יש קושי גדול בלשמור את הדברים בלב ולא להוציא אותם, העומס הבלתי אפשרי שהולך ונאגר בתוכך הוא כואב וזה שאפשר ללמוד לחיות עם זה לא עושה את זה נכון. כלומר, ללבן את הדברים עם עצמך זה מצוין, אפילו חשוב ויסודי בהחלט, אך היכולת לפרוק היא לא פחות חשובה. לפעמים לפרוק עוזר רק לסדר את המחשבות, גם אם הוא לא מביא עימו שום פתרון מיידי הנראה לעין. זה כמובן לא אומר שכדאי לפרוק את כאבייך בפני כל אדם פנוי לשיחה. אם כי בהעדר הרבה אפשרויות גם זה עלול להיות בסדר. אני לא יודעת ממש לשמור את הקשיים שלי לעצמי, אני כותבת, אני מדברת, אני מתפרצת, אני מוציאה. יש שיקראו לזה לאוורר, אצלי זה מודוס אופרנדי נטול שם ספציפי.
את הקשיים עצמם אני לרוב אפתור בעצמי, ההוצאה או האיוורור הם לא כדי שמישהו אחר יקח על עצמו את הקושי, זה יותר כמו לסדר את המחשבות, סדר מביא איתו לרוב את הפיתרון. ככה זה אצלי, אני לא יודעת אם זה מתכון לכל אחד, אני משערת שזה עניין של אופי. היכולת לדבר על זה היא כבר הדרך החוצה מהכאוס שמאיים להשתלט. לכן, אני לא מבינה את אלה שלא מדברים. יהונתן גפן אמר פעם: "כל מה שלא אמרתי מעולם לשום אדם, מסתובב אצלי בתוך מחזור הדם".
בכיתה י"ב, לספר המחזור, כל אחד התבקש למצוא איזשהו משפט, לא יודעת למה אבל זה המשפט שבחרתי. אחר כך לא ממש הבנתי למה בחרתי דווקא את המשפט הזה. הסברתי לעצמי שבחרתי בו בגלל שלא היה לי כוח למצוא משפט גרנדיוזי למשהו שלא באמת התחברתי אליו. היום אני יודעת שמכל המשפטים שבעולם, זה דווקא לא ממש רע שבחרתי בזה. אין בו יותר מדי פילוסופיה ובכל זאת הוא מוטו שמתאר אותי. אני מדברת. מדברת וכותבת. אוהבת מילים. בעיקר בעברית. אם כי עליי להודות שאני אוהבת שפות בכלל. יש כל כך הרבה דברים שמסתובבים לי במחזור הדם, מילים פחות. מילים אני מוציאה וטוב לי עם זה.
אנשים שלא מדברים על זה, לאן הולכות להם כל המילים? איך הם יכולים להישאר עם כל כך הרבה מילים תקועות בפנים? אני לא מבינה את זה. זה נראה לי בזבוז נוראי של מקום. בדם, אני מעדיפה שיסתובבו לי אנדרופינים, אם כבר. יש כל כך הרבה הקלה בלהוציא דברים, לא בהתפרצות, אם כי גם בהתפרצות יש לעיתים משהו חיובי, רק שהתפרצות גם יכולה להרוס ולכן בעיניי צריך להימנע ממנה. אני לא קדושה, אני לא מצליחה להימנע ממנה, היא מתרחשת, רק שלרוב היא מוציאה אנרגיה והורסת בדרך דברים שאפשר לבנותם מחדש, אך מיותר היה לחלוטין להרוס אותם.
פעם הייתי מוציאה דברים מיד, זה דווקא פחות טוב בעיניי, היום אני מעדיפה להוציא אותם אחרי שעיבדתי אותם כבר בתוכי. נותנת להם להסתחרר בתוכי עד שהם מוצאים את דרכם המילולית החוצה. יש חשיבות בדיוק הזה של המילה הנכונה. יש אנשים שמוציאים הכל החוצה כדי לתת לאחרים לפתור את הבעיה בשבילם. אני מניחה שגם זה לא נכון עבורי. אני מוציאה אותם החוצה, כדי לשמוע אותם, כדי לשמוע דיעות של אחרים, כדי שאוכל לעבור לשלב הבא ולמצוא את הפתרון. אני מאמינה בלמצוא את הפיתרון בעצמך. יש משהו מאוד מחזק בידיעה שאין הרבה דברים שאני לא אוכל לפתור. הכוח הזה שאני מוצאת בעצמי, לא מייתר את האנשים שסביבי, עצם היותם הוא נדבך חשוב ביכולת שלי לפתור דברים. אולי זאת התחושה הזאת, שבגלל שיש מי שצריכים אותי, היא זאת שנותנת לי חיוניות.
גם בתוך הבלאגן הנפשי, הוצאת המילים, ממש כמו הוצאת בגדים מארון מבולגן (אצלי הוא לא מבולגן כמובן, כי בבית יקי הארונות מסודרים, אלא אם אכן החתול מבלגן, אבל זה כבר סיפור אחר), היא הדרך לסדר. ממש כמו שאי אפשר (לפחות אני לא יכולה) לסדר את הארון מבלי להוציא את הבגדים, אני לא מצליחה לסדר את הנפש בלי להוציא מילים. הוצאת המילים היא תחילתה של ההרמוניה, לכן המילים צריכות לצאת מתוך מחשבה, כאשר הן מתפרצות הן נוטות לפגוע ולחלחל לא נכון. ממש כמו ההבדל בין גשם וסערה או בין גשם לברד. אני אוהבת הרמוניה, אני מוצאת אותה בטבע, כמו גם באדם. זה לא שאינני יודעת להנות מהכאוס כשהוא בא לעיתים רחוקות. אבל כאוס זה תמיד עניין של מינון.
מילים, כשהן יוצאות מתוך רוגע, יש להן ניגון, כשמקשיבים להן היטב, המוסיקה הזו היא מה שלוקח אותך הלאה, אל פיתרון, לפחות בכיוןן. הוא מעט מזייף בתחילה ולכן צריך להתכוונן אליו. זה הכיוונון שאני אוהבת, מילים שמסתדרות. בתחילה הן יוצאות בבלאגן, קצת לא סימטרי, אחר כך הן מוצאות את דרכן ובעקבותיהן זו אני שמוצאת את דרכי.
בא לי לסיים היום במילים הכי פשוטות - תודה שהקשבתם. כן, אני יודעת להעריך את המילה, אני גם יודעת להעריך את השקט. אבל השקט יצטרך מן הסתם להמתין לתורו בפוסט אחר שאולי עוד יבוא ואולי גם לא. מילים - כבר אמרתי.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה