הורות וסבלנות - עניין של תקשורת

בימים האחרונים, עוד יותר מכרגיל, אני מקבלת משפטים כמו "אין לי מושג איך את עושה את זה" או "הייתי שמחה לעבור לחינוך ביתי אבל אני לא מסוגלת" או "גם ככה מהקצת שאני עם הילדים אני מתחרפן, אז להיות איתם כל היום?". זו לא הפעם הראשונה שאני נתקלת במשפטים כאלה, הם בעיקר מעציבים אותי. בעוד שיכולתי פשוט להתענג על המחמאות (הישירות או המוסוות), הן דווקא יושבות לי במקום שמטריד אותי והוא לגמרי לא נוח. נתחיל מזה שאני מאמינה שלכל אחד מאיתנו יש את הכישורים להיות עם הילדים, זה רק עניין של רצון וסדר עדיפויות. אבל אני לא מתכוונת לצאת במניפסט שקורא להורים לזנוח הכל ולהתמקד בחינוך ביתי כי זו הדרך ואין בלתה, ממש לא, יש אינסוף דרכים להיות הורה. המשפטים האלה מטרידים אותי כי הם מלמדים שבמעט הזמן שאנו מבלים עם הילדים שלנו, אנחנו לא ממש מסתדרים איתם והחיכוכים הם רבים. דווקא בחינוך ביתי, אני מוצאת שיש פחות חיכוכים בין הורים לילדים, אולי לא מספרית אבל באחוזים - מספר החיכוכים מול מספר השעות שההורים והילדים יחד. אז עזבו אתכם מחינוך ביתי לרגע, בואו נדבר על הורות. האם ייתכן שהחיכוכים ביננו ובין הילדים הם דווקא כן מן הנמנע?   

יש המון סיבות לחיכוכים האלה, הן אולי תוצאה של הפער בין מה שהיינו רוצים שהם יבינו או יעשו ובין מה שהם עושים, או אולי בשל הזמן המועט יחד שבו אנחנו רוצים שהם ישלימו מטלות ובעצם כל מה שהם רוצים זה זמן כיף איתנו (על כל אלה כבר כתבתי, מקצרת לכם חיפושים - כאן וגם כאן וכמובן שיש עוד רבים אבל לא אלאה אתכם). ייתכן שבגלל ההורות המודרנית שלנו, בה מרבית שעות היום אנחנו לא עם הילדים ולא רואים אותם ומסתמכים על דיווחים (של הילדים, של המורה, של הגננת, של המטפלת וכו'), אנחנו לא ממש מכירים אותם אלא רק חושבים שאנחנו כן ופועלים בהסתמכות על תחושה יותר מאשר ידיעה? אל תפסלו על הסף, כי יש מצב שזה כך. זה דורש מאיתנו חשבון נפש, אבל זה לא בהכרח נורא. אבל יהיו הסיבות אשר יהיו החיכוכים האלה קיימים ויש המון דרכים לפתור אותן. כמו בכל דבר עם ילדים, אני מאמינה שהדרך הנכונה ביותר לפתור אותן היא לא בשיחות עם הילדים או בניסיון העקר לתקן אותם, אלא כמו כל דבר התיקון נעוץ בנו.

אנחנו מאוד אוהבים להגיד שהילדים שלנו הם בני אדם שלמים ושאנחנו מכבדים אותם וזה באמת נשמע טוב, אבל בואו נשים לב כמה פעמים אנחנו בעצם לא נותנים להם להתבטא ומקטינים אותם, בלי לשים לב, למען האמת בלי לראות את זה אפילו. אני בטוחה שמיד תתקוממו למקרא המילים האלה, אבל תנו לי רגע - כמה פעמים אמרנו להם "זה לא יכול להיות", "לא יכול להיות שנעלבת", "אין מצב שאתה עייף", "לא יכול להיות שקר לך", "אתה סתם אומר" ועוד ועוד ובעצם מה שעשינו זה לא לתת מקום לרגשות שלהם. אחרי שנעשה את זה מספיק פעמים, הם ילמדו את המשחק ולא יגידו לנו את מה שהם מרגישים ואז נחשוב שהם פשוט מרוחקים. אז מה הבעיה? הבעיה היא תקשורת. כי התנהלות כזו לא רק שהיא מבטלת ופוגעת היא גם וכחנית במהותה. רק תארו לעצמכם שבכל פעם שאתם מתלוננים, מישהו יבטל את התלונה שלכם - כמה זה פוגע ומכעיס, מקומם ומעליב. הבעיה היא שאנחנו לא רואים את זה כי אנחנו יודעים שאנחנו צודקים ובטוחים בכוונותינו הטובות (ואין ספק שהן כאלה), אנחנו בוחנים את הילדים שלנו, אבל בעצם לא בודקים את עצמנו.

לא קל לגדל ילדים, למרות שרובנו עושים את זה על הדרך. אבל לא עושים ילדים על הדרך, ילדים הם לא משהו שמג'נגלים איתו. אנחנו כל כך רוצים שהם יגדלו ויהיו להם את כל הכישורים להשתלב בחברה - בעלי השכלה, מנומסים, מאורגנים, בעלי עקרונות וערכים שאנחנו חושבים שמספיק שנגיד להם את זה ובדרך נס זה גם יקרה. דוגמא אישית היא אכן דרך מצויינת, אך היא בוודאי לא מספיקה. הדרך הנכונה לעשות את זה, לעניות דעתי, היא בתקשורת נכונה. אנחנו שוכחים שעולם המושגים של ילדים הוא שונה משלנו והם לא רואים את העולם כמו שאנחנו רואים אותו. אז מה אנחנו עושים? באים אליהם בדרישות, לפעמים אפילו בלי להסביר את ההיגיון שמאחורי. למה? הם לרוב שואלים ופעמים רבות נמצא את עצמנו אומרים "כי אני אמרתי" - אשכרה ריבון נאור, או שלא. זו בטח לא הדרך, לא ללמד ולא להשיג שיתוף פעולה. אז בעצם אנחנו חוזרים שוב לכוחה של מילה. אם דווקא נמעיט בנאומים ונדע לקבל את מה שהם אומרים יהיה לנו קל הרבה יותר להתמודד. לקבל את מה שהם אומרים אין משמעותו ליישר עימם קו, אלא להקשיב להם ולהבין אותם כדי לייצר מקסימום של שיתוף פעולה, וזאת כדי שהם כן יגיעו לדרך הרצויה.

לא קל להיות הורים, רבים מאיתנו מתלוננים על זה ועולה התחושה שאנחנו לא מרוצים, כמובן שברגע שמעירים לנו על זה אנחנו קופצים מיד ומכחישים , אבל זה נכון. אנחנו מתוסכלים כי אנחנו בטוחים שאנחנו מראים להם את הדרך הנכונה ובמקום שהם יקפצו על העגלה וינהגו בהתאם, הם נוהגים כמו ילדים ומתווכחים. אבל האם הם מתווכחים כי הם ילדים או כי הדרך שבה אנו מתנהגים קוראת לוויכוחים? פעמים רבות זה בדיוק בדברים הקטנים, מכיון שאנחנו נותנים להם כל כך הרבה דברים "גדולים" אנחנו מצפים שבדברים הקטנים (מבחינתנו) הם יישרו קו מיד. כאילו שכל הדברים שאנחנו עושים למענם הם צריכים להעריך ולכן מה"קצת" שאנחנו מבקשים, אנחנו לא מבינים איך הם לא עומדים בזה.

הדוגמאות רבות. קחו לדוגמא יום חורף קר, אנחנו קנינו להם לפני החורף את כל הציוד הדרוש ואז אנחנו עומדים לצאת וכבר מאוחר ומה הילד לובש? חולצה דקה ונועל קרוקס. מה תהיה התגובה של מרבית ההורים? כעס - כי ברור לנו שיהיה להם קר ושאין לנו זמן לזה. מיד מתחילות הנזיפות ואנחנו, שמודעים לזמן הרבה יותר מהם מרגישים תסכול וחוסר אונים. אבל אם נכריח אותם להחליף בגדים תוך כדי הטפת מוסר זה בטח לא יעזור, לא לסיטואציה, לא לילדים ולא לקשר בינכם ולמה? בגלל שלפעמים הדרך הנכונה היא ללמוד מטעויות או לעורר מחשבה - "אתה בטוח שהקרוקס זה רעיון טוב עם כל השלוליות בדרך?" יעשה את העבודה הרבה יותר טוב מאשר "אתה יודע שאנחנו מאחרים מה פתאום אתה עם קרוקס? לך מיד להחליף ומהר גם ככה אנחנו מאחרים בגללך!" הדרך השניה נותנת לנו לגיטימציה לכעוס ולהקטין שוב את הילד, ככה בטח היציאה מהבית לא תהיה נעימה. הרי בלאו הכי אתם עומדים לאחר כי הוא לא היה מוכן, אז לפחות שיהיה נעים יותר בתוך סיטואציה מלחיצה ממילא. 

כהורים, חלק גדול מהיום שלנו הולך על חיכוכים ועיקר הכעס שלנו הוא על הילדים, בעוד שהילדים בסך הכל נוהגים כילדים ואנחנו מנסים לכפות עליהם את עולם המבוגרים, מתוך המון כוונה טובה, אך כזו שלא מביאה לשום מקום טוב. גם אנחנו, כמבוגרים לא אוהבים אנשים פסקניים, אך בהינתן לנו תפקיד ההורה, אנחנו בטוחים שזה חלק מהגדרות התפקיד. כעס וחיכוכים מביאים לעוד כעס וחיכוכים, כאשר זו המציאות בתוך מערכת זוגית או מקצועית או חברית, אנחנו נוטים לחתוך, אבל עם הילדים אנחנו פעמים רבות הופכים את זה לדפוס. כמדומני, כשהדברים נאמרים כך זה כבר פחות הגיוני ועם זאת לרוב אנחנו לא נעצרים כדי לחתוך את זה. אנחנו ממשיכים עם הקו זה, לא מרוצים ממנו ובסופו של דבר מאבדים המון מהקשר שיכול היה להיות לנו. בדיוק כמו המשפט הניו אייג'י משהו "אל תיתן לעצמך לעמוד בדרך של מי שאתה יכול להיות", כך גם בקשר עם הילדים שלנו. אנחנו מבנים אותו כך שכאשר הם גדלים קשה מאוד לייצר את הקשר שכל כך חלמנו שיהיה לנו ותחושת ההחמצה היא גדולה. כוונות טובות, כמו הרבה דברים בחיים, זה פשוט לא מספיק כדי להיות הורים.

אני לא יודעת מה איתכם, אבל כשלא נוח לי במקום מסויים, אני מנסה לשנות, בעיקר את איפה שאני נמצאת. כבר למדתי פעמים רבות שבויכוחים ותוכחות הדבר היחיד שאני מצליחה לייצר זה ריב ונתק. כהורים אין לנו אפשרות כזאת (זאת אומרת יש תיאורטית ואני מכירה הורים שבחרו בנתק, גם אני חוויתי את זה כילדה), עקרונית ההורות היא אינסופית. אנחנו יכולים לבחור בדרך של תוכחות וריבים ועובדה שאנחנו עושים את זה, אבל אנחנו גם יכולים לבחון את עצמנו ולראות איך ניתן לשנות. קל מאוד להמשיך באופן אנרציוני לדבוק בהרגלים ישנים ולהניח שזו דרכו של עולם, אני אישית לא טיפוס כזה, אני מעדיפה להפוך את העולם ולשנות. הדרך היחידה, לדעתי היא לבחון את תהליכי התקשורת שלנו עם הילדים ולאט לאט ליצור את השינוי, בעיקר אם אנחנו מאמינים שהכוונות שלנו נכונות וצודקות. זו לא קל להיות הורה אף פעם, אבל כשדרך לא עובדת צריך למצוא דרך אחרת כי אם לא אנחנו דנים את עצמנו לדפיקת הראש בקיר כל יום. 

ירושלים המחולקת יחדיו

היום הוא יום ירושלים הראשון בחיי שאני יותר זמן לא ירושלמית מאשר ירושלמית. זהו אמרתי את זה. ובכל זאת אני יותר ירושלמית מכל דבר אחר שאני גיאוגרפית בארץ הזו.  כמה קל יהיה לפתור את זה בפסיכולוגיה בגרוש של "השנים הפורמטיביות", אכן אלה היו השנים הפורמטיביות שלי, אך כמו שכבר אתם יודעים אני אדם של שינויים ודווקא את השינויים הגדולים בחיי לא עשיתי בירושלים.

נולדתי בירושלים, לא למשפחה ירושלמית ותיקה, משפחתי עברה לירושלים לא הרבה שנים לפני שנולדתי. כיאה וכיאות למשפחה של שוער כדורגל, כל אחת מאחיותיי נולדה בעיר אחרת בהתאם לקבוצת הכדורגל בה אבא שלנו שיחק. אני נולדתי בשנה האחרונה שבה שיחק בהפועל ירושלים. לא גדלתי על מ-א-תיים, רק הירקן שלנו בעמק רפאים שהיה נצר למשפחת בנאי הענפה אמר מ-א-תיים, זה שיש אנשים שמבטאים בכלל מ-א-תיים למדתי כקוריוז בבית הספר כי בסביבה שלי אף אחד לא דיבר ככה. ברור שאמרתי אג'ואים (ולא גוגואים) וצ'אף (בניגוד ל"כִּיף") ולמיתרי גלגלי האופניים קראנו סילקים, ושק קמח כמובן היה אבו יויו - אבל את זה כולם אמרו. וכן, גם אני אמרתי מציצה במקום סוכריה על מקל ולא היה בזה שום דבר גס. אבל איזה סיפור מצוין זה היה בקפיטריה באוניברסיטה כאשר סיפרתי שנכנסתי לקיוסק (סליחה - פיצוציה) וביקשתי מציצה במקום סוכריה על מקל, כולם צחקו. 

אני לא מתכוונת להלאות אתכם בסיפורי ירושלים, אבל אין ספק שהמרקם הראשוני שלי כולו ירושלים. לא פוסט שהוא כולו הומאז'ים ל"ירושלים שלי", אבל אני תמיד אהיה ירושלמית באיזשהו מקום. נדבכים ירושלמים מרכיבים אותי, את אלה שהתחילו להרקיב סיננתי מזמן. רבקה הגננת שלי היתה בין פורצי הדרך לירושלים ואין פעם שאעבור ליד שער הגיא בלי שרבקה תתנגן בי. כל יום הייתי מבקשת ממנה שתספר לי עוד קצת מסיפורי השיירות שלה לירושלים, מסיפורי המצור. סיפוריה שנדמו לי תמיד כמו גבורה עילאית מחוסרת פחד ורק כשגדלתי השכלתי להבין מה רב היה הפחד וכמה הפחד מלמד על אומץ. רבקה היא במידה ירושלים הפורמטיבית שלי. אבל גם הביקורים התכופים בבית לחם, המכרים בעיר העתיקה ובבית צפאפה, ההפגנות לפתיחת מקומות בילוי בשבת, ארנן יקותיאלי, המקומות שבהם שתיתי בלי סוף, המקומות בהן פיזזתי או בירמנתי או מילצרתי. ירושלים כזו שהיתה כמו קיבוץ גדול שאהבתי ומאז שונתה צורתה ואני בגרתי. וזו הירושלים שאני בוחרת לזכור ולאהוב, כי במידה רבה הזכרונות שלנו הם בחירה וכמה נפלא המוח האנושי משטה בנו. 

ברור שכמעט כל החברים שלי, לא אלה שסתם היכרתי - החברים האמיתיים, עזבו את העיר. ואין ירושלמי שעזב את העיר שלא מספר בשבחי ירושלים בזמנו. גם אני בזמני אהבתי את העיר והיום היא מעבירה בי צמרמורת. כן האויר, כן הבניה הישנה, כן הנוף ההררי אבל זהו, כל השאר יוק. אני יודעת שאת מה שאני לא רוצה לזכור שמתי בצד במודע, בחרתי לאהוב את הצד הירושלמי שלי ולהאמין לסיפור שלי, כמו שסיפרתי אותו לעצמי. והוא כולל ילדות והתאהבות ראשונה ושיעורי בלט עם מורה שהיה לאגדה וסיפורי משפחה וזכרונות אהובים. ואחרי שכבר חזרתי המון פעמים, אני מעדיפה את ירושלים שחיה לי בראש ולא את ירושלים שנמצאת 50 ק"מ ממני (אלא אם כן זה לנסוע לספּר שלי כי זה הדבר היחיד שלא אחליף בירושלים, אבל זה כבר לפוסט אחר או לחלופין לביקור אצל פסיכולוג).

את יום ירושלים אני לא אוהבת, לא אהבתי אותו גם כשהייתי ילדה. היציאה מבית הספר עם כובע ומים, ההליכה האיטית ומרובת העצירות, הצעקות, ההמולה ותמיד היה חם ומעצבן ומיותר. היום אני עוד יותר לא אוהבת את יום ירושלים, שבמידה מסויימת הפך למהות כל הדברים שאני לא אוהבת בעיר. בואו ניקח את ריקוד הדגלים כמשל - שהיה אמור לסמל את ההתרגשות של כיבוש ירושלים (בניגוד לבנט, לי זה לא נפלט) - מה שהתחיל כהתלהבות ספונטנית, המשיך בהדרת נשים (סליחה, הייתי צריכה לומר הפרדה, נכון?) הוא היום התנהלות כמעט משיחית ומכוערת של רמיסת האחר. הדבר היחיד שיכולתי לחשוב עליו היום הוא שחבל שהם לא סובבים את ירושלים 7 פעמים כי הייתי שמחה לראות את חומות ירושלים נופלות.

אני לא יכולה להעלות את ירושלים על ראש שמחתי, כי ירושלים היא בדיוק הסמל שאני לא אוהבת, סמל של דתיות פנאטית שלא יודעת גבולות ולא מכבדת את האחר, סמל של אזרחים סוג א' וכאלה שלא ניתן להם להיות אזרחים של שום מדינה. בירושלים יושבת ממשלה שאחראית לכל הרוע שעוטף אותנו, בירושלים מסתובב הבנט עם האחים והאחיות שלו וזורעים שנאה כחלק מתרבות הביחד. ירושלים "המאוחדת" היא בלוף, ירושלים מחולקת כבר מזמן ואנחנו מחלקים ומשסעים אותה בכל יום יותר. ירושלים ה"מאוחדת" היא ירושלים שאני לא רוצה, כי כדי להרגיש נוח עם ירושלים, צריך לדעת לחלוק בה. אבל, הי אפילו בעץ דובדבנים אנחנו לא יכולים לחלוק עם ילדים, אז ירושלים? חבל שאת יום ירושלים לא מציינים בצום, לפחות אז היה כאן קצת יותר שקט כי למי יש כוח למלחמות בחום הזה ועוד על בטן ריקה.

ירושלים של זהב היא כזו בתמונות, ירושלים של סמל היא כזו של פוליטיקה, ירושלים ביומיום זו עיר עניה ועצובה שחיה על היסטוריה ומקלקלת במו ידיה את עתידה.

חשוב לשמור על כושר - פוסט קטן של שמאלנית בוגדת

כותבת/לא כותבת, תוכי כל מיני דברים רוצים לפרוץ, אבל לא מתגברים על הצנזורה העצמית שלא נותר לי אלא לאמץ בכותבי תחת שמי האמיתי. אני מניחה שימים בלי כתיבה שלי הם לא טראומתיים עבורכם, עבורי הם היו מטרידים - כל הזמן רציתי לכתוב, אבל כל מה שיצא לי לא היה בר פירסום, אז לא פירסמתי וזה גם התיישב טוב מאוד עם ספיחי הצינון והשיעול שלא עוזבים אותי למרות מחאותיי וניסיונותיי החוזרים ונשנים להשיב מלחמה שערה. עייף לי מהצינון הזה ומכל דבר שהוא לא המיידי שלי - נו מיידי: בנזוג, ילדים, החיים כאן ועכשיו. הכל מסביב מרגיש כל כך לא נכון לי. המון מילים ונושאים, אבל מחשבות טורדניות, נוסח על זה כבר כתבו או מי לעזאזל רוצה לשמוע על זה, מוחקות לי מילים לפני/עם/אחרי כתיבתן. 

אז היה פיגוע בבריסל שראש הממשלה מצא בו מיד קרדום לחפור בו ולהסית נגד המדיניות האירופית המסיתה כי כולם מסיתים נגדנו כמובן, אבל אנחנו בסדר. ובאירופה כמובן יש נטייה מבהילה ימינה, אצלנו זה פשוט כבר לא נטייה, אנחנו שם. אבל אסור להשוות. כשיש פיגוע שנאה בארה"ב ראש הממשלה מתבטא אחרת, כי ארה"ב היא ידידת אמת אבל באירופה הכל מותר ולמה לעזאזל לא הפציצו את אושוויץ? וזה ששרת החוץ של האיחוד מגנה מיד זה לא מספיק טוב כי מה היא עשתה כדי למנוע את הפיגוע? ואז מתגלה שאולי זה בכלל היה חיסול מכוון ולפתע השתיקה יפה לנו. לא כולם שותקים כי נגיד אקוניס, כן זה שנפגש עם נציגי "מפלגת האינטרס הפלמי" הימנית קיצונית (אך אוהדת את ישראל, נו בטח הם לא רוצים את היהודים אצלם) מחרה מחזיק אחר ראש הממשלה ושר החוץ ומסביר כי הפיגוע הוא בחסות אלה שקוראים קריאות נגד ישראל באירופה, וכמובן הכל בגלל החרם. מי זוכר למה חרם, ילדים? 

וחוץ מזה יש לנו מרוץ לנשיאות ותראו כמה יפה הפרופיל הישראלי שעולה מרשימת המועמדים - פואד, דליה איציק, ריבלין, שטרית, שכטמן ודורנר. לא יודעת מה להוסיף, בין ה"אבא" המהמר, זו שלא עובדת אצל עניים, זה שבעד מדינה דו-לאומית, זה שסוגר עסקאות עם העוזרת וסותם את הפה בכסף ועד המדען שנראה שמציע את עצמו על בסיס ניקיון כפיים בלבד והשופטת בדימוס שאני באמת מעריכה אבל לא חושבת שהיתה צריכה להיכנס לזה - אבל מה שכן מצבנו מעולם לא נראה רע יותר. ומה שהכי מעצבן אותי זה שמסבירים לי שצריך לבחור ברע במיעוטו. אה, אז הרע במיעוטו זה כאן?

לא בטוחה שזה נכון, תשאלו את האפיפיור, שהדבר הטוב ביותר שהוא בוודאי יכול להגיד זה שהוא כבר לא כאן. עזב אחרי מסע תיזוזים כדי להספיק את כל מה שהפרוטוקול במדינת היהודים מחייב - הכותל, יד ושם, קבר הרצל ובית הכנסת הגדול כי בסה"כ אין שום סיבה לא לתזז אותו, אנחנו זוכרים מה עשתה הכנסייה בזמן השואה ועל טעויות משלמים. לא יכולתי שלא לרחם עליו כששמעתי את נאומיהם של פרס והרבנים הראשיים ונתניהו. אבל לפחות וירוס מיסתורי מנע ממנו להיפגש עם האח העליון בנט וחבורת אחיו העלובים וזה בלי להזכיר את המזכרת של מפת הר הבית (ללא השיקוץ כמובן). טוב, לפחות הוא יצא מכאן ואני מניחה שאת אנחת הרווחה שלו שמעו בשמיים. מדינה מטורפת שהגאווה הגדולה שלה היא שאנחנו העם הנבחר ויש לנו מגוון שירותי דת בחסות המדינה, אושר גדול.

בינתיים סתם מהיום 4 ילדות בנות 14,13,11 ואחת שאינני יודעת את גילה אך סובלת מפיגור שכלי, נעצרו ע"י כוחות צה"ל כי אכלו דובדבנים במטע של התנחלות בהר חברון. חוצמזה דיירים באח הגדול החליטו, אם הבנתי נכון, שח"כ אחמד טיבי ראוי למות, היו"ר החדש של המועצה לספורט התגלה כגזען לא קטן (לפחות בגודל של 5 כושים שמשחקים כדורסל, כושים, יו נואו), ודפים מלבבים ברשת החברתית שקוראים לבטל אזרחות של שמאלנים בוגדים הולכים וצוברים תאוצה. אני לא יודעת מה איתכם אבל לדעתי איבדנו את זה ובגדול. הממשלות האחרונות וזו האחרונה במיוחד הצליחו ליצור שיח חדש, גזעני ואלים אך הוא מיוהד ומוכשר ולכן רובנו כנראה מוכנים לבלוע. 

לי יש עוד המון דברים לעשות והגיע הזמן לפרסם, חשבתי ללכת הערב לטיול של בנט בירושלים, אבל יש לי תחושה שאחיות כמוני לא מתקבלות בברכה. במקום זה אלך לעשות כושר, כדאי שאשמור על כושר הואיל ומדי יום אני מקבלת כל מיני הודעות על אנשי ימין שמחפשים אנשים כמוני לשבור להם את הפנים, אז כדאי שאוכל לרוץ ומהר.

נשיאות

טוב, זה הזמן לספר סיפורי נשיאות אישיים, כן ככה ניפתח. כי אם לא עכשיו אימתי? כולם עסוקים כל כך במרוץ לנשיאות, אם לקרוא לזה מרוץ. לי זה הזכיר היום תוכניות ריאליטי, נניח "הישרדות", אמנם לא ראיתי אותה אבל היו שם הדחות, התייעצויות והמון יצרים, אז אין לי אלא לשער שאני גם צודקת. ואם לא, אז ניסיתי. בכל מקרה אני חייבת לומר שכל זה התחיל בכלל בתור סטטוס בפייסבוק ואז שמתי לב שאני נסחפת ועברתי לכאן, אז זהירות ספויילר - אני עומדת ללהג אבל נראה לי שיהיה משעשע - תישארו. 

אני אתחיל ואומר שאין אף אחד, אבל אף אחד, שנראה לי קביל מבין המועמדים ותסלחו לי אני הולכת לומר דברים מאוד לא מקובלים ובטח לא פוליטיקלי קורקט. דורנר, אישה מופלאה לכל הדיעות, אני מעריכה אותי לאין שיעור ואין לי ספק שהיא תהיה נשיאה נהדרת. אולם, ברם, אבל, דורנר, שאני מאחלת לה אריכות יומין, בריאות וצלילות, יודעת טוב כמוני שלמרות שהיא מתאימה לתפקיד כמו כפפה ליד, היא בכל זאת איחרה את הרכבת. אני לא קוראת פה לאפליה על בסיס גיל, אבל סילחו לי אם אומר שזה אשכרה חוסר אחריות להציע את עצמה כמועמדת, היא באמת אישה מבוגרת מאוד וזה לגמרי לא לעניין. וכן, אני מבינה שזה נשמע נורא. סליחה.

לא בא לי להתייחס לפואד, בטח לא לקמפיין המביך שלו "אבא", לא לאדם שהוא ולדרך ההתנהלות שלו לאורך חייו הפוליטיים (מבלי לגרוע מתרומתו, כן הייתי חייבת). אני אישית את פואד אני לא סובלת ואני חושבת שמפלגת העבודה חוטאת לעצמה בבחירה באדם הזה, אך אני כבר מזמן לא מתאכזבת מהמפלגה הזו כי אני way שמאלה משם. אני רק אומר שכבחורה צעירה יצא לי לעבוד מול בחוריו של פואד וחבורה נאלחת כזו לא פגשתי מימיי. אם מפלגת העבודה רוצה תדמית חדשה, היא בטח לא היתה צריכה לחתום עבורו, בטח לא בוז'י.

לא אאריך בנושא ריבלין. כולם נורא אוהבים את ריבלין. אני לא. זאת אומרת, יש מצב שהייתי מחבבת אותו כאדם, הוא נראה מצחיק וסימפטי, אבל לא רואה אותו נשיא. כלומר רואה אותו נשיא, כי קרוב לודאי זה מה שיקרה, אבל לא חושבת שזה באמת הנשיא שאני רוצה, בלי לדון במוסד הנשיאות - בעד ונגד. 

אדירים, כמה טוב שלא צריך לדבר על סילבן (אבל ביננו ג'ודי לא נמנית בין קוראותי, אז יכולתי ללכלך). את דליה איציק מבאס אותי שאני בכלל שאני צריכה לאזכר בתור מועמדת. אבל הנה לכם אנקדוטה במקום התייחסות - פעם מזמן, בעודנו זוג צעיר, החלטנו על מילת קוד שאם אומרים אותה אז חייבים לומר את האמת (זה נועד רק למקרים שבהם אתה חושב שעובדים עליך וזה עבר את הגבול, כי ברור שמעולם לא שיקרנו אחד לשני - ציניים שכמותכם), די לציין שהחלטנו שהקוד שלנו יהיה קשור לדליה איציק, השתגעתם שאני אגיד לכם מהו?  זה הצחיק אותנו בטירוף, אבל אני כבר לא זוכרת אחרי איזו מן האפיזודות המביכות שלה זה היה, בכל זאת עברו שנים. 

על שכטמן אני כל הזמן משנה את דעתי, אז אני לא יודעת בבירור מה דעתי עליו כנשיא, אני רק יודעת שדעתי כל הזמן משתנה וזה לא בהכרח סימן טוב.

