אלפי מקרי לינץ' מזוויעים התרחשו על אדמת ארה"ב, עדות מורבידית לגזענות שעוד לא מוגרה מהעולם. אחד מהם התרחש היום לפני 100 שנים. מעשי לינץ' התרחשו על ידי המון משולהב, כביכול בדרישה לצדק אחרי ביצוע פשע. אלא שלא פעם לא רק שלא היה שום פשע, לרוב לא המבצע נתפס ואף פעם לא היתה שאיפה לצדק, רק גזענות ואלימות שחיפשו ניצוץ. בסיפור הזה הניצוץ הפך ללהבה וכל שנותר היה אוד עשן של מי שהיה פעם אדם בשם ויל בראון וכל פשעו היה היותו כהה עור.
כזכור ההגירה הגדולה מביאה עשרות אלפי אפרו-אמריקאים מהדרום לערים המתועשות הצפוניות יותר, כמו נברסקה ואומהה. המצב הכלכלי הלא יציב והתחרות על מקומות עבודה מביא למתחים כלכליים שמתעצמים על רקע גזעי. ככה אנחנו מגיעים ל"קיץ האדום" של 1919, כך מכונות המהומות הגזעיות שהתרחשו באותו הקיץ, בעצם כבר מסוף החורף ולתוך הסתיו, אם להיות מדוייקים) ברחבי לא מעט ערים בארה"ב.
יש המון סיבות לתקופה העגומה הזו העיקרית שבהן היא אנטי-קליימקס למלחמת העולם הראשונה בארה"ב בקרב לבנים ואפרו-אמריקאים. זו תקופה כלכלית לא פשוטה ולא מנותקת משביתות העובדים וניצול העובדים השחורים על ידי בעלי הממון לשבירת השביתות ולפגיעה במאבקי העובדים. בתקופה זו היו כ-40 תקיפות על רקע גזעני נגד אפרו-אמריקאים במספר מדינות, כמו: ג'ורג'יה, דרום קרולינה, טקסס, אריזונה, אינדיאנפוליס, וירג'יניה ואפילו בוושינגטון DC.
הסיפור שלנו מתחיל ב-25.9.1919, אגנס לאובק, בת ה-19, מאומהה מתלוננת שהותקפה על ידי גבר כהה עור. זו תקופה בה עיתונים לא מעטים בדרום מדווחים על מעשי אלימות שבוצעו על ידי אפרו-אמריקאים מבלי לבדוק בכלל אם בוצע פשע. בכל מקרה את המקרה של אגנס מפרסם ה-Bee בצורה הכי פרובוקטיבית שאפשר "מפלצת שחורה תוקפת זוג". וזה לא רק ה-Bee, כל העיתונים הגיבו בכותרת דומה וגזענית למקרא. אבל ל-Bee יש תפקיד עצום בהלהטת הרוחות באומהה.
אגנס ובן זוגה מילטון הופמן, לימים הם התחתנו, הותקפו לקראת חצות על ידי אדם שחור. לא היה ידוע מי החשוד, אך ה-Bee פירסם כבר את שמו של וויל בראון, גבר אפרו-אמריקאי בן 41 הסובל משיגרון ועובד בבית אריזת בשר. המשטרה עוצרת אותו ב-27.9 וכבר ליד הבית שלו נערכים עימותים עם כ-250 איש ואישה שהתאספו לשבש את המעצר. מכאן נלקח בראון לבית המתלוננת וגם היא וגם בן זוגה מזהים אותה כתוקף. עוד לפני שהמשטרה ווויל בראון מצליחים לעזוב את ביתה של משפחת לאובק, כבר מתאסף המון סביב הבית, לאחר עימותים של כשעה מגיע תגבור ומחליטים להעביר את החשוד לבית המשפט המחוזי, שם 46 שוטרים ובלשים מופקדים לשמור על העציר, מחשש לחייו.
כך אנחנו מגיעים ליום ראשון, ה-28.9.1919, היום לפני 100 שנים בדיוק. חבורת צעירים מאומהה מתחילה לצעוד לעבר בית המשפט המחוזי בשעות הצהריים, כלומר אחרי תפילת יום ראשון וארוחת צהרים. היו כמה ניסיונות לעצור את המצעד, אבל זה לא בגדר ספוילר להגיד שהם לא הצליחו. עד הערב מתאסף קהל זועם ומשולהב של אלפים, איפשהו בין 5,000 ל-15,000 לפי הערכות שונות, מסביב לבית המשפט וכוחות המשטרה המקומיים לאט נסוגים לבית המשפט עד שהלכה למעשה הם הופכים לנצורים.
