זוגיות - החלק השני

מר קו - גם עירום וגם מופשט

הפסקתי שלשום במחשבות על עירום מטאפורי בזוגיות, מבלי לשים לב שאת המכשול העיקרי לקיומו כבר תיארתי בפיסקה קודמת - הקושי שלנו לראות את עצמנו כמו שאנחנו. אחד הדברים שהאנושות הצליחה לעשות זה לייצר סטנדרטים מאוד ברורים דווקא במקומות הכי אישיים. זה כמעט בלתי אפשרי להסתכל על עצמך ללא פילטרים ולהיות מרוצה ממה שיש, זה הרבה יותר בולט כשאת אישה. הסטנדרטים למראה חיצוני - יופי, מבנה גוף, טיפוח הגוף, אפילו מריטות שיער הם יחסית מאוד ברורים וכמעט בלתי אפשרי להיות שם אלא אם כן המציאו בינתיים מכונת פוטושופ-ריאליטי, כי את ריטוש העצמי עושה החברה כבר מזמן במסווה של אינדיבידואליזם. כמה קשה לעמוד בסטנדרטים האלה, כמה כואב להכיר בפער בין הרצוי למצוי. התיכנות הקולקטיבי הזה לאיך צריך להיראות, לא רק שהופך את החיצוניות לנדבך חיוני הדורש התייחסות, הוא גם הרסני ליכולת של בני אדם רבים לאהוב את עצמם ולקבל את עצמם כמו שהם. חוסר היכולת לקבל את עצמך באמת כמו שאתה ולהזדקק לפילטרים בלי להבין שאלה חומות שלא באמת מספקות הגנה, בוודאי לא יכול לסייע בזוגיות.

עלי דפנה

עכשיו כששלבי ההורות לפעוטות תמו אצלנו, ולא אין בי שום עקצוץ שחלתי שגורם לי לרצות לעשות עוד, אני מרגישה שבכל זאת עברנו עוד משוכה בחיים הזוגיים. אפשר קצת להתרווח - לא על מנת להמתין לתורנו לקבלת זרי דפנה, au contraire mon frere, שנאמר לקבל זר עלי דפנה ולנוח, אלא כדי לעבור שלב. זוגיות, מסתבר, היא מאוד דינמית - אם רגע נחים צריך לנוח בשניים ולא להרבה זמן. התחושה שהרבה מהלחצים על הזוגיות מאחורינו היא ללא ספק מעודדת. אין זה אומר שמעכשיו הדרך סוגה בשושנים, ברור לי שצפויים עוד קשיים, אבל ההתמודדות יחד נעשית מתואמת ונוחה יותר עם השנים. תכל'ס אני לא חושבת שיש תקופה בחיים, ארוכה דיה להיקרא תקופה, שהיא נטולת קשיים ואתגרים. כנראה שאלה החומרים מהם עשויים חיים. 

לא מחפשים את השוויון

צליחת התקופה האינטנסיבית הזו (גם אם שנינו כבר נראנו שדופים, מגויידים ושותתי-דם, נאחזים בצפורניים שבורות בקצה התהום), היא קודם כל בזכות העובדה שהיא נגמרה ואנחנו כאן כדי לספר כמובן. אבל אם להתייחס ברצינות, אין לה סיבה אחת כמו שאין מרשם מדוייק לעבור שום תקופה בחיים. ברור שזה תלוי אדם, ובזוגיות זה תמיד שניים, אבל השניים האלה יוצרים דבר שלישי (וזה עוד בלי לקחת בחשבון ילדים, רק את הישות הזאת שנקראת זוגיות). מנסה להבין מה הסיבות העיקריות בהתנהלות שלנו שבזכותן צלחנו את התקופה הזו, ולא לא באמת יצאנו חבולים, להפך. מצאתי 3 סיבות שנראו לי חשובות במיוחד: אנחנו לא מחפשים איזשהו שוויון ברמה המתמטית בתוך הזוגיות שלנו, אנחנו יוצאים מנקודת הנחה (קומוניסטית משהו) שכל אחד מביא את המקסימום שהוא יכול (רוב הזמן). בטרמינולוגיה שלנו לא קיימות מילים כמו מותר/אסור או ויתור (כתבתי על זה קצת גם כאן), הרשות נתונה. ויתרה, שנינו יוצאים מנקודת הנחה שלא משנה מה אנחנו רוצים להיות יחד. כי לשנינו ברור שאנחנו בונים פה משהו טוב יחד וזו המטרה בעצם. החיים הרבה יותר פשוטים ככה.

הכי קיטש רומנטי

יש משהו מאוד הוליוודי, ואין להתעלם מהעובדה שהוליווד היא גם מראה וגם מובילה חברתית, בתפיסה, כמכלול וכפרטים, של החברה האנושית את הזוגיות. יש משהו מאוד ברור בחינוך ובתהליך הסוציולוגי כולו שלא רק מכוון אותנו אל המונוגמיה אלא גם מתווה לנו את קווי המתאר שלה, לפעמים גם יותר מקוי מתאר בלבד - מסלול ברור עם סטנדרטים אליהם יש לשאוף או להתכייל. השאלה היא אם יש מקום לסטנדרטיזציה. תגידו לי בוודאי שזו נוצרה בגלל שככה רוב בני האדם חיים, רק שאני לא בטוחה שזו תשובה נכונה. רק שכאן כבר נכנס כל העניין הזה של מהות החיים (אז הנה לכם קישור לטריילר של משמעות החיים של מונטי פייטון, הם עושים את זה יותר טוב). כשיש לך סוג של מסלול קולקטיבי שאתה צריך לעבור אתה לרוב משווה, השוואות הן בהחלט כלי טוב מחד אך גם יש בהן מימד הרסני. תכל'ס את האנרגיה המתבזבזת בהשוואה, עדיף היה להשקיע בקשר.

אולי מה שהיינו צריכים זה ללמד את הילדים שלנו שזוגיות זה לחיות יחד, שני אנשים שרוצים למקסם את חייהם האישיים ויודעים שזה מצליח להם אפילו טוב יותר כשהם יחד עם בדיוק האדם הספציפי הזה. בה במידה הם גם צריכים לדעת שאם זה לא הולך, זה נכון להתאמץ אבל גם לדעת לוותר ולהמשיך הלאה. זוגיות היא לא דרמה, היא חלק מהחיים שנעשה מבחירה ואם יש לך רק פעם אחת לחיות כדאי שתדע לבחור נכון או לדעת לבחור שוב. האפשרויות הן בלתי מוגבלות. הנאמנות שלך צריכה להיות לאדם שאתה ולבחירות שעשית, בשביל זה אתה צריך לעשות סדר ולהיות כנה עם עצמך וזה לא פשוט. אבל יותר מזה, בשביל זה אתה צריך לזנוח את הפנטזיה ולראות את החיים כמו שהם אחרת לעולם לא תמצא סיפוק.


אני באמת לא יודעת מה המתכון לזוגיות, אני יודעת שאני אוהבת את עצמי יותר בדיוק במקום שאני נמצאת בו עכשיו, אני יודעת שזה בדיוק מה שמאפשר לי לחיות את החיים שלי בשמחה ולהתמודד עם מה שהם מביאים, אני יודעת שאני יכולה לבחור בכל דבר ועם זאת בכל יום מחדש אני עושה את אותה הבחירה. אני מניחה שזוגיות היא המקום שאתה מרגיש בו בבית ואין לזה שום קשר לכתלים שמקיפים אותך, אלא רק לחומות שאתה בונה ולפנטזיות שיצרת שדינן לרוב להתפוגג. זה מחזיר אותי להתחלה, לעירום המטאפורי, המקום שהוא הכי פשוט ונקי ושאליו אנחנו צריכים לחתור להגיע, לפחות לדעתי. למקום שבו יש מעט חוקים ותקנות העזר נקבעות על ידך. מקום שבו מטפלים בסדקים שנוצרים באופן טבעי בחיים ולא מתמודדים עם פנטזיות ושברן שידועות בעיקר כגוזלות זמן, גם אם ניתן ללמוד מהן הרבה. מה שכן אני יודעת שבבואי להגדיר זוגיות, אני מעדיפה שההגדרה תהיה כמה שאפשר יותר מופשטת, זה אף פעם לא מזיק וזה בטח יוצר עניין.