אבל יש גם דוד לוי - ירוץ או לא ירוץ? לא ברור. אבל יש סיפור. קצר. כשהייתי קטנה היו המון בדיחות על דוד לוי. אני גם זוכרת את המבוגרים מסביבי צוחקים נורא כשאני הייתי מספרת אותן, בעיקר את זו עם הבור והמטר וגו'. היו כל כך הרבה בדיחות שבכלל לא הבנתי שיש אדם אמיתי כזה. האגדה מספרת שפעם בדרך לטבריה, עברנו בבית שאן. ליד ביתו של דוד לוי, אמא שלי אמרה לי: "תראי, כאן גר דוד לוי", אני פרצתי בצחוק כי הייתי בטוחה שזו עוד בדיחת קרש. אחר כך לא הפסקתי לצחוק כי הבנתי שזו לא ויש איש כזה. אבל זה סיפור לא יפה, כי בתכל'ס הוא ממש לא איש כזה. אבל הוא בינתיים גם לא מועמד.

חוצמזה הבטחתי סיפור נשיאותי - אז, כשקצב נבחר, היינו בטיול הראשון אחרי שבנזוגי הציע (ת'אמת הוא רק שאל על תאריך, וקילקלתי לו הצעת נישואין מדליקה כי אני מפלצת ואם לא הייתי מקלקלת אז הייתי מקבלת הצעה רומנטית וטבעת בחו"ל bygone) אז בדיוק יצאנו מ- Mont Saint Michel (איזה מקום משגע, נכון?) ולרגע באוטו (BMW מדליקה אם הייתם צריכים לדעת וכן, אני זוכרת) קלטנו BBC בדיוק בחדשות, בדיוק בקטע על קצב ואז השידור נקטע, אני התחלתי לבכות (באמא שלי), התחלנו להריץ SMS לארץ (זה היה יקר בטרוף, אנחנו מדברים על לפני 14 שנה). ואשר יגורתי בא (הדוד לוי כל הזמן נדחף. זוכרים ת'בדיחה? יועץ לדוד לוי: "אשר יגורתי בא" דוד לוי: "תכניס אותו"), שעה נאמתי לבנזוגי על הטעות הזו, בעודי מוחה דמעה מדי פעם. די דפק את כל המשך הערב מודה. רק על זה אני לא גמרתי את החשבון עם קצב. ערב שלם בצרפת ומצב רוח מזופת הוא עשה לי. האמת שאשכרה לא רציתי לחזור לארץ, היה לי ברור שקצב נשיא המדינה זה לא אומר טוב בעיקר על המדינה. התביישתי. לא ידעתי שהוא יתן לי סיבות שלא חלמתי עליהם. אז בטח לא הייתי חוזרת. אז עכשיו אני צריכה לבוא איתו חשבון גם על זה שלא עשיתי רילוקיישן. 

זהו, קצת דיעות לא מצונזרות ומותר לי כי זה בלוג אישי וגם סיפור נשיאותי, בזאת אסיים. סוג של שיא. אמרתי שיא? התכוונתי נשיא. הייתי מעדיפה נשיאה, אבל עכשיו תגדיו שאני מפלה מגדרית.

פוסט על קונצרט, ילדים וכשרונות

הערב לבכור יש קונצרט ראשון, 10 קטעים הוא עומד לנגן עם התזמורת, 5 חודשים שהוא מנגן, חודש מאז שהצטרף לתזמורת. אני כל כך גאה ומאושרת ולא מסתירה את זה לרגע (כל כך שהנה לכם לה במבה וגם סימן שאתה צעיר). רואים את הטרומבוניסט בחולצה הבורדו עם השיער המתולתל הסורר, המשקפיים והפרצוף המקסים? אני אמא שלו! (אולי אני צריכה להתנצל כאן ועכשיו על איכות הצילום) ישבתי היום בחזרה הגנרלית ועקבתי אחריו מרחוק, כמה כישרון יש בילד הזה. אם הוא היה יכול לראות את עצמו מנגן, לחוש את מה שהוא מעביר. לו יכולתי למצוא מילים מעבר לבאנליות כדי להודות לו על המתנה המופלאה הזו שהוא מעניק בכל רגע שהוא מנגן.

שנים פתחתי להם את הדלת למוסיקה, להשמיע בבית ובנסיעות, לשלוח לחוגים, לקחת לאופרה, לקונצרטים, להופעות, להקריא, לדבר, לפתוח להם את הדלת. כמה שנים שרציתי שהם יכנסו כבר לתוכה והתאפקתי שלא לדחוף אותם פנימה (אבל בעצם כבר כתבתי על זה כאן). אבל עכשיו הם כבר בפנים, חצי שנה של טרומבון וכינור. וכמו שכבר אמרתי קודם, אני לא צריכה שהם יהיו נגנים מקצועיים, שרק יהנו, זה הכל, מתוך ההנאה הזו צומחת למידה חדשה, התנסות, התמסרות, אחריות, חיבור למתמטיקה, משמעת עצמית ועבודת צוות והכל זה בונוס, לגמרי בונוס.

הילדון שרק התחיל את דרכו בתזמורת, מצא את דרכו די מהר. וזה לגמרי לא טריוויאלי. לנגן בהרכב זה שונה לחלוטין מאשר לנגן לבד. אתה לא מנגן את כל הקטע, אתה צריך לשים לב איפה אתה נכנס, מתי לא לנגן, איך אתה מנגן עם השותפים שלך, כי אתה חלק מצוות. בהתחלה היה בו תיסכול, הוא הגיע לחזרה ראשונה ולא היה שום טרומבון חוץ ממנו. היו פעמים שהמנצח ביקש ממנו לא לנגן ורק להקשיב, אבל מחזרה לחזרה הוא הצליח יותר. בחזרה האחרונה לפני החזרה הגנרלית, המנצח ביקש ממנו את הטלפון שלו כדי שהוא יגיד לו אילו קטעים הוא מנגן. הילד היה קצת בלחץ, שיכנעתי אותו להתאמן על הכל. המנצח לא צלצל, אני טענתי שזה בגלל שהוא כבר ממש מנגן טוב, הילד לא השתכנע. אחרי החזרה, הגנרלית בה הילד ניגן הכל וממש טוב, הוא פנה אל המנצח והמנצח אמר לו שהוא יודיע בערב. אני בעוונותיי הסברתי לילד שזו שאלת קיטבג. במקום לזרום עם הילד, הוכחתי אותו על טעותו ובעצם שגיתי בעצמי, אבל לא יכולתי לעצור בעצמי. הוא כל כך מתאמץ והוא מנגן כל כך יפה והמחשבה שאחרי כל המאמץ הזה, המנצח עוד יוריד לו קטעים פשוט ביאסה אותי מעבר לכל מעצור נפשי שאומר לי לשתוק ולזרום. בחרתי לא נכון את המילים ואת הטון וכמובן שייסרתי את עצמי, אבל את האכזבה האפשרית של הילד שלי באמת שלא יכולתי להכיל. 

אז לפני הקונצרט, בא הנחוש והמתוק הזה בשקט למנצח, אמר לו שהוא מרגיש שהוא יודע הכל ושאם הוא לא יצליח בקונצרט עצמו הוא יפסיק לבדו. המנצח הסכים והילד הבריק - לא טעה בכלום, ניגן הכל ורשם, בעיקר לעצמו, הצלחה מסחררת. אני רק יכולה לתאר לעצמי, גם אם הוא לא יאמר את זה לעולם, כמה טוב הוא הרגיש בתום הקונצרט שלו, לבד מהנקודה העלובה כל כך שאמא שלו לא הצליחה לצלם או להסריט שום דבר כי המנצח כל הזמן הסתיר אותו ולא היה לי האומץ לקום ממקומי וללכת לצלם מזוית אחרת כדי לא להפריע לאחרים (מי אמר עכבות ולא קיבל?). אז אנחנו אחרי עכשיו ואין ספק שהיה מוצלח ויכול להיות שזה שלא עצרתי את עצמי עשה רק טוב, אם כי הייתי עובדת עם עצמי מחדש על הפרזנטציה כי יש מצב שאפשר היה לטפל בנושא בצורה טובה יותר. אבל, ממרום ניסיוני, כבר הבנתי שכאשר דברים מסתדרים על הצד הטוב ביותר זה לא ממש הכרחי להוסיף ולהלקות את עצמך.

כך או אחרת, והנה אני מגיעה לנושא בו רציתי לגעת היום, כישרון זה דבר נפלא, היכולת הטבעית שלנו לעשות דברים היא אכן פלא, שלעיתים אנו נוטים שלא להבחין בו. אבל עם יד על הלב (כן, העדתי על עצמי שאני שונאת משפטים כגון אלה) ילד ברוך כישרונות זה לא קל להורה. כשיש לילד כשרונות רבים ובעצם הוא יכול לעשות כל כך הרבה דברים, הפיתוי לנסות לכוון אותו הוא גדול. אני אישית מאמינה שלא צריך לכוון, לא רק שצריך לתת לו לפתח את הכיוונים שמעניינים אותו בעצמו, צריך להימנע מללחוץ עליו בכל דרך כי הלחץ לרוב מביא לתוצאות לא נכונות. אין שום סיבה ללחוץ על ילד לשפר ולשכלל את כשרונותיו, זה לרוב לא מצליח. כן, זה נורא נחמד לראות ילד בן 5 מפליא בנגינה על פסנתר, זה מרשים לשמוע על ילד שבגיל 12 מתחיל תואר ראשון באוניברסיטה. אם זה מגיע ממקום שזה מה שהילד רוצה וללא בשל לחצים זה באמת פלא, כשזה מגיע ממקום שבו ההורים רוצים שהילד ימצא את כישרונו זה לרוב מביא לתוצאות הפוכות. 

כהורים, אין דבר שאנחנו רוצים יותר מטובתו של הילד, אך פעמים רבות אנחנו משלבים בזה את כל הרצונות שלנו מעצמנו, הפיספוסים שלנו והרצון הפנימי הגדול כהורה לראות את הילדים מצליחים, בדרך אנחנו שוכחים שהילדים שלנו לא כאן על תקן תיקון העצמי. הורים רבים רואים בכישרון של הילדים שלהם פלא, וזה אכן פלא, אך לכל פלא יש את הזמן שלו. מעטים הם "ילדי פלא" ורבים מ"ילדי הפלא" הללו משלמים מחיר יקר מאוד על הכישרון שלהם. יש לי 3 ילדי פלא - לא "ילדי פלא", לשלושתם יש באמת המון כישרונות ובעיני הם מוצלחים (הכי, אבל אני עורכת את עצמי כרגע), רק שאני צריכה כל הזמן לזכור שהם ילדים. אין ספק שלפתח את הכישרונות שלהם זה חשוב, אך בעיני חשוב הרבה יותר לתת להם ילדות מאושרת.

זה לא אומר שצריך רק לתת להם לשחק, ברור שזה אומר שצריך גם לתת להם דחיפה לממש את הכישרונות שחבויים בהם, לפתוח להם דלתות כדי שיוכלו להיכנס דרכן ולגלות, לאפשר להם אתגרים, להעניק להם מקורות ידע, אפשרויות להתקדם, לדרבן אותם, אבל לא לזרז אותם ובטח לא להפיל עליהם את כל כובד התקוות שלנו. לתקוות שלנו יש מקום על הכתפיים שלנו. לכל ילד יש את הנטיות שלו, יש כישרונות שמתגלים עם הגיל והם נכונים יותר לילדים שלנו מאשר הכישרונות הראשוניים שבאו לידי ביטוי. אני תמיד רציתי שהילדים שלי יתוודעו לנגינה ולא היה לי ספק שהעולם הזה יעניק להם המון, זה לא אומר שהם ינגנו גם בעתיד וזה בסדר. הבכור שלי גם כותב נפלא, עולם הדימיון שלו כל כך רחב והשפה שלו עשירה ומגוונת, זה לא אומר שהוא יהיה סופר או עיתונאי או עורך דין. לילדים שלנו מגיע לגלות את העולם, צריך להעניק להם אפשרויות, כדאי לטפח בהם את הכישרונות, אבל לא צריך בגיל צעיר לחשוב כבר מה הם יעשו כשיהיו גדולים. הבסיס שלהם להתפתח נתון בידיים שלנו, הבחירה צריכה להיות בידיים שלהם. והאיזון הזה, שהוא כל כך דק הוא כל כך קשה ליישום, אבל הוא מתחיל, כמו הרבה דברים אחרים, בתודעה שלנו.

הילד שואל ואני מעצבנט - או למה אין עתיד בשמאל?

לפני למעלה מחודש יצאתי עם בכורי להפגנה נגד ההתנחלות בחברון, זו היתה ההפגנה הראשונה שלו והוא היה כל כך מאוכזב כשראה שמספר המפגינים היה קטן. מודה שלא הכנתי אותו, אני מניחה שהוא ציפה להתקהלות גדולה ולתחושת שייכות, זה לא קרה. אז נכון, הוא לא היה בשמלה אדומה וגם לא עם שתי צמות, אבל ה"למה?" שלו מהדהד לי בקצב ובעקביות בנבכי מוחי ולא מרפה. לא מרפה בעיקר בגלל שאין לי באמת תשובה טובה וקצרה, יש לי אחת ארוכה והיא מסובכת, היא לא איזו סיסמא קלילה ותופסת או דמגוגיה שסותמת פיות ומזלזלת בכל בדל של מחשבה חופשית שלא מתיישר איתה. זו בעיקר הבעיה של השמאל, אין לנו סיסמא רב גונית ומעניינת שפורטת על נימי החברותא כמו "זו המדינה שלנו". השמאל יודע שזו המדינה שלנו, הוא שואל שאלות של מעבר, הוא לא צריך עוד חוק לאום, הוא צריך חוק ל"דמוקרטית" אבל רוב הציבור לא שם. וככה אני מסתובבת לי בעולם עם שאלה חבויה ומתגלגלת שלא נותנת לי מנוח אבל נחבאת אל הכלים. סוף השבוע הזה עזר לי מעט לחדד את התשובה, למה? אתם בטח שואלים את עצמכם, ובכן בעיקר בגלל שבסוף השבוע התפרסם ראיון עם בנט ב- TheMarker, זה לא שהוא מחדש משהו, אבל דווקא הטון שעולה מהכתבה (והוא זחוח) ובחירת המילים של בנט מלמדים המון ונותנים, במידת מה, תשובה לבן שלי על למה אין ממש שמאל. 

לאורך כל הראיון בנט סוגר חשבון בקטנה עם כולם, אבל לא מתעמת עם אף אחד. מדבר ברבים, בשביל העוצמה ומחליט לבד בשביל הכבוד וכמובן משתמש במילים הכי עממיות (למשל ג'יפה) כי הוא לגמרי משלנו. ואל תדאגו כי המצב טוב - בעיקר שכל הזמן אומרים דבר והיפוכו כמו צריך לתת פחות מנדט לפקידות ויותר לשרים אבל מהצד השני הפקידות אחלה. וצריך לתת יותר מקום לסטארטאפים ועסקים קטנים אבל בתכל'ס גם המפעלים הגדולים זה חשוב. או כן כולם בממשלה רבים אבל זה יעבור כי צריך לשתף פעולה. או צריך מערכת משפט חזקה ואקטיבית אבל גם צריך לדעת לעצור אותה. וגם צריך רגולציה אבל אולי לא ממש בחמש שנים הראשונות. אהבתי גם את העבודה שהממשלה נותנת בניתוק המחוברים, כי כמובן המחוברים זה ההסתדרות וועדי עובדים ולא חלילה בעלי ההון המסופרים. וכן גם צריך קצבאות והן בוטלו רק כי הטעו אותם. הוא אומר המון ולא אומר כלום, מזגזג כדי שלא יוכלו לתפוס אותו בשום מילה - יושב על הגדר וקורץ לכל עבר. ואם אתם לא מרגישים את השינוי אז תפסיקו לקנות מותגים, זה יעלה לכם בערך 40% פחות, לא לא בבגדים - באוכל. ואם אתם מוצאים בעיה בריכוזיות של הבנקים אז אל דאגה מר "סופר נפוח" יתן רוח גבית לשר האוצר בעוד הוא מגלגל לפתחו את תפוחי האדמה הלוהטים (ולא, לא אלה של ל"ג בעומר), כי כידוע גיבורי על לא מפחדים.

הסכסוך? "לא מעניין ת'סבתא של אף אחד", לפתור אותו לא צריך, נקרא לזה שלום לא מושלם (כי זה באמת לא שלום וזה רחוק מלהיות מושלם), הפלסטינים יכולים להמשיך לעבוד בתנאים שלנו (אפרטהייד כבר אמרנו, תקראו את הכתבה הזו על אפליית ערבים) ומה יהיה בעתיד הוא לא צריך לנבא כי זו נקודת קיצון כדבריו ממש כמו האייפון והשואה (בלי להשוות חלילה ובטח לא בגרמנית!). אבל בסה"כ אל תדאגו, כי בגנון הממשלתי תכף יפסיקו עם מלחמות הערר וחוצמזה "אנחנו חזקים כלכלית והפרמטרים טובים" והכי חשוב בנט אופטימי - אז, אחים שלו, מה יש לדאוג? המינוס שלכם בבנק הוא לא נקודת קיצון בעייתית - תרגיעו, קצת ג'יפה (בחייאת מי עוד משתמש במילה הזו?) וזה עובר.

את ועדי העובדים הוא לא רואה ממטר והוא מבטיח לעשות סדר בעיקר בדברים שכרגע הם לא בתחום שלו, נו באמת גם אני יכולה לשחק בנדמה לי ולהישמע טוב.  גם אין קשר בין ההשקעות בשטחים למצב הכלכלי בארץ וכל מי שקושר הוא אדיוט, אבל שתדעו שמדינה פלסטינית מסתבר תשלוט על נתב"ג וגוש דן (אבל אין מה להיות במתח כשבנט בשטח) וזה יעלה עוד הרבה יותר כסף, אבל בואו לא נקשור כלכלית את השטחים למצב בישראל, רק אם וכאשר תהיה מדינה פלסטינית כי זה כידוע יהיה אסון. וצדק חברתי? אל תשכחו שהכל כבר מופיע בתורה, אז איזו כלכלה? כלכלה יהודית, כזו שתשעבד קצת את הערבים ותעשה לנו שקט כי מדינה פלסטינית לא באמת צריך. 

שלוש פיסקאות הקדשתי לראיון הזה ולמה? כי בנט שכל כך אוהב להגיד "הם מפחדים" יודע כמה הוא צודק. אני יכולה לדבר בשם עצמי, אני מפחדת. אני מפחדת כי בנט וחבריו למדו את השפה ומכיון שאף אחד כבר לא ממש בוחן לעומק את הדברים, בעיקר כי לכולם די נמאס וגם לא קל, הם נשמעים די הגיוניים בעיקר כשנמצאים בתנועה ולא מתעכבים על מה שנאמר לפני דקה. בנט מתראיין מצוין, זורק ותופס ומכדרר (בכל זאת הערב כדורסל - אני מרחיבה את תחומי העניין) ותמיד מצליח להטביע למרות גובהו, בעיקר משום שהוא גם מחזיק את הטבעת, הוא למד מעידן ה"כן ולא" של פרס ועידן "זו לא השאלה" של נתניהו ועושה את עבודתו טוב.

לא, הוא לא מצליח לעבוד על כולם, הוא מצליח לעבוד על מרבית הציבור ולמען האמת הוא לא צריך יותר. והנה לכם הסיבה הראשונה והעיקרית שלשמאל אין תשובה. לבנט יש אג'נדה - הוא רוצה להיות ראש ממשלה והוא רוצה לראות פה מדינה יהודית, לשם הוא מכוון כל הזמן, בשביל זה הוא לא צריך לשבור שום כלים ולא צריך לתת שום דבר, הוא פשוט צריך לרכוב על הגל (כן, תרתי משמע). זו לא פריבילגיה שיש לשמאל. כשבנט מציג את תנאי העובדים הפלסטיניים במישור אדומים וגוש עציון ומסביר שזה פי שלושה ממה שהם מקבלים ברשות זה נשמע בסדר, מי יקשיב לשמאלני שאומר שזו אפליה? מי רוצה לשמוע על אפרטהייד? מי יקשיב על דיבורים בנושא דמוקרטיה אם אפשר להציג את סוריה שוב כמקור השוואה? בעצם העלאת הנושא הפלסטיני במדינת "עניי עירך קודמים עאלק" אתה נתפס כבוגד וזה בכלל לא משנה אם מרצ וחד"ש פועלות יותר מכל מפלגה אחרת בנושא החברתי, זה פשוט לא נספר להם. והערבים (כן, הזועבי'ס)? למי אכפת? אם הם לא מבינים שפה יותר טוב להם (זה הבונטון הכאילו לא גזעני שנשמע כבר שנים) זו בעיה שלהם.

בקיצור, מה שיש לי להגיד לילד שלי כנראה זה שבשיח היום אין לגיטימציה לשמאל, אולי בכלל אין שמאל. כולם קופצים על העגלה היהודית ומתגלגלים לנו יחד בסבבה, לפעמים קצת ג'יפה, אבל לא נורא זה ג'יפה יהודית.


ורק עוד דבר קטן לסיום - ראו בזה דובדבן: 

אתמול הופיע הליברמן ב"פגוש את העיתונות" ויישר קו עם ראש הממשלה לגבי פגישתם האישית של לבני ועבאס "שלא מייצגת דבר, כי הרי גם ציפי הצביעה בעד החלטת הקבינט", וכמו במשחק פוקר - הישווה והעלה - "גם אם שיחקו דמקה זו זכותם". כמה מקטינה ומקוממת ההערה הזו, מזל שהוא לא הציע להם חוג מקרמה. יושבים להם עבאס וליבני בחדר בית מלון בלונדון ומשחקים דמקה בחלוקי רחצה. ככה זה ליברמן, השאלה היא מה האינטרס לדבר ככה על ליבני ועבאס? מי הדליף על עצם הפגישה? האם היתה זו ליבני שמיישרת קו עם ראש הממשלה אבל עדיין מנסה להצדיק את הישארותה בממשלה או לקרוץ למצביעיה כדי להוכיח שהיא לא פרח קיר? במאמר מוסגר אציין שעוד דרך להוכיח שהיא לא פרח קיר היא לתפקד כשרת משפטים, רוצה לומר ששתיקתה של השרה בכל הנוגע לענייני משרדה השוטפים (יו נואו - אולמרט כמשל, אבל אם תרצו אעשה כליברמן אשווה ואוסיף - יוזמת נתניהו לביטול מוסד הנשיאות) היא צורמת ביותר. מהצד השני בכל הנוגע למשא מתן הקפידה לבני על דיסקרטיות אז אולי ליברמן הוא זה שהדליף? בכל זאת הוא נושא את עיניו לראשות הממשלה ושרה סוררת שפועלת בניגוד להחלטת הקבינט מוכיחה, במידת מה, העדר סמכות מנהיגותית. כך או אחרת, פליטת הפה הדמקאית של ליברמן לא תגרום בוודאי ללבני לדבּר, אבל מה שעצוב זה שזה לא יגרום לה ולסיעתה להתפטר ולהתחיל את כדור השלג של הדה-לגיטימציה של הממשלה הנוכחית. אין לה בעיה כנראה עם דימוי שחקנית הדמקה כל עוד זה מגיע עם שלל כיבודים והארכת הזמן השאול של חייה הפוליטיים.

חולה ומתוודה - תנוחם?

הרבה דברים הולכים איתך מקדמת דנא, חלקם נשארים כשהיו, חלקם עוברים סובלימציה (טוב, עידון נשמע מעודן מדי), חלקם מחריפים. הבחירות שלנו יוצרות פעמים את השינוי, עד לבחירה בחינוך הביתי הייתי אדם שונה לגמרי שנע במעגלים מאוד ברורים. הבחירה הזו היתה מקור השינוי הכי גדול שלי, אני הראשונה להודות, האדם הקרייריסטי והממרפק קלות (טוב, דנתי רבות בעניין היחסיות) פינה את מקומו לאדם סובלני ורגוע הרבה יותר (אנחנו עדיין במגבלות השיח של יחסיות, זוכרים? אני לא מהסוג המלחשש שמודה לאימא טבע ומשלים במשפטי זן כל מהמורת חיים ברגעים שהוא אינו עוסק במדיטציה - לשם עוד לא הגעתי). ישנם דברים רבים שאני עדיין מנסה לעבוד עליהם. זה הרי ידוע שככל שהשריטה עמוקה יותר, כך תהליך ההגלדה ארוך יותר. 

אתם בטח רוצים דוגמא - פעם למשל כל כוס שנשפכה על הרצפה היתה יוצרת בי כעס (ואפשר לראות הדרגתיות
- מנהמות וקללות חרישיות, לשתיקות מעיקות ועד לשלב הסיום [כמה שנים מאוחר מדי] - חיוכים וצחוקים כי זה מה שיש). עזבו את זה שהתגובה מהסוג האחרון בריאה יותר לילדים, היא גם בריאה הרבה יותר לי. הכוס כבר נשפכה כידוע, זה מצב נתון, השאלה היא אם לתת לה יותר מקום ממקודם ולא רק בגלל ששטח הפנים של נוזל גדול יותר על הרצפה מאשר בתוך כוס, אלא בגלל שזה לגמרי לא יעיל (עוד שריטה עצמית קטנה) ובתכל'ס זה ניתן לתיקון במעט זמן יחסית, בעוד שהכעס נשאר הרבה יותר זמן ומעיב על כל השאר. אז למדתי לזרום (כן, כמו הנוזל שמטפטף מהשולחן לרצפה) ולצחוק, בעיקר על עצמי. 

שום טיפול בשריטות הצרובות לנו במוח אינו קל, חלקם פשוטים יותר וחלקם פחות, אבל כולם דורשים תהליך די ארוך שמעמת אותך עם כל מיני פינות חשוכות. יש שריטה אחת שעליה אני רוצה להתעכב וברשותכם אקפוץ עליה מיד כמוצאת שלל רב. אני תמיד מנסה להיות טובה בהכל, אמנם השנים קצת עידנו את זה, אבל הנטיה עדיין שם ואנחנו מנהלות מערכת יחסים מאוד כנה, אני והנטייה. הנטייה לגמרי מודעות לשריטות שלי ומנסה כל הזמן לדרבן, זו נטייה שלוחשת באוזן ומנסה לשכנע שאין אתגר שאי אפשר. אך בעוד היא מהסוג של פיטר פן, אני עם השנים בגרתי, בכל זאת כבר אמא לשלושה ואוטוטו בת 40. לכן, אני לוקחת נשימה כל פעם שהיא נשמעת ומזכירה לעצמי לנהוג בסלחנות כי בכל זאת - היא ילדה.  אבל הנטייה הזו להצטיין לא אוהבת לחיות בצל, אור משעשע אותה (בין אם אור השמש או אור מלאכותי אחר - היא לא בררנית), מה שהופך את המאבק בה לאין סופי, קצת כמו מלחמתם בכלא של בסתת ואפופיס (הפגנת ידע במיתולוגיות עתיקות - צ'ק). 

פעם היא ואני היינו אחת, בלתי נפרדות ולגמרי מסונכרנות, התנגנתי לקול החליל שלה ותקופה ארוכה שתינו היינו מאוד מרוצות, רק שאז אני השתניתי. קשה לנהל זוגיות כאשר צד אחד נשאר כשהיה וצד שני עובר תהפוכות, אך מכיון שהמושכות ביד שלי הצלחתי בכל זאת, טיפין, טיפין, לאלף את הסוררת. קל זה לא היה, בהתחלה הייתי מוצאת את עצמי מתווה את הדרך אך מגיעה שוב לנתיבים שהיא אוהבת במיוחד ונסחפת. זה קל להיסחף לכיוונים המוכרים, הרבה יותר קל מאשר להציב רגל מהוססת בנתיב חדש. ובאמת, הנטייה שלי אף פעם לא הייתה מהמעצבנות, לא כזו שמשוויצה לך בפרצוף ועושה אותך קטן, נטיה שדורשת מעצמה ועל קו הסיום מחייכת חיוך קטן של ניצחון פרטי לא יוצאת במחולות מעצבנים של ניצחון למורת רוחם של הסובבים. אבל השינוי הלך ותפס והיא נשארה בשלה, מה שהצריך אותי לעיתים לחכות לה, רק כדי שלא תרגיש בודדה ותחפש לה אובייקט אחר, בכל זאת נקשרתי אליה בעבותות של יחסי אהבה-שנאה. 

היום היא יודעת היטב את מקומה, סוררת וחמקנית אך מוגבלת בתנועותיה ובעיקר בליחשושיה. יודעת שאני כבר לא ממש שם בשבילה ומסתפקת במעט החבל שאני עדיין נותנת, כדי שלא תרגיש לחלוטין בלתי רצויה. שתינו בסדר עם המצב החדש, לפחות ככה זה נראה. אני משתדלת לעשות את המקסימום שאני יכולה רק בלי כל הלחץ שמסביב ויודעת שגם שזה לא הכי טוב, זה עדיין הטוב ביותר בשבילי והיא? היא ממשיכה לדרבן בשלווה, אבל נראה שהיא כבר מצאה את נקודת המדיטציה שלה ולכן היא פעמים רבות רק מרחפת סביבי ענוגות ולא מדברת, כך שניתן לראות בזה רק טוב.

ולמה אני כותבת את כל זה? כי אני חולה ואם יש משהו שבאמת אני לא יודעת לעשות זה להיות חולה. כדי שאשכב במיטה ואנוח אני צריכה שהחום יכריע אותי עד למצב של הזיות. וזה לא משנה שאני יודעת שלנוח יזרז את ההחלמה ושאני עושה לעצמי רק רע. ודווקא ברגעים האלה, הנטייה שלי שותקת, היא לא מדרבנת אותי להיות הכי טובה ולנוח, היא לא מלטפת את מצחי ואומרת לי "די לך, שכבי לנוח" היא כנראה נחה בעצמה ולי היא לא אומרת דבר. וחבל שאחרי כל כך הרבה שנים דווקא במקומות החשובים היא מזייפת. ואני? אני הייתי צריכה ללמוד, אמנם חוסר היכולות של להודות בכאב או בחולשה יוצר הרבה אנקדוטות משעשעות לכתיבה וגם יעיל במידה רבה לשבירת הקרח כשאין על מה לדבר, אך לעשות טוב בחיים האמיתיים זה אף פעם לא עשה. כי כן זה נורא מצחיק לספר על כל הדברים שעשעיתי עד שהתמוטטתי, זה בעיקר מצחיק כמו הבדיחה הזו על זה שלא לומד משום דבר וממשיך בטעויות שלו כאילו החיים לא הסבירו לו את זה שוב ושוב לאט ובסבלנות. כנראה שיש דברים בהם לא אצליח להגיע לנקודת השינוי. טוב נגמרו לי כל הטישיו שהבאתי איתי למרפסת. כנראה שאין מנוס מלהכריז שלעכשיו לפחות, זמננו תם.

חוצמזה, חולה-חולה, אבל מי יכין שניצלים? שניצלים זה לא בישולים, זה בקטנה. כן, גם כשחולות, בכל זאת - אמא, אם הייתי אבא בטח הייתי מזמינה פיצה. אבל פיצה מוזמנת זה לחלשים. אוי יופי, תראו מי התעוררה....

Homeschooling and the social dilemma - not what you thought

Well, it's true, I declared over and over again that I am a true rebel, thus I write what I want and when I want to. however:

 A. I have become addicted to popularity, and the increasing numbers of blog entries, especially when I write about homeschooling has become my favorite upper.

B. My inherent kindness forces me to acknowledge the many questions (number not to be published) that the issue of homeschooling is raising.

Those reasons give me no choice but to continue what I have started, though it is more than possible that my next blog-posts will discuss totally different issues. Discussing homeschooling while kids are tortured in Israeli intelligence forces' basements, or left in the middle of the night on roads some 10 miles away from their homes, people starving, hundreds of burned olive trees and our PM is looking into a new nationality law, feels somewhat like avoiding real life issues. Homeschooling is a privilege. like every privilege it derives of decisions, choices and concessions of the one hand but brings along freedom and a sense of satisfaction.    

But the suspense is killing you (I don't mind if it's not true, play along) since I haven't shared with you the subject of today's post (drum roll, trumpets - my cue) - today is all about socializing. It seems like socializing and homeschooling is a big issue and for all the right reasons. I am often asked about it, since the main objection of people from the outside is this issue. I totally understand that, only I don't believe it is a truly valid argument. I often get remarks like "people should send their kids to school, at least for the social skills they get there". Let me start by saying that it saddens me since school is not all about socializing, it's main purpose is knowledge (I am not planning on talking about socialization for here in Israel it is mixed with indoctrination). Kids need to socialize, I'll give you that, they need other kids, they also need their peers for personal development as well as the development of their social skills and behavioral norms. The unsupervised interaction between peers is important, but does it really happen in school when even breaks are supervised - it does yet it takes new forms.  

I'll start by saying that the issue of socializing is deep and vast and therefore I have to cut it short. I can't afford loosing you, so prepare yourself for just a taste (note to self - is a book in order?)

The more the merrier? 
There is no doubt that the peer group in school is tenfold larger than in the homeschooling community. only it's not the point, the point is do they have enough kids to socialize with and the answer is yes, at least for me. I once heard a sentence, that still runs in my blood stream, from a kid who left school and started homeschooling: "you have company in school but friends you have at home". 

As parents we emphasize our kids socialization process and for all the right reasons, this is their ticket to society. However, could it be  that we're simply glorifying the social impact of school? Granted, there are many kids in school, but how many of them are true friends if at all? Do kids need the crowd or do they need friends? and what does it mean - need? and who is to say what is the exact number of friends a kid needs? I can give myself as an example (surprise, surprise) - as a child I was very popular, and had a good relationships with most of my classmates, but my tendency was always to be with my small group of good friends, already in elementary school and moreover as I grew up. Even today, as an adult, I tend to get along, but my friends' cycle is carefully limited by choice. 

Surely, kids need to be with more kids, but do they need the full blown mass of kids found in schools? I'm skeptical. Obviously there are those who have no problem what so ever with that and they are like fish in the water, many will find their own niche of friends and some will go unnoticed and  their number is larger than we care for. They are hurt, but most parents see it as an opportunity to grow, as for me I'm quite sure this is not the case. Struggling while feeling alone can cause a kid tons of pain with nothing to gain, it's not a socializing vaccine, but rather a very hurtful state of mind.   

Meanwhile, back at the homeschooling zone - Usually home-schooled  kids aren't lonely, surely there are "lonely rangers", but they can be found in any group of people, and I don't have the figures to back me up on this. Generally, home-schooled kids are raised in families that are fully aware to both the benefits and and the down sides of their choice. Thus, they do their very best to cut their loses short and therefore socializing is high on their priority list. I can only speak for myself, but I know that many homeschooling families do the same. This is the reason why homeschoolers go to morning gatherings, classes (usually given by a paid instructors or sometimes by one of the parents), workshops, excursions or one-on-one meetings with friends. Each one of my kids has a core of friends, more or less the same group age, that they see on a weekly basis and they are their peer group and of course their friends.  

It's more than that, because they also have many opportunities for a multi-age activities, which is also very important. While in school, though there are divided to age groups, the interaction between them is very limited and usually it's not their initiative, but part of a sporadic decision of the school's staff. If you'll stop for a minute and think of your adult relationships, you'll notice that not all your friends are your age, simply because life doesn't work like that. As adults we are always interacting with people from different age groups and we most definitely do not choose our friends according to their year of birth.  

In most schools, kids' interaction is birth-year oriented, so are the daily activities and even during their free time (i.e. breaks) they tend to interact with their class mates and so the age "compartmentalization" is a done deal. Need I state again that this is very unnatural to the human tendency of socializing? Multi-age is crucial to humans no matter how old they are, and moreover for kids - youngsters playing with older kids will imitate their behavior and learn "new tricks", older kids playing with younger tend to take responsibilities, learn to yield, practice patience and learn true leadership. When a kid has the opportunity to practice this vast spectrum of developmental stages his benefits are countless. and I said nothing about brotherhood (well, that's because I already wrote about it, alas it is not translated - excuse me for that).   

Creating norms?
Yes, it's a well known fact that within the social fabric, norms are formed and transferred (behavioral, clothing, social codes, consumption principals, language and more), they are both positive and negative. Today in our global village, through TV, electronic devices and internet you can stay connected and even belong with out stepping outside your doorstep, but it's not the same now is it? I'm not so sure, but I'm ready to agree. Looking today at the Israeli reality inside the school and out, I see many norms which I simply can't favor, such as - over commercialism (and all those trends agents that locate social "leaders" or stand outside the school fence and hand out "freebies"); tendencies to be very judgmental, cursing (as a way to communicate), violence, social banishment, sex, sexuality, porn, drugs, alcohol. and all in long exposure. True, in many ways, most of the above were always there - part of the human behavior since forever, but they are far more problematic today due to our advanced technology, which has both positive and negative effects.  

Meanwhile, back at the homeschooling zone - I will start with a personal example - my eldest suffered (past tense - yeah!) from a skin condition which made the skin on his hands peel. Not gonna talk about the pain and the true disability, but it also carried an aesthetic issue with it. The behavioral difference between his home-schooled friends and public school friends was unbelievable. While the first were never judgmental, always loving, caring, asking, and the latter were usually judgmental and sometimes resorted to out-casting him, yes as cruel as that. He was measured by the look of his hands, all was forgotten. The behavioral difference is almost unbelievable, since the two groups are similar in many aspects and the main difference is school vs. homeschooling, asking what might be the reason for this behavioral gap is somewhat rhetoric, or even redundant. 

People around me usually explain that values and norms are rooted at home, which is true, but it also wrong. I know many kids that behave differently near their parents and when unsupervised. For years I have been told that kids are naturally not kind, and given "Lord of the flies" as the immediate evidence, well excuse me for not buying it. Kids are kind by nature, I see it in every kid I know that is not part of the public system. Sex, porn, drugs and alcohol are not only the system's fault, it is also because of the way we parent and the example we give (I know I've talked about it before). the fact that it also exists inside the system, are yet just another reason to raise my kids at home. I believe these are issues that kids need a gentle and wise exposure too, one that suits their age. Not taking these norms seriously and thinking that they are well protected from it since they know better is no solution.  

Since this post is getting long, and I already promised a series of posts on homeschooling, I'll try and cut it short (well, shorter cause i can go on forever). I fear that as individuals we became accustomed with the form the school system shaped, though it is not the way we want it to be. We're trying to minimize the downsides and maximize the positive sides. I'm taking the liberty of using a cliche - it's a dissonance, and we are looking for ways to cooperate with it rather than saying no more - it's the easy way out.  

Bottom line is that we need to create a change, change comes with awareness. school by itself isn't a bad idea, only it's application as we know it is wrong. Schools were designed to prepare our kids to be responsible, knowledgeable and productive citizens. Most of the parents (well here in Israel that is) agree that our system is failing miserably in the field of knowledge, skills and moral values, however they tend to agree that the social skills are taken care of. and to that I say "oh, really?" only I seem to perceived as a rebel. 

What I do know is that as an adult, I choose my friends and I do not try out my social skills just for the challenge, our kids do not need to do it either, challenges are everywhere. Socializing is not a general thing it derives of character and personal preferences, and it's the same for adults as it is for kids. Our wish that our kids will be fine socializing with people they do not necessarily want to socialize with, isn't the point here, even if we just want them to be stronger.

Next time you feel like asking about socializing in homeschooling, think again about socializing in school and than tell me if this is the right way of teaching them what socialization is about. you already know that i came to the conclusion that it's not. Ever since my eldest was 12 months old, i was told that since he's with me all day he'll never socialize. Lo and behold, I must tell you that all three of my kids are friendly, connects freely, socializes wherever he is and not isolated, not for a minute.  

Yes, socialization is very important, but is should be examined with care and thought. I'm not saying do not send your kids to school, not judging is not for a second. But I'm being judged, usually because of plain ignorance because people truly believe that homeschooling contradicts social aspects. I'm not sure the school system as we know it today is doing such a splendid job, I'm not sure that the socialization system really benefits our kids. sometimes we are so caught up in a concept that we forget the first rule - always second guess and be skeptical - examine carefully and choose wisely, but never just give in to the template. Templates are not made for humans...   

הצד הסקסי של האזרחות - פוסט כפירה וקריאה להומאז' הורי של ליזיסטרטה

קבוצת נערות נפגשת לידי לפני שיעור מחול, הן כולן נרגשות ומספרות חוויות מבחינת הבגרות שלהן באזרחות שנערכה כמה שעות קודם. גבריאל גרסיה מארקס אמנם מרתק, אבל אני קולטת שאני כבר לא קוראת אלא מקשיבה. לא אצטט כי זה לא לעניין וגם לא תמללתי, ניסיתי להיות חרישית כמו הפנתר הורוד. הן כבר לא ממש זוכרות את החומר והמשותף לכולן הוא שכבשאלה אחת לפחות, פנו בפניה אישית ונרגשת לבודק/ת, בה הפגינו ידע הקשור באופן כללי לשאלה שמסביר מדוע השאלה היתה בלתי פתירה לאור הידע שלהן. הן ניסו להשוות, אבל עצוב היה להבין עד כמה הן באמת לא יודעות את החומר ועוד יותר גרוע כמה הן לא מבינות איך הכל מתחבר יחד והסלט שהיה להן בראש היה כמעט בלתי פתיר. קשה היה לי לעמוד מהצד ולא לגשת להסביר להן, מהקצת שהן עוד זוכרות מה המשמעות של כל זה, בכל זאת תואר שני במדע המדינה. אבל עצרתי את עצמי, אני מניחה שטוב שכך.

וכמובן שישר חשבתי על כל אלה שמאמינים שהטיעון "ומה עם בגרויות?" הוא בכלל חשוב. תרשו לי לומר שעושה רושם שבגרויות זו לא ממש הבעיה. הבעיה היא שהילדים שלנו לומדים בבית הספר בעיקר את החומר למבחנים כי הכל מושפע מרמת ההישגים שלהם, אבל חוסר המשמעות של כל זה מביא אותם להיות בעלי אופקים מאוד מצומצמים. כדי לעבור בגרות אתה לא צריך יותר ממספר ימים נקוב, כל נושא וזמנו, לרוב אתה אפילו לא באמת צריך להבין אלא רק לשנן. זו סיבה מצויינת שהלמידה היא לא משמעותית, הרבה משתנים צריכים לחבור יחד כדי שבתיכון נמשיך להתעניין במקצועות הלימודים בעוד ההורמונים משתוללים נואשות. כדי ללמוד באמת אנחנו צריכים להסתקרן מהחומר, לרצות לחקור אותו. עניין יכול להתעורר בשל הרבה גורמים חיצוניים, אבל הלמידה כשהיא מגיעה, היא מגיעה מבפנים. חשבתי קצת על הבחינה באזרחות, כולנו יודעים כמה דל הידע באזרחות של מרבית בוגרי התיכון, כמה מעט, אם בכלל, קיימת מודעות אזרחית. הרי דווקא אזרחות היא מקרה מבחן מובהק של כישורי חיים, זה אמור היה להיות הגיוני שרוב התלמידים ירצו ללמוד אזרחות כי זה חלק חשוב בחיים, או לפחות אמור להיות. אזרחות, אם תרצו, נועד להיות מקצוע בעל אחלה סקס-אפיל.

אני לא באמת צריכה להסב את תשומת ליבכם
לקשר הקלוש בין אזרחות לשאלה הזו, נכון? 

