חפש בבלוג זה

יום ראשון, 30 באוגוסט 2015

והימים היו ימי נתניהו

כולם מדברים על גל הירש, אקדים אומר אין לי מה להוסיף לגופו של גל הירש - זו הפרשה האקטואלית. אולם אני מוצאת את תהליך המינוי עצמו בעייתי. זכותו של שר לבטחון פנים למנות מפכ"ל אם מבחוץ או מתוך המשטרה, אולם, לפחות בעיניי, חובתו המקצועית היא לבחון את האדם, על כל הבטיו וכמובן את תהליך המינוי עצמו. זו לא ההתנגדות של ראשי המשטרה, בהווה ובעבר, למינוי מבחוץ, להפך - כשהמשטרה מפגינה תסמינים ברורים של חולי (או שמא גסיסה) זה כבר כמה שנים, התנגדות שכזו רק יכולה לגרום לי להאמין שייתכן שהיא נושאת בחובה בשורה חדשה למשטרה שיכולה להביא רק למשהו טוב יותר.

ביננו דנינו השאיר אחריו גוף שאיבד מהאמון הציבורי בשנים האחרונות ונדבקו אליו מספר פרשיות שמאירות באור שלילי את המוסר המשתקף ממנו, זו בדיוק הסיבה שארדן צריך מינוי נקי. בינתיים, אני לא יודעת אם הירש נקי או לא, אבל אני כן יודעת שצצים דברים שהיו אמורים לצוץ אם לא לפני תהליך בדיקת המועמדים, אז לפחות בזמן, אבל בטח שלא אחרי ההודעה. אם שר מודיע על מינוי ומיד אחר כך צצות נקודות בעייתיות שיש לתת עליהן את הדעת, אז עזבו רגע את הפרסונה עצמה, זה התהליך שצריך לעורר דאגה.

רק תארו לעצמכם כמה מביך יכול היה להיות לו היה הירש מתמנה למפכ"ל וההאשמות לכאורה שאולי עולות מהרשות להלבנת הון ו/או ה- FBI היו מתבררות כנכונות? העובדה היא שמשהו במינויים האלה פשוט לא עובד. ארדן נחלץ להגנתו של הירש והסביר ש"קיים תהליך ארוך ויסודי" - תהליך ארוך ויסודי שלקח בחשבון את האחריות של הירש במלחמת לבנון? שבחן את תדמיתו הציבורית? שבחן בוודאות את ניקיון כפיו? כי ההתנגדות לגל הירש היא לא רק של אנשים שחרדים לגורל הארגון שבו הם נמצאים, יש כאן טענות של הורים ששכלו את בניהם לגבי אחריות פיקודית, יש טענות לסחר בנשק וגם להלבנת הון - איך "תהליך ארוך ויסודי" מפספס את זה? הרי אם היה תהליך ארוך ויסודי הוא היה צריך לצפות את כל אלה ושלשר והמינוי הטרי שלו יהיו תשובות מבעוד מועד. העובדה שאין . התשובות ששמעתי של עורך דינו של הירש לא ממש מספקות, לבד מזה שהן כותשות את ראש אגף החקירות ביסודיות מעוררת תמיהה. כל זה הוא בעיקר עדות שהתהליך הזה לא היה יסודי דיו, אלא בעיקר חפיפניקי ומבוסס אינטואיציה. אלא שמינוי מפכ"ל, או כל מינוי בדרגים האלה, לא פועל על אינטואיציה.

כנראה שנקיון כפיים, ממש כמו האמונה במהות דמוקרטית ומנהל תקין, הם לא ממש מה שחשוב במחוזותינו והנה בא תחקיר ערוץ 10 ומגלה שהשרה מירי רגב אולי העבירה כספים וחוזים למקורבים. באמת? מי היה מאמין? שרת התרבות בישראל מוקלטת בשיחה בה היא מנסה למצוא פתרון למנהל לא תקין ומסכמת את הפתרון בזה שהיא לא ידעה כלום. אלא שהיא מוקלטת, אז כנראה שהיא כן ידעה. מה תגובתה הרשמית של השרה שאלתם? ובכן הנה: "כל התהליך מתחילתו ועוד סופו אושר על ידי המשפטנים של המשרד ובוצע כראוי. נקודה" בטח כראוי, כראוי וביסודיות כמו נניח המינוי של הירש שמעוכב עד בירור החקירה. אגב ממשרד התרבות נמסר שההצעה הטובה ביותר ניתנה ממשרד יהושע ולכן הוא גם נבחר. אני שמחה על תגובת המשרד כי זה גם מאשש את מה שנאמר בהקלטה שזה מה שכדאי יהיה להגיד במידה ותצוצנה שאלות. הנה הן צצו, הנה המשרד עקבי. כמה נפלא.

ישראל אף פעם לא היתה חפה מקשרי שלטון ואתננים למיניהם, זה היה קיים וזה עדיין קיים וחבל. אולם יצירה של תהליכים מובנים המסדירים מינויים זו חובת המציאות והיא מחוייבת המציאות עוד לפני בחירת היועץ המשפטי לממשלה הבא והיא חייבת להיות נטולת פוליטיקה מפלגתית. ניתן לעשות את זה, רק צריך מנהיג שניקיון כפיים חשוב לו כמו גם התהליך הדמוקרטי והמהות הדמוקרטית. הם קשורים אלה באלה. אולם שלטון נתניהו מתמקצע בעיקר בהפחדה, אך כמו שמתמוסס לו קמפיין האנטי איראן של נתניהו, כך גם מתמוסס כל צורך בהעמדת פנים דמוקרטית, העיקר שנשאיר את הטרמינולוגיה.

ערכים מיותרים כמו ניקיון כפיים, דמוקרטיה, שלטון חוק הם משניים, מה שחשוב שנזכור כולנו שאנחנו ישראלים. ומה עושים ישראלים? הם ערבים זה לזה. ואם לא בערבות הדדית, אז בערבות בנקאית או פנסיונית. הי, אפשר גם לדבר על הגז? אבל אופס מי רוצה שנהיה מצרים? אגב, כבר מזמן לא הפחידו אותנו שאנחנו אוטוטו יוון. מה שלא אמרו לנו זה כמה עמוק יכול הסיפור הזה של ישראל להתדרדר. אבל הכל בגלל בג"צ הרדיקלים האלה. D9 זה מה שצריך פה, איפה מוטי יוגב?

יום שלישי, 25 באוגוסט 2015

פתחו את הסידור בעמוד שנ"ה - פלפוליו של בנט

אתמול נערכה ועדת החינוך המסורתית לקראת פתיחת שנת הלימודים. בנט הגיע מלא בתוכניות - צמצום מספר התלמידים בכיתות א', הוספת סייעות לפעוטונים, הכפלת מספר הניגשים לבגרויות המתמטיקה, לימוד עברית במגזר הערבי מגן ועד י"ב, חינוך מיוחד, דיבייטינג [איך דיבייטינג? תקנו אותי אם אני טועה אבל "דיבור בציבור" (שם התוכנית) מחייב אופקים רחבים - או שמא בדיבייטינג מתכוון כבוד השר, שמוסיף עוד שעות מורשת, לפילפולים תלמודיים?] ועוד. בנט שולל את הרעיון "האחר הוא אני" שהיה המוטו של משרד החינוך בשנתיים האחרונות (אם אינני טועה) ובמקום מדבר על "העצמת הזהות" (ברור, למשל לימודי עברית מגן עד י"ב זה לגמרי העצמת הזהות בקרב האוכלוסיה הערבית - הלא מאז ומתמיד זה היה מאפיין שלהם, זה וכמו שהסביר בזמנו בצורה בלתי נשכחת, גדעון עזרא - גם הריח). אין לי ספק שההכרה מאין באת היא חשובה ואין על זה חולק, אולם צדו השני של המטבע מחייב גם לחבר את כל זה - אבל מה אני יודעת?

הלאה עם הסיסמאות של השר פירון ו"כיפאכ היי" לסיסמאות של השר בנט. הסיסמא הפעם? "העצמת זהויות" - שימו לב:

א. חיזוק לימודי המורשת - כאילו מזה אין לילדים מספיק. יש בעיה עם מדעים? אין בעיה נחזק את המורשת - זה וודאי יכניס אותם לתלם. "כל ילד צריך לפתוח סידור" - זו אכן סיסמא מצויינת, שלרוב תגרור את התגובה: "ומה רע בקצת יידישעקייט?". ובכן אין כל רע, אולם מה רע שכל ילד יהודי יפתח שפינוזה? אפלטון? סוקרטס? ואם מורשת יהודית - למה לא המורשת של איינשטיין? למה שכל ילד יהודי לא ידע את תורת היחסות? הרי היהדות מקיפה אותם מכל הכיוונים, היא שזורה בחיי היומיום שלהם מכל בחינה שהיא ובכל זאת משנה לשנה מסתבר שיש צורך לחזק את האלמנט הזה דווקא ואז להתלונן שאין מספיק השגים במדעים או בהבנת הנקרא. באמת? משקיעים משאבים בייהוד המערכת ואין תקציבים לתחומים אחרים? מפליא למדי. גם אהבתי את הטוויסט בלימודי המורשת והעצמת הזהויות בקרב המגזר הערבי, אבל בואו לא נהיה קטנוניים. רק עוד שאלה קטנטנה - כמה שעות מורשת והעצמת זהות דרוזית נוספו למגזר הדרוזי? עזבו תכנים - דברו במספרים? אני מתערבת שאין שינוי מהותי משנה שעברה - תקנו אותי אם תגלו אחרת.
אגב, במה בדיוק זה שונה ממה שהביאו על מערכת החינוך גדעון סער ושי פירון? ובכן קטונתי - אבל בנט וודאי יוכל להסביר או לפחות לדבר על זה עד זרא, אך מתוך אמונה יוקדת.

ב. חיזוק אהבת הארץ - מסתבר מורשת היא מובחנת לחלוטין מאהבת הארץ ולכן יש להקדיש יותר לאהבת הארץ, כי הרי באהבת הארץ נתחזק. איך נעשה את זה? האם בלימודים הומניים? האם בחיזוק אמות המוסר? האם בהבנייה  ביקורתית? לא ולא, דודים - אינכם יודעים! אהבת הארץ תחוזק במסעות - אגב גם מסעות לפולין כי טראומת השואה היא חומר טוב לאהבת הארץ. אבל בעיקר ב"מסע ישראלי" תוכנית המוגדרת כחיזוק הזהות היהודית, הציונית והישראלית בקרב הנוער. איכשהו עד עכשיו זה נשמע לי כמו לימודי מורשת, אבל מה אני מבינה? שר החינוך חילק את זה - מי אני שאתלונן? 

