עקרונית כל דבר יכול להתחיל במפץ הגדול, אבל אם לא שם אז נקפוץ ל-1492, עת קולומבוס מגלה את אמריקה וחושב שהיא הודו. לרוע מזלו של קולמבוס, ולמרות שהיה למגלה הראשון של אמריקה, אמריגו וספוצ'י גם מגיע אליה, גם מבין שזה "עולם חדש" וטובע מטבע לשון וגם כותב על זה יותר שנון ולכן יודעים עליו יותר אנשים, ככה זה כשמבינים בתקשורת. בסופו של דבר, הוא מקבל את תהילתו הנצחית בכלל מצייר מפות, שלא שמע מעולם על קולמבוס ולכן נותו לאמריגו את הקרדיט ולאמריקה את שמה, השאר היסטוריה, אבל בינתיים יש לנו עולם חדש. אחרי אי אילו משלחות לברזיל, פורטוגל כובשת אותה.
ב-1534 מחלק המלך את ברזיל למחוזות. אחת הערים הראשונות היא רסיפה, ששוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, באזור השפך של שני נהרות מרכזיים. אין להתפלא שהעיר משגשגת, בכל זאת הגנה, נמל, קרקע טובה ותעשיית סוכר מתפתחת - מה עוד צריך? כמובן שבשלב הזה אי אפשר בלי זווית יהודית - אז אל רסיפה מגיעים המון אנוסים, חלקם רואים בנסיעה דרך לחזור לקיים יהדותם הרחק מהאינקוויזיציה. רק שהאינקויזיציה, כמו האינקוויזיציה, שולחת שליחים גם לשם.
אבל אז מגיעה 1630 ומשנה את מצב העניינים - ההולנדים כובשים את העיר, בעצם האזור, וליהודים ניתן חופש דת. הקהילה היהודית משגשגת ותוך 6 שנים כבר נבנה ביה"כ הראשון ב"עולם החדש", כולמר אדמות אמריקה - ביה"כ "קהל צור ישראל". תקופת הפריחה והשגשוג (לראייה הוקם אפילו בית עלמין יהודי) היתה קצרה כשב-1654 פורטוגל כובשת מחדש את העיר ובמסגרת הסכם הכניעה, ניתנת להולנדים, חצי מהם יהודים, תקופת ביטחון של 3 חודשים כדי להסדיר את ענייניהם ולעזוב. למעשה היהודים הורשו להישאר, אך הישארות משמעה התנצרות כפויה.
חלקם מחליטים להישאר ולהתנצר, חלקם חוזרים להולנד עם ההולנדים שחוזרים למולדת, חלקם מגיעים לקריביים (מכל המקומות) וחלקם עוזבים עם משלחת לצפון אמריקה והופכים ליהודים הראשונים שמתיישבים בעוד קולוניה הולנדית - ניו אמסטרדם, לימים ניו יורק.
למעשה כשהם מגיעים לשם המושל המקומי חושש מכמות האנשים ומהיכולת של המושבה הצעירה לקלוט אותם. הוא מציע להחריג את היהודים מהקבוצה ולאסור עליהם את להתיישב בעיר. אנשי המשלחת מסרבים להצעה ואומרים "או כולם או אף אחד" והחזית המאוחדת מכניעה את המושל והוא חוזר בו מהצעתו.
הקהילה היהודית הקטנה מתיישבת ויוצרת קהילה, אם כי בית הכנסת הראשון, שארית ישראל, ייבנה רק ב1730. לברזיל אגב לא יחזרו יהודים עד המאה ה19. הקהילה בניו יורק שמרה על מנהגיה מפורטוגל, ובמשך 4 דורות לפחות עוד שילבה פורטוגזית בתפילות, אם כי לאט לאט הן התחלפו באנגלית. היא גם השכילה להיטמע בקרב אוכלוסיית המהגרים המקומית ותרמה מהותית גם לעיר עצמה ולביסוס הקהילה.
עד למלחמת העצמאות האמריקאית הקהילה הפורטוגזית בניו יורק כבר מנתה כמה מאות ואגב רובם גם התנדבו להילחם במלחמה, כשהידועים מכולם היו האחים יעקב וסלומון (שלמה) פינטו, שהתיישבו ב1758 בניו הייבן, אבל מעורבות יהודית במלחמת העצמאות האמריקאית היא כבר סיפור אחר.
אין לדעת מה היה עולה בגורל היהודים אם אנשי המשלחת ההולנדית היו מסכימים להצעתו של מושל ניו יורק. אבל מה שברור הוא שהכל מתחיל ונגמר במידת הסולידריות האנושית.
ב-1534 מחלק המלך את ברזיל למחוזות. אחת הערים הראשונות היא רסיפה, ששוכנת לחוף האוקיינוס האטלנטי, באזור השפך של שני נהרות מרכזיים. אין להתפלא שהעיר משגשגת, בכל זאת הגנה, נמל, קרקע טובה ותעשיית סוכר מתפתחת - מה עוד צריך? כמובן שבשלב הזה אי אפשר בלי זווית יהודית - אז אל רסיפה מגיעים המון אנוסים, חלקם רואים בנסיעה דרך לחזור לקיים יהדותם הרחק מהאינקוויזיציה. רק שהאינקויזיציה, כמו האינקוויזיציה, שולחת שליחים גם לשם.
אבל אז מגיעה 1630 ומשנה את מצב העניינים - ההולנדים כובשים את העיר, בעצם האזור, וליהודים ניתן חופש דת. הקהילה היהודית משגשגת ותוך 6 שנים כבר נבנה ביה"כ הראשון ב"עולם החדש", כולמר אדמות אמריקה - ביה"כ "קהל צור ישראל". תקופת הפריחה והשגשוג (לראייה הוקם אפילו בית עלמין יהודי) היתה קצרה כשב-1654 פורטוגל כובשת מחדש את העיר ובמסגרת הסכם הכניעה, ניתנת להולנדים, חצי מהם יהודים, תקופת ביטחון של 3 חודשים כדי להסדיר את ענייניהם ולעזוב. למעשה היהודים הורשו להישאר, אך הישארות משמעה התנצרות כפויה.
חלקם מחליטים להישאר ולהתנצר, חלקם חוזרים להולנד עם ההולנדים שחוזרים למולדת, חלקם מגיעים לקריביים (מכל המקומות) וחלקם עוזבים עם משלחת לצפון אמריקה והופכים ליהודים הראשונים שמתיישבים בעוד קולוניה הולנדית - ניו אמסטרדם, לימים ניו יורק.
למעשה כשהם מגיעים לשם המושל המקומי חושש מכמות האנשים ומהיכולת של המושבה הצעירה לקלוט אותם. הוא מציע להחריג את היהודים מהקבוצה ולאסור עליהם את להתיישב בעיר. אנשי המשלחת מסרבים להצעה ואומרים "או כולם או אף אחד" והחזית המאוחדת מכניעה את המושל והוא חוזר בו מהצעתו.
הקהילה היהודית הקטנה מתיישבת ויוצרת קהילה, אם כי בית הכנסת הראשון, שארית ישראל, ייבנה רק ב1730. לברזיל אגב לא יחזרו יהודים עד המאה ה19. הקהילה בניו יורק שמרה על מנהגיה מפורטוגל, ובמשך 4 דורות לפחות עוד שילבה פורטוגזית בתפילות, אם כי לאט לאט הן התחלפו באנגלית. היא גם השכילה להיטמע בקרב אוכלוסיית המהגרים המקומית ותרמה מהותית גם לעיר עצמה ולביסוס הקהילה.
עד למלחמת העצמאות האמריקאית הקהילה הפורטוגזית בניו יורק כבר מנתה כמה מאות ואגב רובם גם התנדבו להילחם במלחמה, כשהידועים מכולם היו האחים יעקב וסלומון (שלמה) פינטו, שהתיישבו ב1758 בניו הייבן, אבל מעורבות יהודית במלחמת העצמאות האמריקאית היא כבר סיפור אחר.
אין לדעת מה היה עולה בגורל היהודים אם אנשי המשלחת ההולנדית היו מסכימים להצעתו של מושל ניו יורק. אבל מה שברור הוא שהכל מתחיל ונגמר במידת הסולידריות האנושית.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה