ההבחנה המגדרית בתקופת סוף הגן ובית הספר היסודי בכל זאת. הלחץ בתוך חברת הילדים לבידול המגדרי הוא גדול משום מה בתקופת הגן, אני תמיד שמעתי שזה נורא טבעי ואף פעם לא פיקפקתי בזה. אלא שאז שמתי לב שזה לא כך אצל הילדים שלי ואז התחלתי לבחון את העניין ושמתי לב שזה לא נמצא אצל ילדים בחינוך ביתי. המשכתי לבחון את העניין ושמתי לב שגם אצל ילדים במסגרות אלטרנטיביות אחרות זה לא ממש ככה ועם זאת מרבית הילדים במסגרות רגילות מפגינים בידול שכזה. מה אם כך טבעי יותר לילדים - הבידול המגדרי הזה? או אולי העדר הבידול?בעיניי התשובה מובנת מאליה - במקום אחד אין הסללה לבידול ולכן היא לא מתקיימת. 

האם זה בגלל איזושהי פרקטיקה לא מודעת של חלוקת בנים בנות בקבוצה גדולה כי זו החלוקה הכי קלה לחצות לשתי קבוצות באופן שווה? האם נוצרת דינמיקה של יש דברים של "בנים" ויש דברים של "בנות"? כן ברור, רואים את זה בכל מקום, זו הסללה חברתית, צרכנית, בית ספרית, משפחתית גורפת. כמה פעמים שמעתם אדם מבוגר שואל ילד "למה אתה צריך לשחק בבובה?" לא, כי עדיף שהוא ישחק בחייל. בנים לובשים כחול וירוק ועל הבגדים שלהם יהיו גיבורי על, כדורגל בפרט או ספורט בכלל, בנות יהיו ורודות וסגולות מלאות בפיות ונצנצים ואמרות רומנטיות ובואו לא נדבר על הבדלי הגזרות של בגדי ילדים, אפילו פעוטות. יש ספרים שמובחנים לבנים ויש ספרים שמובחנים לבנות. חינוך ביתי איפשר לי לחשוף את הבנים שלי לא רק לספרי פנטזיה אלא גם לספרים אחרים שעקרונית מוגדרים כספרי בנות [נשים קטנות, האסופית, נעלי בלט (ונעלי החלקה ונעלי קולנוע), היידי ועוד]. אותו המסר עובר גם בחוגים של אחרי הצהריים, בנים  לא ממש נשלחים ללמוד מחול, בחברה מצ'ואיסטית כמו שלנו ההתייחסות לזה היא מאוד בוטה ובולטת. אנחנו שולחים מסרים מאוד כפולים לדור הזה של מצד אחד דיבורים על שוויון ומצד שני בידול ברור של בנים/בנות. בתוך מציאות הדה פקטו והדה יורה - ילדים יעדיפו את המציאות שהם רואים ולא את המציאות הפילוסופית. 

זה הרבה יותר עמוק מזה בתחום של בתי הספר כי כל השיטה לא נכונה, היא לגמרי לא מתאימה לעידן האינטרנט והמידע הרחב והזמין ושלל אפשרויות הלמידה, היא לגמרי לא מתאימה לרעיונות של אינדיבידואליזם - הרי אם היתה כזו היתה מאפשרת למכלול של כשרונות לבוא לידי ביטוי והיא עוד יותר לא כזאת כי היא בוחנת במדדים של הישגים ורובם מוטים, והיא מייצרת תכנים, נבנית ובוחנת על סמך הישגים ממוצעים של ילד ממעמד הביניים. מערכת החינוך מתאימה את עצמה לגמרי למבנה החשיבה שמתאים יותר לבנים מאשר לבנות ולכן התוצאות בהתאם. העובדה שמחד אנחנו מנסים לחנך את ילדנו למימוש עצמי ולאמונה שהם יכולים לעשות מתנגשת מול מציאות שלגמרי מסלילה אותם ליצר הבדלים מגדריים ויותר מזה היא הלכה למעשה עומדת בפני כל מה שהם יכולים להיות לו רק ניתן היה להם חופש. זה מחזיר אותי למחשבה שבעיני היא מכוננת - החזרת הלימודים ההומניסטיים לקדמת הבמה החינוכית, בעיניי זה הפתרון הנכון היחיד למרבית חוליי המערכת. 

כן, אני יודעת תגידו שזה חלק מהביקורת שלי על המערכת, בוודאי שזה כך, אבל זו אמורה להיות הביקורת של כולנו. דברים אינם יכולים להשתנות בלי דרישה ברורה לשינוי. אנחנו מקבלים כמובנים מעליהם יותר מדי רעות חולות שבסופו של דבר אינן מועילות לנו ובכל זאת אנחנו מוותרים להם.המאבק לשוויון מגדרי לא יוכל להפסיק להיות מאבק אם לא נשנה דפוסים של חינוך מההתחלה גם בתוך המערכת, אם לא נפסיק דפוסים של צרכנות שהם מיותרים (כמו הספרים לבנות "איך להיות מהממת" ולבנים "איך להיות מיליונר" או משהו בסגנון). הרעיון של שוויון ואינדיבידואליזם הוא משהו שילד צריך לגדול אליו כבר מההתחלה כחלק מההוויה. גם פה אגב חלק מהבעיה הספציפית בישראל זה עירוב הדת. אולי צדק ברטרנד ראסל אולי האנושות אכן עומדת לפני תור זהב, אולם על מנת להגיע אליו עליה הילחם בדרקון שבשער, והדרקון הוא הדת. אבל עכשיו תגידו שאני מערבבת. ובכן, יקיריי, אסיים בזה שתמיד הכל מעורב. טוב, חוץ מאשר בנושא המגדרי במערכת החינוך. סיימתי. לעכשיו.

(לא) נח הרפורמי בשבע שגיאות

תלונה גנרית שאני לא כותבת מספיק? רשמתם בפרוטוקול? כי לי אישית זה מפריע. מודה. לא התכוונתי לכתוב על דוד אזולאי, השר לשירותי דת, ופליטת הפה שלו - "הרפורמים אינם יהודים", והתיקון לפליטת הפה נוסח מעודכן ליום זה - "הרפורמים כן יהודים אבל הם חוטאים". רציתי לכתוב על הסללה מגדרית. אבל ההסללה הדתית הזו - ובכן מישהו צריך לדבר עליה בטח לנוכח הסיוגים האומללים של דוד אזולאי שמה שהוא אמר "בטעות" בראיון הוצא מהקשרו ושומש על ידי גורמים בעלי אינטרסים. משעשע הספין הזה שעשה אזולאי אפילו בלי לדעת שזה ספין. כי הרי אזולאי מייצג מבלי דעת אינטרסים אחרים, אלא שהוא לא רואה אותם ככאלה.  

מה אמר אזולאי? ובכן אזולאי הסביר שברגע שיהודי לא הולך על פי דת ישראל, כמו יהודי רפורמי לטענת אזולאי ויותר מראוי להתווכח על זה, הוא (אזולאי) לא יכול לקרוא לו יהודי. זה משפט נוסח נח בשבע שגיאות, רוצה לומר שהמשפט בעיקר מעיד עד כמה השר הממונה על שירותי הדת בישראל לא ממש יודע על מה הוא מדבר בכל כך הרבה תחומים. היהדות הרפורמית היא פרשנות דתית ממש כשם שכל זרם אחר אמור להיות מקובל. האפשרות לייצר רפורמות בחשיבה דתית ולהתאים אותה לתקופות מודרניות מעידה על חוש הסתגלות וחוש שייכות שחוברים זה לזה לייצר את המציאות המתאימה לרעיון. זו פרשנות לגיטימית כמו כל פרשנות אחרת לאורך שנות ההיסטוריה היהודית. הניכוס בישראל, דווקא המקום שנועד להיות בית ליהודי העולם, של פרשנות אחת הוא נוראי ומעיד על דואליות חריפה. איך אפשר להילחם על זכויותיהם של יהודים בעולם בעוד חופש דתי ליהודים לא ממש מתאפשר באותו "בית יהודי". 

הייתי רוצה להאמין שבמדינה מתוקנת יש הפרדה בין דת ומדינה, הייתי רוצה להאמין שמי שממונה על שירותי הדת במדינה יהיה אדם משכיל ורחב אופקים שמכיר בצרכים הדתיים של כל בן דת כלשהי ושל מחוסרי האמונה, הייתי רוצה להאמין שמעבר להבנה של מהו חופש דת ידע השר לשירותי דת שלבד מישראל, הזרם הרפורמי הוא זרם מרכזי בדת היהודית בעולם כולו, גם אם השקפת עולמם אינה מקובלת על כבוד השר. הייתי רוצה להאמין שהמדינה יכולה להציג תפיסה נאורה. ולא הגינוי של נתניהו אינו מספיק, כיון שדה פקטו תחת מדיניות נתניהו מעולם לא הוכרו הרפורמים (התנועה ליהדות מתקדמת) ולמעשה גם לא הקונסרבטיבים, בישראל כזרם דתי לגיטימי של היהדות. ובעיקר הייתי רוצה ששר בישראל לא יתוודה שמשאת נפשו הא שכל היהודים באשר הם יחזרו בתשובה, כי זו משאלה פרטית שהיתה צריכה להישאר כזו גם אם היוא ידועה לכולם. 

בסך הכל מה אני רוצה מאזולאי? מה שהוא אומר לצערי לא מפתיע ומעיד במידה רבה של כנות על זוית הראייה שלו. הבעיה שלי בעצם היא לא עם אזולאי אלא עם מי ששם אותו בתפקיד. הנה עוד הוכחה לליהוק הבלתי אפשרי הנוסף בין בעל התפקיד לתפקיד שמתקיים בתוך הממשלה המאולתרת הזו. קיומה במידה רבה הוא אחד הפרדוקסים המשעשעים ביותר שנתקלתי בהם בשידור חי ולמרות הקושי שהיא מסמלת בצמצום האפשרי של חירותיי האזרחיות אינני יכולה שלא להיות משועשעת בעוד ההיסטוריה כותבת את עצמה. תחלואיה של הממשלה הזו הם גדולים יותר ממה שהעין הבלתי מזויינת רואה והם ימשיכו לצוץ אני מניחה לאורך כל תקופת היותה.  

נתניהו מנסה את שיטת ה"להיות בלי ולהרגיש עם", כלומר הוא מכיר ומבין את הכוח של התנועה הרפורמית בעולם ויודע בעיקר עד כמה היא חשובה ההיהודית האמריקאית ומצד שני בפועל אינו עושה כלום כי הוא כביכול מסונדל. כמה קל - הוא רוצה אבל לא יכול. אלא שהוא יכול - זה עניין של סדר עדיפויות. נתניהו בסך הכל ממשיך שורה ארוכה של ראשי ממשלה שהעדיפו שלא לגעת בנושא הדתי ולגלגל את תפוחי האדמה הלוהטים האלה לזמן לא ידוע אבל למשמרת של מישהו אחר. אלא שתפוחי האדמה האלה אינם מתקררים, להפך, ובעצם יוצרים אפקט של כדור שלג, רק ממש רותח - כדור לבה אם תרצו. גישת נתניהו של "ידיי קשורות" בנושא זה היא מגוחכת, בערך כמו ההסבר למשפט "הערבים נוהרים לקלפיות" בעובדה שקהל הבוחרים של הליכוד הוא גזעני והוא היה מוכרח לדבר בגובה העיניים. נתניהו לא באמת מעוניין להיות ראש הממשלה שיפתור אחת ולתמיד את נושא הדת וחבל כי כנראה שבסופו של דבר מורשת נתניהו שהוא כל כך רוצה לקדם לא תניב כלום, בראיה היסטורית כמובן. 

מצחיק, או שלא, שבעוד ראש הממשלה מנסה למצב את עצמו לא רק כמנהיג ישראלי אלא ביתר שאת כמנהיג היהודי העולמי, למעשה הוא נותן יד מבית לזרם דתי מצומצם ביותר ולפרשנות דתיית מונוליטית והגמונית ביותר אשר, למרות שגם היא מורכבת מזרמים רבים, יש לה אלמנטים משותפים רבים, שאגב מאיימים ביותר על כל אורח חיים יהודי או אתאיסטי אחר במדינת ישראל. בעוד שבישראל למדנו להתרגל לרעה החולה הזו (כמובן עד לרגע שהיא תנשך בעכוזינו), ברוב מדינות העולם המצב אינו כזה והיופי של הזרמים השונים ביהדות נעוץ דווקא בפרשנויות השונות אשר מחדשות את הזיקה ליהדות ודווקא לאלה המדינה היהודית לא יכולה להיות באמת בית יהודי. זה לא משנה איך אזולאי יקרא לרפורמים, העובדות בשטח מדברות בעד עצמן - במדינת ישראל הלכה למעשה הזרם הרפורמי לא נחשב בכלל יהדות. אם השושלת הגניאולוגית מצד האם היא יהודית אין לשום יהודי בעיה טכני בישראל, הם לא ישאלו לגבי דרכי אמונתם. אך הלכה למעשה פה בישראל לא יזכו למידת הלגיטימציה הראויה  ולמעשה נגזר עליהם להיות אנוסים במידה כזו או אחרת במדינתם.

המשפט של אזולאי, עלוב ככל שיהיה, הוא לא חדש ולא מחדש, במדינת ישראל יש בעיה לא פשוטה של דת, היא חוברת לבעיה של לאומיות ולבעיה הדמוקרטית. גם פה במידה רבה יש צמצום של ראייה ציבורית באופן מכוון, השיח הדתי יש לו זרם אחד ועל כל מי שלא משתייך אליו לקבל אותו בסבלנות, אלא שסובלנות זו אינה הדדית. התוואי היהודי לחלוטין ודמוקרטי במידה לא יוכל להחזיק מעמד עוד הרבה. הפגיעה האמיתית שיש בכפיפת דיני האישות לרבנות היא פגיעה אזרחי שאסור לנו להשלים איתה. אבל בישראל, כמו בישראל, פלורליזם זה עניין של הגדרה והוא מוגבל עד מאוד. אזולאי לא עשה שום דבר רע הוא משרת מבלי משים אינטרסים גדולים משלו, אלא שהאינטרסים האלה כרגיל באים על חשבון הדמוקרטיה. צור ישראל וגואלו - אתה יודע בדיוק כמוני שהחבית הזו דינה אחד - להתפוצץ. 

כלום. זאת התשובה. השאלה בפנים

לא מח"ט בנימין שירה על מידה אבנים, אני לא מתכוונת לדבר על זה, זה מצטרף לעוד דוגמאות לכוח הלא מידתי שאנו מפגינים ולמצב הבלתי אפשרי שהכיבוש יוצר. אני לא יודעת אם מח"ט בנימין נהג כשורה, על פניו בעיני שום דבר פה לא כשורה ואין "כשורה" כשנער מת. מפריעות לי התגובות המיידיות של הבאים להגן על מח"ט בנימין. אין חקירה, אין בחינה, יש הגנה אינסטינקטיבית על "בחורינו הטובים". חסות ההגנה המיידית הזו עושה לי רע, היא מעידה ששכחנו לבחון ולשפוט, היא מעידה על זילות החיים.

אני גם לא אדבר על הגז, במדינה בה אנשים לא יוצאים לרחובות על זילות החיים, גם לא יוצאים לרחובות להילחם על מה ששלהם. מצב האדישות הזה הוא מדכא, במידה רבה הוא עוד סממן להתפוררות דמוקרטית. לאנשים כבר לא ממש אכפת, תנו להם לחזור הביתה ולהיאטם מול משהו באזור הנוחות שלהם, הוא בלאו הכי כל כך מצומצם שהוא לא ממש מפריע למישהו. 

אתמול כתבתי את המשפט של מרטין לות'ר קינג ג'וניור: "החוק לא יגרום למישהו לאהוב אותי, אבל הוא ימנע ממנו לבצע בי לינץ' ולפחות לדעתי זה חשוב", כי שלשום מלאה שנה לרצח של מוחמד אבו ח'דיר. לא הרבה אחרי כבר הסבירו לי שהייתי צריכה להזכיר את חטיפתם של שלושת הנערים ורציחתם. לא אני לא, רצח שלושת ההנערים היה מתועב, אבל הוא בשום פנים ואופן לא מהווה נסיבות מקילות. אבוי לנו שאנחנו מנסים להסביר את זה בזה. למען האמת, גם לו הייתי אשת ימין, הייתי מתעצבת עד כלות שמישהו רואה ברצח הנערים איזושהי גושפנקא ולו מינימלית שיש בה הסבר לרצח מוחמד אבו חד'יר. אין קשר. רצח הנערים אסור לו שיהיה תירוץ או בגדר נסיבות מקילות. אל תדברו איתי על האווירה הציבורית של אחרי הרצח, אם שנה אחרי החטיפה והרצח יש עדיין אנשים שחושבים שיש בזה איזשהו כוח הסברי.

משהו לחלוטין מעוות קורה פה, אנחנו מוותרים על מוסר ושיפוט, זה בא לידי ביטוי בפרשת אדם ורטה וספיר סבח שדומה שנשכחה. זה קורה כל יום, אנחנו מיום ליום מותחים עוד קצת את הגבולות של מה מותר ומה אסור. יכול להיות (נניח ואני לא באמת מאמינה לזה בעצמי) שמח"ט בנימין פעל בדיוק לפי הספר - הגיבוי האוטומטי שהוא מקבל מפחיד אותי. מת כאן נער - לפני שאתם מסבירים שלא היתה ברירה אלא להרוג אותו ושאבנים הורגות - תבדקו את העניין. אנחנו כל כך עסוקים בלהסביר שאנחנו בסדר שאנחנו כבר לא בעצם יודעים אם אנחנו בסדר או לא כי בדף המסרים שלנו אין מצב שבו אנחנו לא בסדר.

אני מואשמת לפעמים במשהו שמכונה "אוטו אנטישמיות", מושג שאותי הצחיק כשהופנה נגדי לראשונה לפני בערך שנה בפייסבוק. אם אני מנסה להבין למה הרי שכנראה הקריאה שלי לבדוק את עצמנו היא כנראה לגמר לא בסדר. אבל זה אומר שגם מותר לקרוא לי בוגדת או להציע לי לעבור לעזה או להיאנס בסוריה (לפחות אי אפשר להגיד שלא נותנים לי חופש בחירה). אגב, מי שקורא לי ככה הוא לא אוטו אנטישמי, מה פתאום? הוא לא שונא יהודים, הוא שונא אותי ספציפית כציבור, שמאלי, עוכר ישראל, סוג של סרטן, אתם יודעים. אבל זהו. טוב, אולי הוא גם שונא ערבים, אבל לא את כולם, רק שאי אפשר לדעת היום, אז עדיף לא לקחת סיכון. אבל הוא לא אוטו אנטישמי - מה פתאום? 

בתוך הלוך הרוח הזה, קראתי את הטור של סייד קשוע השבוע. הוא נשאל מה המשפט שיגרום לו לחזור מיד לישראל, בסופו של דבר הוא ענה - אם אחד הילדים יבקש. חשבתי על השאלה דווקא, לא על התשובה. כי הילדים שלי ישראלים וברור לי שכאן הם רוצים לחיות, אני גידלתי אותם (ולא לבד, אגב). אבל חשבתי מה יגרום לי לעזוב את המקום הזה והגעתי למסקנה שבינתיים כלום לא יגרום לי לעזוב אותו. אני מניחה שאאלץ להמשיך ולהילחם על המקום הזה, בעיקר על המקום המוסרי שישאיר אותנו כאן. מהצד אני נשמעת לעצמי רומנטית חסרת תקנה. יש משהו נחמד בזה שלא איבדתי עדיין תקווה, אבל זה הטריגר לצינית שבי אז כדאי שאסיים.

עזבו את הילד הנבוך - זה תור ההוא עם השפם

אל תטעו, זו לא האובייקטיביות שגרמה לכתוב את הפוסט הבא, הבלוג שלי ממש לא מחויב לאובייקטיביות בשום צורה וזה עקרוני בהחלט. ובכל זאת אחרי כל כך הרבה מילים על הממשלה הנוכחית, יש מצב להפנות רגע מבט לאופוזיציה. אני לא ממש עושה את זה כי אלה שיושבים שם די שקטים. יש מצב שזה הקיו שהם מקבלים תחת מנהיגותו הדי שקטה של הרצוג. ואנא אל תטרחו לציין לי נקודות בהן הוא היה "תקיף", הגיוני להניח שאם אני, שמחפשת הוכחות לקיומה של האפוזיציה, לא ממש זוכרת משהו ראוי לתשומת לב אז יש להניח ברמה גבוהה של ביטחון שגם רוב הציבור לא זוכר. הנחה מושכלת שמקובל עלי שלא תהיה מקובלת עליכם אם במקרה היא לא.

פני האופוזיציה כפני ראשה? אני לא יודעת, אבל אין ממש אופוזיציה מתפקדת ואפילו את דחיית ההצבעה על מתווה הגז אי אפשר ממש לזקוף לזכותה, למרות שהייתי רוצה. נכון שזו אופוזיציה לא אידיאלית עם הדב הליברמני שתקוע שם באמצע בין המחנ"צ לנושאי הלפיד והרשימה המשותפת, אוי - לא נעים - קצת שכחתי את מרצ. אין ספק שהוא בלתי צפוי יכול ללכת לשם או לכאן והסיבות שלו להצביע עם האופוזיציה או נגד האופוזיציה הן לא לחלוטין צפויות. ועם זאת גם ללא ליברמן, היתה צריכה להיות כאן אופוזיציה נשכנית ובעיקר מונהגת. פעולות הגרילה הפרטניות בשטח הן לא תוצאה של אופוזיציה מאורגנת - להפך.

חבל, כי זו קואליציה שקוראת למלחמה, כמעט כל פעולה של הממשלה כרגע צריכה להניע לפעולה, זו ממשלה שמייצרת דלק נהדר, אבל הרצוג עומד בצד עם מטף, הוא גם מדבר תוך כדי אבל קולו נבלע ברעש. כל אסטרטג פוליטי היה מזהה את ההזדמנות להגברת ניראות אופוזציונית שמסמנת את האופוזיציה כחלופה מועדפת. לכן, אין לי אלא להניח שהיועצים מדברים, אבל מה זה עוזר אם אין להם עם מי לעבוד?

אם היו לי תקוות שהרצוג יתגלה כמנהיג שצומח ונבנה, הן פסו מן העולם ואפילו מאובנים לא נשארו מהן. הרצוג מבולבל, אולי אפילו נבוך - לא בטוח אם להיות מגן ולהתנהג בממלכתיות או להיות מנהיג אופוזיציה מהסוג שמסתער. דומה שחוסר ההחלטיות כמוהו כהחלטה להיות ממלכתי ולמטה מזה אם הדבר אפשרי בכלל. אלא שהרצוג שוכח שהוא לא ראש ממשלה. כשיהיה ראש ממשלה, הוא יכול להיות סמוך ובטוח שיהיה ממלכתי, את זה יש לו כנראה באופן טבעי. אבל בדרך הזו ראש ממשלה הוא בטח לא יהיה ואז להיות ממלכתי זה סתם קצת מביך, אלא אם כן הוא יחזור כנשיא.

זה הזמן בו אם המחנה הציוני רוצה להציג עצמו כחלופה אמיתית בבחירות הבאות הוא צריך לעשות חושבים ואין לו פריבלגיה של זמן. כל יום שחולף הוא בזבוז של עוד יום לקמפיין הבחירות הבא. כי למפלגת העבודה, נו אתם יודעים - המחנ"צ, יש את החובה להפוך כל יום למכריע, אלא אם כן הם מבטיחים לנתניהו קדנציה חמישית ומיותרת אף יותר מקודמותיה. הממשלה הזו, קרוב לוודאי לא תחזיק מעמד ארבע שנים ועל בסיס זה על המחנ"צ לייצר סדר פעולה ברור ומגיב (פרו-אקטיבי). אופוזיציה המגיבה בנרפות שכזו, בה ראש מפלגה אופוזציונית אחרת נתפס חזק יותר מראש האופוזיציה לא תשיג את מטרתה - לא בהפלת השלטון ולא בהחלפתו. ניתן לומר שבמצב העניינים עכשיו, אם תיפול הקואליציה זה יהיה בגלל גול עצמי ממש כמו נבחרת הנשים של אנגליה בחצי הגמר מול יפן במונדיאל הנשים. 

אין למפלגת העבודה או למחנ"צ זמן להרים שורה חדשה של מנהיגים, אם כי יש לה שורה שניה מכובדת ביותר של חברי כנסת פעילים, העובדה שהם לא ממצבים את עצמם כרגע כמנהיגים אפשריים רק מעידה לטובתם, הם לא בשלים באמת להיות המנהיגים שיחזקו מחדש את המפלגה. מה שמשאיר אותנו עם החשודים המידיים. כבר טענתי שאני לא אובייקטיבית ולכן אני יכולה לערוך את הפוסט כרצוני, אז אנא מכם זו הפרשנות שאני מציעה וככזו אני מביאה אותה - אובייקטיביות תקראו בעיתון, אולי גם שם לא, אבל זה כבר עניין של אינטרסים. את השילוש דיסקין, אשכנזי, גנץ אני משאירה מחוץ לפוסט כי רבות הספקולציות על העובדות. 

בואו נתחיל עם מי שבאמת אין צורך לתת לו יותר מרגע חולף - המועמד בעיני עצמו - רון חולדאי. יכולתי לפסול את עצמי מהבעת עמדה ממש כמו כחלון מהדיון במתווה הגז, אבל זה קל מדי. חולדאי הוא לא אופציה אמיתית אלא אם כן מפלגת העבודה נחושה בדעתה שסופה יהיה כתוב כחמשיר בידי מפקד טייסת לשעבר חובב ניקיון ושליטה. במידה רבה חולדאי הוא המקבילה לדונאלד טראמפ, רק שאין לו חיה על הראש והוא קוריוז שימצה את עצמו מהר יותר ממנו, ממש כפי שמקומו בפוסט תוחם זה עתה.

הבא בתור, נניח, הוא כבל, הבעיה של כבל שהוא באמת בסדר לרוב, אני חושבת. אבל זה לא באמת הופך אותו למנהיג הבא של מפלגת העבודה. לא שאני משווה אותו לישראל קיסר, אם כי נראה לי שהרגע עשיתי את זה, אבל כבל לא נועד באמת להיות מנהיג מפלגת העבודה, אין לו את מה שצריך בשביל זה. הוא יכול לעשות הרבה תפקידים טוב, אבל אף אחד לא יבחר בכבל לראשות הממשלה. אני מקווה שאני לא מעליבה אף אחד אם גם על כבל אפסח, אבל בלי להעליב.

זה משאיר אותנו עם יחימוביץ' - מטבע הדברים הייתם רוצים שאפרגן לה את המנהיגות רק שבואו נהיה כנים, יחימוביץ' מעוררת התנגדות. מפלגת העבודה כבר נתנה לה צ'אנס התוצאות השאירו את יחימוביץ' בהובלה אך לא כמועמדת להנהגת המפלגה. חשיבותה במפלגה היא ענקית ותרומתה אדירה ועדיין זה לא יקרה בקרוב, כדי ששלי יחימוביץ' תהיה מנהיג מפלגת העבודה שוב, שלי צריכה סוג של makeover אלא שאז היא לא תהיה שלי יחימוביץ' ואתם רואים את הכשל הלוגי המתבקש. אם שלי יחימוביץ' תנהיג את מפלגת העבודה אי פעם זה יקח עוד זמן ויצריך הרבה תהפוכות.

אז נשארנו עם עוד אחד וזה אומר שאולי אסור לי למהר ולפסול אותו כי בחישוב מהיר זה משאיר אותנו בלי אופציות. מפלגת העבודה כבר ניסתה אותו וזה לא ממש היה רע, כלומר בבחירות ב- 2006 הוא לא ניצח, אבל הוא שמר על כוחה של המפלגה ובאותם הימים זה היה סוג של הישג. הוא כן היה שר ביטחון ואפילו די טוב והקרדיט שהוא קיבל על כיפת ברזל הוא לגמרי מבוסס. הוא שינה סדר עדיפויות ופינה מקום לתפיסה נכונה של העורף ובכך נתן מענה יעיל ברמה הביטחונית וגם מענה פסיכולוגי וזה לא פחות חשוב. 

כפוליטיקאי הוא משופשף, הוא אפילו זקן חברי הכנסת וזה בהחלט משהו להתגאות בו בכנסת בה אחוז חברי הכנסת שזו להם הפעם הראשונה הוא יחסית גבוה. הוא ברור לגמרי, גם בתפיסה הכלכלית שלו, לזכותו עומדת העלאת שכר המינימום בעקבות המשא ומתן הקואליציוני שהיה מצוין, אפילו בלי להשוות לפארסה נניח של הבחירות האחרונות, אלא בכל קנה מידה. גם המשנה המדינית שלו ברורה, בעיני היא כמובן נכונה יותר מזו, שאם נניח שיש כרגע, יש כרגע. אבל הוא גם לא נתפס בציבור כמי שיוותר בעינייני ביטחון. שלא לדבר על השינוי שזה יביא ברמה הבינלאומית. 

גם ברמה האסטרטגית עמיר הוא בעצם בחירה די טובה. לאורך השנים הפוליטיקאי היחיד ממפלגת העבודה שהעביר בפועל קולות בפריפריה לטובת מפלגת העבודה וזה בהחלט חיוני כרגע למפלגה. ואפילו הוכיח שיש בכוחו, להעביר אנשי ימין-מרכז למפלגת העבודה כאשר הוא עומד בראשה. הוא אמנם הפסיד ב- 2006 אבל עמד בכבוד במבחן היכולת. וזה עוד מבלי לדבר על זה שהוא מזרחי, וגם אין צורך - עמיר לא מדבר בשפה של קיפוח או בשפה מרירה - עמיר מדבר ברמה הישראלית של כולם. אם אמשיך לדבר עליו עוד תחשבו שיש לי אינטרס. אני לא רואה רק את מעלותיו של עמיר, בהחלט יש לו חסרונות, ולא רק השפם. רק שאין למפלגת העבודה זמן כרגע לבזבז על מציאת מועמד, צריך לעבוד עם מה שיש ובתנאים האלה עמיר הוא מה שיש והוא לגמרי לא פשרה, אלא נציג אמיתי של אלטרנטיבה, בהנחה שגם הוא יבין את זה. 

הניתוח הזה הוא טוב ויפה, אבל מה שמפלגת העבודה צריכה עכשיו כדי להיות באמת רלוונטית זה שמי שיש לו את זה שיקום ויעשה מעשה. הרצוג רופס? אין בעיה שיקום מי שחושב שהוא יכול להחליף אותו ויתחיל לעשות מעשה - לדבר, ללחום, להכניס קצת פלפל ובעיקר - למצב את מפלגת העבודה כחלופה אמיתית. עכשיו בואו נראה את זה קורה. מסתבר שאני מדברת אל זה עם השפם עכשיו. דברים שלא הייתי מאמינה על עצמי גם בעוד מאה שנה, תראו מה זה?!

מערכות יחסים זו אי סימטריה מובהקת שלא מחשבים

בניסיון להבין דינמיקה של שינוי במערכת יחסים שלי עם אדם אחר, מצאתי את עצמי מנסה להבין איך בעבר, מצב מסויים היה מתפתח בכיוון מסויים והיום אותו מצב מתפתח אחרת וכמובן מביא לתוצאות שונות. אפשר לייחס את השינוי להמון משתנים, חלקם תלויים וחלקם בלתי תלויים, והמאמץ העיקרי שלי היה לנסות ולבודד את הסיבה העיקרית לשינוי שהוא באמת דרמטי. כלומר ברור שמערכת יחסים בכל נקודת זמן היא לא אותה מערכת יחסים בנקודת זמן אחרת ובכל זאת כאשר זו מערכת יחסים קבועה ומתמשכת ולא אחת שבאה בגלים או בתקופות שונות, מאפייניה נשארים די קבועים. זה בעיקר נכון לגבי אנשים שהם בעלי תפקיד בחייך, נניח בני משפחה. אני אומר לכם מראש את התוצאה (ספולייר) - זה עניין של פרספקטיבה.

דפוסים של מערכות יחסים משתנים בעיקר משום שהם תלויי זמן, גיל ואופי וכמובן הדינמיקה הפנימית. יש נטיה אנושית לראות במערכת יחסים משהו סימטרי, עגול במהותו, אולם במידת מה כמו בעולם הפיזיקה, מסלול הגופים אינו מעגלי, אלא אליפטי, העיגול הוא מקרה פרטי שלה אבל זהו. יש נקודות של סימטריה אבל לרוב אין סימטריה והנטיה לחפש אותה, בעיניי, היא מוטה ומטעה. למעשה, כשחושבים על זה גם במערכת יחסים יש את תקופת הפריהליון - תקופת הקרבה לשמש שאני מניחה שניתן להשוותה לתקופות טובות יותר ותקופות האפהיליון - הרחוקות מהשמש - מן הסתם אשווה אותן לתקופות קרירות ונעימות פחות. ויש גם את מה שביניהן - טוב זה כבר בנאלי. 

השער של הניו יורק טיימס -
ההמונים החליטו על אישוש תורת היחסות

למעשה ככל שאני חושבת על זה יותר מערכת יחסים בהומאז' למערכת השמש זה לא רע בכלל, כולל  עקמומיות המרחב והטנזור של איינשטיין - היינו הסטייה הקלה הזו. וזה שאת תורת היחסות איינשטיין לכאורה אישש ב- 1919 אחרי ליקוי החמה, ברור שזה לגמרי סימן קוסמי שההשוואה מחוייבת המציאות. עזבו את זה שתכל'ס זה לא ממש היה אישוש אמיתי מבחינת תוקף ומהימנות - אל תהיו קטנוניים - זה נתן את הגושפנקא. 

אנחנו חיים במידה רבה בתוך מודלים לא לחלוטין מפותחים של מערכות יחסים על בסיס תפקידים ואני לא בטוחה שזה טוב. קחו לדוגמא את מוסד הנישואים, שהחברה עדיין מגדלת לאורו. האם בהכרח כמודל הוא נכון? האם הוא מותאם לאופיו הבסיסי של האדם. האם בין הסיבות לאי עמידותו במציאות של היום לא תהיה העובדה שאנחנו חיים על תחום הדיסוננס של איך החברה רוצה שנראה את המוסד הזה ואיך הוא באמת? 

עוד נקודה? תחשבו על זה שאנחנו מגדלים ילדים בין היתר גם לתוך תהליך שאנחנו עושים באוטומט - בישראל זה: בית ספר, צבא, אולי טיול, לימודים, חתונה, ילדים. זה מודל כל כך טבעי לנו, או לפחות כך אנחנו חושבים, שכולם רואים אותו כך וכדוגמא הוא מוזכר בהמון ספרי ילדים. במידה רבה כמו שהמסלול הוא כמעט מותנה גם ההתייחסות לכל שלב שבו היא מותנית. תהליך של אינדוקטרינציה חברתית שנעשה באוטומט. 

אלא שהחיים הם לא כאלה. למשל לא כל הורה באמת נושא בתפקיד שלו כמו שראוי היה שישא, ברמה המינימלית של דרישות התפקיד, אם ניתן היה להגדיר את זה כך. במידה רבה יש לחץ חברתי גדול לשמר את הקשר גם כאשר הוא לא בהכרח נכון או כאשר הוא דורש יותר מרחב או ריחוק, באופן פרדוקסלי כדי ליצר קשר. אני זוכרת בתקופות מוקדמות יותר שהיה לי קושי גדול מאוד ביצירת הקשר הזה ואת רגע הבוננות שלי כנערה ביום שהבנתי שזה רק תפקיד ואדם יכול לבצע אותו או לא לבצע אותו. ואם הוא בוחר לא לבצע אותו, לא ניתן להכריח או לייצר קשר, להפך זה זמן להרפות. בסופו של דבר החוויה האישית הזו יצרה את מי שאני ואת הדרך שלי להסתכל על מערכות יחסים. 

בעוד שהחברה מלמדת אותנו על סימטריה או אי-סימטריה במערכות יחסים, היא יוצרת מדד מסויים של ציפיות וחלקן בעיניי ממש לא עינייניות. לדוגמא התנצלות עם פרחים, תכל'ס אני ממש לא רוצה שהגבר שלי יחזור הביתה עם פרחים בגלל משהו מסויים. הוא יכול להביא פרחים אם מתחשק לו, אבל לא כדרך להגיד סליחה. אגב שגם לא יבוא עם שוקולד, עוד התניה טיפשית. מה גם שאם ההתניה החברתית אומרת שעצוב לה בגללך ולכן היא אכלה פיינטים של גלידה, להביא לה שוקולד זה רק עוד מלאי קלורי למחסני העצב הבא. מעולם לא אכלתי גלידה כי עצוב לי - הנה אמרתי את זה - אלפי סרטים הוליוודיים לא הצליחו לעשות לי את זה. 

לקח לי שנים להתנתק מהתניות החברתיות של איך לנהל זוגיות, איך לחיות את החיים, איך לגדל ילדים, איך להיות הילדה הטובה. מערכות היחסים שלי עם חברים מלמדות אותי בעיקר על מה אני רוצה ומה אני צריכה לעשות. אני מסתובבת בתוך אליפסה ולא מחפשת את מה שהחברה מגדירה לי כנכון. בכל מערכ יחסים שאני נמצאת בה, אני נמצאת בה מרצון ולא מתנה את הימצאותי בסימטריה של מה כל אחד מביא אלא במהות שמביא האחר למערכת היחסים הזו. השינוי הזה בפרספקטיבה - המעבר מהמחשבה על הדדיות או סימטריה למעבר לבחינה עצמאית של כל מערכת יחסים בנפרד, אפילו עם כל אחד מהילדים שלי.

לקיחת האחריות המלאה לצד שלי כי רק על זה אני יכולה להיו אחראית, היא במידה רבה דרך לגשר על הסטייה הזו של כל אחד מהמסלול שלו, כי החיים הם בעיקר כל סטיות התקן האלה ממה שמקובל. מצחיק איך בתוך הניסיון הזה להיות אינדיבודואל, במקום שנבין שאין מתכון לנהל מערכת יחסים לפי קטגוריות, אנחנו קוראים לאינדיבידואליות ותחומים אותה בתוך הגדרות חברתיות בלתי מעורערות. תפקיד של הורה, תפקיד של בנזוג, תפקיד של ילד - זה יכול לתת רק מסגרת אבל לא תבנית מחשבתית, העובדה שהפכנו את זה לתבנית לא מוכיחה הצלחה. הניסיון להבין שהמקובל הוא לא בהכרח המצוי ובתוך זה צריך לעבוד, מאפשר פרספקטיבה. אני מוצאת בזה משהו מנחם, אבל אני אף פעם לא דוגמא.