השבוע יצא שקיבלתי די הרבה תגובות על הבלוג שלי מאנשי ימין, לא יודעת מה הוביל להתעוררות, וזה בעצם לגמרי לא חשוב. אני בטח לא אתלונן שקוראים אותי, גם אם זו אינה קריאה לעומק. היו שם די הרבה קללות, אבל לבד מזה היו המון הערות קטנות ומחממות לב המעידות על רצון כן ואמיתי לשפר את חיי. היו טיפים נדל"ניים לשיפור דיור, שעל אף היותם שחוקים וחסרי מעוף, אני מוצאת בהם יופי והוכחה נוספת ואפילו חד משמעית שכל ישראל ערבים זה לזה במיוחד בעת משבר, הדיור במקרה הספציפי הזה. היו שם הצעות לשיפור וגיוון חיי המין, שאמנם הם בעיני המתבונן, אך למדתי לא לשפוט. בכל זאת, הגעתי לגיל 40 ואני נשואה די הגיוני שזה הזמן לדבר איתי באופן כללי על מיניות ומשברים וזה יפה שאנשים מוצאים את הזמן להתעניין וליזום.
אני לא לוקחת אישית את האמירות, אבל הן מעציבות אותי משום שהן מעידות שעמדותיי הופכות ללא לגיטימיות. אין בהן משום פגיעה לא בישראל ולא בדמוקרטיה, ועדיין הן לא לגיטימיות. וזה לא ה"עשבים השוטים" שמבזבזים עליי זמן בכתיבת הודעות (אבל זה נחמד כי זה תירגול חיוני במקרה שלהם, יש לקוות שככל שינסו להתבטא יותר כך עקומת הלמידה שלהם תשתפר), אלא צמצום השיח, סליחה שזו המנטרה הקבועה שלי, אבל מה לעשות? זה המצב. זה לא ברמת המיקרו, זה ברמת המקרו - יש התכנסות לכיוון ערכים מאוד ברורים ודה לגיטימציה של כל מי שאינו מסתנכרן. יותר ויותר אנשים מסבירים לי כמה קשה לקבל עמדות כמו שלי. הטרמינולוגיה הזו בעייתית בעיניי - אל תקבלו, אל תסכימו, רק תפנימו שהיא לגיטימית, כן גם אם אתם סולדים ממנה. ההיסטוריה מוכיחה כי קיומן של ריבוי דעות הוא מה שמעיד על בריאות חברתית, סולידריות גבוהה מעידה על משבר עמוק וזה לא בהכרח טוב, להפך - זה צריך להדאיג.
זה צריך להדאיג כי עמדות כמו שלי קיבלו כינוי בציבוריות הישראלית - "שמאל קיצוני". עצם השימוש בטרמינולוגיה הזו יוצר הלוך מחשבה, בעוד שאני מוכרחה לציין שאני לא רואה בעמדותיי שום קיצוניות, מה שנקרא מהיכרות אישית. מותר לקרוא לשכמותי סהרורית, הזויה, בוגדת, עוכרת ישראל ועל הטוען לא מוטלת חובת ההוכחה. אבל לקרוא ללאומן ימני "פשיסט" על רקע ביטויים מטרידים בעלי גוון פשיסטי מוכח? ובכן זו חציית גבול. מדהים כמה מהר ימני נעלב וצועק עוולתו עד לב השמיים, בעוד שאין שום בעיה עם אמירות מכוונות לשמאל כי הרי מי שאומר את זה הוא "עשב שוטה" (אני מתחילה לחשוב שרשמית זו מילה נרדפת ל"נורמטיבי") ולכן לא צריך לקחת ללב. זו דואליות חסרת הגיון. אל תבינו לא נכון, זו איננה התבכיינות נוסח "קראו לי בשמות, אמא" - תקראו לי בשמות אם זה מה שאתם רוצים. ממילא אין לי כל צורך לקבל אישית לגיטימציה חברתית, אני בוחנת את עצמי לפי הערכים שאני מאמינה בהם, שנים של היסטוריה הוכיחו את צדקתם. זו העובדה שהחברה בישראל מציירת קו ברור של מה מותר ומה אסור שהוא בעצם די עקום וכחברה אנחנו מתיישרים אליו.
אין דבר קיצוני בעמדות שלי, גם אם אינן מקובלות על כל הציבור, יתרה אני לא מתנגדת לשלטון בשום דרך. לשם דוגמא אם נשווה אחת לאחת את עמדותיי מול עמדות של נפתלי בנט על סקאלה פוליטית, הקו שלו יהיה הרבה יותר קיצוני משלי ובכל זאת הוא נחשב דתי-לאומי ואני נחשבת קיצונית/הזויה/בוגדת. ספרו לי שוב על הדמוקרטיה שאנו מרבים להתגאות בה. דמוקרטיה ללא פלורליזם תלך ותדעך. ריבוי דעות הוא מהותי בדמוקרטיה וצועד יחד עם שוויון זכויות וחופש ביטוי. ניתן לשמור על פרוצדורה דמוקרטית גם במקרים של כינוס רעיוני (שלא לומר דמוקטטורה) אלא שזו הרחבת היריעה של המושג דמוקרטיה והחומר ממנו עשויה הדמוקרטיה הוא גמיש אבל גם לו יש גבולות. ריבוי דעות מעיד על סובלנות פוליטית, אבל ישראל הפכה למחוון (אינדיקטור) לסבלנות מוגבלת.
זה צריך להדאיג ובואו נדבר רגע גם במספרים. כאשר עומד אדם פרטי שלא באמת מייצג ציבור ובטח לא ציבור גדול ומביע את דעתו (שהיא לגמרי מתנשאת ומנותקת, גם אם נאמרה ברגע של כעס וגם אם לא הובנה כהלכה) המכלילה והמכוערת על 984,966 מצביעי הליכוד, קם בציבור רחש גדול וכל המדינה לא מפסיקה לגעוש. לא הרבה אחרי מגיע סגן שר הפנים, ח"כ ירון מזוז ומעל בימת הכנסת מסביר בזלזול שהמדינה עושה טובה כשהיא מעניקה אזרחות, בין אם זה נאמר על חבר כנסת אחד ובין אם על 1.7 מיליון האזרחים הערבים שחיים פה, זה משפט שמחולל את כבודה של הדמוקרטיה. על זה צריכה לקום צעקה ציבורית, כזו שגם תחבור למחאת הקהילה האתיופית בישראל ולכל שאר המחאות הנוגעות לזכויות אדם בסיסיות, בטח ובטח במדינה דמוקרטית. כשנפתלי בנט הוציא על זה הודעה שמגנה ומסבירה ששום מדינה לא "עושה טובה במתן אזרחות", איכשהו זה קצת הרגיש לי כאילו חלק מהיקום קורס לתוך עצמו כשבטעות נמצאנו באותו הצד של המגיבים.
אבל זו לא האירוניה שהביאה אותי ואת בנט לרגע לאותו הצד של הסירה שמעניינת. אלא העובדה שסגן שר הפנים מייצג את הממשלה (אגב גם את 984,966 מצביעי הליכוד) ודבריו מלמדים בהחלט על כיוון מחשבה, אבל יותר מזה הם גם מעידים על מדיניות. העובדה היא שיש מדיניות גזענית ומפלה לציבור הערבי והיא נעשית ברורה יותר מיום ליום. אל תתיממו, כמה פעמים הצדקתם משהו בגלל ש"אי אפשר להיות יותר מדי בטוחים", או "נכון שמרבית הציבור הערבי לא, אבל אף פעם אי אפשר לדעת" או כל התייפיפות מעין זו.
אלה תהליכיים מחשבתיים שניתן לזהות בחברה הישראלית היום הם מדאיגים מאוד. בעיניי.סוגיית הביטחון הפכה חשובה מהמוסר, אלא שמוסר אמור להכפיף את הכל. כאשר צדק ומוסר הולכים ואוזלים וזה נראה לנו בסדר, זה מעיד על בעיה. אלא שכל פעם שאתם מצדיקים ענישה קולקטיבית, אפלייה, פגיעה בחופש הביטוי, כל פעם כשאתם שותקים בגלל איזה "עשב שוטה" מהימין ומרימים קול זעקה על "עשב שוטה" מהשמאל, כל פעם כזו רק מקבעת יותר את התהליך הזה. הסלקטיביות הזו היא בעוכרנו.
הביטחוני, היהודי והדמוקרטי הלכו לפאב, מה שיצא מהלילה הזה עדיין מתפתח וצועד בצעדי ענק לעבר יהודוקרטיה וזה במידה רבה מרגיש כמו ניסוי בבני אדם. הסיפור הוא פשוט מאז ומעולם היה ישראל בת כילאיים מוזרה, בעידן של מדינות חילוניות, בחרה ישראל מהרבה סיבות חלקן פוליטיות ואידיאולוגיות, חלקן היסטוריות וחלקן קשורות למערכת האנגלית שלא להפריד בין דת ומדינה. הבחירה בדמוקרטית ויהודית הפכה עם השנים ליהודית ודמוקרטית ותחומה של היהודי הופך רחב יותר.
כל ניסיון הסבר יקח שעות אבל הרבנות היא דוגמא למערכת שהופכת מסואבת ושואבת משאבים כמו גם מייצרת הגבלות שאינן מתיישבות עם הדמוקרטיה (ונישואים הם רק אחת מהן), השימוש התדיר בהסברים דתיים ומסורתיים, שיטת הבחירות, הסכסוך המדיני שאינו נפתר ויוצר בעיות מוסריות בין אם נרצה ובין אם לאו והפרקטיקות שנוסדו יצרו מצב בו מסוכן של מדיניות מפלה שמנתפסת כהכרח. אלא שזה לא הכרח, פשוט למדנו כאזרחים להסתפק בפחות. למדנו להיות פחות סובלניים לביקורת, יצרנו דה לגיטימציה לכל מה שלא ממש מתיישב לנו עם הנרטיב. למדנו לחיות עם הדיסוננס. זה לא מצב רצוי לאף ציבור בישראל. סדר העדיפויות היום הוא לטובת מדינה יהודית כי היהודית הפכה נרדפת לישראלית. זה תהליך שיפגע בישראל מבפנים ומבחוץ ויבודד את ישראל. במידה רבה את הניצנים האלה, אנחנו רואים לפנינו עכשיו. כשיפרחו הוא לא יפיצו ריח טוב, אולי זה מה שיעיר אותנו. יש לקוות
אני מסתכלת על ארה"ב ופסיקת בית המשפט העליון אתמול שבעיני היא אחת הפסיקות החשובות לנושא זכויות אדם במאה הנוכחית (טוב, 15 שנים), וקצת עצוב לי, עצוב לי כי ברור שאנחנו רחוקים מזה שנות אור ולצערי גם זה קשור לאותה נקודה. הפלורליזם בישראל הולך ומצטמצמם וזה מסוכן. ההיסטוריה מלמדת שתמיד אחרי גל של שמרנות מתחולל גם של רפורמציה, אפשר לקוות שזה נכון. השאלה מתי הגל הזה ייגמר ובכמה ימדד הנזק. אני אשאיר את השאלה הזו פתוחה.
אין תגובות:
הוסף רשומת תגובה