ב-20:00 מתחיל ירי לעבר בית המשפט. מחילופי היריות נהרגים שניים: נערה בת 16 ממנהיגות המאבק ואיש עסקים לא קשור שנורה מכדור טועה במרחק רחוב מבית המשפט. חצי שעה לאחר מכן האספסוף מצית את בית המשפט שקומתו הראשונה היתה ספוגה בדלק ומונע ממכבי האש לכבות אותה. בתוך בית המשפט נמצא השריף, מייק קלארק, עם ויל בראון שלא מפסיק למלמל "אני חף מפשע, לא עשיתי כלום, באלוהים אני חף מפשע."
ראש העיר, אדוארד סמית', יוצא מבית המשפט בניסיון לשכנע את האספסוף לוותר על האסיר ולאפשר לכוחו הכיבוי להכניע את האש. נשמעת יריה שלא היתה קשורה ומישהו תקף באמצעות אלת בייסבול את ראש העיר והוא מאבד את ההכרה. הדבר הבא שהוא זוכר הוא שהוא שרוע על הרצפה, חבל כרוך סביב צווארו בעוד את צדו השני של החבל מנסים לכרוך על עמוד חשמל. הוא שוב מתעלף ומתעורר כבר בבית החולים במצב אנוש, אחרי שהורד מהחבל ולאחר לא מעט חבלות בראש.
לא ברור מי הציל את ראש העיר, גרסא אחת טוענת שהיו אלה אנשי משטרה והשניה היא שבחור בשם ראסל נורגארד הצליח לשכנע את ההמון לעזוב את ראש העיר. כך או אחרת תשומת לב ההמון הוסטה מחדש למטרה המקורית: וויל בראון.
קודם לכן נשלחה בקשה לצבא ולכוחות הפדרליים, אבל הכל עבד לאט. הצבא חשש לפעילות בקרב אזרחים והעיכוב הזה מאפשר את הלינץ'. מה שקורה בבית המשפט זה זוועה ותוסיפו לכך את העובדה שאש בוערת בו כבר שעות. הם עולים לגג, שם חלק מהעצורים, חלקם שחורים, מנסים לזרוק את בראון להמון אך השריף מסכל את תכניתם. כל הנשים מורדות למטה, חלקן גם אפרו-אמריקאיות שהיו עצורות במקום והאספסוף מאפשר להן לצאת.
בסופו של דבר ובנחישות מצליחים נציגי הפורעים להגיע אל וויל בראון על הגג, הוא נורה והוכה עד לאבדן הכרה ועד שנגרר לרחוב כבר נקרעו ממנו כל בגדיו. ב-23:00 ליד פנס רחוב, ההמון שואג וחבל נכרך סביב צווארו, הוא הורם לאוויר בעוד גופו מטלטל. אז ניתן האות לנקב את גופו בכדורים. גופתו הורדה, נקשרה לרכב משטרה שנגנב ונגררה עוד כמה רחובות. שם שפכו על גופתו דלק והציתו אותה לקול שמחת ההמון. מאוחר יותר נמכרו חלקים מהחבל תמורת 10 סנט. לסיום נגררה גופתו המפוחמת ברחוב ב"תהלוכת ניצחון".
לא רק נשים וגברים היו בקרב הקהל, גם ילדים ומיותר לציין שאף לא אחד מהמבוגרים הועמד לדין על חלקו ומי שנעצר שוחרר. מסקנות ועדת החקירה הציבורית הטילו את האשם על רשויות החוק ובעיקר על ראש העיר והתנהלות המשטרה. אגב השחקן הנרי פונדה שהיה אז בן 14 ראה את "התהלוכה" מחלון הקומה השניה של החנות של אביו ולימים העיד שזה היה המחזה הכי נורא שאי פעם צפה בו. הלינץ' הזה, כמו רבים אחרים תועד על כל רגעיו האכזריים.
אחרי הלינץ' והמהומות נכנסו כוחות פדרליים לעיר והשקט החל לחזור לעיר, יחידת הצלפים שמוקמה ליד השכונה האפרו-אמריקאית הוצבה שם בתואנה שהם שומרים על השכונה מפני האספסוף הלבן אך למעשה הוצבה שם כדי למנוע פעולת תגמול, לא שידוע שתוכננה אחת. ב-1.10.1919 נקבר בראון בבית הקברות באומהה, על מצבתו נרשמה מילה אחת: Lynched. ב-2009 אדם פרטי שראה תכנית על הנרי פונדה נדהם לשמוע על הלינץ', הוא חיפש את הקבר והחליט ולשנות את הכיתוב על המצבה "כדי שלא נשכח". אסור לשכוח ולכן גם אני כתבתי.
