קרוק רק רצה לשרוד כדי לספר את הסיפור

הרמן קרוק כתב יומן בשואה והיומן שלו הוא לא רק תיעוד אישי, הוא גם התיעוד של גטו וילנה, של מחנה קלוגה באסטוניה, הוא כתב כדי לשרוד ולספר את הסיפור. הסיפור שרד, הרמן נרצח, אאבל את הסיפור שלו מוכרחים לספר

"אין הכוח ליטול שוב את מקל הנדודים ולצאת רגלי לדרך. אני נשאר... ואם אני נשאר, ואם אהיה קורבן הפשיזם, אטול למצער את העט ואכתוב פנקס של עיר. ברור: וילנה תיכבש, הגרמנים יתחילו בפשיזציה של העיר, יהודים יוכנסו לגטו. כל זה ארשום."

וזה בדיוק מה שהוא עשה. הרמן קרוק, שנולד בפלוצק ב-1897, יהודי, סוציאליסט וציוני – לא בהכרח בסדר הזה. לא ידוע עליו הרבה, הם היו משפחה עניה, לא היה כסף לשלוח אותו ללימודים גבוהים. הוא היה סוציאליסט, השתייך ל"בונד" ומאז ומעולם אהב את המילה הכתובה. עם המהפכה ברוסיה מדד קומוניזם, כמו הרבה צעירים אחרים, אך בתחילת שנות ה-20 חזר ל"בונד". עיקר פעילותו נסובה סביב "צוקונפט", תנועת-הנוער של המפלגה. קרוק נדד בפולין והשתקע בוורשה. עיקר עבודתו היתה חינוכית-חברתית. הוא היה איש תרבות ואיש ספר, פעיל בארגון והקמת ספריות פועלים, עיתונאי ועורך ב'פולקס צייטונג' (ירחון ה"בונד"), ונמנה עם מנהיגי ה'בונד' בפולין. 

המלחמה תפסה אותו בוורשה והוא בן 42 ועומד בראש ספריה, נשוי לפולינה. כמו יהודים רבים הוא מחליט לברוח לברית המועצות לפני שיגיעו הנאצים. על האירועים יתחיל לכתוב ככל הנראה רק בינואר 1940 בווילנה, אך יש להניח שרשם רשימות במהלך המסע. ב-6.9 הוא עולה על עגלה עם עוד 5 גברים, הנשים נשארו בבית.  הוא מתאר את המסע הכאוטי, את הדרכים המלאות בפליטים, הרעב, המחסור. אחרי חודש של נדודים וכישלונות לעבור מזרחה הם מגיעים לווילנה, ירושלים דליטא. הם לא לבד עוד כ-20,000 פליטים יהודים מפולין מגיעים ובווילנה כבר יש קהילה יהודית משגשגת המונה כ-60,000 יהודים.

בינואר הוא מתאר את מה שקורה בעיר, את מה שקורה בפועל ואת החששות שלו מהשבר של החלום שלו, שכסוציאליסט ויהודי ראה את ההרס של מארג החיים היהודיים שנבנה מאות שנים. הוא כותב "לפני שנתיים עדיין היתה לי פעילותי החברתית הרגילה, עבודתי, ביתי, את אשתי לידי, אחי, הילד שלו וכל קרוביי ויקיריי... עדיין לא חשבתי כמה מהר אהפוך לפליט ולא הבנתי את המצב. עכשיו אני מבין."

ביולי 1940 נכנסים הסובייטים, קרוק לא בורח, הוא למעשה הוא מקבל אשרת כניסה לארה"ב אך הקומוניסטים מונעים כל אפשרות לממש את האשרה. הוא מתאר כיצד הקהילה מנסה לדאוג לכולם על מנת לסייע לפליטים למצוא מחסה ואוכל. הוא מתאר את הניסיונות לבנות מערכת חינוך שקרסה. עבור קרוק החילוני לא היה פנאי לפנות לאלוהים, כסוציאליסט הוא האמין באמונה שלמה בכוחה של הקהילה והוא לא מפסיק לפעול להעשרת הפן התרבותי והחיים הקהילתיים.

ב-24 ביוני 1941 נכנס הוורמאכט לעיר, יהודים רבים מתחילים שוב לחפש נתיב בריחה, קרוק אפילו לא חשב על זה, הוא עייף, כפי שניתן להבין מהציטוט אתו התחלתי, אותו הוא כותב יום לפני הכיבוש, היום בו מתחיל רשמית יומן הגטו שלו. זה מתחיל בפרעות מצד הליטאים וגם הגרמנים, מהר מאוד גם מוטלות על היהודים תקנות ומגבלות ורבים נחטפו לעבודות כפיה, כ-40,000 מיהודי העיר והסביבה נרצחים בקיץ. ב-6 בספטמבר מתחילים הנאצים לכנס את יהודי העיר הנותרים, כ-40,000, בשני גטאות. הראשון, הגדול יותר למי שיכול לעבוד והשני, הקטן יותר בעיקר לזקנים וחולים, שחוסל עד דצמבר 1941. בשבעה רחובות של הרובע היהודי בעיר, בהם גרו עד לפני רגע כ-4,000 יהודים, שרובם נרצחו בקיץ, הצטופפו עכשיו, בגטו הגדול 29,000 יהודים.

קרוק מתאר את מה שקורה בגטו, את הניסיון להראות לגרמנים שהקהילה היהודית מחזיקה את עצמה - את חלוקת אשרות העבודה, הקמת היודנראט, הקמת הדואר, חלוקת עבודה, חלוקת כרטיסי לחם, יצירת מוסדות תרבות (קרוק היה נגד הקמת תיאטרון בגטו, אבל הקים בעצמו את הספריה), וגם את יצירת הקליקות – העובדים, המנהלים, הפושעים, ההווי. קרוק עצמו מונה, לסגן מפקד המשטרה היהודית, אך התפטר מתפקידו בעיקר משום שסירב לשתף את הפעולה עם מפקד היודנראט, יעקב גנס, שהיה רוויזיוניסט ואף קורא לו "הדוצ'ה של הגטו".

הוא כותב על התארגנות הלימודים, על החששות שלו מלימודי העברית והציונות שהחליפו לחלוטין את לימודי היידיש והתרבות היהודית, אגב בזכותו נצלו אוצרות יהודים רבים, בעיקר בשל הצלחת כוח השימה רוזנברג שהציל ספרים רבים מידי הנאצים, זו היתה המחתרת התרבותית שלו, הדרך שלו לשמר את פאר התרבות היידית. ב-4.9.1941 הוא כותב על ראיון שערך עם ילדה שהצליחה לברוח מפונאר. הוא כותב על המחתרות וניסיונות ההתחמשות ותיאוריו נעים בין הערצה לחשש. הוא כותב על זונות יהודיות, על השוק השחור, על המסחר, על דילמת שיתוף הפעולה עם הנאצים – פיסות חיים שלמות מהגטו. הוא גם שוזר קטעים אישיים יותר, בהם הוא מדבר על חוסר האונים, חוסר היכולת לברוח, על התחושה שהם עומדים בתור למות, על הרצון שלו לחיות, על התקווה להתאחד שוב עם יקיריו. בכל מילה שזורה תקווה כמו גם ייאוש עמוק, בוודאי ככל שחולף הזמן ומתחילות להגיע שמועות על פונאר, על הפתרון הסופי, ועם זאת יש בכל מילה האמונה שרק עוד קצת והנה מגיע השחרור. 

ב-13.12.1941 הוא כותב על השאלת הספר ה-100,000 בספריה: "החגיגה נעשתה בהדר ועשתה רושם רב על הידישיסטים וחוגי התרבות בכלל. מלבד החגיגה נערכה תצוגה של ספרים מחנות הספרים בגטו. דלפק התצוגה האמנותי הראה שלמרות כל הכאב והייסורים, ולמרות מצבו הקשה של הגטו, לב תרבותי פועם בקרבו." כזה הוא קרוק, כאלה הם החיים בגטו, שילוב בלתי אפשר של חיים ומוות, גרוטסקה נוכחת.

הוא כותב גם על חיסולו של הגטו, היומן כפי שהוא התפרסם לראשונה מסתיים ב-14 ביולי 1943, יומיים לפני שויטנברג מסגיר את עצמו לגסטאפו. ייתכן שהדפים הבאים הכילו ידע שאף אחד לא רצה שיתפרסם, אם נהיה קונספירטיביים אולי ויטנברג לא הסגיר את עצמו או לפחות לא התנדב להסגיר את עצמו אלא אולץ. עם חיסול גטו וילנה בספטמבר 1943, מרבית תושביו נרצחו בפונאר, השאר נשלחו למחנות בפולין ומתי מעט נשלחו למחנות הריכוז באסטוניה, קרוק נשלח לקלוגה. לפני שנשלח הצליח להחביא את יומנו, למעשה 3 עותקים מודפסים שלו, בשלושה מקומות שונים. אלה התפרסמו אחרי המלחמה, כאמור ללא החלקים שנכתבו אחרי ה-14.7, אשר ככל הנראה הושמדו או הוסתרו בכוונת מכוון.

בקלוגה קרוק המשיך לכתוב, כמעט שנה, למרות שלמותר לציין, התנאים במחנה היו קשים מנשוא, לא שהחיים בגטו היו פיקניק. ביולי 1944, אחרי שחרור וילנה, הוא כותב: "היום אמצע יולי 1944 שוב לא אוכל להחשות... כל המצב הוא על חודה של סכין... זה תשעה-עשר ימים נמשכת המתקפה על הארצות הבאלטיות. והאזור עתיד להיות מובקע [..] מן הנמנע, אין כבר לאן. להשאיר – מי יודע?... אנו כמו עד עכשיו על הגבול בין החיים והמוות. וילנה משוחררת ואנו פה." גם במחנה העבודה הוא מנסה להפיח תרבות ואף יוצר מפגשי אינטלקטואלים ומברך על האפשרות לשבת מסביב לשולחן ומפה לבנה, האל יודע מאיפה הם השיגו אחת, ולדבר. עם זאת הוא גם רואה את השבריריות של המצב, את הסכנה הכרוכה במפגש, "כולנו היינו רעבים, אבל לפתע היינו בני אדם". 

אחרי התמוטטות החזית האסטונית, גם מיומנו עולה שהגרמנים מבינים שזה הסוף: "אפילו הגרמנים מדוכאים מאוד ומתוודים שהם מקנאים ביהודים [..] בקרוב אתם תשוחררו והמצב שלנו יהיה גרוע, הם ישחטו אותנו ללא רחמים". חלק מהאסירים מנצלים את המצב ובורחים ליער, להצטרף לפרטיזנים, קרוק לא בורח. ההערה האחרונה ביומן המחנה נכתבה ב-17 בספטמבר 1944, שם הוא גם מתאר את החלטתו לקבור את היומן בנוכחות שישה עדים וכך עשה. 

יום למחרת, ב-18 בספטמבר, הוא נשלח ליער הסמוך עם קבוצות האסירים האחרונות ממחנות קלוגה ולגדי (Lagedi), כחלק מהניסיון להשמיד ראיות. האסירים הצטוו לקחת קורות עץ ליער, שם נתנה ההוראה לשכב עליהם - הירייה בעורף הגיעה לא הרבה אחרי, ככה נוצרה מעין חומת גופות וקורות כשהצבא הרוסי רק מספר קילומטרים משם. התכנון היה ככל הנראה לשרוף, חלק הנאצים לא הספיקו. מעדויות הצבר האדום ששחרר את האזור כ-2,000 מאסירי קלוגה נורו למוות ורק כ-85 נצלו, אחד מהם היה אחד מששת העדים להסתרת היומן.

קרוק רק רצה לשרוד את הכל ולספר את הסיפור. 

יהי זכרו ברוך