במקום זה הפך מקצוע האזרחות למקצוע שלא הרבה תלמידים רוצים ללמוד, אבל הוא חלק מלימודי הליבה אז לומדים ונבחנים ושוכחים. יש המון שיטות ללמד אזרחות, אחת הבעיות העיקריות בלימודי האזרחות היא שמשרד החינוך שם דגש גדול יותר על אינדוקטרינציה של התלמידים, על אתוס יהודי וציוני ועל מדינת ישראל כמקרה יחיד. זו לא מהות האזרחות, ברור שיש ללמד על ישראל. אבל אזרחות היא נושא נרחב הרבה יותר -פילוסופיה מדינית, סוגי משטר, זכויות אדם וכיו"ב. שיעורי האזרחות היו אמורים להיות חשובים, לא כדי לעשות עוד נפשות לרעיון הציוני אלא דווקא להציג את המושג אזרחות בראש ובראשונה במושג הרחב שלו לאזרחי העתיד ולציבור הבוחרים הצעיר. אבל לא את זה הם לומדים לעומק, אלא עוד נדבכים של ההיסטוריה הישראלית - זה לא שיעור אזרחות, זה שיעור מולדת מורחב. החשיבות שיש לבית הספר כמעצב התודעה של אזרחיה הצעירים של המדינה היא אדירה, אי אפשר להתלונן על ציבור רחב שהוא חסר תודעה אזרחית. זה לא יכול להיות אחרת כל עוד הם נשארים בבורות אזרחית שמסתכמת במשפט האקסיומי "מדינת ישראל היא הדמוקרטיה היחידה במזרח התיכון וצה"ל הוא הצבא הכי מוסרי". והנה לכם פרשת אדם ורטה all over again. חיפוש קצר בבלוג שלי ייתן לכם מספר פוסטים בעניין הזה ואני אואיל לתת לכם בחן גם קישור לאחד מהם. 

אני זוכרת שכסטודנטית בחרתי קורס של מדע המדינה וכבר אחרי השיעור הראשון לא הבנתי איך מה שלמדתי בבית הספר נקרא בכלל אזרחות וכמה היה לי עצוב על כל הזמן הזה שלא חיברתי כל כך הרבה דברים שהיו צריכים להיות לי ברורים מאליהם. אני ממש זוכרת את הרגע, שבו באופן קסום פתאום הכל התחבר לי בראש ונראה כאילו זה לא היה יכול להיות אחרת וכמעט דפקתי ת'ראש כשחשבתי כמה בקלות זה היה יכול לעשות לי את כל ההבדל בבית הספר. אחר כך כאמא בחינוך ביתי, חזרתי לרגע הזה והבנתי שכהורים יש לנו שתי אפשרויות, האחת היא להבין את הטעויות שהמסגרת עשתה איתנו, לדעת שהיום המצב חריף יותר ולכן לנסות לתת לילדינו את התיקון שמגיע להם במציאת אלטרנטיבות (בתי ספר דמוקרטיים/אנטרופוסופיים/מונטסוריים/פתוחים, חינוך ביתי וכיו"ב) והשנייה היא להמשיך לקבל את זה ולקוות שמה שאתה נותן מהבית יאזן. טוב, אני לא צריכה להזכיר לכם מה אני בחרתי. אני באמת חושבת שלילדים שלנו מגיע יותר ושאסור לנו להסכים, כהורים, לקבל את מה שהמדינה נותנת. זה לא המורים שצריכים לשבות, אלא ההורים. רפורמה במערכת החינוך היא לא שינויים קטנים, היא לא בואו ניקח ריטלין לפני כל ישיבה של שלוש שעות ומעלה (ואם צריך אז גם פחות), היא לא קמפיין יקר ומיותר שנועד לשפר תדמית מבלי באמת לשנות יותר מדי. אנחנו באמת צריכים לדרוש יותר עבור ילדינו והוא לאו דווקא מצריך יותר השקעה כספית, אלא אם כן יוחלט על קמפיין (הייתי חייבת).  

במקרה הבוקר קיבלתי מחבר את הסרטון הבא על מיזם בית ספרי אמריקאי שנשמע לי כמו בית הספר האולטימטיבי של ההווה (אני לא אוהבת את ההגדרה "עתידי", זה לגמרי כאן) alt school. ברמה מסויימת אני יכולה להזדהות עם מה שקראה לו המרואיינת "זה כמו חינוך ביתי קבוצתי", בטח מבחינה רעיונית של מהי למידה. ועכשיו אני חוזרת להתחלה, למידה חייבת לבוא מתוך עניין וגירוי, אחרת היא מתרחשת באופן מלאכותי בלבד. וכן, ברור שגם במערכת משהו נקלט, אבל האם זו באמת הנקודה? הקלישאה החבוטה אך הנכונה ש"חיים רק פעם אחת" מתנגנת בחיינו כמו מנטרה, אבל לתת לילדים שלנו 12 שנה שרובן המכריע משעמם ומייבש רק כדי שמשהו ייקלט לא נשמע לכם מעט כמו אוקסימורון? (יו נואו, נגיד "שפל צמרת"). וזה שבדרך הם יכנסו לאמ-אמא של הקופסא ולא ילמדו לחשוב מבחוץ?הבעיה לא בחינות הבגרות, את זה פותרים בקלות, הבעיה היא שבית הספר לא רק שלא מלמד אותם מספיק, הוא משניא עליהם את הלימודים ועל זה הם עוד אמורים לקבל ציונים.

לא יודעת, זה לא ממש נראה לי נכון. אנחנו אחראיים על הילדים שלנו והידע שנלמד בבתי הספר זה לא הידע שכדאי היה שיירכשו ולכן הגיע הזמן שנפסיק לנסות, כל אחד בדרכו, לתקן את מה שהם מקבלים מהמערכת אלא לדרוש מהמערכת לקחת אחריות. זה לא באמת המורים או המנהלים, זה סדר עדיפויות מדיני מעוות, אנחנו משלמים עליו מחיר ונראה שאם נמשיך ככה הילדים שלנו ככל הנראה ישלמו מחיר גדול עוד יותר. את המועדון הזה אני לא קוראת לשרוף, אבל יש שתי אפשרויות או שמתישהו יגיע בדרך פלאית איזה שר חינוך חזק ובעל אג'נדה ברורה ורצון להפוך את הסדרים כדי להתאים את מערכת החינוך למאה ה- 21 (תסתכלו מסביב, אין פרסונה כזו בשטח) או שההורים יבינו שזה הזמן שלהם ליצור את השינוי, המורים הם השותפים הטבעיים למאבק הזה ושני אלה יחד יכולים לכופף את המערכת. כן, זה תיאור נאיבי, כן יש המון אינטרגות היסתדרותיות ומאבקי כוחות, הכל טוב ויפה, אבל אי אפשר ליצור את השינוי הזה בלי מהפכה אמיתית בתודעה ההורית. לא יודעת אם אני באמת מציעה להורים לקום בבוקר ולבצע הומאז' לליזיסטרטה של שביתת תלמידים עד לרפורמה כוללת של מערכת החינוך, כנראה שלא, אבל מישהו בוודאי צריך לקחת את הכוח האדיר של כל ההורים גם כצרכני משרד החינוך וגם ככוח במשק ולהבין שעם מיליוני הורים לא מסתבכים.   

4 ימים בלי פוסטים - הדרמה, ההשלמה והסוף הטוב

בשישי בבוקר הייתי שאננה, לא יכולתי לדעת כי תוך שעות ספורות יתהפך עלי עולמי, כן, כן ממש כך (טוב אני חובבת דרמות ואתם יודעים שבתכל'ס אני אולי מתלוננת אבל החיים שלי דבש). בבוקר שישי קמתי מוקדם כדי להספיק לקדם את מיזם התרגום השבועי שלי ולתרגם את אחד הפוסטים. קפה ויצאתי להיפגש עם חברה בנמל תל אביב, מכיוון שזה אירוע שלא קורה כל יום, הייתי שמחה ומאושרת בחלקי. מזג האוויר היה מושלם, מוסיקה טובה ונהיגה נטולת פקקים. מפגש מרגש, שיטוט בנמל, מציאת מקום ושיחות מצויינות של שתיים שלא צריכות הרבה כדי להתחיל בשיחה ולא לסיים אותה עד שהמציאות מאלצת אותן להתקדם הלאה. אפילו הספקנו לעבור בחנות לבגדי ספורט, שם לוטף לי האגו נואשות שלא במתכוון כיוון שהבגדים היחידים שהיו טובים לי היו ממדור בגדי הילדים (שום שיקול עריכה לא יגרום לי לוותר על המשפט הזה, שתדעו). חזרה הביתה - ילדים, סופר, אתנחתא לקפה שמובילה מיד לזמן כתיבה ואז זה קרה. לא היתה לי שום הכנה. לא יכולתי לדעת שזה עומד לקרות. האופציה הזו, חרדתית ככל שאהיה, לא עלתה במוחי (המוכן לכל דבר) מעולם. אבל זה קרה. המסך החשיך. פתאום. החשיך. זהו. 

אוקי, אולי אתם לא מבינים את גודל העניין. restart. כלום. המחשב מרצד לרגע ואחר כך שום דבר. ברציונאליות, שלא במקומה אך כזו שמעידה על איפוק, אני מוכרת לעצמי שזה בטח נורת מסך או משהו וזה יעבור. פונה אל הפראמדיק של הבית. הוא בוחן את העניין ומגיע למסקנה דומה. אין מאמצי החייאה אך לשמחתי גם לא נקבע מותו בטרם עת של הלפטופ האהוב עלי, מושא סודותיי הכתובים (טוב זה לא נכון, אבל לגמרי רומנטי - דיון פנימי בזמן עריכה). חוזרת לנשום, מעט שורקנית, אבל מקבלת את הדין. טוב זה לא הולילנד ואני לא אולמרט ואין כאן עירעורים לעליון. שישי בצהריים, רק בראשון יקחו אותו למעבדה. בינתיים גופתו מונחת אחר כבוד על המזנון (מה רציתם שאני כתוב שידה? זה מזנון. זה יפה. זה מעוצב בקווים נקיים וזה קוראים לזה מזנון, גם אם אני נשמעת פולניה ולא, אין על זה מפיות רקומות) כתזכורת תמידית למה שיכולתי לעשות, אבל לא. 

4 ימים (ניד עפעף במונחים של 6 שנים בפנים - די, הייתי חייבת), 4 ימים ללא פירסום פוסט, ללא כתיבה ואני כבר התמכרתי ולא ראיתי שום סיבה אמיתית להפסיק עם זה, ארורה תהיה הקדמה הטכנולוגית. מילא, לכתוב אפשר על דף, אך אי אפשר להעלות לבלוג. בכל רגע נתון יש מישהו על המחשבים האחרים בבית וכשאין, לך תכניס את כל הסיסמאות שלך ותשנה לו הגדרות. שום דבר טוב לא יכול לצאת מזה. מה שכן, 4 ימים אחרי, הבית מסודר, חלקים שהיו צריכים סידור מאסיבי קיבלו תשומת לב, 2 ילדים חולים הבריאו, והנה אני כותבת ושום דבר לא קרה. אם להודות על האמת, המשכתי בכל יום לבדוק את מספר הנכנסים לבלוג ולא היה יום שהבלוג נשאר מיותם, להפך, לא היה יום בו מספר המבקרים היה חד ספרתי, אפילו קורא פלסטיני נכנס אל הבלוג ואל תנפצו לי את זה עם תהייה נוסח זה בטח קורא מהתנחלות, זו לא אופציה. זאת אומרת וודאי שיש אפשרות שקוראים אותי גם בהתנחלויות, אבל בואו נודה על האמת - זה די קלוש. לא אתן לכם את האשליה שמלווה אותי בהגרעין הזה של אינטראקציה בין בני אדם היא זו שמביאה עימה את בשורת השלום, למרות המנהיגים 

וכמה דברים כבר קרו בזמן הזה - כמובן שהיה לפיד ונתניהו ואולמרט ועוד ועוד אבל הכי חשוב זה שהציעו לי להנחות מעגל הורים בנושא למידה בחינוך ביתי (כן, זה מוטיב חוזר ה"אני" הזה ויפה ששמתם לב). לא יכולה להתחיל להסביר לכם עד כמה זה מרגש, אבל הנה כבר התחלתי. נותן מן תחושה כזו של דברים שמסתדרים, כמעט כמו תחושת הסיפוק כשסידנו את שולחן הלימודים של הילדים במשך שעתיים ולא רק שהם לא התלוננו, הם אפילו נהנו גם מהדרך וברור שמהתוצאה. טוב נו? מה ציפיתם? הלא אתם יודעים שנקיונות הם לגמרי השריטה שלי, זה לא שעכשיו אני צריכה גם להסביר את זה, אתם האזור הבטוח שלי. כך או אחרת, בהתחלה לא הייתי בטוחה שזה משהו שנכון לי לעשות, מזל שמי שהציעה לי היא גם חברה (מהסוג המהמם, אם הייתם מוכרחים לדעת) שידעה איך לדבר אלי כדי שאבין שזה בהחלט השלב הבא.

התקופה האחרונה, שעוד לא הסתיימה אם הייתם מוכרחים לקטוע, של כתיבה על חינוך ביתי היא מעוררת בצורה מופלאה, ולא רק בגלל התגובות המעודדות מכל עבר, אלא בעיקר שיש בזה מהחשיבה מחודשת על הדרך. פעמים רבות, אנחנו עושים דברים באופן אוטומטי וממשיכים בשגרת חיינו מבלי רגע לעצור ולחשוב בדיוק עליה - על השגרה, מכל צדדיה - הענוגים ואלה שלא. הכתיבה הזו תוך כדי תנועה, לא רק מייצרת שיקוף, היא מייצרת הנעה - מה שמעצים את תחושת הסיפוק. בכל מקרה חלפו ארבעה ימים והנה ביום החמישי אני מפרסמת. פוסט קצר שנועד רק להגיד שהדרמה נגמרה, אני חוזרת לכתוב, יש לי הרבה נושאים ולמען האמת - ממש התגעגעתי. וסליחה של הפוסט שבעצם לא אמר יותר מדי, אבל הוא מן תפילת הודיה שכזו. על הבלוג, על הלפטופ ועל זה שאתם עדיין קוראים אותי.

לרגע הרגשתי אירופה. עבר.

לרגע אחד הפציע פתאום הגשם, גשם קטן כזה של מאי, קצת עצבני אחרי כמה ימי קיץ לוהטים, מבקש להזכיר שיכול להיות יותר נעים, אבל לא יהיה - זה רגעי. הרבה פעמים שוטף אותנו מאי לרגע אחד בגשם, בעיקר בשנים בהן החורף כמעט לא הורגש.

ופתאום הרמזורים לא עובדים, הפקקים משתרכים, הציפצופים מתרבים, העצבים גואים. תלונות על מבול באמצע מאי. וכולו מה? גשם. 3 אותיות, משקע נוזלי ושקוף שנופל מהשמיים ומרטיב את היבשה. זה לא מבול, זה מלקוש. היורה מורה על תחילתו של החורף והמלקוש על סיומו. השנה זה מלקוש עם הצתה מאוחרת, אבל מים וניצוץ זה תמיד מתכון לא יציב. הוא ביסס את תפקידו כגשם אחרון לפני עונת הקיץ היבשה והוא בכלל לא מביא איתו תקווה, רק הקלה רגעית ואינסוף תלונות של כאלה שעוד רגע ישנאו מחדש את הקיץ ויבקשו שכבר ירדו הטמפרטורות ואולי אף ישוועו לקצת גשם.  