אגב, אני מקווה שמשני היעדים העיקריים האלה, כולכם הבנתם לבד איך הם בונים ומחזקים את היעד להכפיל פי 4 את מספר הניגשים לבחינת בגרות במתמטיקה ברמת 5 יח"ל. כי בין 3 הנקודות האלה עובר רק קו אחד - גיאומטריה כמעט אוקלידית, אבל אוקלידס לא היה יהודי.

ג. חיזוק לימודי הסובלנות והדמוקרטיה - עד כאן ראיתי איך אנחנו מחזקים זהויות ומובחנות גם שבמגזר הערבי ילמדו עברית - אולם תוכנית ברורה לנושא סובלנות ודמוקרטיה לא ראיתי. אני כן יודעת שללא חשיפה לערכים הומניים, לפילוסופיה יוונית, להיסטוריה - לרנסנס, למהפכות האנגלית, הצרפתית והאמריקאית, להתפתחות האנושית, ללא חשיבה לוגית ועצמאות שיפוטית - הם לא באמת יוכלו להגיע רחוק, הם אולי ידעו קצת לשנן. סובלנות ודמוקרטיה זה לא ללמד איך קמה מדינת ישראל, זה גם לא להסביר מהו שלטון הרוב, או פרוצדורה שלטונית. לחזק סובלנות ודמוקרטיה זה ערכים הרבה יותר רחבים מאלה ואגב אם הם לא ילמדו אזרחות טובה מהי, יהיה קושי להסביר להם את זה כשהם יהפכו לפוליטיקאים או סתם ציבור בוחרים. אבל למה לדבר על העתיד בעוד דור? דור אחד זה פסיק לעומת נצחיות היהדות. 

לא בנט, אתה לא מביא מהפכה, אבל זה בסדר - אני לא מאוכזבת, לא היו לי ציפיות. עצוב לי שנסכין עם ה"עוד רפורמה" שלך כי הקהל שבוי ועצוב לי על הדור הבא שמתוחזק על יהדות וציונות שמחליפות לאט את המהות הדמוקרטית. אלה לא תכנים מתחלפים ובעוד שהיהדות היא עניין פרטי, דמוקרטיה היא העניין של כולנו. יש לך תשובה על זה בנט או שעלי לפתוח סידור? 

יום שבת, 22 באוגוסט 2015

קבלו את נתניהו סעיף קטן

כנראה שיצחק הרצוג הבין שיש לו קמפיין על הראש, באופן עקרוני הייתי רוצה לטעון שזה מצויין ולברך, כי התעוררות, גם אם לא מוקדמת, בהחלט חשובה על מנת למקסם את יכולתה של מפלגת העבודה לקראת הבחירות. אין זה אומר שביכולתה להציב אופציה ממשית מול נתניהו אם אכן יהיו בחירות ב- 2016, מה גם שבישראל הבחירות עשויות להיות מוכרעות ממש ביום הבחירות ובעיקר במצבים בהם מוזהר הציבור בישראל כי "הערבים (כן אלה, המובחנים במדינת "כל אזרחיה, בהנחה שיהודים שווים הרבה יותר") נוהרים בהמוניהם לקלפיות". אבל כך או אחרת, הרצוג החליט ככל הנראה שהוא צריך להתחיל בקמפיין, אלא שהוא קצת מפספס את הנקודה ובמקום למצוא את הנישה שלו שתייצג נאמנה את ציבור בוחריו ותוכל באמת להשיג לו את הניצחון בבחירות הבאות, הוא בחר באסטרטגיה שפועלת נגדו ואני גם מיד אסביר, אני קוראת לזה "אסטרטגיית נתניהו סעיף קטן".

ראשית, הרצוג למד להגיד כלום בהמון מילים ותוך כדי לנסות ולעבוד על טון שהוא, כך אני מניחה, בטוח שמשדר נחישות, אך למעשה זו טון תוקפני שמאמץ את דפוס ההפחדה של נתניהו עם טוויסט. הרצוג שמנסה להפוך לאופציה, קצת שכח הוא לא אמור רק למצב את עצמו כאופציה, אלא שהוא קודם כל אופוזיציה. אם הוא היה מבין את זה דרכו להיות אופציה (חלופה) אמיתית היתה סלולה, לא דרכו לראשות הממשלה אלא למדיניות חדשה לישראל אחרי שנים של שלטון כושל. אלא שהרצוג משום מה החליט שמה שטוב לנתניהו טוב גם לו, והוא לא רק מאמץ את הדפוסים, בדרכו שלו, אלא גם את הטרמינולוגיה.

במצב היום, בו נתניהו מצליח למצב את השמאל כמחנה מיותר בתוך הציבור הישראלי ואת חלקו אף כגיס חמישי פשוטו כמשמעו, הרצוג היה צריך להילחם על זכות ההגדרה של השמאל ועל דמוקרטיה במלוא מהותה הפלורליסטית. במקום זה, הרצוג, אני מניחה על דעת האסטרטגים שלו שפועלים לא מתוך אידיאולוגיה אלא על בסיס הישגים, החליט לבדל את עצמו מהשמאל - הוא נציג המחנה הציוני, ציוני ככל הציונים של נתניהו ומחנהו עצום ורב. לפחות כך זה מצטייר מטור הדעה האומלל שלו בהארץ בסוף השבוע.

זה טקטס שמבהיר את הכל - משאפ גרנדיוזי של כל קלישאה אפשרית בהתאם לטרמינולוגיה המילולית של נתניהו, אבל תוך נשיאת דגלו של יצחק רבין ולצערי לשווא. בצעד פופוליסטי, מיותר וחסר כל קלאסה הוא פותח את טור הדעה שלו בירידה על גדעון לוי - הרצוג מנסה להסביר ככל הנראה שלהבחנה של הימין שיש שמאל שהוא הזוי, שותף גם הרצוג. סביר להניח שהרצוג רוצה להראות איזושהי התפתחות של השמאל שתקרוץ לאקסיומה הפוליטית בישראל לגבי המרכז החופשי שמחליף בין מפלגות מרכז או דמויות מרכז. ככה זה לא יצליח. הרצוג נשמע כמו גור אריות קטן שמנסה לחקות את שאגת האריה.

אין לי אלא להצטער שקראתי את טורו של הרצוג, שמיזער את עצמו בעיני עוד יותר, אבל משקראתי להלן התובנות שלי: 

א. הרצוג מאמץ את הטרמינולוגיה של נתניהו
ב. טקסט מגיב ולא יוזם, הרצוג לא מציג משהו חדש - הוא הרכיב רשימת מכולות והלביש עליה מילים כדי להפוך אותה למניפסט וזה לא עובד ולא מפליא שזה לא עובד.
ג. אסטרטגיית "האין" - נתניהו הביא אסטרטגיה זו לכלל שלמות ובינתיים זה עובד לו. את השיח הזה של נתניהו של "אין לקבל את ההסכם עם איראן" ו"אין פרטנר" ואין, ואין, ואין, הרצוג יכול היה לשנות. כאן היה מתחיל הבידול שיכול היה לתת לו את הסיכוי בבחירות הבאות. להרצוג נתנה אפשרות לפקוח את עיניי הציבור ולהגיד מה יש ומה צריך לעשות. במקום זה הוא אימץ את האסטרטגיה הזו וכל הזמן מסביר מה אין בנתניהו ובמדיניותו ומסתפק במילים אצלי זה לא היה ככה, אבל בדיוק כמו נתניהו הוא נכשל בלהציע חלופה או להסביר איך בדיוק הוא היה עושה את זה.

ובהרחבה?

התנערות מהשמאל "הרדיקלי" - לשאלה מיהו ציוני שהיתה צריכה להיות רלוונטית כלל, הרצוג עונה "כולם חוץ מגדעון לוי ומרעיו". מיצוב גדעון לוי (כמשל) כהזוי שיש לבדל באופן ברור מהמחנה - יש שמאל שחוזר על מנטרה למרות שאינו מבין שהזמנים התחלפו. הרצוג לא מייצג את אנשי השמאל, אבל לתקוף אותם ולהוציא אותם מהמחנה זה כב סיפור אחר לגמרי. ברמה הדמוקרטית אסור היה לתת לזה יד וברמת מחנה השמאל זה לגמרי מיותר. הרצוג עושה פה טעות נוראית כדמוקרט ומצטרף למקהלה של נתניהו שיש שמאל שהוא לא לגיטימי, אם הרצוג חושב שזה מה שיתן לו את הכוח בבחירות הבאות הוא טועה טעות מרה. ולא בגלל שהוא שם שכמותי במקום שאין סיכוי שיצביעו לו, ממילא הרצוג לא ממש אופציה מבחינתי בין אם השיקול אסטרטגי או לא, אלא בגלל שבדמוקרטיה יש חשיבות לקול הזה. האחוז שלו באוכלוסיה אולי קטן אבל החשיבות שלו לחברה פלורליסטית וסובלנית הוא רב. הרצוג איכשהו מפספס את זה. בניגוד לנתניהו שיכול לשאוב קולות בוחרים ממפלגות ימניות יותר ממנו, הרצוג לא יכול - אז הוא פונה למרכז אבל מפנה עורף ברור לחלקים מהמחנה שלו - זה לא יביא קולות.

יצחק רבין - מסתבר שיצחק רבין הוא נכס שיש לנכס והרצוג יהיה האדם הזה, אלא שאם להשתמש בז'רגון של הרצוג מצחיק שעוד יש אנשים שחושבים שרצח רבין גורם פה לאנשים לשנות. משהו. הרצוג לא מבין ש"רבין" לא יכול להיות הקלף המנצח שלו, זו לא איראן או השואה של נתניהו, להבדיל אלף אלפי הבדלות. את מה שרבין מסמל, דורות הישראלים (או שמא "ציונים) החדשים לא רואים כמו שהוא רואה והשימוש ברבין בעידן הטירוף החדש נראה לו כמו רמז למתוחכמים סימן למה שקרה ויכול להתרחש שוב, אלא שהציבור בישראל לא כזה ומי שרבין ממילא הוא זיכרון כאוב אצלו לא צריך את הרצוג בשביל זה. ולסמן את גדעון לוי כציוני עושה לגדעון לוי קצת את מה שעשו לרבין בזעיר אנפין וחבל שהרצוג לא שם לב לזה.

טרור - התשובה הניצחת של הרצוג לנושא הטרור שקצת הרים ראש - "אני קיצוני יותר מנתניהו במלחמה בטרור" - איך? רק להרצוג הפתרונים, בכל מקרה הוא את שלו אמר - נגד הטרור הוא קיצוני. מענין, כי כולנו דווקא חובבי טרור, אז מזל שהרצוג. 

איומים - הרצוג עוד צריך להתאמן קצת בקטע הזה, כי נתניהו בכל זאת כבר יש לו ותק באסטרטגיה הזו. אם נתניהו איים שהרצוג יביא את דאעש לגדרות, הרצוג מציע שנתניהו מביא את החמאס, אלא שראשית זה ידוע ושנית זה לא ממש מאיים, זה כבר כאן, אבל מול איומים אלה מציב הרצוג גם אופטימיות - הרצוג מזהה באיומים כרגע על המזרח התיכון דרך לייצר פיתרון כולל, הוא לא מסביר למה כי ככאלה הם החולמים, אינם זקוקים לתוכנית פעולה.

שכנוע עצמי - הרצוג כנראה רואה שהמציאות האלטרנטיבית ומלאת הספינים שנתניהו בונה עובדת לטובת נתניהו וכנראה החליט שזה תרגיל מחשבתי שגם הוא יכול לו, פעמיים בפיסקה אחת הוא טען שיש מחנה עצום שעומד מאחוריו. המחנה העצום הזה הוא אכן חלק גדול בציבור הישראלי, אבל המחנה העצום הזה הותיר את הרצוג כראש האופוזיציה אז עצום ככל שיהיה הוא עדיין לא רוב. אבל נניח לזה - הרצוג מכנה את עצמו כמנהיגות נועזת ואם זה הכי נועז שלו, אני לא רואה את הקמפיין הזה תופס.  

אבל הדבר החשוב ביותר שעולה מהטקסט הזה הוא שהרצוג קיבל על עצמו את הטרמינולוגיה של נתניהו לגבי מיהו ציוני. הרצוג סימן את גדעון לוי כלא ציוני ובכך הפך לעוד שופר של נתניהו. הרצוג כנראה אינו מבין את ההבדל בין ממלא מקום ראש הממשלה המחוייב לדף מסרים ובין ראש אופוזיציה שמציע חלופה וישראל אחרת. אני לא מתכוונת להילחם על זכותו של גדעון לוי להיקרא ציוני, פעמים רבות דבריו של לוי אינם קלים גם לי, אולם הטענה של גדעון לוי, הטענה הבסיסית שהכיבוש משחית, שהנוער הישראלי שמתגייס לצבא נמצא בסיטואציה בלתי אפשרית שפוגעת בו ובערכי המוסר ושאי אפשר להמשיך עם הכיבוש היא עובדה שאין להתכחש לה. גדעון לוי הוא ישראלי והדעה שלו ככל דעה צריכה להיות מקובלת, כשראש האופוזיציה מסמן אותו כלא לגיטימי ומדיר אותו ממחנה ה"ציונים", הרי שראש האופוזיציה לא ממש מבין את מהות הדמוקרטיה, ממש כמו ראש הממשלה עצמו.

אם כל מה שהרצוג מציג זה צל חיוור של נתניהו, אני חושבת שכל בר דעת יעדיף את המקור. בגימטריה "ביבי" ו"בוז'י" הם מספרים עוקבים - 24 ו- 25 בהתאמה, ביבי נמצא לפני נתניהו, יש לי תחושה שזו אלגוריה מתאימה. קבלו את הרצוג, או כמו שאני קוראת לו "נתניהו סעיף קטן". 

יום חמישי, 20 באוגוסט 2015

חופש - מתוך דברים שאיחלתי לעצמי עוד לפני יומולדת 41

אני פועלת היום בספירה לאחור - אני מודה וזה משעשע אותי. אני מחכה למחר כי קבעתי זמן לעצמי. עצרתי את היומנים של כולם, טוב ה"כולם" זה רק בשביל הדרמה - זה לא באמת נכון, וקבעתי סוף שבוע עם עצמי. גם זה קצת מסולף, כי זה לא שלמחר יש איזו משמעות, כלומר זה שבועיים לפני יומולדת 41, אבל זה היה הזמן היחיד במלון היחיד שהצלחתי למצוא בתאריך שגם יכולתי לקחת בהחלטה כל כך קצרת טווח ויש שיוסיפו מיידית. 

ההבנה שמה שאני באמת צריכה זה זמן עם עצמי היתה תוצאה של רגע בוננות קלאסי. זה לא עוד נעליים או עוד שמלה, זה שקט. הדבר היחיד שאני ממש, אבל ממש צריכה. 12 שנים (אני יכולה להוסיף חודשים, שבועות, ימים ושעות, ולצחוק שאני לא סופרת, אבל 12 זה די דרמטי) שלא לקחתי רגע אמיתי לעצמי, שלא היה שאול בצורה כזו או אחרת. בעצם היו שני לילות באמסטרדם בלי הילדים לפני כשנתיים, זהו - בחישוב שעות ביחד מול שעות לבד זה יוצא בממוצע שעה אחת פנויה על כל 60 שעות, אבל זה לא שבאובססיביות ישבתי וחישבתי את זה כרגע - מה פתאום?!

מהרגע שהבנתי, התחלתי לרוץ עם התוכנית, שזה גם לרוץ וגם תוכנית - שני דברים שאני מכוונת אליהם ברמת ה- DNA. קבעתי עובדות בשטח, שזה אומר העליתי בחשש את הנושא מול הבנזוג. סגרתי עניינים (ותודה לאמא שהצליחה למצוא את הסוכנת היחידה שמצאה לי מלון בהתראה כל כך קצרה) ורק אחרי שהכל היה גמור העליתי את זה בפני הילדים כעובדה מוגמרת - "אמא לוקחת הפסקה קצרה" שזה לומר - הנה אבא, בשישי עוד שבוע הוא תופס פה פיקוד ל- 36 שעות. יש לכם שבוע להפנים. תודה. זו הודעת מערכת. אין טעם להשיב.

אני לא יודעת אם זה פרי חינוך מתקדם, נחרצות שלי, הבנה מודעת של הילדים שאני באמת צריכה את זה, שילוב של הכל, או סתם הלם, אבל התוכנית לגמרי כבר זזה ומחר אני כבר לגמרי עם עצמי. לגמרי, באופן מוחלט ובלתי ניתן לערעור. 

להגיד שזה לא מטריד את הילדים קצת? אני לא אשקר, כל פעם שהם פתאום אומרים "תהני ביום שישי, אמא" זה מרגיש כאילו הם התכוונו לומר משהו אחר אבל גילו שיקול דעת, או שמא זה יצר הישרדות בסיסי. אני בטוחה שזה יעבור להם נפלא, זו בכלל לא השאלה (ותכל'ס זה המקום שלי לומר - בסוף השבוע הזה אותי זה לא מעניין, אבל אני לא אומרת דברים סתם), אחרת לא הייתי עושה את זה. 

זה בכלל לא דרמטי, זה לגמרי נחוץ ואני אוהבת לקרוא לזה השקט שלי ולדמיין שכבר בחורף אני יוצאת לבדי לבירה אירופית קרה. כן, נעשיתי קצת גרגרנית עוד לפני שבכלל התחלתי, אז מה?! מותר אישה לקוות.

יום ראשון, 16 באוגוסט 2015

אין כיבוש, צודקים. זה דיכוי. זה מה שזה

אתמול בלילה (שבת) הלכתי לישון בשעדיין משתוללים ברשת דיווחים על האשה בת ה-60 שנפצעה קשה אחרי ידויי אבנים בצומת שילה והמלחמה על חייה. כשקמתי בבוקר התגלה שלא היה ולא נברא, זה לא אומר שלא יכול היה להיות, ועדיין. בשעות המועטות שהידיעה היתה באוויר ברשתות החברתיות היא קיבלה גינויים כי גינוי זה הפוליטיקלי קורקט החדש. אגב, היו אתמול המון מקרים של ידויי אבנים ובנס לא קרה כלום. כמה פעמים שמעתי אתמול את המושג אבנים הורגות. זה נכון כמעט לכל דבר שתשים בידיו של אדם, כי זה לא המכשיר - זה האדם, ברטולד ברכט כבר כתב את זה טוב ממני.

שני פיגועי דקירה היו בסוף השבוע, ועושה רושם שכולם בציפיה לגל טרור חדש. נתניהו אף פירסם ברשתות החברתיות תודה לחיילי מג"ב וצה"ל והוסיף כי המדיניות של ישראל כלפי מפגעים היא אפס וש"נפגע בכל מי שינסה לפגוע בנו". נתניהו בהחלט יכול ליצור הסלמה, החמאס גם ככה בוחן את האפשרויות, אלא שזה לא יועיל לאף אחד מהצדדים כרגע וגם באמת שנורא חם. 

אבל הנקודה שבכלל רציתי לכתוב היא לא זו, גלי הפיגועים אינם תולדה אמיתית של מי נמצא בשלטון, מוכרים לנו את הנקודה הזו כמעט בכל מערכת בחירות. את העבודה למניעת פיגועים עושות היחידות השונות בזרועות הביטחון והן עושות את זה (בלי להיכנס לנושא) יומיום ובלי קשר למי נמצא בשלטון. פיגועים הם לא ממש תולדה של פעלה כזו או אחרת אם פוליטית ואם לאו, כמובן שיש דברים שמגבירים ניסיונות לפיגועים, אבל פיגועים נמצאים כל הזמן ברקע, למרות הניסיון של אבו מאזן להיאבק על עצמאות פלסטינית בדרכים לא אלימות. חופשי אתם יכולים להיות ציניים ולהביא לי דוגמאות על משפטים שהוא אמר, עם יד על הלב ובהתחשב בנסיבות אבו מאזן הוא פרטנר מצוין שישראל מפספת, נכון יותר פיספסה, למרות מגבלותיו וחסרונותיו ויש. 

פיגועים קיימים כי יש דיכוי, הם יוסיפו להתקיים כל עוד הנושא הזה לא יבוא על פתרונו ואולי גם אחריו אין לדעת, אבל בינתיים 48 שנים שאנחנו חיים בצל דיכוי ופיגועים ברמה כזו או אחרת. ישראל רומסת את זכויות העם הפלסטיני מדי יום, לא רק שהיא אינה מקיימת שוויון היא לא מאפשרת קיום בכבוד. אגב, אתם מוזמנים לתת לפלסטינים כל שם שתרצו, זה לא ישנה את העובדות שיש כאן קבוצה לאומית שמבקשת הכרה בזכויותיה וזה שנגיד שאין דבר כזה לא יהפוך את זה ללא קיים. לא היו פלסטינים, כן היו פלסטינים - זה לא משנה - יש כרגע משהו ואלא אם כן עליתם על פטנט להמרה לאומית כוזבת, ביטול העובדה לא יסייע למציאת פתרון. 48 שנות דיכוי שמעולם לא הצטיינו בהומניות או הבנה לליבם של הנכבשים תהא לאומיותם אשר תהא.

במצב הזה, בו לנולדים לתוך המציאות הפלסטינית בוודאי בעזה אך גם בגדה, אין למעשה שום עתיד לשאוף אליו, אלימות הופכת לדרך חיים. מתוך ראיית הדיכוי הפוליטי כמכשיר הרסני המייצר מעגל אלימות בין המדכא למדוכא, הנה משהו שאמר נלסון מנדלה, בלי חלילה השוות את ישראל לדרום אפריקה (אם תהיתם): "אינני כופר בעובדה שתיכננתי מעשי חבלה. לא תיכננתי אותם מתוך פזיזות או משום שיש בי איזושהי אהבה לאלימות. תיכננתי את זה כתוצאה מהערכה פיכחת ושקולה של מצב פוליטי שעלה אחרי שנים רבות של עריצות, ניצול ודיכוי של בני עמי על ידי לבנים".

זה לא רק נלסון מנדלה, כל ההיסטוריה מלאה בדוגמאות של אנשים או קבוצות שדוכאו מספיק כדי לאבד כל תקווה ולפנות לאלימות. לא זו לא דרכי, אני בטח לא מנסה לייצר רציונאל שמסביר את ההיגיון מאחורי מעשי רצח ואלימות, אלא שמסתבר שזה אפיק פעולה ששומש, משומש וישומש בידי האנושות. הוא גם נעשה על ידינו, כמובן בלי השוואה, כי אסור. 

הניסיון שלנו להשלים עם המצב יוצר בעיות מוסר רציניות והן עלו בפסיקותיו של בג"צ בחודש האחרון בצורה ברורה. היום בישראל יש ציבור שתומך "בצדק יהודי" שגובר על שיקולי דמוקרטיה ומוסר, גובר על התנהלות חכמה במישור הפוליטי, מתכסה באיצטלת ביטחון ומעבר לעובדה שאינו מתווה מדיניות שיש בה משום להבטיח עתיד טוב יותר ויוצר סכנה אמיתית לדמוקרטיה ברמה הבסיסית ביותר של זכויות אדם ואזרח. לאן זה מוביל אותנו אינני יודעת. חכמים ממני, כמו תומאס ג'פרסון, כבר הבינו ש"למרות שרצון הכלל תמיד מנצח, רצון זה על מנת שיהא צודק חייב להיות הגיוני, על המיעוט לקבל שוויון זכויות, אשר עליהן החוק מגן בשוויון ואשר הפרתן תחשב לדיכוי". לא רוצים לקרוא לזה כיבוש? אין בעיה - תנו זכויות שוות. 

כאשר מדינת ישראל מפירה מדי יום את זכויותיהם של הפלסטינים, אזרחי ישראל צריכים לחוש מאויימים. אין כיבוש/יש כיבוש, אין פלסטינים/יש פלסטינים - אין זה משנה בשטחים הלא מוגדרים האלה עם האוכלוסיה הלא מוגדרת הזאת ישראל היום עושה מעשים שאסור לה לעשות גם אם הם התחילו ואלוהים איתנו. "הוא שדואג שזכויותיו מוגנות, חייב לשמור על אויבו מפני דיכוי, אם ייכשל בחובתו זו הוא קובע תקדים שיפגע בעצמו" - זה לא אני אמרתי, זה אמר תומאס פיין והוא כבר לא יתנו מעל 200 שנה. מדינאים אחראיים צריכים לגשת לנושא הזה ולפרק אתו ולא מאהבת הפלסטינים, אלא מאהבת ישראל והרצון לחיות בשקט במדינה שלא אוכלת לא את יושביה ולא את שכניה. אבל עזבו, בואו נדבר קצת על ראש חודש אלול ועל תובנות וסליחות, את הסיפור הזה שאין לו שם אנחנו דוחים כבר 48 שנים, בואו ניתן לזה צ'אנס לראות איך זה מתפתח. עד עכשיו זה לא עובד, אין לדעת. ולא אמרתי עוד מילה על לייבוביץ'. 

יום שבת, 15 באוגוסט 2015

לפרק את הכעס

Image result for rainbow leprechaun
אילוסטרציה. מספיק טוב
יש רגעים בהורות שהם רגעים מכוננים, כאילו בדיוק נשלחה איזו קרן אור מתוך ענן ובזווית העין את ממש יכולה לראות את הלפריקונים בקצה הקשת מרימים אגודל לציון שהכל סבבה, זה קורה לרוב שנייה לפני שהם מעיפים עליך קונפטי ואז, לפחות מטאפורית, את כבר מוצאת את עצמך עם מטאטא ויעה. הרגעים האלה עשויים להיות בכלל לא משמעותיים לילדים, אם כי הם כן בטטוח הארוך כי הם מציבים דוגמת התנהגות, אבל את כהורה יודעת שאם היתה משאית מדליות - זה בדיוק הרגע שהיא היתה עוצרת - כאן ועכשיו.

זה קרה לי היום כשלפתע מהסלון נשמע רעש של המון כדורי מתכת מתגלגלים על הרצפה (קטינא חקר מגנטים), זה לא שהייתי צריכה שניה כדי להבין מה קרה, אבל מיד שמתי לב שזה ממש אבל ממש לא מפריע לי. כשהגעתי אליו, אחרי שהוא כבר אסף די הרבה, הוא אמר שהוא פשוט רצה לדעת כמה גדול האשכול שהוא יכול ליצור עם מגנט אחד, זה היה הרגע שהייתי מוכנה לקנות עוד ערכה גם אם סופה להתגלגל על הרצפה. התגובה המעודדת שלי היא זו שגרמה לו לחזור לשולחן הניסויים ולבדוק אם הוא יכול ייצר צורה יציבה יותר. הוא אולי כרגע חוקר מגנטים, אבל התגובה הזאת עשויה להיות זאת שתדרבן אותו להתנהג כך במצבים אחרים - בלי להתרגש או להתעצבן.

כשהבכור היה קטן, התגובה הנונשאלנטית לדברים שהוא עשה, והוא באמת לא היה שובב גדול במיוחד, היתה יחסית מלאכותית ולרוב היה הבדל די גדול ממה שהראיתי כלפי חוץ ומה שהרגשתי בפנים. אני די בטוחה שלמרות שחשבתי שהצלחתי להסתיר - המאמץ, בין אם רציתי או לא, ניכר. גם היו פעמים שלא הצלחתי וכעסתי במקומות שלא הייתי צריכה לכעוס, אל הרגעים הייתי רוצה לחזור אליהם ולשנות. עם זאת אלה הרגעים שגרמו לי לשנות, אבל לא אהפוך את זה לתהיה פילוסופית, במקרה שדאגתם.

אולי זה השילוב של כל השינויים שילד ראשון מביא איתו, אולי זה כל התקוות שבלי משים אני לפחות עמסתי עליו, עד שהבנתי שהתקוות האלה הן לא שלו, הן שלי וכדאי שאתמודד איתן. לקח לי זמן להפנים סיסמאות כמו שהוא צריך את הסבלנות שלי ובעיקר את המקום לגלות את עצמו. את כל אלה כבר הבאתי להורות שלי כשנולדה המרכזית ובכל זאת עוד הייתי צריכה לתרגל. עם קטינא זה כבר הגיע די בקלות ועדיין זה כל הזמן שם ואני בטח עוד לא הגעתי לסוף הדרך, אם יש לה סוף בכלל.

הרגעים שאני מצטערת עליהם כהורה הם רגעי הכעס, שאמנם לרוב הגיעו אחרי הפגנת סבלנות ארוכת טווח ועמוקת גזרה ועדיין הגיעו. ולא משנה מה היה לפני כן, אלה רגעי הכעס שנשארים. כעס הוא לגמרי לגיטימי, ילדים צריכים להכיר אותו כמו עוד סוגים של התנהגות אנושית. ילד לא יכול ללמוד לשלוט בעצבים שלו, אם ההורה שלו לא עושה זאת בכל פעם שהוא מתעצבן. כל מה שילד לוקח מזה אולי זה פחד, אבל בעיקר דוגמא. התפקיד שלנו כהורה, לפחות בעיני, הוא לא עריכת ההיכרות עם הכעס, זה בא באופן טבעי לכל אחד, אלא מה אנחנו עושים איתו.

כהורים, כשאנחנו כועסים בין אם התגובה שלנו היא צעקות, שתיקה רועמת, עלבונות או רקיעה ברגליים, זו גם הדוגמא שהילדים רואים להתמודדות. אי אפשר לכעוס עליהם באמת אם כאשר אחיהם הקטן יעשה משהו שלא מוצא חן בעיניהם הם יצעקו/יעליבו/ירקעו ברגליים. בהערת אגב, יללות זה לא קטע של חיקוי הורי, זה רק אמצעי להגברת העצבים שכדאי לנטרל במהירות. ההתנהגות שלנו היא מקור לחיקוי והיא נותנת לגיטימציה לתגובה שלהם, גם אם זה לא מוצא חן בעינינו. יותר מדי פעמים נתתי דוגמא לא טובה, כל פעם כזו שלחה אותי לחפש דרכים חדשות. הרבה פעמים חשבתי שמצאתי, לרוב גיליתי שלא, אבל כל ניסוי כזה נתן לי עוד כלי להבין מה אני יכולה לעשות ומה אני לא. 

לכעוס זה בלתי נמנע, השאלה היא מה עושים עם זה וזו שאלה חשובה. כי בעוד שליד אנשים זרים אנחנו לרוב משתדלים יותר, לא תמיד אנחנו משתדלים מספיק ליד הילדים שלנו, או שאולי אני החוטאת היחידה. מההתבוננות שלי על עצמי למדתי כמה דברים, בעיקר הבנתי מה אני לא רוצה, לא לעצמי ולא לילדיי. באופן עקרוני אני לא בנאדם כועס במיוחד וההורות הפכה אותי סבלנית למדי, אבל אין הורות נטולת כעסים. במצבים כאלה היום, אני עוצרת לרגע, אבל לא כדי לנשום או לספור או מעין אלה, אלא כדי רגע לחשוב ולשאול את עצמי מה הבעיה הכי גדולה פה. את השאלה הזו אני גם אפנה אל הילד ומפה אפשר לרוב ליצור דיאלוג, לפעמים צריך רק שקט. 

כן, כעס הוא בהחלט משהו נורמלי, אלא שהוא יכול להיות הרסני וגם יכול להיות קונסטרוקטיבי אם יודעים לפרק אותו נכון. זה לגמרי לא פשוט, אבל תגובה בריאה לכעס היא משהו שצריך ללמוד באופן עקרוני והיא בהחלט מכישורי החיים שכדאי שילדינו ירכשו. אלא שאני לא רואה איך ניתן לרכוש אותם בלי לקבל את הדוגמא הנכונה. הנה עוד אחד מהדברים שמוטלים מבחינתי עלינו ההורים. את המאבק הזה להשתפר אני חולקת עם הילדים, הם שותפים לניסיון הזה שלי לללמד את עצמי שימוש נכון בכלים להתמודדות בריאה. הם לא תמיד מצליחים ליישם את זה בעצמם, אבל הם מודעים והם משנים ואני מוצאת את זה נהדר.

אם יש דבר שאני שמחה עליו זה שזה מגיע כשהבכור נכנס לגיל העשרה ואני רואה איך הוא לומד לאט לתעל את הכעס לאפיקים נכונים יותר. אני רואה שבמקום הסתגרות וכעסים באות מילים ואחריהם גם מעשים. לא, זה לא תמיד עובד, החיים מלמדים אותנו שהשינוי הוא כל הזמן הכרחי ושבתוך ההתקדמות גם יש צעדים אחורה. אבל הידיעה שלתהליך הזה יש ממשות מובילה אותי להתקדם והניסיון ההורי הזה עושה אותי בנאדם טוב יותר, לא אבסולוטית - אל דאגה, רק בהתחשב בנתונים הקיימים. אז גם הארכתי וגם יש כאן ילדים רעבים - אם כי זה יכול להיות מבחן לא רע להתמודדות שלהם עם כעס. סתם. צחקתי. עכשיו - מטבח.

יום חמישי, 13 באוגוסט 2015

ריק מתוכן אבל מתמלא

אולי זה מתווה הגז שהייתי צריכה לדבר עליו, בעיקר לאור העובדה שכנראה בראשון כבר יובא "מתווה משופר" לאישור השרים שיתעלה אף על קודמו שהיה מתווה הגז הכי טוב ever, אבל יש שעושים את זה טוב ממני ולמרות שזה מרגיז אותי אין באמת ביכולתי לתרום לנושא. הודעתם המשותפת של נתניהו ושטייניץ היום היתה מלאה עוז ועיזוז אך העובדה שנתניהו הסתפק בהצהרה וסירב לענות על שאלות מעידה יותר מאשר הצהרתו בדבר עתיד ורוד יותר לכולנו עם ההסכמה של הממשלה על המתווה. כנראה גם הוא ידע את מה שיודע כל שחקן פוקר מתחיל, אם אתה חושב שלא תוכל לשמור על פני הפוקר שלך  - ותר על המשחק, אגב אם אין משפט כזה ראוי שיהיה.

גם מה שקורה בארה"ב לנושא ההסכם עם איראן מעניין בעיקר לנוכח העובדה שיותר ויותר מבינים שבמציאות הנוכחית ההסכם הזה הוא טוב. אבל אני רוצה לדבר על נקודה אחרת שיוצאת גם היא מתוך נושא ההסכם עם איראן, ברשותכם אקרא לו "השיח של האין". אני לא אחדש כלום אם אטען שנכון שנתניהו נלחם בכל כוחו בהסכם עם איראן, אך מעולם לא הציע חלופה אחרת, אני כתבתי את זה וטובים ממני גם. כבר שנים האיש מסתובב בעולם ומשווה את איראן של היום לגרמניה הנאצית של שנות ה- 30 אך אינו מציע שום מתווה אמיתי ובציע, רק מתלונן ובהרבה פאתוס. זה יוצר מצב בו נתניהו נמצא כל הזמן במצב הקורבן מרצון, הוא ממצב את ישראל כמתקרבנת ולבד מהעובדה שזה מעצבן ושחוק זה גם יוצר מצב בו כל פעם שהוא אומר דברים של טעם, וזה לא קורה הרבה, אף אחד לא ממש מקשיב לו. ממש כמו הילד שקרא "זאב, זאב", רק לא ילד אלא ראש ממשלה ולא זאב כי אם - שואה.

השיח הרדוד הזה שפונה אל הרגש יכול להיות אסטרטגיה נהדרת ובלבד שאיננו השטיק הקבוע. ברגע שזה הופך לנוהל זה מפסיק לעבוד על הקהל, למעט המקהלה, אך היא ממילא אינה זקוקה לשכנוע. כמה נתניהו כבר יכול לזעזע עם מוטיב השואה אם הוא כל הזמן שולף את הקלף הזה? אחרי שבשבוע שעבר נקבע שיא הזילות בשואה כאשר טען האקבי כי ההסכם מוביל את ישראל הלכה למעשה למשרפות, נראה לי שסומנה נקודת שפל. אגב, את נתניהו זה לא זיעזע, להפך - כך מתנהג אוהב ישראל בעיניו - משווה ומעלה, שנאמר חבל שהאקבי חשב על זה קודם, אם באמת חשב על זה בעצמו וזה לא בדף המסרים שמחלקת חבורת הפלאיירים של נתניהו על הגבעה.

אבל ההתבטאויות של נתניהו העמומות והפונות אל הרגש הן לא רק בנושא איראן, הן בכל דבר ולהן חלק נכבד בהשטחת השיח בישראל בכל עניין. ברור שצריך D9 לבית המשפט העליון - הוא היחיד שעוד איכשהו נותן קצת מהות אבל גם לא הרבה כי במידה רבה הופך בג"צ המסונדל שמנסה להוכיח את עצמו גם פרוצידוראלית ומשתדל שלא לגעת במהות. אקטיביזם שיפוטי? לאיזה אקטיביזם מכוונים רגב או בנט או שקד? הרי בג"צ המסתננים מוכיח גם את זה כאשר השאלה על הפרק, מבחינת בית המשפט, היא מידתיות שלילת החופש מאדם בעוד שהנושא האמיתי הוא שלילת החירות של אדם ללא עילה ומבלי שיובא למשפט. 

הכל מעוקר מתוך מהות מוסרית כי בישראל 2015 המהות היא שלהיות כאן מגיע לנו ואל תבלבלו אותנו עם מציאות. עם ישראל אין לו על מה להתנצל והוא לא מתנצל ותחי הזקיפות הלאומית. הדבר היחיד שאפשר לקוות זה שזה יתפוצץ לנו בפנים בקרוב ושזה לא על מנגנון השהייה כי ככל שפרק הזמן הדמגוגי הזה יאריך ימים, מצבנו לא ממש מזהיר והבעיות לא ממש קטנות. חוק הכלים השלובים לגמרי עובד כאן - רעיונות אוניברסלים של זכויות ומוסר out עליונות יהודית ישראלית in. 

המתקפה הבוטה, בחסות בנט, שקד ורגב ולכן בהכרח גם נתניהו ששותק כמו דג ובכך רק מעיד על תמיכתו, על בג"צ יוצרת דה לגיטימציה של בית המשפט העליון ומערערת את מידת האמון הציבורי בו, מלבד היותה לא עניינית גם אין בה שמץ של אמת. כל האמירות לגבי בית משפט שמאלני שממש בקרוב אנשי המועדון הלאומני יסדרו מחדש אמור לייצר בכולנו אי נוחות, ואין זה משנה אם אנו מאמינים בצורך בשינוי פרסונלי בבג"צ או לא. העובדה שהציבור בישראל מוכן להאמין שאין כיבוש ושבית המשפט העליון הוא אויב הציבור ולחזור על זה כמו על מנטרה וללא שום היסוס מעידה כנראה ששוב אנחנו בעידן של "נעשה ונשמע". אין לי אלא לשער שזה מעיד על ייאוש ציבורי והייאוש הזה מוביל לחיפוש אחר סולידריות וסולידריות לאומנית הוא מקור נחמה. אלא שסולידריות מגובשת זו סוגרת את הדלת בפני הספק ולרוב כשנאסרת על הספק הכניסה למרחב הציבורי, ההיסטוריה מוכיחה שטוב זה לא. .

בתוך ההלם הספק היפנוטי הזה השרוי על הציבור בישראל אין הרבה מקום לדריכה במקום, המונוטוניות הזו עשויה דווקא להעיר שאלות ממקום מרבצן ולכן הנה כבר מתחיל הסיבוב הנוסף של המחנה הלאומני על בג"צ. אחרי ששרת המשפטים איימה בצורה חסרת תקדים על בית המשפט העליון שעות לפני פסיקה, עכשיו יוצא בנט בפוסט נרגש ששרת המשפטים מאויימת, לא פחות ולא יותר ולו רק בגלל שמופנית נגדה ביקורת, אפרופו מידתיות ככל הנראה. והציבור מוכן לקנות גם את הספין הזה - קדימה  - גם שופטי בג"צ הם רק קומץ ועוד קומץ נושא דגל אקטיביזם שיפוטי, שאגב מרבית הציבור לא ממש יודע מה זה אבל ברור לו שזה ממש ממש רע, כמעט בסקאלה של ההסכם עם איראן. שנאמר איפה אלוהים היה כשנברא האקטיביזם השיפוטי הזה?

לאט לאט נסגרות כאן פינות עם מחיקת הסממנים לכיבוש המדינה על ידי השמאל שהיה כידוע נורא ואיום. זה בסדר שהשיח השורר בישראל כרגע מונע בעיקר מפאתוס וצדקנות ובעיקר המון נכונות של הציבור להאמין. חבל שלא נוצק לתוכו שום תוכן לבד מאנחנו צודקים וכמעט כולם אנטישמים. אבל השיח הוא כל כך שיח של כלום שיכול לבוא אחד כמו יאיר לפיד ולהגיד "אנחנו הולכים אחורה, תנו לי להוביל" כי יחד אנחנו יכולים לעשות המון דברים ולקבל אחד את השני ואני קצת משכתב עכשיו את לנון במילים שלי ומתבל בישראליות רעננה ואומר לכם שכלום, אבל שבאמת גם הכלום הזה יוכל להצמיח משהו אם רק נרצה.

שיח האין, שיח הכלום, שיח הגורנישט מיט-גורנישט, שיח היוק, שיח השום-כלום, שיח הריק, שיח מאיין, שיח מאפס, אני יכולה להמשיך לדבר על כלום, עושה רושם שאם מדי פעם אשחיל ביטויי מפתח, כמו שנאת חינם, ישראל נהדרת, סבלנו שואה וכדומה, גם אני אוכל להיות שלאגר. ברוכים הבאים למדינת הקשקשת, כאן זוכרים עבר קשה, חיים בהכחשה ומאמינים בעתיד טוב יותר למרות שהכל מתדרדר. ואל תשכחו בג"צ הוא קומץ וסופסוף למחנה הלאומי יש כוח כי בעשרים שנים האחרונות הוא רק היה בשלטון. כל ספק הילוד היאורה תשליכוהו והיתה ליהודים שמחה וצהלה. הסוף

יום רביעי, 12 באוגוסט 2015

זה לא מה ישראל נותנת - זה מה שהיא לוקחת

הפרשנות של פסיקת בג"צ בנושא חוק המסתננים שניתנה אתמול היא מעניינת במספר מובנים בעיניי. לו הייתי קורא מתעניין שלא מבין לא בדמוקרטיה ולא בפסיקה הייתי מתבלבלת, מודה. מהדורת חדשות אחת סיפרה שבג"צ אישר את החוק, מהדורה אחת דיברה על דחיית העתירה למעט סעיף ההחזקה, פוליטיקאים מדברים על היות בית המשפט העליון מנותק מהעם, יש המברכים ויש המצרים ואיך בכלל אפשר להבין אם זה טוב או רע.

מה שקרה אתמול הוא פשוט - בית המשפט העליון, ברוב של שמונה מתוך תשעה שופטים, דחה את העתירה בנושא המסתננים, אישר את מרבית נוסח החוק, ששונה 3 פעמים על ידי הכנסת, ופסל את סעיפי התיקון שמאפשרים להחזיק מבקש מקלט 20 חודשים במתקן חולות בשל אי מידתיותו, כלומר שעשרים חודשי כליאה הם חסרי פרופורציה (מידתיות). תכל'ס אין כאן שום בג"צ לעומתי, החוק הוא חוק שמשקף במידה רבה את עמדתה שונאת הזרים של ישראל ובכל זאת בג"צ הכשיר אותו כי פרוצידוראלית ניתן. הא לכם שיעור בדמוקרטיה. מה שעושה אותו אולי אפילו שיעור מצוין כי פסיקת בג"צ אתמול אינה טובה לשונאי הזרים שביננו ואינה טובה לשמאלנים עוכרי ישראל כמוני שחושבים שהחוק הזה הוא עוד תעודת עניות לישראל בנושא זכויות אדם וערכי מוסר. 

אני מודה שסוגיית מבקשי המקלט אינה פשוטה, היא כוללת סוגיית רבות ונוגעת לתחומי חיים שונים, כל זה נכון אך עוד לפני כל אלה היא נוגעת במשהו בסיסי יותר. היא נוגעת לזכויות אדם ולחיים של אנשים. אדם שבורח ממדינתו בשל חשש לחייו ולא משום מעשים פליליים אלא בשל רדיפה, מבקש מקלט, הגנה. מאחורי המושג המנתק הזה יש אדם. מדינה כמו מדינת ישראל שנבנתה ברובה על ידי פליטים, בעיניי לפחות חייבת לעצמה לזכור "מאין היא באה". לא ייתכן שראש הממשלה ישלוף מחד את נושא השואה ואת העובדה שהיו פליטים יהודיים שהצליחו לברוח משטחי הכיבוש הנאצי אולם הוחזרו אליהם אחרי ששום מדינה לא קיבלה אותם ורובם מצאו את מותם חסר התכלית על שום היות יהודים ומאידך ינהיג מדיניות יד קשה כלפי אלה המבקשים ממנו את אותה מידת רחמים שהוא מתלונן שלא היתה בעולם לפני קצת יותר מ- 70 שנה. 

ייתכן שהייתי מוכנה, אם כי אני בספק, לקבל את המדיניות של ישראל בנושא מבקשי המקלט לו הוא היה נתפס כמעין רע הכרחי, משהו כמו אנחנו לא רוצים לעשות אבל אין לנו ברירה כי זה יוצר בעיה כלכלית וחברתית או כי אין ביכולתינו לקלוט את כולם ואנו מנהלים תהליך שמנסה אכן לדאוג לכל זכויותיהם. אולם משתה הגזענות מלא החדווה שבו מרבית הפוליטיקאים נוטלים חלק מעורר פלצות. זה מתחיל בשרת משפטים שלגמרי לא מבינה את המערכת המשפטית אבל יש לה אג'נדה והיא לא מהססת לאיים מאפיה-סטייל על שופטי בית המשפט, וממשיך במירי רגב שנישאת על רגשות העם, בהנחה שרגשות העם זה נניח קומץ, תמיד קומץ, המפגינים שהגיעו אתמול להפגנת תושבי דרום תל אביב נגד החלטת בג"צ וטרחו כל כך להיות יצירתיים בתיאורי האלימות נגד זרים, בשם הדמוקרטיה כמובן. 

שנאת הזרים המתעוררת ומקבלת סיוע ביודעין ושלא ביודעין (נניח, זה הלכאורה מחוייב המציאות) מהממשלה והכנסת מעורבת בביקורת חסרת התקדים והפחות עניינית אבל מאוד פופוליסטית נגד בג"צ ומעידה למעשה על הבעייתיות בתפיסת הדמוקרטיה בציבור הישראלי. המנטרה של השרה רגב שנשמעה שוב הבוקר בגל"צ (רביעי 12.8) שצריך לחליף את שופטי בג"צ לכאלה מחוברים לעם נתפסת בציבור בחיוב, הרי זהו אותו בית משפט שרע למתנחלים, לפחות ככה מסבירים לנו. בעיני רוחי אני רואה את רגב מתכוונת לבג"צ שכולו מורכב מפליטי (שוב פליטים? הם בכל מקום!) ריאליטי שעברו הכשרה של משרד התמ"ת. 

במו ידיהן הרשות הביצועית והמחוקקת במדינת ישראל מערערות את הלגיטימציה של הרשות השופטת. במידה רבה במשך שנים נתפס בית המשפט העליון כגוף שזוכה למידת אמון גבוהה בישראל, היום כ- 20 שנה אחרי, ההידרדרות במצבו מבחינת האמון הציבורי מעוררת דאגה. אם תרצו זה עוד סממן להיחלשות דמוקרטית שמצטרף גם לפגיעה המתמשכת במעמד הביניים - עוד נדבך דמוקרטי חשוב.

אני מסכימה שאין שופט שעושה את עבודתו דרך סנן ערכי המבוסס על האידיאולוגיה הפרטית שלו, ממש ככל האדם. אולם בה במידה שהיא קיימת, השופט מודע לה ואחד מתפקידיו זה לנטרל אותה בעת מילוי תפקידו. אחת הסיבות שבית המשפט נתפס כשמאלני היא לא בגלל עמדותיהם הפוליטיות של שופטי העליון, אלא משום שעליהם לבחון את העתירות המובאות לפתח בית המשפט על פי נורמות חוקיות ונורמות של מוסר וצדק. אכן כאשר מגיעים אליו מקרים של פגיעה של המדינה בזכויות אדם, על בית המשפט להכריע באופן ערכי, מה שאומר שלא תמיד זה ימצא חן במקום שבו שיקולים ביטחוניים מכפיפים שיקולי מוסר וחוקיות, מבחינתי זו הסיבה הכי חשובה לקיומו של בג"צ וזה קשור לתפיסה שלי את הדמוקרטיה ולא להיותי אשת שמאל וחבל שבכלל צריך להתעכב על זה. 

באווירה הציבורית של היום בג"צ הוא מטרה קלה וזה צריך להטריד את כולנו. בחינת תפקוד בג"צ צריכה להיעשות בצורה אובייקטיבית ולא דרך משקפיים אידיאולוגיים, שוב בעיני העובדה שבג"צ בסופו של דבר זוכה לביקורת מימין ומשמאל דווקא מעידה על איזון, אבל אין זה משנה כלל כי קריאת התיגר על בית המשפט צריכה להפחיד את כולנו. בעוד אני כותבת שורות אלה התחיל מסע הסתה חדש ברשת נגד מרים נאור נשיאת בית המשפט העליון. איכשהו זה לא מפתיע וספק אם זה יטריד כמו שזה צריך להטריד, הרי גם בהתייחסות לבית המשפט העליון, אגב ממש כמו לארגוני שמאל או למבקשי המקלט, הציבור הישראלי לא מודד על בסיס קריטריונים של מוסר אלא על פי מידת הישראליות שלהם, שזו מילה מכובסות ללאומנות יתר שמקורה בצדקתנו המוחלטת והבלתי מתפשרת והיותנו עם נבחר.בעיני זו אינה תפיסה רציונלית, כאשר יש התרחקות מהרציונל ודבקות ברגשי (אמוציונאלי) באופן ניהול המדינה זה צריך להדליק נורה אדומה.

אווירה זו היא הסיבה בגינה גדעון סער יכול לעלות לשידור לספר עד כמה ישראל טובה ומטיבה למבקשי המקלט ונותנת להם מחסה, אוכל וטיפול רפואי ולזכות באהדה ציבורית והנהונים צדקניים. זה נשמע כל כך טוב שאולי שווה לעמידר לפתור כך את מצוקת הדיור הציבורי. אבל השאלה האמיתית היא לא מה ישראל מספקת, השאלה היא מה ישראל לוקחת והיא נטלת לעצמה את הזכות לקחת את החופש של אדם אחר שבא אליה בבקשה להגנה. זו הנקודה התחתונה. כן, צריך לפתור את הסוגיה הזו, יותר חשוב שנבער את התפיסה האנטי דמוקרטית שפושה בנו במסווה של דמוקרטיות תהליכית. זה לא משנה שיכול היה להיות להם יותר גרוע, אם זה הייתם חלילה אתם, הייתם יודעים שזו לא הנקודה.

יום שבת, 8 באוגוסט 2015

טוב שיש נשיא בירושלים - כשנחמת רבים הופכת לנחמת טיפשים

זה היה שבוע מרתק מחד ולעוס מאידך, אחרי סוף שבוע לגמרי לא פשוט. ההתעוררות הישראלית הזאת למה שקורה בימין היא חצי עיוורת ממילא, יתכן שאף יותר מזה. כמו לפני שנה, אחרי הרצח של מוחמד אבו חדיר, או כמו שהוא כונה "הנער ממזרח ירושלים", גם השבוע עם רצח עלי דוואבשה אחז זעזוע עז בציבור הישראלי והודעות גינוי נשמעו מכל עבר. במידה מסויימת הן באמת הביעו זעזוע ולא רק מס שפתיים מחוייב המציאות. אולם הזעזוע הזה אינו ברור לי כיון שזה היה עניין של זמן ומי שטוען שהרצח הזה מפליא אותו באופן כלשהו חייב במידה רבה להיות מנותק. די מפחיד לנוכח העובדה שאלה קברניטי המדינה, אפרופו שיקול דעת.

הבוקר מת מפצעיו גם אביו של עלי, סעאד דוובשה. שניים למניין המתים. הוא היה נגר, לא מעורב בשום פעילות פוליטית. במותו הוא משאיר את אשתו ואת בנו בן ה-4 עדיין נללחמים על חייהם, וכך זה יהיה לאורך כל חייהם מעתה ועד עולם. הפשע היחיד שלהם הוא בהיותם פלסטינים. גם היום וודאי יהיו מעט מילות גינוי, רפות יותר ועדיין. הד הגינוי עוד יהדהד בשבועות הקרובים, אחר כך הוא יתמוסס. העובדה שהרציחות האלה יעלו בדיון הציבורי עוד מדי פעם אך למעשה יבלעו ביומיום הישראלי היא ההוכחה שבכל זאת ישראל מוכנה להסכין עם המצב, אבל זה לא חולף מעלינו, זה נספג בהוויה הישראלית ויש לזה מחיר מוסרי.

האוירה הציבורית - שכוללת, בין היתר, דמוניזציה מכוונת פלסטינים, תיוג השמאל כסהרורי ובוגד, הסתה נגד הרשות, קריאות שאין כיבוש, צמצום הפלורליזם ועליית הלאומנות המשיחית - והשימוש באל כמגן צדק מחד ומאידך הקיפאון המדיני שלא מעניק שום אופק, הן כר פורה לאזרחים בשוליים המתרחבים לקחת את הנושא לידיים. הרי אם זה שלנו ואף אחד לא עושה כלום, מן הראוי שמישהו יעשה מעשה נחשון בן עמינדב - זה שמפגין אמונה באל וחלוציות רעיונית. באווירת השנאה והתיעוב שמשתלטת על השיח מי שמדבר על עשבים שוטים הוא מי שלא לוקח אחריות ציבורית. "עשבים שוטים" פותר אותנו מבדק בית - הוא נקודתי ומכוון נגד קבוצה ספציפית ביותר. 

עשבים שוטים זה הסבר מקל ששוב דוחק הצידה ומבטל ציבור מסויים שלא נעים לחשוב עליו. קל לתייג אותם אולם בסופו של דבר, האווירה הכללית בארץ היא זו הנותנת להם רוח גבית. החתרנות הבלתי נלאית של בנט לדבר על כוחו של הציבור הדתי לאומי שניזון מהרעיון האלוהי שכל האדמה הזו שלנו הוא רעיון משיחי מנותק מריאליזם. כן, הקשר של ישראל למולדתו הוא במקור דתי, אולם מה שהיה הוא לא מה שעכשיו והקריאות אין כיבוש ואין דבר כזה פלסטינים, מביאות אותנו לכאן. רצח הוא אולי פרשנות קיצונית אך היא מתאפשרת ביומיום הישראלי.

הגישה שכל פלסטיני הוא בן מוות היא אכן לא פופולארית ובטח לא תשמע באופן פומבי, אולם היא קיימת. ישראל הלכה למעשה מאפשרת את ההנחה כי כל מוות מקדם אותנו אל המטרה ומה המטרה? מדינה יהודית בשטח שאלוהים אמר. 'צטערת אבל אני מעדיפה לחיות במדינת ישראל ולדאוג לעתיד ילדיי על האופציה של לרצוח את כל הערבים שבסביבה כיד  ליצור מדינה יהודית עליונה שעוד עלולה לבנות בית מקדש שלישי. כאשר כל פלסטיני חף מפשע שנהרג על ידי צה"ל הוא "נזק היקפי", כל צעיר פלסטיני שנורה בעת שנחשד בעבירה ביטחונית זה בסדר, גם אם הוא נורה בגבו וידיו ריקות, משהו כאן רקוב. ציבורית אנחנו מחליקים את זה, כי הרי המת שלפנינו יידה אבנים/הפגין/זרק בקבוק צבע/ בקבוק תבערה. שנאמר "זה רק עניין של זמן עד שהוא היה הורג", או "גם אני לא הייתי נוהג אחרת" וכל צידוק אחר שמתאים פה, כי תמיד ניתן להכניס צידוק גנרי. איך ניתן להצדיק רצח של תינוק ואביו? או את הרצח הבא? כי הוא יבוא, כולנו יודעים את זה.

היחיד שאומר דברים של טעם וגם מתכוון אליהם הוא נשיא המדינה. מודה שלא בדקתי אבל אני בטוחה שמספר הטוקבקיסטים שקוראים לו בוגד אינו נמוך משנה שעברה. יש המון לומר לזכות נשיא המדינה על התבטאויותיו השוויוניות ודמוקרטיות לעילא ולעילא, אך כל עיתוני סוף השבוע עושים זאת מצוין. היות הנשיא הדמות הרשמית היחידה האומרת את הדברים כמו שהם היא אולי מנחמת אחדים, בעיניי זו תעודת עניות נוראית לחברה הישראלית, שכל כך מעט קולות שפויים ולא מתלהמים נשמעים בה. הקול של ריבלין נשמע מצוין גם אם הוא מהלך בעדינות בין הטיפות - כמו הנזיפות הקונסטרוקטיביות לנתניהו "אתה טועה, אבל אתה הכי מתאים לתפקיד", או "אם היו לך מתחרים היית טוב יותר" - משל היה הנשיא מאמן פוטבול שבע משחקים שמתחנן שהקווטרבק שלו יתאפס על עצמו. אלא שקולו של ריבלין הוא תיאורטי בלבד. או כמו שאמרה דניאלה וייס, אבל היא כמובן רק יבלית, אמנם יבלית שלוחשת אגב על אוזנו של שר החינוך באופן קבוע אבל רק יבלית, "הוא לא מספיק חשוב כדי שירצחו אותו". כמה יפה היא האחווה היהודית בה כל ישראל ערבים זה לזה. 

עם הגינויים גם באה הצהרתו של ראש הממשלה "הם קוראים לכיכרות על שם רוצחים", ההצהרה הזו מוכיחה כי הגינוי נשאר גינוי והסאבטקסט נשאר אותו סאבטקטסט. כשחוקים נחקקים על ידי הקואליציה בניסיון לצמצם את כוחו של בית המשפט העליון ולצמצם את זכויות האדם ונתפסים לא רק לגיטימיים אלא נחוצים בשל שיקולים ביטחוניים, מישהו צריך רגע לעצור את הקרקס. האימרות של ריבלין, חשובות ונחוצות כלל שיהיו, הן כמו האזהרה לא לנסות את זה בבית. אין לה באמת תוקף, היא יותר כסת"ח מכל דבר אחר. אני לא חושבת שריבלין מכסת"ח, להפך, הוא מתכוון לזה במלוא הרצינות, אך ברמה הלאומית זה לא יותר מזה, הדברים הנכונים להגיד שתכל'ס אין שום דרך לאכוף. ואתן את לפיד כדוגמא, אחרי כמה פוסטים שמיצבו את השמאל כסהרורי ומטורלל, הוא כתב ביום שיש פוסט שמבקש מכולם לקרוא את ריבלין ולהבין כמה חשובה קבלת האחר. הנה לכם גמל שהג'ל מסתיר לו את הדבשת של עצמו.

יותר מזה, שימו לב מה עוד קורה בזירה הציבורית - אנשי הימין שמרגישים "מכה קלה בכנף" לנוכח הרצח הכפול של משפחת דוואבשה, מיד מבקשים את ה"איזון". לא רק אנשי ימין הזויים, אלא במידה "שווה" גם בשמאל יש "עשבים שוטים". מדהים שהדעת הציבורית סובלת הקבלה בין רצח של תינוק ואביו לפעילות של עמותה שמאל כמו "שוברים שתיקה" שאוספת עדויות של חיילי צה"ל בדבר התנהגות לא מוסרית של צ"הל בשטחים - אין הקבלה בין הדברים. בעוד שעם "שוברים שתיקה" אפשר לא להסכים אבל הפעילות שלה חוקית ולגיטימית, רצח של בני אדם, הבערת בתי תפילה, ריסוס גרפיטי הן לא פועלות לגיטימיות ויתרה אין כאן בסיס להשוואה. אם יש כאן משהו זו ההוכחה עד כמה הצטמצמה הדמוקרטיה בישראל ועד כמה אנו עיוורים מלאומנות מיותרת. איכשהו במאזן ה"מי הצמיח יותר רוצחים", הימין לוקח בגדול. 

חזרתי היום לקרוא את תומאס פיין שכתב את עידן התבונה, ספר בו הוא יוצא נגד הדת המאורגנת וכתבי הקודש. הוא כותב ובצדק שמהתנ"ך למד האדם אכזריות, רצח ואונס, האמונה באל אכזר יוצרת אדם אכזר. אין לי עניין בויכוח אם יש אלוהים או אין או מי כתב את התנ"ך, אך אם יש אלוהים אני לא חושבת שהוא התכוון לזה. פיין גם טוען נגד המחשבה של "עם נבחר", הגרסא הישראלית ל"עם הנבחר" שנת 2015 היא מיליטינטית, משיחית ומסוכנת ושום גינוי לא ישנה את זה ובהחלט יש לטעון נגדה. מוות הפך חלק בלתי נסבל מהפולקלור הישראלי העכשווי ותכל'ס יש בזה משום סכנה. כל ההבטחה האלוהית והעם הנבחר הם מסוכנים להחריד ואנכרוניסטים במידה שלא תשוער. בין אם היתה הבטחה אלוהית ובין אם לא, לחיות פה מצריך אותנו להבין מה קורה כאן ועכשיו ולא מה קרה בתקופת התנ"ך, תהיה המורשת אשר תהא. 

בפועל מה שקורה הוא שנתניהו וחבר מרעיו מסמנים מדינה יהודית לאומנית יותר וקנאית יותר. ההיסטוריה מלמדת ששימוש בתעמולה דמונית נגד אויב אף פעם לא יכולה להיות מתוחמת והיא תמיד תהווה חרב פיפיות. הקדנציות של נתניהו מעמידות את ישראל בשערי הגיהנום מבלי להציע דרך חזרה, החום של אוגוסט מתערבב עם הכבשן הרעיוני ששורף אחת לאחת אמות מוסר הומניות כלא רלוונטיות ומעלה באוב התנהגות תנ"כית בלתי מתקבלת על הדעת במאה ה-21. 

