קובנה, ליטא, יולי 1941, הגרמנים כבשו את העיר ב- 24 ביוני, העיר,
שהופצצה מהאוויר מה- 22.6, הרוסה ולמודת שריפות. האוכלוסייה המקומית מקדמת את פני
הצבא הנאצי בפוגרום בקהילה היהודית, בעיקר בסלובודקה (שם יקום הגטו), שרק נמשכו עם
הפלישה, לפי העדויות אלפי יהודים נרצחו עד ה- 7.7.
המלחמה החלה עבור ליטא כבר עם
פלישת ברית המועצות ב-1940 ולקהילה היהודית היה בכך משום שבר גדול. בתקופה זו
נסגרו מוסדות יהודיים רבים ומפעלי התרבות, עד לשיא הפגיעה בקהילה כאשר כעשרה ימים
לפני הפלישה הגרמנית מאות יהודים מוגלים לסיביר ורכושם מוחרם. איום הפלישה הגרמנית
הביא יהודים רבים לברוח לתוך ברית המועצות. הפלישה הנאצית היתה רק בגדר הרעה של
מצב גרוע ממילא.
אחרי כמה ימי שחיטה, הגרמנים מתחילים להחזיר את השליטה, בכל זאת ספונטניות
אינה יעילה כמו התנהלות שיטתית, אם כי כ-10,000 יהודים נרצחו בחודשים יוני ויולי
בקובנה. ב- 8 ביולי מפרסם הגסטאפו הודעה שעל כל היהודים לעבור לסלובודקה ולענוד
טלאי צהוב עד ה- 15.8. כחלק משיטות הפעולה הגרמניות ולשם הרתעה נרצחים בפורט 9,
מבצר ליד קובנה שהפך לאתר רצח, ב-7.7.1941 למעלה מ-1,000 יהודים ומתפרסמים הגבלות
ואיסורים המוחלים על החברה היהודית בלבד.
עד האחד באוגוסט כבר 90% מהאוכלוסייה היהודית עברה לגטו. ב-5.8.1941
נבחרת "מועצת הזקנים" של הגטו בראשות ד"ר אלקס, שבכלל לא רצה את
התפקיד, ולא הרבה אחרי גם כוח שיטור פנימי. באמצע החודש, כאשר נסגר הגטו, היו בו כמעט 30,000 יהודים, ביניהם גם
ילד בן 5, אהרן בריק, לימים נשיא בית המשפט העליון. לא הרבה
אחרי כבר נערכה פשיטה מאורגנות ומהבתים הוצא כמעט כל דבר בעל ערך, בספטמבר כבר
נשלחו מרבית הנשים והגברים לעבודות כפייה.
במהלך 3 חודשים הראשונים נערכו מספר אקציות בהן נספו כ- 3,000 יהודים,
ב- 28.10 נערכת האקציה הגדולה וכ-9,000 יהודים נרצחים, לפחות מחציתם ילדים. רק כ-
17,000 נשארים בגטו, ביניהם אהרן בריק והוריו שעדיין מצליחים לשרוד אבל הם מבינים
שהסיכויים המזעריים קטנו אפילו יותר. החיים בגטו לא פשוטים, ב-7 במאי גם יוצאת
תקנה שאוסרת על נשים יהודיות ללדת. עד מרץ 1944 הם ידעו תקופה "שקטה",
בהנחה שעבודות כפיה, התעללויות פיזיות ונפשיות, איסור על אחזקת ספרים ודברי דפוס,
איסור על כינוסים ותפילות ומשלוחים לריגה ומחנות ריכוז נחשב לשקט, אבל הכל יחסי. באוקטובר
1943 הופך הגטו רשמית למחנה ריכוז, נעשית סלקציה ובגטו נשארים רק כ- 8,000 יהודים.
רבים מהם בונים מקומות מסתור, "מלינות", מעין בונקרים לרוב עם תאורה
ובור מים.
אקציית הילדים בסוף מרץ היתה אכזרית גם בלי שאכנס לתיאורים, אוטובוסים
נכנסו לגטו והורים "נתבקשו" למסור את ידיהם. כ- 1,000 ילדים נתפסו, חלקם
נקרעו מזרועות הוריהם לאחר שאלה נורו בניסיון להגן עליהם. את אהרן בירק מצליחים
הוריו להסתיר במלינה, אולם זה הוכיח סופית למשפחה שמזלם הולך ואוזל.
מרבית האוכלוסייה בליטא בכלל ובקובנה בפרט שיתפו פעולה ברצון עם
הנאצים. לכן פעילותם של מי שלימים קיבלו, לפחות חלקם, הכרה כחסידי אומות עולם,
היתה עוד יותר בולטת. הסיכון בסיוע ליהודים היה גדול כמו בכל מקום בו שלטו הנאצים,
ומעטים היו מוכנים להיות האדם הזה שאינו מפנה ראש ומסכן את חייו כדי לשמור על
אנושיות בתוך כל הרוע. האב פאוקסטיס היה אחד מהם, כומר שמיד עם הכיבוש הנאצי החל
לסייע ליהודים, הוא חבר למחתרת היהודית שבגטו, זייף מסמכים, הסתיר יהודים ומצא להם
עוד מקומות מסתור ולא פסק גם כשחייו היו בסכנה משום שמלשינים כידוע תמיד יש. הוא
לא היה היחיד, הם היו אמנם מעטים אך היו גם כפריים שפתחו את עיניהם, לבם וביתם.
במאי 1944 אהרן בירק בן ה- 8 ואמו לאה מצליחים לברוח מהגטו, אביו מאיר
נשאר מאחור ומאוחר יותר הצליח לחמוק מהשילוח של גברי הגטו לדכאו. הם מגיעים אל
משפחת רקוויציוס, משפחה שהפכה את ביתה למעין "מבצר" בן 3 חלקים, בו
הצליחו להסתיר מספר משפחות יהודיות. הם גם סייעו בחיפוש אחר מקומות מסתור נוספים
וביצירת רשת של סייענים. באוגוסט במהלך חיפוש, נמצא בביתם סידור תפילה יהודי. הם מצליחים
לעבור את האפיזודה הזו, אבל הם מבינים שזמנם שאול. אהרן ואמו עוברים אל בית משפחת
מוצוראיטיס, שחפרה עבורם מחפורות מסתור מתחת לבית, שם הם מתחבאים עד לשחרור על ידי
הצבא האדום. לאה ואהרן חוזרים לקובנה, שם הם מתאחדים עם אבי המשפחה – מאיר וב-
1947 אף מצליחים להגיע לישראל ומעברתים את שמם לברק. ב- 1978 הוא ימונה לשופט
עליון בישראל.
בשנת 2002 יאמר: "לעולם לא אשכח את מסע בריחתנו מליטא
לפולין, מפולין לרומניה, מרומניה להונגריה, מהונגריה לאזור הכיבוש הרוסי באוסטריה
ומשם לאזור הכיבוש הבריטי באוסטריה. כשהגענו, חצינו את הגבול ולפתע פגשנו חיילים
מהבריגדה היהודית שנשאו את סמל המגן דוד. אלו רגעים שלעולם לא אשכח. המראה של חיפה
מן האנייה המתקרבת כשהגענו לראשונה ארצה הוא זיכרון שתמיד אנצור בלבי."
אבל אני חייבת לכם את סוף סיפור הגטו. ב- 8.7.1944 חוסל הגטו, הכוונה
היתה לקחת את הנותרים למחנות ריכוז בגרמניה, כ- 4,000 נשלחו בעיקר לדכאו ושטוטהוף,
אולם אלפי יהודים הסתתרו, כ- 1,500 מהם מצאו את מותם בפיצוץ ושריפת בתי הגטו. חלק
מחברי המחתרת בגטו הצליחו לברוח להצטרף אל הפרטיזנים. מ-30,000 היהודים שחיו בגטו,
נותרו כ- 2,400 בלבד, יהי זכרם ברוך.
זה סיפור קטן ועצוב, אחד מיני רבים, על קיום אנושי בצל אכזריות אנושית
בלתי נתפסת. על מציאות מטורפת, על אנשים שאבדו, על אנשים שידעו שמעשה קטן של
התקוממת משמעותו הצלת עולם ומלואו. זה סיפור של זיכרון שאסור לשכוח, לא אותו ולא
את הלקח על מוסריותו של אדם שנמדדת בבודדים שלא שוכחים. זה הסיפור שעכשיו הוא גם
שלכם.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה