סיפור על שחיתות, ביקורת, תקשורת, בית משפט וזכויות אזרח? אז בואו
נברח מישראל בזמן ובמרחב ונגיע לניו יורק בשנת 1735, קולוניה בריטית. קטנה. שני
בתי דפוס, אחד ותיק של הממשלה, בו הודפס גם השבועון המקומי ואחד חדש יחסית של מהגר
גרמני, אחד בשם ג'ון פיטר זנגר (במקור יוהן פטר). אותו זנגר, שנולד ב-1697, היגר
בגיל 13 לאמריקה, שם מת אביו. הוא נשלח, במסגרת הסכם עם מושל ניו יורק לגבי מתן
התמחויות לילדי המהגרים, להתמחות בבית דפוס. ב-1720, הוא פותח עסק עצמאי, שנותן
בעיקר שירותי דפוס דתיים, אבל במצבו הרעוע מוכן לקבל כל עבודה. לארגונים
אופוזיציוניים באותה תקופה לא רק שלא היתה דרך לפרסם בשבועון המקומי, בית הדפוס גם
לא הסכים להדפיס עבורם. הילכו שניים בלתי אם נועדו?
ההיסטוריה מובילה את זנגר להיות סמל לחופש העיתונות ובכלל לא לשם
כיוון המשורר, סליחה בעל בית הדפוס, הוא בסך הכל רצה להרוויח כמה גרושים. ניו יורק
במאה ה-18 היא מושבה בריטית, אליה מגיע ב-1732 מושל חדש קטנוני ונוח לכעוס ושמו
וויליאם קוסבי. האוכלוסיה מונה כ-50,000 נפשות, אך הנמל פורח. ברמה הפוליטית יש הרבה
עסקנים, זירת הון-שלטון מפותחת ואופוזיציה מלומדת חסרת השפעה אך משופעת כותבים
שנונים ומבריקים שמחלוקת לשתי סיעות עיקריות הטורים והמוריסים.
ג'יימס אלכסנדר, אינטלקטואל בן אצולה סקוטי שהיגר לאמריקה, למד משפטים
והיה פוליטיקאי ואף חבר בחברה הפילוסופית שייסד בנג'מין פרנקלין, היה מוריסי והוא
הרוח החיה מאחורי העיתון האופוזיציוני הראשון שיצא ביבשת החדשה ב- 5 בנובמבר 1734,
The New York Weekly Journal. הוא היה עיתונאי שנון,
אם כי לא בהכרח מקורי, את מרבית רעיונותיו שאב מהוגים בריטים ובעיקר מכתבי קאטו של
תומס גורדון וג'ון טרנצ'ארד, דיבר בזכות התושבים ונגד הרויאליסטים.
מדי יום שני יצא גיליון חדש מלא בחשיפת שחיתויות, ביקורת ולגלוג ששמה
לקלס את השלטונות והרגיז אותם כהוגן. לא היה שום פובליציסט מטעם שיכול היה לתת
תשובה נאותה ולכן נתלו בטענה שהפרסום הוא בגדר הוצאת דיבה. המושל ארגן טקסי שריפת
גיליונות. אוזלת היד של השלטונות לא נבעה מזכויות כמו חופש הביטוי או העיתונות,
השבועון פורסם תחת שמות בדויים של הכותבים כמו גם העורך ולכן לא היה את מי להאשים.
מה עושים? עוצרים את בעל בית הדפוס כמובן בעוון "דיבה מרדנית". אגב,
הדפסת העיתון לא נעצרה משום שאשתו של ג'ון, אנה, ניהלה אותו בתקופת המעצר, שארכה 9
חודשים כיון שלא היה לו את הסכום לשלם את הערבות.
כך אנחנו מגיעים לאוגוסט 1735, משפטו של זנגר נפתח והוא כבר מעורר
המון תשומת לב ציבורית. עד שנפתח המשפט כבר התחוללו אי אילו דרמות קטנות כמו
הניסיון להפחית את דמי הערבות והקרב על חבר המושבעים, בהם נחלו פרקליטיו של זנגר
הפסדים.
את תפקיד פרקליטו של זנגר לוקח על עצמו אנדרו המילטון, פרקליט ידוע
וחבר באסיפה המחוקקת של פנסילבניה. מה שעומד על הפרק זו התפיסה השגויה שביקורת,
בין אם נכונה או לאו, אסורה מעצם היותה ביקורת על השלטון. אדרבא, ביקורת אמתית,
מבוססת עובדות, נחשבה מסוכנת אף יותר היא נתפסה מסוכנת יותר לשלטון. או כפי שניסח
את זה התובע, ביקורת במהותה היא הוצאת דיבה כי ערעור המוניטין של הפקידים יוצר
מחלוקת ומעורר שנאה הדדית".
עקרונית המושבעים היו אמורים להכריע בשאלה פשוטה – האם הביקורת אכן
התפרסמה בעיתון שהוציא ג'ון פיטר זנגר. במשפטי הסתה כל מה שנדרש באותה תקופה היה
להוכיח את זהות המפרסם. המילטון הציע לחבר המושבעים לבחון הבט אחר – האם הפרסומים
נכונים או שקריים, משום שאין להעניש עיתון על פרסום אמת. למעשה המילטון שאל את חבר
המושבעים, תושבי ניו יורק, מה הם חושבים על התנהלות השלטונות ועורר בהם את הרוח הליברלית
שממילא נשבה בקרב המתיישבים ולא היתה אוהדת במיוחד לשלטון ולסגנונו הישן. המילטון
אף אומר לחבר המושבעים שהחלטתם לא נוגעת רק לבעל בית הדפוס או לניו-יורק, אלא
מהווה קריאה ראשונה לחירות. חירות שמתבטאת גם בחשיפת שלטון שרירותי והוקעתו
באמצעות כתיבת האמת.
חבר המושבעים יצא להתדיינות וחזר כעבור עשר דקות עם ההכרעה: לא אשם. אם
כי הסיבה שנתנו היתה שהפרסום על ידי זינגר לא הוכח. בסופו של דבר היה הפס"ד
לאבן הפינה של חופש העיתונות האמריקאית. מה שכן הפרשה גרמה לג'יימס אלכסנדר לצאת
מהצללים ושנתיים אחרי הוא מפרסם ספר על החירות ועל חופש העיתונות והביטוי, שם כתב
"חופש הביטוי הוא מעמודי התווך של משטר חופשי. אם מסלקים את התמוכה הזאת,
החוקה מתפוררת ועל חורבותיה נבנה משטר עריצות".
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה