פחדים

הורות היא דבר נפלא ומתגמל אך גם אתגר גדול שמכיל קשיים רבים, חלקם צפויים חלקם בלתי צפויים. לא חידשתי לכם דבר, אני יודעת. אחד הדברים שהכי קשה לי איתם הם הפחדים של הילדים, זה לא אובייקטיבי. גם את זה אני יודעת. יש ילדים עם פחדים "רגילים" - פחדים מבעלי חיים, ממפלצות, מדברים מתחת למיטה, מבלונים, מרעשים, מברקים ורעמים. לאף אחד מהילדים שלי לא היו פחדים כאלה ואם היו פחדים זמניים הם עברו מהר וללא דרמות. אולי זה בגלל אורח החיים שלנו - לינה משותפת, הנקה למיטיבי לכת (פשוט כי באמת עד שהם נגמלו הם היטיבו ללכת), חינוך ביתי וכו' - הם אף פעם לא היו לבד, תמיד היתה להם תשומת לב מלאה, בכל בעיה היה להם גיבוי מלא ואם היה צורך הרי שגם תיווך. פחדים שצצו, היו לחלוטין שוליים ולא הפריעו לחייהם. למשל, היתה תקופה קצרה שקטינא לא היה מוכן ללכת לשום חדר בבית לבד, זה היה הכי דרמטי וזה עבר מהר, אם כי בכל פעם שנקראתי ללכת איתו לשירותים או לחדר המשחקים, הייתי נושאת תפילה קטנה שזה כבר ייגמר - מודה. זה עבר ודי מהר.

יש לנו לרוב המון כוח מול מרבית הפחדים האלה, אנחנו מודעים לקיומם הטבעי, יש גם אינספור פתרונות ורוב הפחדים אינם כאלה המצריכים עזרת מומחים או מנוסים. הפחדים האלה לרוב טבעיים לנו כי אנחנו עברנו כאלה ואנחנו מסוגלים להתמודד איתם. יש כמובן הורים עם יותר סבלנות לפחדים האלה, יש כאלה עם פחות. אבל מרבית ההורים יודעים שהפחדים האלה הם חלק טבעי מהילדות ולכן גם ההתמודדות איתם כהורים היא לרוב טבעית. ברור שלכל אחד מאיתנו יש את הדוגמא של ההורה שלא יודע להתמודד איתם או מבטל אותם, אבל רוב ההורים מתמודד איתם ויודע לתת לילדים שלו את הכלים לעבור את הפחדים האלה באופן טבעי. אין כמעט ספרי ייעוץ להורים ללא התייחסות לנושא הזה, הוא ידוע ומוכר היטב.  

ייתכן שהקושי הכי גדול בהתמודדות עם פחדים הוא דווקא של הפחדים לפני השינה, הזמן המוכר הזה שכבר היום מאחוריכם, הילדים כבר מוכנים לשינה ואתה כבר רואה את עצמך "יורד מהמשמרת" ואז זה מתחיל. אני מקווה, אם כי אינני יודעת, שמרבית ההורים אינם פותרים את זה ב"הילד צריך ויכול להתמודד עם זה לבד", כי בעיני זה בדיוק הרגע שהילד שלך צריך אותך יותר מכל, והדרך הקלה ביותר לפתור את זה לדעתי היא פשוט להיות שם איתו. אני יודעת שלהורים רבים אין את הסבלנות לשמוע את דעתי על זה, אבל בה במידה לי אין את הסבלנות לשמוע את ההורים שמרצים לי על הצורך של הילדים להתמודד עם זה לבד ושזה מפתח עצמאות ויכולת להתגבר על דברים לבד. כנראה שלעולם לא נסכים על זה, אבל היופי הוא בכך שיש ריבוי של דיעות וכל עוד אני לא מתערבת לכם ואתם לא מתערבים לי הכל בסדר.   

