על מדינה דמוקרטית להבטיח זכויות אדם ואזרח, סובלנות ושוויון. ישראל איננה כזאת, מעולם לא היתה ובצער ככל הנראה לעולם לא תהיה

כבר ארבעה חודשים ויותר ואני עדיין לא מצליחה לדמיין את סוף המלחמה. לא כי אי אפשר לדמיין אותו, אלא כי הממשלה עושה הכל כדי שנפסיק לדמיין. אם המלחמה תיגמר, עוד חלילה נצטרך להתמודד עם המציאות, עם האמת המרה של ההפקרה הבלתי נתפסת של ביטחון האזרחים, עם עשרות אלפי מפונים, עשרות אלפי פצועים, עסקים שנפגעו וכל שאר הרעות החולות - אי היציבות הפוליטית, המהפכה המשפטית, אי השוויון האזרחי, מערכות הבריאות, החינוך והתחבורה המקרטעות, הפערים החברתיים שהתרחבו, העוני שגדל, האירועים האלימים בחברה הערבית, התפיסה הדמוקרטית החסרה, בעיות התקציב וכמובן הכיבוש, כי גם הוא לא נעלם בינתיים. כל אלה אינם מחכים לסיום המלחמה, הם ממשיכים בשלהם, בין אם יש סיקור ובין אם אין. המלחמה עבור הממשלה הזאת היא שקט, כל עוד היא נמשכת חבריה יכולים להמשיך בשלהם ולהתעלם מאחריותם למצב. 

בראשות המדינה עומדת חבורת אנשים נעדרת חשיבה ראציונלית ובעלת סט ערכים מפוקפק שנדמה שמנסה לדרדר את האזור כולו למלחמה. העובדה שבידיהם מופקדים ביטחון המדינה, מציאותה ועתידה והם אלה שנמצאים בחדרים בהם מתקבלות ההחלטות מפחידה. אבל גם אם תחליף אותם ממשלה אחרת, יהיה רק קצת יותר טוב וגם זה רק ליהודים. הידיעה שמרבית הציבור ממשיך להתגייס למלחמה הזו, להאמין בנחיצותה ולהילחם למען הממשלה הזו, מטרידה אף יותר. הניצול הציני של הטראומה הלאומית יודע שיאי טירוף חדשים, ביום שאחרי המלחמה, אם יגיע או כשיגיע - לא יהיה מנוס מלהתמודד עם התוצאה ובצער גם היא ידועה מראש, נשאר בהכחשה.

השבעה באוקטובר הביא עימו זוועות שיושבות לחברה הישראלית על צלקות עבר. מעבר לטריגר הברור מאליו נוכח הטבח, התחושה שהממשלה וכוחות הביטחון הפקירו את בטחון האזרחים ערערה בכולם את תחושת הביטחון והאמון וחשפה את כולנו לטראומה. הטראומה הזו נותבה בידי מסיתים חסרי אחריות לתדלוק נקמה. במצב טראומטי בו יצרים השרדותיים גוברים על הרציונל, זה לא כל כך קשה ועכשיו, אחרי ארבעה חודשים אנחנו עדיין בשוונג. חוסר האונים שנוצר בעת אירוע טראומטי, מבקש תיקון באמצעות החזרת שליטה, אצלנו השליטה על הפלסטינים היא כמו חפץ מעבר - אנחנו לא מוותרים עליה.

אבל על חמלה אנחנו מוותרים, מספרים לעצמנו שיש הצדקה להעדרה, שהעזתים אחראיים על הבחירות שלהם. אבל כשאנחנו בוחרים לוותר על חמלה, האחריות על זה גם היא הפלא ופלא של העזתים. ההרס של עזה בפצצות ובולדוזורים ישראליים הוא על העזתים, כמוהם הרעב, המחלות, העדר מים וחשמל וזה לא משנה אם המפתחות כל הזמן בידיים של ישראל, אלה הפלסטינים ש"מכריחים" את ישראל להיות כזאת וכל מי שחורג מהשורה הוא אנטישמי ואם הוא במקרה יהודי - אז אוטואנטישמי וגם זה לא באחריות ישראל.

אז אם, או כשישראל תתקוף ברפיח, העיר שעד לא מזמן הכילה כ-200 אלף תושבים והיום חיים בה כ-1.4 פליטים, לא יהיה לזה צידוק וזה לא יהיה באחריות העזתים, הם בסך הכל מנסים לשרוד ואנחנו התגלמות כל הסיוטים שלהם. המוות שהשתנו על עזה מקביל למותם של כ-150,000 ישראלים -  זה היחס והוא בלתי נסבל ולא מתקבל על הדעת, על אף זכותה של ישראל להגן על עצמה. רחובותיה ההרוסים של עזה הם לא "קצת נחת לפני שבת" (ושלום לעקיבא נוביק), הם מה שהפכנו להיות, חברה פשיסטית, שטופת נקמה ורצון לנצח את מה שאי אפשר לנצח בכוח הפצצה, אלא רק בכוח המוסר. 

הפשיזם מתחזק בישראל בגלים כבר 75 שנים, ה-7.10 היה הגל הגדול מכולם, אבל בסופו של דבר הכתובת היתה על הקיר - כל המפלגות היהודיות נמצאות על ספקטרום פשיסטי, אפילו מרצ מצאה עצמה מגנה בגופה על חוק "האזרחות". בסופו של דבר, כל המפלגות היהודיות בסדר עם שליטה על הפלסטינים והעדר שוויון אזרחי בתוך מדינת ישראל, כלומר עם עליונות יהודית. הסבלנות לכל מי שחושב אחרת הולכת ואוזלת, על פלורליזם אין מה לדבר כי "ביחד ננצח" ועם ישראל חי".

ביום שאחרי המלחמה, עזה תהיה במצב גרוע הרבה יותר, אבל גם ישראל. השפל המוסרי אליו הגענו לא עתיד להפתר, גם אנשי המחאה רוצים לחזור למדינה ה"דמוקרטית" שהיתה כאן לפני המהפכה המשפטית - אתם יודעים הדמוקרטית ליהודים והיהודית לערבים. 

כדי שמדינה תהיה דמוקרטית היא צריכה להבטיח זכויות אדם ואזרח, סובלנות ושוויון, ישראל לא השכילה להבטיח את זה מעולם, היא לא היתה כזו, היא איננה כזו ולא נראה שתהיה כזו. למעשה כמעט כולם פה בסדר עם לקרוא למדינה דמוקרטית ולהתפלץ ממשפט כמו "כל אזרחיה". רק שאם לא נהיה מדינת כל אזרחיה, לא נהיה דמוקרטיה והמציאות מוכיחה שאנחנו רק הולכים ומתרחקים, אדוות העליונות היהודית מאיימות להטביע את כולנו, בשביל זה אפילו לא צריך ים.

כשהמלחמה בעזה תסתיים, נגלה שהכיסים שלנו לא מספיק עמוקים כדי לשלם את החשבון ושהמוסר שלנו כבר מזמן פשט את הרגל ואין לי מושג איך נצא מזה.

אתם של ישראל?

הקונספציה האמיתית שקורסת היא שיש למציאות שלנו שני צדדים, האחד הוא טוב מוחלט והשני רשע מוחלט ולמען האמת, זה שקר גס 

השבוע נתקלתי לגמרי בטעות בטור של קובי אריאלי לדעתי, עמכם הסליחה שלא אטרח לברר, שכן הכותב אינו הנקודה. הטור היה על המשפט המצמית של רומי סוויסה בת ה-6, שעברה בשעתיים בערך את כל מדורי הגהנום "אתם של ישראל?" השאלה הכי הגיונית של ילדה ישראלית ששכלה את שני הוריה מול עיניה ולקחה על עצמה את האחריות על אחותה הפעוטה, הפכה בידי פובליציסט עם יכולת ניתוח של ילד בן 4 להוכחה שאין כמו ישראל, הצד הטוב היחיד. 

לאמיתו של דבר, עבור כמעט 4,500 ילדים מתים בעזה בסבב זה (לפי נתוני משרד הבריאות עזתי) השאלה "אתם של ישראל?" מגלם את כל מה שרע בסיפור הזה. עבורם, במעט ימי חייהם, ישראל אחראית לגורלם המר מרגע לידתם ובוודאי במותם והם לא בחרו במקום, בצד ובזמן בו נולדו. דורות רבים מדי, משני הצדדים, גדלים לתוך שנאה וסכסוך שמזינים את עצמם ואת תעשיית הנשק. 

לפני שאתם מסבירים לי שרצח ילדים פנים אל פנים הוא נורא יותר, אשאל מי ערך את הטבלה שמדרגת ילדים מתים? כל רצח של ילדים הוא בלתי מוצדק וברברי, גם זה שנעשה בלחיצת כפתור ומרגיש כמו "מכה בכנף". ארהיב ואומר שכל רצח של אזרחים הוא בלתי מוצדק וברברי וארהיב עוד יותר ואטען שגם מלחמה היא ברברית. כל כך הרבה שנות היסטוריה ועוד לא הבנו ששום דבר טוב לא קורה מעוד מלחמות. 

בישראל של אחרי ה-7 באוקטובר מדברים על קריסת קונספציה, אבל כרגיל מבחינים רק בקונספציה שמתחת לאף, רק זו שהביאה ישירות למחדל הנוראי שעלה בדם אזרחים רבים כל כך וב-239 חטופים. אבל היא נשענת על הקונספציה האמיתית שקרסה, אותה אחיזת עיניים שמוביל הליכוד בראשות נתניהו כבר משנת 2009 ותסלחו לי אם אמשיך ואטען את שטענתי בעבר (זה בסדר, גם אני יודעת שאני חוזרת על עצמי כבר שנים, פשוט כי זה עדיין נכון) – ממשלת "השינוי" לא שינתה אותה בפרומיל. 

למעשה, אם ממש רוצים לדקדק בציציות, לא מעט מממשלות ישראל, בוודאי מאז 1995, היו על ספקטרום הקונספציה. קונספציה שמחייבת קבלה מוחלטת של אקסיומה, שזועקת בהעדר ההיגיון שלה ומחייבת אימוץ של תפיסת מציאות בינארית, בה יש רק שני צדדים – טוב ורע, ואם נמשיך להאמין בה למרות העדר תקפותה, הרי שאנחנו דנים את עצמנו לחיות לנצח על חרבנו ומדהים שעשרים שנים של אסקלציה עוד לא הפילו את האסימון הזה. 

המוכנות הכמעט גורפת בישראל לקבל פגיעה בחפים מפשע כהכרח, היא במידה רבה השינוי שהתמודדות מול ארגוני טרור נוסח החמאס, הביאו על החברה היהודית בישראל – יחסותו של המוסר. יחסיות זו הורסת את החברה היהודית מבפנים כבר שנים ומביאה עימה הקצנה, אלימות, תוקפנות, גזענות וחוסר סובלנות. אני חוששת שהניצחון הכי גדול של כל אויב, הוא היכולת להפוך את הצד השני לדומה לו. להקצנה, שניתן לראות בצד הפלסטיני, יש תהליך מקביל בצד הישראלי. 

השאלה החשובה באמת היא מה אנחנו עושים כדי להבטיח חיים בטוחים לדורות הבאים ולאור העובדה שמסבב לסבב, המצב נעשה רע יותר מכל בחינה. התשובה היא שהדרך הנוכחית בוודאי אינה הפתרון ושהמציאות מורכבת ואין שום צד שיש לו בלעדיות על הצדק או על הסיפור. אם יש משהו שעולה מפורשות הוא שאנחנו לא יכולים להרשות לעצמנו את השקר הזה יותר. 

כל עוד נחיה מתוך אמונה שרק אנחנו הטובים והצודקים, לעולם לא נביא מזור לאזור הזה בו אנו חפצים לחיות. השקר הוא החורבן, בעוד שהאמת – יש בה כאב, ויתור, קושי, אבל גם התקווה לעתיד אחר. בלי להכיר בעבר והווה מדממים של שני הצדדים ולקחת אחריות על שלנו, בלי לוותר על הצדקות למעשים לא מוסריים, לא נוכל לחפור יסודות לחיים טובים, אלא לחפור קברים. להחניק את האמת והמוסר, זה להחניק את התקווה, זה לקבל את "לנצח נחיה על חרבנו" וזו שיטה שהוכחה כלא עובדת. 

אנחנו יכולים להמשיך ולחזור על המשפט של גולדה, שהתקבע במודעות הציבורית כי הוא שם אותנו בצד ה"טוב" בחלוקה המטופשת והילדותית של טוב ורע, על כך שעד שהפלסטינים לא יאהבו את ילדיהם, לא יהיה כאן שלום, אבל האמת היא שאם אנחנו מחנכים את הילדים שלנו ש"לנצח נחיה על החרב", אז גם אנחנו מחנכים אותם להאמין שצריך לשנוא ולהרוג כי אין ברירה אחרת. במו ידינו אנו מצמצמים את הסיכוי של הילדים שלנו והילדים הפלסטינים לחיות. 

מתוך פרצי השנאה הבלתי מובחנים ששוטפים את החברה הישראלית, בעוד כמעט לא נשמע קול של שמאל, שמציע אלטרנטיבה, עולה קולם הכואב והשפוי של לא מעט מקורבנות טבח אוקטובר, אלה שאיבדו את היקר להם מכל, שמבקשים להפסיק את מעגל הדמים. אני רוצה להאמין שלא צריך שכולם יחוו את הכאב האישי הזה כדי להבין שהמחיר יקר מדי. 

אנחנו רוצים להאמין שאנחנו לא מפלצות, לכן נדרשים לנו תיאורים מזעזעים ממעשי הטבח, שמשרתים את ההשוואה. אבל כל עוד אנחנו ממשיכים להפציץ את עזה, אנחנו רק מוכיחים עבור הילדים הפלסטינים שחיים שם שאנחנו באמת המפלצות שלהם. ישראל שפועלת יחד עם האו"ם ומדינות העולם למען עתיד טוב יותר לפלסטינים, היא כזו ששום ילד פלסטיני לא יוכל להאמין שעשויה ממפלצות. 

מוכרים לנו כבר שנים שהבעיה הייתה באוסלו, אולם אוסלו מעולם לא נוסה עד הסוף. מה שקורס לנגד עינינו, וזה לא שהכתובת לא הייתה על הקיר, הוא מדיניות הימין. המשך הכיבוש, המשך הכחשת הנכבה, עיוורון לאחריות שלנו, דה-הומניזציה של הפלסטינים והתחזקות הלאומנות – כל התהליכים האלה בעלי השלכה ישירה על המצב, על חוסר היציבות הפוליטי ועל מצבה העגום של ישראל נוכח אתגריה, כולל ההפיכה המשטרית שנתניהו מוביל. 

אני שותקת כבר שבועות, ייתכן שחודשים – מי סופרת? לספריית הטקסטים שלי נוספו כל כך הרבה טקסטים בלתי גמורים, שברי התחלות. אין לי מה לכתוב שעוד לא כתבתי, אין לי קהל שבאמת מקשיב והדעה שלי מעולם לא הייתה חלק ממיעוט כל כך קטן כמו היום. הכל מסביב גועש שנאה, אנשים שהערכתי "התפכחו" ויש שיגידו "התפקחו", אבל בעצם זו מילה אחרת לשינוי הערכי האדיר שעברו, חציית הרוביקון ההומני והכל בשם מעשים לא הומניים. אם זה לא ניצחון האויב, אינני יודעת מה כן. 

האדמה הופכת צרה כל כך, המילים נבררות בקפידה, כי להשמיע קול אנוש בארצי, עכשיו מכונה "בגידה". אין לי כלים למעט האמת והנחמה היחידה היא הדבקות בעקרונות הפשוטים, אמת, מוסר וצדק ובערכים שעושים אותי אדם. היכולת לשמור על ערכים הומניים נמדדת ברגעים הכי קשים, משום שאותם לא ניתן לקחת, הם יכולים רק להינתן מבחירה. הבחירה היא שלנו, שכל אחד יעשה את שלו.

השאלה האמיתית היא מה נשאיר לילדינו

אם המאבק הוא רק נגד הרפורמה, אז המחאה רק מאטה את הקץ ולא מונעת אותו, לכן השאלה היא לא ה"כאן ועכשיו", אלא מה בעתיד ואם רוצים כזה, צריך להיאבק לדמוקרטיה – על מלא

שתקתי תקופה ארוכה, הרגשתי שכבר כתבתי הכל, זכויות אדם, כיבוש, דמוקרטיה, מוסר, אפליה, עיוורון מרצון ותהליכים, הנחתי שאם זה לא עזר עד עכשיו, זה גם לא יעזור וממילא כבר כתבתי ואחרים עדיין כותבים. אבל בשתיקה אין כל מוסר, עדיף לזעוק בלי שמישהו ישמע, כי בעצם הזעקה יש מעשה, בתוכה גלום חוסר המוכנות לוותר ובזה יש תקווה. אז כן כבר כתבתי הכל ובעיקר קיוויתי שמתישהו זה ישנה, המחאה שברה אותי. היא הוכיחה ששום דבר מהותי לא עומד להשתנות.

להפך המחאה הגדולה, שהייתה בתחילה "על הדמוקרטיה", הפכה למחאה "נגד ההפיכה", "נגד דיקטטורה", והתקווה שהתעורר פה גל דמוקרטי דעכה עם כל הפגנה יותר ויותר. ההתעטפות בדגל סימלה את גבולות המחאה – לא מחאה לדמוקרטיה, אלא מחאה לשמירת המצב הקיים ובמילים אחרות זו המוכנות לקיומו של משטר הפרדה, שכולל אפליית אזרחים וכיבוש, שברור לכולם שימשיך להידרדר יותר. אם המחאה רק נועדה לבלום הידרדרות, צריך להבין שהמשמעות היא שעכשיו אולי יהיה קצת יותר טוב, אבל בסופו של דבר היא סוללת הידרדרות איטית לאותו כיוון, במקום לשנות אותו. מחאה דמוקרטית שלא יוצאת נגד האפליה והכיבוש, שלא חורטת על דגלה זכויות וצדק לכולם, למעשה נותנת לגיטימציה לעליונות יהודית.

כל ביקורת משמאל על המחאה השבטית-יהודית הזו, נתקלת בתגובה לאקונית שבדיקטטורה יהיה נורא יותר, אבל השאלה היא לא אם יכול להיות פה רע יותר, אלא האם יכול להיות פה טוב יותר. משום שיכול להיות רע יותר, אבל רע לא פחות זה לבחור במאבק מצומצם שבסופו של דבר משאיר עוול על כנו, רק משום שלציבור בישראל לא נוגע, זה יביא את הרע ביותר במקום עכשיו, אחר כך. 

יותר מזה, המוכנות לקרוא לישראל טרום ההפיכה המשפטית "דמוקרטיה", לקבל את האקסיומה שצה"ל הוא הצבא המוסרי ביותר (על רקע מאות פליטים שבורחים מג'נין למודת הקרבות ומותירים עשרות פצועים ומתים מאחור), ההימנעות מהכנסת זכויות האזרחים הערבים למחאה והגבלת הפלורליזם (יסוד עקרוני בדמוקרטיה), כל אלה מעקרים את המחאה מבפנים ומוכיחים שגם הפעם, היריב היחיד שעומד מול נתניהו (כי בואו, גם אופוזיציה אין) לא מסתכל על הכדור, אלא על הרגל הבועטת. כרגיל התגובה היא לפעולה של נתניהו ולא לנושא העקרוני, רוצה לומר המאבק לא צריך להיות נגד ההפיכה המשטרית, הוא צריך להיות לדמוקרטיה. 

אנחנו נוטים לראות בפוליטיקה את אמנות הפשרה, אבל הפשרה היא במעשה הפוליטי ולא בעקרונות המנחים. פוליטיקה מתחילה בעקרונות ולכן חלק ממנה הוא גם העמידה על עקרונות ולמרבה הפלא אין בכך סתירה. הסיבה פשוטה ונעוצה בעקרונות בסיס עליהם אין פשרה, הם חלק בלתי נפרד מההגדרה – בדיוק כמו שטבעוני לא יאכל עוגה עם "ביצה אחת בלבד" ויהודי דתי לא ייסע בשבת למפגש חברים, אין בכך טהרנות, העקרונות הללו הם חלק מההגדרה שלהם. ההתעקשות על עקרונות אינה טהרנות ואינה שוללת פשרה במקום בהם העקרונות יכולים להתקיים. ההתעקשות של השמאל האמיתי בישראל להיאבק נגד משטר ההפרדה, הכיבוש והאפליה היא חלק בלתי נפרד מערכי השמאל והעמידה על עקרונות כמו שוויון אזרחי, זכויות אדם, דמוקרטיה וצדק איננה טהרנות והסיבה שהיא נתפסת כזו מעידה בעיקר עד כמה ישראל איננה דמוקרטיה. 

לדמוקרטיה יש "כללי משחק" בסיסיים שמשותפים לכל השחקנים. בדומה למשחקי קופסא, כדי שאפשר יהיה לשחק, כל השחקנים צריכים להכיר את כללי המשחק ולהיענות להם על מנת שהמשחק יתקיים. דמוקרטיה לא יכולה להתקיים בלי להיות מדינת כל אזרחיה, בלי שוויון אזרחי, בלי זכויות אדם ואזרח, בלי שכולם יהיו כפופים לשלטון החוק, בלי סובלנות, בלי פלורליזם ובלי בחירות כלליות, שוות, קצובות, חופשיות, תחרותיות וחשאיות. כאשר דבקות בעקרונות דמוקרטיים בסיסיים נחשבת "טהרנות", הרי שזה מעיד על רוח המקום ושבירתם של עקרונות דמוקרטיים. 

היכולת הנוכחית של ממשלת נתניהו לאיים בהפיכה משטרית לא מגיעה רק מתוך עוצמות הפשיזם והלאומנות שפושים בציבור היהודי, גם לא רק בגלל נתניהו והניסיונות האופורטוניסטיים שלו להציל את עורו גם במחיר של דרדור המדינה למדינה דתית-סמכותנית, לטנגו הזה היה צריך עוד צד – צד שבשם "פרגמטיות" יוותר על עקרונות וייתן לגיטימציה לזרמים האלה לעלות. במקרה של פשיזם מן הידועות שאם נותנים לו אצבע, הוא רוצה את כל היד, כי הפשיזם והלאומנות לא עוצרים כשנשברות ההגנות על הדמוקרטיה, להפך. זו הסיבה שגם המחאה היא בגבולות האתנוקרטיה היהודית.

לא, זה לא פופולרי לצאת נגד המחאה, אבל הכנות מחייבת, כי בעוד שנראה לרבים שהמחאה חיונית כי אחרת יהיה רע יותר, יש כאן שוב קוצר ראיה מדכא – כי לעולם לא תהיה כאן דמוקרטיה כל עוד ישראל מחזיקה בשטחים הכבושים וכל עוד המושג מדינת כל אזרחיה מעביר בציבור היהודי צמרמורת ששמורה לסיפורי אימה. 

הניסוי הזה נכשל לנגד עינינו והתרופה היחידה לו מושתת על צדק ודמוקרטיה. אנחנו בנקודה קריטית, אם המחאה הנוכחית תצליח, היא לא תמנע את השינוי, רק תדחה אותו. אבל אם נבין שהמאבק אינו על המציאות העכשווית, אלא על עתיד המדינה ואין כזה שמאפשר חיים גם לציבור החילוני בלי מאבק שלם ומלא על דמוקרטיה, אז אולי עוד יש סיכוי לשינוי. אחרת לדור הבא כבר לא יהיה מה לחפש פה, חוץ מדם, יזע ודמעות.

החרב הקדושה

לנצח נחיה על חרבנו? לא צו גורל, אלא בחירה שגויה

תראו תראו, פרובוקציה ישראלית באל-אקצא עוברת מתחת לרדאר היהודי, מאיימת להצית את האזור והופה - הנה שוב כל היהודים יחד מתקבצים סביב החרב בקריאת "הנני" נלהבת, נגד האויב המאיים, רק שהצד האלים והפרובוקטור של הסיטואציה הנוכחית הוא ישראל. מבחינת יהודים, הכל מתחיל ונגמר בזה שיש כאן ערבים, אלה עם "המנטליות האלימה", שאת האפליה והדיכוי שלהם לא רואים, האויב הנצחי, שהוא נוסחת הקסם לסימוא הציבור הישראלי.

במדע המדינה נהוג להשתמש במושג "התאגדות סביב הדגל", שמהותו הוא איחוד פנימי מול איום או אויב חיצוני. בישראל, בה הכריז נתניהו ש"לנצח נחיה על חרבנו", החליפה החרב את הדגל. דפוס החשיבה כל כך מותנה וידוע מראש, בגדר גזר דין ידוע מראש של המשך מעגל הדמים – כולם נקראים לחרב.

בתזמון מושלם, נציגי הקואליציה מאשימים את האופוזיציה וקוראים למוחים להצטרף למדורת השבט, זו שמבעירה את המדינה ומנהיגי מחאה בעיני עצמם קוראים להיענות לקריאה, בשעה שאנשי מילואים, שנשבעו לסרב, מתפקדים לקראת הגיוס. חודשים של דיבורים על אחדות, מושג מיותר להפליא בתחום הפוליטי, אבל הדבר היחיד שמאחד ישראלים מסוג יהודי, זה הנימוק הבטחוני ואם אין אחד, יוצרים. כמו הגביע הקדוש, תמיד תהיה חרב קדושה להתאגד סביבה, כמו התניה פבלובית לאומית, אבל זו בדיוק הבעיה – שהלאומי הוא היהודי והבלבול הזה מסייע להמשיך את אי-הצדק ואי-השוויון.  

כמו בדיסוננס ידוע מראש, פסח מביא איתו אינפלציה של המושג חירות, אבל איזו חירות יכולה להתקיים כל עוד היא מבוססת על אפליית בני אדם אחרים ודיכויים ונסמכת על המוכנות לא לראות את זה? בתוך חודש אחד, ישראל מציינת את פסח ויום השואה, ימים שמאפשרים בחינה של הלקח ההיסטורי ובמקום זאת משמשים בעיקר לחדד את תחושת הקרבנות היהודית, שהרי "בכל דור ודור באים עלינו לכלותינו" ולהעצים את ההצדקה. אבל הנקודה היא שלא צריך להצדיק יותר את הקמתה של ישראל, אלא את קיומה ואם אפשר בפעם הראשונה גם באמת כדמוקרטיה. המאבק על הדמוקרטיה הוא קריטי, אבל מחייב התבססות על ערכים דמוקרטיים, אחרת הוא בסך הכל מאט את התהליכים ולא יותר.

אם המאבק על היכולת לחיות בישראל של כאן עכשיו, כלומר כמו שהיה נניח לפני 4 חודשים, הרי שאין כאן מאבק לדמוקרטיה, משום שכל עוד ישראל היא כוח כובש שמדכא את חירותם של הפלסטינים, ישראל אינה דמוקרטית וזה בדיוק העניין. המוכנות לחיות במדינה כובשת ומנשלת בשטחים שאינם בריבונותה, שיש בה שתי מערכות חוק לא שוויונית ושמעל 20% מאוכלוסייתה בשטחים הריבוניים אינם זוכים לשוויון אזרחי מלא ולקרוא לה דמוקרטיה, היא לא יותר משיתוף פעולה עם שקר, שתוצאתו היא דיכוי של בני אדם. האם את המצב הבלתי נסבל הזה, שישראל מתחזקת, אנחנו רוצים להוריש לילדינו?

אז נכון, המחאה האדירה שסוחפת את הארץ חשובה וחיונית, בעיקר משום שכל רגע חולף יקשה על כל תיקון עתידי אפשרי. זה צריך להיות ברור, אנחנו אמנם מדשדשים על הרוביקון הדמוקרטי כבר שנים, אבל מהרגע שייחצה סופית, כל דרך חזרה תיגבה מחיר הרבה יותר גבוה. אבל האם זו השאלה? האם לא ייתכן מצב שנילחם באמת עד הסוף על ערכים דמוקרטיים מהותיים ומשותפים בלי שום "אבל"? כן מאבק לדמוקרטיה, לכזו שלא מעוניינת לטול את זכויות האדם של לאומים אחרים ושרוצה לקיים בתוכה שוויון אזרחי מלא, ממש דמוקרטיה ולא כזו שמפחדת מעצמה.

אלבר קאמי אמר פעם שהוא רוצה לאהוב את מולדתו ואת הצדק כאחד, גם אני כמוהו רוצה. אני רוצה לדבר על חירות, אבל לא מדומה. כשאני חלק בלתי נפרד משלטון מדכא, כל שיח על חירויות שאינו מכיר בדיכוי ואפליה ונאבק לבטלם, בעצמו חסר כל ערך. שום עוולה היסטורית אינה הצדקה לעוולות בשם הקורבן, גם לא כשהקורבן הוא אנחנו. כל עוד לא נשתחרר מהתפיסה הזאת אנחנו דנים אותנו ואת ילדינו לאותו גורל, גורל אלה הבוחרים לחיות על החרב, אפרופו מנטליות. הקריאה לחירות, עת אנחנו מונעים חירותו של אחר, היא צביעות חסרת מודעות והמחיר? כמו שאמר מחמוד דרוויש "אני לא יודע מי מכר למי את המולדת של מי, אבל ראיתי מי שילם את המחיר". כולנו משלמים את המחיר והוא כבד ומאמיר ורק אנחנו יכולים להפסיק אותו.

אני לא מציעה תקווה, בתקווה תמיד מקנן הרצון שמישהו אחר יפעל במקומנו, יגיד את הדברים, יתקן – אין לנו את הפריבילגיה הזו. אנחנו הדור שאין לו ברירה אלא לפקוח את העיניים, שעד עכשיו היו בעיקר מצומצמות מבט. לא הייתה כאן מעולם דמוקרטיה, התקווה מצויה במוכנות שלנו להילחם שתהיה כאן וזה עובר בהכרה באי הצדק – בכיבוש ובאפליה.

אורוול צדק, אגב יוסי גורביץ ידע את זה מזמן

בתגובה להקפאת הדחתו של מפקד מחוז תל אביב, עמי אשד, בהנחיית היועמ"שית גלי בהרב-מיארה, ענה השר לביטחון לאומי ש"היא שמאלנית", אתם יודעים – ווינק, ווינק נאדג', נאדג'. הוא לא צריך לומר יותר כלום, לא רק מפני שהיא עוברת תהליך השחרה מיום הקמת הממשלה, אלא משום שדי בתיוג "שמאלני", כדי לייצר עולם תוכן שלם, מובן ומקובל על ידי ציבור שלם. ושימו לב שכבר מזמן התרגלנו לאד-הומינם, זה הכי קל כשאין טיעון ואין, משום שבהרב-מיארה בסך הכל עושה את תפקידה ועצרה הליך שעל פניו אינו חוקי או תקני, רק שאת הטענה הזו בן-גביר אינו יכול לסתור.

ההתנהלות של בן-גביר משקפת בדיוק את מטרות ההפיכה – כוח בלתי מוגבל של הרשות המבצעת שתוכל לעשות את מה שהיא רוצה בלי להיות כפופה לכלום: בן-גביר לא מרוצה מהתנהלותו של עמי אשד וההליך התקני עומד לו לרועץ, בעיקר משום שמי שתפקידה להיות שומרת סף עושה את תפקידה כראוי – מנהל תקין הוא מכשול ובן-גביר קיבל את המתפתחות ל-9D מנתניהו ולא מהסס להשתמש בהם. בינתיים עוד יש כלים לשמור על שלטון החוק, מהרגע שההפיכה תושלם, לא.

במידה רבה האנקדוטה הזו היא משל להשחתת השפה והתודעה הישראלית, תהליך שמתרחש כבר שנים ובחודשיים האחרונים הוא על סטרואידים. טלי גוטליב, וסליחה שאני מתייחסת אליה, אמרה שעל היועמ"שית להפסיק "לשים מקלות בגלגלי המשילות", כי מן הידועות ש"משילות" היא היכולת של הרשות המבצעת לעשות את כל מה שהיא רוצה. בשנים האחרונות "משילות" הפכה מילת קסם, כולם מאמינים שחייבים משילות אבל בעצם מתכוונים לרשות מבצעת על פול גז בלי בלמים, עזבו איזונים, הם נשברו מזמן.

האוזן היהודית התרגלה לשפה חדשה באופן עקבי, הרי איך נוכל להתמודד עם הפשעים שישראל מבצעת, עם המוכנות לקרוא למשטר הפרדה גזעני דמוקרטיה? לכן מגייסים את השפה ויוצרים אם תרצו שיחדש - אין מלחמות, הן מבצעים עכשיו, כמו שהריסת בתים, עקירת עצים וגזילת אדמות הן חישוף, מניעת זכות ההפגנה וחופש תנועה של אזרחים היא צו רידוד, מצור הוא סגר, פלסטיני הוא טרוריסט, ביקורת על ישראל היא אנטי-ציונות ואנטישמיות, דמוקרטיה היא משטר הפרדה גזעני, מאחזים בלתי חוקיים הם התיישבות צעירה, כי התנחלויות הן מזמן מיינסטרים, "רפורמה משפטית" היא הפיכה שלטונית שפוגעת באניצי התהליך הדמוקרטי האחרונים שנותרו.

השפה הנקייה מסייעת לעוד תהליך והוא העיוורון לפשעים שנעשים מהצד הישראלי והאמונה שכל מה שישראל עושה בהכרח צודק. בואו ניקח דוגמא עדכנית – הרי כשכל העולם ואשתו יודעים על כוונת מתנחלים לבצע פוגרום בחווארה, אי מניעתו אפילו ב"הארץ" מכונה "מחדל", אבל זה לא מחדל, זה מכוון. קיים שיתוף פעולה מתמיד של זרועות הביטחון והמדינה עם המתנחלים ואנחנו מצופים לקבל את העובדה שלא נעשה כלום, כשאנחנו יודעים שכשזה נוגע לפלסטינים, גם אם אין מידע קונקרטי, זרועות הביטחון לא מהססות לבצע פעולות אבל היי – אין דין פלסטינים כדין יהודים. המוכנות ליחס הסלחני מכשירה מצב בו סמוטריץ, שר בישראל, מסביר שאין דבר כזה טרור יהודי, כי טרור הוא רק פלסטיני. אבל הקטע הוא שמרבית הציבור מוכן לקבל את הצידוק היהודי, בלי טיפת ביקורת.

ואפרופו טרור – כל דבר הפך להיות טרור, פניה למועצת הביטחון של האו"ם היא טרור דיפלומטי, הפגנות הן טרור מבית, הכל טרור, חוץ מפעולות טרור של יהודים. אבל הטרור האמיתי הוא הטרור האנטי-דמוקרטי שמביאה עלינו הממשלה. התעמולה הבוטה שמנכסת את הדמוקרטיה למען הפיכה אנטי דמוקרטית והאמונה של הרבה יותר מדי אנשים באמיתות השקר, היא תוצר של רידוד ערכים דמוקרטיים שמתרחש כאן כבר שנים.

הכוח הבלתי מרוסן שמסתתר מאחורי העברת ההפיכה השלטונית הזאת קורץ להנהגה הנוכחית והמושחתת של ישראל, שרוצה לפרוץ את כל מגבלות הכוח. השימוש בשפה החדשה, שיוצקת משמעות שונה בתכלית להגדרה של מילים ומושגים, מאפשר לסמן אויבים מבפנים, אלה המכונים בחיבה "בוגדים" או "חבל שהיטלר לא סיים אתכם את העבודה" (עוד פסיכוזה חברתית יהודית-ישראלית שיש לחקור וחבל שהיא קיימת), "אנרכיסטים" ואפילו "טרוריסטים", כדי להמשיך ולקיים תחושה של איום קיומי, לא רק חיצוני (ע"ע איראן והפלסטינים בשטחים הכבושים), שמסתירה את האיום הקיומי המגולם בממשלה הנוכחית.

אם היה דבר כזה ישראל הראשונה וישראל השנייה, הרי שישראל השנייה היא זו שהכלים האורווליאניים עובדים עליה וישראל הראשונה כוללת את מי שהכלים האלה לא עבדו עליו מעולם ואת אלה שמתחילים להתעורר, מי שהיום נלחמים על "מגילת העצמאות" ובמהרה בימינו גם על דמוקרטיה אמיתית לכולם.

זה הטור הראשון שאני מפרסמת מאז שיוסי גורביץ מת והידיעה שהוא לא כאן מכאיבה - לזכרו של איש אמיץ ולוחם צדק

המאבק אינו על הדמוקרטיה, אלא לדמוקרטיה

מעטות הפעמים שההיסטוריה מאפשרת תיקון ועוד יותר מעטות הפעמים שבני האדם תופסים את ההזדמנות הזו ומממשים אותה. הרגרסיה המשפטית שנתניהו ולוין מתכוונים להוביל, מייצרת בפעם הראשונה איום אנטי-דמוקרטי מובהק, שנתפס מהותי על ידי יותר ממחצית מהציבור הישראלי (אפרופו כל הסיסמאות, שמופרחות באוויר על שלטון הרוב, אם רוב הציבור לא מעוניין במהפכה המשטרית, הרי שבעצם מדובר בעריצות המיעוט – אבל זה כבר סיפור אחר). איום שעורר את ההפגנות במוצאי השבת האחרונים והשביתה הוולונטרית בשני השבוע (13.2.2023). בהפגנות האלה מועלית על נס הדמוקרטיה והציבור נקרא להגן עליה. אבל כאן בדיוק הבעיה – ישראל מקיימת כיבוש ושלטון הפרדה ובמצב עניינים כזה אין דמוקרטיה להגן עליה.

הקריאה הנכונה צריכה להיות המאבק לדמוקרטיה. אם הקריאה היא להמשיך להגן על הפסאדה הדמוקרטית של מדינת ישראל, אך להמשיך לקיים דמוקרטיה ליהודים בלבד, הרי שבהפגנות האלה אין תוחלת. אבל, וכאן הנקודה החשובה, אם המאבק יוגדר כמאבק לדמוקרטיה, הרי שהוא יקרע לגזרים את האקסיומה השגויה מיסודה שרואה בישראל דמוקרטיה ויוכל להביא לתיקון היסטורי ולהפיכתה של ישראל לדמוקרטיה, אמיתית ואפילו מהותית.

יש להניח שהטיעון המרכזי נגד הטענה שלי שהמחאה חייבת לכלול את כולם ולהיות נאמנה לערכים אוניברסליים ודמוקרטיים הוא שהכנסת "הנושא הפלסטיני", כינוי מכובס להעדר שוויון אזרחי בגבולות הקו הירוק ושלילת זכויות אדם מאחורי הקו הירוק, אינו בקונצנזוס ועכשיו האדמה בוערת. אבל זאת בדיוק הבעיה – מתי בפעם האחרונה היה הזמן לדבר על הכיבוש, הדיכוי, האפליה ואי השוויון האזרחי? הרי אפילו ממשלת "השינוי" פעלה תחת ההנחה שזה בסדר שאזרחי המדינה הלא יהודיים לא יהיו שווים לאלה היהודים ושבכיבוש לא צריך לטפל, אלא רק "לתחזק" אותו ורבים מדי בשמאל הישראלי חשבו שזה אולי לא בסדר, אבל זה הכי טוב שאפשר והסכימו לקבל את זה.

אבל זהו, שאם אנחנו בדיונים על מותה של דמוקרטיה – ככה בדיוק נראית גסיסה. כשאנשים רבים מדי, שבטוחים שהם עצמם דמוקרטיים, מוכנים לקבל שיש קצת לא-דמוקרטיה לאחר ומסבירים לעצמם שזה זמני, או שיש לזה סיבה טובה אחרת. וזה בדיוק מה שקורה כאן מאז ומעולם וכמו שזה נראה היום, מרבית הציבור מוכן לקבל את ה"דמוקרטיה" הזאת ליהודים בלבד ולהמשיך לטעון שזו דמוקרטיה. אם המחאה תמשיך להיות ציונית ויהודית כל כך, היא לעולם לא תהיה דמוקרטית באמת ולא תנוצל ההזדמנות להפוך את ישראל לדמוקרטית. ככה אנחנו דנים את המשך הידרדרותה של ישראל מכל קווי הגבול, גם העמומים והמקלים ביותר, של המושג דמוקרטיה.

מעולם בישראל לא היה רגע של דמוקרטיה וזה די קשה להכיר בזה, כי יש להניח (גם אם זה הכללה גסה) שמי שקורא את הטקסט הזה בעברית כרגע וגדל כל חייו תחת אקסיומת "נס הבריאה של הדמוקרטיה הישראלית", אך מעולם לא למד להבחין בין דמוקרטיה אמיתית ומהותית ובין פסאדה של דמוקרטיה שמכסה על העובדה שזכויות יתר ליהודים, לא יוכל להבין - זו מציאות החיים עבורו, הוא למד שישראל היא דמוקרטיה. כאן נעוצה הסיבה למחאה הנוכחית – האיום על הדמוקרטיה היהודית – אלא שלא רק נתניהו וחבר מרעיו הם האיום, האיום נמצא במוכנות לקבל הפרדה ואי שוויון כדמוקרטיה והוא גדול יותר מנתניהו ובמידה רבה גם מה שהוביל אותנו לכאן. אם הייתה מודעות דמוקרטית בישראל, לא היינו במצב הזה, אבל אסור שתהיה תודעה דמוקרטית מפותחת בישראל, כי אז תישמט הקרקע תחת הטיעון שישראל היא דמוקרטיה משום שאי-השוויון זועק לשמיים.

התחושה שישראל היא דמוקרטיה נשענת על תחושה סובייקטיבית של הציבור היהודי ונמדדת במונחים יהודיים, אבל מדינה שהלאום שלה יהודי, מראש לא כוללת ערבים כאזרחים מלאים איזה ערבי יכול להזדהות כערבי יהודי מישראל? איזו סוג אזרחות שוויונית זו? אנחנו עיוורים לכל זה. בתוך כל הסיפור הצודק של הצורך להקים מדינה לאומית למיעוט נרדף, אי-הצדק הקולוניאליסטי שנעשה לילידי המקום זועק לשמיים ואנחנו עיוורים לו. הסיבה לכך היא שבסופו של דבר מרבית הציבור היהודי אינו בגדר ציבור פטריוטי, אוהב מדינתו וחי בשלום עם מדינות ותרבויות אחרות, אלא עבר כבר מזמן את הקו הדק בין לאומיות ולאומנות.

במקום שבו "השמאל הציוני" רואה את הלאומנות הבוטה של בן גביר וסמוטריץ, הוא כושל לראות את הלאומנות הפחות בוטה שלו, אבל דווקא הלאומנות הזו, המוסווית ולרוב לא מודעת, היא זו שמאפשרת את גם את הלאומנות הבוטה יותר וגם את המשך העיוורון ללאומנות הציונית שטבועה כל כך עמוק עד לנימי הדם הדקיקים ביותר של מרבית הציבור היהודי. העניין הוא שאני לא חושבת שאפשר להפטר מההטיה הזו, היא מובנית עמוק, חלק מאינדוקטרינציה של המון סוכני חיברות, אבל אפשר לעקוף אותה בסיוע מודעות. אם נשכיל לראות את אי השוויון בתוך גבולות הקו הירוק ואי הצדק מאחורי הקו הירוק, בלי להכחיש, בלי לתרץ, בלי לתת סיבות טובות יותר או פחות, נוכל לפעול כדי לשנות, נוכל לפעול למען דמוקרטיה.

באופן משעשע הטענה שלי מקבלת חיזוק אפילו מהדת היהודית – בפסח יהודים מצווים לזכור את הדיכוי שעברו במצרים (ולא זה לא משנה אם זה סיפור ללא אישוש היסטורי), לא רק לזכור אותו, אלא להעביר אותו מדור לדור. הסיפור כאן הוא סיפור של דיכוי, אין חגיגות לציון הכיבוש האכזרי של הארץ מידי תושבי המקום, אין ציווי לזכור שיהודים הם אדוני הארץ – יש ציווי לזכור עד כמה חשוב לא לדכא עמים אחרים.

להבדיל, במאה ה-20, אחרי השואה, צלח המאמץ הציוני להקים כאן מדינה יהודית ואנחנו למדנו לחגוג את עצמאות המדינה ולא רק לשכוח את לקחי הצד הנרדף והמדוכא, אלא בעצמנו להפוך לכוח מדכא. כדי לא לראות את הסיפור הזה בעין אובייקטיבית, אנחנו רואים רק את המקום שבו אנו צודקים ומעלימים עין מהמקום בו אנו מעוולים. עד שלא נראה גם את העוול, שנמצא בצדו השני של הצדק, עד לא יעשה המאמץ המוסרי הזה – אין ולא תהיה פה דמוקרטיה, גם אם נורא נרצה. כאן צריכה להתחיל המחאה – בהבנה שמרוב פשרות ציוניות, רחקנו מכל חזון דמוקרטי.

מדינה לאומנית נמדדת בדבקות בסיפור שלה, דבקות שיוצרת עיוות מציאות. הכל עובר דרך המסננת של הסיפור הלאומי ומה שלא מתאים לו עובר שינויים הכרחיים כדי להתאים, בסופו של דבר זה מעוות את כל התפיסה הפוליטית. במדינה לאומנית מתקיימים גזענות, פשיזם, קולניאליזם – והם מעורבבים היטב יחדיו לתמהיל הרסני. במדינה לאומנית יש התעסקות בנושאי חוץ וצבא, הרבה יותר מאשר בבעיות הפנים הבוערות פשוט כי זה יותר נוח, זה מפנה את ההמון לא לחשוב, רק להתגונן ולחפש סוג של אחדות ופשרה. את הסממנים האלה אפשר לראות בפוליטיקה הישראלית בבירור, גם עכשיו בזמן המחאה. 

הסיפור הציוני שיצרנו שבו רק אנחנו צודקים וכל דבר שאנחנו עושים הוא צודק, גם אם בסיטואציה אחרת ובהשתתפות צדדים אחרים הוא היה זוכה לכל גינוי, הוא הוכחה די גורפת להבנה שמחזון של מדינת לאום, התגלגלה מדינה לאומנית. ההבדל בין לאומיות בריאה ללאומנות מסוכנת מתחיל בנרטיב שבסופו של דבר מעוות את המציאות ליצירת "אנחנו" ו"הם" מתמיד. כשבמחאה על הדמוקרטיה, המיעוט נותר האחר, אין מנוס מלהסיק שאין בין המחאה לדמוקרטיה ולו דבר אחד במשותף.

מתי הייתה כאן דמוקרטיה?

סליחה על הספויילר, אבל מעולם לא הייתה כאן דמוקרטיה כמוה גם שוויון, או צדק – לכן השקר הראשון שצריך להפסיק לשתף עמו פעולה הוא שישראל דמוקרטיה. זה לא אומר שלא יכולה להיות פה דמוקרטיה, אבל זה יתרחש כאשר שוויון אזרחי וסיום הכיבוש יהיו חלק בלתי נפרד מהאג'נדה, עד עכשיו זה לא קרה וההפגנות מעלות את התהיה אם אי פעם זה יקרה

לצטט את נימלר יהיה קלישאתי במיוחד, אם כי מתאים להפליא ובכל זאת אסתפק בריפרור ותו לא. אי אפשר להסתכל על ההפגנות ההמוניות של שלושת מוצאי השבת האחרונים ולהימנע. המרכז-שמאל היהודי, יוצא מאזור הנוחות ומפגין נוכחות חשובה, אבל זה רק בגלל שהאיום בפגיעה בזכויות הגיע עד אליו. אפשר היה שהמרכז-שמאל יבין שזה מה שקורה כשמוכנים לתחזק שקר של דמוקרטיה כשלמעשה היא ליהודים בלבד, שזה מחיר העיוורון שרוב היהודים-ישראלים קיבל על עצמו מרצון או בשתיקה.

יפים לעניין דבריו של גרוסמן מההפגנה במוצאי שבת (ה-21.1.2023) על ביאת "הזמן השחור", אלא שהזמן השחור התחיל מזמן, עם היענות לכנות את ישראל דמוקרטיה, עת נמנע במכוון שוויון אזרחי והושת ממשל צבאי. מעולם לא ניתנה אפשרות לשוויון אזרחי במדינה, לא ברמה הסמלית-חוקית ולא היומיומית, מאז ומעולם היה תחת מגבלות ולכן תמיד בערבון מוגבל. מאז 1967, נוסף רובד נוסף של אוכלוסייה – פלסטינים משוללי זכויות והכל בחסות ישראלית גורפת. משטר הפרדה דה פקטו ודה יורה, אך בעל מראית עין דמוקרטית, שהיה אינטרס לשמר תוך הנצחת העדר הדמוקרטיה.

המציאות של ממשלת נתניהו-בן גביר-סמוטריץ'-לוין אין בה כדי להפתיע, למעשה תהליך הכשרתה ערך שנים וממשלת בנט-לפיד לא הייתה שונה במובן הזה. המציאות של היום היא תמצית הביקורת משמאל, שהחלה כבר ב-1948, דרך 1967 והיום מגיעה אלה המכונים "טהרנים" או לחלופין "שמאל-רדיקלי". אלה שבעקביות מדברים בשם ערכים אוניברסליים, ערכי שמאל ודמוקרטיה, פחות או יותר הנתיב היחיד שלא נוסה באמת במעבדה האנושית המכונה ישראל.

במקום לבחון אם יש אמת בביקורת, בחר מרבית הציבור בישראל להאמין שהבעיה בביקורת משמאל, ה"תמימה" או ה"אוטופית" ולא בהתנהלות עצמה. העובדה שכמעט בכל יום נהרג פלסטיני, שמיליונים חיים תחת דיכוי, שצה"ל שולט באוכלוסייה אזרחית והמתנחלים עושים בשטח לא ריבוני, בחלקו פרטי, כבשלהם – אלה רעשי רקע, שאוזן הציבור היהודי התרגלה להם ורובו לא רואה בהם עוול. בסופו של דבר ואיך שלא נהפוך את זה, ההכחשה הפכה למודוס אופרנדי של כמעט מדינה שלמה. הכחשת הכיבוש והפשעים שנעשים בשמו, לא רק שמאפשרת אותם, היא גם הבסיס להתרחבותם והימשכם. ציבור שלם שמוכן להפנות את ראשו לעוולות שנעשות בשמו ולא מבין שהפניית הראש היא התשתית לעוולה הבאה ועכשיו העוולה לפתחו והוא לא מבין איך זה קרה.

לאורך שנים, יצרו יהדות, לאומיות וציונות מסד משולש בעל מנגנון אל-כשל אתני שבסיסו הקשר בין הציבור היהודי למדינה. המנגנון הזה לא רק שיצר זרועות סוציאליזציה ואינדוקטרינציה, הוא גם הפך למכנה המשותף של הציבור היהודי במדינה והפך את הנאמנות למדינה למאפיין אתני. במקום שמכנה משותף יהיה דמוקרטיה, המכנה המשותף הוא יהדות וציונות וכך משנה לשנה ישראל הולכת בנתיב דתי-שמרני-לאומני ומתרחקת מכל רעיון דמוקרטי. אבל דמוקרטיה אינה יכולה להתבסס על דיכוי ואפליה ולכן אין מנוס אלא לצמצם יותר ויותר את הבסיס המהותי הדמוקרטי והצמצום הזה בסוף מגיע  - עיננו רואות והכל כדי לתחזק עליונות יהודית, בעידן בו כבר היינו צריכים להבין את טעויות העבר ולתחזק ערכים אוניברסליים שמאפשרים קיום וחיים. לזה הציבור הישראלי צריך לפקוח את העיניים – דיכוי מוביל לדיכוי ושום דמוקרטיה לא חסינה בפני זה, בוודאי כשהוא עטוף בלאומיות.

העניין הוא שכדי להילחם בצמצום הזה נדרשות עיניים פקוחות לרווחה וכאלה שאינן לוקות בעיוורון מרצון, אלא מאחוריהן נמצאים אנשים שמבינים שיש לקחת אחריות. כשההפגנות ל"הצלת הדמוקרטיה" מניחות מראש שקודם יש להתמודד עם מה שקורה ליהודים ואחר כך יטופל כל השאר, אנחנו מפספסים שוב את הלקח שראוי היה שיהיה נר לרגלנו. דמוקרטיה היא לכולם, אין בה חריגים, שוויון אזרחי ניתן מתוף אזרחות וללא סייגים ושלילת זכויות של אוכלוסייה אזרחית שלמה לא יכולה לדור בכפיפה אחת עם דמוקרטיה. דמוקרטיה נסמכת על פלורליזם וסבלנות, כשבהפגנות למען הדמוקרטיה מופעלת צנזורה מרצון לדעות שאין בהן פסול, הן מעוקרות מבפנים ומהוות עדות, לא ממש אילמת, להעדר דמוקרטיה, כי כאמור אין דמוקרטיה ליהודים בלבד, עיננו הרואות מה קורה כשמנסים.