כי בתכל'ס פה במזרח התיכון אין באמת אביב, אנחנו רק אוהבים לקרוא לו ככה, זה עושה יותר נעים ומרגיש קצת כמו אירופה. נורא כיף מדי פעם להרגיש כמו אירופה, רק שאנחנו לא ממש שם. אפילו די רחוקים, גם אם נביא בחשבון את מדיניות השמיים הפתוחים. אפילו עם גביע אירופה לאלופות, ואפילו עם האירוויזיון, ואפילו ואפילו כאן זה לא אירופה. אבל מה זה כאן? אני לא ממש יודעת. הכי קרוב ללימבו שיש בעולם המציאותי.

האפיפיור חושש לקראת הביקור בישראל בשל פשעי השנאה? אני במקומו הייתי חוששת הרבה יותר מפגישה עם צמרת המדינה. בשנה וחצי האחרונות הצליחה הממשלה הזו, יותר מכל ממשלה אחרת להחדיר בי פחד קיומי מהחיים כאן. שום טרוריסט מתפוצץ לא הפחיד אותי כמו השילוש נתניהו, בנט, לפיד ומעגל חבריהם המחזיקים מחרים אחריהם - פירון, אריאל, אדלשטיין, אהרונוביץ'  וכן, אפילו ליבני. עזבו אתכם מהפיצוץ במשא ומתן עם הפלסטינים, גם אם רגע נתכנס רק בתוך הבועה המכונה ישראל ואפילו אם נשכח לרגע מההתנחלויות, טוב לא באמת נשכח - אשכרה נעשה לחוץ לחיות פה. ראש ממשלה שלנו הפך למייהד ובעודו מקדם את חוק הלאום, עולה החשש שהוא מעוניין להכפיף את מערכת המשפט לגמרא ולהחזיר את לוח השנה העברי למעמדו הרשמי, וגם אם זה עורבא פרח, עובדה שאנחנו מאמינים שזה בהחלט יכול להיות אמיתי.

לא זה לא אירופה, זה לגמרי המזרח התיכון, התקווה להקים פה מדינה מתוקנת נוזלת כמו איפור קמח אורז  וקומודורי כחול משחקן תיאטרון קבוקי שנמצא כבר שעות על הבמה תחת תיאורה רצחנית. מתהדרים באומת הסטארט אפ, אבל בינתיים תלמידי בתי הספר מקבלים ציונים בתחתית הדירוג, כח הקניה של כולנו יורד, אירגון הבריאות העולמי מזהיר שאנחנו מדינה מזוהמת, האלימות גואה, המשטרה מכסתחת, הגזענות חוגגת, השלום מתרחק ואין ממש דמוקרטית, יש בעיקר מיוהדת. ברוכים הבאים לישראל 2014, המקום שבו הסטארט אפים שועטים קדימה כי יש גניוס וכל המדינה צועדת אחורה כי יש ממשלה מפגרת. ועוד לא אמרתי מילה על חגיגות העצמאות בהתנחלויות שם ילדים עטו שכפ"צים וזרקו בחדווה רימוני הלם משומשים, אבל אסור להשוות. הסתה יש רק בצד השני, אצלנו כולם סבבה, מכשולי צמיגים זה הכי אירופה, כבר היתה פניה מיורודיסני, הם רוצים גם מתקן צה"לי מלבב לילדי אירופה שרק רוצים להשתובב. 

אני לא יודעת מה אתכם, אני קוראת עיתונים לאורך היום ונחרדת, נחרדת מהמחשבה שיש משהו שמקשר אותי לאנשים שקוראים עליהם בעיתון או שכותבים טוקבקים באתרים, או שיושבים בממשלה הזחוחה, המנותקת אך הכל כך יהודית וגאה שלנו. הפער בין הידיעה שזה המקום שלי וההבנה שזה לא מתקדם לשום מקום טוב מכניסה אותי ללחץ. אם ככה זה היום וכנראה שזה לא ישתפר מה אני משאירה פה לילדי? דרכון גרמני, אני מרגיעה את עצמי. זה הכי אירופה שיש.

בינתיים הערב שוב הוכחנו שפה זה לא אירופה. לא ראיתי את האירוויזיון, אבל אחרי שלא עלינו לגמר, החלטתי לראות את השיר הישראלי. אם אני אגיד ש- we don't beat from the same heart זה יהיה לגמרי מדויק. עלתה בחורה בלבוש סאדו-מאזו וקול שהזכיר בצורה חשודה את אדם (שזה כבר מכעיס שבגללה נזכרתי בו), חרא כוריאוגרפיה ושתי רקדניות עלובות. ואתם באמת חושבים שלא עלינו כי כולם אנטישמים? לא נראה לי. כן, יכול להיות שיש שיקולים זרים, יכול להיות שהשירים האחרים היו לא פחות גרועים, אבל גם שלנו, פייס איט. 

חוזרת לגשם של הבוקר, זה הכי אירופה שהיה לי היום.  כי אחרי פסח, יום השואה, יום הזיכרון ויום העצמאות שהרגישו רותחים כמו הגיהנום, בתכל'ס קצת גשם לפני עוד כל כך הרבה ימי חום צריך לעשות לנו רק טוב. במקום זה אנחנו בעיקר מתלוננים, זה בטח גשם אנטישמי ושונא יהודים. יש לנו כל כך הרבה סיבות להתלונן, באמת, אבל לא, בואו נתלונן על הגשם, הדבר היחיד שבאמת עוד קצת שובר פה שגרה ונותן לרגע קצר, בעיקר כשאתה בבית לפני היציאה לשלוליות, לפקקים ולצפצופים, תחושה רגעית של אירופה באביב. בחיי, על הבוקר, לרגע, בבית, הרגשתי אירופה. אחר כך זה עבר

שאלות ותשובות בנושא החינוך הביתי - לקט נבחר

נו באמת לקבל כל כך הרבה שאלות על עצמי ועל חינוך ביתי ושאני לא ארים את הכפפה כדי לכתוב על עצמי? רק תנו לי הזדמנות ואני כותבת. ולא רק בגלל שאני מכירה את הנושא על בוריו, או שמא בוריה, אלא בעיקר בגלל שזה נושא כל כך מלבב וקל לכתיבה. אז אספתי לכבודכם לקט שאלות ואני אענה עליהן בטרם אחליט מה יהיה נושאו של הפוסט הבא. זה קצת מחזיר אותי לתקופת מעריב לנוער, אבל תזרמו איתי. 

ש: איך הגעת לחינוך ביתי?
טוב גם על זה כבר כתבתי, עקרונית את המושג "חינוך ביתי" הכרתי רק כשהבכור היה בן 4. כשהוא נולד, לא ממש ידעתי מה אני מתכוונת לעשות ולכן אמנם הפסקתי את ההכנות לדוקטורט, אבל המשכתי ללמד בבינתחומי ולא עזבתי את המשרד לייעוץ תקשורת בו עבדתי. 12 שבועות אחרי, עוד חשבתי להמשיך לעבוד, לעומת זאת לשותפים שלי היה ברור שאני עם רגל אחת כבר בחוץ, אבל רשמית הארכתי את חופשת הלידה. לימדתי פעם בשבוע, את הבכור השארתי עם סבא וסבתא שלו והמון חלב שאוב, למשרד הגעתי מדי פעם איתו. 12 שבועות אחרי כבר היה ברור איפה אני נשארת, במקום שנראה לי הכי נכון - עם הילד שלי. המחשבה לתת למישהו אחר להיות איתו כל היום נראתה לי בלתי אפשרית. למרות שלא היה רגע דל, הוספתי לעבודה בבינתחומי, גם עסק קייטירינג קטן וחביב והבכור גדל לימים מלאי אפייה ובישולים ותחושת הסיפוק העצמי הייתה גדולה בעיקר משום שזה באמת היה אתגר רציני. לקראת גיל שנתיים, חיפשתי מקום שיהיה לי נוח לשלוח את הילדון לגן כי כולם מסביב חשבו שזה רעין טוב. אחרי חודשים של חיפושים, לקחתי את בנהזוג לגן הכי מוצלח שמצאתי ושנינו הבנו, בלי ממש לדבר, שלילד עדיף להיות בבית. לא היינו לבד לרגע, בגינה הציבורית בגבעתיים התפתחה לה מעצמה חבורה של עוללים בני אותו גיל שנפגשו כמעט כל יום בגינה או בחוגי תנועה או אחד אצל השני, חברה לילדים וחברה לאימהות. וחוץ מזה היו לי עוד חברות שהבכור ואני נפגשנו איתן. טיילנו ושיחקנו ועשינו סידורים יחד והכל זרם. כן, לפעמים היה לי קשה, זה לא שלא הקדשתי לזה מחשבה, אבל בהינתן כל הבעד והנגד - הרגשתי שאני עושה את הדברים נכון. ההריון השני גרם לי להפסיק עם עסק הקייטרינג - היה קשה עם הבטן הגדלה והבכור השובב להתעסק גם בזה - לא בבישולים כמו בשיווק עצמו.

ואז נולדה מי שלימים תקרא בבלוג זה המרכזית. כל הסביבה הסבירה לי איך זהו, זה הזמן לשלוח לגן, לתת זמן לבכור, זמן לעצמי וזמן לתינוקת. זה שיכנע אותי מודה, אם כי היו בי הסתייגויות. עוד אלפי סיורי גנים ומצאנו גננת מקסימה וגן חביב. הבכור הסתגל במהירות, היה לו נחמד בגן, אבל היה לו כיף יותר בבית. אני מצאתי הרבה דברים חביבים בגן, אבל יותר עניינים לא מצאו חן בעיני. היחס המספרי בין אנשי הצוות למספר הילדים, הכנסת הילדים לתוך שבלונות חשיבה, תכנים בעייתיים, אלימות - היו עיקר הבעיות, אך גם התחושה שלא נתנה לי מנוח שיהיה לו טוב יותר איתי, לא כי אני כזו מוצלחת אלא כי הוא בעיקר זקוק לתשומת לב ולחופש. כך יצא שמהרצון להעניק לילד גן, הוא היה מגיע כל יום לשעתיים עד שלוש וחוזר הביתה. היו ימים שלמים שהוא לא הלך לגן, למשל לקראת יום השואה, יום הזיכרון ואפילו לקראת פסח. יותר ויותר התחוור לי שזה לא מה שאני רוצה וכנראה גם לא הילד. התחלתי לחשוב בכיוונים שונים, בסופו של דבר נרשמתי ללימודי חינוך והקמתי עמותה שמטרתה היתה להקים גן ובית ספר פרטי צומח בגבעתיים. יום אחד אולי אכתוב על זה, השורה התחתונה היא שהקמנו גן שהחזיק מעמד בקושי מספטמבר עד נובמבר ואז התפרק לגמרי. זה היה השלב שחברה הזמינה אותי למפגש של חינוך ביתי. משם הבנתי שמצאתי את המקום הנכון למשפחה שלי.  

אז איך הגעתי לחינוך הביתי? זה באמת התחיל בחוסר שביעות רצון ממה שיש למערכת להציע, זה בעיקר היה ההסבר שלי לכל מי ששאל, אבל זה הרבה יותר מזה. וכבר כתבתי על זה, הבחירה בחינוך ביתי היא לא רק בגלל מה שהמערכת לא מציעה ומה שהיא נותנת (בהנחה שאימצתי תיאוריית זן שגורסת שכל מה שהחיים מפילים עלי זה סוג של ברכה או לחלופין אם אני מתכוננת לתפקיד אימו של פורסט גאמפ [כן, כזו זקנה אני]), היא הרבה יותר מזה.למדתי להכיר בזה עם חלוף השנים. אין דבר נכון יותר מבחינתי מאשר להיות שם עם הילדים, לא לפספס, לחוות את משמעות המשפחתיות, לקחת אחריות, לכוון אותם, ללמד את עצמי, לגדול ולגדל ובעיקר להעניק להם כל כך הרבה דברים שאחרת אני לא חושבת שהייתי באמת מצליחה להעביר. 

ש: איך מסתדרים כלכלית?
טוב הסוגיה הכלכלית היא לא פשוטה. אבל בואו נודה על האמת שזו סוגיה לא פשוטה לרבים מאיתנו גם בלי חינוך ביתי. יש כל מיני התמודדויות עימה. באופן כללי החינוך הביתי דורש שינוי אמיתי בסדר העדיפויות. זה לא רק הויתור על נסיעות קבועות לחו"ל (זה נשמע כל כך קטנוני, נוסח "אוי, אוי, אוי, אנשים טובים"), או מקום המגורים (אם בהישארות בדירה קטנה, או בחירה במעבר לאזורים פחות מרכזיים מתל-אביב/גבעתיים). כל משפחה מתמודדת איתה אחרת, יש כאלה ששני בני הזוג עובדים, רק במשמרות כך שכל פעם מישהו אחר נמצא עם הילדים ויש שתי משכורות, יש כאלה שעובדים מהבית, יש המון דרכים להיות יצירתיים. אצלנו הבחירה היתה ברורה - אני רציתי להישאר בבית והעבודה שלי לא ממש איפשרה לי לעשות גם וגם (אם הייתי עובדת הייתי נשאבת לעבודה והילדים שלנו היו ילדי מפתח קלאסיים - מודה), בנהזוג לעומת זאת הוא הייטקיסט עם משכורת גבוהה - לא צריך להיות גאון כדי לסגור את המשוואה הזו. בעיני המאמץ הזה שלו להיות מפרנס יחיד על כל המשתמע מזה הוא ראוי להערכה. בלי התמיכה הלא מסוייגת שלו זה לא היה מתאפשר. ויש שינוי היסטרי בסדר העדיפויות - לבד מזה שכמובן הילדים בראש הרשימה, יש צמצומים בכל דבר שהוא לא הילדים ואין בזה שום ויתור יש בזה בחירה. אז איך מסתדרים? כמו עם כל בחירה בחיים, מחליטים ועושים את המקסימום וזה מצליח. זה לא קל, אבל הסוגייה הכלכלית היא לא סיבה לוותר, היא סיבה לבחון איך עושים את זה אחרת. 

ש: איך מוצאים זמן לעצמך ולא הולכים לאיבוד?
יכולתי לצחוק ולהגיד שיש GPS במכשיר הסלולארי שלי, אבל זה לא משעשע. גם פה ניתן לשמוע חוויות שונות בהתאם לסיטואציה שאתה נמצא בה. זה נורא תלוי איזה אדם אתה ואם יש לך עזרה או אין (סבים/סבתות/שמרטף וכיו"ב), ויש גם את אלמנט ההנקה (בעיקר כאשר זה לטווח ארוך), וכמה ילדים ובאילו גילאים. ושוב אני חוזרת לעצמי. מכיון שהרווח בין כל ילד הוא של כ- 3 שנים, אז 9 שנים לא היה לי הרבה זמן לעצמי, 3 השנים הראשונות לכל ילד הן מאוד אינטנסיביות, לפחות אצלי, ואז פתאום נפתח משהו. ייתכן שיש לזה המון סיבות, אולי זו הבשלה אישית, אולי כי הילדים מאוד מעסיקים אחד את השני, אולי כי כבר הצלחת לפתח איזו פרקטיקה, אולי הילדים קצת משחררים, אולי כי סדר היום נעשה ברור יותר, אולי כי את מבינה שאם לא תמצאי לעצמך זמן תלכי לאיבוד. בכל מקרה כשקטינא חגג שלוש, אני נזכרתי גם מי אני. זה התחיל בלמצוא יותר זמן לקריאה שלי, אחר כך במציאת זמן לפרוייקטים קטנים ואז גיליתי כי טוב. חזרתי לכושר ואז חזרתי לכתוב. ופתאום אפשר כבר קצת לאזן וזה לא רק הילדים. כי כנראה באמת לכל דבר יש זמן וגם על זה כבר כתבתי, הנה כאן. מציאת הזמן היא מאוד אישית, אך היא לגמרי אפשרית גם בתוך האינטנסיביות של חינוך ביתי. אדרבא, ככל שהילדים גדלים, ניתן למצוא יותר זמן לעוד כל כך הרבה דברים אחרים. הם גם הופכים לשותפים ומסייעים וגם יודעים לשחרר ולהעסיק את עצמם וכמו שאני אומרת, לא התחלתי חינוך ביתי עם שלושה ילדים, זה התחיל בהדרגה, הקצב התגבר עם כל ילד ואז שוב זה נרגע. נכון שלוח הזמנים שלי הוא די מטורף, אבל למדתי לעשות עוד כל כך הרבה דברים בו זמנית ואת היתרה אני מקבלת בשעות שהן שלי. 

ואחרונה ודי כי אני רואה שאני כרגיל מאריכה - ש: מה עם פמיניזם? מה עם המסר שאמא היא עקרת בית?
גם על זה כבר יצא לי לענות (קישור ובעצם גם כאן). בתכל'ס אחד הדברים שנראים ברורים למתבונן מהצד הוא שילדיי גדלים עם אמא עקרת בית ואבא קרייריסט, אבל כמה שאתם נופלים לתוך שבלונות זה לא להאמין. אכן הילדים שלנו לא גדלים מתוך מסר פמיניסטי, אלא עם הבנה מלאה של שוויון. הילדים שלנו גדלים מתוך הבנה שזו בחירה שלי וכל אדם בוחר את בחירותיו שנועדו לממש את עצמו ואת חייו על הצד הטוב ביותר כי כולנו חיים רק פעם אחת. הם יודעים שכל אחד יכול לעשות את מה שהוא רוצה ומאמין בו, הם יודעים שאמא שלהם היא הרבה יותר מעקרת בית וששום דבר לא נעשה בגלל הטייה מגדרית. הם גדלים עם אמא שיודעת הרבה ויכולה ללמד אותם פיזיקה ואומנות, חשמל ומוסיקה, שבודקת את האוטו לבד ומחליפה גלגל בקלות, שמטפסת על סולמות, מרימה משאות, כותבת ספרים, אופה עוגות, תופרת (אם צריך), נוהגת, מציירת על קירות (כל אורח חדש מובא אחר כבוד לקיר הפיות של המרכזית  ולקיר מערכת השמש של הבכור) מתקנת מוצרי חשמל ומעורבת בכל דבר. הם יודעים שיש לי תואר שני ושבחרתי לעזוב עבודה כדי להיות איתם, הם נוטלים חלק בכל פעילויות הבית ולא חושבים שיש משהו לנשים או לגברים בלבד. הם לא רואים פחיתות כבוד בהחלטה שלי, להפך הם חושבים שזו החלטה מצויינת. הם מעורבים בפעילות הפוליטית שלי, הם היו שותפים כשרצתי למועצת העיר גבעתיים, הם גאים בכתיבה שלי ובריצה שלי גם. אין כאן שום בעיה עם מסר של שוויון, זה לא מה שאתה עושה או איך שהחברה מגדירה, זה עניין של החלטה אישית וככזו יש לתפוס אותה, לא הטקסט הגלוי ולא הסאב-טקסט מלמדים אותם על אי שוויון, הם ילדים שמבינים מהו שוויון ומתקוממים כשהם רואים את אי השוויון. סטריאוטיפים זה לא הקטע שלהם, הלוואי שכל הילדים היו רואים את זה כך. הלגו שלהם תמיד מעורבב, אפילו את השיער הם מערבבים בין הורודות ללוחמי הג'די. אם הם גדלים עם משהו זה חוש צדק מפותח ומודעות גבוהה לשוויון. 

לא אוסיף עוד שאלות, מה שבטח הייתי עושה אם הייתי יודעת לקצר בתשובות. אבל אסיים בשתי נקודות. היום באוטו אמרתי להם משהו שנשמע כמו הודעה במוגבלותו של הידע שלי, 3 ילדים נשאו אלי עיניים ואמרו לי "אבל אמא, את יודעת כל כך הרבה על הכל", כמובן שמיד פצחתי בדיון על אינסופיותו של הידע מה שהותיר אותם מעט מדוכאים שככה התפספסה המחמאה. אבל היא לא התפספסה, היא האירה את היום שהיה כל כך חם ודלוח, ויותר מזה הוכיחה שעשיתי בחירה נכונה. אחר כך, גם היום, נתקעתי במעלית וחילצתי את עצמי (כן, זה היה נראה כמו אודישנים למת לחיות 5) "אמא, את גיבורה, את לגמרי לא אמא רגילה". אם תחשבו על זה אמא רגילה היא אמא שיוצאת לעבודה, אני בכלל סופר-אמא כל יכולה ;) אז אני אלך לישון גם הלילה מתוך ידיעה שאני בטח עושה איתם משהו נכון. והגשם ירקוד לי בחלון וישמח אותי כל כך כי כבר הכנתי את עצמי שאשמע אותו שוב רק עוד 8 חודשים. כנראה שהחיים באמת הם מה שקורה בעוד אתה עושה תוכניות אחרות. אין ספק, שגם כשכבר הייתי אמא לפני 10 שנים, לא חשבתי שאהיה אמא כזו. ואיזה מזל שגיליתי שכן, אני אמא בחינוך ביתי ואוהבת כל רגע, כמה בלתי צפוי ועם זאת, לפחות בשבילי, זה הדבר הכי נכון.

ספרו לי סיפור על חיים

הבית אפוף ריח של קינמון, יום הזיכרון עוד לא נכנס אבל יש תחושה של תכונה באוויר, אפילו קבוצת הכדורגל הצעירה והמקללת כבר עלתה הביתה. חם פה כמו בגיהנום, אולי זה גם קשור להיעדרותם עכשיו, לא הכל קשור ליום הזיכרון. הרשת מלאה בתמונות "יזכור" ומשפטי שכול. אני בטוחה שכל המשפטים יוצאים מהלב ועימן כל המילים הלעוסות עד זרא של חרדת קודש, במותם ציוו, יפי הבלורית והתואר וכולם פתאום "כל ישראל חברים". מחר נמשיך לדבר שוב על בוגדים ושונאים. שוב ושוב עולה המספר 23,169 משל היה זה מספר מאגי מתורת הנסתר ולא מספר נוראי של חיים שאינם. וכל החללים היו מלאכים בחייהם וכולם נפלאים וטובים. חלילה לא אנושיים, לא כמונו, כולם מורמים מעם, נטולי פגמים, כולם כל כך יפים. כל החללים האלה הן אינסוף תקוות שנפלו על מזבח החרב. לא מושלמים, ממש כמונו - בני תמותה רגילים, רק שטרגדיית נפילתם גדולה מחייהם.

אין בי כוח לאבל הלאומי הזה, הוא מרגיש כל כך מכוון מטרה, סוג של הון פוליטי. חייל שנהרג הוא לא הון פוליטי, חייל/ת שנהרג הוא בן/אב/אח/אחות/בן זוג/חבר, אלא אדם, אדם שמת מסיבות לא נכונות. לא חיים בעד ארצנו, לא מתים בעד ארצנו. מתים כי אין ברירה, או שיש רק שלא נתנו לנו אותה. שום חייל לא רצה למות בשל מטרה מקודשת, שום חייל לא רצה שמותו יהיה לשווא. ובכל זאת כל שנה הרשימה מתארכת, קצת יותר, קצת פחות זה עניין של פוליטיקה, של מנהיגים קצרי ראות שמגש הכסף משתלב להם טוב יותר בנאומים מאשר לדבר על שלום ולקיים כאן חיים. סילחו לי שאני מדברת בזכר, זו התניה בעברית, אבל מילותיי מתיייחסות לאדם, זכר ונקבה, בלי הטייה מגדרית. כי כל מי שנפל וכל מי שחי כאן הוא קודם כל אדם.

אל תבינו לא נכון, האבל האישי, הטהור והנוקב הוא לגמרי נכון, אמיתי וצורב והוא שם, נוכח כל רגע, גם כשהחיים ממשיכים. זה האבל הלאומי שעושה אותו כל כך קשה לעיכול, יום אחד של זיכרון שממשיך בשמחות התקומה ונשכח מלב לעוד שנה. וכל הדיבורים על זה שביום הזה כולנו משפחת השכול הם פשוט לא נכונים. רק מי שחווה את השכול יכול להבין, כל השאר יכולים לדמיין ולהזדהות. כן יש משהו מאוד יפה ביום הזה שכל המדינה מתייחדת עם זכרון ילדיה, אך זה מרגיש כמו מס שפתיים. רגע של שתיקה מזוככת שמחכה בציפייה לבא שייפול ויאריך את הרשימה.

ממשלות שרוכבות על דם בניהם במקום לקדש את דם החיים, הן הממשלות הכי טובות באבל. האבל מיטיב עימן, הכאב יוצר מראית עין של אין ברירה. אבל יש. תמיד יש דרכים לייצר את הברירה, זה רק דורש להחליף את השיח ודומה שכל כך התרגלנו אליו כאומה שמי בכלל מעוניין לשנות אותו - תראו כמה יפים הם בנינו. והם יפים, כל כך יפים אבל לא בדממתם אלא בחייהם, בצחוקם, בממשותם. מדינה שאוהבת להתאבל על בניה. הם יכלו להיות אומנים, אנשי מחשבים, עורכי דין, מנהלים, גם אובדי דרך ומובטלים, הם יכלו להיות המון דברים, אבל הם בעיקר אינם.

ועוד ילדים גדלים אלי טקס, טקס חניכה. עומסים ברצינות של ילדים את מילות הכאב וסופגים לתוכם פנימה את אין הברירה שבהקרבה, רק ככה נוכל לקיים מדינה. האמנם? אני לא בטוחה. למען האמת אני די בטוחה שללמד אותם את קדושת החיים יפעל יותר טוב מלהרים על נס את המתים, מלהבין שבמידה מסויימת גם הם עלולים להיות קרבן המלחמה הבאה. תאהבו את המתים, תעריכו את קרבנם, גם אם לעיתים היה מיותר, אבל תפסיקו את מעגל האימה כדי שניתן יהיה להאמין שזה נכון, שאפשר יהיה לגדל פה ילדים. ספרו לי על כמה אנחנו רודפי שלום בזמן שאנחנו מתחמשים וזונחים את אפיק השלום, ספרו לי כמה כל קרבן הוא לא מיותר כשאנחנו מתכוננים למלחמה ולא לשלום. כי נראה לי שקדושת המתים, מייתרת קצת את הרצון לחיים. 

מאז שאני אמא, ימי הזיכרון האלה פוצעים עוד יותר, מהדהדים בתוכי כמו תפילה חסרת שחר למחר אחר. הורים לא אמורים לקבור ילדים, הם לא אמורים לגדל אותם להבין שהם עשויים ללכת למלחמה הבאה. הורים אמורים לגדל ילדים שמחים ולראות אותם פורחים, לא לדמיין שהפכו למלאכים שומרים. אי אפשר לגדל ילדים במחשבה על אליפלט ועל ההולכים בשדות. אני מהדור של ילדי חורף 73', עשו אותי כשאבא שלי חזר לחופשה מהמילואים שלא הסתיימו. לא שמעתי הבטחות, אבל גדלתי על שירים ואתוסים, כבר בגיל 8 הבנתי שאין הבטחות בכל הקשור למלחמות, לא הבטיחו לי יונה ועלה של זית, אבל גם אם היו מבטיחים לא הייתי קונה את זה. מלחמה היא אינטרס. אינטרס שנקנה בדם, אינטרס שניתן למנוע אם רק רוצים. השאלה היא תמיד האם באמת רוצים. 

בשיח המשא ומתן האבוד מדברים על השואה, מפחידים אותנו באויבים רוצים להביא עלינו שואה נוספת. כל חייל שנהרג כאן הוא סוג של שואה פרטית, עולם שלם שקרס לתוכו ומנצנץ כסופר נובה לאומית ביום הזיכרון. את הקורבנות האלה אנחנו נוטים להזכיר בימים שקרובים ליום הזיכרון וליום העצמאות. 23,169 סיבות להמשיך אתוס מכונן של חיים על החרב. אומה שלמה שניזונה ממלחמות, אלה שהיו ואלה שתבואנה. כל כך יפה ופואטי לכתוב על מלחמה, בן האנוש אוהב מראות קשים, הם פורטים על נימים, מייצרים דמעות ומזככים. השלום הוא סתמי ויומיומי ונוא יפה יותר כתקווה כנראה מאשר בחיים האמיתיים. 

אני מסתכלת על המלחמות האחרונות שכולן היו מלחמות של ברירה שגבו קרובנות מיותרים. אני מסתכלת על הילדים שלי ויודעת שאני מבקשת להם חיים. אל תספרו לי על אמונה ועל צה"ל חזק, לכבוד כל אלה שנפלו, ספרו לי דווקא על החיים. כדי לקיים פה מדינה, אני מבינה שצריך להגן על החיים, הדרך היחידה לייצר כאן חיים היא לשאוף לשלום, בלי כל הזמן להיות מוכן למלחמה, זה לא פריוולגיה, זה אונס, אונס המוות על החיים. 

לא חייבים לחיות על החרב, זה לא ממש מאוזן, זה צפוף ולא נוח ולא מקיים כאן חיים. ככה אי אפשר לגדל ילדים, ככה מגדלים סטטיסטיקה של הנופלים הבאים.

אֲנִי לֹא אַקְרִיב, רַעיָה הַרְנִיק אֲנִי לֹא אַקְרִיב בְּכוֹרִי לְעוֹלָה לֹא אֲנִי בַּלֵּילוֹת אֱלֹהִים וַאֲנִי עוֹרְכִים חֶשְׁבּוֹנוֹת מַה מַּגִּיעַ לְמִי אֲנִי יוֹדַעַת וּמַכִּירָה תּוֹדָה. אֲבָל לֹא אֶת בְּנִי וְלֹא לְעוֹלָה (רעיה הרניק, אני לא אקריב, מתוך: שירים לגוני, מס' 6, הוצאת הקיבוץ המאוחד, תל אביב, 1983)