אבל אלה הפחדים הקמאיים יותר, אלה שהם לא תמיד מסוגלים להגדיר שמפחידים אותי. אני זוכרת את עצמי, דווקא כילדה גדולה יחסית, גיל 6-7 כזה, מתמודדת עם פחדים שלא באמת יכולתי לספר אותם לאף אחד. במידה רבה, ואני מניחה שאני לא ייחודית בנושא הזה, חוויות הילדות שלי, לטוב ולרע, עיצבו את ההורות שלי. הניסיון שלי להיות שם תמיד עם הילדים, לרפד אותם, לתמוך, להעניק להם ביטחון והגנה לא צלח בניסיון להמנע מהם. האם הטירונית שהייתי הייתה מוכנה לפחדים הפשוטים, אבל פחות לפחדים הגדולים שניסיתי בכל מאודי לדלג מעליהם ולמרות הכל הם הגיעו. כנראה שאין מנוס מפניהם וזה לא בהכרח תלוי בנסיבות החיים, זה הרבה יותר עמוק מזה. יש כנראה דברים שעוברים ברמה הגנטית ואי אפשר לעקוף אותם. אפשר רק לנסות לתקן.

ובחיי, כשהבכור התחיל איתם זה תפס אותי בלתי מוכנה בעליל. ניסיתי רציונלית להבין איך זה יכול להיות שבעוד שעשיתי כל אשר לאל ידי כדי למנוע אותם הם בכל זאת כאן. כל כך נעלבתי מזה באופן אישי, לא יכולתי בהתחלה להישיר לזה מבט. כל כך ניסיתי, להיות שם בשבילו, להבין, לנסות לעזור, להקשיב ולחפש פיתרונות. כמה גדול היה התיסכול בהבנה שלא משנה מה אני עושה, אני לא מוצאת את הפיתרון. לפעמים תהיתי אם הניסיון שלי להכיל את הפחדים האלה ולא להגביל אותם הוא מה שנותן להם מקום. לקח לי זמן להבין שהפחדים האלה לא קשורים להתנהלות שלי, שמה שצריך פה זה זמן ומערכת של כלים שאי אפשר לקבל כמתכון מאדם אחר.

אני עדיין מנסה להתמודד איתם, זה לא קל כי באופן פרדוקסלי דווקא אני שעברתי את זה לא באמת יודעת איך לפתור את זה בלי לתת לזה זמן. זמן לפעמים הוא הכלי החשוב היותר בערכת הכלים, רק כשזה פוגע בנימים החשופים שלך וזה פוגע בילד שלך זמן זה הדבר האחרון שאת רוצה לתת. אני, שיש בי סבלנות ועצבי ברזל, הרגשתי מקומטת כמו נייר קרפ ולמרות שידעתי שהילד שלי צריך אותי חזקה, נייר קרפ הוא לא בדיוק חומת הגנה. אבל כשהחיים מעניקים לך נייר קרפ, את לא יכולה להפוך את זה לברזל, את מנסה בהתחלה לעטוף אבל הוא נקרע, עד שאת לומדת לקמצ'ץ' אותו ולרפד בעזרתו. רק לרפד. אין משהו אחר, לרפד ולהתמודד ולתת לזמן לחלוף. העניין הוא שכשזה נוגע לילד שלך, את לא רוצה שזה יקח זמן, את רק רוצה שזה יפסיק, שיוקל לו, אבל כמו הרבה דברים בחיים, הוא צריך את הזמן כי רק כך הוא יוכל להתגבר ואת צריכה להבין שלא תמיד את יכולה לפתור את הכל, לפעמים את רק צריכה להיות שם ולהאמין בילד בכל מאודך, כי יש לו את כל הכלים וכל מה שהוא צריך זה זמן. את כהורה, צריכה ללמוד לתת את הזמן. סבלנות היא דבר שצריך לתרגל, בסופו של דבר היא מנצחת את הפחדים כולם.