במידה רבה מה שמציע הימין בנושא המדיני הוא בערך מה שמציע נתניהו בנושא איראן - כלום. הסיסמאות של צריך הסכם טוב יותר, צריך פרטנר טוב יותר - הן מאותו בית מדרש. נתניהו ממשיך להיות לא מרוצה כי שום דבר לא טוב לו וישראל? אחריו באש במים ובעיקר במוות. כמו שבזירה הבינלאומית מביא נתניהו את ישראל לבידוד, כך גם כאן. הגיע הזמן לומר את זה - המלך הוא עירום. נתניהו לא מציע שום דבר טוב למדינת ישראל.

השנים האחרונות הן שנים בהן הזירה הישראלית הלא מעודכנת עסוקה בלהאמין שהויכוח הוא על מי צודק, הבעיה היא שאנחנו לא רואים מי מפסיד. תכל'ס הפלסטינים תחת כיבוש, כבר אין להם מה להפסיד, אבל אנחנו מרוב להיות צודקים לא רואים מה אנחנו משילים במסגרת הקרב העקר הזה. כשנישאר מעורטלים מול כל העולם, המשחק הזה יגבה מחיר יקר מאוד. אבל טוב שיש נשיא בירושלים, אה סליחה אמרתי נשיא? לצערי זה רק עלה תאנה וזה כל מה שנותר לברך עליו.



יום שבת, 1 באוגוסט 2015

היהפוך נמר חברבורותיו ונתניהו מנטרותיו?

הייתי רוצה להגיד שרצח עלי דוואבשה ישנה משהו, אבל יש לי תחושה שהוא לא. האנשים שהתניעו את כל המהלך הזה אולי יישירו מבט למראה היום אבל הם לא יראו כיצד הם קשורים לרצח של עלי בשישי לפנות בוקר. הלא רוצחים אלה רק "עשבים שוטים" שאולי הגדילו לצמוח ואולי חרגו ממסלולם, אבל הם חריגים, קיצונים, מסוכנים. הם. זה תמיד הם. במציאות הישראלית אנחנו הם חזק יותר מכל "הם" אפשרי ויש הרבה וה"אנחנו" הזה, ממש לא אוהב להסתכל בראי. העניין הוא שהאוירה הציבורית מאפשרת לרצח כזה להתרחש, לא כי הוא מקובל חלילה ולא כי הפך לנורמטיבי, מי שהביא אותנו למקום הזה הוא תולדה של גורמים רבים והמנגנון היחיד שלמעשה משאיר את הרצח הזה ב"שוליים הסהרוריים" כפי שנהוג לקרוא להם, גם אם אינם כאלה ונציגיהם יושבים בכנסת, הוא סייגים מוסריים אישיים ופרטניים.

זה עשב שוטה והוא נוטה להתפשט

האמירות המזועזעות של נתניהו והמאמצים עליהם הוא מדבר, הוא מתכוון למה שהוא אומר למרות שהכתובת נכתבה על הקיר במשמרת שלו. אבל בואו נשים את הדברים על השולחן - המאמצים כרגע מתמקדים ב"הרגעת" את האוירה ותפיסת הרוצחים מהטעם הפשוט - התקוממות בשטחים ישראל תוכל לרסן - כבר ראינו את זה בעבר, אם לא בנוהל שגרה או בנוהל חירום אז בנוהל מלחמה. מה ישראל לא תוכל לרסן? האמת העצובה היא שישראל לא תוכל לרסן עוד קבוצות טרור מבית היוצר של ההתנחלויות. עוד התארגנויות קטנות פרי יוזמה של כאלה שבטוחים ש"עם אינו יכול להיות כובש בארצו". 

לא רוצה לומר שעברנו את נקודת האל חזור כי אז אין לי מה לעשות בארץ הזאת ועובדה שאני כאן ומגדלת את ילדיי כאן כדי שגם הם ימשיכו לחיות כאן. אבל רצח עלי דוואבשה והפציעה האנושה של בני משפחתו שנלחמים על חייהם שכבר לעולם לא יהיו מה שהם יכלו להיות, הוא נקודת ציון מחרידה שהייתי רוצה שתטלטל את כולנו. אלא שגם חשבתי כך עם כל ילד שנהרג בצוק איתן, כל אישה, כל גבר זקן וכל חף מפשע אחר שקיבלו את השם המכובס "בלתי מעורב", וחשבתי כך כאשר נרצח מוחמד אבו חדיר, וחשבתי כך כשמח"ט בנימין ירה בגב של נער שיידה עליו אבנים. אבל כל פעם שחשבתי כך והעזתי גם לומר זאת בקול רם בעיקר שמעתי שאני בוגדת, שמקומי לא כאן. 

Image result for be that man
אילוסטרציה
אם יש משהו שלקחתי ברצינות מהאיומים שקיבלתי בעקבות הדברים האלה הוא שמקומי כאן. גם אם זה אומר להיות האחרונה שתשאר כדי להגיד את זה. היסטורית אנחנו נוטים לשאול "איפה היה העולם?" איפה אתם הייתם לפני שמוחמד אבו חדיר נרצח? כשעלי דוואבשה נרצח? לפני שדם פלסטיני הפך הפקר. האם אותם אנשים שקראו לאורנה בנאי בוגדת כי היא עמדה לזכר ארבעה ילדים שנהרגו בהפצצת צה"ל בחוף הים גם מזועזעים מרצח עלי דוואבשה? כלומר כשזה צה"ל זה בסדר אבל כשזה כנופיית מתנחלים זה לא בסדר? כי אין הרבה הבדל בין רצח ילד בן 18 חודשים ובין חבורת מתנחלים ש"רק" מכה מכות רצח נער פלסטיני או מח"ט שיורה בגב של נער שאכן פשע ויידה אבנים ועדיין לא הגיע לו למות. בין כל אלה יש קו אחד - קו קהות החושים, זוית הטיית המוסר. 

היד שזרקה את בקבוק התבערה הזה שייכת ככל הנראה לגוף שחובש כיפה. אני לא אומרת את זה כדי להצביע על ציבור שלם, אלא כי חבישת הכיפה אמורה להעיד על יראה מהאל. אם חמשת חומשי התורה הם דברי אלוהים חיים (בהנחה זה נכון, אם כי אפילו ספר דברים מעיד על עצמו שהוא ספר הזכרונות של משה), הרי ש"לא תרצח" הוא דבר אלוהים חיים. לא ישי שליסל ולא כנופיית הרוצחים בדומא נטו לזכור את זה כשיצאו למשימתם בלילה הנוראי הזה, ליל חמישי- בוקר שישי, ט"ו באב למניין הספירה היהודית. ואיזה לילה של אהבת אדם זה היה. אבל היד ששלחה אותם היא יד ה"מנהיגים" שלנו, הם הכשירו את האוירה בדיוק לזה, אלא שאפילו הם לא פיללו שזו תהיה התוצאה. 

האווירה במציאות הישראלית הפכה את הפלסטינים לשלוחי שטן, זה מתחיל בנתניהו שפורט על הנימים היהודיים ובמנטרה הקבועה שלו שאין פרטנר, זה ממשיך בבנט "עם אינו כובש בארצו", וזה לא עוצר לא בינון מגל, לא באיילת שקד, לא בבצלצאל סמוטריץ', לא בשרון גל, לא באביגדור ליברמן. מי שמחד מפעיל אופציה צבאית כל אימת שהוא ממציא סיבה ומאידך טוען שאין מקום למשא ומתן דוחק את התודעה הישראלית הציבורית לפינה. אף אחד לא שואל לתוכנית מדינית כי תוכנית מדינית היא הפחדת הציבור עד דק. התכנסות של ציבור מבוהל מסביב לדגל, מגבירה את הלאומנות, מפחיתה ביקורת ציבורת, מבטלת את הצורך בספק ומביאה להתפרצויות אלימות. 

אני לא רואה איך מה שנקרא כרגע "מנהיגות" יכול הוביל אותנו למקום אחר - היהפוך נמר חברתבורותיו ונתניהו מנטרותיו? אני לא רואה את זה קורה. הרטוריקה הזו כבר תפסה תאוצה וצריך כוח עצום כדי להפסיק את מרוצתה האנרציונית לעבר התפרצויות נוספות כאלה. זה אנחנו שצריכים להפסיק את זה. שום מנהיג באופק לא מתכוון לייצר רפורמה כמו שהמדינה הזו צריכה, למרות שכולם מציינים ובצדק שיש נשיא בירושלים. יש כאן מילכוד - המנהיגות הנוכחית לא תביא לשינוי, מי שצריך להניע שינוי זה אנחנו, מלמטה צריכה לבוא הקריאה לסרב להיות אויבים. אפשר לחיות במדינת ישראל, צריך לחיות במדינת ישראל - לחיות לא למות. 

החיים והמוות בידי הלשון, הרטוריקה היא הכלי החזק ביותר של הפוליטיקאים. הרטוריקה של השנים האחרונות הביאה אותנו לכאן, זה השיח הציבורי אלה המילים שנמזגות אל השיח ונמהלות בתודעה הציבורית. כשראש ממשלה, שרים וחברי כנסת מטפטפים לכלי הזה רעל יש לכך השלכות. המציאות העגומה הזו התפוצצה שוב בשישי בבוקר. מישהו צריך להפסיק את זה. אין לי ספק שפיתרון מדיני יכול לבוא גם מהימין, העדר הפיתרון והבחירה, הלכה למעשה, של מדיניות נתניהו במבצעים ומלחמות מביאה אותנו לעבר שבר חברתי פנימי. זה כבר מזמן לא עניין של ימין ושמאל זה עניין של דמוקרטיה מתפרקת וחלק מזה זה הכיבוש שלא מסתיים. זה הזמן של כולנו ימין ושמאל לדרוש פיתרון - פיתרון מדיני וחברתי. כי כששיקול הביטחון הופך למהות הכל בסופו של דבר הוא נוטה לפרק את כל שאר הדברים בדרך. הביטחון שלנו להיות האמצעי שמשאיר אותנו כאן ומבטיח חיים של שלום, כשהוא הופך להיות מטרה קיומית זה משחק על חבית נפץ.

ביום שישי בבוקר כשעלי דוואבשה נשרף למוות נשרף עוד חלק בעלה התאנה שאנו קוראים לו המוסר הישראלי. הוא התאפשר כי אנחנו מאפשרים כי אנחנו חיים ליד הכיבוש יומיום וחושבים שהוא לא נוגע לנו. סארטר אמר הרשע הוא התוצר של יכולתו של האדם להפוך לערטילאי את מה שהוא מוחשי. יש כיבוש, יש פלסטינים - עם זה בדיוק אנחנו צריכים להתמודד ובדרכים אחרות, טוב בעצם כרגע לא מוצעת לנו שום דרך. הרי לכם התוצאות