הסיפור הנשכח של פרעות גרנדה

מקובל לחשוב שיהודים ומוסלמים חיו בהרמוניה בארצות האסלאם, אבל זה לא ממש נכון, היו להם רגעים טובים, אבל לא רק. חלק מהסיבות לתפיסה הכוללנית והלא מדויקת הזו שהזכרתי היא אתנוצנטריות, אימוץ הנרטיב האירופי ההיסטורי. ניקח לדוגמא פוגרומים, רובנו מייחסים אותם לאירופה כמה מאתנו יודעים על פוגרומים בארצות מוסלמיות?

ב-1903 התרחשו ברוסיה פרעות קישינב, 49 יהודים נרצחו, באותה שנה היה גם פוגרום בטאזה, מרוקו, בו נהרגו ככל הנראה כ-60 יהודים, המספרים אינם ברורים והעדויות חלקיות (תבדקו אותי – נסו לחפש בגוגל). הפרעות בקישינב הן חלק מההיסטוריה הציונית, אבל לא הפרעות בארצות ערב, להן אין מקום בסיפור ההיסטורי וקחו בחשבון שבמרוקו בלבד נרצחו מאות יהודים בעשור הראשון של המאה ה-20.  

כידוע, המרחב היהודי במדינות מוסלמיות הוא גדול הרבה יותר ממרוקו, הן בגודלו הפיזי והן ברמת מרחב הזמן. הניסיון לסכם 1,500 שנים של חיים יהודיים במדינות אלה אמור להיות רחב הרבה יותר מידיעה מוגבלת על תור הזהב, שזה פחות או יותר סיכומו של הידע, אם כי היום הוא הולך ומתרחב וטוב שכך. אבל לא תור הזהב הוא מהות הסיפור שלנו, אלא פרעות גרנדה משנת 1066.

בחישוב מהיר אתם אמורים לשאול אותי: "איך פרעות אם תור זהב?" וזו בדיוק הנקודה, היה תור זהב אבל לא כולו היה נוצץ. למעשה, עד כמה שידוע לי, אם יש משהו שניתן להגיד הוא שהיהודים בארצות האסלאם היו מיעוט מובחן בעל זכויות מוגבלות, שאיכות חייו בכל רגע נתון היתה תלויה בשליט ובמערכת היחסים עם המשטר.  

כמו באירופה, כך גם בארצות האיסלם המיעוט היהודי ידע רדיפה, בעיקר בתקופות של חוסר וודאות,  למשל בתקופת מלחמות. באופן עקרוני, על פי הקוראן, ליהודים ולנוצרים יש מעמד של בני חסות (ד'ימים). מה שאומר שכל עוד הם שומרים על החוקי האיסלאם ומשלמים מס מיוחד (ג'יזיה), הם מוגנים ממוות ויכולים לשמור על דתם. במאה ה- 11 נערכה "אמנת עומר", שאיגדה חוקים קיימים מהמאה ה-8, הכוללת שורת תקנות שנועדו להעניק עליונות למוסלמים על פני לא מוסלמים, בין היתר נאסר על היהודים לבקר את האסלאם, מחמד, או הקוראן, לפגוע בחיים מוסלמים, לבנות בתים גבוהים יותר מאשר של מוסלמים, לקיים יחסי מין עם אישה מוסלמית (למוסלמי מותר היה לקיים יחסי מין עם יהודייה), לרכוב על סוסים, ללבוש ירוק (צבע האסלאם), להשמיע קולות תפילה רמים שעלולים לפגוע במוסלמים ועוד. בתמורה קיבלו היהודים הגנה על חייהם ורכושם וגם מידה מצומצמת של אוטונומיה בניהול חייהם הקהילתיים.

בתקופה שאנחנו מכנים תור הזהב, מהמאה ה-9 ועד המאה ה-12, התרחשו התנכלויות נגד יהודים באזורים מוסלמים או ערבים, על חלקן לא שמענו ועל חלקן כן, למשל במאה ה-9 התרחשו התנכלויות ליהודי ירושלים, במאה ה-12 אולצו יהודי תימן להתאסלם,  וב-30.12.1066 החלו הפרעות בגרנדה, שיש היסטוריונים שרואים בהן את סוף תור הזהב. גרנדה היתה חלק מחליפות קורדובה, זו היתה עיר רב-תרבותית, אבל האווירה הרב-תרבותית לא סייע למתח בין הקהילה המוסלמית ליהודית.

אומדן ההרוגים היהודים לא מדויק ומגיע עד ל-5,000, אחרי שיהוסף הנגיד, בנו הבכור של שמואל נגיד, יועצו של המלך (במקורות מסויימים הוא הווזיר הראשי) ומנהיג הקהילה היהודית אחרי מותו של אביו (ב-1055), נצלב. מה הביא לצליבתו? בקהילה היהודית נודע יהוסף שאדם שלא נפל מאביו למעט בתכונה אחת – ענווה. אבל כידוע המקורות די דלים, יש הטוענים כי כפר גם בדת אביו וגם באסלאם ולכן עורר את חמת זעמם של המוסלמים. מה שככל הנראה ברור הוא שהוא שלט במלך, שאת רוב ימיו כילה בשתייה לשוכרה ולכן יהוסף הנגיד קנה לעצמו די הרבה אויבים ובטח לא עזר שהוא היה עשיר וחי חיי פאר. בנוסף הוא ניסה לקדם יהודים אחרים גם בחצר וגם בסיוע לעסקיהם ושהקיף את המלך במרגלים. שנאמר – מרבה נכסים, מרבה דאגה.

אחד מאויביו, אבו אישק, אף כתב נגדו שיר נבזי המגנה אותו ואת היהודים, היו שטענו בכוונתו לסייע למלך אלמריה לכבוש את גרנדה מידי הברברים ואולי אף לקבל בתמורה מעמיד של שליט, אבל בהחלט לא ברור מה היה הטריגר לפרעות. יש הטוענים שהיו מספיק אנשים שלחשו על אוזנו של המלך ולבסוף היה קרע ביחסים האישיים, יש שטוענים שניסה לסכסך בין הברברים (הרוב) לערבים (המיעוט) ולפגוע במרקם החיים בעיר, ויש שטענו שכיהודי הוא הפר את אמנת עומר, אבל הכל ספקולציות.

ב-30.12.1066, הוא ט' בטבת (ויש שיגידו שיום הצום, שנקבע ב"הלכות גדולות", הוא לזכר הפרעות), מסתער המון מוסלמי מוסת על ארמון המלך. יהוסף התחפש, ככל הנראה גם ניסה לצבוע את פניו כדי לא יכירו אותו, אך זה לא עזר. הוא נגרר במכות וחבטות לשער העיר, שם נצלב וזה היה האות להמשך הפרעות באוכלוסייה היהודית בעיר. כ-1,500 משפחות נפגעו, בנו ואשתו של יהוסף הנגיד הצליחו להימלט מהעיר כמו עוד מספר משפחות, אבל הקהילה שנותרה נשארה בגרנדה וניסתה לשקם את חייה.

אז האמנם תור הזהב? כן בהחלט, אך למעט חריגים. לשאלה למה גם בישראל ההיסטוריה הזו אינה ידועה, ובכן מעבר לאימוץ הנרטיב האירופי ומעבר לעובדה שבאמת המקורות מעטים, יש עוד דבר שיש לזכור – החשש הישראלי לדבר על פליטים יהודים מארצות האסלם, אבל נראה לי שנכון לסיים כאן. 

מוריד הלחם וממטיר הגז

פריץ הבר גילם את כל מה שטוב במדע וכל מה שרע בו, זהו סיפורו בקצרה

היום לפני 149 שנים נולד פריץ הבר, לימים יתחלק זכרונו בין שני זרמים עיקריים: אלה שזוכרים אותו ככימאי היהודי שהביא גם לפיתוח הציקלון B או כאיש שכולנו (בערך) חייבים לו את חיינו. הוא האיש שהזין את העולם, שצימח לחם מהאוויר. אבל בואו נתחיל מההתחלה.

הוא נולד למשפחה יהודית אמידה בברסלאו, אז גרמניה (היום פולין), אמו, שסבלה לאורך כל ההיריון, נפטרה 3 שבועות לאחר לידתו. על גידולו הופקד אביו, סוחר בדים מצליח ודודותיו. כשהיה בן 6 התחתן אביו מחדש ונולדו לו 3 אחיות חורגות. עם אביו הוא ידע מערכת יחסים לא קלה, אבל אמו החורגת ואחיותיו היו מקור של אהבה ורגש. הבית היה יהודי אך חילוני ופריץ למד בבתי הספר המקומיים, אביו ראה בעצמו קודם כל פטריוט גרמני. 

למרות רצונו של אביו שיכנס לעסק המשפחתי, פריץ בחר ללמוד כימיה ואף קיבל את ברכתו של אביו. הוא הצליח בלימודיו ואף לקח הפסקה של שנה כדי לשירות חובה בצבא, בשנה זו הכיר את מי שלימים תהיה אשתו הראשונה – קלרה אימרואהר, בתו של כימאי סוחר סוכר עשיר. הם נפגשים בשיעור ריקוד ומתאהבים, הוא מציע לה נישואים והיא מסרבת כי הוא רוצה להמשיך ללמוד. וזה מה שהיא עושה - קלרה היתה האישה הראשונה שהשלימה תואר שלישי בכימיה באוניברסיטת ברסלאו ובהצטיינות יתרה. היא התנצרה ב-1897, הם התחתנו ב-1901. שנה אחרי כבר נולד בנם היחיד – הרמן. היא לא יכלה לעסוק במקצועה ולכן התפנתה לסייע בעבודתו של בעלה והיא עשתה המון, כולל תרגום עבודותיו לאנגלית. היא היתה אקטיביסטית, ויש שיאמרו גם פציפיסטית ונישואיה להבר לא היו פשוטים. הוא בעיקר רצה אותה בצלו.

הוא סיים את הדוקטורט בהצטיינות יתרה ב-1891, והוא בן 23. הוא חזר לברסלאו ומתחיל לעבוד אצל אביו. זה לא מחזיק מעמד ואפילו אביו מגיע למסקנה שהם אינם יכולים לעבוד יחד. הבר מרגיש משוחרר ופונה לקריירה אקדמאית. הוא מתחיל לעבוד באוניברסיטת יינה ומהר מאוד מבין שמוטב שיתנצר אם הוא רוצה להתקדם. ב1894 הוא מתמנה לעוזר של פרופ' האנס בונטה ומרצה אורח באוניברסיטת קרלסרואה ושנתיים אחרי מתקבל כחבר סגל מן המניין, ב-1906 יקבל פרופסורה מלאה. בתקופה זו הוא עוסק בעיקר באלקטרו-כימיה ובמדויק - בסינתזה של אמוניה.

נתקדם ל-1911, השנה בה אחרי מחקר ממושך, מציג הבר את תהליך הבר-בוש שלמעשה אפשר ייצור תעשייתי של אמוניה תוך שימוש בחנקן ומימן. בנוסף הוא מתמנה לראש מכון כימיה פיזיקלית בברלין. זו תקופה בה מוקמים הרבה מכוני מחקר בברלין, הבר הוא בין חוקרים הבולטים. למעשה מחקריו על דשן היו בדיוק מה שגרמניה היתה זקוקה לו. על תהליך זה יקבל הבר נובל ב-1919 (לשנת 1918), אגב גם בוש יקבל ב-1931, אבל זה סיפור אחר. מה יוצא מזה? דשן. כמה זה שווה? בערך את קיומה של שליש מהאנושות אז. היום כבר חצי מאתנו חיים רק בזכות הדשן שלו, אם תרצו לפחות 50% מהחנקן בגוף שלנו הוא בזכות הבר. אין לדעת כמה מלחמות הוא מנע. לא רע אם אתם שואלים אותי.

אם יש משהו שמגלם בעצמו את הדואליות השימוש במדע לטוב ולרע, זה הבר. מבחינתו זו היתה תקופה 

מזהירה להיות גרמני. הדשן שיוצר בעקבות תהליך הבר-בוש הביא לגידול ביבול ובעיקר נתן תשובה לחשש מרעב. "לחם מן השמים" קראו לזה והבר היה ממציאו. אבל לניסויים האלה היה גם שימוש צבאי.

והנה הגענו לחלק הרע: מלחמת העולם הראשונה פורצת ביולי 1914. באוקטובר הבר, הפטריוט הגרמני, חותם, יחד עם עוד 92 פרופסורים, מדענים ואנשי רוח גרמנים (ביניהם גם מקס פלנק וסיגפריד וגנר, בנו של ריכארד) על מניפסט ה-93 שהביע תמיכה בכל פעולותיה של גרמניה מתחילת המלחמה ומחאה על התגובות בעולם. הוא גם כותב מכתב ומציע את עצמו לשירות משרד המלחמה. לא הרבה אחרי הוא מונה לראש מחלקת כימיה במשרד המלחמה הגרמני בדיוק בתקופה שהמעצמות מתחילות לחקור שימוש בגז לנשק והאמוניה הופכת בעלת חשיבות.

זו היתה ההזדמנות של הבר להוכיח שהוא קודם כל גרמני והוא לא התכוון לתת להזדמנות הזו להתפספס. הבר היה גם הראשון שהציע שימוש בכלור, הפעם הראשונה שהנשק הזה נוסה היה ב-22.4.1915 באיפר שבבלגיה, הפעם הראשונה בהיסטוריה הצבאית שנוסה נשק להשמדה המונית והבר היה שם כדי לפקח אישית. לקלרה, אשתו, היו המון השגות, אבל הבר לא הקשיב. היא אפילו כותבת בפומבי וטענת שמחקרו ברברי ופוגע ביסודות המדע, הוא מצדו טוען שאמירתה היא בגידה במולדת. 

המצב בינהם רק מחמיר וכשהוא חזר ב-1.5.1914, הוא חזר אל אישה, שככל הנראה, היה לה הרבה מה לומר. באותו לילה נערכה בביתו חגיגה לרגל חזרתו המוצלחת, אבל קלרה לא היתה במצב רוח לחגוג. היא התעמתה אתו מול האורחים וטענה שהוא פשט מוסרית את הרגל ושהיא איננה מסוגלת לחיות עם איש שמייצג את כל מה שרע. בלילה, בעודו ישן, היא חמקה ממיטתם, לקחה את אקדחו הצבאי, ירדה לגינה כוונה אותו אל לבה וירתה. 

את היריה שומע בנם, בן ה-13, שהתעורר משנתו ומצא את אמו דקות ספורות לפני מותה. מה עושה הבר? עוזב יום למחרת לחזית המזרחית כדי לפקח על השימוש הראשון בנשק כימי נגד הרוסים. רק דמיינו איך מרגיש בנו, שנשאר להתמודד עם סידורי הקבורה. בשנות ה-30 הרמן יהגר לצרפת ובתחילת שנות ה-40 לארה"ב, שם ישים קץ לחייו.  

גופתה של קלרה נשרפה והיא נקברה בברלין, אחרי מותו של הבר בבאזל ב-1934, נקבר אפרו לצד אפרה. אבל בואו לא נקדים את המאוחר. הבר מתמנה ליועץ מיוחד ליחידת הגז שהוקמה. על תפקידו במלחמה אמר פעם: "בתקופת שלום, המדען שייך לעולם, בתקופת מלחמה – לארצו." הבר גם לא ראה הבדל בין מוות מפגז למוות מגז, כי בעיניו מוות הוא מוות ולא משנה כיצד התרחש, אדרבא הוא ראה בגז אקט הומני יותר. קל לצייר את הבר כקר לב ומחושב, אך למעשה מלחמת העולם הראשונה היתה מלחמה של כימאים. בין שני הקרבות באיפר, חקרה יחידתו של הבר דיווחים על שימוש בגז ע"י צרפת נגד חיילים גרמנים, זה היה חלק מצער מהמשחק והבר היה גאה להוביל את מדינתו להישגים וכן, זה נורא. הבר אף קיבל דרגת רב-סרן שנמנעה ממנו כששירת כיהודי ואף הוענק לו עיטור גבורה מידי הקייזר.

עם אשתו השניה, שרלוט נתן, הוא מתחתן באוקטובר 1917 וגם היא התנצרה לפני חתונתם. נישואים אלה מחזיקים מעמד 10 שנים עד לגירושיהם, אבל לפני הם מספיקים להביא לעולם בת ובן. ב-1918 מסתיימת המלחמה, מגז נהרגו כ-100,000 חיילים משני הצדדים וכמיליון נפגעו. כמו כל גרמני, גאוותו הלאומית של הבר נפגעה והוא היה נחוש בדעתו לסייע לגרמניה לשלם את חובה. מחד חש פטריוט, מאידך חשש בכל רגע שיועמד לדין על פשעי מלחמה, אחרי שהוכרז ככזה. היעד הבא שלו היה ניסיון להפיק זהב ממי ים, זה לא עבד כמו לחם מהשמיים וזה גרם לו עגמת נפש רבה.

הדברים רק מחמירים עם עליית הנאצים לשלטון, כאשר יהודים מורחקים ממשרות ציבוריות, עדיין עומדות להבר אי אילו זכויות: הוא אינו יהודי, שירת במלחמת העולם הראשונה ונחשב מדען מכובד. הוא אפילו דורש את סילוקו של איינשטיין, שהיה לא רק קולגה גם חבר והבא אף סייע לו בזמן גירושיו, מהאקדמיה הפרוסית, אחרי שאיינשטיין הכריז שלא יחזור לגרמניה כיון שאין היא מכירה בשוויון בפני החוק וזכויות פרט.

אבל גם הבר בסוף הבין את המציאות, כמו גם את העובדה שבעיני היטלר הוא יישאר יהודי. כראש מכון הוא נאלץ לפטר עמיתים רבים רק בשל יהדותם, ככל הנראה כ-75% מאנשי הצוות, הבר איחר במשלוח מכתבי הפיטורין עד שמצא לעובדיו פתרון, אבל עם פיטוריהם של כולם, הוא הגיש את שלו. את אשתו לשעבר וילדיהם כבר הצליח לשלוח לאנגליה. כשהיה באנגליה הצליח להתקבל לראיון למשרה בקיימברידג', אך גם נפגש שם חיים וויצמן שהציע לו משרה במכון זיו, לימים מכון וויצמן. הוא שהתנצר וראה עצמו גרמני יותר מכל, הבין באחרית ימיו שארצו לא רואה בו בן. נבגד הוא מצא דווקא ביהדות, ממנה רחק, מפלט.

שבור ורצוץ, בדרך לפלסטינה, עת שהה קצרות בבאזל, ב- 29.1.1934, הוא נפטר מהתקף לב.